המתנה בין בשר לחלב ובין חלב לבשר

---

[א] (הלכה 930)

הגמרא במסכת חולין¹ אומרת: 'תנא אגרא חמוה דרבי אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן [=דרך הפקר שאינו נזהר בהן. רש"י], הוא תני לה [=כך קבלה סדורה מרבו. רש"י], והוא אמר לה [=והוא פירשה מסברא שלו דמאי אפיקורן. רש"י]: בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה [=שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח, אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו. רש"י]. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי, אייתו ליה גבינה - אכל, אייתו ליה בשרא אכל, ולא משא ידיה; אמרי ליה: והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה - אין, בשר וגבינה לא! אמר להו: הני מילי - בליליא, אבל ביממא - הא חזינא'.

ובהמשך הגמרא²: בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה? א"ל: ולא כלום; איני, והא אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר! אלא, כמה ישהה בין גבינה לבשר? א"ל: ולא כלום. גופא, אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? קרי עליה: הבשר עודנו בין שיניהם. אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא, כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא, בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא, אכילנא'.

ונחלקו הראשונים בביאור דברי גמרות אלו, וכדלקמן:

א) כתב בה"ג³: 'אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, ודוקא בלא קינוח אבל מקנח פומיה שרי למיכל. אבל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח, ובעי ממשא ידיה ופומיה ביני וביני'.

וכ"כ התוספות⁴ בשם ר"ת: 'ור"ת מפרש וכן הלכות גדולות דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה'.

אמנם עוף שונה מבשר כמ"ש אגרא שנאכל באפיקורן, וכתבו תוס' שם: 'ור"ת מפרש טעמא דאגרא משום דעוף אינו נדבק בידים ובשינים וחניכים'.

[והרא"ש כתב⁵ 'וכיון שהביא רב אלפס ז"ל הא דתני אגרא אלמא ס"ל כר"ע דאמר חיה ועוף דרבנן כדשני רב אשי לעיל כולה ר"ע היא. וגם אביי דחה דברי רב יוסף דהוה בעי למימר שמע מינה בשר עוף בחלב מדאורייתא. וכן פסקו הגאונים. והא דנקט אגרא עוף ולא נקט חיה. משום דשכיח טפי'].

א"כ לשיטה זו⁶ מותר לאכול בשר אחרי גבינה תמיד, אך לגבינה אחרי בשר צריך לעשות ביניהם נטילה וקינוח, ולגבינה אחרי עוף לא צריך לעשות כלום.

ב) אמנם תוספות עצמם חלקו על ר"ת, וז"ל: 'תימה דהיכי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה דרב יצחק גבינה ואח"כ בשר אכיל ולא דמי כדאמר בסמוך, וי"ל דהכי פריך דברייתא דאגרא משמע עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלי נט"י ובלא קינוח הפה אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה, והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילה וקינוח לא סגי עד סעודה אחריתי כדאמר בסמוך אלא לאו אגבינה תחלה והא דנקט הכא בשר וגבינה לא דק אלא גבינה ובשר לא ואגב דמזכיר בברייתא עוף תחלה נקט נמי הכא בשר תחלה וברייתא נקט עוף תחלה דאפילו עוף תחלה נאכל באפיקורן'.

כלומר התוספות הסכימו עם ר"ת לגבי עוף שמותר לאכול לפני גבינה או אחריה בלי קינוח והדחה⁷, אמנם לגבי בשר חלקו על ר"ת וסוברים שבשר אחרי גבינה צריך נטילה וקינוח, אך גבינה אחרי בשר צריך להמתין לסעודה אחרת.

ג) אמנם הרמב"ם⁸ הסכים עם העקרון שכתבו התוספות, אך הוסיף שדין העוף והבשר שוים, וז"ל: 'מי שאכל גבינה או חלב תחלה מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר .. במה דברים אמורים בבשר בהמה או חיה, אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב אינו צריך לא קנוח הפה ולא נט"י. מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח'⁹.

וכתב הרשב"א¹⁰: 'נמצא פסק הלכה לדעת הרמב"ם ז"ל .. וזה הדרך הישר שבשמועה לפי דעתי'.

ולמעשה גם התוס'¹¹ כתבו שהמנהג כרמב"ם: 'ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר ואפילו אחר עוף'¹². וכתב הרא"ש¹³: 'ואין לשנות המנהג'¹⁴.

א"כ בהלכה הזו ראינו שאחרי בשר [ולמעשה גם בעוף] צריך להמתין לסעודה אחרת, בהלכה הבאה נרחיב יותר בגדר של זה, וההשלכות למעשה.

--------------

---

הערות:

¹ קד, ב ↩

² קה, א ↩

³ הל' ברכות פ"ו עמוד עו ↩

⁴ חולין קד, ב ד"ה עוף וגבינה ↩

⁵ חולין פ"ח סי' ה ↩

⁶ הרשב"א (חולין שם) כתב שכן סבר גם גאון, ושכן דעת הרז"ה (חולין לז, א) ↩

⁷ כתב הרשב"א (חולין קה, א, ותוה"ב הארוך ב"ג ש"ד פו, ב): 'ולענין עוף ואח"כ גבינה לדברי הרמב"ן ז"ל דינו כדין גבינה ואח"כ עוף ולעולם נאכלין באפיקורן בלא קנוח הפה ובלא נט"י בין ביום ובין בלילה' ↩

⁸ הל' מאכלות אסורות פ"ט הלכות כו כז כח ↩

⁹ ולגבי בשר בהמה כתב הרשב"א שם שכ"ד רבינו חננאל, ובעל העיטור. וסיים (תוה"ב שם פז, א): *'והילכך שיטת ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל נראין לי עיקר. וכן נהגנו אנחנו ואבותינו'*. ובדעת הרי"ף נחלקו הראשונים שהרא"ה (חולין קה, א) הסתפק בדעתו, מאידך הרשב"א שם והר"ן (חולין לז, ב) כתבו שהרי"ף סבר כרמב"ם ↩

¹⁰ תוה"ב שם ↩

¹¹ התוס' ביארו שיתכן שהחומרא נובעת מכך שחששו שעוף אסור מהתורה ↩

¹² חולין פ"ח סי' ה ↩

¹³ אמנם הב"י (או"ח סי' קעג) כתב: 'ונ"ל שזה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל לא מטעם גדר וסייג הוא שנהגו כן, אלא *משום דסבירא להו כדעת הרמב"ם* ..' ↩

---

[ב] (הלכה 931)

בהלכה הקודמת ראינו את דברי מר עוקבא שאחרי אכילת בשר יש להמתין לסעודה אחרת כדי שיהי' אפשר לאכול חלב (וראינו את שיטת בה"ג ור"ת שסברו שע"י קינוח והדחה אפשרי גם באותה סעודה, אך לא נהגו כשיטתם).

שאלה: מה נחשב לסעודה אחרת?

תשובה: הראשונים, נחלקו מהי ההגדרה של סעודה אחרת:

א) שיעור הזמן שבין סעודות הבוקר והערב.

כתב הרי"ף¹: 'עד דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי'.

וביאר הרא"ש²: 'פי' בזמנה שרגיל אדם לסעוד דהיינו מזמן סעודת הבקר עד זמן סעודת הערב'.

והרמב"ם³ כתב: 'מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות'⁴, ⁵.

אלא שבנוגע למ"ש הראשונים הנ"ל שזמן ההמתנה בין הסעודות הוא ו' שעות, כתב באיסור והיתר (מיוחס לרבינו ירוחם)⁶: 'אכל בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחר' כרב חסדא וכן נהג מר עוקבא מפני שהבשר ושומן נדבק בפה זמן ארוך, וכ' ר"ב מפני שהבשר שבין השניים קרוי בשר שנאמר⁷ הבשר עודנו בין שניהם והוא ג' שעות כרש"י ומטעם זה טוב לנקר [שיניו] בסעודה אחרת אם יאכל גבינה'.

ב) סיום הסעודה הראשונה.

התוספות⁸ כתבו: 'לסעודתא אחריתא אכילנא - לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן'.

וכ"כ הראבי"ה⁹: 'ואם אכל בשר בההיא סעודתא לא אכיל גבינה אלא בסעודתא אחריתי אכיל כעובדא דמר עוקבא. ובשר שבין השיניים הוי בשר כדכתיב הבשר עודנו בין שניהם, ויש לנוקרו. ויש מפרשים סעודה שקבעה תורה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר, ולא נהירא לי להחמיר אלא ברכת המזון בהפסק מועט'.

כלומר לשיטתם אין כאן ענין של הפסק זמן, אלא מעבר מוחלט לסעודה אחרת, וזה על ידי שסוגרים את הסעודה הראשונה, בסילוק השולחן וברכה אחרונה.

ג) המתנת שעה

כתב באיסור והיתר הארוך¹⁰: 'ונהגו העולם להמתין (הג"ה) שעה אחת מכ"ד ליום אחר ברכת המזון, ואוכל אז גבינה אפילו בלא קנוח וממתין השעה אפילו אחר אכילת בשר חיה ועוף'.

וכן הובא בספר מנהגי מהרי"ל¹¹: 'אכל בשר אפילו של עוף לא יאכל גבינה אח"כ עד סעודה אחרת. חסידים הראשונים והאידנא ממתינים ו' שעות, והמנהג להמתין שעה אחת'.

וכתב בהגהות שערי דורא¹²: 'רבים נוהגים להקל ועושין להם פשרה מדעתם להמתין שעה אחת אחר סעודת בשר וסליקו וברכו ואז אוכלין גבינה. ואעפ"י דלא אשכחנא טעמא ורמז לשיעור זה ממה נפשך, מ"מ מי ימחה בידם הואיל ותוספות וראבי"ה מתירין. אכן הצנועים מושכין ידיהם עד מסעודת שחרית לסעודת ערבית. מהרא"י ז"ל'.

א"כ יש שעשו פשרה בין הדיעות ועשו ברכה וסילוק וגם המתנה של שעה.

הפרי חדש¹³ כתב שהנהגה זו היא עפ"י הזהר: 'מנהג זה נמשך להם מספר הזוהר דאיתא התם בסוף פרשת משפטים¹⁴ אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאיתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא כו', כלומר דבשעה אחת אף שאוכלו בב' סעודות או בסעודה אחת אף ששהה כל היום ואכל דברים אחרים בינתיים ויש מהאכילת בשר לגבינה שש שעות אפילו הכי אסיר. שמעינן מהכא חומרא וקולא, חומרא דמשמע דאף בשר אחר גבינה אסירא בשעתא חדא או בסעודתא חדא, וקולא דגבינה אחר בשר שריא לאחר שעה ואינו בסעודה אחת'.

אמנם הכו"פ¹⁵ דחה את הבנתו בזהר, וכתב הסבר אחר: 'הפר"ח דעתו ליתן טעם למנהג הזה מזוהר דקאמר מבלי לאכול שעתא חדא. וזה אינו דלשון שעתא כוונתו עת חדא, ואינו נגדר בשעות העולם, רק עת, ומצהרים עד ערב קרוי ג"כ שעתא חדא. אבל נראה דזהו אם להמתין שעה חדא או שש שעות, נחלקו בענין עיכול, כי עיין באו"ח סי' קפ"ד במג"א ס"ק ט דתחלת עיכול הוא לערך שעה וחומש, וסוף עיכול ששה שעות. והמקילים חשבו דהוי כשיעור תחלת עיכול לענין ברכת המזון, דתו אין צריך לברך ברכת המזון, א"כ אף לענין זה כבר נתעכל והלך לו, ולכך מותר לאכול, וכמעט מסתברין טעמייהו. והמחמירים הולכים בתר סוף עיכול, דהוא ששה שעות כמו שכתב המג"א שם, ולכך צריך המתנה ששה שעות, וזה ברור'.

א"כ בהלכה הקודמת ראינו את דעות הראשונים האם צריך להמתין בין בשר לחלב, או שדי בנקוי, ובהלכה זו ראינו את שיטות הראשונים מה נחשב המתנה מסעודה לסעודה. בהלכה הבאה נראה את דברי הפוסקים הלכה למעשה.

--------------

---

הערות:

¹ חולין לז, ב ↩

² חולין פ"ח סי' ה ↩

³ הל' מאכ"א פ"ט הכ"ח ↩

⁴ בביאור הגר"א (יו"ד סי' פט אות ב) כתב לבאר את חישוב הזמן: 'דסעודת שחרית של ת"ח הוא בשעה ששית כמ"ש בפ"א דשבת (י, א) ודפסחים ואמר מר עוקבא מסעודתא כו' ומדינא קאמר דהא קרי נפשיה חלא שלא עשה גדר להחמיר. רי"ף ע"ש' ↩

⁵ נחלקו האחרונים האם שעות אלו הם שעות זמניות או שעות שוות, הפר"ח (יו"ד סי' פט ס"ק ו) כתב שהם שעות זמניות ולכן בחורף זה יכול לצאת כארבע שעות שוות. אך הכו"פ (יו"ד שם פלתי ס"ק ג) כתב שהם שעות שוות, ולכן זה תמיד שש שעות ↩

⁶ סי' לט ↩

⁷ במדבר יא, לג ↩

⁸ חולין קה, א ↩

⁹ סי' אלף קח ↩

¹⁰ שער מ' סי' ד ↩

¹¹ בהל' או"ה משערי דורא ↩

¹² סי' עו אות ב ↩

¹³ שבהערה 5 ↩

¹⁴ קכה, ב ↩

¹⁵ פלתי שם ס"ק ג ↩

---

[ג] (הלכה 932)

בהלכות הקודמות ראינו את שיטות הראשונים לגבי ההפסקה בין בשר לחלב, שישנם שהסתפקו בקינוח והדחה, וישנם שהצריכו סילוק השלחן וברכה אחרונה וישנם שהצריכו המתנה של שש שעות.

שאלה: כיצד נפסקה ההלכה למעשה?

תשובה: כתב המחבר¹: 'אכל בשר, אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה. והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אח"כ גבינה. מיהו צריכים לברך ג"כ ברכת המזון אחר הבשר, דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין². אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון, או אח"כ³. ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו. ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה, אבל אין נזהרין בזה⁴. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות'.

והמהרש"ל כתב⁵: 'ותופס אני פי' מסעודה לסעודה דרך הממוצע לרוב בני אדם, דהיינו אחת שחרית ואחת ערבית, וכן הוא עיקר, שלא להקל מזה כלל, וא"א למחות ביד בני אדם שאינם בני תורה, אבל בבני תורה ראוי למחות בידם, ולגעור בהם, שלא יקילו פחות משש שעות, בפרט מאחר שבשערי דורא כתב שכך נהגו העולם, כפסק ר' משה, שצריך שש שעות, ולא כדברי ר"י שמתיר בסילק ובירך, ומ"מ מודה אני לפי' ר"י, שתלוי בסילק ובירך, דאי לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור, דהא בעינן סעודה אחרת, והרבה בני אדם מקילין בזה, וטעות הוא בידם'.

הש"ך⁶ הביא את דברי רש"ל, וכתב: 'ומ"ש הרב בהג"ה אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה הוא לאו דוקא דאה"נ דכל היום כולו אסור עד שסילק ובירך'.

ועל מ"ש הרמ"א שצריך שההמתנה היא בנוסף לברכת המזון כתב הש"ך⁷: 'נראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלאו הכי לא הוה סילוק'.

ולגבי הזמן ממנו מחשבים את השש שעות כתב הנודע ביהודה בדגול מרבבה⁸: 'מכאן משמע להדיא דשש שעות היינו מסוף אכילת הבשר עד תחלת סעודת הגבינה, שהרי מדהוצרך לפרש שאין צריך להמתין משעת הסרה, משמע אבל מסוף אכילה עכ"פ צריך להמתין ..'.

א"כ המחבר פסק כרמב"ם, שבין אחרי בשר בהמה ובין אחרי עוף או חיה צריך להמתין שש שעות, הרמ"א הביא את שיטת התוספות שמספיק סילוק וברכה, אך הוסיף שהמנהג להמתין רק שעה ובתנאי שגם ברכו ברכת המזון [או ברכה אחרונה], אך סיים שיש שממתינים שש שעות וכך נכון לעשות, והמהרש"ל כתב שאינו מבין מדוע הקילו לא לחכות שש שעות, ובבני תורה צריך למחות על זה, ועוד הוסיף המהרש"ל שהמתנת שש שעות אינה מועילה בלי ברכה אחרונה.

ולמעשה גם פוסקי אשכנז כתבו שצריך שש שעות כדברי המחבר וכמ"ש הפרי מגדים⁹: 'וכן הלכה והמנהג דממתינים ו' שעות ואין לפרוץ גדר¹⁰ עיין ש"ך וג"כ בעינן סילק ובירך ברכת המזון הא לא"ה אפילו כל היום לא מהני'.

והחכמת אדם¹¹ כתב: 'והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין שש שעות כדעת הבית יוסף .. והמקיל בזה עובר משום בל תטוש תורת אמך'.

וכתב ערוך השולחן¹²: 'וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו' ונ"ל באדם שאינו בריא שצווהו הרופאים לשתות חלב יכול לסמוך על דיעה זו בהמתנת שעה ובהדחת פיו אף שאין בו סכנה וכן נער או נערה כחושים ורפואתם לשתות חלב די להם בהמתנת שעה'.

א"כ למעשה צריך להמתין שש שעות מסוף אכילת הבשר, ובתנאי שיברכו ברכה אחרונה ג"כ.

--------------

---

הערות:

¹ שו"ע יו"ד סי' פט ס"א ↩

² כתבו הט"ז (ס"ק ב) והמנחת יעקב (כלל עו ס"ק ג) דהנוהגים להמתין שעה אחת צריכים ג"כ קינוח והדחה, אמנם הש"ך (ס"ק ז) כתב שלא צריך. וראה מ"ש הפמ"ג בשפ"ד ↩

³ כתב התוי"ט בתורת האשם (כלל עו-עז דין א. הביאו המחצית השקל בסי' פט על דברי הרמ"א): 'שי"ל שאם לא המתין השעה אחר שבירך, אלא המתינה קודם לכן, שצריך ג"כ שיקום וילך וימתין מעט ולא יהיה נשאר במקומו, שכן מצריך מהרי"ל להפסקה שבשבת כשרוצה לעשות סעודה השלישית אחר של שחרית מיד, כמ"ש בהל' סוכה [הובא בשו"ע אדמו"ר הזקן ס"ג] ..' ↩

⁴ כתב הט"ז (ס"ק ג): 'לא ידעתי במה סמכו בזה דהא עיקר הקולא הוא דס"ל כהי"א שזכר רמ"א שהוא דעת התוס' וראבי"ה כמ"ש לעיל בשם מהרא"י ושם הוזכר בפי' בתוס' בלשון זה אלא אפי' לאלתר אם סילק ובירך שפיר דמי עכ"ל משמע דלא מהני ברכת המזון אלא כשכבר סילק עצמו מן הסעודה של בשר ואלו כאן לא סילקו עצמם מן האכילה אדרבה מכינים עצמם לאכילה אחרת וא"כ ברכת המזון לא מהני כלום נמצא שאין להם על מה שיסמוכו ועושים נגד דברי התלמוד לפי כל הדעות והירא דבר ה' יחדול עצמו מלישב עם שאינן נזהרין בזה במסיבה אחת'. מאידך הפלתי (ס"ק ד) כתב: 'ואני לא הבנתי טעם האוסרים, דכל ענין שאין לאכול בשר וגבינה בחד [סעודה, הוא] משום היכרא דלא יאכלו בשר וחלב כאחד, ומה בכך דמתכוין לברך כדי לאכול גבינה אח"כ, סוף כל סוף איכא היכרא. ואדרבה אם דעתו באמת [לאכול עוד] רק שמברך כדי לאכול גבינה, הרי היכרא ביותר, ואיך יאכל כאחד, ואף הוא אינו יכול לאכול אם לא בהפסק ברכת המזון, לכן לא ידעתי מה חומרא יש בזו'. וראה מ"ש הפמ"ג במשב"ז. הדרכי תשובה (ס"ק יח) הביא מחידושי ההפלאה (אות ב) דכל החומרא היא במי שרוצה להמשיך לאכול לחם ובמילא מובן שלא סילק עצמו מהסעודה ↩

⁵ יש"ש חולין פ"ח סי' ט, והביאו הט"ז ס"ק ב ↩

⁶ שם ס"ק ה ↩

⁷ ס"ק ו ↩

⁸ יו"ד סי' פט ס"א ↩

⁹ שם בשפ"ד ס"ק ח ↩

¹⁰ במקרה של ספק אם כבר עברו שש שעות, ביד יהודה פירוש הארוך אות א כתב להחמיר בספק, ולהמתין עד שודאי עברו שש שעות, אמנם הדרכי תשובה ס"ק ה הביא שיש שכתבו להקל בספיקו ↩

¹¹ כלל מ סי"ג ↩

¹² יו"ד סי' פט ס"ז ↩

---

[ד] (הלכה 933)

בהלכה הקודמת ראינו שלמעשה התקבלה בעם ישראל ההלכה כדברי הרמב"ם שבין בשר לחלב צריך להמתין שש שעות.

שאלה: מה הסיבה להמתנה של שש שעות?

תשובה: כתב רש"י¹: 'משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו'.

אמנם הרמב"ם² כתב: 'מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח'.

וכתב המאירי³: 'ומה שנהגו בה אבותינו ורבותינו .. עברו שש שעות אוכל גבינה אעפ"י שלא קנח את פיו ולא נטל את ידיו אחר אכילת הבשר בין שיניו שכל שכשיעור זה כבר נתעכל במקומו ואינו קרוי בשר לא נאמר על בשר שבין השינים שהוא נקרא בשר אלא בתוך זמן זה, ויש אומרים שאף לאחר זמן זה צריך לסלקו קודם שיאכל גבנה'.

והטור⁴ כתב: ואפי' אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם. והרמב"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים ולפי דבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפילו נשאר בשר בין השינים⁵ והלועס לתינוק צריך להמתין וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים'.

[ולהעיר שהלבוש⁶ כתב: 'מיהו אפילו המתין כשיעור, אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ולהדיח פיו קודם שיאכל גבינה, ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור, לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך, לפיכך אפילו לא אכלו אלא לעסו לתינוק צריך להמתין, דאע"ג שלא אכלו מ"מ טעם הבשר נשאר לו בפיו ומושך לו טעם השומן כאילו אכל'.

והקשה הש"ך⁷ שדבריו הם היפך הטור, אמנם המנחת יעקב⁸ כתב ליישב: 'אכן במהרי"ל בדיני בשר וחלב כתב ג"כ כלשון העטרת זהב ואפשר לומר שנזדמן להם נוסחא אחרת בטור יו"ד וכמו שהעתיק באו"ה כלל מ' דין ז' וז"ל וכתב הטור יו"ד אבל באותו סעודה אפי' לא יהא בשר בין השינים אסור כדפרש"י שהבשר מושך טעם ומוציא שומן והלכך הלועס לתינוק צריך להמתין עד סעודה אחריתי עכ"ל. ועי"ל דגם הטור יו"ד לא קאמר רק דלטעם זה א"צ להמתין ששה שעות לפי שאינו מושך טעם כל כך אבל מ"מ צריכין להמתין כפי המנהג שעה אחת כיון דמ"מ מושך טעם קצת וזה כוונת הלבוש ומהרי"ל וכן משמע קצת מלשון מהרי"ל שם ולענין דינא אין נפקותא בכל זה דאנו קי"ל כחומר שני טעמים כמבואר בסמוך'].

וכתב הר"ן⁹: 'ומ"מ נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שאינו צריך שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם אלא מאכילה ראשונה חשבינן ליה לזמן שהייה ומיהו קנוח הפה מיהת משמע דבעינן'.

ולהלכה כתב המחבר¹⁰ כהכרעת הטור לחשוש לב' הטעמים¹¹: 'ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו. והלועס לתינוק, צריך להמתין'.

והרמ"א בהגה כתב: 'ואם מצא אח"כ בשר שבין השינים, ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה'.

וכתב הש"ך¹²: ומסירו. כתב הר"ן דא"צ שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה'.

ובטעם הדבר שמחמירים כב' השיטות כתב הפרי מגדים¹³: 'ואנו מחמירים כחומר ב' הפירושים ואין זה כתרתי דסתרי וכסיל בחושך הולך, חדא דאיפשר ב' הפירושים אמת דלאחר שש שעות שרי דמסתמא לא נשאר בשר ואם יש צריך לחצוץ ועוד כל שאנו עושים מספק לחומרא לא הוה כתרתי דסתרי אהדדי'¹⁴.

כתב רבי עקיבא איגר¹⁵ על דברי הרמ"א שיש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה. 'אפשר דדייק בזה דלאחר אכילה הוא דמחמירין אבל אחר לעיסה בלא"ה יש מתירין לגמרי אין ממתינים שש שעות'.

אמנם למעשה כתב הפמ"ג¹⁶ שאנחנו מחמירים שש שעות אפילו במקרה שרק לעס תבשיל שיש בו שומן: 'ודע דאם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים אין צריך להמתין דמושך ליכא כיון דלא אכל ובין שיניים ליכא מ"מ יש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג וישראל קדושים ואין לפרוץ גדר'.

