עירוב תבשילין

---

[א] (הלכה 282)

השנה עקב כך שחג השבועות הבעל"ט חל ביום שישי בסמיכות לשבת, יצטרכו לעשות [גם בני ארץ ישראל] 'עירוב תבשילין', בימים הקרובים נעסוק בפרטי מצוות העירוב, ראשית נפתח באיסור הבישול מחג לחבירו, ולאחר מכן נדון בסיבת התקנה שורשה, ופרטי הלכותיה.

שאלה: האם מותר ביו"ט לבשל עבור שבת או יום חול שאחר היו"ט?

תשובה: הגמרא במסכת פסחים¹ אומרת: 'אִיתְּמַר: הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה [כיון שאסור לבשל שלא לצורך היו"ט], רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה [כיון שיש דין הואיל שנראה בהמשך].

רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה: לָא אָמְרִינַן 'הוֹאִיל וּמִיקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים — חֲזֵי לֵיהּ'. רַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה: אָמְרִינַן 'הוֹאִיל'. [פירוש המושג 'הואיל' - תבשיל שבושל עבור מחר, הואיל ולמעשה התבשיל הזה ראוי לבו ביום, שהרי אם מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום, היו אוכלים מתבשיל זה, ולכן סובר רבה שאינו אסור מהתורה, ואינו לוקה].

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן 'הוֹאִיל' [ולכן יש בזה איסור תורה], הֵיאַךְ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין. וּמִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא?! אֲמַר לֵיהּ: מִדְּאוֹרָיְיתָא צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בְּיוֹם טוֹב, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בֵּיהּ, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב אַף לְחוֹל. וְכֵיוָן דְּאַצְרְכוּהּ רַבָּנַן עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין אִית לֵיהּ הֶיכֵּירָא'.

וכתבו התוספות שם בשיטת רבה: 'וא"ת דאמר בהמצניע² המכבד והרודה חלות דבש .. הזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר .. ואמאי לוקה לר' אליעזר לימא הואיל ומיקלעי ליה אורחים .. אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו'.

בעל המאור³ מוסיף שגם לרבה שאמרינן הואיל אעפ"כ יש איסור דרבנן בלי עירוב תבשילין: 'מיהו אף על גב דפליג רבה לענין מלקות מודה הוא דלכתחלה אין לו לאפות .. ודאי דלא פליג רבה אלא לענין מלקות דקא סבר דליכא איסורא דאורייתא ובכל שעת הדחק הוי שרי רבה בכה"ג אפילו לכתחלה כגון מיו"ט לשבת אלא דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין כטעמיה במסכת י"ט דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט'.

א"כ למדנו שישנה מחלוקת אמוראים האם יש איסור בישול מהתורה לבשל מיו"ט לשבת. לדעת רב חסדא אין איסור מדאורייתא רק איסור דרבנן. ולרבה אסור מהתורה⁴ אא"כ יש אופציה שזה יהיה לשימוש אורחים ביו"ט, אך כתבו התוס' שכאשר הבישול מתבצע בזמן שכבר לא יהיה ראוי לאורחים חזר האיסור תורה.

ועוד למדנו שרק כאשר האיסור מדרבנן, יש אפשרות ע"י עירוב תבשילין להתיר את ההכנה מיו"ט לשבת.

ולהלכה⁵ כתב אדמו"ר הזקן⁶: 'אעפ"י שאסור לעשות אפילו כל מלאכות אוכל נפש לצורך מוצאי יו"ט מכל מקום אם חל יו"ט להיות בערב שבת מן הדין היה מותר לעשותן ביו"ט לצורך השבת שלאחריו שהרי המבשל (או עושה שאר מלאכות) ביו"ט לצורך החול אינו לוקה מן התורה הואיל והתבשיל ראוי לבו ביום (אא"כ בישל סמוך לחשכה שאין עוד שהות ביום לאכול ממנו) .. אלא שחכמים אסרו לטרוח ביו"ט לצורך החול כיון שאפשר לטרוח בחול עצמו אבל שבת שאחר יו"ט כיון שאי אפשר לטרוח בשבת עצמה היה ראוי להתיר לטרוח ביו"ט לכבוד השבת כיון שהוא שעת הדחק שאי אפשר בענין אחר ומן התורה אין כאן שום איסור כלל כשמבשל בעוד היום גדול שיש שהות ביום שאם מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום היו אוכלים מתבשיל זה שמבשל לצורך השבת .. אעפ"כ תיקנו חכמים שלא לבשל ולעשות שאר כל מלאכות אוכל נפש ביו"ט לצורך שבת שלאחריו אפילו בעוד היום גדול אלא אם כן הניח עירוב תבשילין דהיינו שיבשל תבשיל אחד מערב יו"ט ויהיה תבשיל זה שמור אצלו שלא יאבדנו ולא יאכלנו עד לאחר שתיקן ועשה כל צרכי שבת'.

ובהמשך כתב⁷: 'אין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר לעשות כל צרכי שבת ביו"ט בעוד היום גדול דהיינו שיש שהות ביום שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביו"ט אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו הרי יש כאן איסור מן התורה בעשיית מלאכה זו .. ואין עירוב תבשילין שתקנו חכמים מועיל כלום להתיר איסור של תורה ולפי שאין הכל בקיאין בהלכה זו לפיכך נהגו כשחל יו"ט בערב שבת שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום שהכל הן זריזין למהר לגמור כל צרכי שבת קודם תפלת ערבית של שבת'

---

הערות:

¹ מו, ב ↩

² שבת צה ↩

³ פסחים יד, ב ↩

⁴ אך ראה מ"ש הב"י בסי' תקכז בשי' הרמב"ם שלכו"ע אין איסור דאורייתא בהכנת צרכי שבת ביו"ט וז"ל 'ובאמת שדעת הרמב"ם ..דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי [שמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט ורבנן הוא דגזרו ביה] דבהא לא פליגי, והתוספות צריך לומר שסוברים שאע"פ שאינו מפורש בגמרא שחולקים בכך מכל מקום לרבה לא שאני ליה בין מיו"ט לשבת למיו"ט לחול. וראה ביאור הלכה ד"ה ועל ידי ↩

⁵ אמנם דעת הביאור הלכה שבשעת הדחק ניתן להקל גם סמוך לחשכה, וכ"כ הילקוט יוסף מועדים הל' עירובי תבשילין ס"ו: 'ומכל מקום אם נתעכב מפני איזה אונס רשאי להמשיך ולבשל ביו"ט עד סמוך לשקיעת החמה, והטעם לזה מפני שאנו סומכים על סברת האומרים שמן התורה צרכי שבת נעשים ביו"ט שלפניו, ורק חכמים אסרו, וע"י עירוב התירו לגמרי ↩

⁶ שו"ע או"ח סי' תקכז ס"א ↩

⁷ שם ס"ח ↩

---

[ב] (הלכה 282)

שאלה: מה הטעם לתקנה זו של עירוב התבשילין?

תשובה: המשנה במסכת ביצה¹ אומרת: 'יום טוב שחל להיות ערב שבת .. ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת'. ובגמרא שם: 'מנא הני מילי? - אמר שמואל: דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו - זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא? - אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב. רב אשי אמר: כדי שיאמרו: אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול... ותנא מייתי לה מהכא: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו - מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה'.

ביאור הטעמים של רבא ורב אשי נתבארו בדברי אדמו"ר הזקן²: 'ומפני שני דברים³ תיקנו חכמים דבר זה א' כדי להרבות בכבוד יו"ט שיאמרו הבריות מה אם לכבוד השבת אסור לבשל בתחלה ביו"ט אלא אם כן התחיל לבשל תבשיל אחד מערב יו"ט דמה שמבשל ביו"ט אינו אלא כגומר והולך מה שהתחיל מערב יו"ט קל וחומר שאסור לבשל ביו"ט לצורך החול אפילו התחיל לבשל מערב יו"ט. הב' כדי להרבות בכבוד שבת שע"י שאתה מזקיקו לבשל תבשיל אחד מערב יו"ט בשביל תיקון צרכי סעודות השבת שלאחריו הוא נזכר על כל צרכי השבת מערב יו"ט ובורר מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט ואינו מכלה את הכל ליו"ט'.

שאלה: מה הזמן הראוי לעשות עירוב התבשילין?

תשובה: כתב הרא"ש⁴: 'ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים⁵ דלרבא צריך לערב דוקא בערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת, ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם ערב יו"ט'.

וכתב המחבר⁶: 'אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים, אפילו לי"ט אחר, לכתחלה לא יסמוך עליו לי"ט אחר, אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו.

וכתב הט"ז⁷: 'וכ' הרא"ש נ"מ בין אלו הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט .. וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה פסק ב"י לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר:

וז"ל אדמו"ר הזקן שם: 'ולפי טעם הראשון אין צריך להניח העירוב בערב יו"ט ממש אלא מותר להניח עירוב תבשילין אפילו כמה שבועות קודם יו"ט ולהתנות עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאפות ביו"ט הבא עלינו לשבת שלאחריו רק שיהא העירוב קיים וראוי לאכילה שלא נתקלקל בהנחתו עד יו"ט כגון שלא עירב בתבשיל אלא בבשר מעושן שמתקיים ימים רבים וכן מותר להניח עירוב אחד לימים טובים הרבה שיהיו בערב שבת אם מתנה עליו בפירוש שבעירוב זה יהא מותר לי לבשל ולאפות בכל ימים טובים של שנה זו שיהיו בערב שבת לצורך השבת שלאחריה רק שיהיה העירוב קיים וראוי לאכילה בכל יום טוב ויו"ט. אבל לפי טעם הב' שביארנו צריך להניח עירוב תבשילין בערב יו"ט ממש שהרי אם הניח הרבה ימים קודם יו"ט עדיין כשיגיע ערב יו"ט לא יהא נזכר על צרכי שבת ולא יברור מנה יפה לכבודו .. לפיכך לענין מעשה אין לערב לכתחלה אלא בערב יו"ט ממש ליו"ט זה בלבד כמו שנתבאר לפי טעם הב' אבל בדיעבד שכבר עירב ימים רבים קודם יו"ט ובערב יו"ט ממש שכח או הזיד ולא עירב מותר לו לסמוך על עירובו ולבשל בתחלה מיו"ט לשבת..'.

הרבי⁸ עורר לעשות העירוב באופן של זריזין מקדימין, והזכיר האפשרות לעשות גם בליל ערב יו"ט⁹. אלא שהרבנים שאלו¹⁰ האם זהו הלכה למעשה, כי לכאורה משו"ע אדה"ז סתקכ"ז המשמעות ערב יו"ט ממש¹¹.

ובתשובה הרבי מחק את המילה זהו, וכתב 'אינו הלכה למעשה להקל(?) אף שלפענ"ד באם יוצא לדרך וכיו"ב כל היום כשר וגם לפני זה – וזיל בתר טעמא באם עושהו 'ערב' יו"ט'.

א"כ יש לעשות לכתחילה עירוב תבשילין בערב יו"ט, אך כשיש סיבה כגון ביוצא לדרך וכיו"ב יכול לעשות גם בליל ערב יו"ט.

---

הערות:

¹ טו, ב ↩

² או"ח סי' תקכז ס"ב ↩

³ וראה הערת הרבי בלקו"ש חט"ז עמ' 185 הע' 19 ובחי"ז עמ' 458 הע' 6 שמסגנון לשון אדמו"ר הזקן 'ומפני ב' דברים תיקנו חכמים דבר זה', משמע לכאורה שאי"ז פלוגתא, כ"א ב' טעמים. אלא שהטעם דשבת אינו לעיכובא. וראה עוד בנדון זה בפני יהושע ובצל"ח על הסוגיה שם. וראה ביאור הטעמים בלקו"ש חט"ז עמ' 185 ↩

⁴ שם פ"ב סי' א ↩

⁵ אך ראה בכלבו סימן נט הובא בב"י ↩

⁶ או"ח סי' תקכז סי"ד ↩

⁷ ס"ק יג ↩

⁸ שיחת ליל ער"ה תשמ"ח - תו"מ תשמ"ז ח"ד ע' 426 ↩

⁹ שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קכט אות ד. וקובץ מבית לוי ז (תשנה) ע' לז דין ט והערה ח. שו"ת מאמר מרדכי (להגר"מ אליהו) ח"ג או"ח סי' יח: 'ונראה פשוט שיכול לערב מהלילה של ערב יום טוב שלעולם היום מתחיל מהלילה'. וראה גם שו"ת שיח יצחק (ר'י ווייס) סימן רמב ↩

¹⁰ קובץ העו"ב גליון א'עג ע' 128 ↩

¹¹ להעיר ממ"ש הרחמ"א חודקוב (תשורת קרמר תשע"ד) ממוצ"ש תשובה תשל"א, שאור לער"ה שאל את הרבי אם אפשר לעשות עירוב תבשילין בהשכמה, וענה הרבי שמהסתם עושים זאת סמוך יותר (לערב), כי לולא זאת הלוא יוכלו לאוכלו בינתיים, ע"כ ↩

---

[ג] (הלכה 283)

לימוד ההלכה מוקדש לזכות החיילת בצ"ה זעלדא רחל בת נחמה שרה ליום הולדתה

שאלה מה צריך עבור עירוב תבשילין?

תשובה: המשנה במסכת ביצה¹ אומרת: 'ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים: שני תבשילין, ובית הלל אומרים: תבשיל אחד'. ובגמרא שם: 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו - מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל'.

אמנם בירושלמי² מובא גם שיטת רבי יהושע החולק על רבי אליעזר: 'כתיב [שמות טז כג] את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' ליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ר' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל מה טעמא דר' ליעזר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מ"ט דר' יהושע את אשר תאפו ואת אשר תבשלו בשלו'.

