בורר במיון אוכל מתוך אוכל כשאינו צריך לאחד מהם או שצריך לשניהם^[1]

בגליון האחרון כתב הרה"ג ר' יצחק סולטן שליט"א בטוב טעם בנוגע למיון סכו"ם, שהביא סתימת פוסקי זמננו (למעט הגרע"י^[2]) לאסור ע"פ שיטת הביה"ל והאופנים השונים שהתירו והדעות בזה, אך לא נכנס לעובי הקורה לחקור מקור איסור זה ואם אמנם אסור הדבר לפי שוע"ר. וכבר מילתי' אמורה לבעל הפרמ"ג ש"סוגיא זו עמיקתא ולהדיוט כמוני עמוק עמוק ואבאר כפי חילי בעזה"י" (ראש יוסף שבת ע"ד ע"א), ואנן מה נענה אבתרי'. ואהיה כדן לפני החכמים, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

הנה יסוד דין זה הוא במחלוקת הפמ"ג (משב"ז שי"ט סק"ב) והביה”ל (סע' ג' בד"ה היו) באם מותר להפריד ב' מיני אוכל כשאינו רוצה כרגע באף א' מהם, שהפמ"ג מתיר, והביה”ל אוסר, ודוחה ראיית הפמ"ג ומביא ראיה לדבריו מהרמב"ם,^[3] ומסיק שהרמב"ם ס"ל לאיסור ולכן יש לאסור מחשש חטאת. ובאמת, הפרמ"ג עצמו (בראש יוסף) וכן עוד אחרונים פירשו ברמב"ם ובמחבר דס"ל דעצם הפרדת ב' מינים הוי בורר ואין צורך לאוכל ופסולת, והגם דאיכא דרכא אחריני בהבנת הרמב"ם בנו"כ, אך לא נרחיב בזה מכיון שכל ישראל יוצאים ביד רמ"א ואנן בכ"מ באתרא דרב אנן וכפי שנראה, הרמ"א וכ"ק אדה"ז קיי"ל כתוס' ולא כהרמב"ם. ^[4]

לשיטת התוס' בשם ר"ח וסייעתו, שאחריהם נמשך הרמ"א (כמוכח מזה שמגיהה בדברי המחבר בסי' שי"ט סע' ג': "היו לפניו שני מיני אכלים מערבים, בורר אחד מאחד ומניח השני כדי לאכל מיד.") ואדה"ז, הוי תלוי באוכל ופסולת דווקא,^[5] ומנ"ל שיש לחשוש גם לשיטת הרמב"ם או הירושלמי בזה? אך דא עקא, שרוב פוסקי זמננו נמשכו אחרי הביה”ל, שמחמיר לחשוש גם לדעת הרמב"ם (כפי הבנתו) וגם לדעת תוספות, אך לנו, דבכל מקום באתרא דרב אנן, נוגע אם זה מתאים לשיטת אדה"ז.

איברא, הגר"ד טברדוביץ' שליט"א כתב באהלי שם ח"ח עמ' ר"ה שמדברי אדה"ז בשי"ט סע' ה' משמע כדברי הביה"ל, שהרי בבורר בשני מיני אוכלין, אף שמותר לברור את מה שרוצה לאכלו לאלתר, אך "אם בוררו ומניחו לאכלו לאחר זמן אפילו בו ביום חייב". אך לענ"ד ובמחכת"ר, דבריו מרפסין איגרא, שהרי מדובר שכשרוצה בא' מהמינים ולא במין הב', אלא שרוצה להכינו לסעודה אחרת, ובפמ"ג קאי אדהיכא דרוצה בשניהם, רק שדעתו להניחם אלאחר זמן, ומשום איזה טעם שיהיה, רוצה שיהיו נפרדים ולא מעורבים, שבזה אין אוכל ופסולת כלל, וגם י"ל שאין בזה שום תיקון.