אמנם בהגהות הגר"ש קלוגר על הפרמ"ג¹⁷ כתב: 'מיהו דוקא לועס, אבל טעם בלשונו ופלט מיד נראה דאין צריך להמתין לכו"ע ואין בזה גדר וסייג כלל ..'.

א"כ ראינו שלמעשה אנחנו מחמירים שגם הלועס לתינוק צריך להמתין שש שעות, ואם מצא אחר שש שעות בשר בשינים חייב להסירו ולהדיח את פיו כדי לאכול חלבי, אמנם המתנת שש שעות מחושבת מסוף האכילה המקורית ולא מרגע שמצא עוד בשר בין השיניים, גם מי שלועס תבשיל שיש בו שומן בשרי צריך להמתין שש שעות, אא"כ הוא לא לעס אלא רק טעם ומיד פלט.

--------------

---

הערות:

¹ חולין קה, א ↩

² הל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח ↩

³ חולין קד, ב ↩

⁴ יו"ד סי' פט ↩

⁵ וראה פר"ח ס"ק ב, ופלתי ס"ק ב ↩

⁶ יו"ד סי' פט ס"א ↩

⁷ שם ס"ק ב ↩

⁸ כלל עו ס"ק א ↩

⁹ חולין לז, א מדפי הרי"ף ↩

¹⁰ שו"ע יו"ד סי' פט ס"א ↩

¹¹ ראה ט"ז ס"ק א, וש"ך ס"ק ב ↩

¹² שם ס"ק ג ↩

¹³ משב"ז שם ס"ק א ↩

¹⁴ וראה מ"ש היד יהודה פיה"א ס"ק א ↩

¹⁵ בהגהות על דברי הרמ"א בס"א ↩

¹⁶ הובא בילקוט מפרשים בסוף השו"ע ↩

---

[ה] (הלכה 934)

בהלכה מספר 930 ראינו את דברי הגמרא בחולין¹: 'בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה? א"ל: ולא כלום; איני, והא אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר! אלא, כמה ישהה בין גבינה לבשר? א"ל: ולא כלום'.

וכן ראינו את דברי אגרא 'שעוף וגבינה נאכלים באפיקורן' וראינו שנחלקו בדין הראשונים שלדעת ר"ת מדובר על גבינה אחרי עוף ואעפ"כ זה מותר [משא"כ בבשר בהמה], אבל במקרה שאוכל קודם גבינה מותר לאכול אח"כ בשר בלי לעשות שום פעולה, אך לדעת הרמב"ם אגרא דיבר במקרה שאוכל עוף אחרי גבינה שאי"צ לעשות שום פעולה, אבל אם אוכל בשר בהמה או חיה צריך לעשות קינוח והדחה.

ובטעם הדבר שבשר אחרי גבינה יותר קל מגבינה אחרי בשר כתב הרשב"א²: 'אכל גבינה ורצה לאכול בשר, אם לילה הוא מקנח פיו ורוחץ ידיו ואוכל מיד שהגבינה רכה היא ואינו מתעכבת בין השניים'.

אמנם מצינו שהמהר"ם מרוטנבורג³ [והביאו המרדכי⁴] החמיר בדין זה, בבשר בהמה, וז"ל: 'ששמעת דאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומיקל בבשר עוף. בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו עושי' כן ואדרבא שרא לי מורי היה נראה בעיני כמו מינות עד שפעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין שיני [גזרתי] להחמיר [על] עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע בפ' כל הבשר אנא להא מלתא כחלא בר חמרא דאלו אבא כדהוי אכל בישרא האידנא לא הוי אכיל גבינתא עד למחר כו' דכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובבשר עוף אני מיקל כיון דבשר עוף וגבינה נאכלי' באפקורן'.

והבית יוסף⁵ כתב: 'ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בספר הזוהר פרשת משפטים⁶ וז"ל אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעתא מסאבא מתקרבין בהדיה וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדישין ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא עכ"ל וכבר כתב המרדכי שמהר"מ היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה .. והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואפילו הכי היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה ואעפ"י שהיה מיקל בעוף, היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר, אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף'.

הרמ"א בדרכי משה⁷ העתיק את דברי הב"י, אך המהרש"ל⁸ חלק על הב"י: 'ואיני יודע מה היה רואה בזוהר להחמיר בבשר עוף, שהוא מדרבנן לדעת מהר"ם, גם מ"ש שמהר"ם לא ראה את הזוהר, א"כ [רב חסדא] ג"כ לפי דבריו לא זכה לראות הזוהר, שאם ראה לא היה כותב אכל גבינה מותר לאכול בשר אחריו, אלא אין ראייה מן הזוהר, דאיירי באכל בשר ואח"כ גבינה, ולפי' ר"ת וה"ג דשרו לאכול גבינה אחר בשר, אפ"ה לא קשיא להו מן הזוהר, דמפרשי שאוכל בשר וגבינה בלא קנוח והדחה, וכן משמע הלשון שאמר מתחילה, דאכלי כחדא כו''.

א"כ ראינו שיש שכתבו שאחרי גבינה מותר לאכול בשר בלי שום פעולה, ויש שהחמירו וכתבו שכ"ז כדי לאכול בשר עוף, אבל כדי לאכול בשר בהמה צריך שטיפה והדחה, ויש שהחמירו גם בעוף אחרי גבינה.

שאלה: כיצד נפסקה ההלכה בדין זה?

תשובה: כתב המחבר⁹: 'אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם. ואם היה בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב, צריך לרחצם. וצריך לקנח פיו ולהדיחו. והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה, חוץ מקימחא ותמרי וירקא, לפי שהם נדבקים בחניכים ואין מקנחים יפה. ואח"כ ידיח פיו במים או ביין. במה דברים אמורים, בבשר בהמה וחיה. אבל אם בא לאכול בשר עוף, אחר גבינה, אינו צריך לא קינוח ולא נטילה'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה, וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. ויש מקילין. ואין למחות, רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים. מיהו טוב להחמיר'¹⁰.

הסמ"ע בהגה על דברי הרמ"א, תמה על המחבר שהשמיט דין זה: 'כ"כ ב"י עצמו בטור או"ח סי' קעג ולכן תמוה מ"ש כאן להקל'.

א"כ ראינו שלמרות שמדינא דגמרא מותר לאכול בשר אחר גבינה (ויש שהצריכו הדחה וקינוח) מ"מ ע"פ הזוהר ומחומרת הראשונים יש להמתין לאחרי אכילת הגבינה לפני אכילת בשר.

בהלכה הבאה נראה האם ההמתנה היא רק בגבינה או גם בחלב ושאר המוצרים, וכן כמה זמן הממתנה.

--------------

---

הערות:

¹ קה, א ↩

² תוה"ב הקצר ב"ג ש"ד פו, א ↩

³ שו"ת דפוס פראג סי' תרטו ↩

⁴ חולין רמז תרפז ↩

⁵ או"ח סי' קעג ↩

⁶ קכה, א ↩

⁷ יו"ד סי' פט אות ב ↩

⁸ יש"ש חולין פ"ח סי' ו ↩

⁹ שו"ע יו"ד סי' פט ס"ב ↩

¹⁰ כתב הש"ך (ס"ק יז): 'ומהרש"ל שם קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות ואמר דוקא מהר"מ שבא מכשול לידו פעם א' החמיר אבל מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר ע"ש *שאין דבריו מוכרחים ואדרבה בדברי מהר"מ שם משמע איפכא ע"ש ודוק'* ↩

---

[ו] (הלכה 935)

שאלה: כמה זמן צריך להמתין אחר אכילת גבינה רכה?

תשובה: בהלכה הקודמת ראינו את דברי הרמ"א¹ שכתב: 'ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה, וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. ויש מקילין. ואין למחות, רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים. מיהו טוב להחמיר'.

א"כ ראינו שהביא שיש מחמירים בכלל בבשר אחר גבינה, אך המנהג בפועל להחמיר רק בגבינה קשה, וטוב להחמיר.

ומצינו בזה דעות שונות כדלקמן.

א) הט"ז² כתב: 'פי' להמתין שש שעות ושיעור גבינה קשה שזכר רמ"א היינו שעברו עליה ו' חדשים או שהיא מתולעת כ"כ או"ה .. אבל נלע"ד דדוקא בגבינה מותלעת יש להחמיר כן והוא מדינא מטעם שזכרנו אבל בגבינה ישנה ואינה מותלעת ולא נעשה מחלב אשר הועמדה בקיבה כדי להקפיא החלב רק נעשה מחלב בעלמא ונתייבשה או אוכל חמאה אין להחמיר בזה יותר מקינוח וניקור שינים והדחת פה וידים כי אם מי שנוהג בתוספת פרישות וזהירות כן נלע"ד'.

א"כ לדברי הט"ז בהבנת הרמ"א המנהג הוא להחמיר שש שעות אחרי גבינה קשה, אך אחרי גבינה רכה וכיו"ב מספיק קינוח והדחה. [ובפשטות דברי הט"ז נראה שמחמירים רק בגלל טעם השומן שנשאר, (ולא מחמת דברי הזוהר), ולכן מחמיר רק בגבינה קשה ומצריך להמתין שש שעות].

ב) הש"ך³ כתב על דברי הרמ"א להמתין אחרי גבינה קשה: 'וכתוב בספר מצרף לחכמה דף כ"ז ע"א דלפי מה שנתבאר בסעי' א דאחר אכילת בשר נוהגין להמתין שעה א' א"כ אפשר דגם הזוהר מודה שלא אסר רק בסעודה חדא ובשעתא חדא ודוק עכ"ל ולישנא דהזוהר פרשת משפטי' הכי משמע ע"ש'.

א"כ מדברי הש"ך שהביא את הזוהר ביחס לדברי הרמ"א להחמיר בגבינה קשה נראה שסובר שאחרי גבינה קשה צריך להמתין שעה (כפי המנהג שהביא הרמ"א בס"א לגבי גבינה אחר בשר), ומשמע שלשאר הגבינות אין מנהג להחמיר.

ג) הפרי חדש⁴ כתב: 'ולאכול בשר אחר גבינה יש להחמיר כספר הזוהר ואין לאכול אלא בשתי סעודות ואחר ששהה שעה אחת'.

ומדבריו מובן שלדעת הזוהר יש להמתין שעה בכל מוצרי החלב. וכך גם פסק למעשה השל"ה⁵: 'לעשות קינוח והדחה היטב, ולהפסיק בברכת המזון ולהמתין שעה, ואח"כ יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן ובשר'.

ד) אמנם יש שלמדו בזוהר שאין כוונתו לשעה ממש וכמ"ש הפלתי⁶: 'לשון שעתא כוונתו עת חדא, ואינו נגדר בשעות העולם, רק עת, ומצהרים עד ערב קרוי ג"כ שעתא חדא',

וראה גם מ"ש הפרמ"ג⁷: 'ושאר אחרונים החמירו בשש שעות כזוהר'.

וכמו"כ לגבי הנהגת האריז"ל כתוב בשער המצוות⁸: 'בענין בשר בחלב כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו מורי זלה"ה נהג שבכל יום שאכל גבינה לא היה אוכל בשר עד הלילה'.

וכתב החיד"א⁹: 'כמו שידענו אשר חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת מגבינה לבשר, ויש שנהג ששה שעות¹⁰', וראה שם שדן בדברי הזוהר ומביא מספר זהר הרקיע שיש לבאר בדברי הזוהר שצריך להמתין שש שעות¹¹.

א"כ להבנה זו בזוהר לכאורה יש להמתין אחר כל גבינה שש שעות.

א"כ ראינו שנחלקו הדעות לגבי ההמתנה אחרי אכילת גבינה רכה לפני אכילת בשר, שיש שכתבו שמספיק קינוח והדחה, ויש שכתבו שצריך להמתין שעה, ויש שהחמירו יותר שע"פ הזוהר יש להמתין שש שעות. [וראינו את הדעות שרק בגבינות קשות מסוימות יש להמתין אחרי אכילתם שש שעות ונראה בהלכות הבאות את הפרטים בכך], ובהלכה הבאה נראה את המנהג למעשה.

---

הערות:

¹ שו"ע יו"ד סי' פט ס"ב בהג"ה ↩

² ס"ק ד ↩

³ ס"ק טז ↩

⁴ שם ס"ק ו. וראה הלכה מס' 931 ↩

⁵ מסכת שבועות פרק נר מצוה ↩

⁶ שם ס"ק ג ↩

⁷ א"א ס"ק טז ↩

⁸ פר' משפטים ↩

⁹ שיו"ב יו"ד סי' פט ס"ק ו ↩

¹⁰ ולהעיר ממ"ש בכף החיים (יו"ד סי' פט ס"ק י) שגם הנהגת האריז"ל היתה רק בגבינה קשה: 'והאר"י ז"ל נהג שבכל יום שאכל גבינה לא היה אוכל בשר עד הלילה. שעה"מ סוף פ' משפטים. *ומשמע דהוא דוקא באכל גבינה קשה משום דיש מחמירין בה כמו בשר* כמ"ש לקמן בהגה ס"ב אבל באכל גבינה רכה או שתה חלב או אכל מאכלי חלב א"צ להמתין כ"כ אלא די ברחיצת ידים וקינוח הפה והדחת הפה כמ"ש לקמן סעי' ב יעו"ש' ↩

¹¹ ולהעיר ממ"ש בחגורת שמואל על הלבוש (יו"ד סי' פט אות יח) שדברי הזוהר נאמרו רק על גבינה קשה וז"ל: 'ומיהו היינו דווקא בגבינה שנעשית מחלב אשר הועמדה בקיבה כדי להקפיא החלב והיא ישנה ו' חדשים או בגבינה מתולעת שהוא ג"כ קשה, ובזה איירי הזוהר שהם קשים ומושכין טעמם עד זמן ארוך כבשר והוי דינא כבשר' ↩

---

[ז] (הלכה 936)

בהלכה הקודמת ראינו דיעות שונות לגבי זמן ההמתנה אחרי אכילת גבינה רכה (שאינה קשה).

שאלה: מה המנהג למעשה?

תשובה: מבואר בדברי המגן אברהם¹ ואדמו"ר הזקן² לענין צירוף לזימון שלמעשה המנהג להחמיר ולהמתין זהו רק אחרי גבינה קשה, אך בשאר דברי חלב נוהגים כעיקר הדין וכ"פ המשנ"ב³.

א"כ לדבריהם בגבינה שאינה קשה מספיק קינוח והדחה ועפי"ז נהגו להסתפק בקינוח והדחה.

אמנם יש פוסקים שכתבו שנהגו להמתין חצי שעה, ודנו לבאר מה מקור מנהג זה.

במטה ראובן⁴ כתב לבאר שגדר סמוך בהלכה הוא חצי שעה, כמבואר במשנה במסכת שבת שלא ישב אדם אצל הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, ומבואר במפרשים שזה חצי שעה לפני זמן מנחה, כלומר שמעבר לחצי שעה אינו נקרא סמוך, ובמילא נהגו אנשים להמתין חצי שעה שבכך זה כבר לא נקרא בסעודה אחת⁵.

וראה גם תשובות והנהגות⁶ שהזכיר סברא זו לביאור ההנהגה של חצי שעה: 'ובש"ך מוכח שצריך שעה המתנה, (ע"ש בפמ"ג) וכן מבואר בגר"א (יו"ד פ"ט ס"ק י"א), ומנהגנו הוא להמתין חצי שעה שזהו שיעור של 'סמוך' בעלמא, כדמצינו בדין סמוך למנחה לא יאכל, אבל לשון הזוה"ק משמע שעתא חדא כמשמעו'.

אמנם הרבי דחה⁷ את הסברא של המטה ראובן: 'וכבוד בעל המחבר במקומו מונח, כי (עכ"פ - כפי שהעתיק במכתבו) עיקר הראי' חסר, שהרי בנוגע לאכילת חלב ובשר לא מצאתי - לע"ע - הלשון דסמוך כ"א "כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא"'.

המשנה הלכות⁸ כתב שטעם ההנהגה הוא סוג של פשרה: 'וי"ל דסמכו דכיון דבש"ע יו"ד אינו מצריך להמתין כלום ובזוהר מצריך שעה הו"ל כעין פשרה להמתין חצי שעה ועוד כי בזוה"ק אינו מבואר שעה שלנו דווקא ואולי הכוונה שעה, זמן מה⁹, [ועיין מג"א או"ח סי' ר"מ ד"ה ובבד"ה וביד אפרים שם דבזוהר שעתא חדא הוא זמן מה ועיין מטה ראובן סי' קפ"ו ודבריו צ"ע.] כן נלפענ"ד ללמד זכות לאותן שנוהגים רק חצי שעה ורוצים לצאת שיטת הזוה"ק ..'.

ולמעשה כבר ראינו בהלכה הקודמת שהרבה פוסקים הזכירו המתנה של שעה, והבינו שזה ג"כ פשטות כוונת הזוהר 'בשעתא חדא', וראה גם במשנה הלכות שם: 'אבל באמת לפענ"ד אין להקל בדבר אלא להמתין שעה אחת עכ"פ וכל המקדש עצמו למטה מקדשין אותו מלמעלה'.

וכך גם הרבי כותב שם: 'לשאלתו למנהגנו בנוגע לאכילת בשר לאחרי מאכלי חלב, בכלל נהגינן בהנ"ל - ואפילו לאחרי חלב וחמאה - להמתין שעה (וגם - לא באותה הסעודה). וכ"כ בשל"ה מס' שבועות שלו (קפ, ב). - (ומש"כ בדרכי תשובה יו"ד ספ"ט סוס"ק י"ט "שעה ויותר" צ"ע שיעורא דויותר, והמקור ע"ז¹⁰) - אבל לא שמעתי אם זוהי הוראה לכל או רק מנהג יחידי סגולה, וראה פמ"ג לשו"ע יו"ד ספ"ט, שפתי דעת סק"ז, דהפסק שעה - מחליף קינוח'.

א"כ ראינו שמעיקר הדין מספיק אחרי גבינה קינוח והדחה, ויש שנוהגים להמתין חצי שעה אחר אכילת חלבי לפני אכילת בשרי, אך ראוי להמתין שעה כפשטות לשון הזוהר, וכן המנהג בחב"ד.

---

הערות:

¹ או"ח סי' קצו ס"ק א ↩

² סי' קצו ס"ז ↩

³ שם ס"ק ט, וראה גם סי' תצד ס"ק טז ↩

⁴ שו"ת סי' קפו ↩

⁵ וראה שו"ת דברי שלום תניינא סי' עא ↩

⁶ ח"ב סי' שצ ↩

⁷ אג"ק ח"כ ע' רפט ↩

⁸ שו"ת ח"ו סי' קלה ↩

⁹ וראה ג"כ שו"ת מהרש"ג ח"א יו"ג סי' יג ↩

¹⁰ בסיום המכתב כותב הרבי: 'למש"כ בדר"ת הנ"ל להמתין שעה ויותר - יש להעיר משיעור עיכול שהוא מהלך ד' מילין (עיין נ"כ השו"ע או"ח סו"ס קפ"ד)'. להעיר גם מדברי הכו"פ הובאו בהלכה מס' 931 ↩

---

[ח] (הלכה 937)

המתנה אחרי גבינה קשה

בהלכה הקודמת ראינו שנחלקו הפוסקים לגבי זמן ההמתנה בין גבינה רגילה לאכילת בשר, ושמנהגנו להמתין שעה.

שאלה: כמה זמן צריך להמתין אחרי גבינה קשה, ומה נחשב כגבינה קשה?

תשובה: בהלכה מספר 934 ראינו את דברי המהר"ם מרוטנבורג¹: 'וששאל אדוני ששמעת דאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומיקל בבשר עוף. בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו עושי' כן ואדרבא שרא לי מורי היה נראה בעיני כמו מינות עד שפעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין שיני [גזרתי] להחמיר [על] עצמי בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע בפ' כל הבשר² אנא להא מלתא כחלא בר חמרא דאלו אבא כדהוי אכל בישרא האידנא לא הוי אכיל גבינתא עד למחר כו' דכל חד מצי לאחמורי אנפשי' לעשות משמרת ובבשר עוף אני מיקל³ כיון דבשר עוף וגבינה נאכלי' באפקורן⁴'.

וכתב באיסור והיתר הארוך⁵: 'אבל אם אוכל גבינה ישנה שעברו עליה ששה חדשים. וכן כל גבינה (המתולעת) אעפ"י שאין איסור בדבר דהא אין נדבק בשיניים ואפילו אם תדבק בודאי לא מקרי גבינה כמו הבשר שבין השיניים. מ"מ מדת חסידות ופרישות ונכון לכל בעל נפש שלא לאכול אחריו בשר באותה סעודה אפילו בקנוח והדחה לפי שממשיך ג"כ הטעם שלו בפה זמן ארוך יותר מביצים המטוגנין בשומן אווזות שהעולם נזהרין מלאכול אחריהם גבינה ונמצא שאוכל טעם בשר בחלב יחד ונראה ג"כ כאלו אכל בשר וחלב יחד. ועוד דהא כתב במרדכי פרק כל הבשר דמה"ט גזר מהר"ם ז"ל בעצמו להחמיר בבשר אחר גבינה כמו בגבינה אחר בשר לפי שפעם אחת מצא גבינה בין שיניו מסעודה לסעודה. ומיהו איסור מיהא ליכא דדוקא טעם הבשר שבפה נקרא טעם מאחר שעיקרו מיקרי בשר ושייך לגזור בו אטו בשר בחלב'.

[אלא שלגבי זמן ההמתנה כתב⁶: 'ונהגו העולם להמתין (הג"ה) שעה אחת מכ"ד ליום אחר ברכת המזון ואוכל אז גבינה אפילו בלא קנוח וממתין השעה אפילו אחר אכילת בשר חיה ועוף'.]

א"כ ראינו שלדעתם מידת חסידות להמתין אחרי גבינה קשה, ומבואר באו"ה שהחומרא היא בגבינה שעברו עליה ששה חודשים, וכן גבינה מתולעת.

הרמ"א הביא את דבריהם בדרכי משה⁷: 'וכן הרבה נוהגים שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה הנדבקת בין השינים כמו שאין אוכלין גבינה אחר בשר'.

ועפ"ז כתב הרמ"א⁸ בהג"ה: 'ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה, וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. ויש מקילין, ואין למחות, רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים. מיהו טוב להחמיר'.

וכתב הט"ז⁹: 'ושיעור גבינה קשה שזכר רמ"א היינו שעברו עליה ו' חדשים או שהיא מתולעת כ"כ או"ה וכתב שם דאין איסור בבשר אחר גבינה דדוקא טעם בשר שבפה מאחר שעיקרו נקרא בשר שייך למגזר בו אטו בשר בחלב מ"מ מצד חסידות יש ליזהר ע"כ ונלע"ד (דאפי') לטעם הרמב"ם שזכרתי בריש הסי' שבאכילת גבינה אחר בשר הוא משום בשר שבין השינים אבל בטעם שמושך מן הבשר שבפה לא איכפת לן אפשר לומר כאן בכל גבינה לית איסור לאכול בשר אחריה דגם בבשר שבין השינים לא הוי קרינן ביה בשר אי לאו דגלי לן קרא הבשר עודנו בין שיניהם כדאיתא בגמרא מ"ה בגבינה שבין השינים לא הוי גבינה כלל¹⁰ ולטעם שזכרתי שהוא משום שומן פשיטא יש לאסור גם בגבינה מותלעת שטעם שלה נמשך בפה זמן רב א"כ יש להחמיר אבל נלע"ד דדוקא בגבינה מותלעת יש להחמיר כן והוא מדינא מטעם שזכרנו אבל בגבינה ישנה ואינה מותלעת ולא נעשה מחלב אשר הועמדה בקיבה¹¹ כדי להקפיא החלב רק נעשה מחלב בעלמא ונתייבשה או אוכל חמאה אין להחמיר בזה יותר מקינוח וניקור שינים והדחת פה וידים כי אם מי שנוהג בתוספת פרישות וזהירות כן נלע"ד'.

וכתב הפרי מגדים במשב"ז: 'עיין ט"ז גבינה מתולעת ואוכל התולעים הוה כמו בשר דמושך זמן וכן הועמדה בקיבה שחריף וחזק (כמו גבינה שקורין וואלכי"ש קעז) ראוי להמתין שש שעות הואיל שמלוחה וחזקה שהועמדה בקיבה מושך טעם. ולדבריו גבינה מפרה אף שהיא קשה ונשאר בין שיניו אין צריך להמתין דלא מיקרי גבינה בין שיניו ..'.

א"כ לדברי הט"ז מדינא יש להמתין על גבינה מתולעת, או גבינה שהועמדה בקיבה, וההמתנה היא שש שעות כמבואר בהלכה הקודמת.

אמנם הש"ך¹² הסכים עם הרמ"א וכתב: 'שכל שהגבינה קשה. ומן הסתם אם היא ישנה ו' חדשים חשיבה קשה והכי איתא בתו"ח שם די"ב'. וכ"פ הפר"ח.

כלומר לדעת הש"ך גבינה ששהתה ששה חודשים נחשבת קשה ויש להמתין שעה אחריה כמבואר בהלכה הקודמת.

