עצם זה ששיטה פלונית נרשמה כאן כמותרת, אין בכך הסכמה או אישור ליעילותה או לבטיחותה. ואדרבה — רוב רובן של שיטות אלו אינן אלא פסאודו-מדע, ואין להן שחר במציאות כלל. מעטות שבמעטות, אם בכלל, הוכחה יעילותן במחקרים מדעיים מדוקדקים (אם כי שיטות גופניות, כגון שיטות העיסוי השונות, ידוע שקשה עד למאד להעריכן בכלים מדעיים). ואין זה מן הראוי לעם חכם ונבון להיזקק לשטויות כאלו, אלא ״תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה׳ אֱלֹקֶיךָ״. ורשות ניתנה לרופא לרפאות — לרופא דוקא, ולא לרופאי אליל ול״מרפאים״. ויתירה מזו, פסק ערוך השולחן שאין להתרפאות אלא אצל רופאים מוסמכים. ולכן אין להשתמש בשיטות אלו אלא כתוספת לרפואה המקובלת, על פי עצתו ותחת השגחתו של רופא מוסמך.
ערוך השולחן, יורה דעה סימן של״ו סעיף ב׳
ומיהו אסור להתעסק ברפואות אלא אם כן הוא בקי ויש לו רשות מבית דין. והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה, שיש לו רשות ליתן רפואות לחולאים. וגם לא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן כשהזיק – הרי הוא שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין והממשלה – חייב בתשלומין אפילו הוא בקי אם החולה נתנזק על ידו, וצריך להוציא ממון על רפואות. וכל שכן אם מת על ידו – הרי זה כהורג נפש במזיד. אבל אם ריפא ברשות וטעה והזיק – פטור מדיני אדם. וחייב בדיני שמים אם היתה על ידי התרשלותו ולא עיין יפה, דאם עיין – אין לו שום חטא, שהרי מצווה לרפאות.