ובכלל, אין זה חידוש של אדה"ז, שהרי בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) מצינו מחלוקת בזה בין חזקיה ורבי יוחנן, ונפסקה הלכה כחזקיה דחייב, וכן מפורש ברי"ף, רמב"ם (אלא שבב"י מחלק בזמן השהייה שאסור לשיטת הרמב"ם, ואכ"מ), ר"ח, תוס', רא"ש, מאירי, טור, שו"ע, מג"א, וכו', וכמעט לא מצינו מי שיחלוק על זה (אלא שהבינו הרבה בתוס' (שבת ע"ד.) שפירש כוונת רש"י שבב' מיני אוכלין ליכא איסור בורר, אבל יש שפירשו את רש"י אחרת מהבנת תוס' ברש"י.^[6] עכ"פ, ברור שהפמ"ג אינו סותר את כל הני רברבי דאסרו בירור בב' מיני אוכל כשרוצה בא' מהם, ובזה שאדה"ז מביא דין זה, פשוט שאין שום ראיה דלא ס"ל כהפמ"ג.

ולענ"ד, הרי איפכא מסתברא, שמדברי אדה"ז בסע' ה' ("שרוצה לברור לאכול א' מהם ולהניח השני") וסע' ח' ("שרוצה לברור מין א' מחבירו כדי להשתמש בו") נראה ברור דלא ס"ל כשיטת הביה"ל, דמשמעות לשונו הזהב הוא דרק כשרוצה בא' מהמינים ולא במינ(ים) האחר(ים)נקרא בורר, אך למיין ב' מינים סתם, אין בזה איסור כלל—כשיטת הפרמ"ג. וזה מיוסד על שיטת ר"ח (שאדה"ז אזיל לשיטתי' ובעי ג' להתירא, ביד, אומ"פ, ולאלתר) ותוס' (שם, וז"ל: "וכן פי' ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול וכן משמע בירושלמי...") שגם בבורר אוכל מתוך אוכל, אסור רק כששוויה אנפשיה א' מב' המינים (שרוצה בו) לאוכל והשני (שאינו רוצה בו) לפסולת. וגם לסברת הרב תברדוביץ' במאמרו שם, שאדה"ז אוסר בורר משום תיקון האוכל (וכבר קדמו לו בהסבר זה ביסוד שיטת התוס' בשם ר"ח, וכדלהלן), אתי שפיר, שהרי כשאינו רוצה בא' מהם דווקא, אין כאן שום תיקון אלא הפרדה בעלמא, ולא שייך בזה כלל איסור בורר.

אמנם, גם האגלי טל במלאכת זורה ס"א סק"ב מסיק מהירושלמי נגד התוס', שלא הוזכר כלל שדווקא כשרוצה במין א', "אלא סתם משמע דלעולם הבורר מין א' מתוך מין אחר חשוב בורר". ומביא ראיה מהרמב"ם הנ"ל, ומתוספתא פט"ז ה"ט (מהד' ליברמן), וז"ל: "נתערבו לו פירות בפירות, בורר ואוכל כו'. ביררן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ... ה"ז חייב." ומדייק האג"ט, "ומשמעות אלו לעצמן ואלו לעצמן שרוצה בשניהם, לא שחפץ בא' יותר ואעפ"כ חייב". אלא שכבר הסביר הגר"ש ליברמן תוספתא זו בטוב טעם בתוספתא כפשוטה שכאן מדובר ביותר מב' מינים—"שהרי בב' מינין גרידא, אם בירר את הא' השני מבור מעצמו"—ולפיכך אין מזה ראיה, "משום שבורר כל מין ומין לחוד, ואילו הייתה כוונתו רק שלא לאכול מן התערובת, היה צריך לאכול מיד אחרי שברר מין א', ולא להתחיל שוב בברירה, ומכיוון שהתחיל לברר את המין הב' לפני שאכל את הא' הוכיח סופו על תחילתו שחשב את הראשון לפסולת, והוא רוצה לאכול את השני, ודינו בראשון כבורר פסמת"א שמתחייב אפי' אוכל מיד..."

אך במלאכת בורר (ס"ח ס"ק ט"ו) מבאר האג"ט את התוספתא באופן אחר ומאריך בזה כיד ה' הטובה עליו, ומסיק שבב' מיני אוכלין, כשאינו מעדיף א' מהם גרע טפי (!), שכל אחד נחשב אוכל אבל כל א' נחשב גם לפסולת לגבי המין האחר. ועפ"ז ס"ל (נגד תה"ד סי' נ"ז) שכשבא בבוקר ורוצה לאכול מין א' לאלתר ומין ב' בין הערביים, אסור להפריד אותם, (שהרי לגבי המין שרוצה לאכול בין הערביים הוי תרי ריעותא, חד דבורר פסמ"א, וב' דבורר אלאחר זמן), ומביא ב' ראיות לזה: א') דאי לא נימא הכי, הא דלבו ביום היכי משכחת לה? וב') מאי שנא ב' מיני אוכל, ליאסר בחד מינא נמי (כשיטת הט"ז)? ויש להאריך להתפלפל בדברים אלו שהם ערבים לחיך, אך כשנדייק בדברי רבינו בס"ה, נראה שסרו ב' הקושיות, וממילא שוב אין ראיה לחידושו של האג"ט:

במה דברים אמורים שמותר לברור אוכל מאוכל כשהכל מין אחד אבל אם היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים ורוצה לברור לאכול אחד מהם לאלתר ולהניח השני לאכלו לאחר זמן הרי אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר נקרא אוכל והשני חשוב כפסולת ולכן צריך לברור בידו אותו שרוצה לאכלו לאלתר מתוך השני דהיינו אוכל מתוך הפסולת ולא להיפך ואם בוררו ומניחו לאכלו לאחר זמן אפילו לבו ביום חייב. עכלה"ק.

וצ"ל למה סידר רבינו את ההלכה באופן הפוך (שלא כפי שאר פוסקים), שתחילה (בסע' ד') כותב שבאוכל מתוך אוכל, מותר לברור את מה שאינו רוצה –שהיא הפסולת (כשראוי לאכילה שלא בדוחק)—ורק אח"כ כותב, בד"א במין א' אבל בב' מינים אסור? הרי לכאורה היה צריך לכתוב להיפך, תחילה להביא יסוד הדין שאסור לברור אוכל מתוך אוכל ורק אח"כ לכתוב שבמין א' לא אסרו הואיל ואינו בורר מין א' מתוך חבירו, כדברי הרמ"א בהגהה, ולמה מביא את היוצא מן הכלל לפני הכלל?

ואוי"ל שבזה מדגיש שבעצם לא קיים איסור בורר כלל באוכל מתוך אוכל, אלא שבב' מינים, כשרוצה דווקא בא' מהם ואינו רוצה בהשני, הרי שווי' אנפשי' א' מב' המינים (שרוצה בו) לאוכל והשני (שאינו רוצה בו) לפסולת (כנ"ל בהסבר דברי רבינו), אבל במין א' ה"ז לא שייך. וה"ה בב' מינים שאינו מעדיף א' מהם, אין כאן לא אוכל ולא פסולת. וגם בס"ו מדגיש: "אבל כל שהוא מין אחד ... אינה נקראת ברירה כלל הואיל והכל ראוי לאכילה ואין כאן פסולת ומותר לברור בכל ענין שירצה אפילו כדי לאכול לאחר זמן בו ביום...."

וממילא נהירים דברי רבינו, שפתח בסע' ד ביסוד הדין: "אין איסור משום בורר אלא בבורר פסולת מאוכל או להיפך אבל אם בורר אוכל מאוכל אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם והשני נוטלו וזורקו אינו נקרא פסולת בשביל כך הואיל והוא ראוי לאכילה..." ורק אח"כ בא לבאר היוצא מן הכלל, שבב' מינים דווקא כשרוצה בא' ולא הב', כבר אין לזה דין של אוכל מתוך אוכל, ונעשה מין א' אוכל ומין ב' פסולת.

ובנוגע לקושייה הא' באג"ט, הרי אם רוצה במאכל א' לסעודה שלישית ולא רוצה במאכל ב' המעורב עמו, הרי שווי' אנפשי' את מין הב' לפסולת, כפי שמסביר בשוע"ר.

ואין להקשות^[7] על הנ"ל משוע"ר ת"ק סע' י"ח, שכתב: "מותר לנקר בהמה ביו"ט ... לפי שהניקור אין בו מלאכה גמורה אע"פ שהוא בורר ומפריד אוכל מאוכל אין בכך כלום כיון שהכל מין אחד, אלא שהתורה אסרתו באכילה ואין איסור בורר שייך אלא בבורר ומפריד שני מינים זה מזה או פסולת מתוך האוכל שהן כעין שני מינים", ששם בא להדגיש שאין איסור בורר במין א' אא"כ בפסולת ממש, וכל' המג"א שם סקי"ב, "בדבר שהוא פסולת גמור או בב׳ מיני אוכלין אבל הכא הוא מין א׳ ואינו פסולת אלא אסור׳ הוא דרביע עליו", אבל מה שאסור לברור ב' מינים זמ"ז, היינו כשאינו רוצה בא' מהם ושווי' פסולת אנפשי', וסומך על מ"ש כבר בסי' שי"ט ששם מקומו, וכן דרך שוע"ר לסתום במקום אחר ולסמוך על מה שפירש בסוגיא בדוכתא.

ובשבת כהלכה (פרקש) פי"ב ביאורים אות כ' רצה להוכיח שאדה"ז ס"ל כהביה"ל מסע' י"ח: "ולכן מותר לקלוט שומן הצף על פי החלב שקורין (שמעטנע) מלמעלה וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת ממנה עם החלב והוא ששומן זה צריך לאכלו בו ביום אבל אם אינו צריך לה אסור לטרוח משבת לחול". הרב פרקש רצה להוכיח מזה שאדה"ז אוסר להפריד ב' מיני אוכל. אמנם, הרואה יראה שגם הפרמ"ג יודה שאסור בכגו"ד, שהרי מדובר שאינו רוצה את החלב לשבת (שאל"כ, למה יהיה אסור משום הכנה?), וא"כ החלב הוי פסולת. ולא זו אף זו, שלכאורה מוכח לומר שמדובר שהחלב הוא פסולת גמורה אחרי שהפרידו ממנו את השומן, שאל"כ לכאורה יהיה קשה מה שהקשה התהל"ד שם, שחלב ושומן הם מין א' והרי קיי"ל שאין בורר במין א'? אלא לכאורה מוכח לומר שמדובר בפסולת גמורה, וזה אסור אף ממין אחד. בכל אופן, איך שלא יהיה, פשוט שא"א להביא ראיה נגד הפרמ"ג מדין שאף הוא ס"ל כן.

ועוד יש לדון בדין זה ע"פ השיטות השונות במהות מלאכת בורר, שנגענו בהם לעיל במו"מ בדברי הרב טברדוביץ', דהנה ידוע הדיון למה לא אמרינן בבורר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ותירצו בכמה אופנים, ותלוי באם מלאכת בורר היא בתיקון האוכל, כפי שיטת הרמב"ן (שבת ק"ו ע"א, הובא בתוס' ביאור בר"ן שם) וכפי שמסביר בטוב טעם הישועות יעקב הידוע (שי"ט סק"א), או שהוא דין בפסולת בהפרדתו וסילוקו, שהיא שיטת בעה"מ (שבת ל"ז ע"ב), ואף שלשיטתו הוי משאצל"ג, אלא שס"ל שבורר וזורה הם יוצאים מן הכלל שבמשאצל"ג פטור.

אלא שבמי טל חידש שבעצם שיטת הרמב"ן היא שיטה שלישית, שהמלאכה היא בעצם מעשה ההפרדה, ואינה מלשאצל"ג מכיוון שיש לו צורך בזה, ומסיק שם שהיא היא שיטת חזקי' בירושלמי שרבי יוחנן פליג עלי', (ומסביר שם שרש"י לא גרס בתלמודא דילן שני מיני אוכלין, שכן ס"ל כרבי יוחנן, ואכמ"ל), ובעצם נראה שהרמב"ם ס"ל כשיטה זו (וכן משמע שהבין הביה”ל בשיטת הרמב"ם) , ולכן בבורר אוכל מתוך אוכל, לא מצריך לברור את זה שרוצה לאלתר, אלא משמע מדבריו – וכן הוא במחבר – שיכול לברור את מה שאינו רוצה ולהניח בתנאי שאוכל את הנשאר לאלתר.

אלא שהרמב"ם אזיל לשיטתי' דמחייב במלשאצל"ג, אך לדידן דקיי"ל כר"ש דפטור והכי ס"ל להרמב"ן, צ"ע ביסוד שיטתו לפי ביאור המי טל, שהרי בכל משאצל"ג יש בה איזה צורך. הרי במכבה פשוט להגמ' דלר"ש לא יהיה חייב אא"כ צריך לפתילה (שבת ל"א ע"ב) או לפחם (מ"א ע"א). ולפי הנ"ל יש להקשות, ודלמא ס"ל לר"ש שמלאכת מכבה הוא במעשה הכיבוי שהוי צורך גודל כפשוט? אלא ש"מ שפשוט להש"ס דלר"ש אינו חייב אלא במתקן בגוף הדבר שנעשית בו המלאכה, וכתירוץ רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה שם (ל"א ע"ב), "דבההיא אפי' ר"ש מודי, דקא מתקן מנא", וזהו הפירוש במושג מלשאצל"ג.

בכל אופן, הרי גם לשיטה זו שמהות מלאכת בורר הוא לא דין באוכל או בפסולת, אלא בעצם פעולת ההפרדה, הני מילי כשמפריד בין אוכל ופסולת, אך כשאין כאן גדר אוכל ופסולת כלל, תו לא עביד מידי וכשם שפשוט שאין שום איסור בהפרדת אוכלים למנות קטנות יותר, וליכא שם בורר כלל בפעולה כזאת.

עכ"פ, נחזור לענייננו. בביה"ל הנה תחילה כתב לפי שיטת הרמב"ם, אך במהשך (בד"ה אוכל מיד) הביא את הישועות יעקב שבבורר אוכל מתוך אוכל, אין שום צד חיוב מה"ת, שהוי משאצל"ג, אלא שחולק עליו ומסיק שבבורר ב' מיני אוכל, הרי הוא מיפה את שניהם. אך לכאורה ה"ז חידוש עצום שאינו מוכרח. וכי איזה תיקון יש באוכל בזה שמפריד ב' סוגים? ואיפה ראינו מלאכת בורר בזה שרק מיפה את האוכל? הרי יותר מזה התירו בדין מים ויין צלולים ובדין עלים מעופשים שאין איסורם אלא מדרבנן, ולשיטת הביה”ל לא מובן למה לא יהיו שניהם אסורים מה"ת. וכן לא זכיתי להבין את קושייתו על דברי הישועות יעקב ע"פ דברי הרא"ש, ואכ"מ.

המורם מכ"ז, באם כנים דברינו, שלשיטת אדה"ז, אין שום חשש כלל במיון אוכלים או כלים כשאינו צריך לאף אחד מהם ואינו מעדיף אף אחד מהם, אלא רוצה להניחם במקומם הראוי להם, כמיון סכו"ם אחרי השטיפה, וה"ה כשצריך לשניהם אלא רוצה משום מה שיהיו נפרדים זה מזה (לדוגמה, אם רוצה להגיש ממתקים בצבעים שונים ורוצה להפרידם בצלחת עבור היופי).

ושתיקת הפוסקים בזה^[8], עד אחרוני האחרונים, אומרת דרשני, שהרי אף שלא ראינו אינו ראיה, בכגו"ד, הרי לשיטת האוסרים, באם לא נזהרים בזה עוברים בכל שבת בעשרות איסורי חטאת ר"ל, וכי תעלה על הדעת ששום פוסק לא יזהיר על זה?! וראה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סקפ"ה שהרגיש בזה (למרות שפסק לאסור).

ולמעשה, יד"נ הגה"ח הר"ר מיכאל אבישיד שליט"א, מגדולי רבני אנ"ש, הורה להיתר גמור.

ואף מי שירצה להחמיר ולחשוש לשיטת הביה"ל, הרי בוודאי ראוי לסמוך בלי שום פקפוק על תשובת המנחת אלעזר ח"ג סמ"ב (וידוע יקר ערכו בעיני רבו"נ) בנוגע למיון אותיות הדפוס, שכשלוקח קמא קמא מכל הבא לידו, ושם אותם אחד אחד במקומם, ואין כאן אוכל ופסולת,^[9] אין בזה משום בורר כלל (ודלא כהגרשז"א ושבה"ל וחוט השני^[10], שהתירו רק באם שם אותם במגירה מיד אחרי השטיפה וכדומה, אך לא להגביה מכל הבא ליד בכדי להניחו במגירה המיוחדת לו^[11]).

אמנם, חשוב מאוד להדגיש שכל ההיתר הוא אך ורק באם חפץ בב' המינים באופן שווה לגמרי (או שאינו חפץ באף אחד מהם, לדוגמה במקומות שמחייבים להפריד סוגי הזבל (בלי ליכנס לשאלות של מוקצה ועוד)), אך אם יש איזשהו עדיפות לא' המינים – כגון אם צריך את המזלגות שיהיו זמינים לסעודה שלישית ומפרידם משאר הסכו"ם – הרי זה בורר מה"ת, ודברים האלו הם כהררים התלויים בשערה. ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה ונזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.