וכתב הפרי מגדים בשפ"ד: 'עיין ש"ך ושאר אחרונים החמירו בשש שעות כזוהר והפר"ח היקל בשר עוף אחר גבינה לאכול ע"ש באות ט"ו וכבר נהגו להקל ע"י סילוק ובהמ"ז והיינו כל שאין גבינה קשה אבל גבינה קשה ראוי להחמיר שש שעות'. ובמשב"ז שם על הט"ז כתב: 'אמנם הפר"ח חולק ואמר דגבינה בין שיניו נמי מיקרי גבינה יע"ש, וכן ראוי להחמיר בגבינה קשה עיין ש"ך אות ט"ו'.

א"כ נחלקו הט"ז והש"ך האם צריך להחמיר בכל גבינה קשה (הט"ז מיקל בזה) והאם צריך להמתין שש שעות או מספיק שעה (הש"ך מיקל בזה) וכתב הפרמ"ג שראוי להחמיר בכל גבינה קשה ולהמתין שש שעות. ובהלכה הבאה נראה את ההכרעה לגבי הגבינות הרגילות כיום.

---

הערות:

¹ שו"ת דפוס פראג סי' תרטו ↩

² קה, א ↩

³ וראה בהלכה שם את דברי הב"י או"ח סי' קעג: 'והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואפילו הכי היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה ואעפ"י שהיה מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף' ↩

⁴ שם קד, ב ↩

⁵ שער מ סי' י ↩

⁶ שם סי' ד ↩

⁷ יו"ד סי' פט אות ב. ובתורת החטאת כלל עו-עז דין ב ↩

⁸ שו"ע יו"ד פט ס"ב ↩

⁹ ס"ק ד ↩

¹⁰ אך ראה בפר"ח (ס"ק טז) שכתב: 'ואף לטעמא דהרמב"ם דשהיה משום בשר שבין השינים הכי נמי גבינה שבין השינים מקריא גבינה ודלא כהט"ז' ↩

¹¹ וראה מ"ש החת"ס בהגהותיו על השו"ע. שם ס"ק טו ↩

---

[ט] (הלכה 938)

המתנה אחרי גבינה קשה

ראינו בהלכה הקודמת שנחלקו הט"ז והש"ך האם צריך להחמיר בכל גבינה קשה (הט"ז מיקיל), וכן נחלקו האם צריך להמתין שש שעות או מספיק שעה (הש"ך מיקיל), וכתב הפרמ"ג שראוי להחמיר בכל גבינה קשה ולהמתין שש שעות.

שאלה: מה הדין למעשה בגבינות צהובות המצויות כיום האם צריך להמתין אחריהם שש שעות?

תשובה¹: כפי שראינו חשוב להבחין בין סוגי הגבינות. א. ישנם גבינות שמתקשות ללא חומר מעמיד. ב. ישנם גבינות שמתקשות עם מעמיד אך לא מתייבשות בתהליך ארוך של ששה חודשים. ג. ישנם שמתייבשות ששה חודשים. ד. ישנם גבינות מתולעות².

הגבינות הצהובות הרגילות בארה"ק וארה"ב אינם מתיישנות ששה חודשים. ונחלקו בזה פוסקי הדור האחרון כיצד צריך לנהוג בהם, וכדלקמן:

הרבה פוסקים כתבו שדינה שווה לגבינה רכה שהרי: 1) עיקר דין ההמתנה תלוי בזמן הייצור של הגבינה, וגבינה שתהליך היצור שלה הוא פחות מששה חודשים, אין צריך להמתין שש שעות, ולפי"ז בגבינה צהובה, אי"צ להמתין שש שעות. 2) הגבינה הצהובה הרגילה כיום אין בה טעם חזק כמו הגבינות שדיברו הפוסקים שהיו חזקות בטעמם כגבינות המתולעות. [ובפרט עפמ"ש התוי"ט בתורת האשם³ בגדר גבינה קשה: 'אחר גבינה קשה. והפכו מתוק, כי הקשה שהפכו רך, אדרבה אינו נדבק כלל. אלא קשה דאמרן, הוא שמחומץ, שהפכו מתוק, ועל שם שמחומץ וקשה על האדם לאכלו, נקרא קשה'. כלומר שקשה היינו שהטעם שלו חזק וקשה לאדם לאכלו, וזה ודאי לא קיים בגבינה צהובה]. 3) היא לא נשארת בין השיניים.

אמנם יש שכתבו להחמיר וטענו שהטעמים להחמיר שנאמרו בגבינה קשה, שייכים גם בגבינה צהובה, שהרי טעם אחד כתב הט"ז שגבינה שהועמדה או מתולעת בגלל השומן נשאר טעמה בפה. וטעם נוסף ראינו מצד החשש לשאריות גבינה בין השיניים, וא"כ 1) גם גבינה צהובה שתהליך היצור שלה הוא מהיר יש להחמיר מכיון שהיא מועמדת ע"י מחמצת (ואינו דומה לדברי הט"ז על גבינות שנעשו מחלב שהתייבש). 2) ועדיין יש לחשוש שישאר גבינה בין השיניים. והגם שכתב הש"ך שמן הסתם אם היא ישנה ו' חדשים חשיבה קשה, כיום בעקבות הטכנלוגיה גם בפחות משש חודשים מצליחים לייצר גבינה שמתקשית ויכולה להישאר בין השיניים. ולכן לטענתם ראוי להחמיר ולהמתין שש שעות אחרי כל גבינה קשה.

ויש שכתבו להחמיר בגלל שקשה לדעת בכל גבינה קשה מה בדיוק הגדרתה, ובכמה זמן נעשתה וכמ"ש בשבט הלוי⁴: 'גם אנכי דרכי להחמיר בזה, וטעמי דכהיום הכל נמכר בחנות ויש לו כל מיני גבינות אלה שהם פחות מו' חדשים ואלה שהם יותר מו' חדשים והי' צריך לזה לוח זמנים מתי נעשו, וזה בלתי אפשרי, ע"כ עלינו להחמיר בכל קשה, דבלא"ה מצאתי באחרונים שנוטים להחמיר בקשה אפי' פחות מו' חדשים ולהקל בכל רכה גם כשהיא קצת מלוחה וגם כשנותנים לתוכה איזה טיפות מעמיד כידוע'.

ויש שנקטו שצריך להורות להמתין שעה. וכמ"ש בתשובות והנהגות⁵: 'והנה כתב הש"ך דגבינה קשה זהו גבינה ישנה שעברו עליה ששה חדשים. ונחלקו פוסקי זמנינו היאך הדין בגבינה צהובה ושאר גבינות קשות שבזמנינו שע"י אמצעים מלאכותיים נעשות קשות בתוך זמן מועט מאוד .. אמנם יש פוסקים שמחמירים וטעמם דהיום ע"י אמצעים מלאכותיים נעשית קשה כמו גבינה ישנה שעברו עליה ו' חדשים ולכן דינה כגבינה קשה, וכן הורה בעל המנח"י שיש להמתין שש שעות בזה. ולענ"ד נראה דאם עשה קינוח והדחה (וכדין האוכל בשר מיד אחר גבינה שצריך לעשות קינוח והדחה וכמבו' בשו"ע שם ס"ב) וממתין שעה, יכול להקל לאכול בשר אחר גבינה צהובה ושאר הגבינות הקשות שבזמנינו, (דהרי דעת הש"ך דאחר גבינה קשה סגי להמתין כשעה (דסומכים על המנהג שהביא הרמ"א שנהגו דאפי' בגבינה אחר בשר סגי בהמתנת שעה), ואם כי לא קיי"ל כש"ך אלא בעינן להמתין אחר גבינה קשה כשש שעות, אמנם בנד"ד דהוא פלוגתא אם דינה כגבינה קשה, יכול לצרף דעת הש"ך ולהקל בעשיית קינוח והדחה ובהמתנת שעה). אבל לעצמי אני מחמיר בזה לנהוג כנוהגים להמתין שש שעות. ויש נוהגין להמתין כשעה, אבל מדקדקין שמלבד הקינוח והדחה גם מנקים השינים במברשת שלא ישאר גבינה בין השינים, (וחזינן כעי"ז בט"ז שם סק"ד שמקיל בגבינה קשה שאין טעמה מושך, דס"ל שגבינה שבין השינים לא קרוי גבינה (ושאר הפוסקים חלקו עליו), ומ"מ כתב שיעשה מלבד קינוח והדחה גם ניקור השינים)'.

א"כ ראינו שנחלקו האחרונים בדין גבינות צהובות המצויות בארה"ק. ולמעשה ראוי [שגם אלו שנוהגים אחרי אכילת חלבי להסתפק בניקוי והדחה וכן אלו הנוהגים להמתין חצי שעה, אעפ"כ] אחרי הגבינות צהובות ימתינו שעה⁶, וינקו השיניים⁷. ובגבינות שטעמם חזק⁸ או שהתיישנו ששה חודשים⁹ יש להחמיר להמתין שש שעות.

--------------

---

הערות:

¹ לכללות הדעות ראה בספרי המלקטים אהל יעקב סי' פט אות מז ובהערות. פסקים ותשובות סי' פט אות יא ובהערות ↩

² גבינות מתולעות אינם מצויות כיום, בגלל בעיות בריאות, וברוב המדינות החוק אוסר על מכירת גבינות אלו ↩

³ כלל עו-עז דין ב ↩

⁴ שו"ת ח"ב סי' לה ↩

⁵ ח"ו סי' קעא ↩

⁶ שהרי גם אם נחשוש שנחשב לגבינה קשה, הרי לדעת האו"ה, וכ"פ הש"ך די בהמתנה שעה. ועוד שדברי הפרמ"ג להמתין שש שעות הוא לכאורה בעיקר מצד חומרת הזוהר, וראינו בהלכה 935 פוסקים שהחמירו כדברי הזוהר, אך כתבו שדברי הזוהר הם כפשוטם שיש להחמיר שעה ↩

⁷ ראה כנ"ל שהט"ז הוסיף ניקור השיניים. *ואמנם ישנם קהילות שהתקבלה ההנהגה להמתין שש שעות, ואין להם לשנות מנהגם* [ולכאו' יש טעם להחמיר ע"ע ולהמתין שש שעות כי (בנוסף שיש כתבו שגם גבינה צהובה טעמה נמשך) הרי חומרת המהר"ם מחמת שנשאר בין שיניו מסעודה לסעודה, וי"ל שסתם הרמ"א דבריו וכתב גבינה קשה, לכלול כל גבינה שיתכן שנתקעה בין השיניים, וכמו שביאר הפר"ח סקט"ז שהוא גם נחשב גבינה, וכך משמעות הפרמ"ג וכמ"ש בדעתו בדרכ"ת סי' פט ס"ק לד: 'ועי' עוד בשפ"ד ס"ק ט"ו שנראה דעתו כן דאפי' לא עבר עלי' ששה חדשים כל שהוא קשה ראוי להחמיר'. הרב חא"ח] ↩

⁸ כנ"ל בדברי הט"ז ↩

⁹ כנ"ל בדברי הפרמ"ג ↩

---

[י] (הלכה 939)

המתנה מחלב נוזלי לבשר

ראינו בהלכות הקודמות שמעיקר הדין מספיק אחרי גבינה קינוח והדחה, אך ע"פ דברי הזוהר יש רבים שנוהגים להמתין שעה, כמו"כ ראינו שיש טעמים להחמיר בגבינה קשה, וראינו שאחד הטעמים ע"פ מעשה שהיה למהר"ם שנתקע גבינה בין שיניו.

שאלה: האם יש קולא לגבי המתנה אחרי שתיית חלב?

תשובה: כתב בתשב"ץ קטן¹ לגבי הנהגתו של המהר"ם מרוטנברג: 'אינו אוכל שום בשר אחר גבינה כי אם בשר עוף, אבל אחרי חלב אוכל מכל בשר'. וכתב רבינו פרץ שם בהג"ה: 'מיהו נהגו העולם שלא לחלק בין גבינה לחלב ואוכלין בשר בין אחר גבינה בין אחר חלב ע"י קנוח והדחה בין בשר עוף בין בשר אחר. ע"כ'.

א"כ ראינו שגם המהר"ם מרוטנברג שהחמיר על עצמו, החמיר רק אחרי אכילת גבינה ולא אחרי שתיית חלב, ובפשטות מכיון שחומרת המהר"ם היתה בגלל שגבינה נתקעה בין שיניו, וזה לא שייך בחלב².

ויש שכתבו שגם לדברי המקובלים שיש להמתין אחרי אכילת חלבי, זה דווקא לגבי אכילה ולא לגבי שתיה וכמ"ש בדרכי תשובה³: 'ועי' בס' יפה ללב ח"ח שכתב דפשוט הוא דגם האריז"ל לא החמיר רק בגבינה וכיוצא בזה מאכל עב כגון אורז מעורב בחלב שהוא מידי דאכילה דלועס בשיניו ושייך בזה ענין מושך טעם אבל בשתה חלב דרך שתי' לבד לכו"ע בהדחת הפה סגי ברוצה לאכול בשר אח"כ עיי"ש'.

וכ"כ בתשובות והנהגות⁴: 'מיהו אפשר שעיקר חומרת הזוה"ק הוא במיכלא דוקא, דהיינו תבשיל מאכל דחלב, אבל בשותה חלב משקה גרידא, אפשר שגם לזוה"ק אפשר להקל שאין צריך להמתין שעה שבחלב מדיח ומספיק, (וכעין זה כתב ברש"ש בר"פ כל הבשר), אבל כששותה עם מזונות לכאורה מתדבק החלב כמו בתבשיל, והיה ראוי לדברי הזוה"ק להמתין שעה כמו בתבשיל. ולפי זה נמצא דמעיקר הדין למעשה מבואר בשו"ע שאפילו האוכל תבשיל או מזונות של חלב מותר מיד בבשר לאחר קינוח ורחיצה היטב אם בירך וסילק עצמו מהחלב, ומ"מ המחמיר להמתין כשעה לאחר אכילת תבשיל או במזונות חלביים וכדברי הזוה"ק קדוש ייאמר לו. (עיין בפמ"ג סימן פ"ט בשפ"ד ס"ק ט"ז), או עכ"פ ימתין חצי שעה ובקינוח או ניקוי שיניים כראוי, אבל בשתיית חלב גרידא אין מנהגנו להחמיר כ"כ וסגי בברכה אחרונה ורחיצת הפה כראוי, אבל יש שנוהגין להחמיר לעצמם גם בחלב לבד ולהמתין אחריו חצי שעה, אבל אין צורך לכך מן הדין וכמ"ש'.

וכ"כ בשו"ת אז נדברו⁵: 'וי"א דלאחר חלב אי"צ להמתין כלל (דרכ"ת), וכ"ש שתיית קפה עם חלב, ומותר אפילו בתוך הסעודה לפני אכילת בשר, וזה מותר גם להמחמירים עפ"י קבלה'.

אך מאידך יש שכתבו שפשטות דברי הזוהר נאמרו גם לגבי שתיית חלב וכמ"ש בכף החיים⁶: 'ומיהו עיין בזוה"ק פ' משפטים דף קכה ע"א .. ומשמע דלא שנא דבכל ענין אין לאכול מאכלי בשר וחלב בשעתא חדא או בסעודתא חדא אפי' גבינה רכה או חלב או מאכלי חלב ואפי' החלב קודם בשר והבאנו דבריו באו"ח סי' קע"ג או' ב וכתבנו שם דכל יר"ש יחמיר לעצמו ולאחרים הנשמעים לו שלא יאכל בשר אחר גבינה אפי' רכה או אחר מאכלי חלב או שתה חלב עד אחר שעה א' וסעודה אחרת דהיינו עד אחר שיברך ברכה אחרונה על אותו דבר שאכל יעו"ש'. ונראה שכך הוא המנהג המקובל⁷ להמתין גם אחרי חלב נוזלי.

א"כ למעשה למנהגנו שממתינים שעה בין אכילת מאכלי חלב לאכילת בשר, נוהגים כך גם אחרי שתית חלב או משקה חלבי.

---

הערות:

¹ סי' שנה ↩

² ראה תשב"ץ קטן הוצאת מכון י-ם סי' שנה הערה קסז. ובמרדכי השלם חולין פרק כל הבשר הע' יט ↩

³ סי' פט ס"ק ב ↩

⁴ ח"ב סי' שצ ↩

⁵ ח"ד סי' מב ↩

⁶ יו"ד סי' פט ס"ק י ↩

⁷ ראה גם פסקים ותשובות סי' פט הע' 127 ↩

---

[יא] (הלכה 942)

ראינו בהלכות הקודמות את דיני ההמתנה בין אכילת גבינה לבשר וכן להיפך.

שאלה: מה עוד צריך להקפיד בין האכילות השונות?

תשובה: הגמרא¹ אומרת: 'תנא אגרא חמוה דרבי אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה: בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי, אייתו ליה גבינה - אכל, אייתו ליה בשרא אכל, ולא משא ידיה; אמרי ליה: והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה, אין, בשר וגבינה לא! אמר להו: הני מילי בליליא, אבל ביממא הא חזינא. תניא, בית שמאי אומרים: מקנח, ובית הלל אומרים: מדיח; מאי מקנח ומאי מדיח? .. אלא בית שמאי אומרים: מקנח והוא הדין למדיח, וב"ה אומרים: מדיח והוא הדין למקנח, מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי.

וכתב רש"י² 'דתרוויהו בעינן'. וכ"כ שם התוס'³: 'תרווייהו בעינן כדפי' הקונטרס וכ"פ רבינו חננאל'.

ובהמשך הגמ' שם⁴ אומרת: 'אמצעיים רשות, אמר רב נחמן: לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה, חובה'.

ונחלקו רשב"ם ור"ת בהבנת דברי הגמרא וכמ"ש התוס'⁵: 'אומר רבינו שמואל דמיירי בשניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה אבל לגבינה של אחריו לא קאמר דאפילו בנט"י אסור לאכול עד סעודה אחרת כדאמר לעיל אכל בשר אסור לאכול גבינה, ואין נראה לר"ת .. ומפרש ר"ת דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים ואינו אלא רשות, אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח'.

א"כ ראינו בדברי הגמרא שיש לעשות ניקוי הידים והפה בין המאכלים השונים' אלא שכפי שראינו [גם בהלכה 930] נחלקו הראשונים האם הנטילה הקינוח וההדחה נאמרו אחרי אכילת הבשר לפני אכילת הגבינה, (אבל אחרי אכילת גבינה אי"צ גם קינוח וגם הדחה לפני אכילת בשר⁶), או שאחרי אכילת הבשר צריך להמתין, ודברי הגמ' לגבי קינוח והדחה נאמרו אחרי אכילת הגבינה לפני הבשר.

וראינו בהלכה 932 שהמחבר פסק כדעה שאחרי אכילת הבשר צריך להמתין, ושהרמ"א כתב שכך המנהג. וכאמור לפי דיעה זו דברי הגמרא לגבי הצורך בנטילה קינוח והדחה נאמרו במקרה שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר.

נטילה

בגמרא מבואר שהגם שיש צורך צורך ליטול ידיו, אך ביום כאשר רואה שידיו נקיות א"צ ליטול ידיו, אלא שהרמב"ם⁷ כתב: 'מי שאכל גבינה או חלב תחלה מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו⁸ ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר, ובמה מקנח פיו בפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן, ובכל מקנחין את הפה חוץ מתמרים או קמח או ירקות שאין אלו מקנחין יפה'.

כלומר הרמב"ם לא הזכיר את הקולא שלא צריך רחיצת הידים ביום⁹.

וכתב רבינו ירוחם¹⁰: 'אבל אכל גבינה תחלה מותר לאכל בשר באותה סעודה עצמה ובלבד שיטול ידיו ויקנח הפה בין הגבינה והבשר וכיון שרואה שאין שום דבר מהגבינה בידים מותר לאכל בלא נטילת ידים פי וה"ה בלילה אם יש לו נר יפה כך פשוט'.

מאידך כתב בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק¹¹: 'מיהו נכון להחמיר ואפילו ביממא לפי שפעמים שהגבינה שמינה ונדבק הלחלוחית על ידו אעפ"י שאינו נראה'.

א"כ ראינו שנחלקו הפוסקים אם כאשר אדם רואה את ידיו באור יום או במנורה טובה אם למרות זאת צריך ליטול ידיו.

ולהלכה כתב המחבר¹²: 'אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם. ואם היה בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב, צריך לרחצם'.

אמנם כתב הלבוש¹³: 'מיהו נוהגים לרחצם אפילו ביום, לפי שפעמים שהגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה'.

וכתב הש"ך¹⁴: 'וכתב רבינו ירוחם דה"ה בלילה אם יש לו נר יפה אי"צ נטילה ומביאו ב"י באו"ח שם ונראה דדוקא נקט נר יפה אבל בסתם נר צריך נטילה כדמשמע בש"ס ופוסקים, ומהרש"ל שם סי' י' פי' יותר נר יפה כעין אבוקה מיהו הטור כתב בשם הר"ף שיש לרחצם אף ביום לפי שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה וכן דעת האחרונים וכ"כ העט"ז דכן נוהגין'.

דין האוכל בכף או במזלג

הפר"ח¹⁵ כתב: ומ"מ מסתברא דאוכל במגריפה בין ביום ובין בלילה אי"צ נטילה'.

אך החגורת שמואל על לבוש שם¹⁶ כתב: 'וזה אין נראה לענ"ד דאף שאוכל במגריפה א"א שלא נדבק בידים'.

וכתב הפמ"ג¹⁷: 'ומ"מ הנכון להחמיר בדבר שאין טורח'. וכ"כ החיד"א¹⁸: 'והמנהג פשוט דאף אם אכלו במגריפה נוטלין ידיהם'.

א"כ ראינו שאחרי אכילת גבינה לפני אכילת הבשר יש צורך לשטוף הידים, וכמו"כ גם לנקות את הפה, בהלכה הבאה נראה את הפרטים בניקוי הפה, והאם חובה זו היא גם כשעושים המתנה של שעה.

---

הערות:

¹ חולין קד, ב ↩

² שם ד"ה והוא הדין ↩

³ ד"ה מקנח וה"ה למדיח ↩

⁴ קה, ב ↩

⁵ שם ד"ה לא שנו ↩

⁶ ובדעה זו עצמה הבה"ג כתב: 'ובעי ממשא ידיה ופומיה ביני וביני'. ובתוס' בשם בה"ג ור"ת: 'אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח' אלא שגם בדבריו מבואר בתוס' שכוונתו: 'וצ"ל לפירושו דלענין נט"י אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה ולגבי קינוח דווקא יש חילוק'. וראה גם דרישה או"ח סי' קעג: 'והתוספות והרא"ש .. וכתבו דצ"ל דמש"כ הלכות גדולות דאכל גבינה מותר לאכול בשר בלי הדחה וקינוח ר"ל שלא צריכין תרווייהו אבל הדחה מיהא צריך וכן דעת רבינו [הטור] מש"כ בשם בה"ג בלא קינוח והדחה דר"ל דאין צריך קינוח והדחה' ↩

⁷ הל' מאכ"א פ"ט הכ"ו ↩

⁸ וכתב הכס"מ: 'רבינו מפרש דמדיח דקתני היינו הדחת ידיו ויש סמך לפירוש זה .. והעולם נהגו כדברי כולם להדיח הפה וגם הידים' ↩

⁹ וכתב הכס"מ: 'ואיני יודע למה השמיט רבינו הא דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דביממא אין צריך להדיח ידיו בין גבינה אפילו לבשר בהמה'. אך הכנה"ג הגה"ט יו"ד סי' פט אות כא כתב: 'ונראה בעיני דס"ל להרמב"ם דהא דמתרץ רב יצחק ה"מ ביממא לית הלכתא הכי, דדחינן להא דרב יצחק מקמיה רב נחמן דקאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה ופירושו בין תבשיל דהשתא לגבינה דמעיקרא כדעת הרמב"ם, וקאמר חובה ולא קא מפליג בין יום ללילה משמע דאין לחלק כן, ולדברי שאר המפרשים דמחלקינן בין ביום ללילה, עיין במ"ש בהגב"י בס"ד' ↩

¹⁰ תואו"ח נתיב טו אות כח קלז, א ↩

¹¹ מצוה ריג אות ז ↩

¹² שו"ע יו"ד סי' פט ס"ב. כמו"כ כתב המחבר לגבי נטילת המים אמצעיים באו"ח סי' קעג, ויובא בעז"ה בהלכות הבאות בדיון לגבי ההמתנה והרחיצה אחרי תבשיל בשר ↩

¹³ יו"ד סי' פט ס"ב ↩

¹⁴ שם ס"ק ט ↩

¹⁵ שם ס"ק ט. והביאו ערוה"ש שם ס"ח: 'וכן אם לא אכל בידיו אלא בכף או במגריפה או במזלג א"צ לרחוץ ידיו [פר"ח]'. וראה גם רש"ש ריש פרק כל הבשר ↩

¹⁶ אות כה ↩

¹⁷ שפ"ד ס"ק כ ↩

¹⁸ שיו"ב שם ס"ק טו ↩

---

[יב] (הלכה 943)

קינוח

בהלכה הקודמת ראינו את דברי הגמרא שיש לעשות קינוח בין חלבי לבשרי.

> שאלה: מה נחשב קינוח?

