מצה שמורה
[א] (הלכה 231)
הרבי בהתוועדות ש"פ החודש התשי"ד1 אמר: 'מה שברצוני לומר הוא, כי הנני מבקש, ולו יישר חילי, הייתי מצוה להנהיג את המנהג מחדש, כי ישלחו הרבנים מצות מצוה לבעלי הבתים שלהם. ולאו דוקא ברב אמורים הדברים, אלא כל מי שהוא בעל השפעה, רב או שוחט, משרת בקודש או שמש, אם רק יש לו מישהו אשר אם ישלחו לו מצות לסדר, ישתמש הלה בעת הסדר במצות ששלח לו, יעשו נא זאת: ישלחו לו מצות, ודוקא עגולות, ודוקא מצות מאפיית יד, ודוקא מצה שמורה, ועי"כ יקיימו מאות ואולי גם אלפים מבני ישראל מצות אכילת מצה כהלכתה ובהידור. במקומות שבהם נוהגים לעשות סדרים כלליים (כגון בתי מלון וכדומה) – מובן מאליו כי על מסדרי הסדרים לעשות זאת.
א"כ רואים בדברי קודשו של הרבי שנוגע שיהי' לכל יהודי [עכ"פ כזית2] מצה שמורה, עבודת יד ועגולה.
שאלה: עד כמה נוגע שיקיימו את המצוה של אכילת מצה דווקא בעבודת יד?
תשובה: דבר זה ניתן ללמוד מתוך מענה של הרבי3 לא' ששאל האם אפשר ליתן לנכדיו הקטנים בחג הפסח מצות מכונה: 'בנוגע לשרויה או שאר הידורים – יכולים להקל, אבל לא בנוגע למצות של מכונה, כי, מצה ענינה אמונה (מיכלא דמהימנותא), וצריכים לעבוד על זה כבר מקטנות. בנוגע לענין האמונה שנעשה ע"י אכילת מצה מובא בחסידות שזהו ע"ד מארז"ל 'אין התינוק יודע לקרות אבא כו' עד שיטעום טעם דגן'. ופשוט, שאין הכוונה בזה למצות של מכונה!
כלומר4 מצת מכונה איננה המצה של מיכלא דמהימנותא!
שאלה: מהו הענין במצה עגולה דווקא?
תשובה: המהר"י אסאד5 כתב ג' טעמים מדוע המנהג להקפיד על מצות עגולות: 'והן כשאני לעצמי אמרתי בטעם מנהגן של ישראל לעשות עד היום המצות עגולות: 1) דהנה קרא כתיב בתורה ויאפו את הבצק וכו' עגת מצות וכו' .. דפירוש עוגות הוא ע"ש העיגול .. וע"כ לא לחנם הודיענו התורה שאפו את הבצק עוגות מצות עגולות דמה שעבר עבר אבל כדי שנדע בעתיד בכל הדורות הבאים שכן נעשה המצות דומות ממש להמצות שאפו אז גם בצורתם שהיו עגולות'.
2) ועוד טעם נ"ל עפ"י המדרש השביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בלילי תשעה באב דתשעה באב נקבע בלילי פסח ונרמז כן בסדר האל"ף בי"ת א"ת ב"ש ג"ר וכו' כמו שחל יום א' דפסח כן חל יום תשעה באב ומה"ט נהגו גם כן לאכול ביצים בלילי פסח שהוא מאכל אבילות זכר להתאבל על החורבן .. ורש"י ר"פ תולדות כתב דעדשים וביצים מאכל אבילות לפי שהם עגולות ואין להם פה וכן אבילות גלגל חוזר בעולם ודומם עש"ה. וה"ט נמי דמצות עגולות'.
3) ועוד בה שלישיה .. לפי שאפשר היה בזמן ההוא חק המצרים לעשות הלחמים שלהם מרובעות או משולשות לפי רבוי האלקות שהאמינו וכמ"ש רבינו סעדיה .. וכדי להרחיק מחקת תועבות של המצרים, גם בזה עשו ישראל ההיפוך מהם עשו לחמיהם עגולות דוקא המורה על האחדות. כמו העיגול שאין לו סוף ואין לו תחלה'.
4) טעם נוסף כתב בשו"ת אבני חפץ6: 'וכמ"ש בספר תולדות אדם צד מ"ד בשם ספר נחמד ונעים שתמונת העגולה יקרה היא בעיני ה', כמו שאנו רואים, שהשמים ושמי השמים וכל כוכבי אור עשה אותם ה' בתבנית העגולה, וכן הארץ נעשתה בתמונה העגולה, וגם כל צאצאי' וכל מעשי בראשית כולם נבראו בתמונת העגולה או קרוב לה .. ובמק"א צדדתי דמפאת זה נוהגין גם לעשות המצות לפסח עגולות משום דצורת העיגול חשובה היא אצל המקום ביותר, שכן ברא הש"י השמש וכל צבא השמים בתבנית עגולה, לכן עושין גם המצות בצורה זו'.
5) הרב יוסף מסעראצק כתב7: 'והי' נראה טעם עיגולן על היות זכר לגאולה שהיא הקיבוץ בעיגול, ועיין ספר נצח ישראל (פ"א) .. ע"כ הם עגולות'.
הערות:
1 הוגה ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 243, ובקצרה בספר המנהגים ע' 37 ↩
2 כפי שהרבי כתב (אג"ק חי"ג ע' יא. ולהעיר גם מחי"ב ע' שמג): 'בכ"ז בהנוגע להסדרים, הרי השיעור הוא עכ"פ כזית'. ובשיחת יא ניסן תשל"ד שלכל יהודי יהי' עכ"פ הכזיתים של הסדרים ↩
3 י"ג ניסן, ה'תשי"א. תו"מ ח"ג ע' 7 ↩
4 לכאורה דברים אלו מיוסדים בנגלה עפ"י דברי הגאון הראגצובי במכתב שנדפס בהגדת המבאר שמציין אליה הרבי בשיחה בהערה 19. וראה באריכות בקונטרס 'ושמרתם את המצות'. ואכמ"ל ↩
5 שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' קנז ↩
6 סי' לד אות ד ↩
7 בקונטרס שנדפס יחד עם חוקת הפסח שבשו"ת מנחת משה סי' טו אות כה ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsAppמצה עבודת יד
[א] (הלכה 232)
בהלכה הקודמת (מספר 231) ראינו שהרבי ביקש שיחלקו מצה שהיא: 1) עגולה. 2) עבודת יד. 3) שמורה, וראינו מהו הצורך במצה עגולה.
שאלה: מהי החשיבות במצה עבודת יד ?
תשובה: נאמר בתורה1 'ושמרתם את המצות', ולמדו מזה חז"ל במסכת פסחים2 (לח ע"א): 'אמר רבה: דאמר קרא ושמרתם את המצות - מצה המשתמרת לשם מצה'.
וביאר רש"י: 'ושמרתם את המצות. עביד לה שמירה לשם מצה - כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה'.
★ ★ ★
גדרי שמירה זו נתבארו היטב בדברי אדמו"ר הזקן שו"ע סימן תנג סעיף יד, וז"ל: 'אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמר ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצה ויש אומרים לשם מצות בערב תאכלו מצות ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה וכן עיקר'.
ובסעיף טו: 'ומהו שימור זה האמור בתורה הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץ כגון מתחלת לישתה ואילך שכבר באו עליה מים והיא קרובה להחמיץ אם לא ימהר להתעסק בה בידים בלישתה ועריכתה ואפייתה צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה, אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן כמו שיתבאר בסי' ת"ס3.
[בסימן תס ס"א אדמו"ר הזקן הביא ב' דיעות בנושא הזה, וז"ל: 'אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן דהיינו שאינו שומע ואינו מדבר או שוטה דהיינו שמאבד מה שנותנים לו או קטן דהיינו שלא הביא שתי שערות אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם יוצא בה לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח וחרש שוטה וקטן אין בהם דעת לכוין לשם הפסח ואף אם הם אומרים בפירוש שמתכוונים לשם הפסח אין כוונתם ומחשבתם שוה כלום כיון שאין בהם דעת.
ויש חולקין על זה ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם אף על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח אלא שיהא השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם הפסח כמו שנתבאר בסימן תנ"ג וכאן הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח.
והעיקר כסברא הראשונה.
ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כגון זקן או חולה שאי אפשר לו ללוש ולאפות בעצמו והוא בין הנכרים ואין שם ישראל יש לסמוך על סברא האחרונה ומכל מקום נכון הדבר שילמד ויזהר את הנכרי שיעסוק בה לשם פסח וגם הוא יסייע קצת בלישתה שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו כמו שנתבאר בסימן י"א ע"ש, ואם אפשר לו למצוא ישראל אפילו חרש שוטה וקטן מוטב שיעשו הם שהם שומעים בקולו ועושין לדעתו משיעשה על ידי נכרי שאינו שומע בקולו'].
סיכום דברי אדמו"ר הזקן: יוצאים ידי חובה מהתורה רק במצה שמורה מחימוץ לצורך אכילתה בז' ימי הפסח. שמירה היינו התעסקות של יהודי גדול בעיסה בידיים משלב הלישה ששמו מים בקמח וכן בעריכת המצה ועד לסיום האפיה כדי למנוע התחמצות, [בשעת הדחק ניתן לסמוך על השיטות שמספיק לוודא שזה לא חמץ, ויועיל כשגוי אופה את המצות אך ישראל עומד על גביו אלא שיזהיר את הגוי שיעשה לשם פסח וכן ישתדל לסייע לו קצת בלישה].
נקודה זו עמדה בלב המחלוקת של אפיית מצות על ידי מכונה, הרבנים האוסרים מצות מכונה טענו שבמצות המכונה חסר כל הדין הזה של כוונת לשמה, שהרי מכונה איננה יכולה לכוון, וכך שיטת רבותינו נשיאנו, ועל כן צריך לחלק לאנשים לפחות כזית מצה עבודת יד כבקשת הרבי.
הערות:
1 שמות יב, יז ↩
2 לח, א ↩
3 אך סיים אדמו"ר הזקן שם בסעי' ט"ז שמנהג ישראל להתחיל לשמור מחמץ כבר משעת הטחינה אך שמירה זו מטרתה רק לוודא שאין כאן חמץ ולכן את הטחינה עצמה יכול לבצע גוי שיהודי מסתכל עליו ↩
מצה שמורה — גדר השימור
[א] (הלכה 233)
מצה שמורה
שאלה: מה הכוונה במצה שמורה?
תשובה: ראינו בהלכה הקודמת מדברי אדה"ז את חיוב השמירה מתחילת הלישה. שזהו עיקר השמירה שעל זה צוותה התורה1 (שמות יב, יז) 'ושמרתם את המצות', ולהלכה שימור זה צריך להיות על ידי פעולת לישה ביד ממש לכן אנו מקפידים על מצות עבודת יד.
אך בנוסף לזה ישנו הידור נוסף שנוגע למצות של ליל הסדר, וכדלקמן:
כתב אדה"ז בסי' תנג סעי' טו שמעיקר הדין: 'קודם שבאו עליה מים דהיינו קודם הלישה אין צריך שישמור ישראל את הדגן או את הקמח שלא יבא עליהם מים אלא כל דגן שבא לפנינו ואין אנו רואין שום חשש חימוץ מותר לטוחנו לפסח וכן כל קמח הבא לפנינו ואין אנו רואין בו שום חשש חימוץ מותר ללוש ממנו אפילו מצת מצוה ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלה מים עליה ונתחמצה כי אין מחזיקין איסור מספק כמו שיתבאר בסי' תס"ז'.
אך בסעיף ט"ז כתב שנהגו להדר ולשמור את המצות כבר משעת הטחינה, וז"ל: 'וכל זה מעיקר הדין אבל כבר נהגו כל ישראל לשמור החטים של מצת מצוה משעת טחינה ואילך לפי שאז הם קרובים לבא לידי חימוץ שהרי מקרבין אותן אל המים כשמביאין אותן לבית הרחיים של מים לטחון וגם כשטוחנין ברחיים של יד רגילות הוא בשאר ימות השנה לרחוץ החטים קודם טחינתן והן קרובין לבא לידי חימוץ לפיכך צריך שישראל ישמרם מחימוץ בשעת הטחינה, אבל הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכרי כגון ברחיים של יד רק שישראל בן דעת יעמוד על גביו מתחלת הטחינה עד סופה אבל לא חרש שוטה וקטן והוא הדין כשטוחנן ברחיים של מים לא ישמור שם חרש שוטה וקטן אלא ישראל גדול שהגיע לכלל המצות'.
ובסעיף יט כתב שנהגו להדר יותר בשמירת המצות של מצוה: 'אבל החטים של מצת מצוה טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך שלא יפלו עליהם מים לפי שיש אומרים שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין (אבל בעודם במחובר אינם באים לידי חימוץ אם הם צריכים לקרקע כמו שנתבאר בסי' תס"ז)'.
א"כ ישנו הידור נוסף ש'המצות מצוה' היינו המצות שאיתם אנו מקיימים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר יהיו מקמח שמור משעת הקצירה, שכבר מרגע הקצירה ישמרו שלא יפלו על החטים מים ויחמיצו.
★ ★ ★
שאלה: מדוע לגבי לישת המצה צריך שתיעשה דווקא ע"י יהודי, משא"כ לגבי הטחינה לדעת אדמו"ר הזקן2 מותר שגוי יטחון את הקמח והיהודי רק ישמור עליו שלא יחמיץ?
תשובה : כתב הרה"ג הרה"ח הרב אליעזר ארלאזאראוו (אב"ד דעיר ראמען במכתב משנת תר"ס)3: 'ונחזור לדברי אדמו"ר ז"ל שכתב ומהו השימור האמור בתורה כו' יעו"ש, שהטעים היטב בשני הסעיפים האלו דשמירת העיסה משבאו עליה מים היינו שמירת העסק וההשתדלות שהרי בלתי העסק תתחמץ, וזהו השימור האמור בתורה. ולכן לדעת זו (רוצה לומר לאפוקי דעת רב האי גאון) צריכים דוקא שבעל העסק וההשתדלות שאינו מניחה להתחמץ הוא יכוין, שהוא הוא השומר ולא השומר בחוץ (כשמירת קישואים) ששוא שקד שומר, שבלא עסק ע"כ תחמיץ. והשמירה היא שמירה חיובית והיינו בשימור דלישה, אבל שימור הטחינה בריחיים של מים וכה"ג ענין השימור הוא אינו שמירה חיובית, אלא רק שמירה שלילית שלא יבואו עליהם מים ושלא ילתתו אותם, ולשמירה זו ודאי שאין הטוחן דווקא הוא השומר, אלא כל העומד ושומר שלא יבואו עליהם מים ושלא ילתתו. ואם הוא ישראל ודאי הוי שמירה מעולה ולשם מצה בכוונתו. וזה פשוט. ולא ידעתי באמת טרחת האחרונים ז"ל בזה4.
כלומר מכיון שמשעת עירוב המים בקמח פעולת הלישה והרידוד הם המונעות את החימוץ לכן זה צריך לעשותם ע"י יהודי לשם מצה, משא"כ בקצירה והטחינה השמירה היא רק לוודא שאין מגע מים מבחוץ וזה נעשה גם ללא פעולת הקצירה והטחינה עצמם.
לכן למעשה כדברי הרבי יש לזכות יהודים שיקיימו מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות עגולת עבודת יד ושמורה.
הערות:
1 שמות יב, יז ↩
2 שפסק כט"ז סי' תס ס"ק א. אך יש שהחמירו גם בטחינה שתיעשה ע"י היהודי ראה בביאור הלכה סי' תס ד"ה אין לשין ובהנסמן בו ↩
3 נדפס מכת"י בקובץ יגדיל תורה - ירושלים חוברת יז ע' 61 ואילך ↩
4 וראה גם החתם סופר בהגהותיו על או"ח סימן ת"ס ↩