תקיעת שופר

---

[2] (הלכה 647)

למדנו בהלכה הקודמת שלהלכה יוצא י"ח בשמיעת קול שופר משופר גזול [ב]

שאלה: האם יכול לברך על תקיעה בשופר כזה?

תשובה: על דברי המחבר¹ שיוצאים י"ח בשופר גזול כתב המהריק"ש בערך לחם: 'אבל אין מברכין עליו, ועיין סי' תרמ"ט דין א'. וכ"כ המגן אברהם²: 'ומ"מ אין מברכין עליו ועססי' תרצ"א'.

אך הפרי חדש שם כתב: 'כתב מוהריק"ש ז"ל, דכי היכי דאמרינן לקמן בסי' תרמ"ט [ס"א] גבי לולב גזול, אפילו קנאו בשינוי לא יברך עליו, דהוא הדין הכא. ולי נראה, דכי היכי דמפלגינן בין לולב גזול לשופר גזול לענין חיוב המצוה, כדאמרינן בירושלמי מה בין לולב ומה בין שופר, תמן בגופו הוא יוצא, הכא בקולו, פירוש שמצות השופר אינה אלא השמיעה ואין בקול דין גזל, הכי נמי יש לחלק לענין הברכה, דשאני התם גבי לולב שמזכיר שם שמים על הנטילה ולהכי אינו בדין שיברך, עם כי לענין המצוה כיון שאין בה הזכרת שם שמים יוצא, משא"כ הכא דהברכה אינה אלא על השמיעה ובשמיעה לא שייכא גזל כדכתיבנא, שפיר דמי לברוכי עלה בכל גווני, כן נראה לי³.

ופסק אדמו"ר הזקן⁴: 'ומ"מ כיון שע"י גזל באה המצוה אליו לא יברך עליה⁵ כדין מצוה הבאה בעבירה שנתבאר בסי' י"א ובסי' תרמ"ט ע"ש'.

★ ★ ★

שאלה: האם לאחר שכבר גזל יש היתר לשמוע בשופר גזול לכתחילה?

תשובה: כתב הב"ח⁶: 'ומיהו נראה דאף בנתייאשו לכתחלה לא יתקע בו דמשמעות הפוסקים שכתבו בסתם בדיעבד יצא אבל לכתחלה משמע דאין לחלק בין נתייאשו ללא נתייאשו'⁷.

וי"ל שגם בגלל שקיום המצוה הוא בלי לברך הוי דיעבד ואין לעשות כן לכתחילה, וראה גם דברי אדמו"ר הזקן⁸: 'ומכל מקום לכתחלה אין להם לבדוק בלא שמיעת הברכה שהרי הם עושים מצוה ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה⁹'.

וכתב השד"ח¹⁰: 'אלא שיש להבין למאי איצטריך לומר שאין מברך עליו דהא לכתחלה אינו יכול לתקוע בו כמובן מדברי הפוסקים שכתבו שאם תקע בשופר גזול יצא דמשמע לכתחילה אין לתקוע בו וא"כ לגבי דיעבד הרי אין שייכה אזהרה דמאי דהוה הוה ודוחק לומר דכונתם דאף מי שלא ישמע לדברי חכמים ויטלנו עכ"פ לא יברך, ואולי י"ל דנפקא מינה למי ששומע ברכת המברך על שופר גזול בשוגג דלא יענה אמן על ברכתו. ועוד אולי י"ל דלפי מאי דקיימא לן בעלמא שעת הדחק כדיעבד דמי וא"כ אם אין לו שופר כי אם זה הגזול יטלנו ולא יברך עליו כן נראה לצדד וצריך לעיין בזה איה"ש'. אלא שלכאורה הדברים מפורשים בדברי אדמו"ר הזקן¹¹ ביחס למצה, שכתב: 'ומ"מ (לכתחילה אין לו לצאת בו ידי חובתו מטעם שנתבאר בסימן יא. ואם אין לו מצה אחרת עכ"פ) לא יברך עליו'. וראה גם מטה אפרים¹².

---

הערות:

¹ או"ח סי' תקפו ס"ב ↩

² שם ס"ק ד ↩

³ וראה הל' חג בחג (קארפ) ימים נוראים במשמרת ימים נוראים סי' ז ↩

⁴ שו"ע או"ח סי' תקפו ס"ד ↩

⁵ אדמו"ר הזקן לא ביאר מפורש האם השומע מהתוקע הגזלן יכול לברך. שלכאורה י"ל שמכיון שאין אצלו עבירה יכול לברך. ולא דמי ללולב מצה וציצית שהרי הוא אינו משתמש בחפץ שצריך להשיבו אלא שומע קול שאין בו גזילה מאחר (הגזלן) העובר עבירה. ועצ"ע ↩

⁶ או"ח סי' תקפו, וכתב רק נתייאשו, אך ראה מש"כ הפר"ח שם: 'ומיהו הדבר ברור, דאף בקונה שופר גזול שלא יתקע בו אם יש לו אחר, דאוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו, כדאמרינן גבי לולב בירושלמי דריש פרק לולב הגזול'. וכ"כ המטה אפרים סי' תקפו באלף למטה סק"ח שגם במקרה שהי' יאוש ושינוי רשות, שמברך, אעפ"כ: *'ומ"מ אם יש לו שופר אחר לא יתקע בשופר זה דאוי לו לזה שנעשה סנגירו קטיגורו. פר"ח (וע"ש מה שכ' על מהריק"ש) וגם בל"ז אין לו לקנותו (כשיש לו שופר אחר) כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה'* ↩

⁷ ודלא כמ"ש בעמודי אש סי' ו כמבואר בשד"ח שם ↩

⁸ סי' תלב ס"ט ↩

⁹ ובספר ארבעת המינים (ווינר) ח"א סי' תרמט אות ז דייק כן מלשון אדמו"ר הזקן בסי' תנד (הובאו לעיל) שכתב שמ"מ לכתחילה אין לצאת מטעם שנתבאר בסי' יא, ושם רק נכתב שאין לברך. וראה ג"כ אור ההלכה (דאוידאוויטש) סי' יא חידושים אות ו. וראה ביאור הלכה סי' יא ס"ו ד"ה לעשותן ↩

¹⁰ אספ"ד מערכת ר"ה סי' ב אות ל (ח"ו ע' 2800) ↩

¹¹ תנד ס"י ↩

¹² סי' תקפו באלף המגן ס"ק ז ↩

---

[3] (הלכה 906)

בימים הקרובים נלמד כמה מנהגים והלכות הקשורים לימים הנוראים הקרבים.

שאלה: מהי הסיבה שליד הבעל תוקע יש מישהו שמקריא לו את סדר התקיעה? (1)

תשובה: כתב הרא"ש בתשובה¹: 'ועל שמקרין לתוקע מנהג כשר הוא מחמת שאימת צבור הוא על התוקע ובהול הוא איכא למימר שמא יטעה, והפסק אינו, כמו גביל לתורי'².

וכתב הרמ"א³ בדרכי משה: 'נוהגים שהחזן המתפלל שחרית מקרא לפני התוקע מלה במלה סדר התקיעות כדי שלא יטעה בתקיעתו ומנהג יפה הוא'.

וכ"כ בהג"ה בשו"ע⁴: 'נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא'.

אמנם מלבד חשש טעות, מצינו טעם נוסף וכמ"ש השל"ה⁵: 'נוהגין להקרות לפני התוקע, ולומר: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. וכן בכל הקולות. והוא מנהג יפה, כדי שלא יטעה התוקע. אמנם, יש ג"כ סוד בדבר, כי התקיעות מעוררים העניינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר 'תקיעה', יכוון לסוד התקיעה. וכן כשאומר 'שברים' או 'תרועה', יכוון לסודיהן. ובכל סדר וסדר לפי סודו. ועל ידיעה זו תוקע התוקע. ע"כ צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות, וצדיק. והתוקע, עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות. ובודאי היה יותר טוב, אם גם התוקע היה בעל סוד, אמנם [אם] לא גם זה יכשר. ולפי זה, ראוי ג"כ שתקיעה הראשונה יאמר ג"כ המקרא תקיעה. ולא כמו שנוהגין, שהתקיעה הראשונה מתחיל התוקע מעצמו, דכל מה דאפשר למעבד לכוין אל הסודות צריך להדר ולזרז'.

וכתב המגן אברהם⁶: 'תקיעה ראשונה יקרא [ג"כ] לפניו⁷ (של"ה), עיין סי' קכ"ח סי"ג. פעם א' לא היו יכולים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע (מטה משה מהרי"ל), וטוב שיהיה התוקע יודע לכוין הסודות, ואם לא אזי עכ"פ יהיה המקרא יודע וכשמקרא יכוין הסודות, של"ה'.

וכתב המקור חיים (בכרך): 'נכון שגם תקיעה ראשונה יקריא אם אין התוקע מוחה פן יבהל'. ועוד כתב: 'יזהר שלא להקרות עד גמר אמן מפי העונים וגמר קול התקיעה, וכן במיושב, ולא יתקע עד גמר קול המקריא, וכן הציבור בענייתם אשרי העם'.

וע"ד הדרוש כתב הגר"ש קלוגר לבאר⁸: 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול. .. הראה להם הקב"ה עוד היאך יעשו בענין התקיעות, להיות שנים, אחד מקרא ואחד תוקע, ובזה מתעלה השופר יותר מאם היה התוקע תוקע לבד. ולכך תחלה אמר ויהי קול השופר הולך וחזק, אבל לא מאד, ואעפ"כ ויחרד כל העם אשר במחנה, אך אח"כ אמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, יותר ממה שהיה תחלה, היינו שמשה ידבר והוא היה המקרא ומסדר התקיעות, ואלהים יעננו בקול, והקב"ה תוקע עפ"י דיבורו, ולכך על ידי שניהם, קריאת משה ותקיעות, נעשה השופר יותר חזק ממה שהיה תחלה טרם שהיה משה המקרא, דאז הוי רק קול חזק ואח"כ נעשה חזק מאד, מחמת שמשה היה המדבר והמקרא. וגם מה שכתב המג"א [שם] דעכ"פ המקרא יכווין הסודות, נראה לרמז זה במה שפעם אחד אמר⁹ יום תרועה יהיה לכם, ופעם כתיב¹⁰ זכרון תרועה מקרא קודש, והכוונה, דהנה חז"ל¹¹ דרשו יום תרועה יהיה לכם, ולכך רמזה לנו התורה כך, דהתוקע עצמו יום תרועה יהיה לכם מכל מקום, בין אם יוכל לכווין הסודות או לא, אבל זכרון, המקרא המזכיר התרועה בפה זה יהיה מקרא קודש ויכוין בקדושה שבהם. אבל בעוונותינו הרבים אין אתנו יודע עד מה, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים'.

א"כ ראינו כמה טעמים מדוע צריך שיקריאהו לבעל תוקע את התקיעות¹², ושצריך להקריא גם את התקיעה הראשונה.

בהלכות הבאות נראה מי הוא המקרא, ואת דברי אדמו"ר הזקן, ומנהג חב"ד למעשה.

--------------

---

הערות:

¹ כלל ד סי' יח ↩

² הגמרא בברכות מ, א אומרת: 'רב ששת אמר: אפילו גביל לתורי נמי [=אפילו אמר האדם אחרי הברכה הביאו אוכל לבהמה] אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת'. וא"כ אין בעיה של הפסק בכך שהמקרא אומר את סדר התקיעות לבעל תוקע' ↩

³ או"ח סי' תקפה אות ב ↩

⁴ או"ח סי' תקפה ס"ד ↩

⁵ מסכת ראש השנה פרק נר מצוה ↩

⁶ שו"ע שם ס"ק יא ↩

⁷ אמנם עיקר סיבת ההקראה של התקיעה הראשונה היא כדברי השל"ה מצד הכוונה, אך להעיר שיש שכתבו שגם מצד חשש טעות יש להקרות תקיעה הראשונה, ועכ"פ משום שלא פלוג, וראה מחצית השקל ופרמ"ג על המג"א. אך ראה מאמר מרדכי או"ח סי' תקצב ס"ק ז: 'והנה לכל הפירושי' נלע"ד שיש ליזהר שלא יקרא המקרא לתקוע התקיעה ראשונה דהא בתקיעה ראשונה ליכא למיחש לטעות כמשנ"ת לעיל סי' קכ"ח סי"ג ואפי' לדברי רמ"א שם נראה דשאני הכא שאין להפסיק לכתחילה בין ברכה לתקיעה אבל ראיתי להרב מ"א והאחרונים ז"ל לעיל סי' תקפה שכתבו בשם הרב של"ה דגם תקיעה ראשונה יקרא לפניו'. וכ"כ המשנ"ב בשעה"צ (סי' תקפה ס"ק לא): 'מ"מ בעניננו במקום שאין מנהג יותר טוב שלא להקרות בתקיעה ראשונה כדי שלא יהיה הפסק להמקרא' ↩

⁸ חכמת שלמה או"ח שם ס"ד ↩

⁹ במדבר כט, א ↩

¹⁰ ויקרא כג, כד ↩

¹¹ ראש השנה כט, ב ↩

¹² ולגבי דיעבד ראה שו"ת שיח יצחק סי' רפא: 'ולגבי תקיעת שופר אין לנו לא מדרש ולא גמ' על קבלה למה שנהגו להקרות לפני הבעל תוקע, אלא שבביאורי הגר"א (ס"ק ט"ו) שם [סי' תקפ"ה], רוצה לדמות הקראה זו למה שמקרים הכהנים, אבל מדרש מפורש או גמ' אין לנו על זה, ממילא שאף לשני הטעמים בדיעבד יצאו, אף אם לא הקרו לפני הבעל תוקע.' ↩

---

[4] (הלכה 907)

שאלה: מי צריך להיות המקרא?

תשובה: כתב הרמ"א בדרכי משה¹: 'נוהגים שהחזן המתפלל שחרית מקרא לפני התוקע'.

ואמנם בשו"ע הרמ"א לא הזכיר מי צריך להקריא, אך המגן אברהם² כתב: 'המתפלל שחרית מקרא להתוקע (דרכי משה)'.

וכ"כ אדמו"ר הזקן³: 'נוהגין שהמתפלל שחרית מקרא סדר התקיעות לפני התוקע מלה במלה כדי שלא יטעה בתקיעותיו ומנהג יפה הוא ועיין בסי' תק"צ'.

אך ראינו בהלכה הקודמת את דברי השל"ה שטעם ההקראה היא ג"כ כדי שיכוון המקריא את הכוונות ולכן כתב: 'ע"כ צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות, וצדיק'.

וכ"כ בסידור האריז"ל קול יעקב: 'ועכ"פ המסדר את התקיעות, יהי' מי שבקי בכוונות אלו, ועל כוונת המסדר יכוון התוקע, שהוא עביד האי עובדא לעורר עובדא לעילא, עפ"י כוונת המסדר. ולכן מנהג ישראל שהמסדר הוא האב בי"ד או חכם יושב בשבת תחכמוני, ועכ"פ יהי' יודע ספר, ורגיל ופרקו נאה זקן, שהוא דוגמת אריך אנפין'.

ובסידור הריעב"ץ⁴ כתב: 'ואם המתפלל שחרית אדם בקי, הוא קודם לאחר, אם לא שניכם מקרא שיש לו בודאי דין קדימה'.

והפרי מגדים⁵ כתב: 'המתפלל שחרית הוא מקרא להתוקע, עיין אליה רבה [ס"ק] ט"ו בשם דרכי משה. ובמקום שיש מורה צדק, הוא מקרא. השליח ציבור בתפלה לא יפסיק להקרות, יע"ש'.

וכתב המטה אפרים⁶: 'המקרא והתוקע והש"ץ המתפלל מוסף הם ראוי להם להתעורר יותר בהרהור תשובה מאחר שהם נעשים אמצעים בינו יתברך לבין הצבור. וידקדקו לחזור אחר תוקע שיהיה הגון בעל תורה ומעשים טובים כאשר כתבנו בענין הש"ץ וכן המקרא ויהיו נוהגין פרישות וטהרה מכל דבר המביא לידי טומאת קרי ר"ל עכ"פ שלשה ימים קודם ר"ה, וילמדו כוונת התפלות והתקיעות. ואם לא נמצא תוקע אשר רוח אלהים בו לכוין סודות התקיעות ראוי שיהיה המקרא יודע ובשעה שיקרא לפני התוקע יכוין ואף שהכוונות ארוכות וא"א לכוונם בשעת אמירה כמו רגע יאחוז דרך קצרה כללות הענין. ויעיין בשל"ה וסידור הגאון ר"י עמדין. ואם לא נמצא כזה איש אשר יהיה לו תפיסת יד ושם בחכמה זו. עכ"פ צריך לבחור נבון וחכם היותר גדול וירא השם. והמקרא והתוקע ראוי להם שילמדו היטב דיני השופר וסדר התקיעות כי לפעמים מאיזה סיבה נופל טעות בפי המקרא או בשגגת התוקע ואם לא יהיה בקי בדין איך לעשות אם לתקוע להלן או לחזור לראש הסדר יצווחו עליו בבית המדרש כמעשה שהביא הרא"ש בשם הראב"ן וזה מביא לידי בלבול וטירוף דעת התוקע והשומעים. ונוהגין בכל מקום שיש שם אב"ד שהוא המקרא'.

וכתב הג"ר הלל ליכטנשטין במשכיל אל דל⁷: 'ודכירנא (ממורי הגאון רשכבה"ג בעל חתם סופר זללה"ה) שאמר בדרך צחות מדוע בעת תקיעות שופר דוקא הרב שבעיר הוא הוא המקרה להתוקע, תקיעה, תרועה, תקיעה. הלא עבודה זו גם אחר יכול לעשות, אלא טעם הדבר, שאם אחד מהמון עם יהי' המקרה ויראה נוסח התפילות (הנדפס במחזורים) עם שמות המלאכים ידמה בדעתו שרק טעם זה הוא יסוד של מצות תקיעות שופר, ורק עפ"י כונה זו יקרה לתקוע, משום שלדעתו מי שאינו תוקע עפ"י כונה זו לא קיים מצוות שופר כלל, ובאמת לבבי לא כן ידמה, כי מי עמד בסוד ה' ואמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, משום הכי היתה התקנה שיהי' המקרה רק הרב שהוא ת"ח והוא יודע שכל אותן הנוסחאות עם שמות המלאכים רק דברים של מה בכך המה ולא לעיכוב', ועיקר כונת המצוה הוא, רחמנא אמר תקעו, הקב"ה צוה לבניו קיימו מצוות תקיעה, ורק עפ"י כונה זו דהיינו הנני מוכן ומזומן לקיים רצון השי"ת שאמר תקעו הוא מקרה להתוקע, והיא היא הכונה הנבחרת ואין בה משגה. עכ"ל הזהב'.

וכ"כ המשנה ברורה⁸: 'ובמקום שיש מו"ץ הוא מקרא'.

א"כ ראינו שנהוג שיהא אדם שיקריא לבעל התוקע את סדר התקיעות, ויש שנהגו שיהא זה הבעל תפילה של שחרית וכ"כ אדמו"ר הזקן, ויש שנהגו שזה יהי' הרב או המו"ץ שבאותו מקום.

בהלכה הבאה נראה את הנהגת רבותינו נשיאנו ומנהג חב"ד בענין המקריא.

---

הערות:

¹ או"ח סי' תקפה אות ב ↩

² שם ס"ק יא ↩

³ שו"ע שם ס"י ↩

⁴ דיני תקיעת שופר נצוץ ז אות טו ↩

⁵ או"ח שם משב"ז ס"ק ז ↩

⁶ סי' תקפה ס"ב ↩

⁷ ח"ד כלל ג פרט ב (דף כא, ב בשוה"ג) ↩

⁸ שם סי' תקפה ס"ק יח ↩

---

[5] (הלכה 908)

בהלכה הקודמת ראינו את דברי אדמו"ר הזקן¹ שכתב: 'נוהגין שהמתפלל שחרית מקרא סדר התקיעות לפני התוקע מלה במלה כדי שלא יטעה בתקיעותיו ומנהג יפה הוא'.

שאלה: מה למעשה מנהג חב"ד?

תשובה: במנהג חב"ד מצאנו א) שלא נהגו ששליח ציבור הוא המקרא. ב) לא מקריאים בפה, אלא מסמנים באצבע בסידור, וכדלקמן:

הרבי הרש"ב

סיפר הרבי הריי"צ בר"ה תרצ"ה² שבמשך כמה שנים הוא הי' הבעל תוקע ואביו הרבי הרש"ב הי' המקריא: 'פעם רצה אדמו"ר נ"ע שאתקע בנשימה אחת, ועשיתי כן בסדר אחד. לפעמים רצה שאתקע ה' שברים (ולא ד'). והיו בינינו סימנים שעל ידם הבנתי רצונו, כל זמן שלא הי' מסיר אצבעו מן התיבה הייתי מושך (התקיעה או התרועה)'.

עדות נוספת על התקיעות אצל הרבי הרש"ב סיפר הר"י חיטריק³: 'בחורי הישיבה בעלי כח אחזו איש את רעהו כמו שלשלת וגדר, שלא ידחקו קרוב לשלחן וקרוב לכ"ק אדמו"ר, ורק אחדים מזקני החסידים והבעל מקריא (שהוא גם הבעל קורא) ניתן להם רשות להכנס לפנים הגדר והשלשלת. הבעל קורא והבעל מקריא בר"ה ויוה"כ היו חזקה לבעל המגיה, החסיד ר' שלום ואולאסאוו .. והמקריא רק מראה באצבע סדר התקיעות כמו שהם מודפסים במחזור או בסידור'.

הרבי הריי"צ

ביחס לראש השנה תרצ"א כתב הרבי⁴: 'תקע ר' פייוויש זאלמאנאב נ"י. וכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א אמר הפסוקים והברכות. לא הי' מקריא - התקיעות - בדיבור, רק מראה באצבע בסידור'⁵.

וכך כתב הרבי ג"כ במנהגים עבור היום יום ח"ב⁶: 'אם מאיזה טעם אין אדמו"ר התוקע, אזי הוא המקריא, אבל לא בדיבור, כי אם ע"י הוראה באצבע בסידור (והתוקע מאריך בתקיעתו עד [שמסיר המקריא אצבעו])'.

הרבי

ביומן משנת תשי"ב⁷ מסופר: 'התקיעות תקע ר' מענדל טעננבוים, וכ"ק אד"ש אחז את אצבעו על הסידור, וכאשר הי' 'תקיעה' אחז באצבעו על השברים, 'שברים' על התרועה כו' כמו מקריא'.

וכן ביומן משנת תשי"ד⁸ מסופר: 'כ"ק אד"ש תקע רק את התקיעה הראשונה (כאשתקד), ואח"כ נתן לר' מענדל שי' טננבוים והלה תקע את שאר התקיעות כשכ"ק אד"ש מקריא באצבעו בסידור'.

וכן ביומן מתשרי תש"כ⁹ מסופר שהרבי התחיל לתקוע בשופר, אך נתן לרב טננבוים להמשיך התקיעות, והרבי הקריא באצבע¹⁰.

ביחס למנהג שלנו, כתב הרבי לגר"ח נאה¹¹: 'בענין מקריא התקיעות, שרוצה להסביר זה שאינו אלא מורה באצבע שהוא רק בשעה שהאדמו"ר הי' בעצמו התוקע. הנה בטח ידוע לו שבשנים הקודמות, הנה כמה וכמה שנים של אדמו"ר מוהרש"ב לא הי' האדמו"ר התוקע כ"א המקריא וכן בשנים האחרונות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ולא היו מקריאים אלא באצבע אבל לא בדיבור'.

גם בסעודת יום א' דר"ה התשכ"ט הרבי התייחס למנהגנו¹², ואמר: 'ענין המקריא בתקיעת שופר נזכר מפורש בשו"ע אדמו"ר הזקן, ואף בכל בתי הכנסת של חסידי חב"ד נהגו כן. כאשר הייתי ברוסטוב במחיצת כ"ק מו"ח אדמו"ר, ראיתי פעם ראשונה תקיעות ללא מקריא [=בדיבור], והנה המושג הידור פירושו שמוסיפים ומשתדלים להוסיף או' כו' פרט מסויים צדדי, אבל בזה עצמו מה שייך הידור, וא"כ קשה לומר שזה מטעם הידור. אולי אצל הרביים הי' נוגע יותר שלילת ענין ההפסק', הרב משה דובער ריבקין אמר לרבי: 'אוי"ל בטעם הדבר שאין אצל רבותינו נשיאנו מקריא, כי ענין המקריא הוא כאשר התוקע אינו יודע הכוונות על בוריין, והמקריא יודע, משא"כ אצל רבותינו נשיאנו שבודאי ידעו הכוונות, אין כל מקום למקריא? הרבי ענה לו: 'א"א לקבל הסבר זה, שכן שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם הי' הוא התוקע בשופר, ואביו אדמו"ר הרש"ב נ"ע הי' המקריא'.

וכך כתוב בספר המנהגים¹³: 'מקריא התקיעות - מורה באצבעו בסידור אבל אינו מקריא בדיבור'.

א"כ למעשה למנהגנו המקריא אינו אומר בדיבור אלא מראה באצבע, ולא הקפידו שהמקריא יהי' הבעל שחרית.

---

הערות:

¹ שו"ע או"ח סי' תקפה ס"י ↩

² תו"מ רשימות היומן ע' שמז ↩

³ רשימת דברים ע' 356 ↩

⁴ תו"מ רשימות היומן ע' קנט ↩

⁵ וראה ג"כ סה"ש תש"ד ע' 3 וסה"ש התש"ה ע' 3 ↩

⁶ תו"מ רשימות היומן ע' תעה ↩

⁷ תשרי בליובאוויטש (יוזביץ) ע' 60 ↩

⁸ תשרי בליובאוויטש (גרנובטר) ע' 1 ↩

⁹ תשרי בליובאוויטש (יוזביץ) ע' 283 ↩

¹⁰ ביחס לשאר השנים: הרה"ח ר' שמואל לויטין הי' המקריא אצל הרבי כמה שנים עד פטירתו ביא אלול התשל"ד, ולאחמ"כ כמה שנים הרבי תקע בשופר בלי מקריא, עד יום ב' דר"ה התשל"ט, שאז הרבי רמז להר' מענדל טננבוים שיהי' המקריא (אוצר מנהגי חב"ד תשרי ע' קכ) ↩

¹¹ אג"ק ח"ה ע' קט אות ג (צילומו נדפס בנודע בשיעורים ע' 438) ↩

¹² המלך במסיבו ח"א ע' רלה - ו, תו"מ חנ"ד ע' 4 ↩

¹³ ע' 56 ↩

---

[6] (הלכה 909)

שאלה: מי ראוי להיות בעל תוקע?

תשובה: כתוב בזהר¹ ביחס לחזן ובעל תוקע של הימים הנוראים: 'אמר ר' אלעזר חמינא לאבא ביומי דר"ה ויום הכפורים דלא בעי למשמע צלותא מכל ב"נ אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם לדכאה ליה, דר"ש הוה אמר הכי בצלותא דהאי ב"נ דאנא מדכנא אתכפר עלמא, וכ"ש בתקיעה דשופר² דלא מקבל תקיעתא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה'.

דברי הזהר הובאו בשל"ה³, וז"ל: 'שלשה ימים קודם ר"ה וכן קודם יו"כ, צריך הש"צ וכל מי שנברר מהקהל להתפלל או לתקוע, צריכין להפריש עצמן מכל דבר המביאים לידי טומאה, וצריכים טהרה ביותר. שכ"כ הזהר בפרשת ויקרא וז"ל: רבי אלעזר ורבי אבא הוו יתבי, אמר רבי אלעזר, חמינא לאבא ביומי ר"ה ויו"כ, דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש, אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם, לדכאה ליה. דרבי שמעון הוה אמר הכי: בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכנא אתכפר עלמא, וכל שכן בתקיעת שופר, דלא מקבל תקיעותא דבר נש, דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעא, עכ"ל. הרי רשב"י לא רצה לשמוע התפילה משום אדם בבית הכנסת בר"ה ויו"כ, אא"כ היה בוחן אותו שלשה ימים קודם יו"ט, שהיה בודק אותו אם הוא הגון להתפלל, הן מחמת מעשיו, הן מחמת ידיעת הכוונה. וזהו שאמר אלא אי קאים עליה כו', פירוש, עמד עליו וידע עניינו. ע"כ צריך להיות הש"צ או התוקע, בעל תשובה גמור, וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר'.

ובספר חסידים⁴ כתוב: 'אם יש בעיר שנים צדיק ושאינו צדיק הגון ושאינו הגון שיודעים לתקוע בשופר יתנו להגון לתקוע, ובלבד שלא יהא מחלוקת בדבר. ויראי שמים לא היו מוסרים קרבנותיהם אלא לכהנים צדיקים'⁵.

[ולהעיר ממ"ש הטור⁶: 'כן עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר משא"כ בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם'].

העטרת זקנים⁷ ואדמו"ר הזקן⁸ הביאו את הספר חסידים: 'וראוי ליתן לתקוע לצדיק והגון ובלבד שלא יהא מחלוקת בדבר'.

וכתב המטה אפרים⁹: 'וידקדקו לחזור אחר תוקע שיהיה הגון בעל תורה ומעשים טובים כאשר כתבנו בענין הש"ץ וכן המקרא .. ואם לא נמצא תוקע אשר רוח אלהים בו לכוין סודות התקיעות ראוי שיהיה המקרא יודע .. ואם לא נמצא כזה איש אשר יהיה לו תפיסת יד ושם בחכמה זו. עכ"פ צריך לבחור נבון וחכם היותר גדול וירא השם'. ועוד כתב¹⁰: 'מי שיכול לתקוע בטוב מצוה עליו שיתקע לצבור להוציאם י"ח אף אם יש שם אחר אלא שאינו בקי כמוהו וזכות הרבים תלוי בו'.

ולהעיר מדברי הבעש"ט¹¹ ביחס לבעל תוקע: 'הצופה העולה על המגדל כשרואה איזה דבר אז תוקע בשופר, ואתה עלית על המגדל של ביהכנ"ס, האם אתה רואה כל המסטינים הסובבים הכסא שאתה תוקע, כמו שהיו הראשונים רואים לזמר עריצים להכרית החוחים כו'. ע"כ נק' יום תרועה, לשון מוקש אתרעא, כעני בפתח דופק פתחי לי שערי צדק, פתח לנו שערי רחמים כי בידך מפתח שערי רחמים, זה השער לה' צדיקים יבואו בו'¹².

ובלבושי מרדכי¹³ כתב: 'ויען כי תקיעות תלויות בכמה הלכות, ופשיטא דהרב אב"ד בקי יותר'.

א"כ ראינו שראוי שהבעל תוקע יהי' צדיק והגון¹⁴, וכפי שראינו בהלכה הקודמת¹⁵ שרבותינו נשיאנו תקעו בשופר.

--------------

---

הערות:

¹ ויקרא יח, א ↩

² וראה בשו"ת קרן לדוד או"ח סי' כב: 'ופשוט דבעל תוקע בר"ה דינו כש"ץ היורד לפני התיבה ומה שפוסל בש"ץ פוסל בבעל תוקע ועוד חמיר מיני' דמוציא את הרבים ידי חובה במ"ע דאורייתא, והוא אמצעי להעלות זכרונם של ישראל לאבינו שבשמיים' ↩

³ מסכת ר"ה פרק נר מצוה ↩

⁴ סי' תשסא ↩

⁵ ראה מקור חסד אות ב ↩

⁶ או"ח סי' תקפה ↩

⁷ או"ח סי' תקפה ס"ק א ↩

⁸ שו"ע שם ס"ג ↩

⁹ סי' תקפה ס"ב ↩

¹⁰ ס"י ↩

¹¹ כתר שם טוב אות תיט-ב ↩

¹² אלף המגן סי' תקפה ס"ק ג: 'כ' בס' ראשית הדעת שחיבר הר"ם אלמושנינו וז"ל התוקע או המתפלל בימים נוראים ואינם יודעים ומבינים מה שהם אומרים ואינם יודעים כוונת התפלת והתקיעות להביא השפע מלמעלה הוא נדמה למשל התינוקות הבאים לאילן מלא פירות טובים ונחמדים למראה ותאוה לעינים ותינוק רוצה לאחוז באילן ואין לו כח, אבל כשיבוא גדול וגבור אוחז באילן בידו ומנענע אותו כלולב שבידו ונופלין הפירות לארץ, כך כשיבוא עם הארץ להתפלל או לתקוע. מה זה יוכל להביא שפע מלמעלה, כיון שהוא רק כתינוק בכוונות, ואינו יודע לאחוז האילן ולעורר ולכוין בכוונת התפלה והתקיעות. אבל כשיבוא גבור בתורה ובחכמת הכוונות וסודות התפלות והתקיעות, האיש ההוא מעורר ומביא השפע מלמעלה לכל הצבור יע"ש' ↩

¹³ שו"ת מהדורה רביעאי סי' נב ↩

¹⁴ כתב המשנה הלכות (חי"א סי' תעט): 'בדבר שאלתו במקום שיש שם ב' בעלי תקיעות אחד בקי בתקיעות ותוקע בלי שום מכשול אבל הוא איש פשוט ואינו יודע לכוין כלל בתקיעות והשני הוא איש צדיק וגדול בתורה ויודע לכוין ומכוין הכוונות הצריכות אמנם אינו בקי כ"כ בתקיעות והרבה פעמים אין מצליחות הקולות וצריך לחזור הרבה פעמים איזה מהם עדיף לילך לשמוע לו. ולפענ"ד נראה פשוט לפמ"ש השל"ה הקדוש דטוב שיהי' התוקע יודע לכוין הסודות ואם לא אזי עכ"פ המקרא יהי' יודע וכשמקרא יכוין הסודות ע"ש .. *וא"כ אם במקום שהתוקע איש פשוט אבל עכ"פ המקרא הוא ת"ח שיודע לכוין הסודות אפשר דהתוקע המומחה עדיף אבל אם גם המקרא איננו בר הכי פשוט שתקיעות הצדיק הם עדיפות דהרי פשוט דהצדיק וגדול יתקע כהלכה* ורמז לדבר ובשופר גדול יתקע אפילו כשרק קול דממה דקה ישמע ואם צריך לחזור לפעמים עד שיתקע טוב מה בכך שהרי ג"כ כהלכה עושה שהרי בקי הוא בהלכותיו כמבואר בשו"ע סי' תק"צ. ואדרבה לפעמים האיש פשוט אפשר דאפילו כהלכה אינו עושה ולמשל המבואר בשו"ע לענין נשימה אחת ושתי נשימות ע"ש סי' תק"צ ס"ד ותלוי בנוסחאות וכיו"ב והכל צריך ידיעות גדולות במצוה זו .. ואין לסמוך על כל מי שהוא תוקע שעושה כהוגן דלאו כל אחד בקי בהלכות אלו אפילו בלי כוונות ולכן ודאי תקיעות צדיק וגדול עדיפי' ↩

¹⁵ מהיום יום ח"ב - תו"מ רשימות היומן ע' תעה ↩

---

[7] (הלכה 911)

שאלה: כיצד צריכים המקרא והתוקע להתכונן?

תשובה: כתב השל"ה¹: 'ע"כ צריך להיות .. התוקע, בעל תשובה גמור, וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר'.

וכ"כ המטה אפרים²: 'המקרא והתוקע והש"ץ המתפלל מוסף הם ראוי להם להתעורר יותר בהרהור תשובה מאחר שהם נעשים אמצעים בינו יתברך לבין הצבור .. וילמדו כוונת התפלות והתקיעות .. והמקרא והתוקע ראוי להם שילמדו היטב דיני השופר וסדר התקיעות כי לפעמים מאיזה סיבה נופל טעות בפי המקרא או בשגגת התוקע ואם לא יהיה בקי בדין איך לעשות אם לתקוע להלן או לחזור לראש הסדר יצווחו עליו בבית המדרש כמעשה שהביא הרא"ש בשם הראב"ן וזה מביא לידי בלבול וטירוף דעת התוקע והשומעים'³.

וכתב בקיצור שו"ע⁴: 'וילמדו כפי יכלתם פירושי התפלות והפיוטים והלכות תקיעות, וגם ילמדו ספרי מוסר המעוררים את לב האדם, ויירא מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ'.

והמשנה ברורה⁵ כתב: 'וראוי שיהיה הש"ץ והתוקע בעלי תשובה גמורה גם ראוי שילמדו הכונות מהתפלות והתקיעות והוא מהזוהר'⁶.

ובספר המנהגים⁷ כתוב: 'כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מצוה להתוקע ללמוד בימי ראש השנה בבוקר המאמר להבין ענין תקיעת שופר (אשר בסידור)'.

ובהערה שם מבואר: 'הטעם י"ל בפשיטות מפני שבדרוש הזה מבוארות כוונות התקיעות. - מובן מעצמו שזהו נוסף על חיוב ידיעת הלכות תקיעת שופר כמבואר בפוסקים'.

א"כ ראוי לבעל תוקע ללמוד ההלכות הדרושות לתקיעות, וכן את כוונות התקיעות.

★ ★ ★

שאלה: האם הבעל תוקע צריך ללבוש קיטל?

תשובה: כתב המטה אפרים⁸: 'יש מקומות שנוהגין ללבוש הקיטול בר"ה כל הציבור והרבה נוהגים שאין לובשים קיטול רק המתפלל והתוקע'.

וכפל דבריו⁹: 'ואחר גמר קריאת הס"ת הולך התוקע והמקרא לפניו סדר תקיעות והש"ץ המתפלל מוסף לטבול משום טהרה יתירה. הללו הולכין לטבול ושאר הצבור זה מעיין בפירוש וכוונת התקיעות וזה שונה וזה אומר תהלים הכל לפי מה שהוא אדם והכל הולך לכוונה אחת לייחד לבם לאהבה וליראה ולעורר לבבם לתשובה גמורה. ואחר טבילתם לובשים קיטל ועולים על הבימה'.

אמנם הנהגת רבותינו נשיאנו שתקעו בלא קיטל, וכפי שמובא ברשימת דברים¹⁰ ביחס לרבי הרש"ב: התקיעות בלא קיטעל.

וכן בסעודת יום דר"ה התשכ"ז11 הרבי שאל את הרמ"ד ריבקין, האם הבעל תוקע צריך ללבוש קיטל? והוא ענה לרבי שהרבי הרש"ב והרבי הריי"צ לא לבשו. אמר הרבי שא"כ לא מובן מדוע החזן לובש קיטל, שהרי מצוות היום בשופר, ואם בעל תוקע לא לובש כ"ש שהחזן אינו צריך ללבוש? אמר הרמ"ד שהבעל תפלה בליובאוויטש ר' יחיאל הלפרין כן לבש. אמר הרבי שאין מזה ראי' שכך צריך לנהוג, כיון שהרבי הרש"ב לא הי' מתערב בענייני הבהע"ב'שקייט של בית הכנסת גם בדברים שלא היו לפי רוחו. והרבי הוסיף שלפי אדמו"ר הזקן שהטעם בלבישת קיטל ביו"כ היא כדי להיות דומים למלאכי השרת, א"כ אין לזה מקום בר"ה.

וכך כתוב ג"כ למעשה בספר המנהגים שם: 'אין לובשין הקיטעל אלא ביום הכיפורים'.

א"כ ישנם קהילות שהבעל תוקע לובש קיטל, אך למנהגנו אין לובשים קיטל.

---

הערות:

¹ מסכת ר"ה פרק נר מצוה ↩

² סי' תקפה ס"ב. וראה שם מה שהביא מהשל"ה לענין פרישות ג"י, (הובא ג"כ בהלכה מספר 908) ↩

³ הובא במשנ"ב סי' תקפה ס"ק יח ↩

⁴ סי' קכח סי"א ↩

⁵ סי' תקפא ס"ק יא ↩

⁶ לגבי כוונת התקיעות יש להעיר שמלבד הכוונות שהובאו בכתבי האריז"ל, ישנם כוונות (האריז"ל) שנדפסו ע"ש הבעש"ט והובאו בסידור עם דא"ח בהוספות ↩

⁷ ע' 56 ↩

⁸ סי' תקפד ס"ג ↩

⁹ סי' תקפה ס"א ↩

¹⁰ ע' 356 ↩

¹¹ ראה המלך במסיבו ח"א ע' קטו - ז. תו"מ חמ"ח ע' 18 ↩

---

[8] (הלכה 912)

שאלה: האם מי שתקע תקיעות מיושב הוא צריך להיות הבעל תוקע של מוסף?

תשובה: כתוב בתשובות הגאונים¹: 'כך המנהג בישראל שהתוקע בזמן שהצבור יושבין ומברכין קודם התקיעה הוא התוקע על סדר ברכות כשהן עומדין ואין צריך ברכה. ואם נאנס הראשון ולא יכול לתקוע התשע על הברכות ובא אחר לתקען, כיון שבירך הראשון אין השני צריך לברך, לפי שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לתקוע אלא לשמוע קול שופר, כיון ששמע את הברכה שבירך הראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה ואין צריך לחזור ולברך'.

וכ"כ הרמב"ם²: 'זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים'.

וכתב המגיד משנה: 'כ"כ הגאונים וכך אמר רבינו האי ז"ל המנהג בישראל שהתוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם התקיעה הוא התוקע על סדר הברכות כשהן עומדין וא"צ ברכה ואם נאנס הראשון ואינו יכול לתקוע שוב אין השני צריך לברך ע"כ'.

וכתב האורחות חיים³: 'הרמב"ם ז"ל זה שתוקע כשהן יושבין תוקע על סדר הברכות ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שעל סדר ברכות ואם סח ביניהם אעפ"י שעבר אינו חוזר ומברך. וי"א שאין כוונת הר"מ על זה לעכב שמי שתקע מיושב שיתקע על סדר הברכות ולא אמר אלא לומר שאין להעביר ממנו המצוה כיון שהתחיל בה כדאמרינן המתחיל במצוה אומרים לו גמור'.

ולהלכה כתב המחבר⁴: 'זה שתוקע כשהן יושבין, תוקע על סדר הברכות'.

וכתב הרמ"א בהגה: 'ומיהו אינו מעכב ויכול אחר לתקוע, אלא שראוי לעשות כך, וכבר כתבתי לעיל סימן תקפ"ה'.

ובסי' תקפ"ה⁵ כתב: 'ואם אין השליח צבור תוקע מיושב, ראוי שאותו התוקע יתקע ג"כ על סדר הברכות; כי המתחיל במצוה אומרים לו, גמור'.

אך הלבוש⁶ כתב: 'מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותם וכל אחד ואחד היה נוטל חלקו כדי לקבל שכר, זה מתפלל וזה תוקע, וכל הקודם זכה. ויש אומרים שהתוקע שבמיושב גם הוא תוקע על סדר הברכות, שהמתחיל במצוה אומרים לו לגמרה, וגדולי העיר מקדימין להתפלל ולתקוע, כל מי שזריז יותר נשכר'.

ועוד כתב⁷: 'אין מנהגינו לדקדק שיתקע על סדר הברכות דוקא אותו שתקע במיושב, אלא מניחין לתקוע או הוא או אחר'.

ועד"ז כתב הט"ז⁸: 'והמנהג בהרבה קהלות לחלקם ואפי' בתקיעות של הסדרים עצמן ויש ללמוד זכות עליהם ע"פ מ"ש הטור בשם בעל העיטור מסתברא שאם ש"ץ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותם כ"א נוטל חלקו כדי לקבל שכר עכ"ל'⁹.

והמגן אברהם¹⁰ כתב: 'ונ"ל דכל זה מיירי בזמניהם שהיו נותנים לו לתקוע בסתמא וא"כ זכה מיד בכל התקיעות וכמ"ש סי' קעד אבל עכשיו שנוהגים בקצת מקומות ליתן הסדרים לאחר א"כ מעולם לא זכה בה הראשון ושרי וזהו מ"ש ויכול אחר לתקוע תדע דהא בתמיד ט' כהנים זכו בו משום ברוב עם וכו''.

וז"ל אדמו"ר הזקן¹¹: 'התקיעות שעל סדר הברכות לא יתקע אותן הש"ץ המתפלל מוסף שמא יתבלבל ולא יוכל לחזור לתפלתו בלא טירוף דעת אבל אם הוא מובטח בעצמו שחוזר לתפלתו בלא טירוף דעת או שמתפלל מתוך הסידור שבודאי הוא מובטח יוכל לתקוע אף אם יש אדם אחר שיודע לתקוע כמותו לפי שהתקיעה אינה הפסק כלל בתפלה כיון שצריך לתקוע על סדר הברכות א"כ הוא צורך התפלה. ולכן התוקע תקיעות מיושב ראוי שיתקע ג"כ תקיעות מעומד שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור אא"כ שהוא ש"ץ המתפלל מוסף ואינו מובטח שחוזר לתפלתו בלא טירוף דעת. במה דברים אמורים בדורות הראשונים שהיו נוהגים לתקוע בסתם וא"כ זכה מיד בכל התקיעות אפילו של סדר הברכות מטעם שנתבאר ואין להעביר המצוה ממנו אבל עכשיו שנוהגין בקצת מקומות ליתן התקיעות שמעומד לאחר א"כ מעולם לא זכה הראשון בתקיעות מעומד ומותר ליתן אותן לאדם אחר בכל מקום'.

וכן נהגו רבותינו נשיאנו, וכפי שכתב סב הרבי הרה"ח ר' ברוך שניאור ז"ל¹² על הנהגת הרבי הרש"ב בראש השנה תרע"ג שאת התקיעות דמיושב תקע הרבי אך 'במוסף בשמו"ע שבלחש תקע אחר את התקיעות, ורק בחזרת הש"ץ תקע כ"ק שליט"א'.

[ולהעיר¹³ שבסעודת מוצאי יו"כ התשכ"ו אמר הרמ"ד ריבקין לרבי: כ"ק אדמו"ר הרש"ב לא הי' תוקע בתקיעות של תפלת לחש, ורק בחזרת הש"ץ, והרבי אמר לו: 'כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא תקע בחזרת הש"ץ לא מסתבר לומר שכ"ק אדמו"ר הרש"ב תקע, [והסיבה שלא תקע בתפלת לחש, אולי זה בגלל שלא אחז עם המנין, ולא רצו להפסיק¹⁴]', ואולי היה בזה שינויים במשך השנים]

וכמנהגו של הרבי הריי"צ שתקע רק תקיעות מיושב, נהג הרבי, ואת התקיעות מעומד תקע הרמ"מ טננבוים.

א"כ ראינו שבדורות הקדמונים נהגו שמי שתקע בשופר תקיעות מיושב, הוא תוקע ג"כ תקיעות מעומד, אך בדורות האחרונים המנהג הוא שלא מקפידים על כך, ואדם אחר תוקע את התקיעות מעומד.

--------------

---

הערות:

¹ החדשות - עמנואל (אופק) סי' קעח ↩

² הל' שופר פ"ג הי"א ↩

³ דין תקיעת שופר אות טז ↩

⁴ שו"ע או"ח סי' תקצב ס"ד ↩

⁵ ס"ד בהג"ה ↩

⁶ או"ח סי' תקפה ס"ד ↩

⁷ סי' תקצב ס"ד ↩

⁸ או"ח סי' תקפה ס"ק ו ↩

⁹ וכתב הא"ר סי' תקפה ס"ק טז: 'ויש לדחות זה, דהתם תפלה ותקיעה כל אחת מצוה אחרת, משא"כ במצוה אחת בתקיעה עצמה. ועיין יו"ד ס"ס רס"ו בשני מוהלים. מיהו גם הלבוש ס"ס תקצ"ב כתב אין מנהגינו וכו'' ↩

¹⁰ סי' תקצב ס"ק ז ↩

¹¹ שו"ע או"ח סי' תקצב סעיפים י - יא ↩

¹² רשימת הרב"ש ע' מ (מהדורת קה"ת), ע' כד (מהדורת קראוס) ↩

¹³ המלך במסיבו ח"א ע' צד - צה. תו"מ חמ"ה ע' 46 ↩

¹⁴ ואחד המשתתפים בסעודה: שכשאדמו"ר הרש"ב סיים את השמונה עשרה, הש"ץ כבר אחז בפיוט ונתנה תוקף. וברשימת דברים (חיטריק) ע' 357 כתב: 'תפילת מוסף של כ"ק באריכות, לפעמים עד שהגיע הש"ץ לכתר, ולפעמים ל'עלינו' שבחזרת הש"ץ' ↩

---

[9] (הלכה 913)

כיסוי השופר

שאלה: האם צריך לאחוז בשופר או לכסותו בשעת הברכה?

תשובה: כתב רב עמרם גאון בסידורו: 'וכשהן יושבין קודם שיעמדו בתפלה, אוחז שליח ציבור שופר בידו ומברך ..'.

וכ"כ בשאילתות דרב אחאי¹: 'השתא היכי בעי ליעבד מיקמי דמצלי דמוסף בעי למיקם שליחא דציבורא אכרעיה וכולי עלמא יתיב ונשקול חצוצרתא בידיה² ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לתקוע בשופר'.

דברי רב עמרם גאון הובא בכמה מספרי הראשונים וכמ"ש בסידור רש"י³: 'וכשהם יושבים מיד קודם שיעמדו בתפילה וקודם שיפתחו בתהילה אוחז שליח ציבור שופר בידו, ועומד על רגליו ומברך'.

וכ"כ במחזור ויטרי⁴: 'וכשהן יושבין קודם שיעמדו לתפילה. וקודם שיפתחו בתהילה אוחז שליח ציבור שופר בידו. ועומד על רגליו ומברך'.

וכ"כ במנהג מרשלייאה⁵: 'ואחר שישלים אוחז שליח צבור שופר בידו .. ומברך'.

אמנם מצאנו מנהג לכסות את השופר בשעת הברכה כפי שכתוב במנהגי 'טירנא' בהגהות המנהגים⁶: '(צריך) [יכול]⁷ התוקע לכסות השופר בשעת ברכות'.

והביאו האליה רבה⁸: 'כתב הגהות מנהגים צריך לכסות השופר בשעת ברכות'. וכ"כ הבאר היטב⁹ בשם הב"ח'¹⁰.

אך בסידור יעב"ץ¹¹ כתב כדברי רב עמרם והראשונים הנ"ל: לפני ברכת השופר: 'ויקח השופר ביד ימין .. ואח"כ יברך'¹².

ויש שכתבו שניתן לקיים את ב' הדברים כאחד, וכמ"ש הראש משביר¹³: כלל העולה בידינו לנידון דידן דלכתחילה צריך, לאחוז השופר בידו קודם שיברך .. ואם בדיעבד בירך במונח לפניו אינו צריך לחזור ולברך .. ומש"כ בספר באר היטב .. בשם הרב ב"ח ויש לכסות השופר בשעת הברכה ע"כ, הנה מלבד שלא מצאתי להרב"ח ז"ל שכתב כן א"כ לכאורה דבריו תמוהים דמה טעם יש בה, מלבד כ"ז אין סתירה למה שכתבנו דהיינו שיאחוז השופר בימינו ויכסה השופר בעודו ביד ימינו וכמו ששמעתי שיש קצת עושים שאוחזים השופר ביד ימין ומטמין יד ימינו בשופר בידו תחת בגד העליון הנקרא קאפ"ה'.

וכ"כ הבן איש חי¹⁴: 'יכסה השופר עד גמר הברכות, וצריך שיאחזנו בידו בעת הברכה מכוסה ועיין ראש משביר סי' למ"ד'.

המטה אפרים¹⁵ כתב: 'ונוהגין לכסות השופר במפה הפרוסה על השלחן ויהיה מכוסה עד גמר הברכות שנוטלו משם לתקוע בו'. ובאלף המגן¹⁶ הוסיף: 'לכסות השופר. כ"כ הא"ר. ודרך החיים. אכן בסידור מהריעב"ץ משמע דצריך שיאחז השופר בידו בשעת ברכה. וכן נראה נכון יותר דבשעת ברכה יאחזנו בידו רק בין הסדרים יכסה לקיים המנהג. ומנהגנו הוא לכסות (ועכ"פ טוב שיאחזנו ג"כ בידו יהי' ע"י הפסק מפה. כמו כל דבר שמברך עליו צריך שיאחזנו בידו כמו שנתבאר באחרונים)'.

מנהג חב"ד

אמנם בשו"ע אדמו"ר הזקן לא הובא מנהג כיסוי השופר, אך רבותינו נשיאנו כן נהגו לכסות השופר, וכפי שהובא¹⁷ ביחס להנהגת הרבי הרש"ב.

ולגבי הנהגת הרבי: מובא בכמה יומנים¹⁸ שהרבי אחז בידו בשופר המכוסה בשעת הברכות.

א"כ הראשונים כתבו לאחוז את השופר ביד [ימין] בשעת הברכה, ויש שכתבו שצריך לכסות השופר בשעת הברכה¹⁹, וע"כ יש שנהגו לעשות את שתיהם יחד - לאחוז בשופר בשעת הברכה.

בהלכה הבאה נראה כמה טעמים שהובאו בפוסקים לבאר את סיבת מנהג כיסוי השופר בעת הברכה.

---

הערות:

¹ פרשת וזאת הברכה שאילתא קעא ↩

² וראה העמק שאלה אות ג: 'מבואר שיתפוס השופר בידו ואח"כ יברך, וכמו דאי' בפסחים ד' ז' כיון דאגבהי' נפק ביה, אלמא שקודם שתופס הלולב א"א לברך, וכן בתפילין איתא במנחות ד' לז, מאימתי מברך משעת הנחה, ולא קודם שמניחן על ידו, *וכן בשופר אסור לברך בשעה שאין אוחזו בידו'* ↩

³ סי' קפג ↩

⁴ סי' שמז ↩

⁵ תפלת ר"ה עמוד 124 ↩

⁶ ר"ה אות קכ ↩

⁷ וראה מנחת אלעזר שו"ת ח"ד סי' לו: '(ומ"ש שם בקדמות ס' הזהר כי בהגמ"נ שלפניו כ' הלשון שיכול לכסותו ולא כ' שצריך, כנראה אולי ט"ס בדפוס שלפניו ובדפוסי' הראשונים במחזורים שלפנינו הקודמים כ' שם בהגהות מנהגים בזה"ל נכון להתוקע לכסות וכו' כנ"ל)' ↩

⁸ סי' תקפה ס"ק ח. ובא"ז סי' תקצג ס"ק א ↩

⁹ סי' תקצג ס"ק ג ↩

¹⁰ והעירו המפרשים שלא נמצא כן בב"ח שלפנינו. וראה לקמן בראש משביר ↩

¹¹ שער שמיני - שער העין אות לה ↩

¹² ואמנם מ"ש באות לב: 'והשופר יהא מכוסה במפה שעל השלחן עד גמר הברכות [וכן בין כל סדר מהתקיעות]', הוא תוספת של המדפיסים ↩

¹³ שו"ת ח"א סי' ל ↩

¹⁴ ש"א נצבים סט"ו ↩

¹⁵ סי' תקפה ס"ג ↩

¹⁶ שם אות ז ↩

¹⁷ ראה אוצר מנהגי חב"ד תשרי ע' קיד ↩

¹⁸ יומן אראנו נפלאות ע' 8. אוצר מנהגי חב"ד תשרי אות רמז. חקרי מנהגים ח"ג סי' צ הערה 2. וכן העיד הגרמ"ש אשכנזי ז"ל ↩

¹⁹ ולהעיר ממש"כ כף החיים סי' תקפה ס"ק יד: 'וכן צריך לכסות השופר בין כל סימן וסימן. קיצור של"ה שם. ולפ"ז צריך לכסות בכ"ז שאין תוקע בו כגון באמירת אשרי ובעמידה וכו'' ↩

---

[10] (הלכה 914)

כיסוי השופר

בהלכה הקודמת ראינו מדברי הגאונים והראשונים שצריכים לאחוז את השופר בזמן הברכה, ואת המנהג לכסות את השופר בזמן הברכה, בהלכה הזו נעסוק בטעם מנהג כיסוי השופר, ומצינו כמה נימוקים באחרונים, כדלקמן:

א) זכר לעקידה

כתב המטה אפרים באלף המגן¹: 'והטעם שנוהגין לכסות השופר כ' הגרד"ל² בקדמות הזוהר שהוא לזכר למה שאמרו בפסיקתא ובמד"ר³ דקודם העקידה בשעת בנין המזבח הצניע אברהם אבינו ע"ה ליצחק עד עקידה ממש שלא יזרק בו הסכין ויפסל. וכיון שתקיעה בשופר איל הוא זכר לעקידה ואיל של יצחק לכן תקנו זה לזכר יע"ש''⁴.

'וכתב בקצה המטה⁵: 'ולפענ"ד אפשר רמז לזה תקעו בחודש שופר בכס"א והבן'.

ב) שלא יראה מעבירין על המצוות ושלא יראה השופר בושתו

כתב האבני נזר⁶: 'בדבר המנהג לכסות השופר במפה עד אחר הברכה. ולכאורה יפלא הלא ראוי לקרב הברכה אל המצוה בכל מה דאפשר. ובתפילין מברכין מהאי טעמא בין הנחה לקשירה ולמה ישתנה שופר: ונראה לי דהנה בתשו' רמב"ם⁷ ששאלוהו מה בין ברכת על תקיעת שופר בין לשמוע קול שופר. והשיב דהמצוה בשמיעה לבד והתקיעה כעושה סוכה לישב בה ע"כ מברכין לשמוע. והדבר יפלא דא"כ השומע תקיעת חרש שוטה וקטן ואשה נמי יצא כמו סוכת גנב"ך. וכבר אמרתי בזה .. הכי נמי בשופר אינו יוצא בשמיעה אא"כ עשה מעשה שישמע. היינו שתקע הוא או שלוחו. וע"כ מי שאינו בר חיוב שאינו נעשה שליח .. אך לפי"ז לכאורה הי' יכול לברך על התקיעה. שהרי מחויב לתקוע הוא עצמו או שלוחו כנ"ל. אך ברכה זו לא יהי' רק להתוקע לעצמו ולא להשומעים⁸. כמו כל העושה מצוה ע"י שליח שבנו נימול ע"י אחר שהמוהל מברך .. וע"כ אי אפשר שיברך השומע על התקיעה כמו שאין אבי הבן מברך על בנו שנימול ע"י אחר. ע"כ מברכין לשמוע. שברכה זו גם לציבור לא להתוקע לבד. ובזה ניחא מה שמכסין השופר. דאל"כ כשמברך על קול ולא על השופר הי' נחשב מעביר על המצוות לגבי התוקע, שהוא באמת יכול לברך על תקיעת שופר ג"כ, ע"כ מכסין בשעת ברכה. גם יש לפרש לפי"ז כמו שמכסין הפת בשעת קידוש שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו. והכא נמי כיון שיכול לברך התוקע על השופר, מכסין שלא יראה השופר בושתו'⁹.

ג) להראות שהברכה על הקול ולא על השופר

כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא¹⁰: 'ולענ"ד י"ל בזה טעם פשוט עפמ"ש הפוסקים דלכך מברכינן לשמוע קול שופר, ולא לתקוע או על תק"ש, משום דעיקר המצוה הוא שמיעת קול השופר, וי"ל דלהכי מכסין השופר בשעת הברכה להורות הלכה זו שהברכה על הקול ולא על השופר'.

ד) להראות שאינו מתכוון לשופר מסויים

כתב הדברי יציב¹¹: 'וי"ל עוד בטעם המנהג, דבשו"ת בנין עולם סי' ל"א דן באם נטלו ממנו השופר בין הברכות לתחלת התקיעה והביאו לו אחר האם צריך לברך שנית, די"ל דלא דמי להך דסי' ר"ו ס"ו בנטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס שצריך לחזור ולברך דשם הברכה על הפרי משא"כ כאן שמברך על מצות התקיעה עיי"ש מה שהאריך בזה .. ולזה מכסה השופר בשעת הברכה לגלות דעתו שאין הכוונה על שופר מסויים, ולא יצטרך לחזור ולברך אם יקחו ממנו שופר זה או שיתקלקל ויקח אחר. ועיין באה"מ סי' תקפ"ה סק"ו שנוהגין להניח אצל התוקע כל השופרות שיכוין עליהם בברכתו ואז אם יתקלקל אחד יתקע באחר עיין שם, וא"ש שגם מכסים השופר להדגיש ביתר שאת שמכוין בברכתו על כל שופר שיתקע בו ודו"ק'.

--------------

---

הערות:

¹ סי' תקפה ס"ק ז ↩

² וראה שדי חמד מערכת ר"ה סי' ב אות יד. שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' לו ↩

³ בראשית פ' נו ↩

⁴ ויש שכתבו (ראה ויצבור יוסף סי' יח) שהוא זכר לאיל. ובליקוטי מהרי"ח ח"ג סדר ר"ה ע' ע כתב: 'ולפענ"ד אפשר הטעם עפ"י המעשה שהובא במג"א שפעם אחת לא היו יכולין לתקוע והפכו השופר וקראו בו ויהי נועם ותקעו מפני שהשטן היה שם ועיכב מלתקוע ע"ש ולכן מכסין השופר עד שעת התקיעות שלא ישלוט בו השטן ..'. וראה שו"ת חלקת יעקב או"ח סי' רכב ↩

⁵ אות יג ↩

⁶ חאו"ח סי' תלא ↩

⁷ סי' נא ↩

⁸ המנחת אלעזר שם חלק על דבריו וכתב: 'ועיקר הטעם הוא משום דתק"ש עיקר מצותו רק בשמיעה כיון דהתוקע בעצמו לא יצא אם עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור לא יצא גם בעצמו א"כ העיקר רק השמיעה כמ"ש הבה"ג ושארי ראשונים כמובא בב"י (סי' תקפ"ה) דלכך אין מברכי' לתקוע או על התקיעה ועיי' בפר"ח שם דגם בדיעבד לא יצא אם בירך לתקוע. ומה ענין דמיון ברכת המילה משליח האב לדמותו לכאן שהביא באבנ"ז כנז' .. ועוד אם כד' האבנ"ז שהתוקע בעצמו הי' נכון שיברך על התקיעה לתקוע וכו' .. ובאמת ז"א לפי"ד הבה"ג והפוסקים הנ"ל דפסקינן כותי' כיון שהתוקע בעצמו אינו יוצא לפעמים בתקיעתו וע"כ ל"ש לברך רק לשמוע קול שופר ולא תיקנו נוסח ברכה אחרת כנז' ↩

⁹ המנחת אלעזר שם תמה על דבריו וכתב: 'ודבריו בלתי מובנים כלל דאיך נחשב זה מעביר על המצות לגבי התוקע הא גם התוקע בפ"ע לא יוכל לברך רק לשמוע כנ"ל. וגם אם כדבריו היכן מצינו מעביר על המצות לגבי בנ"א היינו התוקע וא"כ הוא היו צריכין לכסות את הבעל תוקע ולא את השופר. וזהו ג"כ הטעם השני שכתב ושניהם אין בהם טעם כלל, במחכהדר"ג' ↩

¹⁰ ח"א סי' קטז ↩

¹¹ שו"ת ליקוטים והשמטות סי' נו. וראה בדבריו שם שכתב עוד טעמים ↩

---

[11] (הלכה 916)

שאלה: היכן צריך לתקוע את תקיעות מיושב, ומעומד?

תשובה: כתב הכלבו¹: 'וגם יש מקומות שתוקע ביום ראשון בבימה וביום שני במקומו'.

וכתב הרמ"א בדרכי משה²: 'ואין נוהגין כן אלא תוקעין שני הימים על הבימה קודם התפלה'.

וכ"כ להלכה³: 'ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין'.

ובטעם הדבר כתב הלבוש⁴: 'ועומד על הבימה במקום שקורין שם בתורה, ולא יעמוד במקום מושבו מפני כבוד הצבור'.

ולגבי תקיעות מעומד כתוב במנהגי מהרי"ל⁵: 'אם לא הי' שם תוקע אלא מהרי"ל סג"ל אז הי' תוקע בעצמו, אע"ג שהי' באותה שעה ש"ץ .. והי' נשאר עומד במקומו קודם העמוד והיה תוקע קולות דמעומד, ולא הלך על המגדל כשאר תוקעים כשתוקעין על סדר ברכות דמעומד'.

ומדבריו נראה שבדרך כלל גם תקיעות מעומד היו תוקעים על הבימה⁶.

אך הרמ"א בדרכי משה שם כתב: 'והתקיעות שתוקעים על סדר התפלה בשניהם במקומו'.

והביאו המגן אברהם⁷: 'ועומד במקומו וא"צ לעמוד על הבימה [ד"מ סי' תקפ"ו]'.

וכתב האליה רבה⁸: 'ונראה לי פירושו, בשעת התקיעה עומד במקומו ואין צריך לעמוד על הבימה, אבל קודם התקיעה מותר לילך אנה ואנה, ובלבד שלא ידבר ולא יסיח דעתו. ואף מי שמחמיר, מכל מקום לצורך מצוה לפתיחת ארון קודש ודאי מותר'.

אך העטרת זקנים⁹ כתב: 'ויש מקומות תוקעין אצל החזן. ובק"ק ווינא היו נוהגין שתוקעין אף אותן התקיעות על סדר התפלה על הבימה, ואותו התוקע עולה על הבימה תיכף קודם שמתחילין מוסף, ועומד שם עד סוף התפלה. ודכירנא שמנהג זה נתיסד מהגאון המופלג מהור"ר וואלף ז"ל כשהיה אב"ד ור"מ שם'.

וכתב הפרי מגדים¹⁰: 'יש מקומות שתוקעין הסדרים על מקומם, ויש עולין על הבימה, אבל תקיעות מיושב עולין על הבימה'.

ולמעשה כתב אדמו"ר הזקן כדברי הרמ"א והמג"א, שבסי' תקפה¹¹ כתב: 'נוהגים לתקוע על הבימה במקום שקורין'. ובסי' תקצב¹² כתב: 'נוהגין שבתקיעות מיושב עולה התוקע על הבימה ותוקע שם מפני כבוד הציבור אבל בתקיעות מעומד כיון שהן בתוך התפלה אין מטריחין אותו לעלות אלא עומד [במקומו] ותוקע'.

וכתב המטה אפרים¹³: 'ובקצת מקומות נוהגים לתקוע גם התקיעות שעל סדר הברכות על הבימה כדי שיהא נשמע היטב לכל הצבור והתוקע עולה על הבימה קודם שמתחילין מוסף ועומד שם עד סוף התפלה'.

ובטעם התקיעה על הבימה ראינו שכתב הלבוש ואדמו"ר הזקן שהוא משום כבוד הציבור, אמנם מצינו באחרונים עוד כמה טעמים לכך¹⁴, הגר"א¹⁵ כתב: ונוהגין כו'. מדרש רבה ריש פ' שופטים רכ"ג א"ר יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה צדקה דכתיב צדק מלאה ימינך תורה דכתיב מימינו אש דת למו שני דברים בידו ואלו הן הנפש והדין הנפש דכתיב אשר בידו נפש כל חי והדין דכתיב ותאחז במשפט ידי כו'. לשון הרוקח ויזכור צדקתו בקריאת התורה ששניהם בימין להטיב לנפש בעת משפט וזהו שאמר בתהלים פ"ט צדק ומשפט כו' אשרי העם יודעי תרועה כו' ובפסיקתא ר"י בר נחמני בשם רשב"ל פתח עלה אלהים בתרועה בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים כו' ע"ש ברוקח וז"ש צדק ומשפט כו' ששמאל נכלל עם ימין וז"ש נרי בידך ונרך בידי כו' ג"כ כנ"ל ע"כ רואין לכלול הדין במקום התורה'.

והגרנ"י פלאג'י ביפה ללב¹⁶ כתב: 'והטעם לזכור שבשופר ניתנה התורה לישראל שנאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד וגו' ועיין בתנא דבי אליהו .. פכ"ב .. כשעלה דוד את ארון האלוקים אשר שם לוחות התורה מבית עובד אדום אל עיר דוד ככתוב בשמואל ב סי' ו כתוב שם ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה וקול שופר וק"ל'.

והנצי"ב במשיב דבר¹⁷ כתב: 'וכן אנו נוהגין לאחוז ס"ת בשעת תקיעת שופר על הבימה, כדי שיהיה כעין תקיעת חצוצרות על הקרבת הקרבנות על המזבח, ומיום שחרב ביהמ"ק אין לנו מגין ומעלה זכרונות לטובה כמו התורה והיא עמידתנו והיקום אשר לנפשנו ואומתנו בקרב פזורינו ואנו מצטיינים בה כמו בביהמ"ק לפנים'.

הרבי¹⁸ העיר על מ"ש אדמו"ר הזקן בסידור אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר: 'לכאורה צ"ע מאי קמ"ל .. וי"ל שמרמז על השייכות דתק"ש לענין מ"ת, כמ"ש הרס"ג (הובא באבודרהם) שזהו א' מהטעמים דתק"ש, לזכור קול השופר דמ"ת (וכפי שאומרים בפסוקי שופרות). וי"ל דזהו טעם המנהג .. לתקוע על הבימה במקום שקורין'.

א"כ ראינו שתקיעות מיושב תוקעים על בימת קריאת התורה, אך תקיעות מעומד רשאי לתקוע במקומו

--------------

---

הערות:

¹ סי' סד ↩

² או"ח סי' תקפה ס"ק א ↩

³ שו"ע או"ח סי' תקפה ס"א בהג"ה ↩

⁴ או"ח סי' תקפה ס"א ↩

⁵ הל' שופר ↩

⁶ ראה לקוטי מהרי"ח סדר ר"ה ע' ע ↩

⁷ סי' תקצב ס"ק ו ↩

⁸ סי' תקצב ס"ק ח ↩

⁹ סי' תקפה ס"ק א ↩

¹⁰ א"א סי' תקצב ס"ק ו ↩

¹¹ ס"ג ↩

¹² ס"ט ↩

¹³ סי' תקצב ס"ט ↩

¹⁴ וראה כף החיים סי' תקפה ס"ק ח. הלכות חג בחג (קארפ) ימים נוראים פ"ט הערה 13. תשובות והנהגות ח"ב סי' רעז ↩

¹⁵ בביאורו לסי' תקפה אות ב ↩

¹⁶ ח"ב סי' תקפה ס"ק ב ↩

¹⁷ שו"ת ח"א סי' טו. וראה גם משנ"ב סי' תקפה ס"ק ג ↩

¹⁸ לקו"ש חל"ט ע' 43 בשיחה לר"ה הערה 1 ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp

---

שופר גזול

[א] (הלכה 646)

תקיעת שופר

תשובה: הגמרא במסכת ר"ה¹: 'אמר רב יהודה: בשופר של עבודה זרה² לא יתקע, ואם תקע יצא. בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא. מאי טעמא? עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה [=כיון שדינו בשריפה, הרי זה כאילו אין בו שיעור]'.

ובתלמוד הירושלמי במסכת סוכה³ מובא בזה מחלוקת: 'שופר ע"ז ושל עיר הנדחת ר' אלעזר אמר כשר. תני רבי חייא כשר תני רבי הושעיה פסול. הכל מודים בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסורי הנייה, ברם הכא⁴ יום תרועה יהיה לכם, מכל מקום. א"ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא, ויש קול אסור בהנייה, מה פליגין בשגזלו משופה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו'.

א"כ ראינו שהתלמוד הבבלי הכשיר בדיעבד שופר של ע"ז [של גוי], ופסל שופר של עיר נדחת, אך לא הוזכר דין שופר הגזול. אמנם בירושלמי הובאה מחלוקת לגבי שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת, ונראה שם שהשוו בין שופר של ע"ז לשופר גזול, וביארו את ההבדל בין לולב (שלכו"ע אסור בע"ז, וגזול) לשופר, ומבואר שם בירושלמי שני טעמים להתיר א. שלמדים את זה מפסוק, ב. שבקול בלבד אין גזל ואיסור ע"ז. וסיים הירושלמי שאם גזל שופר שאינו משופה, ושיפהו לכו"ע יצא ידי חובה, כיון שקנאו בשינוי.

הרמב"ם (וכפי שביארו המגיד המשנה) פסק בדין שופר הגזול כדברי האומרים בירושלמי שהוא כשר, וכתב את הטעם השני. והראב"ד כתב את הטעם הראשון.

שהרמב"ם⁵ כתב: 'שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל'. וכתב הראב"ד: 'א"א ואפילו יהיה בו דין גזל, יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איתא בירושלמי'.

גם הרא"ש⁶ פסק כהמכשירים, וביאר הב"י⁷ שהרמב"ם והרא"ש פסקו להכשיר כיון שהלכה כרבים - כרבי אלעזר ורבי חייא ורבי יוסא שהכשירו שופר של ע"ז ולא כיחיד - רבי הושעיה שפסל, ומ"מ ס"ל שפסול של ערי הנדחת אלא שהוא לא מהטעם שכתוב בירושלמי, שזה איסור הנאה, אלא בגלל הטעם של הבבלי של מיכתת שיעוריה.

אך האור זרוע⁸ הובא בהגהות אשרי⁹ פסק כהאוסרים וכתב: 'כתוב בתשובות .. ושופר הקנוי מן העכו"ם כשר אנוס וגזול פסול וכן הורו רבותי הגאונים ע"כ. ומפרש בירושלמי בפ' לולב הגזול כשגזל שופר משופה הוא דאסור אבל גזל קרן ושיפהו דמים הוא חייב לו כשר'.

וביאר הב"י שם ששיטת האור זרוע היא שמכיון שהבבלי פוסל שופר של עיר הנדחת הרי"ז מלמד שהלכה כדברי רבי הושעיה שבירושלמי שפסל, וא"כ גם שופר גזול פסול, אא"כ גזל ושיפהו שאז כשר כיון שקנה את השופר עצמו בשינוי שם ושינוי מעשה ואינו חייב להחזיר את השופר, אלא לשלם ממון.

גם בחדושי הר"ן¹⁰ מחמיר וכתב: 'ומכאן נ"ל דשופר שגזלו מחבירו ותקע בו לא יצא כי היכי דאמרי' בלולב משום מצוה הבאה בעבירה ולא מפלגינן בהו משום דבלולב בגופו הוא יוצא ובשופר בקולו הוא יוצא דאי הכי נהי דסבירא לן השתא מצות לאו ליהנות ניתנו אמאי לא יצא אבל בירוש' במס' סוכה הכשירו ובעינן התם מה בין שופר ללולב ופריך תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקול ואין בקול דין גזל. ולא נראה לי כן לפי גמרתינו וכן דעת הרא"ה ז"ל שאפילו בשופר לא יצא. והרמב"ם ז"ל סמך על הירוש' בפ"א מהל' שופר'.

המאירי¹¹ הביא את ב' הדעות והכריע כהרמב"ם וז"ל: 'שופר הגזול לא נזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב פירשו שאין תוקעין בו לכתחלה אבל אם תקע בו יצא ואעפ"י שבלולב אמרו לא יצא לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל ולקצת גדולי הדור ראיתי שחולקין עם תלמוד המערב לפסול בדיעבד שכל המקיים מצוה בדבר הגזול לא קיים את המצוה אא"כ קנאה מן הדין כגון ביאוש ושנוי מעשה ואין הדברים נראין כלל'.

ולמעשה פסק המחבר¹² כשיטת הרמב"ם והרא"ש: 'הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו'.

וזה לשון אדמו"ר הזקן¹³: 'הגוזל שופר ותקע בו יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו ואינו דומה ללולב ומצה וציצית הגזולים לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד ואין בשמיעת קול דין גזל שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל ולפיכך אע"פ שתקע בו באיסור גזל כיון שבעיקר המצוה דהיינו השמיעה אין בה איסור גזל יצא ידי חובתו..'.

א"כ ראינו שיוצא י"ח גם השומע משופר גזול, ומחר נראה לגבי ברכה על שופר זה, ופרטים נוספים בדין זה.

---

הערות:

¹ כח, א ↩

² וביארו הראשונים הרא"ש והר"ן (ראה בדברי הב"י או"ח סי' תקפו. ושו"ע או"ח תקפ"ו ס"ג) שהמדובר בשופר של גוי, אך שופר ע"ז של ישראל לא יצא וכמ"ש במסכת חולין פט, א ↩

³ פ"ג ה"א ↩

⁴ במדבר כט א ↩

⁵ הל' שופר פ"א ה"ג ↩

⁶ ר"ה פ"ג סי' ט ↩

⁷ או"ח סי' תקפו ↩

⁸ הל' ר"ה סי' רעד ↩

⁹ ר"ה פ"ד סי' יד ↩

¹⁰ ר"ה כח, א ↩

¹¹ ר"ה שם ↩

¹² סי' תקפו ס"ב ↩

¹³ סי' תקפו ס"ד ↩