תשובה: הגמרא חולין¹ אומרת: 'גופא, אמר רבי זירא: אין קינוח הפה אלא בפת, והני מילי בדחיטי, אבל בדשערי לא, ודחיטי נמי, לא אמרן אלא בקרירא, אבל בחמימא משטר שטרי, והני מילי ברכיכא, אבל באקושא לא. והלכתא: בכל מילי הוי קינוח, לבר מקמחא תמרי וירקא'.

קינוח בקמח

וכתב הרמב"ם²: 'ובמה מקנח פיו בפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן, ובכל מקנחין את הפה חוץ מתמרים או קמח או ירקות שאין אלו מקנחין יפה'.

אלא שהטור³ כתב: 'והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה או בכל דבר חוץ מקמחא דשערא מפני שהוא רך ונדבק בשינים וכן לא בתמרא וירקא ואחר הקינוח ידיח פיו במים או ביין'.

ולהלכה המחבר⁴ כתב: 'והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה, חוץ מקימחא ותמרי וירקא, לפי שהם נדבקים בחניכים ואין מקנחים יפה. ואח"כ ידיח פיו במים או ביין. במה דברים אמורים, בבשר בהמה וחיה. אבל אם בא לאכול בשר עוף, אחר גבינה, אינו צריך לא קינוח ולא נטילה'.

אך הלבוש⁵ כתב: 'והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה. והוא הדין באכילת מאכל אחר, חוץ מקמחא דשערי מפני שהוא רך ונדבק בשינים ואינו מקנח'.

וכתב התויו"ט במלבושי יו"ט⁶: 'חוץ מקמחא דשערי. כן לשון הטור ואין נ"ל כן מתוך הגמרא דסתמא קאמרינן, ולעיל מיניה כשחילקו בפת אמרו דדוקא דבשערי אבל לא קאי להלכה, וגם בטור יו"ד סי' פט לא כתב דשערי וכן בשו"ע'.

וכ"כ בדברי חמודות⁷: 'כתב הטור א"ח סי' קע"ג דדוקא קימחא דשערי ונמשך אחריו רמ"י שם בלבוש שלו, ואינו נ"ל דלא מצינו מגמרא שמחלק בין דשערי לדחטי אלא מעיקרא אדא"ר זירא אין קינוח הפה אלא בפת אבל למסקנא קימחא סתמא קאמרי ומשמע כל קמח לא וגם הרמב"ם סתם וכתב קמח ולא הזכיר לחלק בין דשערי לדחטי וגם בטוי"ד לא חילק'.

גם הש"ך⁸ השיג על הלבוש: 'חוץ מקימחא. כ"כ הטור ומשמע דבכל קימחא לא הוי קינוח וכן משמע באשיר"י וכל הפוסקים ותימא על מ"ש בטור או"ח חוץ מקימחא דשערי, ועוד דבש"ס ר"פ כ"ה משמע להדיא דבכל קימחא אסור ע"ש והדבר פשוט שט"ס הוא בטור שם ובלבוש שם לא הרגיש בזה וכתב כלשון הטור שם'⁹.

א"כ למעשה אין לקנח בקמח מכל סוג שהוא, ולא רק בקמח שעורים.

קינוח בפירות

ברמב"ם, טור, ושו"ע הוזכר שלא לקנח בתמרי, אמנם כתב השלטי גבורים¹⁰: 'ומז"ה אומר אף שאר פירות כתמרים, ואין שאר הפוסקים מורים כן'.

וכתב הכנסת הגדולה¹¹: 'כתוב בשלטי הגבורים בשם ריא"ז שכתב בשם זקנו הרב דאף שאר הפירות כתמרים, וכתוב בספר שארית יאודה¹², ואין שאר הפוסקים מודים כן, ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכ"א, ובמה מקנח פיו בפת או בפירות כו', וכן נראה ג"כ מסוגיית הגמרא דקא פסיק ותני דבכל מילי הוי קנוח הפה לבד מתמרי דלא הוי קנוח כו''¹³.

א"כ אפשר לקנח בכל הפירות מלבד תמרים

> שאלה: האם אפשר לפלוט את האוכל איתו עשו קינוח?

תשובה: כתב הפרי תואר¹⁴: 'ואם לעס בפיו ופלט לא מיקרי קינוח עד שיבלענו ופשוט'.

אך הפרי מגדים¹⁵ העיר על דבריו: 'ודע שהפרי תואר אות ז כתב דהקינוח שיבלע דוקא לא שלועס ופולט, ואני תמה שבר"מ מבואר ההיפוך בולע או פולט יע"ש וכן משמעות המחבר לועס אלמא הקינוח הוא בלעיסה וכדאמרן'.

אמנם החיד"א¹⁶ כתב: 'אך ראיתי להרב כנה"ג הגה"ט אות כה שהביא נסחת הרמב"ם כ"י, שכתוב שלועסן או בולען. ע"ש. ומוכח שלא היה כתוב בהרמב"ם כ"י או פולטן'.

אלא שלמעשה כתב הפתחי תשובה¹⁷: 'ומיהו לכתחלה בלא"ה צריך לבלוע ואסור לפלוט משום הפסד אוכלין עיין באו"ח סי' קעב'.

א"כ ראינו שאחרי אכילת חלבי בנוסף לשטיפת הפה והידים, צריך לנקות היטיב את הפה, בעבר היו מנקים את הפה ע"י אכילת מאכל מוצק וראינו בזה כמה פרטים. כיום כאשר עושים צחצוח שיניים עם מברשת, זה נחשב כקינוח. בנוסף גם צריך הדחה ונראה את הפרטים בהלכה הבאה.

--------------

---

הערות:

¹ קה, א ↩

² הל' מאכ"א פ"ט הכ"ו ↩

³ או"ח סי' קעג ↩

⁴ שו"ע יו"ד סי' פט ס"ב ↩

⁵ או"ח סי' קעג ס"א ↩

⁶ אות א ↩

⁷ חולין פ"ח סי' ה אות כב ↩

⁸ שם ס"ק יב ↩

⁹ בכנסת הגדולה (הגה"ט יו"ד סי' פט אות כז) כתב: 'ונ"ל דס"ל לריב"ה [=לרבי יעקב בעל הטורים] דכי אמרינן בגמרא והלכתא בכל מילי קינוח לבר מקימחא, לא באו לאפוקי מה שחלקו בגמרא בדחיטי ושערי דההוא חלוקא מיקם קאי לא באו לאפוקי אלא מדרבי זירא דאמר אין קנוח הפה אלא דוקא בפה הוי קינוח, ע"ז אמרו דבכל מילי הוי קינוח הפה לבד מקימחא תמרי וירקי וכשאמרו לבד מקימחא בדשערי קא אמרינן אבל לא בכל חיטא. ודוחק, וצ"ע' ↩

¹⁰ חולין לז, ב מדפי הרי"ף אות א ↩

¹¹ שם אות כח ↩

¹² החיד"א (שיו"ב ס"ק יז) העיר שזה מדברי הריא"ז עצמו ↩

¹³ כתב החיד"א בשיו"ב (יו"ד סי' פט ס"ק יז): 'ריא"ז הובא בשלטי הגבורים כתב משם רבינו ישעיה, דאף שאר פירות כתמרים. ובאמת שמהש"ס (קה א) משמע להפך, דאם כדבריו במקום תמרי הול"ל פירי ואמאי פירט תמרי אלא משמע דפירי אהנו בר תמרי. ושוב ראיתי שכן הקשה עליו הרב דינא דחיי לאוין קמ"א דף קלא ע"ב. ובכנה"ג כתבה הרב בלשון אחר, דסוגית הגמרא קפסיק ותני דבכל מילי הוי קנוח לבד מתמרי וכו'. ובסגנון זה יש לדחות דאין למדין מן הכללות. וכן הרא"ה בבדק הבית דף פ"ג ע"ב (פז סוע"א) כתב ובכל מילי הוי קנוח, בר מתמרי וירקא וסלקא (נראה דצ"ל קמחא) *ודכוותייהו*. עכ"ל. הרי שהרא"ה כתב ודכוותייהו, דודאי אי ידעינן דאיכא מילתא דלא מקנח שפיר, לא מקנחינן בה, דהגם דלא נזכר בש"ס, אינהו ודכוותייהו קאמר, ואין למדין מהכללות. אמנם מאי דקשה על הרב רבינו ישעיה, היינו דנקט תמרי, והול"ל פירי, וכמ"ש בדינא דחיי .. ונראה דמה שלא הקשה ריא"ז על מז"ה מהש"ס כקושיין, משום דאיכא למימר דמשום דבבבל שכיחי טובא תמרי ורגילי בהו תדיר, להכי נקט תמרי, דלדידהו הן הן עיקר הפירות, וה"ה בשאר פירי, והוה פשיטא לש"ס דאין לחלק בין תמרי לפירי אחריני, משו"ה נקט פרי הרגיל ומצוי מאד, וזה יהיה דעת מז"ה, אמטו להכין לא אתי עלה אלא מצד דשאר פוסקים אינן מורין כן' ↩

¹⁴ שם ס"ק ז ↩

¹⁵ שפ"ד שם ס"ק יב ↩

¹⁶ שיו"ב שם ס"ק טז ↩

¹⁷ שם ס"ק ה ↩

---

[יג] (הלכה 944)

בהלכות הקודמות ראינו את ביאור דברי הגמרא¹ 'מדיח' עפ"י שיטת הרמב"ם שבין גבינה לבשר צריך לרחוץ את הידים, וכן ראינו שצריך לקנח את הפה.

> שאלה: האם צריך ג"כ לשטוף את הפה, וכיצד?

תשובה: רש"י שם ביאר את דברי הגמרא שם 'מדיח' שהכוונה לשטיפת הפה, וז"ל: 'אילימא בית שמאי אומרים מקנח - פיו. ולא מדיח - במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה. ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח - דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח'.

וכבר ראינו [בהלכה 942] שרש"י כתב שלהלכה צריך את שתיהם, גם הדחה וגם שטיפה.

ועפי"ז כתב הטור ביורה דעה²: 'ואח"כ ידיח פיו ביין או במים'.

אמנם הטור באורח חיים³ כתב: 'ואחר הקינוח ידיח פיו במים או ביין [ב' פעמים]'.

וכתב הב"ח: 'ובספרים אחרים כתוב או ידיח פיו במים או ביין שתי פעמים, וכתב מהרש"ל (בחדושיו לטור) שכך הוגה מספרים המדוייקים⁴, ואפ"ל לפי"ז דמדמי ליה לנטילת ידים דבעינן שהמים השניים יעבירו לחלוחית מים הראשונים הטמאים וכן הוא בהדחת מים אחר ששהה הבשר במלחו דבעינן שתי פעמים דצריך דהשניים [יעבירו] לחלוחית מים הראשונים'.

וכ"כ הפרישה⁵: 'ומ"מ יש ליתן טעם למה שכתב ב' פעמים שהוא דומה להדחת בשר אחר מליחה ולנטילה שצריך ב' פעמים מים שניים להדיח מה שנשאר מהראשונים הבלועים איסור או טומאה והוא הדין הכא נמי וק"ל'.

ולהלכה כתב המחבר⁶: 'ואחר כך ידיח פיו במים או ביין'.

אמנם כמה פוסקים⁷ הביאו את הדמשק אליעזר⁸ שכתב: 'ומ"מ מבואר מדברי סמ"ג והג"ה בשם רבי יהודה דהדחת הפה לאו דוקא במים אלא הוא הדין ביין, ואפשר דה"ה בכל המשקים וגם נטילת ידים לאו דוקא במים אלא ה"ה ביין ובכל המשקים ואע"ג דבקינוח הפה אמר בגמרא'.

א"כ למעשה אחרי הקינוח צריך לרחוץ את הפה במים או יין או בשאר משקין.

> שאלה: האם אפשר להדיח לפני הקינוח, או לעשות את הקינוח והדחה יחד?

תשובה: כתב המהר"ם מרוטנבורג⁹: 'וששאלתם קינוח הפה והדחה איזה מהם קודם. ודאי אין קפידא כלל ..'.

וכתב בהגהות מיימוניות¹⁰: 'וכתב מהר"ם שאין צריך לדקדק איזה מהן יקדים וכתב ספר המצות שמנהג של ריצב"א שלאחר הדחת ידיו ופיו מכניס אצבעו לתוך פיו ובודק יפה שלא ישאר דבר בפיו ואח"כ עושה קנוח הפה בפת, אבל ר"י הזקן היה נוהג לשרות פת במים ואוכלו ועולה בשביל קנוח והדחת הפה או היה אוכל דבר שמקנחין בו ושותה אח"כ מים או יין וכ"כ רבינו שמואל'.

א"כ ראינו שלשיטת המהר"ם לא משנה מה עושים קודם, הדחה או קינוח, ושמנהגו של ר"י הי' לעשות את הפעולה הזו בבת אחת ע"י שאכל לחם טבול במים.

אמנם הטור שם כתב: 'ואחר כך ידיח פיו ביין או במים¹¹, ויש נוהגין לשרות פת ביין או במים ולאכלו והוא עולה בשביל קנוח והדחה, ויותר טוב להיות כל אחד ואחד בפני עצמו'¹².

כלומר מלשון הטור נראה שצריך לקנח ורק אח"כ להדיח, אלא שכתב הבית יוסף¹³: 'וכתבו הגהות מיימוניות בשם מהר"מ שאין צריך לדקדק בקינוח פה והדחה אלא איזה מהם שירצה יקדים ע"כ ואפשר שאע"פ שרבינו [=הטור] כתב כאן ובספר יו"ד שיקנח פיו ואח"כ ידיחנו לאו דוקא דהוא הדין אי עבד איפכא שפיר דמי'.

המחבר בשו"ע העתיק את לשון הטור 'ואח"כ ידיח', וכתב הש"ך¹⁴ על דבריו: 'וצריך לקנח פיו ולהדיחו. וכתבו הגה"מ בשם מהר"מ שא"צ לדקדק בקנוח פה והדחה אלא איזה מהם שירצה יקדים ע"כ ומביאו ב"י שם'. וכ"כ בהמשך דבריו¹⁵: 'לאו דוקא דה"ה אם מקדים ההדחה וכמ"ש בס"ק י"א וכ"כ הב"י עצמו בא"ח שם על לשון הטור שהוא כלשון המחבר'.

אך כתב הכנסת הגדולה¹⁶ והביאו החיד"א¹⁷: 'ומיהו נ"ל דאע"ג דלענין דינא אין חשש איזה מהם יקדים, נכון הדבר להקדים הקנוח להדחה מפני שהקנוח שהוא בדבר קשה כמו פת וכיו"ב אפשר שישארו איזו פתיתין בפה ולזה באה ההדחה לבסוף, שאם באולי ישארו פתיתין ההדחה מדיח הכל. ואפשר שמפני זה כתב ריב"ה ואח"כ ידיח כו' דעצה טובה קמ"ל ונמשך אחריו רב"י בסה"ק'.

המחבר לא התייחס למנהגו של ר"י הזקן לעשות את ב' הפעולות יחדיו, אמנם הלבוש¹⁸ והפרי מגדים¹⁹ הביאו את דברי הטור: 'ויש נוהגין לשרות פת במים או ביין ולאוכלו, והוא עולה להם בשביל קינוח והדחה, אבל יותר טוב להיות כל אחד ואחד בפני עצמו'.

א"כ ראינו שצריך לשטוף את הפה, אחרי הקינוח. [וכאשר מצחצחים את השיניים ושוטפים את הפה במים, הרי זה קינוח והדחה].

--------------

---

הערות:

¹ חולין קה, א ↩

² סי' פט ↩

³ סי' קעג ↩

⁴ בטור הוצאת שירת דבורה בהגהות והערות אות ז כתבו שכן נדפס בדפוסי מנטובה ושלוניקי. וכתב הדרישה (או"ח סי' קעג אות ו): 'ולכאורה היה נראה דטעות סופר הוא כאן שהיה כתוב בפ"ע ראשי תיבות ור"ל בפני עצמו ר"ל שיעשה הדחת פיו וקינוח כל אחד בפני עצמו כמו שכתב ביו"ד'. וראה מ"ש כנה"ג (הגה"ט יו"ד סי' פט אות לא), אך בפנים הובא שגם המהרש"ל העיד על כזו גירסא ↩

⁵ שם אות ח ↩

⁶ שו"ע יו"ד סי' פט ס"ב ↩

⁷ כנה"ג הגה"ט יו"ד סי' פט אות כט, חיד"א בשיו"ב שם ס"ק כא. חכמ"א כלל מ אות יב ↩

⁸ חולין קה, א אות כז ↩

⁹ שו"ת דפוס פראג סי' תקלא ↩

¹⁰ הל' מאכ"א פ"ט הכ"ו אות ב. ועד"ז כתב הסמ"ג לאוין סי' קמ. וראה גם או"ז ח"א הל' בשר בחלב סי' תס ↩

¹¹ וביאר הלבוש (שם ס"ב): 'יש אומרים שלא יחליף להקדים ההדחה קודם הקינוח, כי ההדחה אינה מועלת כלום בעוד טעם שומן הגבינה עודנו בפיו, שאין ההדחה מבטלת טעם שומן הגבינה, לכך צריך לעשות הקינוח תחלה לקנח הפה מטעם שומן הגבינה ולבטלו, ואח"כ להדיח מותר פירורי הגבינה שנשארו בפיו מה שלא היה מועלת הדחה כן קודם הקינוח, כי קודם הקינוח הפירורים נשארים דבוקין בשומן הגבינה שבפיו ..' ↩

¹² אמנם ראה כנה"ג שם אותיות כט ל שהאריך לבאר שמנהגו של ר"י הי' מצד שהסתפק מה צריך לעשות קודם, ולכן בכוונה נהג כך, כדי לצאת ידי חובת כולם ↩

¹³ או"ח סי' קעג ↩

¹⁴ שם ס"ק יא ↩

¹⁵ ס"ק יג ↩

¹⁶ שם אות כט ↩

¹⁷ שיו"ב שם אות כ ↩

¹⁸ שם ס"ב ↩

¹⁹ שם שפ"ד ס"ק יא ↩

---

[יד] (הלכה 945)

בהלכות הקודמות ראינו שמדינא דגמרא אחרי אכילת גבינה צריך לנקות את הידים והפה משאריות הגבינה ולאחמ"כ אפשר לאכול בשר. אך ראינו שעפ"י דברי הזוהר נהוג להמתין בין האכילה.

שאלה: האם הנוהגים להמתין אחרי אכילת הגבינה חייבים גם בקינוח והדחה או שההמתנה מייתרת את הניקוי?

תשובה: בנוגע למצב הפוך של אכילת גבינה אחרי בשר, נחלקו הפוסקים האם המתנת שעה פוטרת מקינוח והדחה או לא, וכדלקמן:

בהלכה מספר 931 ראינו שנהגו באשכנז להמתין שעה אחרי אכילת בשר שעה, וכתב הרמ"א בסימני תורת חטאת¹: 'מי שאכל בשר לא שנא בשר בהמה וחיה עוף אסור לאכול גבינה אחריו והמנהג להמתין שעה אחת בנתים ולברך בנתים ואין חילוק אם המתין השעה קודם שבירך או לאחר שבירך ומ"מ קינוח הפה בעי'.

וכ"כ הט"ז²: 'ודבר פשוט הוא דמי שנוהג בקולא זו להמתין שעה אחת שצריך ג"כ לקינוח והדחה כמו שהוזכר בדברי י"א של רמ"א שמזה נמשכה הקולא הזאת'.

וכתב הפרי מגדים במשב"ז (שלכתחילה צריך להמתין שש שעות, וכפי שהמנהג שלנו, אמנם הנוהגים להסתפק ולהמתין שעה): 'ומאן דאין בן תורה ומיקל בשעה א' עכ"פ בעי הדחה וקינוח הפה דקולא זו נמשך מתוס' דסעודה אחריתי היינו ברכת המזון שהביא הר"ב בהג"ה דלא כש"ך אות ז דמחלק בין המתנת שעה א' דאין צריך קינוח והמעיין בד"מ שהביא לשון מהרא"י משמע דהמתנת שעה הוא להחמיר ולא להקל, וזה יורה כט"ז'.

א"כ לדעת הרמ"א בסימני תורת חטאת והט"ז והמנחת יעקב³ וכן הסכמת הפרי מגדים שהמתנת שעה אחרי אכילת בשרי איננה פוטרת מקינוח והדחה.

אמנם הש"ך⁴ כתב שהמתנת שעה כן מחליפה את הקינוח וההדחה, ושכן מבואר באו"ה הארוך⁵ שכתב: 'ונהגו העולם להמתין (הג"ה) שעה אחת מכ"ד ליום אחר ברכת המזון ואוכל אז גבינה אפילו בלא קנוח וממתין השעה אפילו אחר אכילת בשר חיה ועוף'.

וז"ל הש"ך: 'אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפי' בלא קינוח והדחה וכ"כ באו"ה שם ד"ד ומביאו בתורת חטאת לפסק הלכה⁶, וכן נראה. ומ"ש הרב די"א מיד אם סילק ובירך מותר ע"י קינוח והדחה משמע דקינוח והדחה מיהא בעי, היינו אם בא לאכול מיד אחר שסילק ובירך. ודברי הל"ח (דף רי"ח ע"א) אינם מובנים לי בזה'.

וכתב הפרי מגדים בשפתי דעת: 'הש"ך כתב בהמתנת שעה אין צריך קינוח והדחה דלא כט"ז אות ב .. ואפשר הש"ך סובר דודאי הנוהגין להמתין שעה הוא כסברת התוס' דמסעודה לסעודה לאלתר שרי ואפילו הכי בעי קינוח והם ממתינים שעה הוא במקום הקינוח דתו אין מושך טעם'.

א"כ הפמ"ג כתב שדעת הש"ך שמכיון שהם סברו שמעיקר הדין מספיק קינוח והדחה, אלא שהם החמירו במקום קינוח להמתין שעה, וזה מועיל ג"כ במקום קינוח והדחה.

והנה כל זה הוא לגבי המתנה אחרי בשר, אך עפי"ז יש שכתבו⁷ שכדברי הש"ך שמועילה המתנת שעה במקום קינוח והדחה הוא הדין גם בין גבינה לבשר שמכיון שמעיקר הדין מספיק קינוח והדחה במילא המתנת שעה מהווה תחליף לקינוח והדחה.

אלא שמלבד שכבר ראינו שהרבה אחרונים חלקו על הש"ך לגבי בשר ובחלב, הרי יש שכתבו מפורש שגם לגבי המתנה אחרי גבינה, ההמתנת שעה איננה תחליף לקינוח והדחה⁸, וכמ"ש השל"ה⁹: 'בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח והדחה היטב, ולהפסיק בברכת המזון ולהמתין שעה, ואח"כ יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן ובשר'.

א"כ מבואר בשל"ה שהמתנת שעה איננה תחליף לקינוח והדחה, אלא צריך גם הדחה וקינוח וגם המתנת שעה.

ולהעיר שהרבי¹⁰ כותב: 'לשאלתו למנהגנו בנוגע לאכילת בשר לאחרי מאכלי חלב, בכלל נהגינן בהנ"ל - ואפילו לאחרי חלב וחמאה - להמתין שעה (וגם - לא באותה הסעודה). וכ"כ בשל"ה מס' שבועות שלו (קפ, ב) .. אבל לא שמעתי אם זוהי הוראה לכל או רק מנהג יחידי סגולה, וראה פמ"ג לשו"ע יו"ד ספ"ט, שפתי דעת סק"ז, דהפסק שעה - מחליף קינוח'.

יש שהבינו שהרבי מתכוון להכריע כהש"ך שהמתנת שעה היא תחליף לקינוח והדחה, אמנם הבנה זו איננה מתיישבת מהרבה טעמים¹¹, ולכן מסתבר יותר שהרבי רק בא להעיר שישנה מעלה בהמתנת שעה כי מצינו דעה שהמתנה שעה יכולה להיות תחליף לקינוח והדחה, אך אין כוונת הרבי שלמעשה הממתינים שעה אינם צריכים לעשות קינוח והדחה.

א"כ למעשה אחרי אכילת חלבי לפני אכילת בשרי צריך קינוח והדחה גם למנהגנו שממתינים שעה¹².

--------------

---

הערות:

¹ כלל עו - ז דין א ↩

² יו"ד סי' פט ס"ק ב ↩

³ על התורת חטאת שם ס"ק ג ↩

⁴ שם ס"ק ז ↩

⁵ שער מ סי' ד ↩

⁶ אמנם ראה מנחת יעקב (שם ס"ק ג): 'אף שהעתיק הרב כאן דברי האו"ה מ"מ אין דעתו כן לפסק הלכה וכ"כ הרב להדיא בסימנים דלקמן בדין זה' ↩

⁷ דבש וחלב - מדבש לפי פ"ח אות טז. פסקים ותשובות יו"ד סי' פט אות י ↩

⁸ וראה יד יהודה (פירוש הארוך סי' פט סק"ב) שכתב סברא שבגבינה יש צד יותר להחמיר בקינוח, וז"ל: 'אבל אחר גבינה כיון שלא תקנו מתחילה להפסיק בניהם ממילא גם אם לפעמים מפסיק כיון דאינו מעיקר התקנה אינו מועיל ותלוי הכל בקנוח והדחה ודוק' ↩

⁹ מסכת שבועות פרק נר מצוה ↩

¹⁰ אג"ק ח"כ ע' רפט ↩

¹¹ הרבי במכתבו דן בעיקר האם צריך להמתין שעה או חצי שעה, ולכאורה לא בא להכריע במחלוקת ט"ז וש"ך, וגם לא ציין לדבריהם ↩

¹² ולהעיר שלנוהגים להמתין חצי שעה, כתב בתשובות והנהגות ח"ב סי' שצ שצריך ג"כ קינוח והדחה. וכ"כ בפסקים ותשובות שם ↩

---

[טו] (הלכה 947)

בהלכה מספר 932 ראינו שבין אכילת בשר לחלב, מלבד ההמתנה צריך גם לברך ברכת המזון [ברכה אחרונה] ובלי זה לא תועיל ההמתנה.

> שאלה: האם מותר לאכול בשר אחרי חלבי מיד באותה סעודה או שצריך להפריד ביניהם בברכת המזון [מלבד קינוח הדחה והמתנה]?

תשובה: כידוע¹ שמנהג ישראל תורה לאכול בחג השבועות מאכלי חלב, ומאידך צריך לאכול ג"כ בשר משום שמחת יו"ט, והיו שנהגו לאכול בסעודה אחת בתחילתה חלבי ואח"כ בשרי, וכתב בזכרון משה [לתלמיד הרמ"א והרש"ל]²: 'הנוהגין לאכול מאכלי חלב ובשר בסעודה אחת בחג השבועות, יש ליתן טעם בזה, לפי שהוא מתן תורה וראוי להתענג ולשמוח .. כל זה לא כתבתי אלא ליישב המנהג אבל שומר נפשו ירחק מהם'.

אמנם המגן אברהם³ כתב שמן הדין אי"צ להפסיק אחרי החלבי ולברך, אא"כ זה גבינה קשה, וז"ל: 'ועי' ביו"ד סי' פ"ט דאי"צ להפסיק בברכת המזון אם אינו אוכל גבינה קשה, ויזהר ליקח מפה אחרת'.

אלא שבמקום אחר כתב⁴: 'וראיתי בברכת הזבח ריש ערכין הקשה דהא יכולין לאכול בשר אחר המתנת השיעור, ולא דק דהא עכ"פ צריך לברך ברכת המזון קודם ואם ימתין ו' שעות יתעכל המזון וגם שם נ"ל צריך לברך ברכת המזון קודם כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"ט בשם רש"ל'.

ונראה מדבריו אלו שגם אחרי חלבי צריך לעשות ברכת המזון, ובמטה יהונתן⁵ העיר על דבריו: 'והנה המג"א באו"ח כתב דאפילו בבשר אחר גבינה נמי צריך ברכת המזון. ומסתבר דלא כוותיה, דקאמר התם⁶ [מים] אמצעים בין בשר לגבינה רשות, והיינו בתוך הסעודה, וא"כ על כרחך צריך לומר [דלא] צריך ברהמ"ז, דאל"כ ליכא מציאות למים אמצעים שיהיה רשות כלל, דהא קודם ברהמ"ז צריך עכ"פ מים אחרונים לשם חובה א"כ אמצעים הם ללא צורך, אלא ודאי דאין צורך לברהמ"ז כלל בין גבינה לבשר'.

ואמנם הלבושי שרד⁷ הגיה בדברי המג"א במקום תיבת 'בשר' צ"ל 'חלב' - 'דהא יכולין לאכול חלב אחר המתנת השיעור', וא"כ כל דברי המג"א שצריך ברכת המזון הם אחרי אכילת בשר ולא אחרי חלב.

> א"כ לדעת אחרונים אלו, מן הדין מותר לאכול בסעודה אחת גבינה ואחר כך בשר מבלי לברך ברכה אחרונה באמצע.

אך כתב הכנסת הגדולה⁸: 'ואני אעפ"י שאני מן הנוהגין שלא לאכול גבינה ובשר בסעודה אחת, לקיים זה לאכול מאכל חלב ובשר ביום חג השבועות, אני אוכל החלב עם הדבש קודם, ואני מברך ברכת מזון, ואח"כ אחר שעה אני אוכל מאכל בשר'.

וכ"כ השל"ה⁹: 'העולם נוהגין לאכול בחג השבועות מאכלי חלב, ואח"כ אוכלין בשר, לקיים 'ושמחת בחגך', ואין שמחה בלא בשר. אז צריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח והדחה היטב, ולהפסיק בברכת המזון ולהמתין שעה, ואח"כ יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן ובשר'.

וכתב החק יעקב¹⁰: 'בספרי מנחת יעקב כלל ע"ו ס"ק ה .. גם כתבתי שם בשם זכרון משה דיש טעם להתיר בשבועות לאכול מאכל חלב ובשר בסעודה אחת. ומ"מ שומר נפשו ירחיק מהם, וכן הסכמת האחרונים דגם בחג השבועות יש ליזהר בכל כמו בכל השנה, וע"ש ביו"ד סי' פ"ט'. ובמנחת יעקב שם כתב ביחס למי שאוכל קודם גבינה שנכון לנהוג ככנסת הגדולה.

והפר"ח כתב¹¹: 'ולאכול בשר אחר גבינה יש להחמיר כספר הזוהר ואין לאכול אלא בשתי סעודות ואחר ששהה שעה אחת'.

והפרי מגדים¹² כתב: 'אבל בתר גבינה רכה ראיתי מקילין קצת וסומכין על קינוח והדחה ואפילו מאן דמחמיר מברך (בשבועות) ברהמ"ז על סעודת חלב ומכינים עצמן לאכול בשר'.

ובשפתי דעת¹³ כתב: 'וכן הלכה והמנהג דממתינים ו' שעות ואין לפרוץ גדר עיין ש"ך וג"כ בעינן סילק ובירך ברהמ"ז הא לאו הכי אפילו כל היום לא מהני'.

וכן כתב הבאר מים חיים¹⁴: 'כי תדע אף שאי"צ לשהות בין גבינה לבשר מ"מ ברהמ"ז ודאי בעינן כדי שיהא מסעודה לסעודה ואף שכתב המגן אברהם (בסוף הל' פסח) בזה"ל: ועיין ביו"ד סי' פט שאין צריך להפסיק בברכת המזון בין גבינה לבשר, מ"מ המעיין ביו"ד שם ובתורת חטאת כלל עו בעיניו יראה אשר ודאי צריך ברכת המזון גם בין גבינה לבשר וזה ברור להמעיין באמת, (ואפשר שט"ס נפל בדפוס במג"א)'.

בקרן לדוד¹⁵ כתב: 'ואודות אשר נתווכחת אם צריך להמתין אחר סעודת חלב ולברך ברהמ"ז קודם אכילת בשר הנה יפה אמרת דעפ"י דינא המבואר בשו"ע ופוסקים אי"צ להמתין אחר אכילת חלב כלום, ואי"צ ברהמ"ז, רק כשרוצה לאכול אחר בשר או תבשיל של בשר מאכלי חלב אז צריך ברהמ"ז דליהוי סעודה אחרת אבל לא להיפך, ואי"צ רק קינוח והדחה כמבואר במג"א .. וכן מוכח מהא דמבואר באו"ח סי' קצו במג"א ס"ק א בשלושה שאכלו על שולחן אחד זה בשר וזה חלב יברך זה שאכל חלב ולא זה שאכל בשר דמי שאכל חלב יכול לאכול עם זה שאכל בשר ולא להפך מבואר נמי להדיא דגם ברהמ"ז לא צריך דאל"כ גם הוא לא יוכל לאכול טרם שיברך והוא פשוט .. ושוב ראיתי בפרי מגדים .. שכתב להחמיר לברך ברהמ"ז מקודם, וכן מבואר בספה"ק באר מים חיים עה"ת .. וכתב דמש"כ המג"א בסי' תצד הוא טעות סופר, ועיין בפר"ח שם שפסק דצריך ברהמ"ז ולהמתין שעה כדברי הזוהר הקדוש ועיין בספר דרכי תשובה יו"ד סי' פט'¹⁶.

> א"כ למעשה אין לאכול חלבי ואח"כ בשרי בסעודה אחת אלא צריך להפסיק ביניהם מלבד המתנת שעה ג"כ בברכה אחרונה, וכן המנהג בחג השבועות¹⁷'.

---

הערות:

¹ שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' תצד סט"ז ↩

² דין כו ↩

³ סי' תצד ס"ק ו. וכ"כ האליה רבה סי' קצו ס"ק ג, וסי' תצד ס"ק י ↩

⁴ סי' קצו ס"ק א ↩

⁵ יו"ד סיד פט ס"א ↩

⁶ חולין קה, א ↩

⁷ שם ס"ק ז ↩

⁸ שכנה"ג הגה"ט או"ח סי' תצד ס"ק ג ↩

⁹ מסכת שבועות פרק נר מצוה ↩

¹⁰ סי' תצד ס"ק יא ↩

¹¹ יו"ד סי' פט ס"ק ו ↩

¹² משב"ז סי' פט ס"ק ג ↩

¹³ ס"ק ח ↩

¹⁴ וירא יח, ח ↩

¹⁵ או"ח סי' קמ אות ב ↩

¹⁶ וראה ג"כ תשובות והנהגות ח"ב סי' שצ ↩

¹⁷ ראה דרכי תשובה סי' פט ס"ק יט בסופו. וראה ג"כ דברי הרבי בהתוועדות יום ב' דחגה"ש התשמ"ג (תו"מ ח"ג ע' 1579) שבחג השבועות אין להקל, ואדרבה ↩

---

[טז] (הלכה 948)

בהלכות הקודמות ראינו את דיני ההפסק בין אכילת בשר לחלב וכן ההיפך.

> שאלה: מה הדין במקרה שאדם אכל תבשיל של בשר או תבשיל של גבינה?

תשובה: הגמרא במסכת חולין¹ אומרת: 'גופא: מים ראשונים ואחרונים, חובה. אמצעיים, רשות .. אמצעיים רשות, אמר רב נחמן: לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה, חובה'.

וכתבו התוספות בד"ה לא שנו: 'אומר רבינו שמואל דמיירי בשניהם של בשר או שניהם של גבינה, אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה, אבל לגבינה של אחריו לא קאמר דאפילו בנט"י אסור לאכול עד סעודה אחרת כדאמר לעיל אכל בשר אסור לאכול גבינה. ואין נראה לר"ת דבין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחלה .. ועוד בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או של גבינה למה יש לו ליטול כלל, ומפרש ר"ת דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים ואינו אלא רשות אבל בין תבשיל דבשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח'.

> א"כ לדעת רשב"ם - דברי רב נחמן שנטילה אמצעית רשות מדובר על נטילה בין שתי תבשילי בשר, או בין שתי תבשילי חלב, ואין בדבריו קולא לגבי תבשיל בשרי שיחשב פחות מבשר עצמו, ובמקרה שאכל גבינה ורוצה לאכול תבשיל של בשר חייב לרחוץ ידיו ביניהם, ובמקרה שאכל תבשיל בשר ורוצה לאכול גבינה חייב להמתין לסעודה אחרת.

> אך לדעת ר"ת - רב נחמן דיבר על נטילה בין תבשיל בשרי לחלבי, ולמדנו מדבריו קולא שתבשיל של בשר אין דינו כבשר עצמו, ולכן כשאוכל תבשיל בשרי ואח"כ תבשיל חלבי אין חובה ליטול ידיו מכיון שהבשר והגבינה אינם בעין. וכשאוכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו גבינה אך צריך לשטוף את הידיים.

ונחלקו הראשונים בשי' ר"ת מה נחשב לתבשיל, שרבינו פרץ על הסמ"ק² כתב: 'אמנם דוקא כשהוא אוכל בשר בעין אבל אם אכל תבשיל של בשר כגון בצים מטוגנים בשומן או של ינקוק"ה מותר לאכול גבינה אחריו ע"י קנוח והדחה לכל הפירושים כדפירשו בתוספות גבי ההיא דקאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה עד כאן מהר"פ נ"ע'.

וכתב הבית יוסף³ בשם הגהות מיימוניות⁴: 'ומיהו כתבו בשם סמ"ק⁵ דצ"ע ברוטב של בשר דכשיש בו בשר מושך המים בפה ע"כ כלומר דדילמא הא דשרי לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר דוקא בכגון ביצים מטוגנים בשומן שאינם מושכים המים בפה כל כך אבל רוטב של בשר לא'.

> א"כ לדעת רבינו פרץ על הסמ"ק אוכל שטוגן בשומן של בשר דינו כתבשיל של בשר, והב"י הוסיף בשם הסמ"ק שיתכן שרוטב של בשר דינו כבשר עצמו.

מאידך רבינו יונה⁶ כתב: 'וי"מ דבין תבשיל לגבינה ר"ל בין המרק של בשר לגבינה דזה ודאי מותר בקינוח והדחה שלא הצריכו שהייה אלא כשאוכל הבשר מפני הבשר של בין השינים אבל במרק דליתא להאי חששא ודאי מותר לאכול גבינה אח"כ ולפיכך אמר שבין המרק של הבשר והגבינה שנט"י חובה'.

ועד"ז כתב רבינו ירוחם⁷: 'והתוס' פירשו בין תבשיל לתבשיל רשות כלומר בין תבשיל דבשר כלומר בין מרק הבשר למרק גבינה דאז הוא רשות ליטול ידיו דכיון שאין הגבינה והבשר בעין אוכל מרק הבשר תחלה ואח"כ מרק של גבינה, אבל בין תבשיל לגבינה כלומר שאכל מרק בשר ורוצה לאכול גבינה חובה ליטול ידיו דמותר לאכול גבינה אחר מרק בשר באותה סעודה אפי' לדברי האוסרים בשר גבינה עד סעודה אחרת, וראיתי לרבותי נוהגין כן דוקא מרק בשר שהוא צלול, אבל עב כגון עם ירקות וכיו"ב אסור לאכול אחריו גבינה עד סעודה אחרת שמא יש במרק בשר ואינו נראה וכן ראוי להורות וכן מוכח מתוך התוספות'.

> א"כ לדעת רבינו יונה ורבינו ירוחם מרק של בשר אינו כבשר, אך צריך ליטול ידיים לפני אכילת גבינה, אמנם במרק עבה כתב רבינו ירוחם שצריך להחמיר ולהמתין שמא נשאר שם חתיכות בשר.

אמנם יש ראשונים שהחמירו גם בשומן של בשר וכמ"ש הרשב"א⁸: 'אמרת עוד שהם חלוקין במעשה אלפס שנעשה בשומן של בשר. שמתיר האחד לאכול אחריו מיד גבינה .. והאחד אוסר. תשובה הדין עם האוסר, והמקל הזה טועה בשקול הדעת. שהוא סבור שלא אסרו בשר ואח"כ גבינה אלא מפני בשר שבין השינים. וכשהוא אוכל ממשו של בשר יש לחשש זה מפני חוטי בשר וגידין שנאחזין בבין השינים והחנכין. אבל שומן הנתך הרי הוא כגבינה ואח"כ בשר דדי לך בקנוח הפה ונט"י. ואינו לפי שלא חלקו באכילת בשר עד שנאמר האוכל בשר גס אסור והאוכל דק דק של בשר מותר. שאם אתה אומר כן נתת דבריך לשיעורין ולדברי המתיר אין קצבה. ואיני רואה בזה צד פקפוק כלל, שומר פיו שומר מצרת נפשו'.

והמרדכי⁹ כתב: 'ראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן [אווזא] משום גזרה אטו בשר בחלב [ ולא כדברי ר"ת וה"ג¹⁰] ע"כ'.

וכתב או"ה הארוך¹¹ שכן המנהג: 'ונהגו להחמיר אפילו לא אכל בשר עצמו אלא רק תבשיל מבשר או משומן של בשר אפי' בקנוח והדחה מטעם דלעיל דאע"פ שאין נדבק בין השיניים מ"מ טעם של שמנונית הבשר נמשך בפיו זמן ארוך, וגם מטעם שכ' במרדכי פ' כ"ה משום מהר"ם ..'.

בהלכה זו ראינו את שיטות הראשונים בדין תבשיל של בשר, ובהלכה הבאה נראה כיצד נפסקה ההלכה.

---

הערות:

¹ קה, א - ב ↩

² מצוה ריג הגה"ה ט ↩

³ או"ח סי' קעג ↩

⁴ הל' מאכ"א פ"ט ↩

⁵ ואינו בסמ"ק שלפנינו, וראה שו"ת להורות נתן ח"ז סי' נו ↩

⁶ ברכות מ, ב ד"ה לא שנו ↩

⁷ נט"ו אות כח קלז, ב ↩

⁸ שו"ת ח"א סי' שז ↩

⁹ חולין סי' תרפז ↩

¹⁰ תוספת זו במרדכי השלם מהדורת מכון י-ם ↩

¹¹ שער מ סי' ב ↩

---

[יז] (הלכה 949)

בהלכה הקודמת ראינו את שיטות הראשונים לגבי תבשיל של בשר וגבינה האם דינו כבשר וגבינה עצמם, וכן את המחלוקת לגבי מהו תבשיל.

> שאלה: כיצד נפסקה ההלכה לגבי האוכל גבינה אחרי תבשיל של בשר?

תשובה: כתב הבית יוסף¹: 'וכן נהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל ואין לפרוץ גדר'.

אמנם בשו"ע² כתב המחבר כשיטת ר"ת: 'אכל תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה; והנטילה ביניהם אינה אלא רשות, [וכתב רמ"א בהג"ה: 'ויש מצריכים נטילה'], אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר, או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה, חובה ליטול ידיו'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר, כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר'.

א"כ נראה שהמחבר בשו"ע פסק כדעת ר"ת, והרמ"א כתב שנהגו להחמיר כדעת רשב"ם, והביא את דברי המחבר בבית יוסף שנהגו להחמיר ואסור לפרוץ גדר.

האחרונים³ תמהו על המחבר מדוע כתב בשו"ע כר"ת להקל, ולא הזכיר את דבריו שבב"י שנהגו להחמיר?

בשו"ת גינת ורדים⁴ כתב שבשו"ע חזר בו, ולקולא: 'והרב בית יוסף ז"ל החזיק על ידו וסגר הדלת שאין לפרוץ גדר ולא התיר אלא בדבר שנתבשל בקדירה של בשר מבלי היות בשר בקדירה כלל רק מה שפולטת הקדירה טעם בשר .. וכבר גם הוא בעצמו הרב בית יוסף חזר בו בספרו הקצר בשו"ע ..'.

אך החיד"א⁵ דחה את דבריו: 'ורחוק בעיני שחזר בו, דהתינח אם לא היה מנהג, אבל השתא דנהגו כך משום גדר, והוא מנהג פשוט בעולם, לא שייך חזרה. והמנהג מיוסד, דלדברי הרי"ף וסיעתו לא הוזכר בש"ס התר גבינה אחר תבשיל של בשר, וכמ"ש הרב פר"ח ס"ק י"ח. והמרדכי כתב ראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן משום גזרה אטו בשר בחלב, והביאו מרן בב"י שם בא"ח סי' הנז', וע"ז כתב וכן נהגו העולם שלא לאכול וכו'. ומאחר שכן הו"ל להביא המנהג בשו"ע'.

כלומר לדעת החיד"א אין אפשרות לומר שהמחבר חזר בו מכיון שהוא עצמו העיד בבית יוסף שהתקבל המנהג להחמיר, ולא שייך לחזור מהמנהג.

א"כ למעשה⁶ גם לשיטת המחבר וגם לשיטת הרמ"א המנהג להתייחס לתבשיל של בשר כבשר עצמו.

> שאלה: מה דין שומן של בשר או עוף?

תשובה: כתב הרמ"א שם: 'ושומן של בשר, דינו כבשר עצמו'.

ולגבי שומן של עוף כתב הרמ"א בתורת החטאת⁷: 'ובהג"ה שערי דורא⁸ דאפילו בשומן עוף יש להחמיר ודינו כבשר ממש וכתב שכן נהגו, ודלא כיש מקילין בשומן אווז הואיל ובשר עוף דרבנן וסומכין על דברי סמ"ק שכתב דאפילו שומן בשר בהמה יש לו דין תבשיל של בשר'.

וכתב בויכוח מים חיים⁹: 'ומיהו בתבשיל שלא נעשית רק מן שומן אווז הי' נראה שיש להקל שהרי אפי' באוכל שומן אווז עצמו בלא תבשיל משמע לעיל שיש מקילין הואיל ובשר עוף דרבנן ואפי' בשומן בהמה רק מן שומן העוף הי' נראה דודאי אין להחמיר כ"כ ומיהו מדלא מצינו היתר רק בנתבשל בקדרה של בשר משמע שאין להקל בשום תבשיל של בשר ויכולני להעיד עדות נאמנה מה שראיתי בימי קטנותי בק' פוזנא עיר מולדתי כי שנה א' היה שם דוחק גדול בחמאה של חלב מחמת שנזהרים שם מאוד מחמאה של עכו"ם ושומן של אווז מצוי שם ביותר והב"ד הגאון הזקן החסיד מוהר"ר שמואל מרגליות ז"ל התיר אז אל הנערים הקטנים שאוכלים בקופה לתקן תבשילם עם שומן אווז ושיאכלו אח"כ גבינה והי' אמר בפירוש שאינו מתיר זה רק מפני שהדוחק גדול ובפרט לנערים אלו שיש הרבה מהם בקופה וגם הואיל ומתפרנסים מן הציבור נקראו עניים אבל לא רצה להתיר כן בשנה אחרת וגם לא לשאר בע"ב כלל'.

ולמעשה האחרונים הביאו את דברי הרמ"א הנ"ל וכמ"ש הט"ז¹⁰: 'וכתוב בת"ח כלל ע"ז בשם הגהת ש"ד דאפי' בשומן אווז יש להחמיר כן'.

וכ"כ הש"ך¹¹: 'ואפילו שומן של עוף דינו כשומן ממש כ"כ בת"ח שם ד"ד בשם המרדכי והגהת ש"ד וכ"פ בסימני ת"ח שם'.

וכתב הפרי מגדים¹²: 'ושומן אווז נמי ראוי להחמיר להמתין שש שעות, עיין לבוש או"ח קע"ג והעולם מחמירין'.

> שאלה: מה דין מרק של בשר?

תשובה: כתב הט"ז שם: 'ובב"י בא"ח סי' קעג כתב בשם הגה"מ דמרק של בשר יש לו דין בשר ורבי' יונה .. כתב דיש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו [עם] ירקות יש לו דין בשר'.

וכתב הפרי מגדים¹³: 'ורוטב של בשר יש מחלוקת אי דומה לתבשיל שנתבשל בקדירה [עם] בשר או דומה לבשר עצמו והמחמיר תע"ב, ומיהו כשהוא עב ויש בו מיחוי בשר דינו כמו בשר וצריך שש שעות'.

אמנם כתב החיד"א¹⁴: 'כל הני שריותא היינו מדינא, אבל למה שנהגו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר, כמ"ש מרן בב"י א"ח סימן קע"ג ומור"ם בסמוך, הכא נמי אפילו שתה מרק צלול אין לאכול אחריו גבינה. והכי נהוג להחמיר במרק כמו בשר עצמו. וכבר כתב מרן בב"י דאין לפרוץ גדר'.

> א"כ למעשה אנו מחמירים בכל שומן בשרי, ובכל תבשיל בשרי אפילו אם שותה רק את המים שהתבשלו עם הבשר.

---

הערות:

¹ או"ח סי' קעג ↩

² יו"ד סי' פט ס"ג ↩

³ ראה בהגהות הסמ"ע, ועוד ↩

⁴ חיו"ד כלל א סי' יז ↩

⁵ שיו"ב ס"ק כה ↩

⁶ ראה כף החיים יו"ד סי' פט ס"ק נ ונה. הליכות עולם (להגרע"י) ח"ז דין א ↩

⁷ כלל עו-עז דין ד ↩

⁸ סי' עו אות ב ↩

⁹ ס"ק ה ↩

¹⁰ ס"ק יח ↩

¹¹ שפ"ד ס"ק יז ↩

¹² משב"ז ס"ק ה ↩

¹³ שיו"ב שם ס"ק ל ↩

---

[יח] (הלכה 950)

בהלכה הקודמת ראינו שהתקבלה ההכרעה למעשה שתבשיל של בשר (אפילו מרק בלבד) דינו כבשר ולכן כדי לאכול חלבי יצטרכו להמתין שש שעות.

> שאלה: מה הדין במקרה של תבשיל שהתבשל בסיר בשרי שלא ניקו אותו לפני כן?

תשובה: כתב הב"י¹: 'מיהו אם אין בשר בתבשיל אעפ"י שנתבשל בקדרה שמבשלין בה בשר לא נהגו להחמיר ומותר לאכול אחריו גבינה'.

והביאו הרמ"א²: 'מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה, ואין בו מנהג להחמיר'.

וכתב בתורת האשם³: 'רק שנתבשלו בקדירה של בשר. וכלומר שאין ממשות בעין, דהקדירה מקונחת. וכן הוא בהגהת שערי דורא בהדיא. אעפ"י שהב"י כתב להא מדנפשיה, מ"מ ודאי כך צריכים לפרש לדברי הב"י .. ובב"ח סימן פ"ט כתב שמצא כתוב בשם גדול א' דאף באינה מקונחת שרי לאכול אח"כ, ושכן עיקר לפי שבטל במיעוטו'.

הש"ך⁴ תמה מה חידש הרמ"א כאן, במש"כ שזה מותר, הרי זה נ"ט בר נ"ט שמותר לאכול עם גבינה ממש, ולכן כותב שכוונת רמ"א כאן לחדש כדברי הב"ח, וז"ל: 'לקמן ריש סי' צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט, ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אח"כ היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם ושרי הכא'.

אלא שהאחרונים תמהו על הש"ך, שהרי לשיטת רמ"א אסור לאכול נ"ט בר נ"ט עם חלב, וכמ"ש האליה רבה⁵: 'דלא דק הש"ך בזה, דבסי' צ"ה כתב רמ"א דהמנהג לאסור לכתחילה לאכול עם גבינה, לזה כתב רמ"א בסי' פט דמותר אפילו לכתחילה לאכול אחר[יו] גבינה .. ובדין קדרה שלא הודח יפה ראיתי שגם הב"ח מתיר לאכול אחריו גבינה. ולא יראה לי כן'.

והמנחת יעקב⁶ כתב: 'ובאמת כל דבריו [=של הש"ך] המה שלא לצורך דמעיקרא לא קשה מידי בדברי הרב דהא מבואר להדיא .. דבנתבשל אסור לכתחלה לאכלו בכותח וא"כ אשמעינן הכא דמותר לאכול גבינה אחריו אפילו לכתחלה, ומ"מ לענין הדין דין אמת דאפילו לא הודחו יפה ג"כ מותר וכמ"ש ג"כ הב"ח ס"ס פ"ט'.

הפרי מגדים⁷ ביאר את דברי הש"ך: 'אף דלקמן כתב הר"ב דיש מחמירין בצלי ובישול שלא לאכול בכותח וכן הלכה, מ"מ הא הב"י באו"ח סי' קעג כתב ג"כ דנוהגין היתר בנתבשל בקדירה של בשר ולדידיה מאי איריא זה אחר זה אפילו בבת אחת שרי אלא ע"כ בטוח בעין, א"כ הוא הדין לדידן הדין אמת'.

כלומר הפמ"ג ביאר שהוכחת הש"ך היא מהבית יוסף שגם כתב את הדין הזה, למרות שהוא ודאי מתיר בסי' צה, ומוכח כחידושו של הש"ך שמדובר שיש קצת ממשות ואעפ"כ מותר לאכול אח"כ גבינה.

ובשיטת הש"ך עצמו נחלקו האחרונים, האם הוא דיבר במקרה שיש ששים כנגד הממשות ואין נתינת טעם, או שהש"ך התיר אפילו במקרה שאין ששים⁸, וכמ"ש הפתחי תשובה⁹: 'ונראה דר"ל אפילו אם אין ס' נגד הטוח בעין שעפ"י הקדרה דאל"כ הדק"ל. ולפ"ז פשיטא דתבשיל שהושם בו מעט שומן מותר לאכול אחריו גבינה אף אם לא היה ס' נגד השומן [כעת ראיתי בס' בית לחם יהודה ס"ק ט"ו שכתב על דברי הש"ך וז"ל ונראה לי דוקא שאינו נותן טעם ממשות בתבשיל רק לחלוחית טוח על פניו אבל אם נותן הממשות טעם בתבשיל הוי כמו שומן עכ"ל ולפ"ז בתבשיל שיש בו שומן ואין בתבשיל ס' נגדו אין להקל]'.

וכ"כ הבן איש חי¹⁰: 'והיינו דוקא אם יש ששים בתבשיל ההוא כנגד לכלוך הקדרה בבשר, אבל אם אין ששים כנגד לכלוך הבשר, לא סגי ליה רחיצה וקנוח והדחת פה בלבד, אלא צריך לשהות שעה אחת לפחות, והמחמיר גם בזה ששה שעות תע"ב'.

מאידך היד אברהם כתב: 'וצ"ל דאיירי אפילו בדידעינן שלא היה ששים נגד השומן, דאי מסתמא, הא אמרינן שהיה ששים, כמ"ש המנחת יעקב, וא"כ אכתי מאי למימרא. ומיהו מלשון הב"י באו"ח סי' קעג משמע דלדברי האוסרים קאמר, מדמסיים ואם מותר לאכלו עם גבינה כתב רבינו ביו"ד סי' צה. וכן בספר א"ז מחמיר ..'.

וכ"כ ערוך השולחן¹¹: 'מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר [אפילו הוא בן יומו ואפילו מלוכלך בבשר ואין בו ששים נגד הלכלוך] מותר לאכול אחריו גבינה ואין בו מנהג להחמיר'.

ומכיון שנחלקו הפוסקים בדעת הש"ך, על כן למעשה סיר בשרי שלא הקפידו לנקותו ובישלו בו מאכל מותר לאכול חלבי מיד אחריו, אלא א"כ ידוע בודאי שאין ששים כנגד הממשות, והטעם נרגש.

--------------

---

הערות:

¹ או"ח סי' קעג ↩

² שו"ע יו"ד סי' פט ס"ג בהג"ה ↩

³ כלל עו-עז דין ד ↩

⁴ שם ס"ק יט ↩

⁵ סי' קעג ס"ק ד ↩

⁶ כלל עו-עז ס"ק יג ↩

⁷ שפ"ד ס"ק יט ↩

⁸ בטעם הדבר כתב היד יהודה (פירוש הארוך ס"ק ה) לבאר שהש"ך התיר אפילו אין ששים מכיון שיש הבדל בין מקרה שאדם מעוניין בטעם הבשרי, למקרה של הש"ך שהאדם לא הקפיד לנקותו אבל אינו מחפש את הטעם הזה ולכן אין מה לגזור ולהחמיר בזה ↩

⁹ ס"ק ז ↩

¹⁰ ש"ב שלח סי"ב ↩

¹¹ יו"ד סי' פט סי"ג ↩

---

[יט] (הלכה 953)

שאלה: האם מלצר שמגיש את האוכל צריך ליטול ידיו בין בשר לחלב?

תשובה: ביחס לשמש המגיש אוכלין בסעודה כתב רש"י¹: 'ואעפ"י שנוגע בכל הסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין'.

והביאו הבית יוסף²: 'כתב רש"י בפרק כל הבשר על שמש המשמש בסעודה אעפ"י שנוגע בסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה אלא לאוכלין לא לנוגעין'.

ועפי"ז כתב הרמ"א³: 'שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין, אי"צ נטילה, דלא הצריכו נטילה רק לאוכלים'.

אלא שהש"ך⁴ השיג עליהם: 'ובאמת לא דקדקו כלל דרש"י לא איירי התם אלא לענין נט"י הראשונים לאכילה והוא פשוט בש"ס שם ומוסכם מכל הפוסקים כמשנ"ת באו"ח סי' קסג שאין המאכיל צריך נט"י אעפ"י שנוגע אבל מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע ולא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי'.

וכתב כנסת הגדולה⁵: 'כל הפוסקים האחרונים הביאוהו לפסק הלכה זולת הש"ך, שכתב שלא דקדקו כלל דרש"י לא איירי התם אלא לענין נט"י הראשונים לאכילה ..'⁶.

המנחת יעקב⁷ הסכים עם ש"ך: 'והב"י והרב שגו בזה כ"כ הש"כ .. ודבריו ברורים ואמתים'.

הפרי חדש⁸ הביא את הש"ך, וסיים: 'ומיהו מסתברא שאם מוליך ומביא המאכל מונח בקערה, שאי"צ נטילה'.

וביד יהודה⁹ כתב: ובאמת יש לעיין הא דאמרינן במתניתין צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. ואמאי לא אמר רבותא יותר שלא יהא הוא נוגע בזה ובזה, גם מסתמא כשצורר חותם נוגע בזה ובזה ולא חיישינן וצ"ע. מיהו כבר נהגו להחמיר'. ובפירוש הקצר¹⁰ כתב: 'ומ"מ יש להחמיר ואם לא נגע בהאוכלין יש להקל'.

אמנם הרבה אחרונים כתבו ליישב את הב"י והרמ"א, וכמ"ש הבית הילל¹¹: 'אע"ג דרש"י כתב דין זה לענין מים ראשונים בגמרא דחולין דף ק"ז ע"ב, מ"מ למדו מזה הב"י והרב בהג"ה דכ"ש הוא גבי גבינה ובשר, דאע"ג דנגע בגבינה אין צריך נטילה אם נגע אח"כ בשר, וק"ל'.

והפלתי¹² כתב: 'הש"ך והאחרונים תמהו דזה לא נאמר רק בנטילת ידים לסעודה, ולא לענין מים אמצעים. ונראה דהב"י ח"ו לא היה טועה בזה, רק ס"ל דלא מצינו בשום דוכתא דתקנו בנוגע בבשר בעלמא, שלא יגע בגבינה עד שיטול ידיו, ואי סלקא דעתך זה, א"כ מה זה שאמרו באכל בשר שצריך נטילה לגבינה, הלא אפילו נוגע בעלמא צריך נטילה. אלא ודאי דלא תקנו רק באוכל, דידיו מלוכלכות ביותר, וגם באכילה יותר חששו בהרחקה יתירה, וא"כ אי"צ לפנים [ד]השמש שהוא רק נוגע בעלמא דמותר, רק דלא תימא דגזרו דלמא יאכל, וע"ז מביא ראיה דהא חזינן בנטילת ידים דלא גזרו כן, ש"מ דלא גזרו, וא"כ אף בזה אין לגזור, והדרן לכללן דמהיכי תיתי לאסור בנגיעה מה דלא מצינו כלל, זה נ"ל כוונת רבינו ב"י'.

ועד"ז כתב בתורת יקותיאל¹³: '.. והיוצא מדברי רש"י דלא חיישינן אפילו בשמש שמא יאכל, ולכן אינו צריך נטילה אם אינו אוכל, ולפ"ז יוצא לנו דין גדול מדברי רש"י, בשמש המשמש בסעודה בשר לזה וגבינה לזה, דא"צ נט"י וקינוח הפה משום שמא יאכל, משום דלא חיישינן לגמרי שמא יאכל כמו דלא חיישינן התם, ולפענ"ד ברור הוא לדינא ומוכח מהש"ס, רק משום שרש"י כתב כן להדיא כתבו זאת בשם רש"י'.

גם ערוך השולחן¹⁴ כתב לבאר: 'ולי נראה דאין כאן השגה דהא בין מים ראשונים בין מים אמצעיים לית בהו גררא דאיסור דאורייתא אלא כולהו תקנת חכמים הם ולפיכך ק"ו הדברים דאם במים ראשונים דחמירא עד שאמרו חז"ל ריש סוטה דכל האוכל בלי נט"י כאלו אכל לחם טמא עכ"ז לא החמירו במשמש כ"ש במים אמצעים שלא גזרו למשמשין רק לאוכלים'.

וכתב כף החיים¹⁵ בשם הזבחי צדק¹⁶: 'ולכן העיקר כדברי מרן ומור"ם ז"ל'.

כתב התורת יקותיאל שם: 'היוצא מזה לדינא דתקנת חכמים לא היתה רק באכילה, ואם אוכל ע"י אחר לכאורה יש להסתפק אם צריך נט"י, אף דבנט"י הראשונים קי"ל דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י, י"ל דתקנת חכמים היתה כך דאוכל צריך נט"י וגם שם משום דאסמכוה אקרא כידוע במקומו¹⁷, אבל הכא יותר נראה דהתקנה לא היתה רק באוכל עצמו אבל לא כשאוכל ע"י אחר, אבל בשמש ודאי דצריך נט"י אף ע"י אחר. וכמו דאמרינן בנט"י ראשונים דאף לפי הס"ד דאוכל מחמת מאכיל אי"צ נט"י, אפ"ה בשמש צריך, משום דחיישינן שמא יאכל וה"ה הכא. אבל שמש שאינו אוכל לא חיישינן שמא יאכל, ונ"מ דאי"צ לא קינוח ולא הדחת פה, גם נט"י אי"צ רק כדין הנוגע ולא כאוכל כנפלע"ד'.

> למעשה אף שנראה עיקר כדעת הב"י והרמ"א אך כיון שיש אחרונים שחלקו עליהם, לכן במקרה שמלצר מגיש אוכל ונוגע באוכל בידיו, לכתחילה ראוי שיטול ידיו בין בשר לחלב, אא"כ הוא לא נוגע באוכל בידיו, שאז אינו צריך ליטול.

--------------

---

הערות:

¹ חולין קז, ב ↩

² יו"ד סי' פט ↩

³ שו"ע יו"ד סי' פט ס"ג בהג"ה ↩

⁴ ס"ק כא ↩

⁵ הגהב"י יו"ד סי' פט ס"ק יז ↩

⁶ הדרכי תשובה (סי' פט ס"ק מו) כתב: 'אבל בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ז כ' כהש"ך להחמיר דאין חילוק בין אוכל או נוגע עיי"ש', וצ"ע שהרי הוא כתב שהש"ך הוא דעת יחיד מול כל הפוסקים! ↩

⁷ כלל עו-עז ס"ק יד ↩

⁸ שם ס"ק כא ↩

⁹ פיה"א ס"ק ו ↩

¹⁰ אות לג ↩

¹¹ שם ס"ק ב ↩

¹² ס"ק ו. וראה ג"כ במטה יהונתן על השו"ע ↩

¹³ יו"ד שם ס"ק ב ↩

¹⁴ יו"ד שם סי"ד ↩

¹⁵ יו"ד סי' פט ס"ק סד ↩

¹⁶ ס"ק מא ↩

¹⁷ ראה חולין קו, א. ברכות נג, ב ↩

---

[כ] (הלכה 954)

שאלה: האם מותר לאכול מלחם אחד בסעודה בשרית וסעודה חלבית?

תשובה: נאמר בתלמוד ירושלמי¹: 'תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה מתבערת עמו. איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות תימר הכין בעולה עמו על שולחנו התבשילין העולים עמו על השלחן צריכין להתבער עמו. א"ר יוסה הדא אמרה ההין דאוכל חובץ ובדעתיה מיכול קופד צריך מבער פיסת'.

וכתב האור זרוע²: 'ומצוה מן המובחר היכא שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השלחן הלחם וכל המאכלים שעלו עם הגבינה על השלחן ואח"כ יביא בשר ויאכל כדאמ' בפסחים פ' אלו דברים תני חגיגה הבאה עם הפסח מתבערת עמו איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות ואת אמרת הכן. בעולה עמו על השלחן תבשילין העולין עמו על השלחן צריכין להתבער עמו. אמר ר' יוסה הדא אמרה ההן דאכל חובץ ובדעתי' למיכל קופר צריך למעברא לפיסתיה, פי' מדקתני תבשילין העולין עם הפסח על השלחן צריכין להתבער עמו משם יש לי ללמוד שהאוכל חלב או גבינה ורוצה אח"כ לאכול בשר צריך להעביר חלב וגבינה ולחם וכל המאכלים שעלו עמו על השלחן ואח"כ יביא בשר ויאכל. וכן ראיתי בירושלמי זקן שהי' כולו מנוקד למעברא לפיסתה ול"ג [לפיסתה] אלא למעברא גרסי' שצריך הכל להעביר מעל גבי השלחן. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר משה נב"ה'.

הגהות אשרי³ הביא את האו"ז: 'ומצוה מן המובחר היכא שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השולחן הלחם וכל המאכל שעלו עם הגבינה על השולחן ואח"כ יביא בשר ויאכל. מאו"ז'.

> א"כ בתלמוד הירושלמי מבואר שלחם שהשתמשו בו בסעודה אחת אין להשתמש בו לסעודה מהמין השני. והאור זרוע הוסיף שזהו מצוה מן המובחר, ושכן הוא גם בכל המאכלים, לא רק לחם.

אמנם הטור⁴ כתב דין זה רק לגבי פת: 'והכי איתא בירושלמי הדין דאכל חוביץ ובעי למיכל קופר מבער פתיתי, פירוש מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה'.

> ולהלכה המחבר⁵ כתב את דברי הטור: 'מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה'. וביאר הלבוש⁶: 'דשמא יש בו פירורי גבינה נדבקין בו או שומן מלחלוחית הגבינה נשאר בו'.

כתב בויכוח מים חיים⁷: 'ובמדינות פולין ראיתי כמה בני אדם אשר אין להם אוכלין הרבה וקשה בעיניהם לחתוך עוד פת שלם וחותכין מן הפת בכמו עובי אצבע ממקום שאכלו בו הבשר בסכין המקונח או בסכין שאינו של בשר ולא של חלב והשאר אוכלין עם הגבינה בסכין של חלב ולא ראיתי עושין כן בארצות אלו וכן ראוי להחמיר משום דבכל צד של הפת יש לחוש שנדבק בו המאכל הראשון והיו ראוי א"כ לקלוף כל הפת'.

מדבריו נראה שהיו מקומות שנהגו שכל לחם שהי' על השלחן ראוי שלא לאכול ממנו, והיו מקומות שהקלו והשתמשו בלחם אלא שהסירו ממנו את החלקים שיכלו להיות בעייתים.

ולהעיר מלשון אדמו"ר הזקן⁸: 'וכן אחד אוכל גבינה וב' בשר מצטרפים שהאוכל גבינה יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר אם יקנח פיו וידיחנו אבל אם אוכל גבינה קשה אינן מצטרפין שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה על ידי קינוח והדחה .. משא"כ באוכלי בשר וגבינה שאין יכולים לאכול זה מהפרוסה שחתך זה אע"פ שיכולים לחתוך כל אחד פרוסה לעצמו מככר אחד, בפרט קודם נגיעתם בבשר ובחלב אין זה מועיל לחברם ולצרפם כי מה לי ככרות נפרדים ומה לי ככר אחד)'.

למעשה כתב האגרות משה⁹: 'שהקשה ידידי שמשמע שצריך לייחד פת למאכלי בשר לבד ולמאכלי חלב לבד ולמה אין נזהרין בזה, הנה האיסור הוא רק על שיורי חתיכת הפת שאכלו בה הגבינה או אף על החתיכה קטנה שחתך כדי לאכול עמה הגבינה שעל זו אינו נזהר כיון שחשב לאוכלה עם הגבינה ולכן אף אם יאמר שלא נגעה בה הגבינה הוא כמלתא דלא רמיא עליה ולאו אדעתיה כדאיתא בסי' יח בש"ך סק"ח. אבל פת הגדולה שהיא עומדת בין למאכלי חלב בין למאכלי בשר נזהרין בה ואין לחוש שמא נגעה בה הגבינה או הבשר. וניחא מה שבירושלמי פסחים פ"ו ה"ד שהוא מקור דין זה לגירסת הטור בסי' צא איתא א"ר יוסי הדין דאכיל חוביץ ובדעתיה מיכל קופד צריך מבער פתיתין וכן הוא גירסת הב"י והגר"א בסי' פט ואף לגירסתנו מבער פיסת נמי הוא כוונת פתיתין אך נקט לה בלשון יחיד .. משום דדוקא הפתיתין מהחתיכה שאכל בה הגבינה אוסר ולא פת הגדולה והוא מהטעם דבארתי שנזהרין בה .. אך מי שרוצה להחמיר שלא לאכול כל הפת שהיה על השלחן של מאכל גבינה עם בשר או להיפוך אף שאין בה חשש לדינא, יש בזה מעלה להרחקה יתירא וזהו כוונת הג"א בחולין פ' כל הבשר סי' ז שכתב ומצוה מן המובחר היכא דאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השלחן הלחם וכל המאכל שעלו עם הגבינה על השלחן עיי"ש דכוונתו אף לפת הגדולה ואינו מדין הירושלמי דשם הוא דין ממש ואיך כתב שהוא רק למצוה מן המובחר אבל הוא סברת עצמו שכיון שעל החתיכה שאכל עמה הגבינה איכא איסור שייך שיהיה מצוה מן המובחר על כל הפת שהיה על השלחן'¹⁰.

בבדי השלחן (כהן)¹¹ הביא את האגרות משה, וכתב: 'ולענין שאר מאכלים סתמיים שאוכלים במשך הסעודה כסלט וכדומה נראה שתלוי באופן לקיחתם מן הקערה שהם מונחים בה שאם נוטלם במזלג או בכף שאוכל בו סעודתו אין לאכול עוד הנשאר עם המין שכנגדו דיש לחוש שנדבק אליו מן המין שאוכל עכשיו אבל אם נוטל מהם במזלג או כף המיוחד להם מותר לאכול הנשאר עם המין שכנגדו, אבל מצוה מן המובחר שכל הפת ושאר מאכלים שהיו על השלחן כשאכל גבינה יעבירם מהשלחן כשבא לאכול בשר, ונראה שבמקום שנמצאים קטנים הממשמשים בכל יש אולי לחוש לזה אף מדינא'¹².

> א"כ למעשה אין להשתמש בלחם וסלטים שאכלו מהם בסעודה אחת לסעודה שאוכלים בה את המין השני, אא"כ אין חשש כגון בלחם מרכזי שנזהרים בו שישאר פרווה, או סלטים שמקפידים לקחת בכפיות מיוחדות לסלטים. וכל הנזהר קדוש יאמר לו.

---

הערות:

¹ פסחים פ"ו ה"ד ↩

² הל' בשר בחלב סי' תס ↩

³ חולין פ"ח סי' ז ↩

⁴ יו"ד סי' צא ↩

⁵ שו"ע יו"ד סי' פט ס"ד ↩

⁶ יו"ד שם ס"ד ↩

⁷ כלל עו-עז ס"ז ↩

⁸ או"ח סי' קצו ס"ז ↩

⁹ יו"ד ח"א סי' לח ↩

¹⁰ אמנם יש להעיר שדבריו קצת אינם מתאים עם האור זרוע מקור דברי הגהות אשרי ↩

¹¹ אות צט ↩

¹² וראה ילקוט יוסף סי' פט אותיות סג סד שהביא את דבריהם ↩

---

[כא] (הלכה 955)

שאלה: האם מותר לאכול על מפה אחת גם בשרי וגם חלבי?

תשובה: כתב הרשב"א¹: 'הדבר נראה לי ברור שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו עליה בשר, וכן לאכול בשר על מפה שאכלו עליה גבינה, לפי שאין לך כל מפה ומפה שאין עליה כמה טיפי בשר שאכלו עליה. ולא מחמת מה שנבלע בתוכה אני אומר שהבלוע אינו יוצא אלא ע"י דבר חם. ואם משום בלע היה אסור להניח עליה גבינה חמה אבל צוננת לא. אלא שאני אומר וכן האמת שלכלוכי בשר יש על המפה. פעמים הרבה שנופלין עליה טיפי התבשיל וזה תדיר תדיר וכן שמקנחין עליה סכין שחותכין בה הבשר. וכל שהוא בעין כשמניחין עליה גבינה בין חמה בין צוננת נוגעין זה בזה לפחות והדחה מיהא בעי. וכדתנן² צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. ואקשינן עלה בגמרא וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא. ואהדרינן נהי דקליפה לא בעו הדחה מיהא בעו. ועוד שזה חמור יותר כי הרבה פעמים ידבקו לכלוכי הבשר בעצמו בגבינה עצמה או בלחם אשר הוא אוכל עליה ויאכל בשר וגבינה בתפישה אחת. וזה דבר ברור. וע"כ אנו רגילין לשמור עצמנו מזה הרבה שומר נפשו ירחק מהם'.

> א"כ לדעת הרשב"א אין לאכול חלבי על מפה שאכלו עליה בשר וכן הפוך.

אמנם הרדב"ז³ כתב: 'שאלת. עמ"ש הראשונים שאסור לאכול גבינה במפה שאכלו בה בשר ואמרת שלא ראית מימיך מפה מיוחדת לגבינה ומפה לבשר. תשובה. הרשב"א ז"ל האריך בתשובה ע"ז ואסר לאכול גבינה במפה של בשר ולאכול בשר במפה של גבינה .. ומה שכתבת שלא ראית מפה מיוחדת לבשר ולגבינה, כן הדבר, אבל כבר נהגו להפוך המפה אשר אכלו עליה הגבינה וגם הפתיתין מבערין מן השלחן כדאיתא בירושלמי ואם אכלו בשר שוב אינם אוכלים גבינה אלא עד סעודה אחרת, ואם היה שם לכלוכי בשר כבר יבשו ואינם נדבקים בגבינה, ותו שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגנו להביא כל מאכל על השלחן בקערות אפי' יש שם לכלוכי בשר במפה מעולם לא יגעו זב"ז וכ"ת דחיישינן שמא תפול מידו הגבינה על לכלוכי הבשר אשר במפה או להפך זו חששא רחוקה ואין לחוש לה כלל. ותו שכבר נהגו לתת מפה קטנה לפני כל אחד לקנוח הידים ואין במפה אשר על השלחן לכלוך כלל ואם מפני המפה הקטנה הרי הוא נראה לעין אם יש בה בשר או לא. כללא דמילתא כיון שנהגו להפוך המפה ולבער הפתיתים ולהביא המאכל בכלים אין לחוש כלל ומותר והרי [בירושלמי] לא חששו אלא לפתיתין ולא למפה ודוחק הוא לומר שהיו אוכלין על השלחן בלא מפה ואפי' שתאמר שלא היו אוכלין על המפה החששא שיש במפה יש בשלחן אלא ודאי לא חיישינן לכמה ספיקי ספק נפל מן התבשיל ספק לא נפל ואת"ל ודאי נפל ספק מן הרוטב ספק מן הבשר בעצמו ואת"ל מן הבשר ממש נפל ספק [נדבק ספק] לא נדבק עם הגבינה. הילכך אפילו לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד סגי ובהסרת הפתיתין כדעת הירושלמי וכן נהגו, והנח להם לישראל שמנהגם תורה היא'⁴.

> כלומר לדעת הרדב"ז הרשב"א דיבר ביחס לזמנם שהאוכל היה מונח ישירות על המפה, אך כיום שמים את האוכל בצלחות וכדומה ולא ישירות על המפה, ולכן אפשר להשתמש באותה מפה רק להפוך אותה ולנער הפירורים.

להלכה כתב המחבר⁵: 'ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר'. וכתב הרמ"א בהג"ה: 'וכן להיפך אסור'.

וכתב כנסת הגדולה⁶: 'והמנהג עכשיו כשרוצים לאכול תבשיל של גבינה משימין מפה בשולחן, ולאחר גמר אכילת הגבינה מסירין אותה המפה ומניחין תבשיל של בשר על השולחן, והמהדרין זוכין לב' שולחנות'.

והב"ח⁷ כתב: 'ולדידן שהשלחן כולו מכוסה פשיטא שצריך ליזהר שתהא מפה מיוחדת לבשר ומפה מיוחדת לגבינה מטעמים דאמרן, וכך נוהגים'.

אמנם הפתחי תשובה⁸ הביא את דברי הרדב"ז: 'עיין מ"ש [=הרדב"ז] שכתב שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השלחן בקערות כו' הלכך אפי' לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד ובהסרת הפתיתין סגי וכן נהגו ע"כ דבריו עיי"ש'. והסכים עמו כף החיים⁹.

אמנם המנחת יעקב¹⁰ כתב בשם הב"ח: 'ואפי' אם אינו מניח המאכל על המפה עצמו רק תוך הקערה ג"כ כתב הב"ח בא"ח בסי' קעג דג"כ יש ליזהר, ובשכנה"ג שם כ' וז"ל והמהדרין זוכין לשתי שלחנות עכ"ל'. וכ"כ החגורת שמואל¹¹: 'וכתב .. אפילו אינו מניח המאכל על המפה עצמו רק תוך הקערה ג"כ יש ליזהר ע"כ ע"ש'.

ועפי"ז כתב המשמרת שלום (צ'רניאק)¹² שפ"ד סי' פט ס"ק כב: '.. ומדבריהם מבואר שאין לחלק בכך אלא אף שאוכלין בקערות מ"מ צריך שתי מפות, וכן עמא דבר ..'.

> א"כ אין לאכול בשר על מפה או שלחן שאכלו עליה גבינה, וכן הפוך, גם במקרה שלא מניחים את האוכל ישירות על המפה, אלא א"כ כבסו את המפה או ניקו היטב את השלחן¹³.

--------------

---

הערות:

¹ שו"ת ח"א סי' עו. ועד"ז כתוב בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קעב ↩

² חולין צז, ב ↩

³ שו"ת ח"ב סי' תשכא ↩

⁴ וראה מש"כ בבדי השלחן סי' פט בביאורים ד"ה ואסור לאכול גבינה בדברי הרדב"ז ↩

⁵ שו"ע יו"ד סי' פט ס"ד ↩

⁶ שכנה"ג הגב"י או"ח סי' קעג ↩

⁷ או"ח סי' קעג ↩

⁸ יו"ד שם ס"ק ח ↩

⁹ יו"ד שם ס"ק סז ↩

¹⁰ כלל עו-עז ס"ק יז ↩

¹¹ על הלבוש יו"ד שם אות כז ↩

¹² יו"ד שם שפ"ד ס"ק כב ↩

¹³ וראה ספר הכשרות (פ"י הערה מח) שבשלחן עם ציפוי פורמייקה, או מפה - שעוונית חלקה מכיום שהם חלקים ובלי חריצים אפשר להסתפק בלנקות אותם היטב ↩

---

[כב] (הלכה 958)

בהלכה מספר 955 ראינו שלא אוכלים בשר וחלב על אותה מפה.

שאלה: האם ישנה אפשרות ששני אנשים יאכלו במקביל על מפה אחת בשרי וחלבי?

[הנדון דלקמן הוא בעיקרו לא לגבי החשש שיאכלו זה ממאכלו של זה, (שמבואר בסי' פח, ובעז"ה יבואר בהלכות הבאות) אלא לגבי החשש לאכול על אותה מפה בשרי וחלבי]

תשובה: המשנה במסכת חולין¹ אומרת: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין'. ומבואר בגמרא: 'אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה אסור. תניא נמי הכי, רשב"ג אומר ב' אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד, זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום, זה בא בחתיכתו, וזה בא בגבינתו, אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין, ולא אסרו אלא בתפיסה אחת; תפיסה אחת סלקא דעתך? אלא: כעין תפיסה אחת'.

וכתבו התוספות², והרא"ש³: 'ולפיכך נוהגין עכשיו כשזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שלחן אחד מניחין לחם או קנקן או שאר כלים להפסיק בינתיים או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות'.

וכתב הטור⁴: 'אבל אכסנאין שאין מכירין זה את זה מותר, ואפילו המכירין אם עשו שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו או אפילו אוכלין על מפה אחת ונותנין ביניהן פת להיכרא מותר'.

> כלומר לפי הטור אין בעיה לאכול על מפה אחת, אחד בשר ואחד חלב שנים שאינם מכירים זה את זה, או כשיש היכר בין האוכלים.

אלא שהאור זרוע⁵ כתב: 'וכ"כ בתשובות שהי' מנהג של רבינו קלונימוס ורבינו יהודה זצ"ל שלא היו שותים באוכלם בשר וגבינה מכוס אחד ואפי' מוחלקין על השלחן אבל איסור ליכא אלא משום הרחקה הי' עושה, ואם יאכלו שנים על שלחן א' זה בשר וזה גבינה צריך שיהא מפה לפני זה ומפה לפני זה להיכרא'.

והגם שמפשטות דבריו נראה שהצורך בשני מפות הוא רק מצד ההיכר שלא יבואו לאכול אחד מהשני, אך בהגהות אשרי⁶ ועד"ז או"ה הארוך⁷ כתבו: 'כתוב בתשובה מנהג של רבינו קלונימוס ורבינו יהודה שלא היו שותים כשאוכלים בשר וגבינה מכוס אחד ואפילו מחולקין על השולחן אבל איסורא ליכא אלא משום הרחקה היה עושה וצריך נמי שיהא מפה בפני זה ובפני זה. מאו"ז'.

מדבריהם נראה שהבינו שלדעת האור זרוע הצורך בשני מפות הוא בנוסף להיכר, וכמ"ש הרמ"א בדרכי משה⁸: 'עוד משמע בארוך דבעינן היכר וגם שני מפות, ולא די באחד מהן, אמנם המנהג כדברי הטור'.

גם המהרש"ל בים של שלמה⁹ כתב שדברי האו"ז הם מצד החשש לאכול על אותו מפה אלא שכתב שזה מידת חסידות: 'והאו"ז כתב שצריך שיהא מפה בפני זה ובפני זה, פי' ס"ל [דאפילו] אם יש הפסק ביניהם צריך כל אחד למפה, שלא יאכלו על מפה אחת אפי' במפה חדשה, דחיישינן שמא יבואו לאכול אח"כ באותה מפה, ואין ראוי לאכול עליו שוב לא בשר, ולא גבינה, שהרי יש עלה פרורי מאכל מבשר וגבינה, וכדפי' לעיל סי' ח, וכל מ"ש הוא אינו מן החיוב, אבל מידת חסידות ופרישות הוא, וכמ"ש האו"ז שכתוב בתשובה מנהג של ר"ק ור"י, שלא היו שותין כשאוכלין בשר וגבינה מכוס אחד, ואפי' מחולקים על השלחן, אבל איסורא ליכא, אלא משום הרחקה'.

אלא שבפירושו יריעות שלמה על מ"ש דברי הסמ"ג¹⁰: 'ומנהג הוא [כן] להשים לחם או קנקן להפסיק בין אוכלי בשר לאוכלי גבינה'. כתב המהרש"ל: 'פירוש ואיירי דאכלו בלא מטפחת או על מטפחת חדשה שאינה של בשר ושל גבינה ..'¹¹.

> א"כ לדברי המהרש"ל אין חשש במפה חדשה [=פרווה] ששנים יאכלו אחד חלבי ואחד בשרי.

המחבר הביא את דברי הטור¹² להלכה: 'ואפילו המכירים, אם עשו שום היכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכר, מותר'.

הב"ח¹³ הקשה ג"כ על לשון הטור [והמחבר] מדברי הגהות אשר"י הנ"ל: 'ומ"ש או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו. משמע דבאין מכירין דאין חוששין יכולין לאכול יחד על מפה אחת ותימה הלא בהגהת אשיר"י בשם רבינו קלונימוס ורבינו יהודה ומביאו ב"י משמע שאפילו היו מחולקין על השלחן בהפסקה גמורה צריך נמי מפה בפני זה ובפני זה אלמא דאסור לאכול בשר וגבינה על מפה אחת משום דנדבק בשר במקום גבינה יחד במפה אי נמי שהקערה רותחת עם בשר תהא בולעת מגבינה שידבק במפה וכן איפכא .. ויש ליישב דהיו נזהרין לקבוע מקום מיוחד בשלחן לבשר ומקום מיוחד לחלב אי נמי שהיה להם שני שלחנות אחד לבשר ואחד לחלב, ולדידן שהשלחן כולו מכוסה פשיטא שצריך ליזהר שתהא מפה מיוחדת לבשר ומפה מיוחדת לגבינה מטעמים דאמרן וכך נוהגים'.

> א"כ הב"ח חולק על הטור והמחבר ולדבריו אין היתר לאכול על מפה אחת בשר וחלב.

אך המגן אברהם¹⁴ דחה דבריו וכתב לבאר [כמ"ש המהרש"ל]: 'ולי נראה דהכא מיירי במפה חדשה או שנתכבסה יפה וזה אוכל בקצהו וזה אוכל בקצה האחר דאין נוגעין זה בזה ופשוט הוא'¹⁵.

> א"כ למעשה מותר לשני אנשים לאכול על מפה חדשה או מכובסת אחד בשר ואחד חלב ובתנאי שיש ביניהם היכר, או שהם אנשים שאינם מכירים זה את זה.

---

הערות:

¹ קז, ב ↩

² ד"ה כעין תפיסה אחת ↩

³ חולין פ"ח סי' כ ↩

⁴ יו"ד סי' פח ↩

⁵ הל' בשר וחלב סי' תסב ↩

⁶ על הרא"ש שם ↩

⁷ ש"מ סי' יג ↩

⁸ יו"ד סי' פח אות א ↩

⁹ חולין פ"ח סי' מג ↩

¹⁰ לאוין סי' קמא. הביאו הדרישה בהגהת הסמ"ע שנדפסה על השו"ע ↩

¹¹ וראה מ"ש הדרישה או"ח סי' קעג אות ז ↩

¹² שו"ע יו"ד סי' פח ס"ב ↩

¹³ או"ח סי' קעג ↩

¹⁴ סי' קעג בהקדמה ↩

¹⁵ וראה ג"כ יד אברהם (יו"ד סי' פט ס"ד) ומדבריו נראה שאפשר לעשות כך גם בצורה קבועה בבית לאכול על מפה אחת ארוכה בצד אחד בשרי ובצד אחד חלבי, אמנם במשמרת הבית פ"ד הערה 29 העיר דיש לחלק שבסי' פח מדובר באופן ארעי, משא"כ באופן קבוע שמצוי יותר תקלות ↩

---

[כג] (הלכה 959)

שאלה: האם מותר להשתמש באותו סכין לחתוך בו לחם לסעודה בשרית וחלבית?

תשובה: כתב הרשב"א¹ [ועד"ז כתוב בתשובות המיוחסות לרמב"ן²]: 'וכ"ש שאסור לחתוך גבינה אפילו צוננת בסכין שרגילין לחתוך בה בשר. ולא עוד אלא אפילו הפת שאוכלין עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בה בשר. לפי שרוב הסכינין שומנו של בשר קרוש על פניה וכשחותך בה את הפת הוא נדבק בפת. וכדאמרינן צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. ואוקימנא דוקא בדטעים ליה וליכא טעם בשר כלל. ואפשר כי טעימת קפילא בעי כדעת רש"י ז"ל ואמרינן נמי קישות ואבטיח גריר לבי פיסקי וזה פשוט'.

ובספר התרומה³ כתב: 'ואם רוצה לחתוך בה גבינה צוננת בסכין שחתך בה בשר או אפכא שרוצה לחתוך לו בשר צונן בסכין חולבת או מסכין של עכו"ם הסכין צריך תחלה נעיצה בקרקע עשר פעמים פ' בתרא דע"ז סכין שפה והיא טהורה ומפרש התם נועצה עשר פעמים בקרקע ואם יש גומות בסכין שאינו חלק מפרש התם דלא סגי בנעיצה בקרקע ויש לומר שישפשפנו באבן רך או בפיחם שיכנס בגומות וסגי וה"מ לחתוך צונן'.

אמנם האורחות חיים⁴ הביא את דברי הרשב"א הנ"ל, וכתב: 'ורבינו שמשון ז"ל היה מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבינה משום דהוי נ"ט בנ"ט, אבל לחתוך בה גבינה ודאי אסיר אם לא נעצה בקרקע עשרה פעמים או שפשפו באבן רך או או בפחם כך כתב ב"ה ז"ל ומיהו בלא קנוח אפילו לחם אסור מפני שמנונית שעליו ומעשה בא לפני הר' שמשון ז"ל בשפחתו שחתכה בסכין של בשר גבינה של גוים ואותה גבינה [חממוה] על האש ואמר הרב שהסכין כשר ואין צריך אלא הדחה כדאמרינן צונן לתוך צונן מדיח והאי נמי [כ]צונן דמי דאין היד סולדת בו'.

> א"כ לשיטת הרשב"א כיון ששמנונית נקרשת על הסכין אסור לחתוך לחם שנאכל עם גבינה בסכין בשרית, וכ"ש שאין לחתוך בסכין בשרית גבינה עד שינעץ בקרקע קשה. אמנם לדעת רבינו שמשון האיסור הוא רק לחתוך גבינה אך לחם מותר אם עשה קינוח לסכין. וכתב בספר התרומה שגם גבינה [צוננת] אפשר להתיר לחתוך בסכין חלקה ע"י נעיצת הסכין בקרקע עשר פעמים, ובסכין שאינה חלקה ע"י שפשוף באבן רכה או פחם.

[הראבי"ה⁵ כתב: 'והני מילי אם נשתמש בה רותח ורוצה לחתוך בה צונן, אבל אם נשתמש בה בצונן ורוצה לחתוך בה דבר צונן, דיי לו בהדחה אם אין נראה דבוק בו שום איסור. אבל בפסקי' דרבינו שמואל כתב וסכין שחתכו בו חלב או נקרו בו בשר נועצו עשר פעמים או משפשפו בקרקע קשה ומדיחה ודיו שהרי לא נשתמש בו בחמין. ונראין דברי מדבריו, מדפסק בפרק הכל שוחטין לגבי סכין ששחט בה טריפה והילכתא בצונן, [ומסיק] ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה תו לא צריך. והתם פרישת להא מילתא שפ[יר] בספר זה.']

הבית יוסף⁶ הביא את הנ"ל, [ואת ההיתר של רבינו שמשון כתב, שכן כתבו בשמו בספר התרומה].

וכתב הרמ"א בתורת החטאת⁷: 'וכל שכן שאסור לחתוך פת בסכין שאוכלין בו בשר ולאכול הפת עם גבינה משום שומן שנדבק בסכין, והכי נהוג, דלא כבית יוסף שכתב בסי' פט בשם ארחות חיים דשרי, מיהו אם קנחו הסכין תחלה היטב ונעצו בקרקע קשה מותר לחתוך בו הפת שרוצה לאכול בו גבינה'.

והמהרש"ל⁸ כתב: 'ונראה, הא שכתב לעיל שלחתוך גבינה אסור אם לא נעצה, דמשמע בנעיצה שרי לכתחילה, לא נהירא, דלא התירו נעיצה, אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין של חלב בשר, או איפכא, שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור, אבל להתיר לכתחילה לחתוך בסכין של בשר גבינה ע"י נעיצה אינו ראוי, כי אם בהגעלה, וע"ז נהגו בכל הארצות שלנו, כל בר ישראל יש לו ב' סכינים, ולא סגי להו בסכין של בשר לחוד, ולנעוץ בקרקע כשבא לאכול בו לחם [עם] גבינה, וראיתי למדקדקים שיש להם ג' סכינים, שאחד מיוחד לבשר ואחד לחלב, והאחד לחתוך בו לחם, לצורך האכילה, ומצוה מן המובחר כמ"ש האו"ז⁹ וז"ל, ומצוה [מן המובחר] היכא שאכל גבינה, ורוצה לאכול בשר אחריו, צריך להעביר מעל השלחן הלחם וכל מאכל שעלו עם הגבינה על השלחן, ואח"כ יביא בשר ויאכל ע"כ, [וה"ה] מפה אחרת, כמ"ש ל' בסי' מ"ט'.

מדברי המהרש"ל נראה שלכתחילה גם עם נעיצה בקרקע לא ראוי לחתוך לחם בסכין בשרי בשביל לאכלו עם גבינה.

[ולבאר דברי הפוסקים שאין נדון זה דומה לדיני נ"ט בר נ"ט כתב הפרי חדש¹⁰ כתב: 'בב"י הביא שרבינו שמשון היה מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבינה משום דהוי נ"ט בר נ"ט. ואין זה מספיק לדידן אלא לומר שאם חתך בו לחם כבר שמותר לאכלו עם גבינה אבל לא להתיר לחתוך לכתחילה דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בדיעבד וכדדייק לישנא דדגים שעלו בקערה וכדלקמן בריש סי' [צה]. אבל למה שהביא הב"י [שם] בשם הרמב"ן [שו"ת המיוחסות להרמב"ן] שאסור לחתוך לפי שלפעמים הסכינים שומנו של בשר קרוש עליהם וכשחותכים הפת נדבק בו, אף בדיעבד אסור לאכלו עם גבינה אם לא שהיה מקונח הסכין יפה וכדלקמן בסי' צד ס"ק [כה], ע"ש'.]

> א"כ ראינו שנחלקו הפוסקים שיש שכתבו שמותר לחתוך לחם בסכין של בשר אחרי קינוח הסכין, ואין צורך נעיצה בקרקע, יש שכתבו שצריך נעיצה בקרקע או שפשוף חזק בכדי לנקות ואז מותר להשתמש בזה. ויש שכתבו שלכתחילה גם אחרי נעיצה אין לחתוך לחם בסכין בשרי בשביל לאכלו עם גבינה. ובהלכה הבאה נראה כיצד נקטו הפוסקים הלכה למעשה.

--------------

---

הערות:

¹ שו"ת ח"א סי' עו ↩

² סי' קעב ↩

³ הל' או"ה סי' עא ↩

⁴ הל' איסורי מאכלות אות ס ↩

⁵ תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף פ ↩

⁶ יו"ד סי' פט ↩

⁷ כלל עו-עז דין ז ↩

⁸ יש"ש חולין פ"ח סי' ח ↩

⁹ ח"א סי' תס ↩

¹⁰ יו"ד סי' פט ס"ק כב ↩

---

[כד] (הלכה 960)

שימוש בסכין אחד לבשרי וחלבי (2)

בהלכה הקודמת ראינו את שיטות הראשונים לגבי שימוש בסכין בשרי כדי לחתוך לחם לאכול עם גבינה.

א) אמנם יש שכתבו שלא נחלקו למעשה, אלא שדברי רבנו שמשון שהתיר לחתוך לחם בהדחת הסכין בלבד [משא"כ לחתוך גבינה צריך נעיצה] מדובר בשעת הדחק וכמ"ש הב"ח¹: 'מיהו נראה ודאי דדוקא בשעת הדחק שאין לו סכין אחר כגון בא בדרך אבל בביתו אסור לחתוך לחם אפילו ע"י קינוח דשמא לא יקנחנו יפה יפה וזה דעת הרמב"ן והרשב"א שהביא בית יוסף בשמם דאסרו לחתוך לחם בסתם ולא כתבו דמותר ע"י קינוח אלא ודאי דאינהו מיירי כשהוא בביתו אבל הוראת רבינו שמשון מיירי בדרך דהוי שעת הדחק ולא פליגי הגדולים אהדדי אלא מר מודה למר ומר מודה למר והכי נקטינן'.

> כלומר לדעת הב"ח ישנה הסכמה בראשונים שלכתחילה לא סומכים על נקיון הסכין שמא לא ינקה יפה, אך בשעת הדחק מתירים.

ב) כמו"כ ראינו בהלכה הקודמת את שיטת המהרש"ל שהחמיר בכלל לא לסמוך על נעיצה אלא רק בדיעבד, וכתב הכנסת הגדולה² שנחלקו האחרונים בדעתו: 'אבל ראיתי הפרש בזה בין הפוסקים האחרונים דדברי רש"ל ברור מללו שלא קרא תגר אלא ברוצים לחתוך גבינה בסכין של בשר, אבל בבא לחתוך לחם לאכול עם גבינה אפשר שאפילו נעיצה אין צריך אלא קנוח, וכן היא הסכמת הב"ח וט"ז. אבל מדברי הש"ך נראה דרש"ל אוסר על ידי נעיצה אפילו לחתוך לחם לאכול בו גבינה'.

המנחת יעקב³ הסכים עם הב"ח והט"ז שהמהרש"ל לא החמיר בלחם: '.. ועוד נ"ל פשוט וברור דמעולם לא עלה על דעת מהרש"ל להשיג אלא על רבינו שמשון שמתיר לכתחלה ע"י נעיצה לחתוך עם סכין של בשר גבינה ע"ז כתב מהרש"ל דלא נהירא, אבל בלחם גם מהרש"ל מודה דמותר וכן מבואר להדיא מתוך דבריו שם בסימנים דמהרש"ל⁴ ומה שסיים מהרש"ל שם וז"ל ולא סגי להו בסכין א' נעיצה ולחתוך בו לחם וגבינה עכ"ל טעות דמוכח יש כאן דא"א להולמו כלל ונ"ל להגיה תיבת לחם כמבואר שם מפשט' דמהרש"ל ע"ש ואף אם רצונו לומר דלחם דוקא נקט מהרש"ל מ"מ מבואר שם מדבריו דלא כתב כ"ז אלא על צד המנהג לפי מה דנוהגין בכל ישראל להיות להם שני סכינים א' של חלב וא' של בשר ע"כ אף בלחם נהגו איסור וכ"כ הרב בש"ע ס"ס פ"ט והש"כ עצמו שם אבל ודאי מדינא דעת מהרש"ל והרב כאן ובשו"ע שוין, כ"ז נראה ברור להמעיין במהרש"ל שם. ועיין בט"ז סו"ס פט סיים וז"ל אבל מ"מ לחתוך בו לחם לאכול גבינה בזה שפיר יש לנו לסמוך אמה שמקנחין תחלה עכ"ל'.

ג) להלכה כתב המחבר⁵ שו"ע: 'וכל שכן שאסור לחתוך גבינה, אפי' צוננת, בסכין שרגילין לחתוך בשר. ולא עוד, אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'וכן להיפך נמי אסור. מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה, שרי'.

ונחלקו האחרונים בהבנת דברי הרמ"א, הט"ז⁶ כתב: 'מיהו ע"י נעיצה כו'. זה קאי אמ"ש שרוצה לחתוך גבינה בסכין של בשר, אבל במ"ש שאסור לחתוך לחם כו' לא צריך, רק קינוח הסכין כדמשמע בב"י במ"ש בשם א"ח בשם רבי' שמשון ושם כתוב הטעם דהוה נ"ט בר נ"ט ולדידן א"צ לזה שהרי מבואר בסי' צו דדוקא בדבר חריף אמרינן דבולע משום דוחקא דסכין'. וכ"כ אח"כ⁷: 'אבל מ"מ לחתוך בו לחם לאכול גבינה בזה שפיר יש לנו לסמוך אמה שמקנחו תחלה כנלע"ד פשוט'.

> כלומר לדעת הט"ז דין הנעיצה נאמר על שימוש בסכין בשרי לחתוך דבר חלבי, אבל בשביל לחתוך לחם מספיק רק לנקות את הסכין [וכמ"ש הב"ח לעיל במקרה של שעת הדחק].

אך הש"ך בנקודות הכסף חלק עליו, וכתב: 'זה אינו, וכמבואר להדיא בתורת חטאת .. דאפילו לחתוך בו לחם לאכול עם גבינה צריך נעיצה .. ומש"כ ולדידן אין צריך לזה כו', לאו מילתא היא, דהא אנן הכא לא משום בליעת ממש אסריה לה, דהא צונן בצונן הוא, אלא משום דסכין שמנוניתו טוח על פניו וכיון שתשמישו תדיר לא סגי ליה בקנוח. ומהרש"ל מחמיר הכא דאפילו נעיצה לא מהני'.

וכבר ביאר הש"ך שם⁸ את שיטתו: 'משמע דאם נעצו בקרקע קשה מותר לכתחלה לחתוך בו פת לאכול עם גבינה וכן משמע מדברי הא"ח והכל בו שם וכ"כ בתורת חטאת .. להדיא. ומהרש"ל .. אוסר לחתוך בו פת לאכול עם גבינה אף אם נעצו דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין בשר או איפכא שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור משא"כ בכה"ג עכ"ד, וקשה דהא קי"ל דאם חתך לפת בסכין של בשר שנתבטל טעמו בלפת שמותר לחתוך בו אפילו צנון לאוכלו בכותח כדלקמן ס"ס צ"ו וכמ"ש מהרש"ל עצמו שם סי' סא וכ"ש שאר דברים שאינם חריפים והא ודאי דנעיצה עדיף טפי מחתיכת לפת .. וכל זה מדינא אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם ב' סכינים וכמ"ש הרב בהג"ה ובשעת הדחק שאין לו סכין אחר מוקמינן לה אדינא, ועמ"ש הב"ח בזה, ולפעד"נ כמ"ש'.

> א"כ לדעת הש"ך כוונת רמ"א כאן בשו"ע היא כדבריו שבתורת חטאת, שדין הנעיצה נאמר על חיתוך לחם בסכין בשרי לצורך אכילה עם חלבי, ובנוסף הש"ך הזכיר את שיטת המהרש"ל שדין הנעיצה ללחם הוא רק בדיעבד, ודחה את דבריו.

ולמעשה הרבה אחרונים הכריעו כשיטת הש"ך, וכמ"ש הכנסת הגדולה⁹, והפר"ח¹⁰. וכ"כ התורת יקותיאל¹¹ שהט"ז הפריז על המידה להקל, וכ"כ היד יהודה¹².

> א"כ לכתחילה שטיפת סכין בשרי אינה מועילה בשביל לחתוך איתו לחם לארוחה חלבית, אלא נעיצה¹³ בקרקע¹⁴. אמנם המנהג לכתחילה ליחד סכינים נפרדים וכמו שנראה בהמשך.

---

הערות:

¹ יו"ד סי' פט ↩

² הגהב"י יו"ד שם ס"ק טז ↩

³ כלל עו-עז ס"ק יח ↩

⁴ וכ"כ בזר זהב ↩

⁵ יו"ד שם ס"ד ↩

⁶ שם ס"ק ו ↩

⁷ ס"ק ז ↩

⁸ ס"ק כב ↩

⁹ הגהב"י יו"ד שם אות ט"ז ↩

¹⁰ יו"ד שם ס"ק כג ↩

¹¹ יו"ד שם ס"ק ג ↩

¹² פיה"ק ס"ק לד ↩

¹³ בהלכה נפרדת יבואר דין נעיצה בקרקע ↩

¹⁴ אמנם ישנם ג"כ אחרונים שהקלו כהט"ז, וכמ"ש החכמת אדם שער או"ה כלל מ סי"ד, ועוד. וכתב בכף החיים יו"ד שם ס"ק עב: 'היכא דלא אפשר בנעיצה יש להקל כדברי הט"ז. וכ"כ המש"ז או' ו' ↩

---

[כה] (הלכה 961)

שימוש בסכין אחד לבשרי וחלבי (3)

שאלה: האם נעיצה מועילה ג"כ לשימוש בסכין לחתוך גם גבינה?

תשובה: חשוב להבהיר שבהלכה זו אנו עוסקים במקרה שהסכין איתו מעוניינים לחתוך הוא קר ולא חם, והחשש הוא מחמת השומן והשיריים שעל הסכין ולא מחמת בליעות.

בהלכה מספר 959 ראינו את דברי הראשונים, ובהלכה הקודמת ראינו שהרמ"א בתורת חטאת¹ התיר נעיצה של סכין לצורך חיתוך פת, וז"ל: 'מיהו אם קנחו הסכין תחלה היטב ונעצו בקרקע קשה מותר לחתוך בו הפת שרוצה לאכול בו גבינה'.

וכ"כ הרמ"א בדרכי משה² בשם הכלבו: 'וכתב הכלבו³ ומיהו אם קנח הסכין יפה ונעצו בקרקע היטב מותר לחתוך הפת עכ"ל'.

אמנם בשו"ע⁴ בהג"ה הרמ"א לא פירט על איזה מקרה הוא מדבר אלא סתם את דבריו וכתב: 'מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה, שרי'.

וכתב התורת האשם⁵ על דברי הרמ"א בתורת חטאת: 'מיהו אם קנחו וכו' ונעצו בקרקע קשה מותר לחתוך בו הפת וכו'. כן כתב בדרכי משה בשם הכלבו. אבל אי הוה שפיל לסיפיה דארחות חיים הנ"ל, היה מתיר אפילו גבינה עצמה, שכן כתב ולחתוך גבינה ודאי אסור, אם לא נעצה בקרקע עשרה פעמים, או שפשף באבן או בפחם ע"כ. ובהגהותיו לשו"ע משמע דמתיר אף בגבינה עצמה'.

וכ"כ כנסת הגדולה⁶: 'ומדברי מור"ם מוכח דמן הדין על ידי נעיצה שרי אפילו לחתוך גבינה, אבל בתו"ח כלל ע"ז סי' ז לא משמע הכי שכתב, מיהו אם קנח הסכין תחלה ונעצו בקרקע קשה מותר לחתוך בו הפת שרוצה לאכול בו גבינה, ע"כ. משמע אבל לחתוך הגבינה עצמה לא מהני נעיצה כדברי רש"ל'.

> א"כ לשיטתם הרמ"א בשו"ע התיר על ידי נעיצה לחתוך עם סכין בשרי גם גבינה, ולא רק לחם.

וכבר ראינו בהלכה הקודמת שכן היא ג"כ הבנת הט"ז הסובר שבשביל לחתוך לחם מספיק קינוח ואי"צ בנעיצה, וא"כ כשרמ"א כתב להתיר על ידי נעיצה בודאי כוונתו להתיר לחתוך גבינה ממש.

אמנם ראינו בהלכה הקודמת ששיטת הש"ך בדעת רמ"א שללחם צריך נעיצה, ועפי"ז נחלקו האחרונים האם כשרמ"א התיר על ידי נעיצה, נכלל בזה גם היתר לחתוך גבינה עצמה או לא, שהפרי מגדים⁷ כתב: 'ומשמע לחתוך גבינה אף ע"י נעיצה אסור מדלא כתב רבותא וכן משמע לשון רמ"א דעלה קאי ובסי' קכא בסכין איסור קיל טפי משא"כ מבשר לחלב שמא ישכח, וחולק אט"ז ובתרתי דלא מהני לפת קינוח אף דהוה נ"ט בר נ"ט מ"מ לכתחלה אסור לאכול בחלב אף להמחבר בצ"ה ולגבינה לא מהני נעיצה'.

> כלומר הפרי מגדים סובר שמלשון הש"ך והרמ"א מובן שהיתר נעיצה מועיל רק כדי לחתוך לחם ולא כדי לחתוך גבינה, ומש"כ הפרי מגדים שכן משמע לשון רמ"א מכיון דעלה קאי, כוונתו שמכיון שהמחבר בשו"ע כתב שני מקרים א) היותר חמור - שאסור לחתוך עם סכין בשרית גבינה. ב) מקרה יותר קל - שגם אסור לחתוך לחם, א"כ מסתבר שהרמ"א שכתב את היתר הנעיצה אחרי המקרה השני (לחתוך לחם), עוסק דווקא בו, ולא במקרה החמור יותר (לחתוך גבינה) שנכתב לפני כן⁸.

אמנם כבר ראינו שהתורת האשם וכנה"ג הבינו מסתימת לשון רמ"א שהוא נסוב על שני המקרים, ודלא כהבנת הפרי מגדים.

גם הזבחי צדק⁹ תמה על מש"כ הפרי מגדים, שכן משמע מלשון הרמ"א והש"ך: 'גם יש צ"ע בדברי השפ"ד ס"ק כב שפירש כוונת הש"ך דלחתוך גבינה אף ע"י נעיצה אסור מדלא כתב רבותא עי"ש וז"א דמה שנקט הש"ך לחתוך בו פת לאו לאפוקי דלחתוך גבינה אסור אלא ר"ל דגם לחתוך בו פת צריך נעיצה ולא מהני קנוח ולאפוקי מס' הט"ז סק"ו וכ"מ ממ"ש הש"ך בנקוה"כ וז"ל דאפילו לחתוך בו לחם לאכול עם גבינה צריך נעיצה יעו"ש. גם מ"ש וכן משמע מרמ"א ליכא שום ממשות, וצ"ע'.

> ועפי"ז כתב בכף החיים¹⁰ שמותר לחתוך לכתחילה גבינה ע"י נעיצה.

אלא שכל זה מן הדין אך כתב הט"ז¹¹ שלפי המנהג אין לסמוך על נעיצה [ולכן נהגו ליחד סכינים נפרדים, כפי שהובא בשם המהרש"ל בהלכות הקודמות, ויובא מהרמ"א בהלכה הבאה]: 'נראה כוונתו דלפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפי' ע"י נעיצה בקרקע כי כך החמירו על עצמם ליקח לגבינה סכין אחר דוקא אבל מ"מ לחתוך בו לחם לאכול גבינה בזה שפיר יש לנו לסמוך אמה שמקנחו תחלה כנלע"ד פשוט'.

אמנם בכף החיים¹² כתב: 'ומיהו עיין לעיל אות סח דמשמע דאף לפי המנהג בנעיצה שרי יעו"ש, ונ"ל הטעם משום דס"ל דדבר זה לא נכנס במנהג דזהו ענין אחר שמכשירה ע"י מעשה והמנהג הוא למי שאפשר לו וכבר הזמין'.

> א"כ ראינו שלדעת רוב האחרונים מן הדין היתר נעיצה מועיל גם כדי לחתוך גבינה, אמנם הט"ז כתב שמצד המנהג לא עושים כך, ונראה עוד פרטים לגבי מנהג זה בהלכה הבאה.

--------------

---

הערות:

¹ כלל עו-עז דין ז ↩

² יו"ד סי' צא ס"ק ב ↩

³ סי' קו עח, ד ↩

⁴ סי' פט ס"ד ↩

⁵ כלל עו-עז דין ז ↩

⁶ הגהב"י יו"ד סי' פט אות טז ↩

⁷ יו"ד שפ"ד סי' פט ס"ק כב ↩

⁸ ראה ג"כ במגד שמים יחו"ד אות יב ↩

⁹ יו"ד שם ס"ק נא ↩

¹⁰ סי' פט ס"ק סח ועג ↩

¹¹ שם ס"ק ז ↩

¹² שם אות עד ↩

---

[כו] (הלכה 962)

שימוש בסכין אחד לבשרי וחלבי (4)

בהלכות הקודמות ראינו שכתבו הפוסקים שמן הדין אפשר להשתמש בסכין בשרי לגבינה על ידי שנועצים לפני כן את הסכין בקרקע.

שאלה: כיצד מבצעים את הנעיצה?

תשובה: המשנה במסכת עבודה זרה¹ אומרת: 'הסכין - שפה והיא טהורה'. ומבואר בגמרא²: 'אמר רב עוקבא בר חמא: ונועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ובקרקע שאינה עבודה. א"ר כהנא: ובסכין יפה שאין בה גומות. תניא נמי הכי: סכין יפה שאין בה גומות, נועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לאכול בה צונן. כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא, אייתו לקמייהו אתרוגא, פסק אכל, פסק והב ליה לבאטי בר טובי, הדר דצה עשרה זימני בארעא, פסק הב ליה למר יהודה. א"ל באטי בר טובי: וההוא גברא לאו בר ישראל הוא? א"ל: מר קים לי בגויה, ומר לא קים לי בגויה. איכא דאמרי, א"ל: אידכר מאי עבדת באורתא'.

ומצינו כמה שיטות בראשונים בביאור הסוגיה, וכדלקמן³:

א) רש"י כתב 'ונועצה - אעפ"י ששפה וי"א משפשפה בבגד צמר שאינה חלק ומעביר שמנוניתה'.

וכתב הבית יוסף⁴: 'ושפה פירש רש"י⁵ לוטשה באבן של נפחים ואעפ"י שבגמרא כתב ויש אומרים משפשפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה, נראה לי דהיינו לדידיה דמצריך שיפה ונעיצה'.

> כלומר לדעת רש"י היתר נעיצה הוא בנוסף לפעולת שיוף או או שפשוף להסרת השומן, ומכיון שצריך שתי פעולות לכן במקום שיוף באבן של נפחים, ניתן להסתפק בשפשפוף בצמר.

ב) הרא"ש⁶ כתב: 'רש"י פירש דשיפה ונעיצה בעיא. ולא נהירא דלמה לא פירש המשנה כל די הכשרות. ועוד דעובדא דשבור מלכא תקשה דאיהו לא עבד אלא נעיצה. אלא ודאי או הא בעי או הא בעי'. וכ"כ הרשב"א⁷, והר"ן⁸.

> א"כ לדעת הרא"ש ועוד הרבה ראשונים, היתר נעיצה הוא אינו תלוי בשיוף, וכל אחד מתיר בפני עצמו.

אמנם בין לרש"י ובין לרא"ש מדובר בנעיצה לצורך שימוש בצונן, ולא ברותח, כמו שמבואר בגמרא.

★ ★ ★

עוד נחלקו הראשונים כמה פעמים צריך לנעוץ שבגמרא לעיל ראינו שצריך לנעוץ עשרה פעמים, אמנם בתלמוד הירושלמי⁹ כתוב: 'סכין תוחבה בארץ שלשה פעמים ודייו'.

וכתב הר"ן¹⁰: 'וכתבו בתוספות דעשרה פעמים לאו דוקא והיינו דבירושלמי גרסינן שלשה פעמים דאלמא דהאי דאמרינן בגמרא דילן עשרה פעמים אינו אלא לומר שצריך שינעצנה בקרקע כדי להעביר טיחת האיסור שעל פניה יפה יפה'.

ועד"ז כתב הרא"ש שם: 'אמר רב הונא נועצה י' פעמים בקרקע. לאו דוקא עשר דהא בירושלמי קאמר שלשה פעמים'.

אמנם בתוספות¹¹ שלפנינו כתוב: 'ונועצה עשר פעמים בקרקע בירושלמי קאמר שלש פעמים משמע דהכא לאו דוקא עשר פעמים, מיהו מדקאמרינן לקמן דצה עשר פעמים בקרקע משמע דדוקא קאמר ויש להחמיר'.

וכ"כ הרמב"ם¹²: 'הלוקח סכין מן העכו"ם מלבנה באש או משחיזה בריחים שלה, ואם היתה סכין יפה שאין בה פגימות די לו אם נעצה בקרקע קשה עשר פעמים ואוכל בה צונן, ואם היו בה פגימות או שהיתה יפה ורצה לאכול בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה כולה'. וכ"כ הרשב"א¹³.

> א"כ נחלקו הראשונים האם צריך לנעוץ עשרה פעמים או שמספיק נעיצה שלושה פעמים.

להלכה המחבר¹⁴ כתב כדברי הרמב"ם: 'סכין ישן, בין גדול בין קטן, הניקח מהגוי, אם בא להשתמש בצונן, אם אין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה. וצריך שכל נעיצה ונעיצה תהיה בקרקע קשה, לפיכך לא ינעוץ במקום שנעץ נעיצה אחרת. ואפילו לחתוך בו דבר חריף כמו צנון, סגי בהכי. ואם יש בה גומות .. מלבנה או משחיזה במשחזת של נפחים היטב על פני כולה'.

[הבית הילל¹⁵ כתב: 'וכבר כתבתי בסי' י¹⁶ דדין נעיצה דווקא עשרה פעמים, דהיינו שנועץ וחוזר ונועץ עד עשרה פעמים. ולא כשנוהגין העולם להניח בקרקע קשה כמו שעה קטנה, וזה אינו מועיל כלום, ע"ש'].

אלא שעל דין הנעיצה כתב הרמ"א שם: 'ולהשתמש בו בקביעות, לא גרע משאר כלי שנוהגין להגעיל אפילו לצונן'.

> א"כ ראינו את מקור דין הנעיצה בקרקע לצורך ההשתמשות, ובהלכה הבאה נראה האם דרכי ניקוי אחרים מועילים במקום נעיצה.

--------------

---

הערות:

¹ עה, ב ↩

² עו, ב ↩

³ כתב הפלפולא חריפתא (ע"ז פ"ה סי' לו ז): 'ולי נראה דתליא בחלוף הגרסאות דרש"י העתיק ונועצה בוי"ו וכן הוא בגמ' אבל ברי"ף כתב נועצה בלא וי"ו והיא גירסת רבינו' ↩

⁴ יו"ד סי' קכא ↩

⁵ עה, ב ד"ה שפה ↩

⁶ ע"ז פ"ה סי' לו ↩

⁷ חידושים ע"ז עה, ב ↩

⁸ ע"ז לט, ב מדפי הרי"ף ↩

⁹ ע"ז פ"ה הט"ו ↩

¹⁰ מ, א מדפי הרי"ף ↩

¹¹ שם עו, ב ד"ה הסכין ↩

¹² הל' מאכ"א פי"ז ה"ז ↩

¹³ תוה"א שם לו, א ↩

¹⁴ שו"ע יו"ד סי' קכא ס"ז ↩

¹⁵ יו"ד סי' פט ס"ק ג ↩

¹⁶ ס"ק ב ↩

---

[כז] (הלכה 965)

שימוש בסכין אחד לבשרי וחלבי (5)

מנהג שנים או שלשה סכינים - וסימון הכלים

כתב הרמ"א בתורת החטאת¹: 'מה שנהגו לציין כלי חלב שלא יאכל בהם בשר מנהג יפה הוא והכי אמרינן פ"ק דחולין² לענין טבח שצריך שני סכינים וכ"כ המרדכי לענין יין נסך'.

וכ"כ הרמ"א בשו"ע³: 'אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים, ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר. ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל'.

והמהרש"ל⁴ כתב שהיו שהקפידו על שלשה סכינים: 'וע"ז נהגו בכל הארצות שלנו, כל בר ישראל יש לו ב' סכינים, ולא סגי להו בסכין של בשר לחוד, ולנעוץ בקרקע כשבא לאכול בו לחם [עם] גבינה, וראיתי למדקדקים שיש להם ג' סכינים, שאחד מיוחד לבשר ואחד לחלב, והאחד לחתוך בו לחם, לצורך האכילה'.

וביאר בתורת האשם⁵: 'ונראה לי טעמם, כדי שאם יחתכו הלחם בסכין המיוחד לכך, יוכל אח"כ לאכול הלחם בין עם בשר בין עם גבינה. משא"כ כשיחתוך הלחם בשל בשר, אף הנותר מן הלחם מאותה האכילה, לא יוכל עוד לאכול עם חלב, וכן להיפך, אא"כ שיקלוף הלחם'.

הפרי חדש⁶ הביא את דברי המהרש"ל: 'והמדקדקין יש להם שלשה סכינים אחד של גבינה ואחד של בשר ואחד לחתוך בו לחם, ומנהג נכון הוא'. וכתב החגורת שמואל⁷: 'והאיש הירא וחרד לדבר ה' ינהוג הכי'.

וכ"כ הדרכי תשובה⁸: 'ועי' בשלחן גבוה סו"ס זה שהעיד שכן הוא המנהג עיי"ש וכן נתפשט המנהג גם במדינותנו'.

> א"כ ראינו שהרמ"א כתב שמנהג ישראל שיהיו ב' סכינים אחד לבשרי ואחד לבשרי, והמהרש"ל הוסיף שיש מדקדקים שיהיו ג' סכינים, כלומר סכין נפרד ללחם⁹.

ולענין מ"ש הרמ"א לסמן את הסכין החלבי, כתב בתורת האשם שם שדין הסימון הוא בכל הכלים ולא רק בסכינים: 'מה שנהגו לציין כלי חלב כו'. בכל הכלים קאמר, לא בסכינים בלבד, ובהדיא איתא פ"ק דחולין דף ח ע"ב לענין סכינים, ולענין כלי הדחה, בבשר וחלבים כיון דאית ליה תרתי, אית ליה היכירא. ופירש"י עושה בהם סימן, וכ"כ שם הרא"ש¹⁰'.

ולגבי אופן הסימון כתב בויכוח מים חיים¹¹: 'ונהגו העולם לחרוץ חריצים בכלי של חלב ויש קצת רמז לחריצים אלו מקרא זה¹² ואת עשרת חריצי החלב וגו''.

וכתב הלבוש¹³: 'ונהגו לרשום ולחרוץ של חלב ואין לשנות המנהג, שאם ישנה המנהג לחרוץ בשל בשר אע"ג שהוא יכירנו, אחרים יבואו לטעות בו לאכול בו חלב כיון שרוב ישראל חורצים החולבת ונותנים סימן חריצי חלב'.

וכן כתב הדברי חמודות¹⁴: 'ונ"ל כדי שלא יהא האחד עושה סימן בשלו בשל חלב והאחד יעשה סימן בשלו בשל בשר ויטעה כל אחד בשל חבירו ולכך נקטו כללא ואסמכו אקרא כדי שלא יעשה שום אדם כי אם בשל חלב ולא יבואו לכלל טעות לא בשלו ולא בשל אחרים'.

ויתירה מכך כתב בספרו תורת האשם שם: 'ונראה לי דלא מלבד שאין ראוי לשנות המנהג, [אלא] הכא עדיפא קאמינא דאסור לשנות. והיינו טעמא לפי שע"י שישנה ויציין של בשר, כדרך שמציינין של חלב, איכא למיחש דתיפק מיניה חורבא, שמאחר שהמנהג לציין של חלב, אם יבא אחד מן השוק לתוך ביתו וירצה לאכול שם גבינה, יקח לו אותו שהוא מצויין, שיסמוך על המנהג שמציינין לשל חלב, ונמצא אוכל גבינה בסכין של בשר. וכן להפך. וכמ"ש בספר לחם חמודות .. וג"כ כתבתי שם שהציון שמציינים הוא שעושים שלשה חריצים¹⁵, וסמכו על הכתוב בספר שמואל [עשרה] חריצי חלב'.

כתב הפרי מגדים¹⁶: 'והמוצא סכין חרוץ ברחוב של יהודים וודאי של חלב הוא'.

וכתב ערוך השולחן¹⁷: 'וקערות קטנות וגדולות שבבית של בשר לבד ושל חלב לבד יעשו משני מינים להכירא שלא יתחלף וכן בכפות ומזלגות וכן כל הכלים או לעשות חריצים על של חלב וכן נהגו כל ישראל, והמוצא סכין חרוץ ברחוב של יהודים ודאי הוא של חלב [פמ"ג] וכן כל הכלים'.

> א"כ למעשה צריך להקפיד על הסימון הנהוג כדי שאנשים לא יתבלבלו, ופעם נהגו לעשות שלשה חריצים בכלים החלביים, וכיום הרבה נוהגים לסמן באדום את הבשרי ובכחול את החלבי¹⁸.

--------------

---

הערות:

¹ כלל עו-עז דין ח ↩

² ח, ב ↩

³ יו"ד סי' פט ס"ד בהג"ה ↩

⁴ יש"ש חולין פ"ח סי' ח. 5על התורת חטאת שם ↩

⁵ יו"ד סי' פט ס"ק כד ↩

⁶ על לבוש יו"ש שם ס"ק כט ↩

⁷ יו"ד שם ס"ק נג ↩

⁸ ויש מי שכתב (משמרת הבית פ"ד הערה 30) להדר להכין סכין נוסף לצורך חריף ↩

⁹ פ"א סי' יא. 11על התורת חטאת שם ↩

¹⁰ שמואל א פי"ז יח ↩

¹¹ יו"ד שם ס"ד ↩

¹² חולין פ"א סי' יא ↩

¹³ כתב הדרכ"ת שם ס"ק נה: 'דע דהמנהג לעשות שלשה חרוצים בשל חלב, וע' בתשו' אדני פז שם שכתב טעם למנהג זה שעושין ג' חרוצים עיי"ש'. ובס"ק נד כתב: 'וכ' בתשו' אדני פז בהשמטות דף לט בשאלה השלישי מי שיש לו שני מיני סכינים של חלב ושל בשר ומשונים בהקתות שיודעין לסימן איזה מיני קתות הוא של חלב אם צריך לרשום דוקא והשיב ע"ז וז"ל ועל השאלה אם יש לסמוך על שני מיני קתות של סכינים שיהי' לו לסי' איזה מהן של חלב נ"ל דאין לעשות כן כי חיישינן לפעמים ישתמש בהם אדם אחר בבשר כיון שאין בהם חרוצין עכ"ל' ↩

¹⁴ יו"ד משב"ז סי' פט ס"ק ז ↩

¹⁵ יו"ד סי' פט סט"ז ↩

¹⁶ ראה משמרת הבית פ"ד סכ"ד. פסקים ותשובות סי' פט הערה 204 ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp