תקיעת שופר
[2] (הלכה 647)
למדנו בהלכה הקודמת שלהלכה יוצא י"ח בשמיעת קול שופר משופר גזול [ב]
שאלה: האם יכול לברך על תקיעה בשופר כזה?
תשובה: על דברי המחבר1 שיוצאים י"ח בשופר גזול כתב המהריק"ש בערך לחם: 'אבל אין מברכין עליו, ועיין סי' תרמ"ט דין א'. וכ"כ המגן אברהם2: 'ומ"מ אין מברכין עליו ועססי' תרצ"א'.
אך הפרי חדש שם כתב: 'כתב מוהריק"ש ז"ל, דכי היכי דאמרינן לקמן בסי' תרמ"ט [ס"א] גבי לולב גזול, אפילו קנאו בשינוי לא יברך עליו, דהוא הדין הכא. ולי נראה, דכי היכי דמפלגינן בין לולב גזול לשופר גזול לענין חיוב המצוה, כדאמרינן בירושלמי מה בין לולב ומה בין שופר, תמן בגופו הוא יוצא, הכא בקולו, פירוש שמצות השופר אינה אלא השמיעה ואין בקול דין גזל, הכי נמי יש לחלק לענין הברכה, דשאני התם גבי לולב שמזכיר שם שמים על הנטילה ולהכי אינו בדין שיברך, עם כי לענין המצוה כיון שאין בה הזכרת שם שמים יוצא, משא"כ הכא דהברכה אינה אלא על השמיעה ובשמיעה לא שייכא גזל כדכתיבנא, שפיר דמי לברוכי עלה בכל גווני, כן נראה לי3.
ופסק אדמו"ר הזקן4: 'ומ"מ כיון שע"י גזל באה המצוה אליו לא יברך עליה5 כדין מצוה הבאה בעבירה שנתבאר בסי' י"א ובסי' תרמ"ט ע"ש'.
★ ★ ★
שאלה: האם לאחר שכבר גזל יש היתר לשמוע בשופר גזול לכתחילה?
תשובה: כתב הב"ח6: 'ומיהו נראה דאף בנתייאשו לכתחלה לא יתקע בו דמשמעות הפוסקים שכתבו בסתם בדיעבד יצא אבל לכתחלה משמע דאין לחלק בין נתייאשו ללא נתייאשו'7.
וי"ל שגם בגלל שקיום המצוה הוא בלי לברך הוי דיעבד ואין לעשות כן לכתחילה, וראה גם דברי אדמו"ר הזקן8: 'ומכל מקום לכתחלה אין להם לבדוק בלא שמיעת הברכה שהרי הם עושים מצוה ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה9'.
וכתב השד"ח10: 'אלא שיש להבין למאי איצטריך לומר שאין מברך עליו דהא לכתחלה אינו יכול לתקוע בו כמובן מדברי הפוסקים שכתבו שאם תקע בשופר גזול יצא דמשמע לכתחילה אין לתקוע בו וא"כ לגבי דיעבד הרי אין שייכה אזהרה דמאי דהוה הוה ודוחק לומר דכונתם דאף מי שלא ישמע לדברי חכמים ויטלנו עכ"פ לא יברך, ואולי י"ל דנפקא מינה למי ששומע ברכת המברך על שופר גזול בשוגג דלא יענה אמן על ברכתו. ועוד אולי י"ל דלפי מאי דקיימא לן בעלמא שעת הדחק כדיעבד דמי וא"כ אם אין לו שופר כי אם זה הגזול יטלנו ולא יברך עליו כן נראה לצדד וצריך לעיין בזה איה"ש'. אלא שלכאורה הדברים מפורשים בדברי אדמו"ר הזקן11 ביחס למצה, שכתב: 'ומ"מ (לכתחילה אין לו לצאת בו ידי חובתו מטעם שנתבאר בסימן יא. ואם אין לו מצה אחרת עכ"פ) לא יברך עליו'. וראה גם מטה אפרים12.
הערות:
1 או"ח סי' תקפו ס"ב ↩
2 שם ס"ק ד ↩
3 וראה הל' חג בחג (קארפ) ימים נוראים במשמרת ימים נוראים סי' ז ↩
4 שו"ע או"ח סי' תקפו ס"ד ↩
5 אדמו"ר הזקן לא ביאר מפורש האם השומע מהתוקע הגזלן יכול לברך. שלכאורה י"ל שמכיון שאין אצלו עבירה יכול לברך. ולא דמי ללולב מצה וציצית שהרי הוא אינו משתמש בחפץ שצריך להשיבו אלא שומע קול שאין בו גזילה מאחר (הגזלן) העובר עבירה. ועצ"ע ↩
6 או"ח סי' תקפו, וכתב רק נתייאשו, אך ראה מש"כ הפר"ח שם: 'ומיהו הדבר ברור, דאף בקונה שופר גזול שלא יתקע בו אם יש לו אחר, דאוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו, כדאמרינן גבי לולב בירושלמי דריש פרק לולב הגזול'. וכ"כ המטה אפרים סי' תקפו באלף למטה סק"ח שגם במקרה שהי' יאוש ושינוי רשות, שמברך, אעפ"כ: *'ומ"מ אם יש לו שופר אחר לא יתקע בשופר זה דאוי לו לזה שנעשה סנגירו קטיגורו. פר"ח (וע"ש מה שכ' על מהריק"ש) וגם בל"ז אין לו לקנותו (כשיש לו שופר אחר) כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה'* ↩
7 ודלא כמ"ש בעמודי אש סי' ו כמבואר בשד"ח שם ↩
8 סי' תלב ס"ט ↩
9 ובספר ארבעת המינים (ווינר) ח"א סי' תרמט אות ז דייק כן מלשון אדמו"ר הזקן בסי' תנד (הובאו לעיל) שכתב שמ"מ לכתחילה אין לצאת מטעם שנתבאר בסי' יא, ושם רק נכתב שאין לברך. וראה ג"כ אור ההלכה (דאוידאוויטש) סי' יא חידושים אות ו. וראה ביאור הלכה סי' יא ס"ו ד"ה לעשותן ↩
10 אספ"ד מערכת ר"ה סי' ב אות ל (ח"ו ע' 2800) ↩
11 תנד ס"י ↩
12 סי' תקפו באלף המגן ס"ק ז ↩
[3] (הלכה 906)
בימים הקרובים נלמד כמה מנהגים והלכות הקשורים לימים הנוראים הקרבים.
שאלה: מהי הסיבה שליד הבעל תוקע יש מישהו שמקריא לו את סדר התקיעה? (1)
תשובה: כתב הרא"ש בתשובה1: 'ועל שמקרין לתוקע מנהג כשר הוא מחמת שאימת צבור הוא על התוקע ובהול הוא איכא למימר שמא יטעה, והפסק אינו, כמו גביל לתורי'2.
וכתב הרמ"א3 בדרכי משה: 'נוהגים שהחזן המתפלל שחרית מקרא לפני התוקע מלה במלה סדר התקיעות כדי שלא יטעה בתקיעתו ומנהג יפה הוא'.
וכ"כ בהג"ה בשו"ע4: 'נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא'.
אמנם מלבד חשש טעות, מצינו טעם נוסף וכמ"ש השל"ה5: 'נוהגין להקרות לפני התוקע, ולומר: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. וכן בכל הקולות. והוא מנהג יפה, כדי שלא יטעה התוקע. אמנם, יש ג"כ סוד בדבר, כי התקיעות מעוררים העניינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר 'תקיעה', יכוון לסוד התקיעה. וכן כשאומר 'שברים' או 'תרועה', יכוון לסודיהן. ובכל סדר וסדר לפי סודו. ועל ידיעה זו תוקע התוקע. ע"כ צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות, וצדיק. והתוקע, עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות. ובודאי היה יותר טוב, אם גם התוקע היה בעל סוד, אמנם [אם] לא גם זה יכשר. ולפי זה, ראוי ג"כ שתקיעה הראשונה יאמר ג"כ המקרא תקיעה. ולא כמו שנוהגין, שהתקיעה הראשונה מתחיל התוקע מעצמו, דכל מה דאפשר למעבד לכוין אל הסודות צריך להדר ולזרז'.
וכתב המגן אברהם6: 'תקיעה ראשונה יקרא [ג"כ] לפניו7 (של"ה), עיין סי' קכ"ח סי"ג. פעם א' לא היו יכולים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע (מטה משה מהרי"ל), וטוב שיהיה התוקע יודע לכוין הסודות, ואם לא אזי עכ"פ יהיה המקרא יודע וכשמקרא יכוין הסודות, של"ה'.
וכתב המקור חיים (בכרך): 'נכון שגם תקיעה ראשונה יקריא אם אין התוקע מוחה פן יבהל'. ועוד כתב: 'יזהר שלא להקרות עד גמר אמן מפי העונים וגמר קול התקיעה, וכן במיושב, ולא יתקע עד גמר קול המקריא, וכן הציבור בענייתם אשרי העם'.
וע"ד הדרוש כתב הגר"ש קלוגר לבאר8: 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול. .. הראה להם הקב"ה עוד היאך יעשו בענין התקיעות, להיות שנים, אחד מקרא ואחד תוקע, ובזה מתעלה השופר יותר מאם היה התוקע תוקע לבד. ולכך תחלה אמר ויהי קול השופר הולך וחזק, אבל לא מאד, ואעפ"כ ויחרד כל העם אשר במחנה, אך אח"כ אמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, יותר ממה שהיה תחלה, היינו שמשה ידבר והוא היה המקרא ומסדר התקיעות, ואלהים יעננו בקול, והקב"ה תוקע עפ"י דיבורו, ולכך על ידי שניהם, קריאת משה ותקיעות, נעשה השופר יותר חזק ממה שהיה תחלה טרם שהיה משה המקרא, דאז הוי רק קול חזק ואח"כ נעשה חזק מאד, מחמת שמשה היה המדבר והמקרא. וגם מה שכתב המג"א [שם] דעכ"פ המקרא יכווין הסודות, נראה לרמז זה במה שפעם אחד אמר9 יום תרועה יהיה לכם, ופעם כתיב10 זכרון תרועה מקרא קודש, והכוונה, דהנה חז"ל11 דרשו יום תרועה יהיה לכם, ולכך רמזה לנו התורה כך, דהתוקע עצמו יום תרועה יהיה לכם מכל מקום, בין אם יוכל לכווין הסודות או לא, אבל זכרון, המקרא המזכיר התרועה בפה זה יהיה מקרא קודש ויכוין בקדושה שבהם. אבל בעוונותינו הרבים אין אתנו יודע עד מה, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים'.
א"כ ראינו כמה טעמים מדוע צריך שיקריאהו לבעל תוקע את התקיעות12, ושצריך להקריא גם את התקיעה הראשונה.
בהלכות הבאות נראה מי הוא המקרא, ואת דברי אדמו"ר הזקן, ומנהג חב"ד למעשה.
--------------
הערות:
1 כלל ד סי' יח ↩
2 הגמרא בברכות מ, א אומרת: 'רב ששת אמר: אפילו גביל לתורי נמי [=אפילו אמר האדם אחרי הברכה הביאו אוכל לבהמה] אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת'. וא"כ אין בעיה של הפסק בכך שהמקרא אומר את סדר התקיעות לבעל תוקע' ↩
3 או"ח סי' תקפה אות ב ↩
4 או"ח סי' תקפה ס"ד ↩
5 מסכת ראש השנה פרק נר מצוה ↩
6 שו"ע שם ס"ק יא ↩
7 אמנם עיקר סיבת ההקראה של התקיעה הראשונה היא כדברי השל"ה מצד הכוונה, אך להעיר שיש שכתבו שגם מצד חשש טעות יש להקרות תקיעה הראשונה, ועכ"פ משום שלא פלוג, וראה מחצית השקל ופרמ"ג על המג"א. אך ראה מאמר מרדכי או"ח סי' תקצב ס"ק ז: 'והנה לכל הפירושי' נלע"ד שיש ליזהר שלא יקרא המקרא לתקוע התקיעה ראשונה דהא בתקיעה ראשונה ליכא למיחש לטעות כמשנ"ת לעיל סי' קכ"ח סי"ג ואפי' לדברי רמ"א שם נראה דשאני הכא שאין להפסיק לכתחילה בין ברכה לתקיעה אבל ראיתי להרב מ"א והאחרונים ז"ל לעיל סי' תקפה שכתבו בשם הרב של"ה דגם תקיעה ראשונה יקרא לפניו'. וכ"כ המשנ"ב בשעה"צ (סי' תקפה ס"ק לא): 'מ"מ בעניננו במקום שאין מנהג יותר טוב שלא להקרות בתקיעה ראשונה כדי שלא יהיה הפסק להמקרא' ↩
8 חכמת שלמה או"ח שם ס"ד ↩
9 במדבר כט, א ↩
10 ויקרא כג, כד ↩
11 ראש השנה כט, ב ↩
12 ולגבי דיעבד ראה שו"ת שיח יצחק סי' רפא: 'ולגבי תקיעת שופר אין לנו לא מדרש ולא גמ' על קבלה למה שנהגו להקרות לפני הבעל תוקע, אלא שבביאורי הגר"א (ס"ק ט"ו) שם [סי' תקפ"ה], רוצה לדמות הקראה זו למה שמקרים הכהנים, אבל מדרש מפורש או גמ' אין לנו על זה, ממילא שאף לשני הטעמים בדיעבד יצאו, אף אם לא הקרו לפני הבעל תוקע.' ↩
[4] (הלכה 907)
שאלה: מי צריך להיות המקרא?
תשובה: כתב הרמ"א בדרכי משה1: 'נוהגים שהחזן המתפלל שחרית מקרא לפני התוקע'.
ואמנם בשו"ע הרמ"א לא הזכיר מי צריך להקריא, אך המגן אברהם2 כתב: 'המתפלל שחרית מקרא להתוקע (דרכי משה)'.
וכ"כ אדמו"ר הזקן3: 'נוהגין שהמתפלל שחרית מקרא סדר התקיעות לפני התוקע מלה במלה כדי שלא יטעה בתקיעותיו ומנהג יפה הוא ועיין בסי' תק"צ'.
אך ראינו בהלכה הקודמת את דברי השל"ה שטעם ההקראה היא ג"כ כדי שיכוון המקריא את הכוונות ולכן כתב: 'ע"כ צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות, וצדיק'.
וכ"כ בסידור האריז"ל קול יעקב: 'ועכ"פ המסדר את התקיעות, יהי' מי שבקי בכוונות אלו, ועל כוונת המסדר יכוון התוקע, שהוא עביד האי עובדא לעורר עובדא לעילא, עפ"י כוונת המסדר. ולכן מנהג ישראל שהמסדר הוא האב בי"ד או חכם יושב בשבת תחכמוני, ועכ"פ יהי' יודע ספר, ורגיל ופרקו נאה זקן, שהוא דוגמת אריך אנפין'.
ובסידור הריעב"ץ4 כתב: 'ואם המתפלל שחרית אדם בקי, הוא קודם לאחר, אם לא שניכם מקרא שיש לו בודאי דין קדימה'.
והפרי מגדים5 כתב: 'המתפלל שחרית הוא מקרא להתוקע, עיין אליה רבה [ס"ק] ט"ו בשם דרכי משה. ובמקום שיש מורה צדק, הוא מקרא. השליח ציבור בתפלה לא יפסיק להקרות, יע"ש'.
וכתב המטה אפרים6: 'המקרא והתוקע והש"ץ המתפלל מוסף הם ראוי להם להתעורר יותר בהרהור תשובה מאחר שהם נעשים אמצעים בינו יתברך לבין הצבור. וידקדקו לחזור אחר תוקע שיהיה הגון בעל תורה ומעשים טובים כאשר כתבנו בענין הש"ץ וכן המקרא ויהיו נוהגין פרישות וטהרה מכל דבר המביא לידי טומאת קרי ר"ל עכ"פ שלשה ימים קודם ר"ה, וילמדו כוונת התפלות והתקיעות. ואם לא נמצא תוקע אשר רוח אלהים בו לכוין סודות התקיעות ראוי שיהיה המקרא יודע ובשעה שיקרא לפני התוקע יכוין ואף שהכוונות ארוכות וא"א לכוונם בשעת אמירה כמו רגע יאחוז דרך קצרה כללות הענין. ויעיין בשל"ה וסידור הגאון ר"י עמדין. ואם לא נמצא כזה איש אשר יהיה לו תפיסת יד ושם בחכמה זו. עכ"פ צריך לבחור נבון וחכם היותר גדול וירא השם. והמקרא והתוקע ראוי להם שילמדו היטב דיני השופר וסדר התקיעות כי לפעמים מאיזה סיבה נופל טעות בפי המקרא או בשגגת התוקע ואם לא יהיה בקי בדין איך לעשות אם לתקוע להלן או לחזור לראש הסדר יצווחו עליו בבית המדרש כמעשה שהביא הרא"ש בשם הראב"ן וזה מביא לידי בלבול וטירוף דעת התוקע והשומעים. ונוהגין בכל מקום שיש שם אב"ד שהוא המקרא'.
וכתב הג"ר הלל ליכטנשטין במשכיל אל דל7: 'ודכירנא (ממורי הגאון רשכבה"ג בעל חתם סופר זללה"ה) שאמר בדרך צחות מדוע בעת תקיעות שופר דוקא הרב שבעיר הוא הוא המקרה להתוקע, תקיעה, תרועה, תקיעה. הלא עבודה זו גם אחר יכול לעשות, אלא טעם הדבר, שאם אחד מהמון עם יהי' המקרה ויראה נוסח התפילות (הנדפס במחזורים) עם שמות המלאכים ידמה בדעתו שרק טעם זה הוא יסוד של מצות תקיעות שופר, ורק עפ"י כונה זו יקרה לתקוע, משום שלדעתו מי שאינו תוקע עפ"י כונה זו לא קיים מצוות שופר כלל, ובאמת לבבי לא כן ידמה, כי מי עמד בסוד ה' ואמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, משום הכי היתה התקנה שיהי' המקרה רק הרב שהוא ת"ח והוא יודע שכל אותן הנוסחאות עם שמות המלאכים רק דברים של מה בכך המה ולא לעיכוב', ועיקר כונת המצוה הוא, רחמנא אמר תקעו, הקב"ה צוה לבניו קיימו מצוות תקיעה, ורק עפ"י כונה זו דהיינו הנני מוכן ומזומן לקיים רצון השי"ת שאמר תקעו הוא מקרה להתוקע, והיא היא הכונה הנבחרת ואין בה משגה. עכ"ל הזהב'.
וכ"כ המשנה ברורה8: 'ובמקום שיש מו"ץ הוא מקרא'.
א"כ ראינו שנהוג שיהא אדם שיקריא לבעל התוקע את סדר התקיעות, ויש שנהגו שיהא זה הבעל תפילה של שחרית וכ"כ אדמו"ר הזקן, ויש שנהגו שזה יהי' הרב או המו"ץ שבאותו מקום.
בהלכה הבאה נראה את הנהגת רבותינו נשיאנו ומנהג חב"ד בענין המקריא.
הערות:
1 או"ח סי' תקפה אות ב ↩
2 שם ס"ק יא ↩
3 שו"ע שם ס"י ↩
4 דיני תקיעת שופר נצוץ ז אות טו ↩
5 או"ח שם משב"ז ס"ק ז ↩
6 סי' תקפה ס"ב ↩
7 ח"ד כלל ג פרט ב (דף כא, ב בשוה"ג) ↩
8 שם סי' תקפה ס"ק יח ↩
[5] (הלכה 908)
בהלכה הקודמת ראינו את דברי אדמו"ר הזקן1 שכתב: 'נוהגין שהמתפלל שחרית מקרא סדר התקיעות לפני התוקע מלה במלה כדי שלא יטעה בתקיעותיו ומנהג יפה הוא'.
שאלה: מה למעשה מנהג חב"ד?
תשובה: במנהג חב"ד מצאנו א) שלא נהגו ששליח ציבור הוא המקרא. ב) לא מקריאים בפה, אלא מסמנים באצבע בסידור, וכדלקמן:
הרבי הרש"ב
סיפר הרבי הריי"צ בר"ה תרצ"ה2 שבמשך כמה שנים הוא הי' הבעל תוקע ואביו הרבי הרש"ב הי' המקריא: 'פעם רצה אדמו"ר נ"ע שאתקע בנשימה אחת, ועשיתי כן בסדר אחד. לפעמים רצה שאתקע ה' שברים (ולא ד'). והיו בינינו סימנים שעל ידם הבנתי רצונו, כל זמן שלא הי' מסיר אצבעו מן התיבה הייתי מושך (התקיעה או התרועה)'.
עדות נוספת על התקיעות אצל הרבי הרש"ב סיפר הר"י חיטריק3: 'בחורי הישיבה בעלי כח אחזו איש את רעהו כמו שלשלת וגדר, שלא ידחקו קרוב לשלחן וקרוב לכ"ק אדמו"ר, ורק אחדים מזקני החסידים והבעל מקריא (שהוא גם הבעל קורא) ניתן להם רשות להכנס לפנים הגדר והשלשלת. הבעל קורא והבעל מקריא בר"ה ויוה"כ היו חזקה לבעל המגיה, החסיד ר' שלום ואולאסאוו .. והמקריא רק מראה באצבע סדר התקיעות כמו שהם מודפסים במחזור או בסידור'.
הרבי הריי"צ
ביחס לראש השנה תרצ"א כתב הרבי4: 'תקע ר' פייוויש זאלמאנאב נ"י. וכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א אמר הפסוקים והברכות. לא הי' מקריא - התקיעות - בדיבור, רק מראה באצבע בסידור'5.
וכך כתב הרבי ג"כ במנהגים עבור היום יום ח"ב6: 'אם מאיזה טעם אין אדמו"ר התוקע, אזי הוא המקריא, אבל לא בדיבור, כי אם ע"י הוראה באצבע בסידור (והתוקע מאריך בתקיעתו עד [שמסיר המקריא אצבעו])'.
הרבי
ביומן משנת תשי"ב7 מסופר: 'התקיעות תקע ר' מענדל טעננבוים, וכ"ק אד"ש אחז את אצבעו על הסידור, וכאשר הי' 'תקיעה' אחז באצבעו על השברים, 'שברים' על התרועה כו' כמו מקריא'.
וכן ביומן משנת תשי"ד8 מסופר: 'כ"ק אד"ש תקע רק את התקיעה הראשונה (כאשתקד), ואח"כ נתן לר' מענדל שי' טננבוים והלה תקע את שאר התקיעות כשכ"ק אד"ש מקריא באצבעו בסידור'.
וכן ביומן מתשרי תש"כ9 מסופר שהרבי התחיל לתקוע בשופר, אך נתן לרב טננבוים להמשיך התקיעות, והרבי הקריא באצבע10.
ביחס למנהג שלנו, כתב הרבי לגר"ח נאה11: 'בענין מקריא התקיעות, שרוצה להסביר זה שאינו אלא מורה באצבע שהוא רק בשעה שהאדמו"ר הי' בעצמו התוקע. הנה בטח ידוע לו שבשנים הקודמות, הנה כמה וכמה שנים של אדמו"ר מוהרש"ב לא הי' האדמו"ר התוקע כ"א המקריא וכן בשנים האחרונות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ולא היו מקריאים אלא באצבע אבל לא בדיבור'.
גם בסעודת יום א' דר"ה התשכ"ט הרבי התייחס למנהגנו12, ואמר: 'ענין המקריא בתקיעת שופר נזכר מפורש בשו"ע אדמו"ר הזקן, ואף בכל בתי הכנסת של חסידי חב"ד נהגו כן. כאשר הייתי ברוסטוב במחיצת כ"ק מו"ח אדמו"ר, ראיתי פעם ראשונה תקיעות ללא מקריא [=בדיבור], והנה המושג הידור פירושו שמוסיפים ומשתדלים להוסיף או' כו' פרט מסויים צדדי, אבל בזה עצמו מה שייך הידור, וא"כ קשה לומר שזה מטעם הידור. אולי אצל הרביים הי' נוגע יותר שלילת ענין ההפסק', הרב משה דובער ריבקין אמר לרבי: 'אוי"ל בטעם הדבר שאין אצל רבותינו נשיאנו מקריא, כי ענין המקריא הוא כאשר התוקע אינו יודע הכוונות על בוריין, והמקריא יודע, משא"כ אצל רבותינו נשיאנו שבודאי ידעו הכוונות, אין כל מקום למקריא? הרבי ענה לו: 'א"א לקבל הסבר זה, שכן שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם הי' הוא התוקע בשופר, ואביו אדמו"ר הרש"ב נ"ע הי' המקריא'.
וכך כתוב בספר המנהגים13: 'מקריא התקיעות - מורה באצבעו בסידור אבל אינו מקריא בדיבור'.
א"כ למעשה למנהגנו המקריא אינו אומר בדיבור אלא מראה באצבע, ולא הקפידו שהמקריא יהי' הבעל שחרית.
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' תקפה ס"י ↩
2 תו"מ רשימות היומן ע' שמז ↩
3 רשימת דברים ע' 356 ↩
4 תו"מ רשימות היומן ע' קנט ↩
5 וראה ג"כ סה"ש תש"ד ע' 3 וסה"ש התש"ה ע' 3 ↩
6 תו"מ רשימות היומן ע' תעה ↩
7 תשרי בליובאוויטש (יוזביץ) ע' 60 ↩
8 תשרי בליובאוויטש (גרנובטר) ע' 1 ↩
9 תשרי בליובאוויטש (יוזביץ) ע' 283 ↩
10 ביחס לשאר השנים: הרה"ח ר' שמואל לויטין הי' המקריא אצל הרבי כמה שנים עד פטירתו ביא אלול התשל"ד, ולאחמ"כ כמה שנים הרבי תקע בשופר בלי מקריא, עד יום ב' דר"ה התשל"ט, שאז הרבי רמז להר' מענדל טננבוים שיהי' המקריא (אוצר מנהגי חב"ד תשרי ע' קכ) ↩
11 אג"ק ח"ה ע' קט אות ג (צילומו נדפס בנודע בשיעורים ע' 438) ↩
12 המלך במסיבו ח"א ע' רלה - ו, תו"מ חנ"ד ע' 4 ↩
13 ע' 56 ↩
[6] (הלכה 909)
שאלה: מי ראוי להיות בעל תוקע?
תשובה: כתוב בזהר1 ביחס לחזן ובעל תוקע של הימים הנוראים: 'אמר ר' אלעזר חמינא לאבא ביומי דר"ה ויום הכפורים דלא בעי למשמע צלותא מכל ב"נ אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם לדכאה ליה, דר"ש הוה אמר הכי בצלותא דהאי ב"נ דאנא מדכנא אתכפר עלמא, וכ"ש בתקיעה דשופר2 דלא מקבל תקיעתא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה'.
דברי הזהר הובאו בשל"ה3, וז"ל: 'שלשה ימים קודם ר"ה וכן קודם יו"כ, צריך הש"צ וכל מי שנברר מהקהל להתפלל או לתקוע, צריכין להפריש עצמן מכל דבר המביאים לידי טומאה, וצריכים טהרה ביותר. שכ"כ הזהר בפרשת ויקרא וז"ל: רבי אלעזר ורבי אבא הוו יתבי, אמר רבי אלעזר, חמינא לאבא ביומי ר"ה ויו"כ, דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש, אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם, לדכאה ליה. דרבי שמעון הוה אמר הכי: בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכנא אתכפר עלמא, וכל שכן בתקיעת שופר, דלא מקבל תקיעותא דבר נש, דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעא, עכ"ל. הרי רשב"י לא רצה לשמוע התפילה משום אדם בבית הכנסת בר"ה ויו"כ, אא"כ היה בוחן אותו שלשה ימים קודם יו"ט, שהיה בודק אותו אם הוא הגון להתפלל, הן מחמת מעשיו, הן מחמת ידיעת הכוונה. וזהו שאמר אלא אי קאים עליה כו', פירוש, עמד עליו וידע עניינו. ע"כ צריך להיות הש"צ או התוקע, בעל תשובה גמור, וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר'.
ובספר חסידים4 כתוב: 'אם יש בעיר שנים צדיק ושאינו צדיק הגון ושאינו הגון שיודעים לתקוע בשופר יתנו להגון לתקוע, ובלבד שלא יהא מחלוקת בדבר. ויראי שמים לא היו מוסרים קרבנותיהם אלא לכהנים צדיקים'5.
[ולהעיר ממ"ש הטור6: 'כן עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר משא"כ בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם'].
העטרת זקנים7 ואדמו"ר הזקן8 הביאו את הספר חסידים: 'וראוי ליתן לתקוע לצדיק והגון ובלבד שלא יהא מחלוקת בדבר'.
וכתב המטה אפרים9: 'וידקדקו לחזור אחר תוקע שיהיה הגון בעל תורה ומעשים טובים כאשר כתבנו בענין הש"ץ וכן המקרא .. ואם לא נמצא תוקע אשר רוח אלהים בו לכוין סודות התקיעות ראוי שיהיה המקרא יודע .. ואם לא נמצא כזה איש אשר יהיה לו תפיסת יד ושם בחכמה זו. עכ"פ צריך לבחור נבון וחכם היותר גדול וירא השם'. ועוד כתב10: 'מי שיכול לתקוע בטוב מצוה עליו שיתקע לצבור להוציאם י"ח אף אם יש שם אחר אלא שאינו בקי כמוהו וזכות הרבים תלוי בו'.
ולהעיר מדברי הבעש"ט11 ביחס לבעל תוקע: 'הצופה העולה על המגדל כשרואה איזה דבר אז תוקע בשופר, ואתה עלית על המגדל של ביהכנ"ס, האם אתה רואה כל המסטינים הסובבים הכסא שאתה תוקע, כמו שהיו הראשונים רואים לזמר עריצים להכרית החוחים כו'. ע"כ נק' יום תרועה, לשון מוקש אתרעא, כעני בפתח דופק פתחי לי שערי צדק, פתח לנו שערי רחמים כי בידך מפתח שערי רחמים, זה השער לה' צדיקים יבואו בו'12.
ובלבושי מרדכי13 כתב: 'ויען כי תקיעות תלויות בכמה הלכות, ופשיטא דהרב אב"ד בקי יותר'.
א"כ ראינו שראוי שהבעל תוקע יהי' צדיק והגון14, וכפי שראינו בהלכה הקודמת15 שרבותינו נשיאנו תקעו בשופר.
--------------
הערות:
1 ויקרא יח, א ↩
2 וראה בשו"ת קרן לדוד או"ח סי' כב: 'ופשוט דבעל תוקע בר"ה דינו כש"ץ היורד לפני התיבה ומה שפוסל בש"ץ פוסל בבעל תוקע ועוד חמיר מיני' דמוציא את הרבים ידי חובה במ"ע דאורייתא, והוא אמצעי להעלות זכרונם של ישראל לאבינו שבשמיים' ↩
3 מסכת ר"ה פרק נר מצוה ↩
4 סי' תשסא ↩
5 ראה מקור חסד אות ב ↩
6 או"ח סי' תקפה ↩
7 או"ח סי' תקפה ס"ק א ↩
8 שו"ע שם ס"ג ↩
9 סי' תקפה ס"ב ↩
10 ס"י ↩
11 כתר שם טוב אות תיט-ב ↩
12 אלף המגן סי' תקפה ס"ק ג: 'כ' בס' ראשית הדעת שחיבר הר"ם אלמושנינו וז"ל התוקע או המתפלל בימים נוראים ואינם יודעים ומבינים מה שהם אומרים ואינם יודעים כוונת התפלת והתקיעות להביא השפע מלמעלה הוא נדמה למשל התינוקות הבאים לאילן מלא פירות טובים ונחמדים למראה ותאוה לעינים ותינוק רוצה לאחוז באילן ואין לו כח, אבל כשיבוא גדול וגבור אוחז באילן בידו ומנענע אותו כלולב שבידו ונופלין הפירות לארץ, כך כשיבוא עם הארץ להתפלל או לתקוע. מה זה יוכל להביא שפע מלמעלה, כיון שהוא רק כתינוק בכוונות, ואינו יודע לאחוז האילן ולעורר ולכוין בכוונת התפלה והתקיעות. אבל כשיבוא גבור בתורה ובחכמת הכוונות וסודות התפלות והתקיעות, האיש ההוא מעורר ומביא השפע מלמעלה לכל הצבור יע"ש' ↩
13 שו"ת מהדורה רביעאי סי' נב ↩
14 כתב המשנה הלכות (חי"א סי' תעט): 'בדבר שאלתו במקום שיש שם ב' בעלי תקיעות אחד בקי בתקיעות ותוקע בלי שום מכשול אבל הוא איש פשוט ואינו יודע לכוין כלל בתקיעות והשני הוא איש צדיק וגדול בתורה ויודע לכוין ומכוין הכוונות הצריכות אמנם אינו בקי כ"כ בתקיעות והרבה פעמים אין מצליחות הקולות וצריך לחזור הרבה פעמים איזה מהם עדיף לילך לשמוע לו. ולפענ"ד נראה פשוט לפמ"ש השל"ה הקדוש דטוב שיהי' התוקע יודע לכוין הסודות ואם לא אזי עכ"פ המקרא יהי' יודע וכשמקרא יכוין הסודות ע"ש .. *וא"כ אם במקום שהתוקע איש פשוט אבל עכ"פ המקרא הוא ת"ח שיודע לכוין הסודות אפשר דהתוקע המומחה עדיף אבל אם גם המקרא איננו בר הכי פשוט שתקיעות הצדיק הם עדיפות דהרי פשוט דהצדיק וגדול יתקע כהלכה* ורמז לדבר ובשופר גדול יתקע אפילו כשרק קול דממה דקה ישמע ואם צריך לחזור לפעמים עד שיתקע טוב מה בכך שהרי ג"כ כהלכה עושה שהרי בקי הוא בהלכותיו כמבואר בשו"ע סי' תק"צ. ואדרבה לפעמים האיש פשוט אפשר דאפילו כהלכה אינו עושה ולמשל המבואר בשו"ע לענין נשימה אחת ושתי נשימות ע"ש סי' תק"צ ס"ד ותלוי בנוסחאות וכיו"ב והכל צריך ידיעות גדולות במצוה זו .. ואין לסמוך על כל מי שהוא תוקע שעושה כהוגן דלאו כל אחד בקי בהלכות אלו אפילו בלי כוונות ולכן ודאי תקיעות צדיק וגדול עדיפי' ↩
15 מהיום יום ח"ב - תו"מ רשימות היומן ע' תעה ↩
[7] (הלכה 911)
שאלה: כיצד צריכים המקרא והתוקע להתכונן?
תשובה: כתב השל"ה1: 'ע"כ צריך להיות .. התוקע, בעל תשובה גמור, וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר'.
וכ"כ המטה אפרים2: 'המקרא והתוקע והש"ץ המתפלל מוסף הם ראוי להם להתעורר יותר בהרהור תשובה מאחר שהם נעשים אמצעים בינו יתברך לבין הצבור .. וילמדו כוונת התפלות והתקיעות .. והמקרא והתוקע ראוי להם שילמדו היטב דיני השופר וסדר התקיעות כי לפעמים מאיזה סיבה נופל טעות בפי המקרא או בשגגת התוקע ואם לא יהיה בקי בדין איך לעשות אם לתקוע להלן או לחזור לראש הסדר יצווחו עליו בבית המדרש כמעשה שהביא הרא"ש בשם הראב"ן וזה מביא לידי בלבול וטירוף דעת התוקע והשומעים'3.
וכתב בקיצור שו"ע4: 'וילמדו כפי יכלתם פירושי התפלות והפיוטים והלכות תקיעות, וגם ילמדו ספרי מוסר המעוררים את לב האדם, ויירא מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ'.
והמשנה ברורה5 כתב: 'וראוי שיהיה הש"ץ והתוקע בעלי תשובה גמורה גם ראוי שילמדו הכונות מהתפלות והתקיעות והוא מהזוהר'6.
ובספר המנהגים7 כתוב: 'כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מצוה להתוקע ללמוד בימי ראש השנה בבוקר המאמר להבין ענין תקיעת שופר (אשר בסידור)'.
ובהערה שם מבואר: 'הטעם י"ל בפשיטות מפני שבדרוש הזה מבוארות כוונות התקיעות. - מובן מעצמו שזהו נוסף על חיוב ידיעת הלכות תקיעת שופר כמבואר בפוסקים'.
א"כ ראוי לבעל תוקע ללמוד ההלכות הדרושות לתקיעות, וכן את כוונות התקיעות.
★ ★ ★
שאלה: האם הבעל תוקע צריך ללבוש קיטל?
תשובה: כתב המטה אפרים8: 'יש מקומות שנוהגין ללבוש הקיטול בר"ה כל הציבור והרבה נוהגים שאין לובשים קיטול רק המתפלל והתוקע'.
וכפל דבריו9: 'ואחר גמר קריאת הס"ת הולך התוקע והמקרא לפניו סדר תקיעות והש"ץ המתפלל מוסף לטבול משום טהרה יתירה. הללו הולכין לטבול ושאר הצבור זה מעיין בפירוש וכוונת התקיעות וזה שונה וזה אומר תהלים הכל לפי מה שהוא אדם והכל הולך לכוונה אחת לייחד לבם לאהבה וליראה ולעורר לבבם לתשובה גמורה. ואחר טבילתם לובשים קיטל ועולים על הבימה'.
אמנם הנהגת רבותינו נשיאנו שתקעו בלא קיטל, וכפי שמובא ברשימת דברים10 ביחס לרבי הרש"ב: התקיעות בלא קיטעל.
וכן בסעודת יום דר"ה התשכ"ז11 הרבי שאל את הרמ"ד ריבקין, האם הבעל תוקע צריך ללבוש קיטל? והוא ענה לרבי שהרבי הרש"ב והרבי הריי"צ לא לבשו. אמר הרבי שא"כ לא מובן מדוע החזן לובש קיטל, שהרי מצוות היום בשופר, ואם בעל תוקע לא לובש כ"ש שהחזן אינו צריך ללבוש? אמר הרמ"ד שהבעל תפלה בליובאוויטש ר' יחיאל הלפרין כן לבש. אמר הרבי שאין מזה ראי' שכך צריך לנהוג, כיון שהרבי הרש"ב לא הי' מתערב בענייני הבהע"ב'שקייט של בית הכנסת גם בדברים שלא היו לפי רוחו. והרבי הוסיף שלפי אדמו"ר הזקן שהטעם בלבישת קיטל ביו"כ היא כדי להיות דומים למלאכי השרת, א"כ אין לזה מקום בר"ה.
וכך כתוב ג"כ למעשה בספר המנהגים שם: 'אין לובשין הקיטעל אלא ביום הכיפורים'.
א"כ ישנם קהילות שהבעל תוקע לובש קיטל, אך למנהגנו אין לובשים קיטל.
הערות:
1 מסכת ר"ה פרק נר מצוה ↩
2 סי' תקפה ס"ב. וראה שם מה שהביא מהשל"ה לענין פרישות ג"י, (הובא ג"כ בהלכה מספר 908) ↩
3 הובא במשנ"ב סי' תקפה ס"ק יח ↩
4 סי' קכח סי"א ↩
5 סי' תקפא ס"ק יא ↩
6 לגבי כוונת התקיעות יש להעיר שמלבד הכוונות שהובאו בכתבי האריז"ל, ישנם כוונות (האריז"ל) שנדפסו ע"ש הבעש"ט והובאו בסידור עם דא"ח בהוספות ↩
7 ע' 56 ↩
8 סי' תקפד ס"ג ↩
9 סי' תקפה ס"א ↩
10 ע' 356 ↩
11 ראה המלך במסיבו ח"א ע' קטו - ז. תו"מ חמ"ח ע' 18 ↩
[8] (הלכה 912)
שאלה: האם מי שתקע תקיעות מיושב הוא צריך להיות הבעל תוקע של מוסף?
תשובה: כתוב בתשובות הגאונים1: 'כך המנהג בישראל שהתוקע בזמן שהצבור יושבין ומברכין קודם התקיעה הוא התוקע על סדר ברכות כשהן עומדין ואין צריך ברכה. ואם נאנס הראשון ולא יכול לתקוע התשע על הברכות ובא אחר לתקען, כיון שבירך הראשון אין השני צריך לברך, לפי שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לתקוע אלא לשמוע קול שופר, כיון ששמע את הברכה שבירך הראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה ואין צריך לחזור ולברך'.
וכ"כ הרמב"ם2: 'זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים'.
וכתב המגיד משנה: 'כ"כ הגאונים וכך אמר רבינו האי ז"ל המנהג בישראל שהתוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם התקיעה הוא התוקע על סדר הברכות כשהן עומדין וא"צ ברכה ואם נאנס הראשון ואינו יכול לתקוע שוב אין השני צריך לברך ע"כ'.
וכתב האורחות חיים3: 'הרמב"ם ז"ל זה שתוקע כשהן יושבין תוקע על סדר הברכות ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שעל סדר ברכות ואם סח ביניהם אעפ"י שעבר אינו חוזר ומברך. וי"א שאין כוונת הר"מ על זה לעכב שמי שתקע מיושב שיתקע על סדר הברכות ולא אמר אלא לומר שאין להעביר ממנו המצוה כיון שהתחיל בה כדאמרינן המתחיל במצוה אומרים לו גמור'.
ולהלכה כתב המחבר4: 'זה שתוקע כשהן יושבין, תוקע על סדר הברכות'.
וכתב הרמ"א בהגה: 'ומיהו אינו מעכב ויכול אחר לתקוע, אלא שראוי לעשות כך, וכבר כתבתי לעיל סימן תקפ"ה'.
ובסי' תקפ"ה5 כתב: 'ואם אין השליח צבור תוקע מיושב, ראוי שאותו התוקע יתקע ג"כ על סדר הברכות; כי המתחיל במצוה אומרים לו, גמור'.
אך הלבוש6 כתב: 'מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותם וכל אחד ואחד היה נוטל חלקו כדי לקבל שכר, זה מתפלל וזה תוקע, וכל הקודם זכה. ויש אומרים שהתוקע שבמיושב גם הוא תוקע על סדר הברכות, שהמתחיל במצוה אומרים לו לגמרה, וגדולי העיר מקדימין להתפלל ולתקוע, כל מי שזריז יותר נשכר'.
ועוד כתב7: 'אין מנהגינו לדקדק שיתקע על סדר הברכות דוקא אותו שתקע במיושב, אלא מניחין לתקוע או הוא או אחר'.
ועד"ז כתב הט"ז8: 'והמנהג בהרבה קהלות לחלקם ואפי' בתקיעות של הסדרים עצמן ויש ללמוד זכות עליהם ע"פ מ"ש הטור בשם בעל העיטור מסתברא שאם ש"ץ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותם כ"א נוטל חלקו כדי לקבל שכר עכ"ל'9.
והמגן אברהם10 כתב: 'ונ"ל דכל זה מיירי בזמניהם שהיו נותנים לו לתקוע בסתמא וא"כ זכה מיד בכל התקיעות וכמ"ש סי' קעד אבל עכשיו שנוהגים בקצת מקומות ליתן הסדרים לאחר א"כ מעולם לא זכה בה הראשון ושרי וזהו מ"ש ויכול אחר לתקוע תדע דהא בתמיד ט' כהנים זכו בו משום ברוב עם וכו''.
וז"ל אדמו"ר הזקן11: 'התקיעות שעל סדר הברכות לא יתקע אותן הש"ץ המתפלל מוסף שמא יתבלבל ולא יוכל לחזור לתפלתו בלא טירוף דעת אבל אם הוא מובטח בעצמו שחוזר לתפלתו בלא טירוף דעת או שמתפלל מתוך הסידור שבודאי הוא מובטח יוכל לתקוע אף אם יש אדם אחר שיודע לתקוע כמותו לפי שהתקיעה אינה הפסק כלל בתפלה כיון שצריך לתקוע על סדר הברכות א"כ הוא צורך התפלה. ולכן התוקע תקיעות מיושב ראוי שיתקע ג"כ תקיעות מעומד שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור אא"כ שהוא ש"ץ המתפלל מוסף ואינו מובטח שחוזר לתפלתו בלא טירוף דעת. במה דברים אמורים בדורות הראשונים שהיו נוהגים לתקוע בסתם וא"כ זכה מיד בכל התקיעות אפילו של סדר הברכות מטעם שנתבאר ואין להעביר המצוה ממנו אבל עכשיו שנוהגין בקצת מקומות ליתן התקיעות שמעומד לאחר א"כ מעולם לא זכה הראשון בתקיעות מעומד ומותר ליתן אותן לאדם אחר בכל מקום'.
וכן נהגו רבותינו נשיאנו, וכפי שכתב סב הרבי הרה"ח ר' ברוך שניאור ז"ל12 על הנהגת הרבי הרש"ב בראש השנה תרע"ג שאת התקיעות דמיושב תקע הרבי אך 'במוסף בשמו"ע שבלחש תקע אחר את התקיעות, ורק בחזרת הש"ץ תקע כ"ק שליט"א'.
[ולהעיר13 שבסעודת מוצאי יו"כ התשכ"ו אמר הרמ"ד ריבקין לרבי: כ"ק אדמו"ר הרש"ב לא הי' תוקע בתקיעות של תפלת לחש, ורק בחזרת הש"ץ, והרבי אמר לו: 'כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא תקע בחזרת הש"ץ לא מסתבר לומר שכ"ק אדמו"ר הרש"ב תקע, [והסיבה שלא תקע בתפלת לחש, אולי זה בגלל שלא אחז עם המנין, ולא רצו להפסיק14]', ואולי היה בזה שינויים במשך השנים]
וכמנהגו של הרבי הריי"צ שתקע רק תקיעות מיושב, נהג הרבי, ואת התקיעות מעומד תקע הרמ"מ טננבוים.
א"כ ראינו שבדורות הקדמונים נהגו שמי שתקע בשופר תקיעות מיושב, הוא תוקע ג"כ תקיעות מעומד, אך בדורות האחרונים המנהג הוא שלא מקפידים על כך, ואדם אחר תוקע את התקיעות מעומד.
--------------
הערות:
1 החדשות - עמנואל (אופק) סי' קעח ↩
2 הל' שופר פ"ג הי"א ↩
3 דין תקיעת שופר אות טז ↩
4 שו"ע או"ח סי' תקצב ס"ד ↩
5 ס"ד בהג"ה ↩
6 או"ח סי' תקפה ס"ד ↩
7 סי' תקצב ס"ד ↩
8 או"ח סי' תקפה ס"ק ו ↩
9 וכתב הא"ר סי' תקפה ס"ק טז: 'ויש לדחות זה, דהתם תפלה ותקיעה כל אחת מצוה אחרת, משא"כ במצוה אחת בתקיעה עצמה. ועיין יו"ד ס"ס רס"ו בשני מוהלים. מיהו גם הלבוש ס"ס תקצ"ב כתב אין מנהגינו וכו'' ↩
10 סי' תקצב ס"ק ז ↩
11 שו"ע או"ח סי' תקצב סעיפים י - יא ↩
12 רשימת הרב"ש ע' מ (מהדורת קה"ת), ע' כד (מהדורת קראוס) ↩
13 המלך במסיבו ח"א ע' צד - צה. תו"מ חמ"ה ע' 46 ↩
14 ואחד המשתתפים בסעודה: שכשאדמו"ר הרש"ב סיים את השמונה עשרה, הש"ץ כבר אחז בפיוט ונתנה תוקף. וברשימת דברים (חיטריק) ע' 357 כתב: 'תפילת מוסף של כ"ק באריכות, לפעמים עד שהגיע הש"ץ לכתר, ולפעמים ל'עלינו' שבחזרת הש"ץ' ↩
[9] (הלכה 913)
כיסוי השופר
שאלה: האם צריך לאחוז בשופר או לכסותו בשעת הברכה?
תשובה: כתב רב עמרם גאון בסידורו: 'וכשהן יושבין קודם שיעמדו בתפלה, אוחז שליח ציבור שופר בידו ומברך ..'.
וכ"כ בשאילתות דרב אחאי1: 'השתא היכי בעי ליעבד מיקמי דמצלי דמוסף בעי למיקם שליחא דציבורא אכרעיה וכולי עלמא יתיב ונשקול חצוצרתא בידיה2 ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לתקוע בשופר'.
דברי רב עמרם גאון הובא בכמה מספרי הראשונים וכמ"ש בסידור רש"י3: 'וכשהם יושבים מיד קודם שיעמדו בתפילה וקודם שיפתחו בתהילה אוחז שליח ציבור שופר בידו, ועומד על רגליו ומברך'.
וכ"כ במחזור ויטרי4: 'וכשהן יושבין קודם שיעמדו לתפילה. וקודם שיפתחו בתהילה אוחז שליח ציבור שופר בידו. ועומד על רגליו ומברך'.
וכ"כ במנהג מרשלייאה5: 'ואחר שישלים אוחז שליח צבור שופר בידו .. ומברך'.
אמנם מצאנו מנהג לכסות את השופר בשעת הברכה כפי שכתוב במנהגי 'טירנא' בהגהות המנהגים6: '(צריך) [יכול]7 התוקע לכסות השופר בשעת ברכות'.
והביאו האליה רבה8: 'כתב הגהות מנהגים צריך לכסות השופר בשעת ברכות'. וכ"כ הבאר היטב9 בשם הב"ח'10.
אך בסידור יעב"ץ11 כתב כדברי רב עמרם והראשונים הנ"ל: לפני ברכת השופר: 'ויקח השופר ביד ימין .. ואח"כ יברך'12.
ויש שכתבו שניתן לקיים את ב' הדברים כאחד, וכמ"ש הראש משביר13: כלל העולה בידינו לנידון דידן דלכתחילה צריך, לאחוז השופר בידו קודם שיברך .. ואם בדיעבד בירך במונח לפניו אינו צריך לחזור ולברך .. ומש"כ בספר באר היטב .. בשם הרב ב"ח ויש לכסות השופר בשעת הברכה ע"כ, הנה מלבד שלא מצאתי להרב"ח ז"ל שכתב כן א"כ לכאורה דבריו תמוהים דמה טעם יש בה, מלבד כ"ז אין סתירה למה שכתבנו דהיינו שיאחוז השופר בימינו ויכסה השופר בעודו ביד ימינו וכמו ששמעתי שיש קצת עושים שאוחזים השופר ביד ימין ומטמין יד ימינו בשופר בידו תחת בגד העליון הנקרא קאפ"ה'.
וכ"כ הבן איש חי14: 'יכסה השופר עד גמר הברכות, וצריך שיאחזנו בידו בעת הברכה מכוסה ועיין ראש משביר סי' למ"ד'.
המטה אפרים15 כתב: 'ונוהגין לכסות השופר במפה הפרוסה על השלחן ויהיה מכוסה עד גמר הברכות שנוטלו משם לתקוע בו'. ובאלף המגן16 הוסיף: 'לכסות השופר. כ"כ הא"ר. ודרך החיים. אכן בסידור מהריעב"ץ משמע דצריך שיאחז השופר בידו בשעת ברכה. וכן נראה נכון יותר דבשעת ברכה יאחזנו בידו רק בין הסדרים יכסה לקיים המנהג. ומנהגנו הוא לכסות (ועכ"פ טוב שיאחזנו ג"כ בידו יהי' ע"י הפסק מפה. כמו כל דבר שמברך עליו צריך שיאחזנו בידו כמו שנתבאר באחרונים)'.
מנהג חב"ד
אמנם בשו"ע אדמו"ר הזקן לא הובא מנהג כיסוי השופר, אך רבותינו נשיאנו כן נהגו לכסות השופר, וכפי שהובא17 ביחס להנהגת הרבי הרש"ב.
ולגבי הנהגת הרבי: מובא בכמה יומנים18 שהרבי אחז בידו בשופר המכוסה בשעת הברכות.
א"כ הראשונים כתבו לאחוז את השופר ביד [ימין] בשעת הברכה, ויש שכתבו שצריך לכסות השופר בשעת הברכה19, וע"כ יש שנהגו לעשות את שתיהם יחד - לאחוז בשופר בשעת הברכה.
בהלכה הבאה נראה כמה טעמים שהובאו בפוסקים לבאר את סיבת מנהג כיסוי השופר בעת הברכה.
הערות:
1 פרשת וזאת הברכה שאילתא קעא ↩
2 וראה העמק שאלה אות ג: 'מבואר שיתפוס השופר בידו ואח"כ יברך, וכמו דאי' בפסחים ד' ז' כיון דאגבהי' נפק ביה, אלמא שקודם שתופס הלולב א"א לברך, וכן בתפילין איתא במנחות ד' לז, מאימתי מברך משעת הנחה, ולא קודם שמניחן על ידו, *וכן בשופר אסור לברך בשעה שאין אוחזו בידו'* ↩
3 סי' קפג ↩
4 סי' שמז ↩
5 תפלת ר"ה עמוד 124 ↩
6 ר"ה אות קכ ↩
7 וראה מנחת אלעזר שו"ת ח"ד סי' לו: '(ומ"ש שם בקדמות ס' הזהר כי בהגמ"נ שלפניו כ' הלשון שיכול לכסותו ולא כ' שצריך, כנראה אולי ט"ס בדפוס שלפניו ובדפוסי' הראשונים במחזורים שלפנינו הקודמים כ' שם בהגהות מנהגים בזה"ל נכון להתוקע לכסות וכו' כנ"ל)' ↩
8 סי' תקפה ס"ק ח. ובא"ז סי' תקצג ס"ק א ↩
9 סי' תקצג ס"ק ג ↩
10 והעירו המפרשים שלא נמצא כן בב"ח שלפנינו. וראה לקמן בראש משביר ↩
11 שער שמיני - שער העין אות לה ↩
12 ואמנם מ"ש באות לב: 'והשופר יהא מכוסה במפה שעל השלחן עד גמר הברכות [וכן בין כל סדר מהתקיעות]', הוא תוספת של המדפיסים ↩
13 שו"ת ח"א סי' ל ↩
14 ש"א נצבים סט"ו ↩
15 סי' תקפה ס"ג ↩
16 שם אות ז ↩
17 ראה אוצר מנהגי חב"ד תשרי ע' קיד ↩
18 יומן אראנו נפלאות ע' 8. אוצר מנהגי חב"ד תשרי אות רמז. חקרי מנהגים ח"ג סי' צ הערה 2. וכן העיד הגרמ"ש אשכנזי ז"ל ↩
19 ולהעיר ממש"כ כף החיים סי' תקפה ס"ק יד: 'וכן צריך לכסות השופר בין כל סימן וסימן. קיצור של"ה שם. ולפ"ז צריך לכסות בכ"ז שאין תוקע בו כגון באמירת אשרי ובעמידה וכו'' ↩
[10] (הלכה 914)
כיסוי השופר
בהלכה הקודמת ראינו מדברי הגאונים והראשונים שצריכים לאחוז את השופר בזמן הברכה, ואת המנהג לכסות את השופר בזמן הברכה, בהלכה הזו נעסוק בטעם מנהג כיסוי השופר, ומצינו כמה נימוקים באחרונים, כדלקמן:
א) זכר לעקידה
כתב המטה אפרים באלף המגן1: 'והטעם שנוהגין לכסות השופר כ' הגרד"ל2 בקדמות הזוהר שהוא לזכר למה שאמרו בפסיקתא ובמד"ר3 דקודם העקידה בשעת בנין המזבח הצניע אברהם אבינו ע"ה ליצחק עד עקידה ממש שלא יזרק בו הסכין ויפסל. וכיון שתקיעה בשופר איל הוא זכר לעקידה ואיל של יצחק לכן תקנו זה לזכר יע"ש''4.
'וכתב בקצה המטה5: 'ולפענ"ד אפשר רמז לזה תקעו בחודש שופר בכס"א והבן'.
ב) שלא יראה מעבירין על המצוות ושלא יראה השופר בושתו
כתב האבני נזר6: 'בדבר המנהג לכסות השופר במפה עד אחר הברכה. ולכאורה יפלא הלא ראוי לקרב הברכה אל המצוה בכל מה דאפשר. ובתפילין מברכין מהאי טעמא בין הנחה לקשירה ולמה ישתנה שופר: ונראה לי דהנה בתשו' רמב"ם7 ששאלוהו מה בין ברכת על תקיעת שופר בין לשמוע קול שופר. והשיב דהמצוה בשמיעה לבד והתקיעה כעושה סוכה לישב בה ע"כ מברכין לשמוע. והדבר יפלא דא"כ השומע תקיעת חרש שוטה וקטן ואשה נמי יצא כמו סוכת גנב"ך. וכבר אמרתי בזה .. הכי נמי בשופר אינו יוצא בשמיעה אא"כ עשה מעשה שישמע. היינו שתקע הוא או שלוחו. וע"כ מי שאינו בר חיוב שאינו נעשה שליח .. אך לפי"ז לכאורה הי' יכול לברך על התקיעה. שהרי מחויב לתקוע הוא עצמו או שלוחו כנ"ל. אך ברכה זו לא יהי' רק להתוקע לעצמו ולא להשומעים8. כמו כל העושה מצוה ע"י שליח שבנו נימול ע"י אחר שהמוהל מברך .. וע"כ אי אפשר שיברך השומע על התקיעה כמו שאין אבי הבן מברך על בנו שנימול ע"י אחר. ע"כ מברכין לשמוע. שברכה זו גם לציבור לא להתוקע לבד. ובזה ניחא מה שמכסין השופר. דאל"כ כשמברך על קול ולא על השופר הי' נחשב מעביר על המצוות לגבי התוקע, שהוא באמת יכול לברך על תקיעת שופר ג"כ, ע"כ מכסין בשעת ברכה. גם יש לפרש לפי"ז כמו שמכסין הפת בשעת קידוש שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו. והכא נמי כיון שיכול לברך התוקע על השופר, מכסין שלא יראה השופר בושתו'9.
ג) להראות שהברכה על הקול ולא על השופר
כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא10: 'ולענ"ד י"ל בזה טעם פשוט עפמ"ש הפוסקים דלכך מברכינן לשמוע קול שופר, ולא לתקוע או על תק"ש, משום דעיקר המצוה הוא שמיעת קול השופר, וי"ל דלהכי מכסין השופר בשעת הברכה להורות הלכה זו שהברכה על הקול ולא על השופר'.
ד) להראות שאינו מתכוון לשופר מסויים
כתב הדברי יציב11: 'וי"ל עוד בטעם המנהג, דבשו"ת בנין עולם סי' ל"א דן באם נטלו ממנו השופר בין הברכות לתחלת התקיעה והביאו לו אחר האם צריך לברך שנית, די"ל דלא דמי להך דסי' ר"ו ס"ו בנטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס שצריך לחזור ולברך דשם הברכה על הפרי משא"כ כאן שמברך על מצות התקיעה עיי"ש מה שהאריך בזה .. ולזה מכסה השופר בשעת הברכה לגלות דעתו שאין הכוונה על שופר מסויים, ולא יצטרך לחזור ולברך אם יקחו ממנו שופר זה או שיתקלקל ויקח אחר. ועיין באה"מ סי' תקפ"ה סק"ו שנוהגין להניח אצל התוקע כל השופרות שיכוין עליהם בברכתו ואז אם יתקלקל אחד יתקע באחר עיין שם, וא"ש שגם מכסים השופר להדגיש ביתר שאת שמכוין בברכתו על כל שופר שיתקע בו ודו"ק'.
--------------
הערות:
1 סי' תקפה ס"ק ז ↩
2 וראה שדי חמד מערכת ר"ה סי' ב אות יד. שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' לו ↩
3 בראשית פ' נו ↩
4 ויש שכתבו (ראה ויצבור יוסף סי' יח) שהוא זכר לאיל. ובליקוטי מהרי"ח ח"ג סדר ר"ה ע' ע כתב: 'ולפענ"ד אפשר הטעם עפ"י המעשה שהובא במג"א שפעם אחת לא היו יכולין לתקוע והפכו השופר וקראו בו ויהי נועם ותקעו מפני שהשטן היה שם ועיכב מלתקוע ע"ש ולכן מכסין השופר עד שעת התקיעות שלא ישלוט בו השטן ..'. וראה שו"ת חלקת יעקב או"ח סי' רכב ↩
5 אות יג ↩
6 חאו"ח סי' תלא ↩
7 סי' נא ↩
8 המנחת אלעזר שם חלק על דבריו וכתב: 'ועיקר הטעם הוא משום דתק"ש עיקר מצותו רק בשמיעה כיון דהתוקע בעצמו לא יצא אם עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור לא יצא גם בעצמו א"כ העיקר רק השמיעה כמ"ש הבה"ג ושארי ראשונים כמובא בב"י (סי' תקפ"ה) דלכך אין מברכי' לתקוע או על התקיעה ועיי' בפר"ח שם דגם בדיעבד לא יצא אם בירך לתקוע. ומה ענין דמיון ברכת המילה משליח האב לדמותו לכאן שהביא באבנ"ז כנז' .. ועוד אם כד' האבנ"ז שהתוקע בעצמו הי' נכון שיברך על התקיעה לתקוע וכו' .. ובאמת ז"א לפי"ד הבה"ג והפוסקים הנ"ל דפסקינן כותי' כיון שהתוקע בעצמו אינו יוצא לפעמים בתקיעתו וע"כ ל"ש לברך רק לשמוע קול שופר ולא תיקנו נוסח ברכה אחרת כנז' ↩
9 המנחת אלעזר שם תמה על דבריו וכתב: 'ודבריו בלתי מובנים כלל דאיך נחשב זה מעביר על המצות לגבי התוקע הא גם התוקע בפ"ע לא יוכל לברך רק לשמוע כנ"ל. וגם אם כדבריו היכן מצינו מעביר על המצות לגבי בנ"א היינו התוקע וא"כ הוא היו צריכין לכסות את הבעל תוקע ולא את השופר. וזהו ג"כ הטעם השני שכתב ושניהם אין בהם טעם כלל, במחכהדר"ג' ↩
10 ח"א סי' קטז ↩
11 שו"ת ליקוטים והשמטות סי' נו. וראה בדבריו שם שכתב עוד טעמים ↩
[11] (הלכה 916)
שאלה: היכן צריך לתקוע את תקיעות מיושב, ומעומד?
תשובה: כתב הכלבו1: 'וגם יש מקומות שתוקע ביום ראשון בבימה וביום שני במקומו'.
וכתב הרמ"א בדרכי משה2: 'ואין נוהגין כן אלא תוקעין שני הימים על הבימה קודם התפלה'.
וכ"כ להלכה3: 'ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין'.
ובטעם הדבר כתב הלבוש4: 'ועומד על הבימה במקום שקורין שם בתורה, ולא יעמוד במקום מושבו מפני כבוד הצבור'.
ולגבי תקיעות מעומד כתוב במנהגי מהרי"ל5: 'אם לא הי' שם תוקע אלא מהרי"ל סג"ל אז הי' תוקע בעצמו, אע"ג שהי' באותה שעה ש"ץ .. והי' נשאר עומד במקומו קודם העמוד והיה תוקע קולות דמעומד, ולא הלך על המגדל כשאר תוקעים כשתוקעין על סדר ברכות דמעומד'.
ומדבריו נראה שבדרך כלל גם תקיעות מעומד היו תוקעים על הבימה6.
אך הרמ"א בדרכי משה שם כתב: 'והתקיעות שתוקעים על סדר התפלה בשניהם במקומו'.
והביאו המגן אברהם7: 'ועומד במקומו וא"צ לעמוד על הבימה [ד"מ סי' תקפ"ו]'.
וכתב האליה רבה8: 'ונראה לי פירושו, בשעת התקיעה עומד במקומו ואין צריך לעמוד על הבימה, אבל קודם התקיעה מותר לילך אנה ואנה, ובלבד שלא ידבר ולא יסיח דעתו. ואף מי שמחמיר, מכל מקום לצורך מצוה לפתיחת ארון קודש ודאי מותר'.
אך העטרת זקנים9 כתב: 'ויש מקומות תוקעין אצל החזן. ובק"ק ווינא היו נוהגין שתוקעין אף אותן התקיעות על סדר התפלה על הבימה, ואותו התוקע עולה על הבימה תיכף קודם שמתחילין מוסף, ועומד שם עד סוף התפלה. ודכירנא שמנהג זה נתיסד מהגאון המופלג מהור"ר וואלף ז"ל כשהיה אב"ד ור"מ שם'.
וכתב הפרי מגדים10: 'יש מקומות שתוקעין הסדרים על מקומם, ויש עולין על הבימה, אבל תקיעות מיושב עולין על הבימה'.
ולמעשה כתב אדמו"ר הזקן כדברי הרמ"א והמג"א, שבסי' תקפה11 כתב: 'נוהגים לתקוע על הבימה במקום שקורין'. ובסי' תקצב12 כתב: 'נוהגין שבתקיעות מיושב עולה התוקע על הבימה ותוקע שם מפני כבוד הציבור אבל בתקיעות מעומד כיון שהן בתוך התפלה אין מטריחין אותו לעלות אלא עומד [במקומו] ותוקע'.
וכתב המטה אפרים13: 'ובקצת מקומות נוהגים לתקוע גם התקיעות שעל סדר הברכות על הבימה כדי שיהא נשמע היטב לכל הצבור והתוקע עולה על הבימה קודם שמתחילין מוסף ועומד שם עד סוף התפלה'.
ובטעם התקיעה על הבימה ראינו שכתב הלבוש ואדמו"ר הזקן שהוא משום כבוד הציבור, אמנם מצינו באחרונים עוד כמה טעמים לכך14, הגר"א15 כתב: ונוהגין כו'. מדרש רבה ריש פ' שופטים רכ"ג א"ר יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה צדקה דכתיב צדק מלאה ימינך תורה דכתיב מימינו אש דת למו שני דברים בידו ואלו הן הנפש והדין הנפש דכתיב אשר בידו נפש כל חי והדין דכתיב ותאחז במשפט ידי כו'. לשון הרוקח ויזכור צדקתו בקריאת התורה ששניהם בימין להטיב לנפש בעת משפט וזהו שאמר בתהלים פ"ט צדק ומשפט כו' אשרי העם יודעי תרועה כו' ובפסיקתא ר"י בר נחמני בשם רשב"ל פתח עלה אלהים בתרועה בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים כו' ע"ש ברוקח וז"ש צדק ומשפט כו' ששמאל נכלל עם ימין וז"ש נרי בידך ונרך בידי כו' ג"כ כנ"ל ע"כ רואין לכלול הדין במקום התורה'.
והגרנ"י פלאג'י ביפה ללב16 כתב: 'והטעם לזכור שבשופר ניתנה התורה לישראל שנאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד וגו' ועיין בתנא דבי אליהו .. פכ"ב .. כשעלה דוד את ארון האלוקים אשר שם לוחות התורה מבית עובד אדום אל עיר דוד ככתוב בשמואל ב סי' ו כתוב שם ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה וקול שופר וק"ל'.
והנצי"ב במשיב דבר17 כתב: 'וכן אנו נוהגין לאחוז ס"ת בשעת תקיעת שופר על הבימה, כדי שיהיה כעין תקיעת חצוצרות על הקרבת הקרבנות על המזבח, ומיום שחרב ביהמ"ק אין לנו מגין ומעלה זכרונות לטובה כמו התורה והיא עמידתנו והיקום אשר לנפשנו ואומתנו בקרב פזורינו ואנו מצטיינים בה כמו בביהמ"ק לפנים'.
הרבי18 העיר על מ"ש אדמו"ר הזקן בסידור אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר: 'לכאורה צ"ע מאי קמ"ל .. וי"ל שמרמז על השייכות דתק"ש לענין מ"ת, כמ"ש הרס"ג (הובא באבודרהם) שזהו א' מהטעמים דתק"ש, לזכור קול השופר דמ"ת (וכפי שאומרים בפסוקי שופרות). וי"ל דזהו טעם המנהג .. לתקוע על הבימה במקום שקורין'.
א"כ ראינו שתקיעות מיושב תוקעים על בימת קריאת התורה, אך תקיעות מעומד רשאי לתקוע במקומו
--------------
הערות:
1 סי' סד ↩
2 או"ח סי' תקפה ס"ק א ↩
3 שו"ע או"ח סי' תקפה ס"א בהג"ה ↩
4 או"ח סי' תקפה ס"א ↩
5 הל' שופר ↩
6 ראה לקוטי מהרי"ח סדר ר"ה ע' ע ↩
7 סי' תקצב ס"ק ו ↩
8 סי' תקצב ס"ק ח ↩
9 סי' תקפה ס"ק א ↩
10 א"א סי' תקצב ס"ק ו ↩
11 ס"ג ↩
12 ס"ט ↩
13 סי' תקצב ס"ט ↩
14 וראה כף החיים סי' תקפה ס"ק ח. הלכות חג בחג (קארפ) ימים נוראים פ"ט הערה 13. תשובות והנהגות ח"ב סי' רעז ↩
15 בביאורו לסי' תקפה אות ב ↩
16 ח"ב סי' תקפה ס"ק ב ↩
17 שו"ת ח"א סי' טו. וראה גם משנ"ב סי' תקפה ס"ק ג ↩
18 לקו"ש חל"ט ע' 43 בשיחה לר"ה הערה 1 ↩
[12] (הלכה 1168)
תרועה
שאלה: אחד מהקולות שאנו עושים בר"ה עם השופר נקרא תרועה, שהוא קול קצר. כמה קולות קצרים כאלו צריך לעשות?
תשובה: המשנה במסכת ראש השנה1 אומרת: 'שיעור תרועה כשלש יבבות'.
וכתב רש"י: 'שלש יבבות - שלש קולות בעלמא, כל שהוא'. והרא"ש2 כתב: 'ורבינו חננאל פי' כפרש"י וכן הוא אומר בירושלמי3 איזוהו הרעה בתלת דקיקין'.
אמנם התוספות שם חלקו על רש"י וכתבו: 'וריב"א והר"י בן הר"ר מאיר מפרשים דיבבא היא שלש כחות של כל שהוא נמצאת תרועה תשע כחות'.
[הרמב"ם4 כתב: 'שיעור תרועה כשתי תקיעות, שיעור שלשה שברים כתרועה'. וכתב המגיד משנה שדעת הרמב"ם שעושים תשע יבבות כדברי התוספות: 'ורבינו לא הזכיר שיעור לפי שכבר ביאר שנסתפק לנו מה היא התרועה אבל כתב ששיעור השברים הם כתרועה וכן הוא ששיעור היבבות והשבר אחד שהשברים הם שלש והיבבות תשע וכן כתבו ז"ל ולא נתבאר זה בדברי רבינו יפה'].
> א"כ נחלקו הראשונים האם תרועה היא ג' קולות, או תשע קולות.
וכתב הקרבן נתנאל כתב על דברי הרא"ש5 שמחלוקתם תלויה בגירסא בירושלמי: 'איזהו הרעה בתלת דקיקין. כ"ה גי' רש"י והיינו קולות דקין כלומר ג' כחות של כל שהוא. אבל ריב"א גורס תלת רקיקין ר"ל קולות רחבים כרקיקין והיינו שכל יבבא יהא כג' כחות ועי' במגדל עוז פ"ג מה' שופר'.
להלכה כתב המחבר6: 'י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין .. וי"א ששיעור יבבא ג' טרומיטין ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט' טרומיטין'.
אדמו"ר הזקן7 הביא את ב' השיטות: 'שיעור תרועה האמורה בתורה כג' יבבות. יש אומרים דהיינו ג' כחות בעלמא והם נקראים טרומיטין .. ויש אומרים ששיעור יבבא היא ג' טרומיטין ושיעור תרועה כג' יבבות שהם ט' טרומיטין'.
והכריע8: 'ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה .. ובכל תרועה צריך לעשות ט' טרומיטין כמו שנתבאר אבל בדיעבד שכבר תקע ושינה אחד מכל אלו אינו צריך לחזור ולתקוע מפני שיש לסמוך על סברא הראשונה'.
שאלה: האם ניתן להוסיף על כמות התרועות, יותר מתשע ?
תשובה: כתבו התוספות שם: 'כמו שאנו מאריכין ביבבות'.
וכתב הריטב"א שם: 'וכל שיעורי משנתינו אינם אלא למטה אבל אם רצה להאריך יותר הרי הוא בידו וכמו שנהגו, וכן שנינו משך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת הא אחת יש לו ואעפ"י שהיא ארוכה, ומאן דסבר אפי' אחת אין לו לאו משום אריכותא אלא מטעמא אחרינא כדבעינן למימר בסמוך, וכן אתה אומר בתרועה שהוא ג' יבבות שאם רצה לעשותה מק' יבבות עושה ובלבד שלא יפסיק בינתים בנשימה שאם הוא מפסיק בינתים הוה ליה ב' תרועות ואתיא תרועה חדא מינייהו ומפסקא בין תקיעה לתרועה ואנן בעינן שלא יפסיק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שלאחריה, וכן אמרו בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר שאם עשה תרר"ת אין בידו אלא תקיעה אחרונה ומשלים עליה הסימן, שהתרועה שהוסיף איבד הראשונות בהפסקה, הלכך סומך לתקיעה אחרונה ר"ת והוה ליה תר"ת, מ"מ כל שלא הפסיק בינתים בתרועה מאריך אותה כמו שירצה'.
ובמנהגי מהרי"ל9 כתוב: 'אמר מהר"י סג"ל מה שתוקעין ומאריכין בתרועה יותר מאשר פסקו רז"ל, אין בזה נפקותא דלא נתנו חכמים שיעור רק שלא לפחות מיניה, וכן בא"ח'.
להלכה כתב המחבר שם: 'וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה'.
וכתב אדמו"ר הזקן10 שם ס"ד: 'טרומיטין יכול לעשות כמה שירצה'. ואכן כך מנהג רבותינו נשיאינו שהרבו מאוד בתרועה11.
> א"כ ראינו שיש לעשות לפחות תשע תרועות בכל סדר תרועה. והמנהג לעשות הרבה יותר. ובהלכות הבאות נראה לגבי אורך התקיעה והשברים.
הערות:
1 לג, ב ↩
2 ר"ה פ"ד סי' י ↩
3 פ"ד ה"י ↩
4 הל' שופר פ"ג ה"ד ↩
5 שם אות ע ↩
6 שו"ע או"ח סי' תקצ ס"ג ↩
7 שו"ע שם בסעיפים ד-ו ↩
8 ס"ז ↩
9 הל' שופר ↩
10 שם ס"ד ↩
11 ראה הנסמן באוצר מנהגי חב"ד ר"ה ע' קכג ↩
[13] (הלכה 1169)
תקיעה
שאלה: מהו אורך התקיעה שיש לעשות?
תשובה: המשנה במסכת ראש השנה1 כותבת: 'שיעור תקיעה כשלש תרועות'. שואלת הגמרא: 'והתניא: שיעור תקיעה כתרועה - אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, ותרועות דכולהו בבי. תנא ברא - קא חשיב חד בבא, ותו לא'.
א) וביאר רש"י: 'תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי - והכי קאמר: שיעור שלש תקיעות כשלש התרועות. ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא - שיעור התקיעה כשיעור התרועה, ותרוייהו חדא מילתא אמרי'.
> מבואר בדבריו ששיעור אורך התקיעה הוא כשיעור אורך התרועה2.
ולגבי כמות קולות התרועה ראינו בהלכה הקודמת שנחלקו בזה הראשונים שלרש"י תרועה הוא שלוש קולות קצרים, ולריב"א הוא תשע קולות קצרים, ועפי"ז נחלקו ג"כ מהו אורך התקיעה שיש לעשות, וכדלקמן:
התוספות כתבו בדעת רש"י: 'צריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור שלשה שברים וג' יבבות ובתקיעות של קש"ק כשיעור ג' שברים דהא עבדינן קש"ק משום ספיקא דגנוחי גנח ובתקיעות של קר"ק כשיעור תרועה שהוא ילולי יליל ומיהו אם מאריך בכל התקיעת כתקיעות קשר"ק אין לחוש דיכול להאריך כמו שירצה כדתנן ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת'.
ובדעת ריב"א כתבו שם: 'וצריך למשוך לתקיעה של קשר"ק לפירושם כשיעור ג' שברים ותשע כחות'.
ב) שיטת הראב"ד3 שגם לדעה שהתרועה היא שלוש יללות מ"מ התקיעה היא באורך תשע. וז"ל: 'התרועה היא טרימוטי ושיעורה שלש טרימוטות והוא שיעור קטן והתנא האחר אומר כי התרועה היא שברים והם שלשה והוא שיעור גדול אבל שיעור התקיעה אחד הוא לשניהם כתשע טרמוטות או כשלשה שברים שהן שיעור אחד'.
ג) הרמב"ם4 כתב: 'שיעור תרועה כשתי תקיעות'.
וראה מה שדנו בדבריו המגיד משנה, והר"ן5. וכתב הב"ח6 דלהרמב"ם התרועה היא שיעור ארוך כט' כחות וכן השברים והתקיעה היא שיעור ד' כחות ומחצה.
להלכה כתב המחבר7: 'י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין .. וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת, ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה .. וי"א ששיעור יבבא ג' טרומיטין, ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט' טרומיטין, ושיעור תקיעה ג"כ תשעה טרומיטין, כתרועה, ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים, וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב8 טרומיטין'.
אדמו"ר הזקן9 כתב: 'שיעור תקיעה האמורה בתורה כשיעור תרועה האמורה בתורה ושיעור תרועה האמורה בתורה כג' יבבות. יש אומרים דהיינו ג' כחות בעלמא והם נקראים טרומיטין ועכשיו שתקנו חכמים לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת כדי לצאת מכל הספיקות שיש בתרועה צריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור תרועה של סדר תשר"ת דהיינו ג' שברים בינונים שהם כג' גניחות בינוניות וכג' יללות קטנות שהרי הכל ביחד הוא תרועה של סדר תשר"ת ובסדר תש"ת אינו צריך להאריך בתקיעותיו אלא כדי שיעור ג' שברים בינונים שזהו שיעור תרועה של סדר תש"ת ובתקיעות של סדר תר"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור ג' יללות קטנות שזהו שיעור תרועה של סדר תר"ת. ואם רוצה להאריך הרבה בכל תקיעה הרשות בידו להאריך כמה שירצה ולא אמרו שיעור לתקיעות אלא שלא יפחות מהשיעור'.
ועוד כתב10: 'ויש אומרים ששיעור יבבא היא ג' טרומיטין ושיעור תרועה כג' יבבות שהם ט' טרומיטין ושיעור תקיעה כשיעור תרועה ג"כ ט' טרומיטין .. ולפי דבריהם צריך להאריך בתקיעות של תשר"ת לא פחות מן י"ח טרומיטין שזהו שיעור תרועה של סדר תשר"ת דהיינו ג' גניחות וג' יבבות ביחד שהם לא פחות מי"ח טרומיטין .. ובסדר של תש"ת צריך להאריך בתקיעות כשיעור ט' טרומיטין שזהו שיעור [תרועה] של זה הסדר'.
ולהלכה הכריע11: 'ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה דהיינו שיאריך בתקיעות תשר"ת כשיעור י"ח טרומיטין לכל הפחות ובתקיעות תש"ת תר"ת כשיעור ט' טרומיטין לכל הפחות'.
> א"כ ראינו ששיעור התקיעה בכל סדר תשר"ת, תש"ת או תר"ת, תלוי באורך התרועה שיש לעשות [ולפי כל שיטה באורך התרועה שלהם] או השברים או שברים ותרועה יחד שבאותו הסדר. אך יכול להאריך יותר. ובהלכה הבאה נראה מהו שיעור השברים.
הערות:
1 לג, ב ↩
2 וראה חידושי צ"צ ר"ה עה, ג שכן דעת הרא"ש, הר"ן, הרמב"ן, והרשב"א, וכן מבואר בסמ"ג סי' מב ובסמ"ק סי' צב ↩
3 בהשגות הל' שופר פ"ג ה"ד ↩
4 הל' שופר שם ↩
5 ר"ה י, א מדפי הרי"ף ↩
6 או"ח סי' תקצ ↩
7 שו"ע או"ח סי' תקצ ס"ג ↩
8 מפרשי השו"ע (ראה ב"ח, מג"א ס"ק יב) הגיהו שצ"ל י"ח. אמנם ראה מ"ש הצ"צ בחידושים על הש"ס דף עו, א לדחות דבריהם ולקיים הגירסא הקיימת, ונראה עוד בזה בהלכה הבאה ↩
9 שם ס"ד ↩
10 ס"ו ↩
11 שם ס"ז ↩
[14] (הלכה 1170)
שברים
שאלה: מהו שיעור אורך כל שבר?
תשובה: בהלכות הקודמות ראינו שנחלקו רש"י ובעלי התוספות לגבי כמות התרועה הנדרשת בכל סדר, ושלפי זה תלוי אורך התקיעה. ולהלן יתבאר שאורך השבר, תלוי ג"כ במחלוקת זו.
שיטת רש"י: ראינו שלדעת רש"י תרועה היא 'שלש קולות בעלמא' ומכיון ש'שיעור תקיעה כתרועה' א"כ התקיעה [של סדר תר"ת] אורכה הוא באורך שלוש קולות, ולפ"ז כתבו תוספות1 בדעת רש"י: 'וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא דא"כ נעשה תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות'.
ועד"ז כתב הרא"ש2: 'לפי זה צריך ליזהר בשברים שלא יאריך על כל אחד בפני עצמו כשלש יבבות של שלש כחות כל שהוא דא"כ יצאו מכלל שברים ונעשו תקיעה. דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלש יבבות'.
וכ"כ המחבר בדעת רש"י3: 'ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין, שא"כ יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה'.
אך הרמ"א כתב בהג"ה: 'וי"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי. וכן נוהגין'.
וביאר המג"א4: 'דהיינו כשיעור ג' שברים ותרועה דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרועה דקרא הוא שניהם יחד וא"כ גם התקיעה צ"ל בשניהם יחד וא"כ אף שהאריך קצת בשברים לית לן בה, ובתש"ת לא יאריך בשברים א' כשיעור ג' שברים מה"ט'.
ואדמו"ר הזקן5 כתב בדעת רש"י: 'וצריך ליזהר בשברים של סדר תשר"ת שלא יאריך בשבר אחד מהג' שברים כדי שיעור ג' שברים בינונים וג' יללות דהיינו טרומיטין שזהו שיעור תקיעה של סדר תשר"ת ואם מאריך בשבר אחד כשיעור זה יצא מכלל שבר ויקרא בשם תקיעה ובסדר תש"ת ששיעור תקיעה הוא כג' שברים בינונים לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור ג' שברים בינונים שלא יצא מכלל שבר ויקרא בשם תקיעה ואם לא נזהר בכך אפילו בדיעבד לא יצא (לפי סברא זו). ולכתחלה טוב ליזהר שאפילו בסדר תשר"ת לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור [ג'] טרומיטין לפי שזהו שיעור תקיעה של סדר תר"ת ואם יאריך כשיעור הזה יהא עליו שם תקיעת תר"ת לא שם שבר ולפיכך טוב לקצר בכל שבר ושבר בכל מה דאפשר רק שלא יקצר יותר מדאי כדי שיהא עליו שם גניחה ולא שם יללה דהיינו טרומיטין'.
> א"כ לדעת רש"י ראוי לכתחילה שכל שבר יהיה פחות מאורך שלוש קולות, אך גם במידה והאריך בשבר של תש"ת או של תשר"ת יותר מג' כוחות לא נפסל, כי בהם התקיעה גם ארוכה יותר משלוש כוחות.
שיטת התוספות: ראינו שלדעת הריב"ם תרועה הוא תשעה קולות. ולפ"ז כתב הב"ח6: 'שכיון שכל אחד מהיבבות הוא ג' כחות ממילא ג' יבבות הם ט' כחות וג' שברים הם לפחות ט' כחות דאינן קטנות יותר מיבבות'. וכ"כ הט"ז7: 'דהא בעינן שיעור ג' שברים שהן ט' כחות'.
[גם בדברי המגן אברהם8 רואים שלמד שלריב"ם צריך ט כוחות, ולכן כתב שיש טעות סופר בדברי המחבר כי צריך שהתקיעה תהיה באורך יח (שהוא תשעה כוחות בשלושה שברים, ותשעה קולות בתרועה), וכמו שהובא בהלכה הקודמת. אלא שכתב שלא נהגו כך, וז"ל9: 'וכן נוהגין שלא להאריך בהן כ"כ כשיעור ט' כחות'.]
אדמו"ר הזקן10 כתב: 'ויש אומרים ששיעור יבבא היא ג' טרומיטין ושיעור תרועה כג' יבבות שהם ט' טרומיטין ושיעור תקיעה כשיעור תרועה ג"כ ט' טרומיטין ושיעור שברים בודאי לא פחות הוא משיעור תרועה ג"כ ט' טרומיטין לכל הפחות וא"כ צריך להאריך בכל שבר לא פחות מג' טרומיטין כדי שבג' שברים ביחד לא יהא פחות מט' טרומיטין כשיעור תרועה'.
> א"כ ראינו שכתבו שלדעת ריב"א שיעור כל השלושת שברים הוא ט' כוחות, ולפי"ז כל שבר הוא לא פחות מג' כוחות.
אך הצמח צדק11 האריך לבאר ש'נראה דאף לריב"א וריב"ם דתרועה היא ט' טרומיטין אין מוכרח דג' שברים ארוכים כט' טרומיטין ..'12.
ולפ"ז יוצא שנחלקו אדמו"ר הזקן, והצמח צדק להלכה, שאדמו"ר הזקן כתב13: 'ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה דהיינו שיאריך בתקיעות תשר"ת כשיעור י"ח טרומיטין לכל הפחות ובתקיעות תש"ת תר"ת כשיעור ט' טרומיטין לכל הפחות ובכל שבר יאריך מעט כדי ג' טרומיטין ולא יאריך עד ט' טרומיטין אפילו בסדר תשר"ת ובכל תרועה צריך לעשות ט' טרומיטין כמו שנתבאר'.
והצ"צ כתב: 'ואי לזאת אין להתכוין להאריך בכל שבר כג' כוחות לצאת י"ח ריב"א וריב"ם לדברי הב"ח הנזכר בשו"ע אדמו"ר נ"ע ס"ז. ועוד דנגד זה יפסיד לפ"ד התוס' והרא"ש בפרש"י שיצא מכלל שבר ובודאי דעת רש"י עיקר יותר וכמש"ל.'14 ומסיים בקיצור 'לכן א"צ להאריך בשברים רק שיהיה ארוך יותר מטרומיט אחד אבל א"צ להאריכו כג' טרומיטין'.
> א"כ ראינו שנחלקו אדמו"ר הזקן והצמח צדק האם לכתחילה15 צריך להאריך השבר ג' כוחות, שאדמו"ר הזקן כתב שיאריך ג' כוחות16, והצ"צ כתב שאדרבה שיעשה רק ארוך יותר מטרומיט אחד17. ולמעשה מצינו כמה שכתבו אודות התקיעות של הרבי ובאופנים שונים18 ובפרט שקיים קושי לכתוב באותיות את אופני השברים ע"כ ראוי שכל הבא לתקוע ילמד מבעל תוקע מוסמך את אופן עשיית השברים למנהגנו.
הערות:
1 ר"ה לג, ב ↩
2 ר"ה פ"ד סי' י ↩
3 שו"ע או"ח סי' תקצ ס"ג ↩
4 שם ס"ק ב ↩
5 שם ס"ה ↩
6 או"ח שם סוף אות ו ↩
7 שם ס"ק ד ↩
8 שם ס"ק ג ↩
9 סק"ב, וראה גם שם לגבי תרועה 'ועכשיו נוהגין לכתחלה שלא לעשות ט' כחות בתרועה כדעת רש"י והמחמיר תע"ב' ↩
10 שם ס"ו ↩
11 חידושים על הש"ס עו, א ↩
12 ומוכיח ומבאר לפ"ז דברי את המחבר שכתב ששיעור תקיעה הוא י"ב טרומיטין - 'ר"ל ג' שברים וט' כוחות. וא"צ למה שהגיה המ"א י"ח' ↩
13 שם ס"ז ↩
14 וראה גם מטה אפרים אלף המגן סי' תקצ ס"ט: *'ובס' אש דת כתב דלכתחילה יש לפסוק כדעה הראשונה. דהיינו שכל שבר יהי' פחות מג' כחות. וגם המג"א העיד שנוהגין לקצר בשבר'.* וראה שם בהערה על ס"ו: 'לפ"ד העיקר כדעת המג"א וסייעתו שפסקו דכל שבר מהג' שברים אינו רשאי להיות כשלשה כחות רק כשתי כחות עיי"ש שהאריך בזה' ↩
15 מחמת האריכות והדעות השונות לא הבאנו את דברי אדמו"ר הזקן לגבי דיעבד, וראה גם מה שנתפרסם לאחרונה (קובץ אור ישראל גליון צג (תשרי תשפ"ז) ע' ז) מה שביאר הצ"צ בדבריו ↩
16 שאז לביאור אדמו"ר הזקן הוא אורך שבר לדעת ריב"א, וגם לדעת רש"י הוא כשר בדיעבד שהרי הוא קצר מתקיעה כי בסדר תשר"ת ותש"ת התקיעה ארוכה יותר, [וראה גם מטה אפרים באלף למטה שם ס"ה: 'לא שבקינן מה שיש לחוש לפסול אף בדיעבד משום זהירות לכתחלה'.] ↩
17 כי לדברי הצ"צ גם לריב"א אי"צ שלוש, וכשעושה ג' כוחות מפסיד לדעת רש"י שהוא לדברי הצ"צ העיקר וכנ"ל ↩
18 ראה באריכות בספר של הרב ראובן שמלה ילקוט הלכות וטעמי המנהגים ח"ג ע' רכב ואילך ↩
[15] (הלכה 1171)
שברים (2)
שאלה: האם ניתן לעשות יותר משלוש שברים?
תשובה: כתב הראב"ן1 הובא בקצרה ברא"ש2: 'אירע פה במגינצא מעשה בר"ה של שנת תתק"ה שתקע התוקע .. ובסדר קש"ק תקע כסדר שני [פעמים] קש"ק ובשלישית תקע ד' שברים ותקיעה, והחזירוהו לראש אותם שהחזירוהו בראשונה ותקע עוד ג' פעמים קש"ק, ויחר אף מורי חמי רבי אליקים ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, מעולם לא ראינו לחזור לראש מפני אלו הדברים ושלא כדין עשו המחזירים אותו, והמחזירים אמרו כדין עשינו, ונתתי את לבי אני אליעזר לדרוש ולתור בדבריהם. ונ"ל כי שלא כדין החזירוהו לראש .. וגם על הסדר השני קש"ק שתקע ב' פעמים קש"ק ובשלישי תקע ד' שברים וסיים הסדר אומר אני כי לא הפסיד כלום מכל סידרו, לפי שנחשוב אותו שבר רביעי כאילו האריך בתרועה שהרי שברים תרועה הם, וכיון דהכי התנן תקע בראשונה והאריך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת ה"נ משום דהאריך לא הפסיד ותרועה א' היא .. כך השבר הד' אין מפסיק בין ג' שברים לתקיעה שאחר השברים. ועוד דשבר ד' מינא דשברים הוא ולא מפסיק, אע"ג דתרועה מפסקת בין שברים לתקיעה היינו דילמא משום דתרועה [ילולי] הוא וקא מפסיק ילולי בין גנוחי לתקיעה, אבל שבר ד' שהיא גנוחי לא מפסיק כדאמרינן3 לא לידוץ אינש לולבא בהושענא דילמא נתרי עלין והוי חציצה בין לולב לערבה רבא אמר מין במינו הוא ול"ה חציצה בין לולב לערבה, ה"נ שבר רביעי לא מפסיק בין ג' שברים לתקיעה. אבל אם פיחת שלא תקע אלא ב' שברים ותקע תקיעה או תרועה צריך לחזור לראש סידרו שטעה בו'.
גם התוספות4 פסקו שמותר להוסיף שברים וז"ל: 'מטעם זה נמי אין לחוש אם עשה ארבעה וחמשה שברים שהשברים במקום תרועה והוי לה תרועה אריכתא'.
[אמנם כתב האורחות חיים5: 'אבל המוסיף בשברים יותר על השלש אין בכך כלום ובלבד שיעשה בלי הפסק בנפיחה א' כמו שאין מקפידין על אריכות התקיעות שזה ג"כ תרועה ארוכה היא'.]
במנהגי מהרי"ל6 מובא שלמעשה נהוג שלא מוספים שברים וז"ל: 'והיה מהר"י סג"ל מתמיה אמאי לא רגילין לעשות נמי שברים יותר מג' שברים כאשר עושין בתרועה, ודוק'.
וכתב הב"ח7: 'וכן הלכה רווחת דעושין יותר על השיעור מ"מ לענין מעשה ראוי הוא שלא לעשות יותר מג' ולקמן יתבאר הטעם בס"ד'.
ומצינו בפוסקים שני טעמים לכך שלא מוספים עוד שבר:
א) הב"ח שם כתב: 'וכתוב במהרי"ל שהוא תמה על המנהג שלא לעשות יותר מג' שברים דמאי שנא מתרועה ולי יראה שהמנהג הוא מפני מחלוקת הגאונים בשיעור השברים דשמא יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה כמשנ"ת וע"כ נכון שלא לעשות יותר מג' דשמא שבר האחרון נעשה תקיעה והוה הפסקה לדעת הרמב"ן וכן יראה לי עיקר שלא לעשות לכתחלה יותר מג''.
ב) הפרישה8 ביאר: 'עיין במהרי"ל שכתב והיה מהר"י סג"ל מתמיה אמאי לא רגילין לעשות נמי שברים יותר משלשה שברים כאשר עושין בתרועה ודוק ע"כ וכתב מורי על זה ואנו רגילין להאריך אף בשברים עכ"ל ולע"ד נראה ליתן קצת טעם למנהג אשכנז משום דס"ל כהרא"ש והרי"ץ גיאת דבסמוך דמצריכין לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת ומשום הכי מקצרין בשברים שלא לעשותו יותר מהשיעור משום חשש שלא יוכלו לעשות התרועה שאחריה באותה נשימה משא"כ בתרועה שהיא באה באחרונה שיכול להאריך בה כמו שירצה'.
למעשה התקבל המנהג שלא תוקעים יותר מג' שברים וכמ"ש המגן אברהם9: 'והמנהג שלא להוסיף על ג' שברים'.
וכ"כ במטה אפרים10: 'לכתחלה אין לתקוע יותר משלשה שברים ואם תקע ד' או ה' אין לחוש בדיעבד ויצא'.
אדמו"ר הזקן11 כתב: 'וכן בשברים אם מוסיף על ג' שברים אין בכך כלום ואינו כמפסיק בין התרועה או השברים לתקיעה שלאחריו כיון שעושה כל השברים או כל הטרומיטין בנשימה אחת. ומ"מ נהגו שלא להוסיף על ג' שברים'.
[בכמה מקומות מובא שנהגו רבותינו נשיאנו להוסיף עוד שבר12 אבל יתכן שאין הכוונה שבר שלם, אלא כעין תקיעה קצרה בסיום השברים וכפי שיובא בהלכה הבאה]
> א"כ ראינו שעקרונית אם הוסיף עוד שבר ברציפות אחרי שלושת השברים, אין בעיה בכך13. אך למעשה נהוג שלא להוסיף עוד שבר. ובהלכה הבאה נראה לגבי מנהג להוסיף עוד קול אחרי.
--------------
https://chat.whatsapp.com/HSFw14kcxch7wDr7Ysh4cP?s=sh&p=a&ilr=4
הערות:
1 שו"ת (בתחילת הספר) סי' סא. הובא בראבי"ה ח"א שו"ת סי' קעא ממש"כ אביו של הראבי"ה הרב יואל בשם חמיו הראב"ן. 'זהו לשון חמי הראב"ן ז"ל בקיצור, כי הוא האריך'. וממשיך לדון שם בדבריו ↩
2 ר"ה פ"ד סי' יא ↩
3 סוכה לז, ב ↩
4 ר"ה לג, ב ↩
5 ח"א דין תקיעת שופר אות יג, וראה גם בארוכה בדרשה לראש השנה להרמב"ן שהאריך בזה והביא מהתוספתא וירושלמי 'תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת' ↩
6 הל' שופר ↩
7 או"ח סי' תקצ ↩
8 או"ח שם ↩
9 או"ח שם ס"ק ב ↩
10 שם סי"ד ↩
11 שו"ע שם ס"ד ↩
12 הרבי הריי"צ סיפר (רשימות היומן ע' קסה) ביחס לתקיעת שופר של הרבי המהר"ש: 'והשברים שלשה, לכל היותר ארבעה'. וכן סיפר (שם ע' שמז) שכשתקע בשופר אצל אביו הרבי הרש"ב: 'לפעמים רצה שאתקע ה' שברים (ולא ד'). וראה גם באג"ק ח"כ עמ' לט, בהערות המו"ל שהרבי שאל את הר"י לנדא איך נהגו לתקוע השברים בביהכנ"ס דחב"ד בכ"מ. ועל כך השיב הגר"י לנדא: אבי הרב ז"ל הי' תוקע ארבעה שברים, אבל בביהכ"נ שלנו היו כמה דברים שהנהיג חותן אבי, הרה"ח ר' זישקע נ"ע, מה שלא נהגו במקומות אחרים. ולחקות מה שעשה כ"ק רבנו [=הרש"ב] הק' זצוקללה"ה זי"ע, ודאי לא עלה על דעתי .. גם בדברים שאפשר לעשותם גם עפ"י שו"ע, אבל לא נזכרים שצריכים לעשות כן, ורבנו כן נהג כך, כמו למשל בשברים, שרבנו תקע יותר מג'. ובהלכה הבאה נרחיב עוד ביחס למנהג של הרבי הרש"ב ושל הרבי ↩
13 להעיר מהמובא בכ"מ בשם הגר"ח מבריסק שתקע ד' שברים (שכל אחד מהם קצר יותר משלוש כוחות, לחשוש לדעות השונות שהובאו בהלכה הקודמת והוסיף שבר רביעי) בשביל שיצטרף הכל לתשע כוחות ↩
[16] (הלכה 1172)
שברים (3)
שאלה: מה מקור המנהג להוסיף קול בסוף השברים?
תשובה: כתב בספר המנהגים (טירנא)1: 'ויעשה ג' שברים לבד ההפסקה'.
וביאר הב"ח2: 'אבל נראה עיקר דהכי פירושו דלפי שנוהגין התוקעין בגמר התקיעה וגמר השברים וגמר התרועה להפסיק בקול ארוך קצת והזהיר בעשיית הג' שברים שלא יחשיב הפסקת קול זה לשבר אחד ויעשה מקודם ב' שברים ועם הפסק זה יהא ג' דכיון דהפסק זה עושין גם בתרועה לא נחשב לשבר כלל אלא צריך לעשות ג' שברים לבד הפסק קול זה בגמר השברים והכי נקטינן ואם לא עשה אלא ב' שברים ועם הפסקה זו יחשוב לו שבר ג' לא יצא ידי תקיעה נ"ל'.
אך המגן אברהם3 כתב: 'וצריך ג' שברים מלבד הקול ארוך שעושין בסוף השברים שגם בתרועה עושין קול ארוך כזה ואם לא עשה כן לא יצא (ב"ח מנהגים) ולא נהגו כן'.
וביאר המחצית השקל: 'ולפי"ז היה הב"ח מפרש דאתי לאשמועינן שיעשה שלש שברים מלבד קול הארוך שהוא נקרא הפסקה, שבה מפסיק הקול לבסוף, וע"ז כתב המ"א תחלה ולא נהגו כן, ועל כרחך צריך לומר דלא קיי"ל כמנהגים בזה. והוסיף מ"א אחר זה גם נראה לי מש"כ כו', דבאמת לא פלגינן על המנהגים, שגם מנהגים גופייהו לא דברו מזה הקול הארוך, ואפשר דמנהגים גופייהו סבירא להו דמצרפים קול ארוך לג' שברים, ואין צריך כי אם שני שברים מלבד קול הארוך, ופירש דברי המנהגים כמו שהבין הב"ח תחלה ..'.
אך בדברי אדמו"ר הזקן4 נראה שביאר דברי המג"א5 'ולא נהגו כן' שהם לגבי עצם הוספת קול6, [ולא כדברי המחצית השקל שקאי על צירוף הקול לשברים] וז"ל: 'ומ"מ נהגו שלא להוסיף על ג' שברים אבל טרומיטין יכול לעשות כמה שירצה ויש עושין בסוף הג' שברים קול פשוט כעין תקיעה וכן עושין בסוף הטרומיטין אבל אין המנהג לעשות כן'.
> א"כ ראינו שהיה מנהג קדום להוסיף עוד קול אחרי השברים, ויש שהזכירו גם אחרי התקיעה7 והתרועה. והפוסקים כתבו שלמעשה לא נהוג כך.
הנהגת הרבי הרש"ב בהוספת קול בסוף השברים8.
בהמלך במסיבו9 מובא השיחה שהיתה בשלחן סעודת החג של הרבי ביום ב' דר"ה תשכ"א ושם הרש"ג שאל: בענין ה'שפיץ' של השברים שתוקעים כאן על יסוד הנהגת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע האם זהו הוראה לרבים?
כ"ק אדמו"ר שליט"א: מכיון שזה נעשה ע"י אדנ"ע ברבים הרי מסתמא זוהי הוראה לרבים.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: פנה להרבנים המסובים שי' רש"ז גרליק, רש"נ ששונקין ורח"ש ברוק ושאל כאו"א מהם: איך אתם נוהגים, כמה שברים עושים? איני שואל ההלכה רק איך נוהגים?
רח"ש ברוק: האם כדאי להנהיג כן שיעשו כמו שנהוג כאן?
כ"ק אדמו"ר שליט"א: מתפלא אני ע"ד שאין זה נהוג אצל העולמ'ישע10.
[ר"ז דבורץ: נהגתי לתקוע 3 שברים עד שהעיר לי הרה"ח ר' רפאל נחמן (שי') כהן שבליובאוויטש הוסיפו עוד מחצה].
רש"ג אמר שהרב לנדא הי' ממקורבי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע וכאן יושב בנו.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: [פנה אל הת' הר"ר אליהו לנדא ושאל]: איך תוקעים בבית הכנסת של אביו הרב?
וענה הר"א לנדא: בלי ה"שפיץ".
כ"ק אדמו"ר שליט"א: האם זהו עפ"י הוראת אביו?
ר"א לנדא: אבי בעצמו הוא הבעל תוקע. אבי סיפר שהסבא (אביו) הרה"ג הרה"ח ר' משה יהודה לייבל הי' תוקע ארבע קולות.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: (בהמשך לתחילת הדברים): מכיון שזהו דבר הנעשה ברבים אזי הוא הוראה לרבים!'
ובאגרות קודש11 מובא תשובת הרבי לרב יעקב לנדא כחודש אחרי השיחה הנ"ל: 'אף שכן הוא בהנהגות שלעצמו - צע"ג אם כן הוא במה שעושה להוציא אחרים (עכ"פ - גם אחרים) ובמ"ע מה"ת, ובפרהסיא. ועאכו"כ - בתק"ש (ולא בהברכה) שכאו"א מקיים המצוה, והרי שומע השברים באופן כו'. וק"ל. סו"ס - איך נהגו בביהכנ"ס דחב"ד בכ"מ, בהנוגע לשברים?'.
ובספר שבח המועדים12 כותב: 'כ"ק אדמו"ר שליט"א נוהג לעשות בסוף השברים קול פשוט קצר כעין תקיעה קצרה מאוד'. ובהערה מבאר 'וטעם כ"ק אדמו"ר שליט"א שעושה קול קצר מאוד, נראה, שהוא משום החשש המובא בב"ח שם דשמא יצא מכלל שבר וייעשה תקיעה והוי הפסק, ראה שם. אבל אם הקול שמוסיף הוא קצר מאוד אין חשש זה'.
> א"כ ראינו שהרבי הרש"ב נהג לעשות קול קצר בסיום השברים, והרבי אמר שהנהגה זו היא הוראה לרבים, וכך נהג.
--------------
https://chat.whatsapp.com/HSFw14kcxch7wDr7Ysh4cP?s=sh&p=a&ilr=4
הערות:
1 ראש השנה ↩
2 סי' תקצ ↩
3 סי' תקצ סק"ב ↩
4 סי' תקצ ס"ד ↩
5 דבמ"מ בדפו"ר על כך שאין המנהג לתקוע מצויין מ"א ↩
6 וראה גם פמ"ג או"ח א"א סי' תקצ ס"ק ב: 'וע"ז כתב המ"א שלא נהגו כן, אלא עושין ג' שברים לבד ותו לא. וכן יראה לי, דלמה לעשות קול ארוך בסוף שברים ותרועה דהוה כעין תקיעה ממש ויש לחוש להפסקה'. וראה ג"כ משנ"ב סק"ב ↩
7 יש שכתבו שהמנהג המובא בב"ח לא היה קול נפרד מהתקיעה או מהשבר, אלא היה הגבהת הקול. וראה אור הצפון גליון קיא עמ' כב ↩
8 אלא שיש שכתבו שאין הנהגת רבותינו נשיאנו קשור כלל לדברי הב"ח ולמנהג הקדמון שהתבטל, אלא הקול הנוסף שתקעו הוא להשלמת השברים, (וראה בהלכה הקודמת בהע' 13 לגבי מנהג הגר"ח מבריסק), וראה קובץ העו"ב גליון א'רכב עמ' 77 ↩
9 ח"א עמ' נה ↩
10 אולי כוונת הרבי בגלל המובא גם בהלכה הקודמת בהע' 12 מהנהגת הגר"ח מבריסק ↩
11 ח"כ עמ' לט ↩
12 חלק ימים נוראים פי"ג אות ב. וכותב שמנהג זה מבוסס על דברי הב"ח הנ"ל ↩
[17] (הלכה 1174)
שברים (4)
שאלה: האם צריך לעשות את השברים או התרועה בנשימה אחת?
תשובה: כתב הראבי"ה1: 'ראיתי בתשובת רבינו תם שכתוב בה שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו, דבמקום תרועה קיימי .. עכ"ל. ואני מוסיף לאמת דבריו דגרסינן בפרק החליל במאי קמיפלגי רבי יהודה ורבנן דמתניתין, דאינהו קא חשבו עשרים ואחת תקיעות ורבי יהודה שבע, רבי יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת היא ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד וכו' כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כמאן כרבי יהודה. ואפילו מפרשים ולא כלום אלא כשיעור נשימה, היינו משום שלא אפשר בענין אחר, אבל אי אפשר היה צריך שלא להפסיק כלל, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה אלא בתקיעה ותרועה ותקיעה, אבל בתרועה גופה, אי נמי בשלשה שברים שהם במקום תרועה, דאפשר נמי לקצרם ולעשותם בנשימה אחת מודו ליה. וכן עיקר. וגם אני רגיל להזהיר התוקעים על ככה. והא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, היינו משום ששניהם קול אחד והוה ליה כתקיעה אחת ארוכה, אבל תקיעה ותרועה ותקיעה לרבי יהודה, אע"ג דמצמצם בלא הפסק, שינוי קול מוכיח. ובירושלמי ראיתי שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות אמרן בנשימה אחת יצא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, רבי זעירא בשם רבי אבא בר עולא צריך להריע מתוך פשוטה רבי בא בשם רבי אבא בר רב הונא אמר אין צריך להריע. ובירושלמי דמגילה גרסינן עשרת בני המן נמי צריך לאמרן בנשימה אחת. ולאו למימר דווקא בדיעבד יצא, אלא הכי פירושא אם הם בנפיחה אחת יצא, ואם לאו אין כאן מצוה מן המובחר, וכן בתקיעה וכן בעשרת בני המן. אבל [אי] צריך להריע בין פשוטה ותרועה איפליגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן. כך נראה לי לפרש הירושלמי'.
והרמב"ן2 כתב: 'והוי יודע שאין פירוש השברים שישבור הקול ויפסיק, אלא שבר כאדם הגונח משברו מכאב לב והן יבבות ארוכות, וטועין התוקעין המפסיקים אותם לגמרי. ושוב מצאתי בתשובת ר"ת ז"ל שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי'.
וכתב הר"ן3: 'ומ"מ צריך להזהר לעשות השברים כולן והיבבות כולן בנשימה אחת דשברים ויבבות לדידן ודאי מצוה אחת נינהו כתקיעה ותרועה לרבי יהודה וכי היכי דלרבי יהודה צריך שיעשה תקיעה ותרועה בנשימה אחת כדמוכח בפרק החליל (שם) ה"נ בשברים ויבבות לדידן דמצוה אחת נינהו ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחרת לדברי הרמב"ם ז"ל פסול כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה ור"ת ז"ל כתב בתשובה דשלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה נינהו..'
ובאורחות חיים4 כתב: 'והריא"ג ז"ל כתב .. והוי יודע שאין פירוש שברים שישבור הקול ויפסיק אלא שבר כאדם הגונח משבר ומכאב לב והן יבבות ארוכות וטועין התוקעין המפסיקין אותן לגמרי עכ"ל, וכן דעת הר' אהרן הלוי ז"ל, וכן אמרו בתוספות תקע והריע והריע ותקע פי' שהפסיק בין התרועה אין בידו אלא א' פי' התקיעה האחרונה לבדה שכל השאר נפסל משום הפסק קול פסול ביניהם ע"כ'.
וכתב האבודרהם5: 'וכמו שאין להפסיק בתוך התרועה עצמה כך אין להפסיק בתוך השברים עצמן, ואם הפסיק צריך לחזור ולעשות כל הג' שברים בלא הפסק'.
וכ"כ הכלבו6: 'ואין להפסיק בתרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה, וליכא לשעורה, ואינה עולה'.
> א"כ ראינו בדברי הראשונים שאין לעשות הפסקה באמצע השברים7, (ונראה עוד מדברי הראשונים בזה בהלכות הבאות שנדון אודות תשר"ת).
להלכה כתב המחבר8: 'ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת'.
ונחלקו האחרונים בדעתו האם זהו דין לכתחילה9 או שמעכב גם בדיעבד, שהט"ז10 כתב: 'בנשימה אחת. גם במנהגים פסק כן וז"ל ויעשה ג' שברי' בלי הפסקה כלו' בלי הפסקת נשימה .. היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצא אפי' בב' נשימות שהרי פסק בס"ז דנזכר מיד יתקע שבר א''.
וראה ג"כ מגן אברהם11 [וכפי שביארו הפמ"ג ומחצית השקל]: 'שבר אחר. יראה מדבריו שא"צ לעשותם בנשימה א' ולפי מש"ל שצריך לעשותם בנשימה א' צריך לחזור ולתקוע ג' שברים (הרא"ש ורי"ו) ואף בתקיעות דמיושב נ"ל דא"צ לתקוע ג' שברים דבדיעבד סמכי' אמ"ד שא"צ נשימ' א' ולכן סתם הרב"י פה'.
אך הכנסת הגדולה12 כתב: 'ועוד דמוכרח לומר דמ"ש בס"ד ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, לעיכובא קאמר, דהרי כתב הרא"ש דהמצריכים לעשות ג' שברים ותרועה בנשימה אחת, לעיכובא קאמרי. והוא הדין דהמצריכים לעשות ג' שברים בנשימה אחת, לעיכובא קאמרי'.
וכתב האליה זוטא13: 'דעת שיירי כנה"ג נוטה דאף בדיעבד אינו יוצא כשלא עשאן בנשימה אחת, וכן מצאתי להדיא באבודרהם, ובכל בו דף פ'14.
וכ"כ המאמר מרדכי15: 'צריך לעשותם בנשימה אחת עמ"ש לקמן ס"ז דנראה דר"ל דאפי' בדיעבד לא יצא אם לא עשאן בנשימה אחת ודלא כקצת אחרונים ז"ל'.
וכן פסק למעשה אדמו"ר הזקן16: 'היבבות של תרועות וכן הג' שברים שהם במקום תרועה צריך לעשותן בנשימה אחת, ואם לא עשאן בנשימה אחת לא יצא שתרועה אחת אמרה תורה ולא מופסקת לשתי תרועות'.
> א"כ ראינו שצריך לעשות את כל השברים17 בתש"ת, ואת כל התרועה בתר"ת בנשימה אחת, וזה לעיכובא18.
בהלכות הבאות נראה לגבי התשר"ת ולגבי ההפסק בין התקיעה לשברים או לתרועה.
--------------
https://chat.whatsapp.com/HSFw14kcxch7wDr7Ysh4cP?s=sh&p=a&ilr=4
הערות:
1 ר"ה סי' תקמב ↩
2 ר"ה לד, א ↩
3 ר"ה י, ב ד"ה ודילמא ↩
4 ח"א דין תק"ש אות יא ↩
5 סדר תפלת ר"ה ↩
6 סי' סד ↩
7 להעיר שיש ראשונים שנראה מדבריהם שנהגו שאין שלושת השברים או התרועה קולות מופסקים כלל אלא הם קול אחד ללא הפסק רק שמשתנה בו גובה הקול, כמבואר בדברי הרמב"ן בדרשה לראש השנה ולכאורה כך גם כוונתו בחידושיו על הש"ס, (ולא כדברי הריטב"א שכתב בפירוש בעמ' לג, ב ד"ה למדנו, שהשבר שונה מתקיעה רק בכך שהוא קצר יותר), וא"כ אין דברי הרמב"ן שייכים לתוקעים כל שבר נפרד שלא יפסיקו. (גם לגבי התרועה יש שנהגו שהוא קול אחד אלא שעולה ויורד, וכך גם נראה מדברי הריטב"א, וראה מועדים וזמנים ח"א סי' ה אות י. ואולי גם ניתן לראות זה מהציורים שהובאו בגליון אור הצפון קיא עמ' כב) ↩
8 שו"ע או"ח סי' תקצ ס"ד ↩
9 ראה ג"כ מקור חיים, ודרך חיים ↩
10 שם ס"ק ה ↩
11 ס"ק ז ↩
12 שכנה"ג הגב"י או"ח סי' תקצ אות ז ↩
13 שם ס"ק ז ↩
14 ולהעיר שבאליה רבה שם ס"ק ז לא הזכיר שכ"כ הראשונים הנ"ל, אלא רק כתב: 'היינו לכתחילה אבל בדיעבד יוצא אפילו בב' נשימות, שהרי פסק בס"ז דנזכר מיד יתקע בשבר אחר, ט"ז ומג"א. אבל בשיירי כנה"ג נוטה להחמיר אף בדיעבד' ↩
15 שם ס"ק ד ↩
16 שם ס"ח ↩
17 גם אם מוסיף על שלושה שברים וראה בדברי הרמב"ן בדרשה לר"ה, ובדברי הר"ן דלעיל. ובדברי האורחות חיים דין תק"ש אות יג. וראה בהלכה מס' 1171 ↩
18 וראה משנ"ב ס"ק טז: 'וכתבו רוב הפוסקים דזהו לעיכובא אפילו בדיעבד' ↩
[18] (הלכה 1175)
שברים (5)
בהלכה הקודמת ראינו שיש לתקוע את כל השברים וכן את כל התרועה בנשימה אחת
שאלה: מה הדין לגבי התקיעה שלפני או אחרי השברים האם יכול לעשותה באותו נשימה עם השברים או התרועה?
תשובה: הגמרא במסכת סוכה1 מביאה ברייתא: 'תניא, רבי יהודה אומר: הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה. במאי קא מיפלגי? רבי יהודה סבר: תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ורבנן סברי: תקיעה לחוד ותרועה לחוד'.
ובתוספתא2 כתוב: 'תקע והריע ותקע בנשימה אחת, לא יצא', [אמנם יש שגרסו בדברי התוספתא 'יצא', וראה להלן בדברי הירושלמי, ובדברי הראשונים].
ובתלמוד הירושלמי3: 'אמרן בנפיחה אחת. אשכחת תני אמר בנפיחה אחת יצא והא תנינן סדר תקיעות שלשה של שלשה שלא יפחות. רבי זעירה רבי אבא בר עילאי בשם רב צריך להריע מתוך פשוטה ר' בא בשם אבא בר רב חונה אינו צריך להריע מתוך פשוטה'.
[בהלכה הקודמת ראינו את דברי הראבי"ה שכתב לפרש את שני הדיעות בירושלמי שהם כמחלוקת רבי יהודה וחכמים, ושדיעות אלו נחלקו לגבי ההפסק שבין תקיעה לתרועה, וכן בין התקיעה לשברים4].
וכתבו הראשונים שמדברי הירושלמי אנו למדים שכן יוצא ידי חובה, וכדלקמן:
כתב הרמב"ן5: 'תקע והריע בבת אחת יצא ועולות לו לתקיעה ותרועה לפי ששנוי קול התרועה או התקיעה הוה ראש לה ולא מיקריא תחילה בלא סוף וסוף בלא תחילה, ולמדתיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפ' דלקמן אמרן בנפיחה אחת אשכח תנויי תנא אמר בנפיחה אחת יצא והתנינן סדר תקיעות שלש של שלש שלש, שלא יפחות, פי' כיון דקתני של שלש שלש אלמא מופסקת בעינן דאלו בנפיחה אחת אינן שלש, ומפרקינן שלא יפחות לא באה משנתנו אלא לומר שלא יפחות משלש אלא יתקע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם תקען בנשימה אחת יצא שהרי לא פיחת, וקול תקיעה משונה מקול תרועה וניכר הוא שהן שלש, והא דתשכח בתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא לא תסמוך עלה ומשבשתא היא ותני יצא, שהיא אותה הברייתא שהביאו בירושלמי דקתני יצא'.
והרא"ש6 כתב: 'ואם עשה תקיעה תרועה ותקיעה בנשימה אחת לא יצא מפני שאין כאן לא סוף ולא ראש. ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסי' התם תני עשאו בנפיחה אחת יצא. והתניא ג' של ג'. התם שלא יפחות פי' והתנן ג' של ג' ואם עשאן בנפיחה אחת אין כאן ג' של ג' ומשני הא דאמר ג' של ג' היינו שלא יפחות מן השיעור אבל לענין שיפסיק ביניהם לא נאמר'.
מדברי הרא"ש נראה שבגלל דברי הירושלמי קי"ל שיצא, אך רבינו ירוחם7 כתב בשם הרא"ש: 'וכן משמע מהירושלמי שאם עשאן בנשימה אחת התקיעה והתרועה והתקיעה יצא ויש מפרשים שכתבו שצריך להפסיק ביניהן כדי שיהא נכר כל קול וקול בפני עצמו, ואם עשאן בנשימה אחת לא יצא דהא אמרי רבנן תרועה לחוד ותקיעה לחוד פירוש שצריך להפסיק ביניהם וכ"כ הרא"ש'.
וכתב הבית יוסף8: 'ומ"ש הרא"ש ואם תקע תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת לכאורה לא יצא וכו'. נראה מדבריו שסובר שמאחר שהירושלמי כתב בהדיא דיצא הכי נקטינן וכן נראה שהוא דעת הר"ן אבל רבינו ירוחם כתב בשם הרא"ש ובשם קצת מפרשים שלא יצא. ובתוספתא מצאתי תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא9'.
> א"כ ראינו שנחלקו הראשונים האם יצא ידי חובה כאשר לא עשה הפסק נשימה בין התקיעה לשברים או לתרועה10.
וכתב בתרומת הדשן11 שגם לעושים שברים תרועה בנשימה אחת [וכפי שנראה הפרטים בזה בהלכה הבאה] יש להפסיק: 'ועוד נראה דבכל זמן שיתקע שברים תרועה בנשימה אחת, יזהר שלא יתקע כמו שרגילין תוקעים לתקוע שברים תרועה בכח אחד בלתי שום הפסק, דבכה"ג לא מיקרי בנשימה אחת. אלא יפסיק מעט, רק שלא יעשה נשימה בנתים, כך מפרש רש"י שלהי פ"ק דחולין'.
להלכה כתב המחבר12: 'אם תקע תר"ת בנשימה אחת, יצא, ויש מי שאומר שלא יצא'.
ובטעם הדבר שלא יצא כתב המגן אברהם13: 'דאין כאן לא ראש ולא סוף'.
אך הלבוש14 כתב: 'תקע תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת י"א שיצא, דהא מצוה אחת היא, וי"א שלא יצא, שהרי התקיעה היא סימן שמחה ושלום כמש"נ15 וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם וגו', ותרועה הוא סימן בכי ויליל כתרגומו יבבא, וכמש"נ16 וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וגו', ואין שמחה ושלום ובכי ויליל מצטרפין דהא ב' הפכים הם, ולכך לא שייכי להדדי, וכל שכן אם תקע והריע בנשימה אחת והפסיק, ואח"כ תקע תקיעה אחרונה דלא יצא, דכיון שהפסיק באחרונה גלה דעתיה דלא שייכי להדדי, הלכך גם הראשונה לא עלתה לו, נ"ל'.
וכתב באליה רבה17: 'י"א שיצא וכו'. מדכתב השו"ע סברא זו בסתם משמע דפסק הכי, אבל מלבוש משמע דעיקר דלא יצא. וטעמא נראה לי משום שכתב ב"י שמצא כן בתוספתא, וכן ראיתי בתניא דף ק"ט [סי' עז] שפסק תוספתא זו וסיים דלא יצא משום תקיעה ולא משום תרועה'.
וכתב הפרי מגדים18: 'ונשימה אחת היינו שמ"מ מפסיק מעט, כמ"ש מהרא"י ז"ל [=תרומת הדשן] בפירש"י חולין ..'.
ולמעשה כתב אדמו"ר הזקן19: 'התוקע תר"ת או תש"ת בנשימה אחת אם הפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקין לג' קולות יצא ויש אומרים שלא יצא וצריך לחזור ולתקוע כל הג' קולות שהתקיעה הראשונה לא היה לה הפסק וסוף והתקיעה האחרונה לא היה לה ראש והתחלה שעשה הכל בנשימה אחת, ואעפ"י שהעיקר כסברא הראשונה, מ"מ יש לחוש לסברא האחרונה ויחזור ויתקע כל הג' קולות'.
> א"כ לכתחילה צריך לעשות הפסק נשימה בין התקיעה לשברים או התרועה. אך אדם שתקע את כל התש"ת או תר"ת בנשימה אחת, אם הפסיק ביניהם יצא, אך ראוי שיחזור ויתקע כל הג' קולות
הערות:
1 נג, ב ↩
2 ר"ה פ"ב הי"ב ↩
3 ר"ה פ"ד ה"י ↩
4 אך לכאורה נראה בדברי הראבי"ה שחכמים אינם סוברים *שצריך* להפסיק, אלא *שאפשר* להפסיק. וכן ביאר את דברי הירושלמי שבנפיחה אחת יצא ר"ל שלכתחילה יש לעשות כך. [אלא שיתכן לומר שמדובר רק ביחס לשברים עצמם, ולא לגבי הצירוף לתקיעה שבזה נחלקו מיד לאחמ"כ] ↩
5 ר"ה כז, א ↩
6 ר"ה פ"ד סי' י ↩
7 תולדות או"ח נתיב ו ח"ב מט, ב ↩
8 או"ח סי' תקצ ↩
9 אמנם ראה לעיל שהרמב"ן גרס בדברי התוספתא שיצא ↩
10 ראה תרומת הדשן סי' קמב שהביא ראיה מדברי הגמרא 'בשילהי פ"ק דחולין (כו, ב) חשיב כה"ג תוקע ולא מריע, כשהוא מריע מתוך תקיעה באותה נשימה' ↩
11 סי' קמב ↩
12 שו"ע או"ח סי' תקצ ס"ה ↩
13 שם ס"ק ד ↩
14 שם ס"ה ↩
15 במדבר י, י ↩
16 שם ט ↩
17 שם ס"ק ט ↩
18 א"א ס"ק ד ↩
19 שם ס"ט ↩
[19] (הלכה 1176)
שברים - תרועה (1)
בהלכות הקודמות ראינו שיש לתקוע את כל השברים וכן את כל התרועה בנשימה אחת, אך צריך להפסיק בנשימה בין השברים לתקיעה.
שאלה: האם בשברים תרועה שבסדר תשר"ת צריך להפסיק בנשימה ביניהם? [א]
תשובה: כתב הרמב"ן1: 'ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות דכיון דמשום דילמא גנח וייליל הוא א"כ הכל תרועה אחת ואין להפסיק בין התרועה עצמה, ואם הפסיק נפסקה וליתיה לשיעוריה ואינה עולה, וק"ו הדבר דהא לרבי יהודה דאמר תקיעה ותרועה אחת היא כלומר מצוה אחת אמרינן אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כ"ש דשברים ותרועה בסימן תשר"ת שהכל תרועה אחת ממש שאין בין שברים לתרועה ולא כלום. וכתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל ותוקע תשר"ת ותר"ת ותש"ת שלשה פעמים נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהם עשרים ושבעה, דתרועות דתשר"ת [ושלשה] שברים אחת הן .. מצאתי בתשובת ר"ת ז"ל שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי, אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתברא דגנוחי ויילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי, ע"כ, ואין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים, ולא מיחלקי גנוחי ויילולי מפשוטה וילולי או גנוחי דר' יהודה ואעפ"כ צריך לעשותן בנשימה אחת'.
ובדרשה לראש השנה השיג ג"כ על דברי ר"ת: 'וכשתוקע תשר"ת צריך להאריך בתקיעות שבו כדי שלשה שברים ושלש יבבות שהיא תרועה שבו, ולפיכך אם הפסיק בתשר"ת בין שברים לתרועה פסל, דהא הפסיק בתרועה גופה, והרי הוא כאלו עשה יבבא אחת והפסיק ועשה יבבא שניה. וראיתי לר"ת בתשובת שאילה שאמר שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי, וזה אינו נכון כלל, ק"ו מדר' יהודה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא, וכיון דסבר אחת היא אם הפסיק כלל פסולה דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום, ואעפ"י שהם קולות משונים זה מזה לגמרי שאין שמותן שוין ואין קולותם שוין ולא דומין זה לזה כלל, ולא עוד אלא שאין רמיזותם שוות שהאחד לשון רחמים והאחר לשון יללה ובכיה, כל שכן תרועה ושברים שמין אחד ושם אחד להן, וזהו ק"ו שאין עליו תשובה'. [אמנם המרדכי2 כתב שמדברי רש"י שם אודות רבי יהודה נראה שאין חשש בהפסק נשימה. וכ"כ הריב"ש3 'מצאתי לרש"י ז"ל שפירש בפ' החליל אין בין תקיעה לתרועה לא כלום לא היה מפסיק בינתיים אלא כדי נשימה. ואם הפי' הוא כן ראית הרמב"ן ז"ל משם דחויה'. וראה גם להלן בדברי התשב"ץ].
> א"כ לדעת ר"ת את השברים תרועה של התשר"ת לא צריך בנשימה אחת4, אמנם הרמב"ן חלק עליו וכתב שגם השברים תרועה צריכים להיות בנשימה אחת5.
ויש שדייקו לנידון דידן ממנין הקולות, וכמ"ש המגיד משנה6: 'וממ"ש ונמצא מנין התקיעות שלשים נראה שהוא סובר שבסימן תשר"ת יכול הוא להפסיק בין השברים לתרועה רוצה לומר שאין חייב לעשותן בנשימה אחת אלא יכול להפסיק ביניהם אבל ודאי השברים בנשימה אחת חייב לעשותן שהרי תרועה אחת הן שלשתן ולא הוצרך רבינו ז"ל לבאר זה כיון שביאר שהן תרועה אחת. וכן דעת הרבה מן המפרשים ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דשברים ותרועה דתשר"ת כולן תרועה אחת הן דלמא גנוחי וילולי הוא תרועה הלכך אעפ"י שמשונין בקולן אין לו להפסיק ביניהן ויש לחוש לדבריו'.
התשב"ץ7 תירץ את קושית הרמב"ן כדברי המרדכי הנ"ל, אך נוטה להחמיר לדברי הרמב"ן: 'עוד שאלת תוקע שהפסיק בתשר"ת בין שברים לתרועה אם חייב לחזור כדעת הרמב"ן ז"ל או לא כי בכאן ערערו וסמכו על ר"ת ז"ל דגנח ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי ואני אומר כי אעפ"י שאלו ואלו דברי אלהים חיים מ"מ כדי לצאת מן הספק ראוי לחוש לדברי הרמב"ן ז"ל: תשובה. דע כי הרבה מהראשונים ז"ל הם סומכים עליו כי הרי"ף ז"ל כן נראה דעתו שאין להפסיק בשברים ותרועה דכלהו חד קלא נינהו ומ"ה לא קא חשיב להו אלא כ"ז קולות וכן דעת הרא"ש ז"ל וראיית רבינו הרמב"ן ז"ל היא מדברי ר' יהודה דאמר בפ' החליל וכן בפ' אין בערכין אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום משום דלדידיה מצוה אחת היא ומניה נשמע לרבנן לענין שברים וביבבות דמצוה אחת הן דשמא גנח ויליל אמר רחמנא וראי' זו אינה מבוררת כ"כ דאע"ג דאמרינן בגמרא התם דהאי לא כלום דוקא היא ולא לאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אפילו הכי איכא למימר דהאי ולא כלום לאו למימר דעביד להו בנפיחה אחת אלא למימרא דלא פסיק טובא טפי מנשימה אחת וכן כ' רש"י ז"ל שם בפירושיו אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום שלא הי' מפסיק בה אלא כדי נשימה והזקיקו לפרש כן לפי דעתי שלא אמר תוקע ומריע מתוך תקיע' ואמר אין בין תקיעה לתרועה כלום משמע דמפסיק הוא בנשימה אחת דבפ"ק דחולין8 משמע דתקע ומריע בנשימה אחת הוי בהפסק מועט דמ"ד הכי פליג אמאן דאמר תוקע ומריע מתוך תקיעה כלומר קודם שיסיים התקיעה ומ"ד תוקע ומריע בנשימה א' מפסיק בנתיים וכ"כ שם רש"י ז"ל משמע דשיעור נשימה אחת אעפ"י שנראה בה הפסק מועט קול אחד הוא ואין לפסלו כאלו הפסיק בו יותר מנשימה אחת. ומתוך זה נראה שאם הפסיק בין שברים ויבבות נשימה אחת קול א' הוא ולא הוי הפסק ובירושלמי אמרינן דתקיעה ותרועה בנפיחה א' יצא משום דקולות מופרשים הן ורישא אית לה וסיפא אית לה ויראה מכאן דתקיעה ותרועה בנפיחה א' לא סלקי לשתי תקיעות דתקיעה מופסקת בנפיחה א' תקיעה היא. ולמדנו מכל זה סיוע למנהגינו שהתקיעה שעושין בנפיחה א' אין עושין אותה פשוטה כלה אלא מפסיקין בחצי דכיון דבנפיחה הוי קול אחד. וכן נלמוד מזה להפסיק נשימה אחת בין שברים ליבבות דלא הוי הפסק כיון דבנפיחה א' והוי קול א' ומ"מ לצאת ידי כל הספיקות אם אפשר לעשות הקול פשוט בתקיעה כמנהג הספרדיים ושלא להפסיק בין שברים ליבבות אפי' כדי נשימה כדעת הרמב"ן ז"ל זהו הטוב והישר'.
[ולכאורה מפשטות דברי המגיד משנה והתשב"ץ9 נראה שלדברי ר"ת ניתן לעשות בשני נשימות אך לא שצריך לעשות בשני נשימות, אך בתרומת הדשן10 כתב: 'שאלה: שברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת או לאו? תשובה: יראה דהך מילתא אין הכרע, דבהך מילתא פליגי בה רבוותא. ר"ת כתב שברים ותרועה אין לעשותם בנשימה אחת דגנוחי וילולי בנשימה אחת לא עבדי אינשי, וכ"כ במרדכי וה"ג באשירי בשם מהר"ם, דאין לעשותם בנשימה אחת..ונראה דהמדקדק בדבריהם יתבאר לו, דלמר לא נפיק בהא ולמר לא נפיק בהא, אם עשה אפילו בדיעבד..'.]
> א"כ ראינו שנחלקו הראשונים לגבי שברים תרועה שבתרש"ת האם צריך להפסיק ביניהם בנשימה או שאין צורך אך אפשר או שאין להפסיק בנשימה ביניהם. בהלכה הבאה נראה את הפתרונות שכתבו הפוסקים לצאת ידי הדעות השונות ואת המובא להלכה.
הערות:
1 ר"ה לד, א. וראה ג"כ מחזור ויטרי סי' שמח ↩
2 ר"ה סי' תש"ך, ועד"ז בהגהות אשרי ר"ה פ"ד סי' י ↩
3 סי' לט ↩
4 ונראה לקמן שנחלקו הראשונים בכוונתו אם ר"ל שצריך להפסיק או שאין בעיה בהפסקה ↩
5 וראה ג"כ כלבו סי' סד, ואורחות חיים ח"א דין תקיעת שופר אות יא ↩
6 הל' שופר פ"ג ה"ב ↩
7 שו"ת ח"ג סי' רט ↩
8 כו, ב ↩
9 וראה גם בריב"ש שם שכתב 'דעת ר"ת ז"ל שאפשר להפסיק בין שברים לתרועה דתשר"ת דגנח ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי' ↩
10 סי' קמב ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsAppשופר גזול
[א] (הלכה 646)
תקיעת שופר
תשובה: הגמרא במסכת ר"ה1: 'אמר רב יהודה: בשופר של עבודה זרה2 לא יתקע, ואם תקע יצא. בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא. מאי טעמא? עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה [=כיון שדינו בשריפה, הרי זה כאילו אין בו שיעור]'.
ובתלמוד הירושלמי במסכת סוכה3 מובא בזה מחלוקת: 'שופר ע"ז ושל עיר הנדחת ר' אלעזר אמר כשר. תני רבי חייא כשר תני רבי הושעיה פסול. הכל מודים בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסורי הנייה, ברם הכא4 יום תרועה יהיה לכם, מכל מקום. א"ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא, ויש קול אסור בהנייה, מה פליגין בשגזלו משופה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו'.
א"כ ראינו שהתלמוד הבבלי הכשיר בדיעבד שופר של ע"ז [של גוי], ופסל שופר של עיר נדחת, אך לא הוזכר דין שופר הגזול. אמנם בירושלמי הובאה מחלוקת לגבי שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת, ונראה שם שהשוו בין שופר של ע"ז לשופר גזול, וביארו את ההבדל בין לולב (שלכו"ע אסור בע"ז, וגזול) לשופר, ומבואר שם בירושלמי שני טעמים להתיר א. שלמדים את זה מפסוק, ב. שבקול בלבד אין גזל ואיסור ע"ז. וסיים הירושלמי שאם גזל שופר שאינו משופה, ושיפהו לכו"ע יצא ידי חובה, כיון שקנאו בשינוי.
הרמב"ם (וכפי שביארו המגיד המשנה) פסק בדין שופר הגזול כדברי האומרים בירושלמי שהוא כשר, וכתב את הטעם השני. והראב"ד כתב את הטעם הראשון.
שהרמב"ם5 כתב: 'שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל'. וכתב הראב"ד: 'א"א ואפילו יהיה בו דין גזל, יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איתא בירושלמי'.
גם הרא"ש6 פסק כהמכשירים, וביאר הב"י7 שהרמב"ם והרא"ש פסקו להכשיר כיון שהלכה כרבים - כרבי אלעזר ורבי חייא ורבי יוסא שהכשירו שופר של ע"ז ולא כיחיד - רבי הושעיה שפסל, ומ"מ ס"ל שפסול של ערי הנדחת אלא שהוא לא מהטעם שכתוב בירושלמי, שזה איסור הנאה, אלא בגלל הטעם של הבבלי של מיכתת שיעוריה.
אך האור זרוע8 הובא בהגהות אשרי9 פסק כהאוסרים וכתב: 'כתוב בתשובות .. ושופר הקנוי מן העכו"ם כשר אנוס וגזול פסול וכן הורו רבותי הגאונים ע"כ. ומפרש בירושלמי בפ' לולב הגזול כשגזל שופר משופה הוא דאסור אבל גזל קרן ושיפהו דמים הוא חייב לו כשר'.
וביאר הב"י שם ששיטת האור זרוע היא שמכיון שהבבלי פוסל שופר של עיר הנדחת הרי"ז מלמד שהלכה כדברי רבי הושעיה שבירושלמי שפסל, וא"כ גם שופר גזול פסול, אא"כ גזל ושיפהו שאז כשר כיון שקנה את השופר עצמו בשינוי שם ושינוי מעשה ואינו חייב להחזיר את השופר, אלא לשלם ממון.
גם בחדושי הר"ן10 מחמיר וכתב: 'ומכאן נ"ל דשופר שגזלו מחבירו ותקע בו לא יצא כי היכי דאמרי' בלולב משום מצוה הבאה בעבירה ולא מפלגינן בהו משום דבלולב בגופו הוא יוצא ובשופר בקולו הוא יוצא דאי הכי נהי דסבירא לן השתא מצות לאו ליהנות ניתנו אמאי לא יצא אבל בירוש' במס' סוכה הכשירו ובעינן התם מה בין שופר ללולב ופריך תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקול ואין בקול דין גזל. ולא נראה לי כן לפי גמרתינו וכן דעת הרא"ה ז"ל שאפילו בשופר לא יצא. והרמב"ם ז"ל סמך על הירוש' בפ"א מהל' שופר'.
המאירי11 הביא את ב' הדעות והכריע כהרמב"ם וז"ל: 'שופר הגזול לא נזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב פירשו שאין תוקעין בו לכתחלה אבל אם תקע בו יצא ואעפ"י שבלולב אמרו לא יצא לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל ולקצת גדולי הדור ראיתי שחולקין עם תלמוד המערב לפסול בדיעבד שכל המקיים מצוה בדבר הגזול לא קיים את המצוה אא"כ קנאה מן הדין כגון ביאוש ושנוי מעשה ואין הדברים נראין כלל'.
ולמעשה פסק המחבר12 כשיטת הרמב"ם והרא"ש: 'הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו'.
וזה לשון אדמו"ר הזקן13: 'הגוזל שופר ותקע בו יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו ואינו דומה ללולב ומצה וציצית הגזולים לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד ואין בשמיעת קול דין גזל שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל ולפיכך אע"פ שתקע בו באיסור גזל כיון שבעיקר המצוה דהיינו השמיעה אין בה איסור גזל יצא ידי חובתו..'.
א"כ ראינו שיוצא י"ח גם השומע משופר גזול, ומחר נראה לגבי ברכה על שופר זה, ופרטים נוספים בדין זה.
הערות:
1 כח, א ↩
2 וביארו הראשונים הרא"ש והר"ן (ראה בדברי הב"י או"ח סי' תקפו. ושו"ע או"ח תקפ"ו ס"ג) שהמדובר בשופר של גוי, אך שופר ע"ז של ישראל לא יצא וכמ"ש במסכת חולין פט, א ↩
3 פ"ג ה"א ↩
4 במדבר כט א ↩
5 הל' שופר פ"א ה"ג ↩
6 ר"ה פ"ג סי' ט ↩
7 או"ח סי' תקפו ↩
8 הל' ר"ה סי' רעד ↩
9 ר"ה פ"ד סי' יד ↩
10 ר"ה כח, א ↩
11 ר"ה שם ↩
12 סי' תקפו ס"ב ↩
13 סי' תקפו ס"ד ↩