בהמשך הגמרא בבבלי³ מובא: 'אמר אביי: לא שנו אלא תבשיל, אבל פת לא'.

א"כ יש לנו ג' מקורות הדנים האם צריך גם פת, א. בבבלי מובא [רק] שיטת ר"א שצריך תבשיל להתיר בישול, ואפוי להתיר אפיה. ב. אך בירושלמי מובא גם שיטת רבי יהושע שחולק עליו וסובר שבישול מתיר הכל. ג. בנוסף בבבלי מובאים דברי אביי שאומר שרק תבשיל ולא פת. ונחלקו הראשונים כיצד להתייחס לכל המקורות האלו, מה העיקר להלכה, ומה המנהג וכדלקמן:

כתב בה"ג⁴: 'והיכי עבדין, שקלין חדא ריפתא ממעלי יומא טבא, ומתנח בגויה בישרא או ביעתא או כוורא כדמבשלין'.

ובסידור רש"י⁵ כתוב: 'שאין אופין ומבשלין מיו"ט לשבת אלא אם כן עירב בפת ותבשיל, וכן הוא עושה, לוקח פת ומניח על גביו בשר או ביצה או דג כשהן מבושלין'.

וכ"כ התוספות⁶ בשם ר"ת: 'אר"ת דלאפיה צריך לערב גם בפת ואינו יכול לאפות על ערוב תבשיל אחד, דהא קיימא לן כרבי אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל .. והא דקאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אחד אבל פת לא היינו דווקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה רוצה לאפות היה צריך פת'.

אמנם רוב הראשונים חלקו עליהם וסברו כפשטות דברי אביי שמערבים דוקא בתבשיל, וכמ"ש הרי"ף⁷: ששאלת. לענין עירובי תבשילין .. ונוטל מעט בשר צלי ומבושל'.

וכ"כ הרמב"ם⁸: 'ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן אלא בתבשיל שהוא פרפרת כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן'.

ובר"ן⁹ כתב: 'ובתוספתא נמי מוכח בהדיא דתבשיל אחד סגי לכל מילי דגרסינן התם עושה תבשיל מעיו"ט ואופה ומבשל עליו לשבת'.

אלא שכתבו הרבה ראשונים שלמרות שאין הלכה כר"ת, אעפ"כ בפועל נהגו כשיטתו לערב בפת ותבשיל יחד, וכך כתבו תוס' שם: 'ולא נהירא להר"ר יצחק חדא דמכל הני משמע דלא צריך אלא תבשיל אחד לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הש"ס לעיל דר' אליעזר לאו משום דהלכתא כותיה אלא אסמכתא בעלמא מייתי על עירובי תבשילין, אלא אדרבה קיימא לן כרבי יהושע לגבי דרבי אליעזר משום דרבי אליעזר שמותי הוא ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל. ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי [=ר"ת] וצריך שני תבשילין, [=דהיינו] פת ותבשיל וכן עמא דבר'.

וכ"כ המגיד משנה על הרמב"ם שם: 'ודע שבתבשיל אחד בלא פת סגי וכן נראה מן ההלכות וכן כתבו מקצת הגאונים ז"ל, וזה דעת הרמב"ן והרשב"א וכדברי רבינו אלא שנהגו להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק'.

ובהגהות מיימוניות שם: כתב ר"י שרגיל לערב בפת ותבשיל כדי לקיים המנהג ולצאת ידי כל רבותינו אעפ"י שנאמר לו דברי הריב"ם שפסק דבתבשיל אחד סגי כדמפורש בתוס', וכן כתב רש"י שרבו נוהג בתבשיל ופת כה"ג'.

ולהלכה כתב המחבר¹⁰: 'עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל, ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד, מותר'. וביאר הט"ז¹¹: 'ורוב הפוסקים ס"ל כר"י, רק ר"ת וקצת דיעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י'.

וז"ל אדמו"ר הזקן¹²: 'כיצד מצות הנחת ערוב תבשילין נוטל בידו חתיכת פת שיש בה כביצה וכזית בשר מבושל או שאר דבר מבושל שיש בו כזית כדי שבפת זו יהא מותר לו לאפות מיו"ט לשבת ובתבשיל זה יהא מותר לו לבשל מיו"ט לשבת. ואם לא עירב אלא בתבשיל לבד ולא נזכר עד לאחר שנכנס ליל יו"ט אפילו הוא יו"ט ראשון של גליות שחל בחמישי בשבת שיוכל לערב על תנאי כמו שיתבאר אעפ"כ אין צריך לחזור ולערב כיון שכבר עירב בתבשיל שהוא עיקר העירוב'.

א"כ להלכה עיקר העירוב הוא התבשיל, אך מ"מ לכתחילה יש לקחת גם פת.

מחר נדון במקרה שאינו מתכנן לבשל או לאפות האם למרות זאת צריך לעשות עירוב תבשילין.

---

הערות:

¹ טו, ב ↩

² ביצה פ"ב ה"א ↩

³ טז, א ↩

⁴ סי' טז הל' יו"ט עמ' רטו ↩

⁵ סי' תריט ↩

⁶ ביצה יז, ב ד"ה אמר רבא ↩

⁷ שו"ת סי' שיב ↩

⁸ הל' יו"ט פ"ו ה"ג ↩

⁹ ביצה דף י, א. מדפי הרי"ף ↩

¹⁰ או"ח סי' תקכז ס"ב ↩

¹¹ ס"ק ד ↩

¹² סי' תקכז ס"ג ↩

---

[ד] (הלכה 284)

שאלה: למדנו בהלכה הקודמת שמניחים גם פת בעירוב תבשילין לחשוש לשיטת ר"ת שצריך דוקא פת כדי להתיר את האפיה, א"כ מה הדין במי שצריך רק לבשל ולא לאפות האם הוא צריך גם פת?

תשובה: כתבו התוספות¹ שגם לשיטת ר"ת: 'הא דקאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אחד אבל פת לא היינו דווקא היכא דאינו רוצה לאפות'. וא"כ גם לר"ת בכזה מצב אין צורך בפת, וזה בעצם דברי אביי.

וכן כתב העולת שבת²: 'ונראה דהיינו דוקא כשרוצה לאפות ביו"ט פת, אבל כשאינו רוצה רק לבשל ולא לאפות גם ר"ת סבירא ליה דסגי בתבשיל לבד, כך מצאתי שם בתוס''. וראה גם במשנה ברורה³.

למעשה נוהגים רבים לעשות תמיד גם עם פת, וכ"כ כמה מהפוסקים⁴.

שאלה: מה הדין במקרה שעירב בפת בלבד?

תשובה: במקרה שעירב בפת בלבד נחלקו בזה הראשונים, בשבלי הלקט⁵ כתב: 'ואם עירב בפת לא פטר אלא פת לבדה ולא תבשיל .. '. כלומר יכול לאפות בעירוב זה.

אך האור זרוע⁶ כתב: 'ואם עשה פת גרידא לא עשה כלום. ונראה דאפי' לאפות אינו יכול כדאביי דאין מערבין בפת כלל'.

וכ"כ רבינו מנחם ריקאנטי⁷: 'העושה עירובי תבשילין לכתחילה צריך פת ותבשיל או צלי אם עשה תבשיל גרידא או צלי גרידא סומך עליו ואם עשה פת גרידא לא עשה כלום ונראה דאפילו לאפות אינו יכול כאביי דאין מערבין בפת כלל'.

ולהלכה כתב האליה רבה⁸: 'אבל על הפת לחוד אין לסמוך אף לאפות'. וכ"כ עולת שבת⁹: 'ונראה אפילו אם אינו רוצה רק לאפות פת ביום טוב אינו יוצא בפת לבד, ואף על גב דקי"ל לכתחלה כסברת ר"ת דאופין על האפוי, היינו דוקא לחומרא אבל לא להקל, וכן מבואר בהדיא בהגהות אשיר"י פרק ב' [סי' ה].'

וזה לשון אדמו"ר הזקן¹⁰: 'אבל אם עירב בפת בלבד צריך לחזור ולערב, ואם לא עירב אסור לו אפילו לאפות מיו"ט לשבת שאין זה עירוב כלל כמו שיתבאר'.

---

הערות:

¹ ביצה יז, ב ד"ה אמר ↩

² ס"ק ב ↩

³ ס"ק ו ↩

⁴ ראה שו"ת אור לציון ח"ג פכ"ב הערה א: 'והנה בזמנינו שלא מצוי שאופים ביום טוב, לא היה צריך כלל פת אף לר"ת, כמבואר בתוס' ביצה דף י"ז ע"ב ד"ה אומר, והובא בב"י כאן. וכן כתב במ"ב ס"ק ו. ומכל מקום נהגו להניח גם פת לעירוב תבשילין'. וכ"כ הרב וואזנר בקובץ מבית לוי ז תשנה ע' לה אות ב. ובהסברת הדבר י"ל על פי דברי רבא שהעירוב הוא בכדי שיברור מנה יפה לשבת, ולכן מצרפים פת לתבשיל שהוא עיקר הסעודה. וראה באריכות מ"ש הרב א"ד איערבאך ספר הזכרון מבקשי תורה עמ' פב ולהעיר מלשון בה"ג: 'והיכי עבדין, שקלין חדא ריפתא ממעלי יומא טבא, ומתנח בגויה בישרא או ביעתא או כוורא כדמבשלין'. ורש"י שהובאו אתמול, 'לוקח פת ומניח על גביו בשר או ביצה או דג כשהן מבושלין 'שהתבשיל המובא צ"ל לא רק תבשיל שראוי ללפת בו הפת, אלא שמערב בפועל ומניח את התבשיל בתוך הפת - 'מלופת' ↩

⁵ סדר עצרת סי' רמו ↩

⁶ ח"ב הל' יו"ט סימן שמג הובא בהגהות אשירי ביצה פ"ב סי' ה ↩

⁷ פסקי הלכות סי' קמו ↩

⁸ ס"ק ד ↩

⁹ ס"ק ד ↩

¹⁰ סי' תקכז ס"ג ↩

---

[ה] (הלכה 285)

שאלה: אדם שהכין מראש בערב החג את כל מאכלי השבת, האם צריך לעשות עירוב תבשילין בשביל הדלקת נרות שבת?

תשובה: הגמרא במסכת ביצה¹ אומרת: 'תא שמע: מי שלא הניח עירובי תבשילין, הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים'. ומכך שהגמ' לא מציינת שלא ידליק נר, יש שלמדו שהדלקת הנר איננה קשורה לעירוב תבשילין.

אך בהמשך הגמ'² אומרת: 'דאמר רב הונא: מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת, ומבשלין לו קדרה אחת, ומדליקין לו את הנר'. מכך משמע שללא העירוב לא יכול להדליק הנר.

וכתב האור זרוע³: 'אבל רבי' יצחק בר' אשר זצ"ל מספקא ליה אם צריך לומר ולאדלוקי שרגא דהכי משמע לעיל דאין צריך לומר דתניא מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין אבל לא ידליק את הנר לא קתני .. וגם הא דקאמר רב הונא ומדליקין לו את הנר אין נראה דמשום עירוב נקט ליה דלא קאמר ומדליקין לו נר אחד כדאמר פת אחד וקדירה אחת אלא כל הדברים שא"א לו בלא הם הזכיר רב הונא משום דאיבעי ליה לאודועיה מילי שהן כדי חייו של אדם ..'

ואכן למעשה נחלקו הראשונים לגבי נוסח עירוב תבשילין האם מזכירים בו ג"כ הדלקת הנר או לא, ישנם ראשונים שלא הזכירו הדלקת הנר אלא רק אפיה ובישול, וכך שיטת הרי"ף⁴, והרמב"ם⁵ שלא הזכירו בנוסח העירוב הדלקת הנר, וכתב הבית יוסף⁶: 'מדברי הרמב"ם שכתבתי אצל נוסח לשון העירוב (שלא הזכירו בנוסח דברי העירוב ולאדלוקי שרגא⁷) נראה דהדלקת הנר אינו תלוי בעירוב'⁸.

ומאידך בשם בה"ג כתבו⁹ שבנוסח שלו כתוב: 'למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא'. וכ"כ התוספות¹⁰, הרשב"א¹¹, והר"ן¹². וזה לשון הרא"ש¹³: 'מדקאמר ומדליקין לו את הנר [שמע מינה] מי שלא עירב אף להדליק אסור .. לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני. ואעפ"י שפירשתי לעיל שלא תיקנו אלא לעיקר סעודה היינו דאין צריך לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעודה. אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב'.

א"כ נחלקו הראשונים האם מזכירים בנוסח העירוב את הדלקת הנר, וי"א שלאומרים שאין צריך להזכיר זהו מכיון שאין צריך עירוב תבשילין לצורך הדלקת הנר.

עפי"ז כתב המחבר¹⁴: 'מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת, ויש אוסרים'. כלומר העיקר כשיטת הרמב"ם, ואעפ"כ לחומרא החמיר כיש אוסרים ולכן כתב לומר בנוסח¹⁵: 'בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ..' וכן כתב¹⁶: 'ואם אין שם אחרים שעירבו י"א שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר אחד'.

אמנם בשיטת אדמו"ר הזקן נראה שקיבל לעיקר את השיטה של הרא"ש שחייב לערב עבור הדלקת הנר, ולא הזכיר את השיטה של (הבית יוסף בדברי) הרמב"ם, וז"ל¹⁷: 'ואחר כך יאמר בדין יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא .. ובהמשך כתב¹⁸: 'ולא הצריכו לפרט, רק האפייה והבישול לפי שהן עיקר של כל מלאכות האכילה, וההטמנה והדלקת הנר לפי שאם לא היה מניח עירוב תבשילין היה יותר ראוי לאסור ההטמנה והדלקת הנר מיו"ט לשבת משאר כל המלאכות לפי שבשעת עשייתן ניכר שעושה שלא לצורך יום טוב שאין דרך האדם להטמין חמין לבו ביום אלא לצורך מחר, וכן אין דרך בני האדם להדליק נר מבעוד יום אלא בערב שבת לצורך ליל שבת לפיכך כשמניח עירוב תבשילין צריך לפרט מלאכות אלו יותר משאר כל המלאכות שהן נכללים בו למעבד כל צרכנא'. ועוד כתב¹⁹: 'מי שלא עירב … אין לו תקנה אלא שהקמח שהוא צריך לאפות והתבשילין שהוא צריך לבשל והנרות שהוא צריך להדליק .. ואם אין שם אדם אחר שעירב שיוכל להקנות לו קמחו ותבשילו ונרותיו או אפילו שיש אדם שעירב ואינו רוצה להקנות לו התירו לו חכמים להכין כל צרכי שבת בצמצום כדי חייו משום כבוד שבת דהיינו שיאפה לו פת אחת ויבשל לו קדרה אחת וידליק לו נר אחד.

א"כ מדברי אדמו"ר הזקן נראה שגם עבור הדלקת הנר ישנו חיוב גמור לעשות עירוב.

למעשה גם אדם שבישל מראש את כל מאכלי השבת ולא נזקק ביו"ט לבשל לצורך השבת, אך מכיון שצריך להדליק נר לכבוד שבת²⁰ יעשה עירוב תבשילין בברכה²¹.

---

הערות:

¹ יז, א ↩

² דף כא, ב ↩

³ הל' יו"ט סי' שמז ↩

⁴ ביצה ט, ב ↩

⁵ הל' יו"ט פ"ו ה"ח ↩

⁶ או"ח סי' תקכז ↩

⁷ ב"י סוף הסימן ↩

⁸ אך המג"א ס"ק יח כתב: 'זה חידש הרב"י מדעתו מדלא הזכירו הרי"ף והרמב"ם בנוסחת העירוב ולאדלוקי שרגא ש"מ דאף בלא עירוב מותר להדליק ולי נראה דהם סוברים דא"צ להזכיר רק עיקר הסעודה וכל שאר מילי גרירי אבתרייהו' ↩

⁹ המגיד משנה על הרמב"ם שם, וראה גם באו"ז הנ"ל ↩

¹⁰ ביצה דף כב, א: ד"ה ומדליקין ↩

¹¹ עבודת הקודש בית מועד ש"ד סי' ב. ובחידושים ביצה כא, ב ↩

¹² יא, א ד"ה ומדאמרינן ↩

¹³ פ"ב סי' טז ↩

¹⁴ או"ח סי' תקכז סי"ט ↩

¹⁵ סי"ב ↩

¹⁶ ס"כ ↩

¹⁷ ס"ה ↩

¹⁸ ס"ז ↩

¹⁹ סעיפים כח כט ↩

²⁰ ולהעיר שיש שכתבו (ראה חוט שני יו"ט עמ' קנ. מועדים וזמנים מהדו"ח ח"ב סי' קסד) שגם כשאין בדעתו כלל לבשל וגם אינו מדליק הנר יכול לעשות עירוב בברכה. (ויומתק שהרי קי"ל שאמרינן הואיל שיגיעו לו אורחים) אך רבים מהאחרונים חלקו על זה (ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' לו. שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן נח. וראה הערה הבאה ↩

²¹ וכן הורה הגרמ"ש אשכנזי ע"ה ויבלח"ט הרב י. פרקש. (אך ראה במאמר מרדכי ס"ק יח על דברי המחבר הסובר שהעירוב לצורך הנר הוא רק חומרא, שכתב שלכאורה אין לברך אך מסיים ומיהו למעשה צ"ע. וכתב בכף החיים ס"ק קיג: 'ולכן הבא לערב א"צ לברך משום סב"ל'. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ג פכ"ב אות ו וראה גם שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' נד) ↩

---

[ו] (הלכה 286)

לימוד ההלכה מוקדש לזכות שיינא בת נחמה שרה ליום הולדתה

שאלה: איזה תבשיל מועיל לעירוב תבשילין?

תשובה: הגמרא במסכת ביצה¹ אומרת: 'מידי דמלפת בעינן, ופת לא מלפתא. ודייסא נמי לא מלפתא, דאמר רבי זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. תני רבי חייא: עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום ערובי תבשילין. והני מילי דאית בהו כזית. אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו משום ערובי תבשילין. והני מילי - דאית בהו כזית'.

וכתב רש"י: דמלפת 'לפתן בעינן, דמוכחא מלתא שעשוי לשבת. ופת לא מלפתא - הלכך לא מוכחא מלתא היא, שהרי בכל יום יש לחם'².

ובשבלי הלקט³ כתב קצת באופן אחר: 'אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמילפת בעינן ופת לא מילפתא פירוש ולא מוכחא מילתא לפי שדרך העולם לאפות פת לכמה ימים [מה] שאין כן בליפתן'.

וכ"כ המחבר⁴: 'צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת, לאפוקי דייסא'.

ובהמשך⁵ כתב: 'סומך מערב יו"ט אפילו על עדשים שבשולי קדרה, וכן על שמנונית שנדבק בסכין וגררו, והוא שיהא בו כזית'. וכתב ע"ז בט"ז⁶: 'ועכ"פ משום הידור מצוה ראוי ליקח תבשיל גמור לד"ה.'

דוגמא לדברים שאינם עשוים ללפת כתב המשנ"ב⁷: 'ונראה דתפוחי אדמה שהסיר קליפתן ובשלן יבשים, הוא מדברים שדרכן לאכלן בפני עצמו כדי לשבוע ולא ללפת בהן את הפת ואין מערבין בהן, וכן קטניות מבשלין יבשים שקורין ארבע"ס או פולין שקורין בא"ב'.

וזה לשון אדמו"ר הזקן⁸: 'אין מערבין עירוב תבשילין אלא בתבשיל הראוי ללפת בו הפת כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן'.

ובהמשך כתב⁹: '.. אם יש לו תבשיל אחר אין לערב לכתחלה בעדשים שנשארו בשולי קדרה ולא בשמנונית שגרר מעל גבי הסכין מפני ביזוי מצוה ואם עירב אין צריך לחזור ולערב'.

א"כ ראינו שהתבשיל בעירוב תבשילין צריך להיות תבשיל שמלפתים בו פת, ולא דבר שרגילים לאכול אותו בפני עצמו, שאז לא מועיל אפילו בדיעבד. אך דבר שראוי ללפת אלא שהוא לא מכובד, לכתחילה לא יקח אותו, אך בדיעבד יצא.

שאלה: מדוע רבים לוקחים ביצה לעירוב תבשילין?

תשובה: מנהג זה הוזכר כבר בבה"ג¹⁰, ובטעם הדבר כתב הבן איש חי¹¹: 'והתבשיל טוב לעשותו ביצים שלוקים קשים, דאלו מתקיימים במקומות אלו שהם חמים, אבל הבשר לא יתקיים בזמן החום שני לילות ושני ימים. ואם חל יו"ט בחמישי וששי צריך שתשאר חתיכת הבשר ב' ימים ושני לילות דהיינו עד ליל שבת, ולכן טוב לעשותו מביצים שלוקים, כי אלו יתקיימו ולא יתקלקלו', וכ"כ בערוך השולחן¹².

וכתבו הפוסקים¹³ שיזהר לא לקלף את הביצה עד שעת אכילתה, כדי שלא תהי' אסורה משום לינת לילה.

שאלה: האם כיום יש עדיפות במאכלים אחרים מלקחת ביצה?

תשובה: אמנם ראינו שכל תבשיל שאינו בזוי מותר לקחתו לכתחילה לעירוב תבשילין אך כתב השל"ה¹⁴: 'ראיתי הרבה המונים לוקחין פת, ולוקחין בשר עצם אחד שפל ומשופל. בודאי לענין דינא יוצאים, אבל חביבה מצוה בשעתה¹⁵, ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך. ולא לחנם אמרו רבותינו ז"ל¹⁶ שקיים אברהם אבינו מצות עירוב תבשילין. ובספר יוחסין כתוב סוד בדבר זה. על כן כל איש השמח במצוה, יקח פת המוכן לסעודת שחרית של שבת, או לסעודה שלישית, וגם יקח תבשיל חשוב המוכן לו לסעודה של שבת, כגון חתיכת דג חשוב, או בשר או תרנגול ממה שחננו ה', המוכן לו לסעודת שבת שחרית, או לסעודה שלישית. אבל אותן האנשים הלוקחין עצם קטן, ועל כל פנים מכינים סעודת שבת, אם כן בחנם עושים המצוה בביזוי, ואפשר שאחר כך משליכין אותו. על כן מנהג טוב לנהוג כמו שכתבתי'.

ועד"ז כתב בסידור האריז"ל: 'ולא יהי' כנף אווזא או בשר הזרוע'.

וזה לשון אדמו"ר הזקן בסידור כתב: 'יקח בערב יו"ט הפת משבת וגם תבשיל חשוב עמו כגון בשר או דג'. ולא הזכיר את הביצים.

א"כ כיום שניתן לשמר את המאכלים יש להשתדל לקחת לעירוב תבשיל חשוב כגון בשר או דג¹⁷.

---

הערות:

¹ טז, א ↩

² כתב המג"א ס"ק ב: 'ורש"י כ' דבעינן דבר שאינו אוכל בכל יום שהוא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת'. אמנם אדמו"ר הזקן וכן המשנ"ב השמיטו דין זה, וטעם הדבר כתב בשער הציון ס"ק כג: 'ולא העתקתי, כי לענ"ד קשה לומר כן, דמגמרא ושולחן ערוך סעי' ו לא משמע כן .. אח"כ מצאתי בנשמת אדם שכתב ג"כ כדברינו והוכיח כן מדין ביצים, שכתב הרמב"ם שמותר לערב אף דבודאי רגילין בהן אף בחול' ↩

³ סדר עצרת סי' רמו ↩

⁴ או"ח סי' תקכז ס"ד ↩

⁵ ס"ו ↩

⁶ או"ח סי' תקכז ס"ק ז. (בשם הב"ח, אמנם בב"ח עצמו נראה אחרת עיי"ש) ↩

⁷ שער הציון ס"ק כב ↩

⁸ שו"ע סי' תקכז סי"א ↩

⁹ סעי' יג ↩

¹⁰ סי' טז הל' יו"ט ע' רטו ↩

¹¹ ש"א פרשת צו - ערובי תבשילין ס"א ↩

¹² סי' תקכז סי"ג ↩

¹³ נטעי גבריאל הל' עירוב תבשילין פפ"ב דין ח. פסקי תשובות סי' תקכז אות ז ↩

¹⁴ סוכה פרק נר מצוה אות כה ↩

¹⁵ פסחים סח, ב ↩

¹⁶ יומא כח, ב ↩

¹⁷ בקובץ מבית לוי ח"א ע' נב כתב: 'ורבים נוהגים לקחת ראש דג' ↩

---

[ז] (הלכה 287)

שאלה: האם צריך לבשל את תבשיל העירוב בערב החג או ניתן לעשות עירוב עם צנצנת געפילטע פיש?

תשובה: הגמרא במסכת ביצה¹ אומרת: 'תני רבי חייא: עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום ערובי תבשילין. והני מילי דאית בהו כזית. אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו משום ערובי תבשילין. והני מילי - דאית בהו כזית'. ומפרש רש"י: 'סומך עליהם - מערב יום טוב לשם ערוב, ולא אמרינן: לא חשיבי ובטלי. גוררו - מערב יום טוב'.

מדברי הגמ' אנו למדים (שכשאין לו תבשיל אחר) יכול להשתמש בשיריים של מאכלים שנשארו לו, ולערב בזה באם יש בשיירים אלו כזית.

וכתב הטור²: 'יש אומרים דוקא שבשלו העדשים מערב יו"ט וחתך בסכין השמנונית מערב יו"ט דהשתא איכא הוכחה, אבל אם נשארו העדשים והשמנונית מג' או ד' ימים קודם אין סומכים, ונראה דשרי בכל ענין'. כלומר לדעת הטור לא משנה מתי התבשל התבשיל בערב החג או אפילו כמה ימים לפניו, אפשר לערב בזה.

אמנם הב"ח שם כתב: 'י"א דדעת רש"י היא דוקא שבישלו העדשים מערב יום טוב וחתכו השמנונית בסכין בערב יום טוב דהשתא איכא הוכחה שהשאירו וגוררו בערב יום טוב לצורך עירובי תבשילין ויכול לסמוך עליו אבל אם נשארו משלשה או ארבעה ימים מקודם אין סומכין עליו, ודעת רבינו [=הטור] דשרי בכל ענין, ולא נקט רש"י מערב יום טוב אלא להוציא יו"ט עצמו .. מיהו נראה ודאי דמצוה מן המובחר היא לעשות תבשיל לכתחלה לצורך עירובי תבשילין כמו ששנינו ועושה תבשיל מערב יום טוב וכו' .. דהכל מודים דלכתחלה מצוה מן המובחר לעשות תבשיל אלא דהיכא דשכח סומך עליו דיעבד ומיהו מדינא יכול לסמוך עליו לכתחלה אף על גב דלא שכח אלא דלא עבד מצוה מן המובחר'.

מדברי הב"ח רואים שיש חסרון בשיריים של תבשיל העדשים מצד שלא הוכן במיוחד לצורך עירוב תבשילין, ולכן כתב שלכו"ע מצוה מן המובחר להכין תבשיל במיוחד עבור העירוב.

אמנם מצאנו הבנה אחרת בגמרא שהחסרון בשיירים של התבשיל עדשים הוא מצד ביזוי מצוה וכפי שמפורש באדמו"ר הזקן³ שהוא מטעם ביזוי מצווה.

ולכאורה בשני טעמים אלו, יהי' תלוי הדין האם יש להדר לבשל תבשיל מיוחד בערב יו"ט לצורך העירוב תבשילין, או שאין צורך בזה ואפשר לקחת כל תבשיל העיקר שיהי' מכובד עבור המצוה.

וכפי שכתב המשנה ברורה⁴ לגבי ההשתמשות בשיריים של העדשים לעירוב: 'ועיין עוד מש"כ בשם הפוסקים דדוקא כשאין לו דבר אחר לערב כן כתבו הבית יוסף ואחרונים, והטעם כתב הגר"ז משום ביזוי מצוה, אכן הב"ח כתב טעם אחר דהוא משום שלא נתבשל לשם כך דלכתחלה מצוה מן המובחר לעשות תבשיל בכוון לשם עירוב [ואולי רק אם בישל לצורך שבת סגי ושאני אלו שלא נתבשלו כלל לצורך שבת] וכן הביא ממשמעות המרדכי, וכ"ז למצוה מן המובחר בעלמא אבל העירוב כשר אף אם לקח דברים שלא נתבשלו לצורך זה וכדמוכח מהא דעדשים ושמנונית שנדבק בסכין וכ"כ הע"ת והוכיח עוד מהא דאיתא בגמרא דגים מלוחים שצלאן עכו"ם והוא בודאי לא לשם עירוב צלאן'.

ובהמשך הסימן הוסיף בביאור הלכה⁵ כמשמעות הב"ח הנ"ל שעדיף לבשל לצורך העירוב דווקא בערב היו"ט, וז"ל: 'וגם משמע מבית יוסף דלדעת המחמירין טוב לכתחלה לעשות התבשיל בערב יו"ט גופא ולא מקודם אף שיניחו ערב יו"ט לשם עירוב, דכן דייק מלשון המשנה ועושה תבשיל מערב יו"ט וכו'. אכן אם אין לו בודאי כשר אף לכתחלה אם רק הניחו לשם עירוב וכ"כ למעלה בס"ו בבה"ל עי"ש'. וכן כתב בשו"ת אור לציון⁶.

אך כנ"ל נראה מדברי אדמו"ר הזקן, (שסובר שהחסרון בשיירי התבשיל עדשים הוא לא בגלל שהוא לא נעשה בערב היו"ט עצמו, אלא בגלל שיש כאן ביזוי למצוה), ובנוסף הרי מכך שלא הזכיר שיש עדיפות לבשל העירוב בערב יו"ט, וכן ממה שכתב⁷: 'מין דגים קטנים הנקרא קוליית האיספנין (שקורין טונינ"א) שבשרן רך ביותר ומדיחין אותן במים חמין ועל ידי כן הם ראויים לאכלן חיים בלא בישול אם הדיחן בערב יום טוב או קודם לכן מותר לערב בהן לפי שע"י הדחה זו הן מוכשרים לאכילה כמבושלין ממש'.

משמע שאין עדיפות בבישול התבשיל לצורך העירוב, ובערב היו"ט דווקא, אלא העיקר לייחד תבשיל ראוי בערב ביו"ט לצורך העירוב.

א"כ למעשה נראה מדברי אדמו"ר הזקן שאין הידור לבשל דוקא בערב יו"ט מאכל מיוחד לצורך עירוב תבשילין, אלא גם מאכל מבושל קנוי וכדומה, ראוי לכתחילה לעשות עליו עירוב תבשילין, ואפשר גם באוכל מוכן בנמצא בקופסת שימורים.

חשוב מאוד לזכור ולהזכיר לאחרים לעשות עירוב תבשילין כהלכתו.

חג שמח, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

---

הערות:

¹ טז, א ↩

² או"ח סי' תקכז ↩

³ סעיף יג ↩

⁴ ביאור הלכה סי' תקכז, ו ד"ה עדשים ↩

⁵ סעיף יד ד"ה לכתחילה ↩

⁶ ח"ג פכ"ב וז"ל: 'וטוב להזהר בזה, ולבשל את העירוב ולאפות את פת העירוב בערב יום טוב דוקא. וכן אם קונה פת, יקנה פת שנאפתה באותו יום' ↩

⁷ סעי' יב ↩

---

[ח] (הלכה 658)

(המשך להלכה מספר 287)

שאלה: האם צריך להחזיק את העירוב בשעת ההפרשה (1)?

תשובה: כתב הטור¹: 'כיצד הוא עושה לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על ידו'.

וכתב הב"י: 'דבר פשוט הוא דברוצה לערב על אחרים מיירי ומפני כך צריך לזכות דאילו באינו רוצה לערב על אחרים אינו צריך לזכות כלל אלא לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי וכו''. וכ"כ שם הב"ח, והלבוש².

וכתב החיד"א³: 'אמנם הכא צריך מעשה. ראה קראו בשם עירוב שמתחיל מערב יו"ט לבשל לשבת ומערב יחד תבשילי שבת ויו"ט ובאמירה לא סגי. וכסיל לא יבין מטבע חכמים בדין עירובא מורה באצבע דנקיט בידיה תבשיל העירוב. ובא וראה לשון הגאון בהלכות גדולות דף ל"ו דנשתרי לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא והיכי עבדין שקלין חדא רפתא ממעלי יומא טבא ומתנח בגויה בשרא או ביעתא או כוורא וכו' ע"ש. ולשון הרי"ף בתשובותיו סימן שי"ב נוטל מעט בשר צלי ומבושל ומברך בא"י וכו' ויאמר נמי בהדין עירובא וכו' ע"ש. וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"ו מה' י"ט, ומדברי כל הפוסקים'.

וז"ל אדמו"ר הזקן⁴: 'כיצד מצות הנחת ערוב תבשילין נוטל בידו חתיכת פת שיש בה כביצה וכזית בשר מבושל או שאר דבר מבושל שיש בו כזית .. ואחר שנטל העירוב בידו חייב לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות עירוב כמו שמברכין על שאר כל מצות חכמים'.

ואחיזה זו צריכה להיות ביד ימין וכמ"ש אדמו"ר הזקן⁵: 'כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו או לעשות בו מצוה, צריך לאחוז בימינו כשהוא מברך'.

א"כ לפני שמברך צריך להחזיק את העירוב ביד ימין, וכן להמשיך להחזיקו בזמן הברכה.

★ ★ ★

שאלה: מהי הסיבה שצריך לאחוז את העירוב בשעת הברכה, ולא רק בשעת אמירת נוסח ההפרשה?

תשובה: כתבו התוספות⁶: 'עובר לעשייתן - מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו .. ומיהו לא מסתבר כלל דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי הא אמר בהקומץ רבה⁷ תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מיסתבר כלל לברך עליו ..'.

כלומר עפ"י דין צריך לברך על המצוה כשהדבר בו מקיימים את המצוה מזומן לפניו לביצוע מיידי, וכמ"ש אדמו"ר הזקן⁸: 'כל ברכות המצות צריך לברך אותן קודם התחלת עשיית המצוה לפיכך על תפילין ש"י יברך אחר הנחה על הקיבורת קודם הקשירה שקשירתה זו היא התחלת עשייתה, ועל תפילין ש"ר יברך אחר הנחה על הראש קודם שיהדקנה היטיב על ראשו שההידוק הוא התחלת עשייתה, אבל לא יברך קודם הנחה על הקיבורת או על הראש מפני שצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה ולסומכן זו לזו בכל מה דאפשר'.

ועד"ז כתב בברכת המוציא⁹: 'אין לברך המוציא קודם שיתפוס הלחם בידו כמו שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה מזומנת בידו לעשותה ולא קודם לכן כמשנ"ת בסי' כ"ה'.

★ ★ ★

שאלה: כלל גדול אמרו חז"ל שכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן, כלומר לפני קיום המצוה בפועל, ומדוע כאן הוא נוטל את העירוב לפני הברכה?

תשובה: שאלה זו מתבארת עפ"י דברי אדמו"ר הזקן¹⁰ (בתוספת הסבר בסוגריים מרובעים), ובהקדים שנחלקו האחרונים האם הנוסח שאומרים בעת הפרשת עירוב תבשילין מעכב (ויתבאר בעזרת ה' בהלכה נפרדת) וז"ל: 'אבל בעל הבית בעצמו יכול לברך, ואע"פ שצריך לברך עובר לעשייתה וכבר נעשית המצוה על ידי הפרשתו לרש"ל¹¹, וט"ז¹² [שסברו שהנוסח של העירוב תבשילין אינו מעכב, וא"כ לכאורה עצם אחיזת העירוב לשם עירוב, בזה כבר התקיימה המצוה, ומדוע הברכה נאמרת רק לאחר קיום המצוה? מבאר אדמו"ר הזקן בב' אופנים]: (א) מ"מ יש לומר [שלמרות שאין חיוב לומר את נוסח ההפרשה, אך] כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו', [א"כ] לא נגמרה המצוה עד שיאמר ..'. (ב) אי נמי יש לומר כיון ד[גם הרש"ל והט"ז הסוברים שהנוסח לא מעכב, מסכימים, ש] מצוה מן המובחר לומר [את נוסח ההפרשה] בדין כו', [לכן זה] נקרא עובר לעשייתו, כדמצינו גבי נטילת לולב .. [שמברכים על הלולב אחרי שאוחזים בו, מכיון שנשאר לעשות נענועים, למרות שהנענועים אינם מעכבים מן הדין והם רק למצוה מן המובחר¹³].

א"כ צריך לאחוז את העירוב בידו [הימנית] לפני ותוך כדי אמירת הברכה, וזה עדיין נחשב שהברכה עובר לעשייתן מכיון שאומרים אח"כ את נוסח העירוב שבו נשלמת המצוה.

בהלכה הבאה נדון בעז"ה האם ההחזקה ביד מעכבת.

--------------

---

הערות:

¹ או"ח סי' תקכז ↩

² שם סעיפים יא - יב ↩

³ שו"ת חיים שאל ח"א סי' כט ↩

⁴ סי' תקכז סעיפים ג - ד ↩

⁵ או"ח סי' רו ס"ח ↩

⁶ סוכה לט, א ↩

⁷ מנחות לה, ב ↩

⁸ או"ח סי' כה סי"ז ↩

⁹ או"ח סי' קסז ס"ו ↩

¹⁰ סי' תקכז קו"א ס"ק ב ↩

¹¹ יש"ש ביצה פ"ב סי' ח ↩

¹² ס"ק ז ↩

¹³ וז"ל אדמו"ר הזקן (או"ח סי' רסג קו"א ס"ק ג): 'דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהם, כגון נענוע הלולב, אע"פ שכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכה' ↩

---

[ט] (הלכה 659)

החזקת העירוב בשעת ההפרשה (2)

שאלה: למדנו שצריך לאחזו את העירוב, מה הדין באדם שאינו יכול להחזיק את העירוב, כגון שנמצא במרחק מביתו?

תשובה: כתב המגן אברהם¹: 'ונ"ל דמי שהוא בבית הכנסת ולא הניח עירוב תבשילין ואם ילך לביתו להניח ע"ת יעבור זמן מנחה יתפלל מנחה ולא יניח ע"ת דיוכל להקנות קמחו לאחרים'.

וכ"כ אדמו"ר הזקן²: 'מי שהוא בביהכ"ס בערב יו"ט סמוך לחשכה ועדיין לא התפלל תפלת המנחה ונזכר שעדיין לא הניח עירוב תבשילין ואם ילך לביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן תפלת המנחה, יתפלל מנחה ואל יניח עירוב תבשילין שהרי אפשר להקנות קמחו לאחרים כמשי"ת'.

וכתבו הרבה פוסקים³ שמפשטות לשון המג"א נראה שאין אפשרות להפריש מרחוק, ולכן כתב המג"א שאין עצה אלא להקנות קמחו.

וכ"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל⁴, הובא בעיקרי הד"ט⁵, ובזכור לאברהם (אלקלעי)⁶: 'שאלה אחד העם היה יושב בבית הכנסת ונזכר שלא עשה עירובי תבשילין ושם בבית הכנסת בירך על מצות עירוב ואמר בתבשיל פ' שבביתי יהא שרי לי לאפויי וכו' ואתה קדוש שאלת ממני אי שפיר עבד והאר"ש תענה ושכמ"ה .. ראה קראו בשם עירוב שמתחיל מערב יו"ט לבשל לשבת ומערב יחד תבשילי שבת וי"ט ובאמירה לא סגי. וכסיל לא יבין מטבע חכמים בדין עירובא מורה באצבע דנקיט בידיה תבשיל העירוב'.

אך כתב התפארת ישראל⁷: 'ולפע"ד אם יש לו פת ותבשיל בביתו, יוכל גם בביהכ"נ לומר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי, יהיה מעכשיו לעירוב תבשילין, בא"י אמ"ה וכו'. דאף שיש לו הרבה פתים בביתו, הרי בדרבנן יש ברירה. ואף שאין העירוב בידו בשעת ברכה, לית לן בה, דהרי ברכת עירוב חצירות הוא בשעה שמקבצו כססי' שס"ו, ואפילו הכי מותר לקבצו ע"י קטן, אף דלא ס"ד שיברך הקטן להוציא הגדול'⁸.

ובשו"ת דברי מלכיאל⁹ כתב על דברי החיים שאל: 'ולענ"ד דבריו צ"ע דהא גם בעירובי חצירות צריך לומר בהדין עירובא. ומ"מ יכול לעשות עירוב אף במק"א וכדקיי"ל בעירובין דף עא ובסי' שסט שיכול לסמוך על מה שיש לו בבית של חבירו משום עירוב .. וגם הא לא גרע ממזכה לאחרים שסומכין ע"ז אף שהרי בודאי לא ראה ואינו יודע איזה תבשיל עשה לעירוב תבשילין. ועוד דהא כתבו הפוסקים דקיי"ל כרב אשי בביצה ט"ו ע"ב שהטעם שלא יאמרו שאופין מיו"ט לחול. ובזה ודאי אין לומר שצריך דווקא שיקח בידו. דהא הוי רק להכירא בעלמא. וכ"נ מלשון הש"ס בביצה ט"ז ע"א עדשים שבשולי קדירה סומך עליו משום ע"ת משמע דסגי בסמיכה בעלמא וא"צ שיקחנו בידו. ואף שיהא לפניו א"צ .. ובמג"א סי' תקכ"ז סק"א משמע קצת כהחיים שאל שהרי כתב שם שאם הוא בביהכ"נ ואינו יכול לילך לביתו לעשות ע"ת יכול לסמוך על גדול העיר¹⁰. וקשה הלא יכול לעשות ע"ת בביהכ"נ וליחד פת ותבשיל שבבית. ומוכח שאסור לעשות כן. ויש לדחות דאפשר איירי שאינו יודע מה ליחד. או שאין לו תבשיל מוכן שיוכל להשאירו על שבת. ואין לומר שאסור לברך בלי מעשה. ולזה אין לעשות ע"ת רק כשיקח בידו. דהא כבר כתבנו בסי' ו' דבכה"ג דבדיבורו או במחשבתו עביד מעשה שפיר הוי מעשה .. ולזה נלע"ד שיש מקום להקל לעשות ע"ת בשעה"ד באופן כזה'¹¹.

ולמעשה האחרונים נטו להחמיר כדעת המג"א ואדמו"ר הזקן¹².

א"כ ראינו שכאשר אין האוכל נמצא ליד האדם לא יעשה עירוב תבשילין מרחוק, ויעשה את אופני ההיתר האחרים המובאים בפוסקים¹³, (ובעז"ה בהלכה אחרת נבארם).

--------------

---

הערות:

¹ או"ח סי' תקכז ס"ק א ↩

² שו"ע או"ח סי' תקכז ס"י ↩

³ ראה שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' לו. שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' ח. שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קכג. [וראה שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' לו בדעת המג"א, אמנם מ"ש בדעת אדמו"ר הזקן שבדיעבד שפיר דמי, לכאורה אין דבריו - שתלה את דין האחיזה בדין האמירה - מוכרחים, שהרי יתכן שתקנת חכמים היתה להחזיק ביד, ובנוסף תקנו נוסח שאמנם אינו מעכב אבל הוא מבטא את חובת האחיזה. ואכמ"ל] ↩

⁴ ח"א סי' כט ↩

⁵ או"ח סי' כד ↩

⁶ ח"ג ערך עירוב ↩

⁷ ביצה פ"ב בועז אות ב ↩

⁸ בהגהות תפארת יעקב (הנדפס בסוף הסדר) שם, העיר על זה דהאחרונים לא כתבו כן. וראה מ"ש המהרש"ם שם בסופו ↩

⁹ ח"ג סי' ח ↩

¹⁰ צ"ע דהמג"א לא כתב כן, אלא המטה אפרים שיובא לקמן בהערה ↩

¹¹ וכ"כ הבאר משה (שטרן) שו"ת ח"ג סי' צה. ובשבט הלוי שם כתב שהסומך עליהם אין מזניחין אותו ↩

¹² ראה אלף המגן תרכה ס"ק נא: 'אולם אף שמהפוסקים ואחרונים משמע דלא מהני מ"מ אפשר דיש לסמוך על זה בשעת הדחק ויאמר הנוסח הנ"ל בלא ברכה (כי הברכה אין מעכב ויסמוך ג"כ על גדול העיר)'. וראה ג"כ בקצה המטה אות נג שכן משמע מהפוסקים הקדמונים והאחרונים, אלא שנשאר בצ"ע אם אפשר לסמוך על התפא"י בשעת הדחק ↩

¹³ המג"א ואדמו"ר הזקן כתבו שיקנה קמחו כנ"ל, וכתב המטה אפרים (סי' תרכה סל"ז): 'ונראה שגם בזה רשאי לסמוך על גדול העיר. ואם אפשר שיבקש משכן קרוב לבהכ"נ שיקנה לו פת ותבשיל ויעשה ע"ת יש לו להדר אח"ז כיון שאפשר לו לקיים שניהם ומי שבא בדרך ורואה שלא יהי' בכניסת לילה בביתו ואפשר שבכפר הסמוך או בבית שסמוך לעיר ועוד לא יכנס הלילה יקנה שמה פת ותבשיל הראוי לערב בו או שיקנו לו שם ויעשה עירובי תבשילין יהיה זריז ונזכר לעשות כן'. ובאלף למטה (אות נה) כתב שיתכן שלמג"א אין לסמוך על גדול העיר וז"ל: 'עיין מ"א שכתב שיתפלל מנחה שהרי יכול להקנות כו' משמע דסמיכה על גדול העיר אינו מועיל בזה כיון שבידו עוד להניח אלא דדחי' בידים מחמת חיוב מנחה ובזה חשבינן מה ששכח עד שהגיע זמן מנחה כשוכח מחמת עצלות דהוי כפושע כמבואר שם אבל אינו מוכרח דיש לומר דגם שכחה בהאי גונא חשוב כנאנס והמ"א נקיט מלתיה במקום דליכא גדול העיר יתפלל מנחה כיון דאפשר להקנות ובאמת לפענ"ד אף במקום שאין אחרים שיקנה להם מה"ת ידחה תפלת מנחה שהוא חובת שעתא תדירא וצ"ע' ↩

---

[י] (הלכה 660)

כתב אדמו"ר הזקן¹ שאחרי שהאדם מברך על עירוב התבשילין: 'ואחר כך יאמר בדין יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא'.

שאלה: האם צריך להבין את הנוסח, או שמספיק שאומרים בלשון הקודש, גם בלי להבין?

תשובה: כתב בספר מנהגי מהרי"ל²: 'אמר מהר"י סג"ל .. ואם אינו יודע בלשון הקודש יכול לומר בלשון אשכנז'.

וכתב הרמ"א בדרכי משה³: 'כתב מהרי"ל שאם אינו יודע לומר העירוב בלשון הקודש יאמר בלשון חול'. ובהג"ה בשו"ע⁴ כתב: 'ומי שאינו יודע בלשון הקודש⁵, יוכל לאמרו בלשון לע"ז שמבין'.

וכתב בביאור הגר"א⁶: בין לטעמא דרבא כדי שיברור כו' ובין לטעמא דרב אשי כדי שיאמרו, צריך שיבין ויוצא בו'.

כלומר הגר"א כותב שלב' הטעמים שבגללם תיקנו את העירוב (כבוד יו"ט או כבוד שבת) צריך לומר באופן שמבין.

אלא שבלשון הרמ"א יש לדון וכמ"ש אדמו"ר הזקן בקו"א⁷, לגבי מי שאינו מבין לשון הקודש שיש להסתפק האם הוא חייב לתרגם או שהוא רק רשאי לתרגם ללשון שהוא מבין - כלומר שזה רק למצוה מן המובחר לתרגם, וז"ל: 'אינו מבין כו'. הנה בדין זה יש להסתפק אם הוא רשות או חובה, כי בדרכי משה העתיק בשם מהרי"ל יאמרנו בלשון כו' משמע קצת שהוא חובה, ובודאי שכן הוא לפי מה שכתב רמ"א בשם אור זרוע, והסכים עמו המג"א, דאם לא הזכיר המלאכות בפירוש אע"פ שאמר למעבד כל צרכנא לא אמר כלום, לפי שצריך להתנות שבעירוב זה יותרו לו כל המלאכות, א"כ זה שאינו יודע מה שהוא סח פשיטא שאין זה כלום, אף שהוא יודע שזה עירוב תבשילין, מכל מקום אינו יודע ענין המלאכות שמתנה עליהם, ואין זה תנאי כיון שאין פיו ולבו שוין. אבל לפי מה שכתבו הט"ז ורש"ל דאמירה זו אינה מעכבת כלל כמו שהברכה אינה מעכבת, אם כן יש לומר כמו שבברכה אדם יוצא ידי חובתו אע"פ שאינו מבין פירוש המלות, כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא דברכות בשם הראב"ד, הוא הדין באמירה זו⁸, כיון שהוא יודע שהוא עושה עירוב תבשילין כדי שיהא מותר לו לעשות צרכי שבת ביו"ט. וצ"ע במהרי"ל⁹'.

כלומר אדמו"ר הזקן מסתפק האם חובה לומר בלשון שמבינים, או שאין זה חובה אלא רק רשות, וסיבת הספק, הוא מכיון שבמקור הדין שהוא המהרי"ל נאמר יכול לומר בלשון אשכנז, אך הרמ"א בדרכי משה כתב יאמר בלשון חול, ומלשונו ניתן להבין שזה הוראה שכך צריך לעשות, ולא רק יכולת. ומבאר אדמו"ר הזקן שהצד לומר שחייב לתרגם, הוא עפ"י שיטת האור זרוע [וכן פסק הרמ"א בהג"ה ס"כ] שכתב שאדם שעשה עירוב ולא הזכיר את כל המלאכות שהוא מעוניין לעשות ע"י העירוב, יהי' מותר לו לעשות רק את אותם המלאכות שהזכיר, א"כ לפי"ז אדם שאמר את הנוסח בלי להבין, הרי זה כמי שלא הזכיר בפירוש את המלאכות ולא יועיל לו העירוב. משא"כ לשיטת המהרש"ל והט"ז שסברו שהנוסח לא מעכב, א"כ הגם שהוא לא מבין בדיוק את מה שהוא אמר, אך כיון שהוא יודע שזה עירוב, הרי זה מועיל.

ולמעשה כתב אדמו"ר הזקן¹⁰: 'ואם אינו מבין בלשון ארמי יאמר בלשון שמבין'.

ולכאורה הכרעת אדמו"ר הזקן שזה חובה לתרגם ולכן העתיק את לשון הרמ"א שבדרכי משה, ולא את לשונו שבשו"ע שיכול לתרגם. וזה מתאים לשיטתו (שם ס"ז) שלכתחילה צריך להחמיר ולחשוש לשיטת האור זרוע¹¹.

וכתב המשנה ברורה¹² על דברי הרמ"א יכול וכו' - כלומר צריך לומר. ובשער הציון¹³ ביאר: 'כן מוכח מביאור הגר"א ופשוט, ובפרט לרמ"א בס"כ דהאמירה מעכב. ועיין בקנטרס אחרון של הגר"ז'.

ובפשטות כוונתו שכנ"ל אדמו"ר הזקן ביאר שהדינים תלויים זה בזה, וא"כ הרמ"א שהכריע שאמירה מעכבת א"כ בהכרח לומר שלשיטתו הבנת הנוסח היא לעיכובא, ועכצ"ל שגם רמ"א שכתב יכול, לא התכוון לומר שזה רק רשות אלא שכיון שהוא יכול לתרגם, ע"כ הוא צריך לעשות את זה.

א"כ למעשה לכתחילה צריך לומר את נוסח העירוב בשפה שהוא מבין.

---

הערות:

¹ שו"ע או"ח סי' תקכז ס"ה ↩

² הל' עירובי תבשילין [אות ט] ↩

³ או"ח סי' תקכז אות יב ↩

⁴ או"ח סי' תקכז סי"ב ↩

⁵ ולהעיר שהרמ"א כתב *לשון הקודש*, ואדמו"ר הזקן כתב *לשון ארמי*, וראה בחק יעקב או"ח סי' תלד ס"ק יא בשם האליה זוטא שהרמ"א קורא ללשון הש"ס ביחס לשאר לשונות, לשון הקודש ↩

⁶ אות כד ↩

⁷ ס"ק א ↩

⁸ וראה בנימוקי יו"ט שם אות ה שדן האם לשיטת הט"ז לכתחילה יכול לומר באופן שאינו מבין, או שרק בדיעבד מועיל ↩

⁹ ראה נימוקי יו"ט על הקו"א אות ו שמדברי המהרי"ל עצמו מבואר שזה רשות, (ושגגה נפלה בשו"ע המבואר שם אות יז) ↩

¹⁰ סי' תקכז ס"ה ↩

¹¹ ודלא כמ"ש בשו"ע אדמו"ר הזקן המבואר (אלאשוילי) בביאורים אות מו שבגלל הספק נקט אדמו"ר הזקן לשון יאמר, שאפשר להבינה הן במובן של חובה והן במובן של רשות ↩

¹² ס"ק מ ↩

¹³ ס"ק נה ↩

---

[יא] (הלכה 1088)

(המשך מהלכה מספר 660)

שאלה: האם גדול העיר צריך להניח עירוב תבשילין לכל העיר, והאם גם אחרים צריכים לעשות זה?

תשובה: הגמרא במסכת ביצה¹ אומרת: 'אמר רב הונא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין דעת. פשיטא, דעת מניח בעינן, דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן? תא שמע: דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא, רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי: מי שלא הניח ערובי תבשילין - יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה? אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: עד תחום שבת, ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל, חזייה דהוה עציב: אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה: סמוך אדידי. לשנה חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה: פושע את, לכולי עלמא שרי, לדידך - אסור'.

> מבואר בגמרא שמנהגם של אביו של שמואל ורבי אמי ורבי אסי שהיו מניחים עירוב עבור כל אנשי העיר.

וכתב הרמב"ם²: 'ואינו צריך להודיע לאלו שזכה להן מערב יו"ט, אבל הן צריכין לידע שכבר זכה להן אחר ועירב להן ואח"כ יסמכו עליו ויבשלו ויאפו, אעפ"י שלא ידעו אלא ביו"ט הרי אלו מותרין, ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי'.

והרא"ש³ כתב: 'דודאי כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו ונפקא מינה למי שהיה טרוד ולא היה יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחלה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כל אדם להניח בביתו עירוב. ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחלה סומך על עירובו של גדול העיר פושע הוא ואינו יוצא בעירובו כדאמרינן לקמן ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דשמואל. יומא חד חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת א"ל דלא אנחי עירובי תבשילין א"ל סמוך אדידי. לשתא אחריתא חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחי עירובי תבשילין א"ל פושע את לכולי עלמא שרי ולדידך אסור'.

אלא שלשון 'יש לו' שכתבו הרמב"ם והרא"ש, יתכן לבארו שיש לו את האפשרות לעשות זאת, אך מדברי הטור מבואר ש'יש לו' היינו שהוא צריך לעשות זה, ומצוה עליו לעשות כך וכמ"ש בקיצור פסקי הרא"ש שם: 'מצוה על גדול העיר להניח עירובי תבשילין⁴ ונפקא מינה למי שהוא טרוד ולא הניח שסומך עליו, אבל מצוה על כל אדם להניח עירובו ואם לא הניחו נקרא פושע'.

וכ"כ בספרו הטור⁵ הביאו במנהגים דבי מהר"ם עירובי תבשילין: 'מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו'.

וכך נקט להלכה המחבר⁶: 'מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד אבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו'.

ויתירה מכך מצאנו מצבים שבהם אין זה רק מצוה אלא חובה המוטלת על גדול הדור, שכתב המגן אברהם⁷: 'וא"כ צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעות לערב בעצמן, אבל היודעים צריכים לערב בעצמן'.

וז"ל אדמו"ר הזקן⁸: 'אע"פ שכל אדם חייב לערב בביתו מ"מ כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו כדי שאם ישכח אחד מהן לערב או שיהיה טרוד ולא יהיה לו פנאי לערב בערב יו"ט או מי שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב או מי שעירב ונאבד עירובו ביו"ט קודם שתיקן צרכי שבת כל אלו יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל בני העיר ..'.

ועוד כתב⁹: 'וכבר נתבאר דכל גדול העיר יש לו לזכות עירובו לכל בני עירו ובפרט אם יש אלמנות בעיר שאינן יודעות לערב או שאר עם הארץ שאינו יודע לערב שאז הוא חובה על בני עירם להצילם מעון שכל ישראל ערבים זה בזה'.

ולמעשה המנהג הנפוץ הוא שלא רק גדול העיר עושה עבור כל אנשי העיר, אלא כולם עושים את זה כך, וכמ"ש המהרש"ל¹⁰: '.. האידנא, שנוסח העירוב הכתוב בסידורים, שכל אחד ואחד יערב על כולם, שאמר יהא שרא לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת'.

וכפי שנראה מדברי כמה ראשונים בסדר עירובי תבשילין שכתבו כדבר הפשוט את הזיכוי והנוסח לכל אנשי העיר וכמ"ש בספר האורה¹¹: 'וכיצד הוא עושה, לוקח פת ומניח על גבו בשר או ביצה או דג כשהן מבושלין, ומזכה לכל בני העיר על ידי אחר'. וכ"כ ג"כ אדמו"ר הזקן בסידורו.

הרבי התייחס להנהגה זו בערב ר"ה התשמ"ח¹²: 'ובזה ישנה הדגשה מיוחדת שלא מצינו דוגמתה בעירוב חצירות ולא בעירוב תחומין וכיו"ב, שבעשיית העירוב מזכה העירוב לא רק לעצמו ולבני ביתו אלא (בלשון הרגיל -) 'לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת', היינו כל בנ"י שיש לו שייכות איתם, וגם אלו שתהי' לו שייכות עימם, כההלכה בפועל שמי שלא עירב בעצמו יוצא י"ח .. עי"ז שזיכו לו את העירוב .. ומזה לומדים גודל הפעולה של כאו"א על סביבתו והכח שיש לו לפעול על הציבור וכו''.

> א"כ ראינו שעל גדול העיר מוטלת מצוה לערב עבור כל בני העיר, ובמצבים מסויימים יש בזה אפילו חובה, ושהמנהג בפועל שלא רק גדול העיר אלא כל מי שיכול מזכה לאחרים. ובהלכה הבאה נראה למי מועיל עירוב זה.

---

הערות:

¹ טז, ב ↩

² הל' יו"ט פ"ו ה"ז ↩

³ ביצה פ"ב סי' ג ↩

⁴ וראה מה שתמה בט"ז שם ס"ק ח, ומש"כ ליישב בשו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' קעב. ושו"ת בנין אב ח"ב סי' כד ↩

⁵ או"ח סי' תקכז ↩

⁶ שו"ע או"ח שם ס"ז ↩

⁷ שם ס"ק יא ↩

⁸ שם סי"ד ↩

⁹ שם ס"כ ↩

¹⁰ יש"ש ביצה פ"ב סי' י. הובא בט"ז שם סק"י ↩

¹¹ דין עירובי תבשילין, וכ"ה במחזור ויטרי הלכות פסח (עמ' 310-254) סימן עו ↩

¹² תו"מ תשמ"ז ח"ד ע' 423 ↩

---

[יב] (הלכה 1089)

שאלה: האם כל אחד יכול לסמוך על העירוב של גדול העיר?

תשובה: הגמרא במסכת ביצה¹ אומרת: 'מאי לאין נכון לו² אמר רב חסדא: למי שלא הניח עירובי תבשילין. איכא דאמרי: מי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין, אבל מי שהיה לו להניח עירובי תבשילין ולא הניח - פושע הוא'. [רש"י: 'שלא היה לו להניח - כגון שאבדה לו אבדה מערב יום טוב, ומחזר כל היום אחריה'].

מבואר בדברי הגמרא אומרת שמי שהיה צריך להניח עירוב תבשילין ולא הניח נחשב פושע.

וכמו"כ ראינו את דברי הגמרא³: 'ההוא סמיא [=עיוור] דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל, חזייה דהוה עציב: אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין, אמר ליה: סמוך אדידי. לשנה חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין, אמר ליה: פושע את, לכולי עלמא - שרי, לדידך - אסור'.

> ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא למה לא יועיל לאותו עיוור גם בשנה השניה לסמוך על עירובו של שמואל. יש שביארו שכל אדם חייב לעשות בעצמו, ועצם השכחה פעם שניה מלמדת שאינו חרד לדברי חכמים. ויש שכתבו שאדם יכול לסמוך על עירובו של גדול העיר, אבל אותו עיוור ידע (בודאי בשנה השניה) ששמואל עושה לבני העיר ולמרות זאת רצה לעשות בעצמו, ולכן לא יכול לסמוך על עירובו של שמואל. וכדלקמן:

כתב הרא"ש⁴: 'דכל אדם חייב להניח עירובי תבשילין. ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר. כדאמרינן לקמן שמואל מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולי טבריא: דודאי כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו ונפקא מינה למי שהיה טרוד ולא היה יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחלה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כל אדם להניח בביתו עירוב. ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחלה סומך על עירובו של גדול העיר פושע הוא ואינו יוצא בעירובו ..'.

אך הבעל המאור⁵ כתב: 'איכא מאן דקשיא ליה כיון דהוה שמואל מערב לכולה נהרדעא ודעת מי שהניחו לו לא בעינן אמאי לא נפק ההוא סמיא בעירוביה דשמואל בכלל כל בני נהרדעא, ויש מי שאמרו בפירוק קושיא זו כיון דההוא הוה ידע ביה בשמואל דהוה מערב אכולה נהרדעא והוה מערב לעצמו ולא היה רוצה לצאת בעירוב של שמואל אלא בעירוב עצמו, ופשע בעירובו שנה אחר שנה לפיכך א"ל שמואל כבר גלית דעתך שאינך רוצה לצאת בעירובי שאתה מתעצב כשאתה נזכר שלא עשית עירוב לעצמך ופשעת בדבר זה שנה אחר שנה גם אני אין בדעתי להוציא אלא מי שסמך עלי או מי שאינו בקי או מי ששגג או נאנס אבל אין בדעתי להוציא את הפושעים'.

> א"כ מבואר שלדעת הרא"ש אין אפשרות לכתחילה לסמוך על העירוב של גדול העיר, משא"כ לביאור שהובא בבעל המאור אפשר לכתחילה לסמוך על העירוב של גדול העיר.

האור זרוע⁶ הביא את שני הביאורים: ' פירש"י .. לדידך אסור שאין דעתי על המורדי' ועל הפושעים שאין חרדים בדברי חכמים עכ"ל פי' רבי' יצחק בר אשר מיכן משמע דעירובי תבשילין צריך לערב כאו"א לעצמו ואסור לסמוך על אחרים אלא בשכח שהרי זה בשביל שלא הניח ב' פעמי' קראו פושע ואסר לו לסמוך עליו וי"מ דהכי א"ל הואיל ואשתקד ידעת שאני מערב עליך והשתא נמי עציבת גלית אדעתך שלא היה בדעתך מאתמול לסמוך עלי והואיל שלא היית חפץ לסמוך עלי וגם בעצמך לא הנחת פושע אתה אבל לשון רש"י לא משמע הכי הלכך פי' רבי' יצחק בר' אשר שצריך כאו"א להניח עירובי תבשילין כשכח דמי'.

רבנו ירוחם⁷ הביא את דברי הרא"ש וכתב: 'אבל מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כתב ומסתברא דהאידנא דנהיגי שש"ץ מערב אכל בני מתא ומכריז מותר לסמוך עליו לכתחילה ולא הוי פושע'.

> א"כ נחלקו הראשונים⁸ האם אדם יכול לכתחילה לסמוך על העירוב שמניח גדול העיר⁹.

להלכה כתב המחבר¹⁰: 'מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד, אבל מי שאפשר לערב ולא עירב, אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו'.

וכתב המשנה ברורה¹¹: 'ודע דהרבה פוסקים חולקים ע"ז ולדידהו יכול כל אדם לסמוך לכתחלה על עירוב של גדול העיר ואף הגדולים מכוונים בעירובם להקנות לכל אדם בכל אופן ואיזהו שאינו יוצא בעירובם זה שכל פעם עושה בעצמו ואינו רוצה לסמוך על עירוב של הגדול ואח"כ קרה ששכח כמ"פ ולא עשה בזה אין הגדול מוציאו שהרי לא היה דרכו לסמוך על הגדול ואפשר בדיעבד יש לסמוך אפוסקים אלו ולהקל משום שמחת יו"ט'.

אמנם אדמו"ר הזקן¹² כתב: 'אבל מי שהיה לו פנאי לערב ומחמת עצלותו שאינו חרד על דבר ה' שכח ולא עירב כיון שלא היה אנוס בשכחה זו אלא עצלותו גרמה לו לשכוח הרי"ז פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול אעפ"י שנתכוין לו בפרטות להוציאו בעירובו ואצ"ל שאם לא שכח כלל אלא שסמך על עירובו של גדול העיר או על אדם אחר שנתכוין להוציאו בעירובו שאינו יוצא בעירוב זה כלל שכל אדם חייב לערב בעצמו או יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו ששלוחו של אדם כמותו'.

מבואר בדבריו שפסק כדברי המחבר שמי שלא עשה עירוב בעצמו וסמך על העירוב של גדול העיר נקרא פושע ואינו יכול לבשל ביו"ט, ואפילו בדיעבד.

> א"כ ראינו שכל אחד צריך לעשות עירוב בעצמו ולא לסמוך על עירוב של גדול העיר, ובהלכה הבאה נראה מי הם שכן יכולים לסמוך על העירוב של גדול העיר.

---

הערות:

¹ טו, ב ↩

² נחמיה ח, י ↩

³ שם טז, ב ↩

⁴ ביצה פ"ב סי' ב - ג ↩

⁵ ביצה ט, א מדפי הרי"ף ↩

⁶ הל' יו"ט סי' שמג ↩

⁷ תולדות או"ח נתיב ד ח"ג לב, ד ↩

⁸ וראה הנסמן בשעה"צ סי' תקכז ס"ק לח ↩

⁹ ועוד נחלקו הראשונים אם הסיבה שאינו יוצא היא מתקנת חכמים מחמת פשיעותו (משמעות הרא"ש), או מכיון שאין הגדול מכוון עבורו (ראה לעיל באו"ז, ובדברי הר"ן, ובב"י). וגם למעשה נחלקו בזה שהמשנה ברורה סקכ"ו כתב שאין הגדול מכוון עבורו, ואדמו"ר הזקן כתב: 'ואינו יוצא בעירובו של הגדול אע"פ שנתכוין לו בפרטות להוציאו בעירובו'. ואכ"מ ↩

¹⁰ שו"ע או"ח סי' תקכז ס"ז ↩

¹¹ שם ס"ק כו ↩

¹² שו"ע שם סי"ד ↩

---

[יג] (הלכה 1090)

בהלכה הקודמת ראינו שכל אחד צריך לעשות בעצמו עירוב תבשילין ואי אפשר לסמוך על העירוב של גדול העיר.

שאלה: מי הם שכן יכולים לסמוך על העירוב של גדול העיר?

תשובה: מצינו בדברי הפוסקים חמשה מקרים בהם מועיל העירוב של גדול העיר: א) טרוד. ב) שוכח. ג) נאבד עירובו. ד) עם הארץ שאינו יודע לערב. ה) מי שאינו תלמיד חכם וחשב שניתן לסמוך על עירוב של גדול העיר. וכדלקמן:

בהלכה הקודמת ראינו את דברי רש"י שכתב שמי שהיה טרוד לא נחשב פושע.

וכתב הרא"ש¹: 'כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו, ונפקא מינה למי שהיה טרוד ולא היה יכול לערב או ששכח ולא עירב'.

וכתב האור זרוע²: 'מיהו עם הארץ שאינו יודע בטיב עירובי תבשילין כשכח דמי'.

וכ"כ הריקאנטי³: 'אמר ריב"א שאין אדם יכול לסמוך על עירוב חבירו אלא בשכח ולא בפושע ממעשה דההוא סמיא. מיהו עם הארץ שאינו יודע בעירובי תבשילין כשכח דמי'.

והרשב"א בתשובה⁴ כתב: 'שאלת המניח עירובי תבשילין ונאכל עירובו ויש אחרים בעיר שהניחו עירוב. אם יכול לסמוך עליו אם לא? תשובה סומך הוא על מי שהניח העירוב ..'.

וכתב המהרש"ל⁵: 'כלל הדבר, כל מי ששכח מחמת עצלותו, שלא היה חרד בדבר ה', בין צורבא מרבנן, בין עם הארץ, אין לו לסמוך על אחרים שהניחו, אבל מי שהיה טרוד, שלא היה יכול להניח, או ששכח מחמת אונס, יכול לסמוך על אחרים שהניחו, ולכתחילה אין לסמוך על אחרים, ואם סמך, ולא ידע שמחויב כל אחד להניח, כסתם בעה"ב, חשיב כאונס, אבל אם הוא בר בי רב, חשוב כפושע, שהיה לו לדקדק במצות, ולא להתרשל בהן, אפי' אם לא ידע, מ"מ פושע הוא, ששגגת תלמוד עולה זדון⁶.

להלכה כתב המחבר⁷: 'ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב'.

וכתב מגן אברהם⁸: 'צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעות לערב בעצמן, אבל היודעים צריכים לערב בעצמן'.

וז"ל אדמו"ר הזקן⁹: 'כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו כדי שאם ישכח אחד מהן לערב או שיהיה טרוד ולא יהיה לו פנאי לערב בערב יו"ט או מי שהוא עם הארץ שאינו יודע לערב או מי שעירב ונאבד עירובו ביו"ט קודם שתיקן צרכי שבת כל אלו יוכלו לסמוך על עירובו שמערב בעד כל בני העיר. אבל מי שהיה לו פנאי לערב ומחמת עצלותו שאינו חרד על דבר ה' שכח ולא עירב כיון שלא היה אנוס בשכחה זו אלא עצלותו גרמה לו לשכוח הרי זה פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול אעפ"י שנתכוין לו בפרטות להוציאו בעירובו ואין צריך לומר שאם לא שכח כלל אלא שסמך על עירובו של גדול העיר או על אדם אחר שנתכוין להוציאו בעירובו שאינו יוצא בעירוב זה כלל שכל אדם חייב לערב בעצמו או יצוה לאחרים שיערבו בתוך ביתו משלו ששלוחו של אדם כמותו. ואם הוא אינו יודע הלכה זו והיה סבור שאין צריך לערב בעצמו אלא מותר לסמוך על עירובו של גדול העיר שמערב בעד כל בני עירו הרי זה מותר לסמוך על עירוב זה כיון שהיה אנוס בטעותו אבל אם הוא תלמיד חכם ונתעלמה ממנו הלכה זו או שלא למד אותה מעולם הרי זה פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול ששגגת תלמוד עולה זדון'.

ועוד כתב¹⁰: 'כל גדול העיר יש לו לזכות עירובו לכל בני עירו ובפרט אם יש אלמנות בעיר שאינן יודעות לערב או שאר עם הארץ שאינו יודע לערב שאז הוא חובה על בני עירם להצילם מעון שכל ישראל ערבים זה בזה'.

> א"כ ראינו שכל אדם צריך לערב בעצמו, אמנם בחמשה מקרים שונים יכולים לסמוך על העירוב של גדול העיר, ובהלכה הבאה נראה עוד פרטים לגבי השוכח לערב.

---

הערות:

¹ ביצה פ"ב סי' ג ↩

² הל' יו"ט סי' שמג אות ח, וכ"כ בפסקי מהר"ח או"ז אות סא. והרמ"א בדרכי משה או"ח סי' תקכז אות ד. וראה או"ז מהדורת מכון י-ם הערה קלז ↩

³ סי' קמז ↩

⁴ ח"א סי' תרפג ↩

⁵ יש"ש ביצה פ"ב סי' ו ↩

⁶ וראה שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' ד: 'ובזה מיושב מה שאמר לכו"ע שרי ולדידך אסור ודיקדק מעלתו הא גם לכו"ע כשיהי' פושעים אסורין .. והנה מבואר בתרומת הדשן בשם או"ז הובא בח"מ וב"ש סימן י"ג באהע"ז דת"ח הטועה בדין לא חשיב שוגג כי אם מזיד והוא מב"ק דף צ"ה. ולפ"ז שפיר קאמר לו לכו"ע מותר בשכח אבל לדידך שאתה ת"ח חשוב שוגג שלך מזיד ואסור' ↩

⁷ שו"ע או"ח סי' תקכז ס"ז ↩

⁸ שם ס"ק יא ↩

⁹ שו"ע שם סי"ד ↩

¹⁰ שם ס"כ ↩

---

[יד] (הלכה 1091)

בהלכה הקודמת ראינו שהשוכח לעשות ערוב ולא מחמת עצלות יכול לסמוך על העירוב של גדול העיר,

שאלה: מה הדין במקרה שאדם שכח יותר מפעם אחת?

תשובה: בהלכה מספר 1088 ראינו את דברי הגמרא¹ לגבי אותו סמיא שישב בבית מדרשו של שמואל בפנים עצובות מחמת ששכח לעשות עירוב תבשילין, אמר לו שמואל שיכול לסמוך על העירוב שלו שעשה אותו לכל נהרדעא, אך כשזה קרה פעם נוספת, אמר לו שמואל שאינו יכול לסמוך על העירוב שלו כיון שהוא נחשב פושע.

וראינו ביאורים שונים² למה רק בפעם השניה אמר לו שמואל שאינו יכול לסמוך על עירובו, יש שכתבו שבשנה הראשונה לא ידע אותו סמיא ששמואל עושה לכל העיר ולכן אין רצונו לעשיית העירוב בעצמו מורה שאינו רוצה לסמוך על שמואל, ורק בשנה השניה כאשר כבר ידע ששואל עושה ולמרות את רצה לעשות בעצמו הראה שאין דעתו לסמוך על שמואל. ויש שכתבו שנחשב פושע בכך ששכח שוב, ועל השוכח פעם אחת להזהר יותר שלא ישכח, ולכן השוכח שוב נחשב פושע.³

הרשב"א⁴ כתב: 'המערב על כל בני עירו והיה שם מי שאינו רגיל לסמוך עליו אלא מערב לעצמו ושכח ולא עירב, הרי הוא יכול לסמוך על עירובו של זה. במה דברים אמורים בשלא שכח אלא פעם אחת לפי ששוגג הוא, אבל אם שכח פעם אחר פעם פושע הוא ואין דעת המניח על הפושעים. ויראה לי שאם היה דעת המניח אפילו על הפושעים מותר'.

גם הב"ח⁵ כתב: 'ודוקא בפעם אחת אבל בשנייה פושע הוא כי היכי דבשכח מחמת טירדא חשבינן ליה אונס [בראשונה] ובשנייה הוה ליה פושע כעובדא דסמיא דמסדר מתנייתא דהוה ליה בר בי רב הכי נמי בלא ידע הוה ליה אונס בראשונה ולא אמרינן בכה"ג שגגת תלמוד עולה זדון שלא יהא יוצא בעירובו של גדול כנ"ל'

הטור והמחבר כתבו שהשוכח יכול לסמוך על גדול העיר, אך לא כתבו שזה רק בפעם ראשונה ששכח.

ובשו"ת כנסת יחזקאל⁶ האריך בזה וכתב בסיום דבריו: 'העולה מדברינו, פשיטא מי ששכח שנית והיה רגל מפסיק ביניהם שחייב לערב, ועירב עירוב תבשלין, פשיטא שאין נקרא פושע. ואף אם רצופין שכח, לפי דברינו אין נקרא פושע, ויש לסמוך על דידן במילי דרבנן'.

וראה גם ערוך השולחן⁷ שכתב: 'ויש בזה שאלה ולמה לא הזכירו הטור והש"ע עיקר הפושע שבגמ' כששכח שני פעמים כמעשה דההוא סמיא או שהיו שני רגלים זה אחר זה של עירובי תבשילין או בהפסק רגל אחר ועכ"פ למה השמיטו כלל דבר זה ונלע"ד דפשיטא להו לרבותינו דהאידנא שהטרדא נתרבה בעונותינו הרבים א"א לומר על זה שם פושע וגם בזמן הגמ' אולי רק על אדם גדול כההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דשמואל קרי ליה פושע ולכן הזכיר הש"ס דהוה מסדר מתניתא כלומר דלאדם גדול כזה וודאי הוה פשיעה ולא לדידן ובאמת דעתינו על כולם וכן אפילו מי שידע ולא עירב ג"כ אנחנו דעתינו על כל מי שלא עירב אלא שדבר זה לא שכיח אצלינו ג"כ'.

מאידך כמה מנו"כ השו"ע כן הביאו למעשה את הדין הזה⁸.

ובדעת אדמו"ר הזקן, הנה בדיני עירוב תבשילין ג"כ לא הזכיר את הדין שהשוכח יכול לסמוך רק בפעם הראשונה, ולכאורה ניתן היה לבאר דבריו שכל השוכח שלא מחמת עצלות יכול לסמוך על עירוב הגדול, אלא שבקונטרס אחרון על יו"ד⁹ לגבי שוחט שהוציא טריפה כן הזכיר את זה וכתב: 'ובאותה טרפות עצמה שהוציא בפעם א' אף על פי שלא קבל עליו דברי חברות בינתיים שוב אין קבלת דברי חברות מועלת לו כשיצאה ב' פעמים, משום דבתרי זימני הוי חזקה שהוא פושע, כמ"ש¹⁰ באו"ח סי' תקכ"ז גבי השוכח עירובי תבשילין ב' פעמים, והוא הדין הכא אף שהיה נראה שהיא שגגה ושכחה ושהוא אדם כשר מיקרי פושע בב' פעמים'.

וכן כתבו למעשה כמה מרבני חב"ד שלמרות שאדמו"ר הזקן לא הזכיר את הדין הזה כאן במקומו, אעפ"כ יש ללמוד מדבריו שכתב ביו"ד.

> א"כ מי ששכח לעשות עירוב תבשילין יכול לסמוך על עירוב גדול העיר בפעם הראשונה, אך אם שכח פעם נוספת¹¹ צריך להתנהג באופן המבואר בשו"ע לגבי מי שלא הניח עירובי תבשילין¹², ויתבאר בעזרת ה' בהלכה אחרת.

--------------

---

הערות:

¹ ביצה טז, ב ↩

² ראה בהלכה מס' 1089 שינוי הלשונות בין דברי הבעל המאור: 'פשע בעירובו שנה אחר שנה'. לאור זרוע: 'ואשתקד ידעת שאני מערב עליך' (וראה ט"ז סק"ט). וראינו בהלכה שם שלמעשה פסק המחבר ואדמו"ר הזקן שכל אחד צריך לעשות לבד ואין לסמוך על עירוב גדול העיר, (היינו שגם לולא רצונו לעשות לבד אין לו לסמוך על עירובו של הגדול) וכמו"כ פסקו שהשוכח (היינו שלמרות שרצה לעשות לבד ולא לסמוך) יכול לסמוך על גדול העיר. א"כ לפ"ז נראה שנקטו כפירוש הראשון שהכפילות של השכחה היא הפשיעה ↩

³ וראה במהרש"ל (ביצה פ"ב סי' ו) שכתב באופן אחר שבפעם הראשונה שמואל חשב שהיה טרוד ולכן לא עשה ולכן התיר לו, אך בפעם השניה ראה שהוא שזה מחמת שכחה והשוכח נחשב פושע ↩

⁴ עבודת הקודש בית מועד ש"ד סי' ב אות י ↩

⁵ או"ח סי' תקכז ↩

⁶ סי' כא ↩

⁷ סקי"ח ↩

⁸ ראה אליה רבה סי' תקכז ס"ק י, באר היטב או"ח סי' תקכז ס"ק ו, אשל אברהם (בוטשאטש) סי' תקכז ס"ז. וראה מקור חיים (בכרך) סי' תקכז ס"ז: מש"כ בעבודת הקודש דף מ"ה ע"א דבפעם שנית מקרי השוכח פושע, וכן פסק ב"ח ושכך נ"ל, וראיות מסוגיות שונות דפעם שניה מקרי פושע, ועיין מש"כ סי' ק"ח ס"ח וסי' תקי"ז ס"ב'. [ובסי' תקיז ס"ב כתב: 'אבל אם רגיל. נראה לי דכל דעביד תרי זימנא מקרי רגיל. עיין מש"כ סי' תקכ"ז ס"ז. וזה בנין אב לכל מקום שהתירו רז"ל דבר בהנאה או באכילה בדיעבד, דברגיל אסור'] ↩

⁹ סי' ב ס"ק ה ↩

¹⁰ ראה אגורה באהלך (פרקש) ח"א סי' כג שכיוון שדבר זה לא הוזכר בטור או בשו"ע י"ל שכוונת אדמו"ר הזקן שהוא כן הזכירו בשו"ע שלו, וכנראה נשמט בשו"ע שלו שלפנינו. וצ"ע ↩

¹¹ וראה בדברי הצמח צדק (שו"ת יו"ד סי' ג ס"ד) שנראה מדבריו שאם שני הפעמים רצופים ולא היה לו ידיעה ביניהם שהיה עליו לעשות עירוב, י"ל שאין זה נחשב ששכח פעמיים ↩

¹² ובשעת הדחק יעשה שאלת רב האם יכול לסמוך על הדעות הנ"ל שגם השוכח שוב יכול לסמוך על הגדול. ולהוסיף שכתב בכף החיים שם סקמ"ח: 'ומשמע דוקא ששכח ב' פעמים זה אחר זה הוי כפושע ואינו יוצא בעירוב הגדול אבל אם עשה עירוב אחר רגל הראשון ששכח וחזר ושכח זה לא הוי כפושע שהרי ניכר שחרד לדברי חכמים ועירב אלא שהשכחה גרמא לו ויוצא בעירוב הגדול'. אמנם יש שחלקו עליו בזה, וראה חיי"א ונשמת אדם כלל קב ס"ז ↩

---

[טו] (הלכה 1093)

בהלכות הקודמות ראינו שגדול העיר עושה עירוב עבור שאר אנשי העיר.

שאלה: האם אפשר לעשות גם עבור אנשי עיר אחרת או רק עבור אנשי העיר שלו?

תשובה: בהלכה מספר 1088 ראינו את דברי הגמרא¹: 'ועד כמה? אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי: עד תחום שבת'. כלומר מדברי הגמרא מובן שאפשר לערב רק על מי שנמצא בתוך תחום שבת, ולא עבור מי שנמצא במרחק גדול יותר.

ובטעם הדבר כתב רש"י: 'עד תחום שבת - ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם, ולא עלו על לבו לזוכרן'.

כלומר החסרון הוא בכך שמי שנמצא מחוץ לתחום המערב לא חושב עליו, משמע שבמידה וכן היה בדעתו לזכות למי שמחוץ לתחום, הרי זה מועיל, וכמ"ש השיטה מקובצת: 'פירוש לפירושו ואפילו יכולין לבא על ידי עירוב או בורגנין. ונראה מדבריו ז"ל שאם התנה בפירוש שהוא מזכה לאותן שחוץ לתחום שהן יכולים לבא מהני תנאו וכן דעתו של הרא"ה'.

וכתב הרשב"א²: 'שאלת הא דמכריז ר' יעקב מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי ויכול לזכות לכל בני העיר ולכל הדרים בתוך התחום כדאמרינן בגמ' ועד כמה, עד תחום שבת. מי אמרי דוקא דאמר סתם אבל אם התנה בפי' אפי' לאותן שיכולין לבא על ידי עירובי תחומין יועיל אפי' לעירוב חצרות ושתופי מבואות אם זכה בפירוש לדיורין הנוספין אם לאו? תשובה. מסתברא שאם זכה בפי' ערובי תבשילין לכל מי שיבא אפילו על ידי עירוב שרשאי והועיל. הא לאו כהלכתא בלא טעמא אמרוה אלא טעמא דמילתא משום דדעת מניח בעינן ומניח לא מסיק אדעתיה דאתי על ידי עירוב. והיינו בעינן דעד כמה כלומר מי אמרינן דלא מסיק אדעתיה אלא אבני העיר לבד ולא על שחוץ לעיר ואפילו תוך התחום לפי שאינן רגילין לבא בעיר ולסמוך על עירוב שהניחו בעיר או אפילו על שחוץ לעיר ואפילו הרחוקים על שיכולין לבא, ואמרינן דדעתיה אפילו אהני אבל על שחוץ לעיר לא יהיב אדעתי' דדבר שלא שכיח הוא ואין דעתו עליהם. וכמו שאמר שמואל דבתוך התחום למאן דמסדר מתניתא קמים לכולי עלמא שרי לדידך אסור, כלומר שלא נתתי דעתי על הפושעים והמזידין. והילכך על כל שנתן דעתו זכו וסומכין ואריך. וג"כ מצאתי לרבותי בעלי התוספות וכן כתבתי אני בחבורי עבודת הקדש'.

[אמנם כוונה זו תועיל רק למי שנמצא מחוץ לתחום אך באפשרותו לבוא, אבל מי שגר בעיר אחרת לא יועיל, וראה לקמן]

אבל הר"ן³ כתב: 'ועד כמה עד תחום שבת. דמסתמא דעתו על כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהכי אפשר דאפי' במפרש ובמתנה לא מהני שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם ושמעינן מהני כולהו וכו''.

ומשמע מדבריו שכל מי שמחוץ לתחום לא יועיל לעשות עבורו גם אם מתנה עבורו, כי 'אינו בדין' שיערב אחד על אנשים המרוחקים ממנו.

אך המהרש"ל⁴ ביאר את דעת רש"י והרשב"א, וכתב שהטעם שא"א לעשות עירוב לדרים מרחוק, הוא כי מי שלא יכול להגיע לעירוב אין העירוב מועיל לו כי אי אפשר להחשיב את הבישול שלו בחג כהמשך של ההכנה מערב החג, ולכן במקרה שהוא עשה עירוב תחומין וגם המניח התכוון עליו יועיל, וז"ל: 'ואני אומר, דבריהם אין צריכין חיזוק, [דמילתא דפשיטא] מי שלא יכול לבא בתחומו, אפי' ע"י עירוב, דלא יכול לזכות לו, שיבא ויסמוך עליו, מאחר שלא יכול לבא אל התבשיל, א"כ לא יכול לבא ולסמוך עליו, ולומר, דלא הוי אלא כגומר והולך. ולא הוי צ"ל עד תחום שבת למעוטי, אי לאו דבא למעוטי מי שהוא חוץ לתחום, ואעפ"י שיכול לבא בתחומו ע"י עירוב. והיינו טעמא, דמסתמא לא היה דעת המניח עליו. וא"כ היכא דפירש להדיא, אפילו על מי שהוא חוץ לתחומו, ויכול לבא ג"כ בתחומו, בודאי מצי מזכה, וכן עיקר'.

> א"כ ראינו שנחלקו הראשונים האם אדם יכול לכוון ולעשות עירוב על מישהו שנמצא מחוץ לתחום העיר אך יכול להגיע לעיר מכיון שעשה עירוב תחומין. בהלכה הבאה נראה מה נפסק ההלכה בזה, ומה נלמד מזה לגבי אדם שעושה עירוב תבשילין ויוצא מביתו לעיר אחרת.

---

הערות:

¹ ביצה טז, ב ↩

² שו"ת ח"ג סי' רסה ↩

³ ח, ב מדפי הרי"ף ↩

⁴ יש"ש ביתה פ"ב ס"י ↩

---

[טז] (הלכה 1094)

בהלכה הקודמת ראינו שנחלקו הראשונים לגבי עשיית עירוב עבור מי שנמצא מחוץ תחום העיר, אך יכול להגיע לעיר ע"י עירוב תחומין שעשה.

שאלה: כיצד נפסק להלכה?

תשובה: כתב המחבר¹: 'וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו'.

וכתב העולת שבת²: 'וכל מי שהוא בתחום וכו'. פירוש אפילו מסתמא, אבל מה שהוא מחוץ לתחום עיר אפילו אם פירש בהדיא אינו יוצא בו. וכ"כ הר"ן דמסתברא שאינו בדין שיערב על כל העולם. וכן נראה דעת הרב מדכתב בשיכול לבוא דיוצא בשהתנה עליו בהדיא, משמע דבחוץ לתחום אינו יוצא אפילו התנה עליו בהדיא'.

> א"כ להלכה כתב המחבר שהעירוב תבשילין הוא עבור הנמצאים בתחום העיר, ושלא יועיל למי שנמצא מחוץ לתחום. אמנם לא מבואר בדבריו מה הדין לגבי מי שנמצא מחוץ לתחום ועשה עירוב תחומין שיכול להגיע לעיר.

אך הרמ"א כתב בהג"ה: 'אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו, אפילו הניח עירוב תחומין ויכול לבא לכאן, אא"כ התנה עליו המניח בהדיא'.

וביאר המגן אברהם³: 'התנה עליו. והניח עירוב תחומין (יש"ש)'.

[ולהעיר ממ"ש בשלחן גבוה⁴ שנראה מדבריו שמבאר שהמחבר מסכים לדברי הרמ"א: 'וכל כו' שם ועד כמה א"ר נחומה בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת ופירש רש"י עד תחום שבת ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם ולא עלו על לבו לזוכרן ומשמע מדבריו שאם פירש בהדיא שהוא מערב גם על אותם שהם חוץ לתחום מהני וכמ"ש הר"ב המפה בסמוך בשם הר"ב המגיד וכן עיקר אע"פ שהר"ן ז"ל חולק והביאו רבינו בב"י דמילתא דרבנן הוא ובהיכר כל דהוא סגי'].

וז"ל אדמו"ר הזקן⁵: 'ואפילו מי שהוא חוץ לעיר אם הוא בתוך התחום כיון שיכול לבא לעיר ביום טוב הרי הוא בכלל בני העיר ויוצא בעירוב זה על דרך שנתבאר אבל מי שהוא חוץ לתחום העיר אף על פי שהניח עירובי תחומין שהוא יכול לבא לתוך העיר ביום טוב מכל מקום כיון שהוא דר חוץ לתחום מן הסתם לא היה כלל בדעת המערב להוציאו בעירובו לפי שמן הסתם אינו נותן דעתו אלא על אותן שבתוך תחומו וכל מי שאין דעת המערב עליו להוציאו בעירובו אינו יוצא בו אפילו בדיעבד שהרי העירוב הוא של המערב אבל אם התנה המערב בפירוש שגם זה הדר חוץ לתחום יהא יוצא בעירוב הרי זה יוצא בו (וע"ד שנתבאר למעלה) אם הניח עירובי תחומין'.

> א"כ המניח עירוב לכל העיר כוונתו בפשטות לאנשים שנמצאים בתוך העיר, אך אם התכוון בפירוש גם לאנשים הנמצאים מחוץ לתחום העיר אך יכולים להגיע לעיר מכיון שעשו עירוב תחומין הם, הם יוצאים י"ח, אך האנשים שמרוחקים כל כך מהעיר שעירוב תחומין לא יועיל להם להגיע לעיר לא יעזור להם העירוב תבשילין שנעשה בעיר.

שאלה: מה הדין באדם שעשה עירוב תבשילין, אך יצא מחוץ לעיר, וכעת אינו בעיר בה נמצא העירוב תבשילין שעשה?

תשובה: ראינו בהלכה הקודמת את שני ביאורים לסיבה שאין אדם יכול לעשות עירוב למי שגר מחוץ לעירו, שהר"ן כתב 'שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם', אך בדברי הרשב"א ביאר המהרש"ל: 'מאחר שלא יכול לבא אל התבשיל, א"כ לא יכול לבא ולסמוך עליו, ולומר, דלא הוי אלא כגומר והולך'.

וכתב בשפת אמת⁶ שדברי הר"ן שלולא הטעם שאינו בדין שיעשה אחד לכל העולם, עקרונית היה אחד יכול לעשות גם למי שלא סמוך לעירוב מתאימים בסברא כי 'מה בכך שהוא א"י לבוא עתה מ"מ הוי כהניח הוא בעצמו ע"ת בעיו"ט ואח"כ הלך לו דלא מצינו שיהי' אסור לבשל במקום אחר כשאין עירוב תבשילין שלו במקום זה אבל הרשב"א בעבוה"ק וכן בשו"ע כתבו דדוקא למי שהוא רשאי לבוא לכאן שהניח עירוב תחומין לדידי' מהני במפרש שמניח בעבורם אבל בלא"ה לא מהני וצ"ע לפ"ז במי שהניח עירוב תבשילין והלך למקום אחר מה דינו'.

> א"כ השפת אמת כתב שלא מצינו שיהי' אסור לבשל במקום אחר כשאין עירוב תבשילין שלו במקום זה, אך כתב שלכאו' לדעת הרשב"א לא יוכל לסמוך על עירובו. ולמעשה הסתפק בדין זה.

אך כתב בשבט הלוי⁷ שאין ללמוד מדברי הרשב"א שדיבר על הגדול הזוכה לאחרים לדין היוצא ממקום שהניח בו עירובו, וז"ל: 'מ"מ עדין יראה לענ"ד דאין נ"ד דומה לנדון הרשב"א ומהרש"ל די"ל דזה חסרון בדין זכי' דאינו יכול לזכות למי שאינו יכול לבא אל התבשיל, אבל במי שמניח כבר על עצמו כהלכה אלא דאח"כ הלך לעיר אחרת אבל מכ"מ התחיל בעצמו לבשל מעיו"ט, ולהכין לשבת שיפקע עי"ז עירובו הואיל ואינו יכול לבא אל התבשיל, עדין לא שמענו זה מדברי הרשב"א, ובפרט ברוב מקרים כאלה בני הבית נשארים אלא שהוא הולך למק"א א"כ יכולים לבא אל התבשיל, וכן אם נמלך אחרי שהניח לצאת מן המקום וא"כ בשעת הנחת עירובי תבשילין נתקיים תקנת חז"ל כהלכה, בודאי מועיל הערוב תבשילין. אלא דאם מעיקרא ידע שלא יהי' כאן ולא יכול לבא יש קצת להסתפק ע"ד שכ' השפ"א שם, וכיון דבלא"ה שיטת הרשב"א מחלוקת הראשונים הוא דהא רש"י ור"ן לית להו כן, וגם הה"מ פקפק א"כ ה"ה ספק פלוגתא במידי דרבנן, ונהי דהשו"ע נטה להחמיר מכ"מ יש הבדל בין נדון הרשב"א לנ"ד כנ"ל וגם בס' שפ"א סיים רק בצ"ע לדינא ע"כ הלב נוטה להקל עכ"פ דיעבד, אבל לכתחילה להחמיר בזה ..'.

> א"כ ראינו שהעירוב תבשילין צריך להיות במקום בו המערב שוהה בחג⁸, [אך בדיעבד כשעשה עירוב במקום ויצא למקום אחר יש שכתבו שיכול לסמוך על העירוב בפרט אם העירוב הוא גם לבני הבית והם נשארו בבית].

---

הערות:

¹ שו"ע או"ח סי' תקכז ס"ח ↩

² שם ס"ק ז ↩

³ שם ס"ק ט ↩

⁴ שם ס"ק יד ↩

⁵ שו"ע שם סט"ו ↩

⁶ ביצה טז,ב ↩

⁷ ח"ח סי' קכב ↩

⁸ ולהעיר גם מדברי אדמו"ר הזקן שם סי' תקכז סעיף כה: 'אבל לכתחלה צריך שיהיו הפת והתבשיל *שמורים אצלו* עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת ..' ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp