בין הווארט לנישואין

---

[א] (הלכה 409)

שאלה: האם יש חשש בנתינת מתנות לכלה, והאם אפשר לתת גם טבעת?

אחד מהמנהגים לפני החתונה הוא שהחתן נותן מתנות לכלה, מתנות אלו נקראים בלשון חז"ל 'סבלונות'.

מקור המנהג קדום מאוד ומופיע כבר בפרשת וישלח¹: 'הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה'. ופירש הרמב"ן: 'מהר ומתן - מהר, כתובה, שהוא הדבר הנתן לבתולה, כדכתיב כמהר הבתולות², והם סבלונות שהבחורים שולחים לבתולות כאשר ישאו אותן'.

הגמרא בקידושין³ דנה האם בנתינת הסבלונות יש לחשוש שמא האשה כבר מקודשת, ובטעם החשש נחלקו הראשונים: א) שיטת רש"י שהחשש הוא שמא מתקדשת כעת ע"י נתינת המתנות וז"ל רש"י בד"ה חוששין לסבלונות: 'מי ששידך באשה ונתרצה וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון'.

ב) שיטת התוס' שם בד"ה חוששין שעצם נתינת המתנות רק מראה שהוא כבר קידש אותה: 'לכך נראה לפרש חוששין כלומר כיון ששלח לה סבלונות חיישינן שמא קידשה כבר'. וכן פירשו הרי"ף⁴, והרמב"ם⁵.

וכתב הטור⁶: 'הילכך טוב לחוש לשני הפירושין להחמיר וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל'.

ולהלכה כתב המחבר⁷: 'האידנא, נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותוגרמא שלא לחוש לסבלונות, זולתי בקוסטנטינה שחוששין להם'. וכתב הרמ"א בהגה: 'היה מנהג בעיר, ונתבטל, הולכין אחר עכשיו. לא היה מנהג בעיר, כגון שהיה עיר חדשה, נידון כמחצה על מחצה. וי"א דיש להחמיר אפי' במקום דכ"ע מסבלי והדר מקדשי, אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה. ונ"ל דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא, לכ"ע ליכא למיחש בכה"ג. וכן מעשים בכל יום, לפעמים חוזרים בשדוכים, והסבלונות חוזרים, ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכ"ע מסבלי והדר מקדשי, והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין'.

א"כ דעת המחבר שלא חוששים לקידושין בסבלונות. אלא שהרמ"א כתב שי"א שיש להחמיר, אך יש שכתבו שגם לדברי הרמ"א כיום אין חשש בנתינת המתנות⁸.

אמנם יש שנהגו⁹ שבכדי למנוע חששות (וכדברי הרמ"א שיש להחמיר אם לא שיש עוד צד היתר), ע"כ כדאי שהחתן לא יתן את המתנה ישירות לכלה, שאז יש בזה עוד צד היתר עפ"י שיטת המהרי"ק¹⁰ שהובאה ברמ"א¹¹: 'י"א דכל זה מיירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה, אבל במקום שדרך הכלות שאין מקבלין הסבלונות, רק אחר מקבל להן, אין חוששין להם'.

ויש שכתבו שראוי לנהוג כך גם מחמת צניעות, וכמ"ש הרא"ם¹²: 'עינינו הרואות שרוב הסבלונות הנשלחים מהארוס לארוסתו בדרך הצניעות והכבוד ולא כדרך בעלי היוהרות מנהגן הוא תמיד להוליך האם הסבלונות של הארוס לארוסת בנה במקום שיוליכום אנשים אחרים נכרים בקולי קולות וביוהרות'.

אלא שגם במקרים שנותנים מתנה באופן המותר, ישנה הקפדה לא לתת טבעת במתנה, מכיון שהרגילות שמקדשין בטבעת. וכפי שכותב הרבי¹³: 'מטעמים מובנים כדאי לדעתי שבמתנות לכלה לפני הקידושין לא תהי' טבעת. וכדאי לפרסם (בשמי או שלא בשמי) ובלבד שיתקבל'. וכן מבואר בהרחבה בשיחת ש"פ תשא התשמ"א¹⁴.

א"כ מעיקר הדין אין חשש בכך שהחתן נותן מתנות לכלה (אך יש שהחמירו שלא יתן החתן לכלה מתנות בצורה ישירה, אלא רק על ידי שליח), אך ודאי שיש להחמיר לא לתת טבעת כמתנה

----------------------------------------------

https://did.li/Shonehalacha

---

הערות:

¹ לד, יב ↩

² שמות כב, טז וראה שם ברמב"ן שם ↩

³ נ, ב ↩

⁴ כב, א ↩

⁵ הל' אישות פ"ט הכ"ח ↩

⁶ אהע"ז סי' מה ↩

⁷ שו"ע אהע"ז סי' מה ס"ב ↩

⁸ ראה אבני מילואים שם ס"ק יא שכתב: 'וכתב בת"ה (סי' ר"ז) דהאידנא שנהגו לקדש תחת החופה ומברכין ברכת אירוסין לא חיישינן לסבלונות וע"ש ועיין ב"ש'. ועד"ז כתב ערוה"ש שם סי"ח: 'ולי נראה דבמדינתינו גם רבינו הרמ"א יודה דאין לחוש אף כשהחתן טוען, דהטעם שמחמיר אף דכו"ע מסבלי והדר מקדשי מבואר במקור הדין מפני שאולי יש מיעוט דמקדשי והדר מסבלי [חמ"ח], וזה לא שייך רק במדינות שמקדשים זמן רב קודם החופה אבל במדינתינו דכ"ע מקדשין תחת החופה נסתלק כל חששא זו'. כמו"כ לפי המנהג שנותנים מתנות בווארט (כמבואר בהלכה מספר 404) יש לצרף את דברי הרמ"א בס"א: 'י"א דכל סבלונות ששלח מיד אחר השדוכין יום או יומים, אין לחוש להם כלל. ואפילו שלח לה אח"כ, ג"כ, דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואח"כ מקדש, ואין חוששין לסבלונותיו' ↩

⁹ ראה דברי המהרי"ק שו"ת סי' קע (שהם המקור לפסק רמ"א דלהלן) שכתב: 'שהרי המנהג פשוט הוא בכ"מ שנוהגין באותה סבלונות הנזכרות שעושין אחרי הקנין שלעולם אין הכלה מקבלת הסבלונות מיד השליח אלא ע"י אשה אחרת והדברים מוכיחים שלכך נהגו הקדמונים שלא תקבלם היא עצמה כי היכי דלא להוו הם עצמן קדושין'. אך ראה תרוה"ד סי' רז שכתב: 'אמנם מנהג בגבולינו שכלות מונעות מלקבל סבלונות בידיהם בזמן שמוליכין אותו להם ביום החתונה קודם החופה או ביום שלפניו, ואומרים שבשביל חשש קדושין נמנעו. ובמה שכתבתי אינו מספיק דאין כאן גילוי מילתא שפיר אעפ"י שכולם נוהגים, מ"מ אין כאן הוכחה דאימור כולהו מחמת כיסופא עבדי'. ולהעיר מטעמי המנהגים אות תתקלח. וראה בהנשואין כהלכתם פ"ג אות צט ↩

¹⁰ שו"ת שורש קעא ↩

¹¹ שם ס"א ↩

¹² שו"ת סי' יט ↩

¹³ לקו"ש חי"ט עמ' 510 ↩

¹⁴ שיחו"ק ח"ב ע' 521 ↩

¹⁵ ולהעיר שאחד הטעמים שכתבו בפוסקים להקל שאין לחשוש לסבלונות הוא בגלל שיש חרם למי שמבטל השידוך וכו' וכך ממילא הרי"ז דומה לשבועה, ובנדון שבועה כתב הב"ש סי' מה ס"ק א: 'ואם נשבעו שישאו זה את זו ואח"כ שלח סבלונות יש לצדד להקל דמסתמא סומך את עצמו על השבועה ואינו מקדש אותה ואם עשאו ק"ס שישאו זא"ז ושלח סבלונות חיישינן ת"ה'. וראה אבני מילואים שם: 'ועוד נראה להקל האידנא בסבלונות לפי מה שנוהגין בתנאים לכתוב, הקנס לא יפטור החרם וגם יש חרם הקהילות במי שחוזר, ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה את זה ועיין בהגהת מרדכי דיבמות ועיין ב"ש סי' נ"א. וכיון דאם נשבעו זה לזה שישאו זה את זו אין חוששין לסבלונות דלא חיישי דלמא הדרא בה ולא מקפדה וסומכין על השבועה וכמ"ש ב"ש סק"א ה"נ סומכין על החרם דלא ליהדרא בה'. אך כיון שכיום איננו נוהגים להחרים, א"כ למנהגנו אין טעם קולא זו מתאים ↩

---

[ב] (הלכה 410)

שאלה: איזה מתנות נהוג שצד החתן נותן לכלה, וצד הכלה לחתן?

תשובה: למדנו בהלכה קודמת על הסבלונות שהם ההמתנות שהחתן נותן לכלה, אך המנהג הוא שגם הכלה נותנת לחתן מתנות, ומצאנו בזה כמה מנהגים וטעמים.

בספר מטעמים¹ כתב: 'טעם לסבלונות ששולח החתן להכלה והכלה להחתן, שכן שלח הקב"ה סבלונות לישראל קודם מתן תורה, ביזת מצרים ביזת הים מן ובאר ושלו, וכן שלחו ישראל סבלונות להקב"ה אמונת חכמים חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך ארבע מדות טובות שהיו לישראל במצרים'.

א) יש שנהגו לתת לחתן שעון וכמה מגדולי החסידות הביאו טעמים מעניינים למנהג זה².

ב) מנהג נפוץ בעם ישראל לתת ספרים כמתנה, ובד"כ המנהג לתת לחתן ש"ס, ולכלה נהגו לתת סידור עם פירוש, הרבי הזכיר מנהגים אלו בשיחת פ' ויגש ה' טבת תשמ"ח³: 'וידוע מנהג ישראל בכו"כ מקומות שנותנים מתנה לחתן - ש"ס⁴, ולכלה נותנים סידור קרבן מנחה, סידור עם עברי-טייטש, שהובאו בו כמה דינים השייכים לנשי ישראל בשפה המדוברת (ובימינו אלה, שהנשים לומדות ויודעות וכו' ואינן זקוקות ל'עברי-טייטש', ואולי יתכן שיתביישו במתנה כזו - יתנו להן ספרי הלכה בעניינים השייכים להנהגת הבית 'בלשון ברורה ודרך קצרה', בלה"ק, או מתורגם לשפת המדינה וכו'), וכל המרבה הרי זה משובח'.

ג) הנהגה נוספת הזכיר הרבי⁵ שהמנהג אצל חסידים מנהג לתת ספרי חסידות: 'וענין זה קשור עם מנהג ישראל בכמה מקומות שהכלה קונה לחתן ש"ס. ואצל חסידים גם ספרי חסידות, והתכלית והעיקר שילמדו בספרים אלו'.

ד) עוד עורר הרבי⁶ שיתנו גם קופת צדקה: 'כאן המקום לעורר, מכיון שישנו מנהג ישראל לקנות מתנה לחתן ספרים בכלל, או כפי הנהוג במדינה זו שקונים ש"ס וכיו"ב – שינהיגו שב'בית חדש' יביאו גם מתנה הקשורה במצוות צדקה - קופת צדקה'.

ה) באחד נוסחאות התנאים בנחלת שבעה⁷ מוזכר שהעומד מצד הכלה יתן גם טלית וקיטל, וכן מפורש בשטר התנאים של הרה"ק ר' יעקב ישראל מטשערקאס עם הרבנית דבורה לאה בתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי⁸: 'ה"ה הרב מוהרד"ב אבי הכלה הנ"ל התחייב א"ע .. מטה מוצעת צעיפים ורדידים טלית וקיטל להחתן הכל כנהוג'⁹.

וטעם למנהג זה כתב באור המאיר¹⁰: 'ואנו רואין בנוהג שבעולם, כי יקח איש אשה ביום חתונתו וביום שמחת לבו, מנהג העולם לשלוח מהכלה, טלית וציצית להחתן, ומנהג ישראל תורה, ואמרתי טעם לשבח, עפ"י דבריהם (מנחות¹¹) .. ואפשר לרמוז בכתוב¹² נואף אשה חסר לב, כלומר מאין נמשך לו לאדם להיות נואף אשה, מורה הכתוב באצבע, בסיבת חסור ל"ב חוטין שבציצית, ואינו זהיר במצות ציצית, וחסור העדים הנאמנים שיטפחו לו על פניו, ואינו נשמט מהעבירה, ולכן ביום חתונתו וביום שמחת לבו של אדם, ביום שנכנס לחופה עם בת זוגו, שולחת לו טלית עם ד' ציצית, ל"ב חוטין, ורומזת לו הרי שלך לפניך, חלקך הניתן לך מה' אשה משכלת, כרמז הנזכר באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, ליתן לב לשמוח בחלקו דייקא, ומעתה תחזה מנהג ישראל תורה, ועושין בתחתון לרמוז בעליון, ואין שום דבר בעולם לבטלה, הכל בחכמה'.

א"כ ראינו שמנהג קדום לתת מתנות מהחתן לכלה ומהכלה לחתן, ונהוג לתת ספרים וטלית לחתן, וסידור לכלה, הרבי עורר לתת לכלה ספרי הלכה השייכים להנהגת הבית, ולתת לחתן גם ספרי חסידות, וקופת צדקה עבור הבית

---

הערות:

¹ ערך חו"כ אות ח ↩

² ראה דברי תורה - מהדו"ת מה שמביא בשם הרה"ק ר' מאיר מפרמישלן. נט"ג שידוכים ותנאים פל"ג אות ז. ושם שיש שהדגישו שמתנה זו באה לעורר את יוקר הזמן, ובפרט בתקופה זו של החתונה. [ולהעיר גם מדברי הרבי אג"ק חכ"א עמ' מז: 'והרי הזמן שלפני החתונה הוא יקר מכל יקר, כיון שההכנה אז משפיעה על כל משך ימי החיים, וק"ל'] ↩

³ סה"ש תשמ"ח עמ' 191 ↩

⁴ בשיחת ש"פ תשא התשמ"א אמר הרבי: פעם היו קונים לחתן ש"ס וילנא היום קונים רכב ואח"כ דירה ואח"כ שטיח מקיר לקיר עם כל מיני עניינים מבהילים, אבל פעם היו קונים ש"ס. ולכלה נהגו לקנות סידור קרבן מנחה, כיום אף אחד לא עולה בדעתו 'מאן דכר שמיה' לתת קרבן מנחה .. אמת שקרבן מנחה לא נכריח לתת שלא יאמרו עליו שהוא בטלן ..' ↩

⁵ יחידות לחו"כ יז שבט התשמ"ה ↩

⁶ י"ד כסלו תשל"ט - שיחו"ק תשל"ט ח"א ע' 364 ↩

⁷ סי' ח ↩

⁸ נדפס בסדר תנאים לוין ע' לד ↩

⁹ להעיר שבשטרות התנאים האחרים של רבותינו נשיאנו לא מפורש שזה דווקא צד הכלה, אלא נכתב טלית וקיטל כנהוג. אך ראה מ"ש בסדר תנאים לוין ע' עא הערה 123 שי"ל שהכוונה כפי המנהג המקובל בארצות אשכנז שצד הכלה נותן לחתן, וכפי שמובא בהרבה ספרים, שכך המנהג (ראה לקוטי עצות ח"א ערך חיתון אות ג. שאילת שלום מהדו"ת סי' פז. שד"ח אסיפת דינים מערכת חתן וכלה אות יא (ח"ו ע' א'רמז)), ולהעיר מאור לשמים דף רד שכתב: *'אמה של הכלה שולחת לחתן טלית וקיטל קודם החופה'* ↩

¹⁰ פ' דברים - סוכות ↩

¹¹ מנחות מד, א ↩

¹² משלי ו, לד ↩

---

[ג] (הלכה 411)

שאלה: מהם הזהירויות הנדרשות מחתן וכלה אחרי הווארט? [א]

תשובה: כתב החלקת מחוקק¹: 'ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסורה ביחוד והוא מכלל הגזירה שגזרו על יחוד פנויה כמבואר לעיל סי' כ"ב'.

ורבים מהפוסקים הזהירו מאוד שלא ישהו החתן והכלה תקופה ממושכת בסמיכות, גם במקרה שאין איסור יחוד כגון שנמצאים יחד עם עוד אנשים, ולא רק מחשש שיבואו לידי תקלה אלא כמו שכתב האגודה² והובא ברמ"א³ והמהרש"ל⁴: 'ונמצא בשם גדולים שאפילו שידוכין [לבד] בלא אירוסין אין טוב להיות יחד בבית [אחד] ולא משום איסו' אך שיקוצו זה בזה וכן משמע במדרש'. וזה לשון הבראשית רבה⁵: 'מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי .. אמרה לו מוספת אני על דבריך אמורה הייתי להנשא לאחי אמי ועל ידי שגדלתי עמו בבית התכערתי בעיניו, והלך ונשא לו אשה אחרת ואינה נאה כמוני'.

והאריכו הפוסקים⁶ לבאר ולהזהיר שבזמן שאחר השידוכים עד החתונה כל ההלכות והאזהרות שבין איש לאשה כגון דיני יחוד והרחקות ואיסור נגיעה חלים על החתן והכלה, וכפי שמצינו בקדמונים התייחסות בחומרא רבה לסוגיה זו, וז"ל השל"ה⁷: 'על כן אתם בנים בניי יצ"ו, וכל הסרים למשמעתי, הנני מזהיר בתוקף אזהרתי, שבל יראה ובל ימצא תועבה זו, והחתן לא ישב אצל הכלה, ולא יגע בה כלל'.

וכתב רבי יהונתן אייבשיץ ביערות דבש⁸: 'לכן מכאן והלאה אראה אי"ה לגדור גדר בזה בכל יכולתי, ולא אהיה מרשה לכתוב קשור התנאים עד שיתנו שניהם תקיעת כף לבל יגעו זה בזה יד עד חתונתם, ועל זה אמר קהלת [ג, ט] עת לחבוק ועת לרחק מחבק, ולהכי נקראים דברי תנאים וברית, דברים שכורתים ברית לאלהי נכר, לעבור על מצות השם כל ימי קישור תנאים: לכן הירא וחרד לדבר ה' יפן לקול דברי וישמע, ואל יחוש שיצחקו עליו צעירים ויאמרו, זה חסיד שוטה, הטוב אתה בזה מאבותיך וכהנה דברים, כי טוב לו שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע לפני המקום'.

ובכדי שלא יכשלו החתן והכלה באיסורים החמורים האמורים מצינו בפוסקים תקנות ומנהגים שונים המגבילים את המפגשים בין החתן והכלה, ובחלק מהקהילות החתן והכלה לא נפגשו בכלל מהשידוכין ועד לחתונה.

וכמ"ש שו"ת מהרשד"ם⁹ שכתב על מנהג האשכנזים: ..שדרכן ומנהגן שאין המשודך רואה משודכתו .

ובספר אלה המצות להרב משה חאגיז¹⁰ כתב: 'ועל טוב יזכרו אחינו בני ארץ ישראל ת"ו ששומרין בנותיהם שלא ישלוט בהם עין כל ראי, ואפילו החתן אם לא בשעת הקדושין אינו רואה את משודכתו'.

וראה ביערות דבש שם¹¹ שכתב: 'ותודה לאל פה קהלתי נעשה גדר לבל ילך חתן אל הכלה, כי אם פעם אחת בחדש, ואז לא יעכב יותר עד שעה עשירית, אשרי להם, והנני מתרה בכם, שמרו אותו כאילו יש בו סכנת נפשות העובר אותו, כי העבודה שיש בו סכנה עצומה ממש, כל באיה מגיע ירכתי שאול, אוי לי אמי כי ילדתני, על פרצת הדור בברית, הנני מתרה בכם השמרו לכם, ונקיתי מאלתי שבועה מהר סיני להוכיח עמיתי, כי נחר גרוני בקראי'.

ובפלא יועץ¹²: 'יש מקומות שכלה בהיותה משדכת, יש לה קרוב דעת עם החתן שלה, ויש להם ימים מיחדים שמתראים פנים, כגון בחנכה ופורים ובמועדים וכדומה, ויושבים זה בצד זה ומדברים יחד ושוחקים יחד וכהנה מנהגים רעים שיש בערי איטליה ובערי אשכנז ובקצת ערי טורקיה. וכבר צוחו על המנהג הרע הזה בספרים, כי כשם שאי אפשר לאש בנערת שלא יהבהב .. ואם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא. אי אפשר לומר ונקה. הנה כי כן חיובא רמיא על מי שבידו לתקן ולמחות על דבר כבוד שמו, שישאג כאריה ויצא לקראת נשק לבטל מנהג רע זה .. ומה טוב ומה נעים מנהג קצת ערי טורקיה, שאין החתן רואה את פני הכלה עד שעת החפה. יאחז צדיק דרך זה. ואם לא יוכל לתקן לכל בני העיר, יתקן לבניו ולהנלוים אליו והסרים אל משמעתו, כי באמת אמרו רז"ל (כלה פ''א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ובעוון זה וכזה חטאת נעורים מתים בנים בכורים קטנים, ואשה מפלת נפלים. הנה כי כן האוהב את בניו ישמרם מכל עוון וכל חטאת, ובפרט מעוון חמור זה, כי נפש הוא חובל. והיותר טוב שלא לשדך את ילדיו אלא סמוך לפרק הנושא, כדי שלא יהיו טרודים ולהוטים אחר הכלה, ולא תצא תקלה, ויעמד להם רוח והצלה, ששון וצהלה'.

א"כ ראינו דברי את הפוסקים על ההלכות והזהירויות שיש לנהוג בין החתן והכלה בזמן שאחר השידוכים ואודות התקנות שהנהיגו גדולי הדורות, ומחר נראה את דברי הרבי בנדון.

---

הערות:

¹ שו"ע אהע"ז סי' נה ס"ק א ↩

² כתובות פ"א סי' ז ↩

³ שו"ע אבהע"ז סי' נה ס"א בהג"ה, וראה מש"כ ביפה ללב ח"ד סימן נה ס"ק א: 'ורוח ה' דיבר בו שכמה שידוכין מתבטלים בשביל זה ואפי' שלא היו דרים ביחד *רק שהם נכנסים ויוצאים פעמים רבות אתו לידי פירוד הלבבות ויתפרדו הלבבות ויתפרדו זה מזה'* ↩

⁴ יש"ש בכתובות פ"א סי' יז ↩

⁵ פי"ז סי' ז ↩

⁶ ראה כנה"ג הגה"ט סי' סו. באר הגולה יו"ד סי' קצב ס"ק ז בשם השל"ה. חיד"א בצפורן שמיר סי' ו אות פז ↩

⁷ שער האותיות אות ק ↩

⁸ ח"א דרוש ג ↩

⁹ אבהע"ז סי' לא ↩

¹⁰ מצוה תקנ"ב ↩

¹¹ דרוש יב ↩

¹² ערך כלה ↩

---

[ד] (הלכה 412)

שאלה: מהם הזהירויות הנדרשות מחתן וכלה אחרי הווארט? [ב]

תשובה: בהלכה הקודמת ראינו את האזהרות והתקנות של גדולי ישראל ביחס לתקופת שלאחר השידוך עד לחתונה שכתבו שמן הראוי לבטל ועכ"פ למעט את המפגשים בין החתן והכלה, גם בדברי הרבי ראינו שעורר הרבה פעמים על כך, וכתב גם שלא ישהו יחד בעיר אחת. ובאופן כללי כדי שלא תצא תקלה הורה שראוי לקצר את הזמן שבין השידוכין והחתונה, בהלכה זו נראה כו"כ מהוראות בנידון:

הרבי כותב במכתב¹: 'כי אפילו כאשר החתן והכלה נמצאים באותה עיר או בשתי ערים לא רחוקות אחת מהשניה, הנה, מדרך היהדות להמנע מלהפגש אחד עם השני לפני החתונה'.

ובכמה מהספרים החבדיים העוסקים בתקופת השידוכין הובאו² הוראות מהרבי שענינם למעט מאוד מאוד³ בפגישות שבין החתן והכלה לאחרי השידוך⁴, ⁵.

ובהתוועדות ש"פ בשלח יא שבט התשכ"ד⁶ עורר הרבי גם על הזהירות שהחתן והכלה לא ישהו באותה עיר במשך הזמן שלפני החתונה⁷.

ובמענה בכתי"ק⁸: 'ידוע - שבכלל רצוי שלאחר החלטה על שידוך והנישואין ימעטו החתן והכלה שי' להיות בעיר אחת'.

במענה נוסף כותב הרבי⁹: 'כבר א"ל מכבר, שלדעתי, עליו להיות לא בניו יורק עד החתונה (בשעטו"מ) ואין מלון מכשיר ענין אשר ע"פ שו"ע אין צריך לעשותו'.

ובמענה ביחידות¹⁰ הרבי אמר לחתן שכלתו נמצאת בארץ שנכון שלא יסע לארץ אא"כ יש צורך בנוכחות שלו לעזרה עבור החתונה.

ובמענה לחתן שכתב לרבי על קשיים שהתעוררו לו אחרי השידוך ענה הרבי¹¹: 'רק אחת: נפגשים כמה פעמים וכו' - באופן שאינו מתאים כלל לשו"ע, ומזה כל הצרות שלו¹², וכשיפסיק פאלגן [=לציית ל]היצה"ר - יפסקו הצרות. ראה ניסים במוחש, והוא בשלו: היצר וויל [=רוצה] ובמילא עליו כן לעשות!!.

ולכן הורה הרבי שלא יקבעו את מועד החתונה בריחוק זמן מסיום השידוך בכדי למנוע מכשולות וכדברי הרבי¹³: 'כל המקצר בזמן שבין ההחלטה והחתונה הר"ז משובח'.

ובמענה לאחד שכתב שיש לו ספיקות אודות השידוך כתב הרבי¹⁴: 'המחשבות והספיקות שכותבן אין בהם ממש כלל, וסיבתן - כיון שמועד החתונה קבעו בעוד כמה חדשים - מזמן לזמן אין עומדים בנסיון ועוברים כו' בעניני צניעות וכו' - והעצה לזה לעמוד בנסיון להקדים מועד החתונה בשעטו"מ'.

א"כ ראינו שהרבי כתב שמדרך היהדות להימנע מלהיפגש עד אחרי החתונה, ועכ"פ גם במקום צורך להגביל מאוד מאוד את המפגשים, ולכן על החתן והכלה לא להיות באותו מקום, ושבאופן כללי ראוי לצמצם את הזמן שבין הווארט לחתונה

---

הערות:

¹ נדפס ביגדיל תורה (ירושלים) חוברת יא ע' 14 (בתרגום חופשי מאנגלית) ↩

² ראה שידוכין ונישואים שער המעשה עמ' קע, וראה חוברת הכנה לחתונה (קרץ) ע' מ: שבשנים שהרבי סידר חופה וקידושין הרבי לא הסכים לסדר החופה לחתן וכלה שטסו באותו מטוס לניו יורק כיון שזה היפך הצניעות ↩

³ בשלחן מנחם ח"ו ע' קמה הערה ד מובא בשמו של הריל"ג שהרבי אמר לו: 'כמה שפחות להפגש יותר טוב. לא להפגש או לשוחח בטלפון יותר מפעם בשבוע, וגם אם פחות זה בסדר'. אך יש שכתבו ראה בקובץ הכנות לחתונה - קרץ ע' מא ובהערה 70 שזו היתה הוראה חריגה למקרה מיוחד ↩

⁴ אך להעיר שבספר אסיף מנהגים והנהגות לחסידי חב"ד להר"מ והבה מביא בע' 461 הערה קמב ממכתב הרבי שהובא בספר הפרטיזן ע' 353: 'מה שכתב שמצד הכלה תובעים ביקוריו יותר תמידיים - הנה איני יודע המנהג בזה באה"ק ת"ו, וכפי המנהג גם הוא צריך לעשות בזה. ואין זה תירוץ שהעבודה דורשת וכו', כי בטח יתן השי"ת הצלחה בזמן, ויספיק לשני העניינים, ואדרבה' ↩

⁵ סיפר הרב ישעיהו הרצל בתקופת היותי חתן, נמנעתי אמנם מלהיפגש עם כלתי עד למועד החתונה - מאחר וידעתי את דעתו הק' של הרבי האוסרת על החתן והכלה להיפגש בתקופה זו, אך לקראת חג הפורים שכנעו אותי בני משפחתי שמותר שכלתי תשתתף עמי בסעודת החג, אך תשב בשלחן אחר, והסכמתי. לקראת חג הפסח ניסו שוב בני המשפחה לקבל את הסכמתי לכך שהכלה תסעד עימי באחת מסעודות החג, כתבתי על כך לרבי וקבלתי את התשובה הבאה: *'על הראשונים (פורים) אנו מצטערים וכו''* ↩

⁶ תו"מ חל"ט ע' 11 הערה 11 ↩

⁷ ראה בשידוכין ונישואין ח"ב ע' קסט שבאופן כללי הרבי אמר ביחידות לכו"כ חתנים וכלות לא לשהות בקביעות באותה עיר, ובד"כ חתנים שכלתם גרה בניו יורק, נסעו ללמוד במוריסטון. וראה גם בקודש פנימה ע' 85 הערה 116 ↩

⁸ צילום הכתי"ק באוצר המלך ח"ב ע' 167 ↩

⁹ מקדש מלך ח"א ע' 48 ↩

¹⁰ היכל מנחם ח"ב ע' ריט ↩

¹¹ מצילום הכתי"ק ↩

¹² להעיר גם מאג"ק ח"ט ע' רט - רי. וחט"ו ע' קיג ↩

¹³ ראה בספר שידוכים ונישואין עוד הוראות רבות עד"ז ↩

¹⁴ מצילום הכתי"ק ↩

---

[ה] (הלכה 421)

שאלה: למעשה למנהג חב"ד כיום מתי כותבים את התנאים?

תשובה: בעבר היו כותבים את התנאים מיד עם סגירת השידוך, אמנם במשך הזמן בחלק מקהילות ישראל השתנה המנהג, ודחו את כתיבת התנאים בסמיכות לחתונה וכפי שהוזכר בהלכה 405. וכך מצינו בחתונת הרבי והרבנית שאת התנאים עשו רק כמה ימים לפני החתונה באור ליום ב ו' כסלו¹.

הנהגה זו מובאת כבר בכמה מהאחרונים שבמקום כתיבת שטר תנאים, עושים רק קנין וכתיבת ראשי פרקים, ואת כתיבת שטר התנאים דחו יותר קרוב לזמן החתונה, וכמ"ש המהרש"ם²: 'לכן גם בזמן הזה שנתפשט מנהג לכתוב ראשי פרקים, ואין כותבים תנאים אלא קודם החופה'.

ובשו"ת אמרי יושר³ כתב: 'וגם בנ"ד יפה העיר כת"ר כיון דעכשיו עפ"י הרוב אין כותבין תנאים עד סמוך לחופה ממילא נגמר הדבר ע"י ראשי פרקים, וכבר העיר בזה ח"א בתשו' בית יצחק אהע"ז ח"א סי' קי"ב והבית יצחק השיב דלא שמע ממנהג זה, אבל עתה עפ"י הרוב המנהג כן שוב הוי כנגמר'.

אך בתחילה הנהגה זו עוד לא התקבלה בין אנ"ש, שהמשיכו לעשות את התנאים מיד בהתחלה בעת סגירת השידוך.

אך כפי הנראה בתחילת הנשיאות הרבי התחיל לשנות את ההנהגה הזו, ויתירה מכך הורה שיכתבו את התנאים ביום החופה עצמו וכפי שכתב הרבי⁴: 'מ"ש במכתבו שבדעתו לכתוב התנאים ביום החתונה, הנה אין מקום לספק ונכון לעשות כן, וגם התנאים יהיו בשעה טובה ומוצלחת'. ובהמשך הנהגה זו נכנסה וכיום כותבים כולם ביום החופה⁵.

חרם שבועה וקנס

בעבר והיו שכללו בשטר התנאים גם חרם או שבועה וקנסות כדי לתת תוקף לשידוך ולמנוע את פירוקו, ועכ"פ שיהי' פיצוי על נזקים במידה ומישהו מבטל ר"ל, אך גם נוהג זה הלך והתבטל, בתחילה החרם והשבועה⁶, ולאחמ"כ גם הקנס וכפי שכותב הרבי⁷: 'במענה על מכתבו - בלי הוראת זמן הכתיבה - בו כותב אודות נוסח התנאים אשר אצלנו. הנה נכון הדבר שזהו הנוסח מכ"ק אדמו"ר הצמח צדק, ויש תחת ידי פוטוגרפיא מהתנאים והצ"צ הוסיף גם בגוף כתי"ק, וגם בו אין סופי השורות שוות וכו' נוסף על שאין נמצא שם ע"ד קנס וכו''.

ובפרט למנהגנו כיום שכותבים התנאים בסמוך ממש לחתונה, בודאי שאין כבר טעם לכתיבת הקנסות וכו' שענינם היה לוודא שצד אחד לא יבטל את השידוכים ללא הסכמת הצד השני.

והגם שלפי"ז לכאורה כבר אין טעם בכלל בכתיבת שטר התנאים, אך למרות זאת נהוג לכתוב התנאים כיון שיש בו גם סגולות וברכות לחתן ולכלה כפי שגם מבואר בליקוטי מהרי"ח סדר נישואין⁸.

ציון מקום החתונה בירושלים

בנוסח הקדום שהיה נכתב משך זמן לפני החתונה כאשר עדיין לא היה מוסכם מקום בו יערך החתונה, לפעמים ציינו⁹ שמקום החתונה יהיה בעז"ה בירושלים הבנויה. אך כעת כאשר כותבים את התנאים בסמוך לחופה, וכאשר מקום החתונה מוסכם ועומדים להתחתן בו באותו יום, אין לכתוב שהחתונה תהי' בירושלים וכמ"ש הרבי¹⁰ להסביר מדוע בשטר התנאים של הרבנית מרת שיינא עם הרמ"מ הכהן הארענשטיין הי"ד לא העתיקו שהחתונה תהי' בירושלים, שזה תלוי אם בשעת כתיבת התנאים כבר הוסכם מקום החתונה או שעוד לא.

---

הערות:

¹ סדר תנאים (לוין) ע' נט - סא. ואג"ק אדמו"ר הריי"ץ חט"ו ע' נ. ולהעיר מהמסופר (שנים ראשונות ע' 363) שר' שמואל זלמנוב שאל את הרבי עם היה מנין בעת כתיבת התנאים והרבי ענה לו 'כמדומה שלא' ↩

² ח"ג סי' קכז ↩

³ ח"ב סי' קכב ↩

⁴ אג"ק ח"ז ע' יט ↩

⁵ ראה סדר תנאים שם ע' יג - יד ↩

⁶ ראה סדר תנאים שם ע' ט, משו"ת עמק שאלה (להרה"ק הר' מרדכי דוב מהורנוסטייפל) אהע"ז סי' עה ↩

⁷ אג"ק חי"ג ע' קלד ↩

⁸ וכ"כ גם בקובץ שערי תורה שנה יב סי' כג שזהו ענין סגולי. וראה גם בשלחן העזר ח"א סי' ב בשמלה לצבי סק"א שכתב: 'ואפשר דמהאי טעמא יראי ה' ואנשי מעשה אם שכחו או מאיזה אונס לא כתבו תנאים בשעת קישור השידוכין אזי מתאמצים וכותבין התנאים על כל פנים בראשי פרקים קודם החופה, ואין זה מחמת תנאים אחרונים המבואר באבן העזר (סימן נ"א) כי אין כותבין כאן התחייבות, אלא ודאי לחזק מנהג הישן ומטעם הנ"ל' ↩

⁹ כגון בשטר התנאים של אדמו"ר הרש"ב שנכתב עשר שנים לפני החתונה ראה סדר תנאים שם פרק יד ↩

¹⁰ רשימת היומן ע' רלא, סדר תנאים שם ע' סב. וראה גם במקדש ישראל ע' 216 (הובא גם בחוברת הכנות לחתונה - קרץ ע' צט הערה 73) המעשה עם הרב י.ב. סולובייציק ↩

---

[ו] (הלכה 676)

שאלה: מה המקור לחגיגה בשבת שלפני החתונה?

תשובה: יש שכתבו שמקור ושורש המנהג¹ הוא בתלמוד הירושלמי²: 'מתני' המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עמו בשבת הראשונה אעפ"י שאינו נאמן על המעשרות, בלבד שיאמר לו מעושרין הן. ובשבת שנייה אעפ"י שהוא נודר ממנו הנייה לא יאכל עד שיעשר. גמ': ר' ינאי בי רבי ישמעאל בשם ר' יוחנן בשבת של פרוטגמייא התירו מפני איבה אמר רבי אבון כאן התירו טבלים משום דרכי שלום'.

ופירוש המילה פרוטגמיא כתב ר"י בן מלכיצדק על המשנה: 'בשבת הראשונה. גרסי' א"ר יניי ב"ר ישמעאל בשם ר' יוחנן בשבת של פרוטוגמיא התירו משום איבה, פי' לשון יון הוא זה, ופירושו שבת הראשון של שמחה, פרוטו ראשון, גמו שמחה, וכן קורין בארץ יון לרווק שנושא בתולה הנישואין ההן קורין פרוטוגמו, אבל אלמון בבתולה או בחור באלמנה אין קורין כן, אלא גמו'.

וכ"כ הרבינו שמשון [והרא"ש] על המשנה: 'מפרש בירושלמי ר' ינאי ברבי ישמעאל בשם ר' יוחנן בשבת של פרוטגמא התירו משום איבה לסעודות בחור שנשא בתולה קורין בלשון יון פרוטגמא בויק"ר פרוטגמא של צדיקים לע"ל'³.

וכתבו כמה מהאחרונים⁴ שהכוונה לסעודה שעשו בשבת שלפני הנישואין.

וכן מצינו מנהג זה בדברי הראשונים וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית⁵: 'ואני אומר כי מנהגן של ישראל בכל מקום ומקום תורה היא וכל מה שעושין במנהגיהן יסודתן בקדש ובכל מקומותינו הנהיגו להכין סעודה ושמחה שבת לפני שבת של נשואין וזו היא תביעה וממנו מונין לה שבעה אלו'⁶.

[וכתב ע"ז בתורת השלמים⁷: 'ודבריו הם עפ"י המנהג שנהגו לכנוס בערב שבת ולטבול לעת הכנסת שבת וכמבואר באהע"ז סי' סד [ס"ג], וצ"ל דמיד בע"ש שלפני השבת של נשואין שמכינים עצמן להסעודה מקרי יום התביעה דאל"כ לא מצינו שבעה נקיים וק"ל, ועכשיו שנהגו ע"פ הרוב לטבול בליל ששי צ"ל דיום התביעה מקרי שנים ושלשה ימים קודם השבת ע"ד דאמרינן בריש כתובות שיהא טורח אדם ג' ימים'].

מנהג זה הובא אצל חכמי אשכנז ואף דחו בגללו עניני אבל של תשעת הימים (ולא של ת"ב) וכמ"ש במנהגי המהרי"ל⁸: 'מהר"י סג"ל עשה שפינהולץ⁹ לבנו הר"ר שמעון בעודנו נער בשבת ו' אב, והיה האב לבוש קטא¹⁰ של שבת לבד לכבוד בנו, והחתן היה לבוש כל בגדי שבת¹¹. וכל הקהל הלכו אצלו ושמחו עמו אחר הסעודה ביין ובפירות, כמנהג בכל ליל שבת דקודם שבת הנשואין'.

וכ"כ מהר"י מברונא¹²: 'שמעתי משא' גי' ה' יוזי גנז' ששמע מפי מהר"י מולן שאירע נשואין שלו בשבת אחר חזון ובשבת של חזון לא עשה אביו מהר"י מולין פרושפיל כמו שרגילי' לעשות בע"ש בשאר שבתות. ואח"כ אירע נישואין [של] אחיו מה"ש שמעון ג"כ דה"ג ועשה פרושפיל בשבת של חזון. ושאלוהו מאי שנא, והשיב שכן מצא עתה בקובץ. ונ"ל דמדינא דגמ' הוא שהרי מוכח בפ' החולץ (שם) לכ"ע דמותר ליארס קודם שבוע שחל ט"ב בתוכו ואפי' לעשות סעודת אירוסי', מדפריך אההיא ברייתא דבאותו שבוע אסור ליארס תאמר איירי באירוסין בסעודת אירוסין דוקא לכן אסור מכלל דבשבת לפניו אפי' סעודה שרי אע"ג דלא בדילי דאי משום שמא יקדמנו אחר, יעשה אירוסין בלא סעודה דליכא שמחה אפי"ה שרי כ"ש פרושפיל דליכא סעודה רק הולכין לכבוד אבי החתן והכלה דשרי אע"ג דנותני' להם קליו' ואגוזים לא חשיב סעודה ושרי כדפי' כנ"ל ישראל מברונא'.

ובלקט יושר¹³ כתב: 'וכשחל ט"ב בשבת .. וגם אין עושין באותו שבת בור שפיל שקו' בארצי שפינולש, כ"ז בניאושטט'.

וכ"פ הרמ"א¹⁴: 'ומי שיש לו נשואין בשבת נחמו, מותר ללבוש בגדי שבת בשבת של חזון'. וציין המגן אברהם¹⁵ למנהג המהרי"ל.

ובספר נוהג כצאן יוסף¹⁶ כתב: 'שבת שקודם החתונה מרבים בשמחה לכבוד החתן, כי שבעת ימי המשתה מתחילין שבת שקודם החתונה עד שבת שאחר החופה וקורין לשבת שקודם החופה שב"ן על"ץ¹⁷, כלומר הבן דהיינו החתן שמח ע"ש הכתוב יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם ולזה נוהגים החזנים לנגן השכיבנו בליל אותה שבת עד חתימת ברכת ופרוס .. ומנהג פרנקפורט הוא שהקרובים הולכים לבית החתן ולבית הכלה בליל שבת אחר הסעודה וטועמין שם מידי כמו בשבת שלפני מילה'.

ולהעיר ממנהג קדום שהובא בספר יוסף אומץ¹⁸ לחגוג שתי שבתות לפני החתונה: 'וזכורני בימי חורפי שהיה מנהג פה להקדים בשמחת כלה וחתן שתי שבתות לפני הנישואין, שבת ראשונה היו קורין שפינהולץ קטנה והשניה שפינהולץ גדולה, והיה אז המנהג שלא להזמין הקרואים לשפינהולץ קטנה קודם שבת ע"י השמש, רק בשבת עצמו וע"י נער מתוך צעטל כנ"ל. ואח"כ הסכימו האב"ד השופט אשר היה בימים ההם עם בני הישיבה ז"ל פה, והכריזו בעונש גדול שגם בשפינהולץ קטנה יזמינו הקרואים קודם שבת, וכן נשתרבב בפשיטות עד קרוב לזמן הזה שהשפינהולץ קטנה נתבטלה מכל וכל'.

א"כ ראינו שמנהג קדום בישראל לחגוג בשבת שלפני החתונה, ובהלכה הבאה נעסוק במנהג העליה לתורה בשבת זו.

--

---

הערות:

¹ יש שציינו (נטעי גבריאל נשואין פ"ב הערה ט. חקר ועיון עניני נישואין, כסלו תשפ"ב ע' 5 וראה שם הערה 8. ואכמ"ל) למס' סופרים פי"ט, ופרד"א פי"ז בסופו ↩

² מסכת דמאי פ"ד ה"ב ↩

³ ובפני משה (שביעית פ"ד ה"ח) כתב: 'פרוטגמיא. מלה לעז יוונית היא על מיני מגדים ופירות שדרך להביא לבחור הנושא בתולה' ↩

⁴ כמ"ש הרד"ל ובעץ יוסף בפירוש על ויק"ר יא, ב. ולהעיר ממ"ש רבי מנחם די לוזאנו בספר המעריך באות מ ערך משתיתן ↩

⁵ ב"ז ש"ב ו, ב ↩

⁶ וכתב בפסקי דינים צ"צ יו"ד סי' קצב, ס"ו שמנהג זה נשאר עד היום ↩

⁷ סי' קצב ס"ק ד. הביאו הסד"ט שם ס"ק יב ↩

⁸ הל' יז בתמוז ות"ב ↩

⁹ וביאר המחצית השקל או"ח סי' תקנא ס"ק ו: 'שפינהאל"ץ. הוא מה שאנו קורין פא"ר שפי"ל' ↩

¹⁰ מחצית השקל שם: 'קט"א. הוא לבוש עליון. אבל שאר בגדים לבש של חול' ↩

¹¹ וראה שו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל סי' מ ↩

¹² שו"ת סי' טו ↩

¹³ או"ח עמוד קי, ב ↩

¹⁴ שו"ע או"ח סי' תקנא ס"א בהג"ה ↩

¹⁵ ס"ק ו ↩

¹⁶ מנהגי נישואין (במהדורת ת"א תשכט ע' קיב אות ב) ↩

¹⁷ ובשו"ת חוות יאיר סי' סו: 'הייתי על סעודות *שפי"ן הול"ץ*, כמו שרגילים לעשות בליל שבת שלפני החתונה' ↩

¹⁸ ח"א סי' תרנז ↩

---

[ז] (הלכה 677)

שאלה: מה המקור והסיבה של העליה לתורה בשבת שלפני החתונה?

תשובה: כתוב בהגה בלבוש¹: 'ואמרתי להציג לפניך מנהג פוזנא בקריאת לס"ת החיובים לעלות ומי נדחה, ומי שיש לו דין קדימה לעלות .. החתן בשבת שקודם החתונה, ודוקא למי שמזמרין אותו חייב לעלות, אבל אלמון שאינו מזמרין אותו אינו חייב, [אבל מי] שמזמרין אותו ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע, כגון מי שהולך לעשות חופתו בעיר אחרת חייב לעלות'.

וכ"כ המג"א²: החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואח"כ נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה)'.

וכתב המשנ"ב³: 'החתן בשבת שקודם החתונה הוא ג"כ קודם לכל החיובים ואפילו אם לא תהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך לעשות חופתו בעיר אחרת רחוק מכאן דוחה ג"כ לכל החיובים ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרין אותו אינו חיוב בשבת שלפני החתונה אפילו אם היא בתולה [ובשערי אפרים כתב שאם אין חיובים יש לקרותו קודם לאחרים] ואם היה החתן סבור שתהיה החתונה בשבוע זה ואח"כ נדחה החתונה והיה בשבוע אחר אם רוצה שיזמרו אותו שנית הוא חיוב לקרותו אז ואם לאו אינו חיוב'.

ובטעם המנהג מצינו כמה ביאורים, וכדלקמן:

א) כתב בשו"ת גינת ורדים⁴: 'נראה לי לדקדק ולשאול מה סמך יש למנהג זה שנהגו לשמח חתן ובעל ברית בשורת אנשים שיעלו ויקראו בתורה בצבור ונלע"ד דכיון דמצות חופה היא קיום והעמדה לתורה שאם אין פריה ורביה אין תורה .. והחופה והבנים הם עיקר שמחת האדם שישייר אחריו שארים לכן ראו הקדמונים שיהיו שמחים בת"ת שהיא עיקר שמחת ישראל כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב והם חייהם ואורך ימיהם וזה ודאי הוא כבוד התורה שמעלין שמחתה על שמחתם כדכתיב נגילה ונשמחה בך בתורתך דהיינו כ"ב אותיות שהתורה ניתנה בהם והיינו טעמא דיום שמח"ת שעולין כולם וקורין בענין אחד דידוע הוא שאין לנו בכל השנה כולה יום שמחה כיום שמיני חג עצרת שהוא יום המיוחד למלך ואוהבו שיהיו שמחים יחד ולא יעבור זר בתוכן הרי למדנו שמנהג זה הוא כבוד התורה'.

ב) ובמדרש תלפיות לרבי אליהו האיתמרי⁵ כתב שזה עפ"י המבואר בפרקי דר"א שחתן דומה למלך: 'מה המלך כותב ב' ס"ת אף חתן נוהגין לקרותו לס"ת ב' פעמים חד בשבת קודם החופה וחד בשבת שאחר החופה'.

ובספר מטעמים⁶ הביא מספר עטרת יעקב וישראל: 'טעם שקורין אותו לעלות לתורה בשבת שקודם החופה ובשבת שלאחרי' כדי שידע ההבדל בין התורה שלמד קודם החופה ובין התורה שלאחר החופה כי השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ובלא ברכה והיא נקראת תורה וברכה'.

ובכלילת חתנים⁷ כתב: 'מנהג אשכנזים בשבת שקודם הנשואין הקהל מביאים את החתן לבית הכנסת ועולה לתורה ע"ד מאחז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ועתה כשנושא אשה הרי יש לו תורה'.

ג) ובאמרי פנחס להרה"ק רבי פנחס מקאריץ⁸, כתב: 'טעם שקורין החתן בשבת שלפני החתונה לעלות לתורה ע"ד הפשוט, מלבד שיש טעמים ע"פ סוד, דמראין בזה שהוא גדול וקידושיו קידושין כי קטן אינו עולה לס"ת. לכך צריך לקראו דוקא בז' קרואים ולא מפטיר, דמפטיר אפי' קטן עולה'.

ד) ובספר המנהגים⁹ מובא: 'חתן בשבת שלפני חופתו קוראין אותו לתורה. דחתן וכלה מקיימים את העולם להעמיד בנים עוסקים בתורה. לזאת הנה קוראין אותו לקרוא האותיות שבתורה שהם המקיימים עשרה מאמרות'¹⁰.

ובהרחבה יותר ביאר הרבי בשיחת ט' תמוז התש"י¹¹: 'וזהו אחד הטעמים להמנהג שהחתן עולה לתורה לפני החתונה (לא ביום הקריאה הסמוך לחתונה, אלא) ביום השבת דוקא, כיון שיום השבת כולל את כל ימי השבוע שמתברכין מיני' .. ויש להוסיף .. עלי' לתורה ענינה המשכת תוספת חיות נצחית דקדושה (נוסף על הקדושה שנמשכת מלמעלה מצד ענינו של יום השבת ש'מקדשא וקיימא'), כמודגש בנוסח הברכה שלאחרי העלי' לתורה: 'וחיי עולם נטע בתוכנו', עי"ז ש'נתן לנו תורת אמת', כי, חיים אמיתיים בלי הפסק ('חיי עולם') הם מצד קדושה ('תורת אמת') שהיא א"ס. ולכן, העלי' לתורה בשבת שלפני החתונה היא נתינת-כח להחתונה, שתהי' באופן ד'בנין עדי עד', דור ישרים יבורך, בנים ובני בנים עוסקים בתומ"צ, כידוע שעי"ז נתגלה כח הא"ס שבנבראים. ונתינת כח מיוחדת אצל מי שזוכה לעלות לתורה בחדר כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ שבו התפלל ולמד, ובו התקשר עם בחי' היחידה דכו"כ מישראל שקיבל ל'יחידות', שעי"ז ניתוסף עוד יותר בהענין ד'חיי עולם נטע בתוכנו', חיים אמיתיים בלי הפסק, להיותם חדורים בקדושה שהיא א"ס'.

בהלכה זו ראינו את המקור לכך שחתן עולה לתורה בשבת שלפני החתונה, והטעמים לזה. בהלכה הבאה נראה עוד פרטים ומנהגים לגבי עליה זו.

---

---

הערות:

¹ או"ח סי' רפב ס"ז ↩

² סי' רפב ס"ק יח ↩

³ ביאור הלכה סי' קלו ס"א ↩

⁴ חאו"ח כלל ב סי' כג ↩

⁵ אות ח ענף חתן וכלה ↩

⁶ אות ח סעיף כ ↩

⁷ (קיירא, תר"ע) פ"א אות א ↩

⁸ שער תורת האדם אות נג ↩

⁹ ע' 75 מדרושי חתונה, סה"מ תרפ"ט קונטרסים יט, ב ↩

¹⁰ וראה מאמר ד"ה וכל בניך תשי"ד בסופו ↩

¹¹ תו"מ התש"י ע' 119 ו125 ↩

---

[ח] (הלכה 678)

שאלה: חתן העולה לתורה אצל הרבי, אבל לא בשבת הסמוכה לחתונה, אלא שבת שלפניה, האם הוא חיוב, ומה דינו בשבת שלאחריה?

תשובה: ראינו בהלכה הקודמת¹ את דברי המגן אברהם² שהוסיף על דברי הלבוש וכתב: 'החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה)'.

א"כ גם עליה מוקדמת יותר משבוע לפני החתונה, כגון חתן הנוסע להתחתן בעיר אחרת, במידה ומזמרין לחתן³ - כלומר שזו שבת שבה חוגגים ושרים לכבוד החתן, הרי זה נחשב ג"כ ליום שמחתו שהוא חיוב, וצריכים לתת לו עליה, ולפי"ז למנהגנו שאמנם לא מזמרים אבל זורקים על החתן מיני מתיקה ועושים התוועדות לכבוד זה כשעולה לתורה הרי אז הוא עיקר החיוב גם אם אין זה השבת הסמוכה לחתונה,

ונראה מדברי הפוסקים שאין מנהג לזמר ולחגוג שוב פעם לכבוד החתן בשבת שלאחריה שהיא השבת הצמודה לחתונה, אך במידה וכן מזמרים לו שוב פעם, הרי הוא חיוב ג"כ⁴.

★ ★ ★

שאלה: האם לצורך העליה מותר לקחת את הס"ת לבית החתן?

תשובה: כתב רבי מאיר אריק באמרי יושר⁵: 'וע"ד המנהג שמביאין ס"ת לבית החתן וקוראים שם בש"ק של הפארשפיעל בלבד ואין קובעים לו מקום כמבואר בש"ע או"ח סי' קל"ה ובאחרונים שם. לדעתי אין לו שום היתר וגם הא"ר לא התיר משום צבור רק כשא"א לצבור להתפלל ולקרות בתורה כמו שם שי' כהנים הי' ואין יכולין לבוא לביהכנ"ס. גם בתשו' בי"ש או"ח ס' ל"ד בהכי מיירי, אבל בנ"ד שהצבור גם החתן יכולים לילך לביהכנ"ס איני רואה שום היתר בדבר. וע' בד"ק הנדמ"ח על סת"ם ס' רפ"ב, אבל כמו בנ"ד שאדרבא הצבור יעזבו מקומם הקבוע וילכו לבית החתן ולטלטל הס"ת לשם איני רואה שום היתר ואדם חשוב היינו בחכמה דוקא'.

ובשו"ת משיב הלכה⁶ כתב שמותר לקחת ס"ת לצורך שבת שבע ברכות⁷, וביאר: 'ואמנם בחתן לאחר החופה דנקרא אצלו רגל והמתפללים עמו נגררים עמו לעניין תחנה י"ל שפיר נקרא אדם חשוב ומותר וכעת בא לידי תשובות אמרי יושר ח"ב וראיתי לו בסי' קצז אות ה' נשאל בחתן על הפארשפיל אי מותר להביא ס"ת אצלו וכתב שאסור, ואין מתנגד לדעתנו דשם קודם החתונה עדיין א"ב מעלה הוא ופשוט'.

א"כ לצורך עליית החתן אין להביא ס"ת לבית החתן, אלא בתנאים מיוחדים שיתבארו בעז"ה בהלכה נפרדת.

★ ★ ★

שאלה: איזה עליה נהוג להעלות את החתן?

תשובה: יש שהזכירו מנהג לתת לחתן עליית שלישי וכמ"ש במקור חיים (בכרך)⁸: 'ואפילו חתן דיש לו מקום קבוע ע"פ המנהג לקראו שלישי, מ"מ י"ל דלא דמי למנהג קבוע עפ"י הש"ס'.

ויש שכתבו שהמנהג לתת לו מפטיר כמ"ש המשנה ברורה⁹: 'יש מקומות שהנהיגו כהיום לזרוק צמוקין לפני החתן בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר ולא יפה הם עושין שרכין הם ונמאסין עי"ז כנ"ל'.

וכ"כ שלחן העזר¹⁰: 'הוא במדינתנו המנהג שהחתן בשבת שלפני החתונה עולה מפטיר ולא מצאתי מקור למנהג זה ומדוע לא יעלה בתוך ז' קרואים מאחר שחיוב הוא ועכ"פ הנך לישראל ומנהג ישראל תורה הוא ומ"מ במקום דליכא כהן בוודאי ראויה יותר שהחתן עולה במקום כהן מטעם שכתב הפר"ח הנ"ל ומסמך מגמרא מו"ק הנ"ל וכ"ש עם החתן כהן בוודאי אסור לבטל ממנו מצוות עשה וקידשתו לברך ראשון'.

ובשו"ת ציץ אליעזר¹¹ ביאר טעם למנהג זה: 'ולענ"ד נראה שהונהג כן לקרותו רק למפטיר ולא בתוך ז' קרואים, מפני שהרי מזמרין עליו וזורקים על ראשו וכו' חבילות מטעמים וכו', ונעשה עי"כ רעש ובלבול בביהכ"נ מקטנים וגדולים. והיה זה בגורם לקלות ראש ובלבול, והפרעה במדה ידועה להמשכת הקריאה והאזנה בכובד ראש כדרוש, לכן הנהיגו לקרותו בסוף הקריאה ולמפטיר'.

מאידך באמרי פנחס¹² כתב שקורין לחתן דווקא מז' קרואים, ולא מפטיר, שמראין בזה שהוא גדול וקידושיו קידושין דקטן אינו עולה לס"ת רק מפטיר.

ולמעשה בבית חיינו מחמת ריבוי החתנים כ"י אין עליה מסוימת שבה דווקא עולים החתנים.

בהלכה הבאה נראה מנהגים נוספים בעליית החתן לתורה.

--------------

---

הערות:

¹ מספר 676 ↩

² סי' רפב ס"ק יח ↩

³ בקהילות אשכנז נהגו לזמר שיר מיוחד: 'אחד יחיד ומיוחד' שחיברו רבנו אביגדור קרא בן דורו של המהרי"ל (ראה ספר דברים נחמדים (הוסיאטין תרס"ב) ע' טו) ↩

⁴ ולכאורה לפי הביאור של הרבי בסיבת העליה לתורה, (וכן לעוד מהביאורים שהובאו לעיל) ראוי שהחתן יעלה לתורה בכל אופן גם בשבת הסמוכה, גם במידה ולא חוגגים איתו בקידוש מיוחד. (אלא שבכזה מצב אינו נחשב מחיובי העליות שזה רק כאשר חוגגים איתו ואז הוא בעל שמחה וכו' וראה שערי אפרים ש"ב אות ג על דברי המג"א הנ"ל במקרה שנדחה החתונה: 'במדינתינו אין נוהגין לזמרו עוד הפעם ולכן שוב אינו חיוב בשבת שתקבע החתונה בשבוע שאחריו') ↩

⁵ שו"ת ח"ב סי' קצז אות ה ↩

⁶ ח"ב סי' קעח ↩

⁷ וראה ג"כ שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' לד ↩

⁸ או"ח סי' קלה ↩

⁹ סי' קעא ס"ק כא ↩

¹⁰ ח"ב סי' ו ס"א ס"ק ג ↩

¹¹ חכ"א סי' כ ↩

¹² אות תתקסה ↩

---

[ט] (הלכה 679)

שאלה: מה המקור לזריקת מיני מתיקה על החתן?

תשובה: ראינו בהלכה הקודמת מדברי הפוסקים שנהגו לזרוק על החתן בעת עלייתו לתורה מיני מתיקה/ צימוקים וכדומה.

וכתבו הפוסקים¹ שמקור המנהג שלנו הוא עפ"י הגמרא במסכת ברכות²: 'ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים'. ואמנם בגמרא שם הכוונה שזרקו בשעת החופה והנשואין, אך מזה השתלשל המנהג לעשות כך גם בשבת חתן.

ובכלילת חתנים³ כתב: 'מנהג אשכנזים בשבת שקודם הנשואין הקהל מביאים את החתן לבית הכנסת ועולה לתורה ע"ד מאחז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ועתה כשנושא אשה הרי יש לו תורה .. והנשים זורקים בראש החתן מיני מתיקה והילדים ילקוטון, וזכר לדבר חילוק קליות המוזכר בש"ס'.

על חשיבות המנהג ניתן לראות מהמסופר אודות הרה"ק המנחת אלעזר ממונקאטש בספר דרכי חיים ושלום⁴: 'ובשעה שעלה החתן לקרה"ת .. ובעת שהיו מזמרין להחתן היו זורקין הנשים מבית עזרת נשים ומפרוזדור בית המדרש אגוזים וכדומה, ואפילו כשבאו הנשים לצורך זריקת אגוזים בשעת הזמן להחתן בביהמד"ר פנימה לא מיחה ואמר מפני שרואין כי המתחדשים מבטלים מנהג זה ע"כ צריכין אנו לחזק לעומתם'.

וכתבו האחרונים כמה נימוקים למנהגנו, בהערות המו"ל של דרכי חיים ושלום שם כתב: 'והנה מכל הראשונים הנ"ל מבואר לעשות כל זאת אחר החופה ומנהגינו שזורקים אגוזים בשבת קודש שלפני החתונה הוא עפ"י הזוהר כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכמו שמבואר בבאר מים חיים פרשת נצבים דכל נס שנעשו בצאתם ממצרים עיקר ושורשו נעשה בשבת שלפניו וכמבואר בייטב פנים (במאמר פי פרשיות) שמברכין החודש בשבת שלפניו שעיקר התחדשות החודש תלי' בשבת שלפניו עיי"ש וכיוון שכתב הבית יוסף בשו"ע בסי' קעא בשם רש"י שזורקים אגוזים שהוא לסי' טבא ע"כ עושין זאת בשבת הקודם שכניסת החופה שיהי' לסי' טוב תלי' בשבת שלפניו'.

בספר טעמי המנהגים⁵ כתב: 'טעם שזורקים על החתן בשבת שקודם החתונה כשעולה לתורה אגוזים ושקדים וצמוקים, משום שאגוז בגימטריה חטא ובגימטריא טוב, לרמז שמוחלין לו על כל עוונותיו ומכפרין לו כל חטאתיו ושקדים הוא פרי הממהר להתבשל ולהוציא פרי, כן יזכה גם כן להוציא פירותיו ולהוליד תולדות, וצימוקים המה ענבים גרועים עם מעט לחלוחית, לרמז לו שלא תוכל אותו אשתו להביאו לידי חטא כמו חוה שסחטה ענבים ונתנה לאדה"ר אבל ענבים ההמה גרועים המה ואין בהם לחלוחית'.

וכתב השם משמואל⁶: 'וי"ל עוד טעם המנהג שאז זורקין על ראשו אגוזים לעוררהו שאגוז נופל לטיט ואין מה שבתוכו נמאס כבמדרש (שהש"ר פ"ו סי' י"א, חגיגה ט"ו ב), כמו כן יזכור להתקשר בתורה שלא יתגשם ויתטנף בעסוקו בדברים נמאסים ומגשמים, וד"ל'.

המשפיע רש"ח קסלמן ע"ה הי' מתוועד עם החתנים בשבת זו ומובא⁷ שהיה אומר: 'כתוב שלחתן ביום חופתו מוחלין על עוונותיו, אבל לשם כך עליו לחזור בתשובה, וזה מתחיל בשבת שלפני החתונה⁸, כשהוא מקבל מהעליה לתורה את הכוחות לחזור בתשובה, ולכן זורקים עליו עוד סוכריה ועוד סוכריה כדי להזכיר לו שעליו לחזור בתשובה על עוד עוון ועוד עון עד שיתכפרו לו כל עוונותיו'. ועוד אמר⁹: 'בשבת שלפני החתונה זורקים חבילות לרמז לעשות תשובה על החבילות הגדולות, אולם כשהולכים לחופה זורקים עליו דברים קטנים ועדינים לרמז שיזכור ויצליח לעשות תשובה גם על הדברים העדינים שלא כ"כ ניכרים .. אחרי שתיקן את גסות הרע שיעשה תשובה על דקות הרע'.

חשוב מאוד להימנע מביזוי אוכלין ולכן צריך לוודא שזורקים מאכלים עטופים שלא יפסדו, או ימאסו, וכדברי המחבר בשו"ע¹⁰: 'ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור; וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינם נמאסים; אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסים; אבל לא גלוסקאות לעולם. הזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי וגם יכבדו אותו משם, כדי שלא ידרסו עליהם'.

---

הערות:

¹ ראה שלחן העזר סי' ו ס"א ס"ק ה. מנהג ישראל תורה נישואין ע' קה. נטעי גבריאל נישואין ח"א פ"ג הערה ד. ועוד ↩

² נ, ב ↩

³ קיירא תר"ע פ"א אות א ↩

⁴ אות תתרמה הערה ב. וראה מאיר עיני חכמים סוד נישואין ע' רעח שביאר מנהג זה עפ"י הסוד ↩

⁵ אות תתקמ ↩

⁶ דברים פרשת כי תצא שנה תרע ↩

⁷ המשפיע רש"ח קסלמן ח"א פ"ח ע' 478 ↩

⁸ וראה גם משכנות הרועים (היבנר) עת שלום טו, ב ↩

⁹ הכנות לחתונה (קרץ) ע' פב הערה 106 ↩

¹⁰ או"ח סי' קעא סעיפים ד - ה, וראה במשנ"ב ס"ק כא ↩

---

[י] (הלכה 681)

המשך מנהגי העליה לתורה

קריאה בנעימה

המנהג שקוראים לחתן לעלות לתורה בנעימה מיוחדת, יעמוד החתן פב"פ חזק. ובטעם הדבר כתב בספר מטעמים¹: טעם כשהחזן מנגן את החתן בשבת שקודם החופה מסיים חזק. לפי ששלשה דברים צריכין חיזוק ואחד מהם הוא דרך ארץ. ספרים'. ובמחזור ויטרי² מובא רשות לחתן מר' שמעון הגדול' שהיו אומרים לחתן לפני שעלה לתורה.

טלית גדול

מנהג מקובל אצל רבים³ שהחתן מהשבת שקודם החתונה מתחיל ללבוש את הבגדים שהרגילות שרק הנשואים לבושים, וכך לפועל גם מנהג אנ"ש שהחתן בשבת שלפני החתונה לובש טלית גדול בעלייתו לתורה, אלא שנשאר עם הכובע על הראש⁴.

מי שברך

עוד מצינו מנהג לעשות מי שברך מיוחד עם נדבות וכמ"ש במחזור ויטרי שם: '.. ויקרא בתורה, ואחרי כן יאמר החזן ברכות אילו שיסד ר' אליעזר בר' אהרן וידור החתן נדרים לכבוד התורה ולצדקה איש כמתנת ידו'.

וכ"כ אביו של הרבי המקובל רלוי"צ במכתבו אל הרבי לפני החתונה⁵: 'הקריאה לתורה קודם הנשואין יהיו מסתמא בש"ק פ' ויצא אי"ה. הנה אחר עלייתך לתורה יברכוך במי שברך כו' ויאמרו בעבור שאביו ואמו (בשמותם ושמות אבותיהם) נדבו צדקה בעדו וצוו לברכו כו' אמן (ובטח תודיע מקודם באיזו יום יהי' הקריאה לתורה בכדי שגם אנחנו נשמח בפה אי"ה)'.

כיסוי הספר תורה

כתב האליה רבה⁶: 'ונראה כשמזמרין לחתן שיכסה, דאין כבוד לתורה שיהא זמן רב גלוי'. וא"כ צריך להקפיד כששרים וכיו"ב לוודא שהס"ת מכוסה.

השלמת העליה

מובא בכמה מספרי הנהגות חב"ד לנישואין⁷ בשם הרבי שמי שלא עלה בשבת, יעלה בשני וחמישי שבמשך השבוע, ויזרקו עליו ממתקים.

הוספה לענין העליה לתורה:

הרבי בשיחת יום ג' פ' כי תצא התשנ"א⁸ אמר בקשר עם יום הנישואין של הרבי הקודם: 'ענין זה מתחיל כבר ביום הש"ק שלפנ"ז, שנקרא שבת 'אויפרופעניש' אשר שם זה כולל כו"כ פירושים, אבל בודאי גם הפירוש הכי פשוט, שביום הש"ק זה נעשית עליה אצל החתן עי"ז שקוראים אותו (מרופט אים אויף) לעלות והוא עולה מלמטה למעלה, ובפרט שעלי' זו קשורה עם הקריאה לתורה, שהרי הפירוש הפשוט ד'אויפרופעניש' הוא שקורין אותו לעלות לתורה. ובפרט לפני מנהגנו שכל אחד שעולה לתורה מברך לפניה ולאחריה .. והיינו שה'אויפרופעניש' של החתן לעלות לתורה היא בתוספת ברכה והמשכה, שעי"ז נעשית עליה גדולה עוד יותר, ועליה זו היא גם אצל אלה שגם בלאו הכי היו 'למעלה', כיון שב'מעלה' גופא ישנן כו"כ דרגות עד לדרגות אין סוף, ולכן גם אצלם נעשית עי"ז עלי' לדרגא נעלית יותר, ואדרבה ביתר שאת וביתר עוז'.

---

הערות:

¹ אות קמב ↩

² סי' תפד ↩

³ ראה גם ילקוט מנהגים (חלק מנהגי יהדות אשכנז הרב בצלאל לנדוי) עמ' 82 ↩

⁴ ראה נטעי גבריאל נשואין פ"ג ח. שו"ע הקצר פל"ה ס"ו ↩

⁵ תורת לוי"צ אג"ק ע' רו ↩

⁶ סי' קלט ס"ק ח ↩

⁷ בנין עדי עד ע' 21. שמחת עולם ע' 64 ↩

⁸ תו"מ ח"ד ע' 206 ↩

---

[יא] (הלכה 682)

סעודה חגיגית

שאלה: מתי הוא זמן הסעודה שעשו בשבת זו?

תשובה: בעבר נהגו לעשות סעודה בליל שבת כמ"ש במנהגי מהרי"ל¹: 'מהר"י סג"ל עשה שפינהולץ לבנו הר"ר שמעון בעודנו נער בשבת ו' אב .. וכל הקהל הלכו אצלו ושמחו עמו אחר הסעודה ביין ובפירות, כמנהג בכל ליל שבת דקודם שבת הנשואין'.

ובשו"ת חוות יאיר²: 'ואף גם זה כמשלש חדשים ויותר הייתי על סעודות שפי"ן הול"ץ כמו שרגילים לעשות בליל שבת שלפני החתונה'.

וכ"כ בנוהג כצאן יוסף³: 'ומנהג פרנקפורט הוא שהקרובים הולכים לבית החתן ולבית הכלה בליל שבת אחר הסעודה וטועמין שם מידי כמו בשבת שלפני מילה'.

אמנם בלקוטי מהרי"ח⁴ כתב: 'הנה בשבת שלפני החתונה שקורין שפינהאלץ פאר שפיל עיין במהרי"ל במנהגי שבת חזון שהי' מנהגם שבליל שבת הלכו לבית החתן ושמחו שם ביין ופירות ע"ש. ובמדינתינו המנהג כן ביום השבת ולא בליל שבת'.

ובשלחן העזר⁵ כתב: וגם הולכין אחר סעודת שחרית לבית החתן לשמוח עמו ביין ופירות, וכן מנהג הנשים שהולכות לבית הכלה'.

גזירת המשקה

כשהרבי בהתוועדות ש"פ שמיני התשכ"ג⁶ גזר את גזירת המשקה הרבי התבטא שהגזירה חלה גם על שמחת חתן: 'ובנוגע למאורעות שמחה, אפילו שמחת חתן, שעלי' אמרו בגמרא שכל המשמח את החתן 'זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות', ועד"ז בנוגע להתוועדות חסידית סתם'.

חזרת דא"ח

הרבי הריי"ץ כותב במכתב⁷: 'בדבר מקום המקרא קודש - אויפרופעניש - בבאסטון נכון הדבר ובטח יחזור דא"ח ויסדרו אשר עניני שמחת וחגיגת הנשואים יהיו כנהוג אצל החסידים'.

שבת כלה

שאלה: האם יש הנהגה מיוחדת לגבי הכלה בשבת זו?

תשובה: מצינו במנהגי אשכנז הקדומים שבשבת לפני החתונה חגגו גם לכלה, וכפי שמובא בלקט יושר⁸: 'כשיש חתונה בשבת נחמו לא רצה להתיר להלביש לכלה בגדי שבת בשבת חזון ישעי' וכ"ש שלא לעשות בו"ר שפי"ל ובארצי קורין שפינהול"ץ'.

ובמנהגים דק"ק וורמיישא⁹ לר"י שמש מתואר באריכות ההנהגות בשבת זו: 'ובשבת הסמוך לחתונה .. וכן הולכין הכתות כולם אח"כ ג"כ לבית הכלה. גם הכלה יושבת שם בראש שולחנה מקושטת בבגדים נאים לפי כבודה, ושפי"ל וקלענק"י על ראשה. והשלחן מעוטר ומקושט כמו שלחן של החתן. ובשלחן סביב סביב יושבות בתולות מקושטות בבגדים נאים, ויושבין שמה בצניעות גדול, ואין אוכלין ואין שותין. והאנשים והנשים הבאים שמה, עומדין אחורי השולחן, ורואין השולחן וכליו והכלה. ואבי הכלה מכבד להנכנסים ונותן להם יין לשתות. וביציאתם, גם אם הכלה, או בעלת הבית והקרובות, מחלקין גם המה 'לעקוך' [=עוגת דבש], כמו אצל החתן .. אחר סעודת שחרית בשבת, הנער של שמש קורא: 'צו דער שפינהולץ', כדאתמול. אז הנשים והרבנית אשת האב ב"ד בראשם, לבית הכלה, ויושיבין הכלה על כיסא, ולובשין לה מלבושי נשים, שקורין רעקלי, ומשוררת זמר ושיר של חתן וכלה. ואח"כ חוזרין ופושטין מלבוש רעקלי מעליה, ולובשין לה סרבל שבת של נשים. והכלה הולכת ראשונה, עם שתי נערותיה מימינה ומשמאלה, וכל הבתולות אחריהן, והליצנים¹⁰ לפניהם עם כלי זמר, ומזמרים מבית הכלה עד על הברייט הויז'.

וכ"כ ביוסף אומץ¹¹: 'כשיש שפינהולץ בשבת זה, המנהג פשוט שלא ילכו הבתולות אל הכלה במחולות או בכלי שיר'. מדבריו רואים שהמנהג הי' שהבנות הולכות לכלה בשבת זו כדי לשמחה.

וכ"כ שלחן העזר¹²: וגם הולכין אחר סעודת שחרית לבית החתן לשמוח עמו ביין ופירות, וכן מנהג הנשים שהולכות לבית הכלה'.

א"כ ראינו שמנהג קדמון שגם הכלה חוגגת הכלה בשבת שקודם החתונה, וכך נהוג גם כיום.

--------------

---

הערות:

¹ הל' שבעה עשר בתמוז ות"ב ↩

² סי' סו. וראה ג"כ סי' ע ↩

³ הל' נישואין ע' קיב ↩

⁴ ח"ג סדר נישואין ↩

⁵ ח"ב סי' ו אות א ↩

⁶ תו"מ חל"ו ע' 353 ↩

⁷ אג"ק חי"ז ע' ש ולהעיר גם מהמסופר (הכנות לחתונה (קרץ) ע' פג) שהרבי באחת הפעמים ביקש לברר האם חזרו דא"ח בהתוועדות של האויפרוף ↩

⁸ יו"ד עמוד ק ענין א ↩

⁹ ח"ב ע' רנג ↩

¹⁰ אות תתעא ↩

¹¹ סי' ו ס"א ↩

---

[יב] (הלכה 683)

שאלה: מהו המקור והטעם לכך שצד הכלה קונה טלית לחתן?

תשובה: ישנו מנהג קדום שהכלה קונה לחתן את הטלית¹. ומנהג זה נקבע בקהילות רבות², ויש אף כאלו שהכניסו את ההתחייבות הזו בנוסח התנאים, וכמ"ש בשלחן העזר³: 'מנהג במדינות אלו שהכלה נותנת טלית וקיטל להחתן ביום החתונה. ויש מקומות שכותבים התחייבות זו בהתנאים. ולובש הקיטל זה תחת החופה וביום שלאחר החתונה בתפילת שחרית מתעטף בטלית זה ויש נוהגין אם לא היה מתעטף בטלית כשהיה בחור לברך ברכת שהחיינו בעיטוף הראשונה'.

וכך מופיע ג"כ בשטר התנאים שכתב אדמו"ר הזקן⁴ כחלק מההתחייבות של אבי הכלה⁵.

ומצינו טעמים שונים למנהג זה שצד הכלה קונה טלית לחתן⁶:

א) יש שכתבו⁷ שמנהג זה הוא המשך למנהג חלק מהקהילות שבחור אינו מתעטף בטלית, ולכן הכלה מביאה לו את הטלית להראות שהחיוב העטיפה טלית נגרם בגלל הנישואין איתה, וכמ"ש בליקוטי מהרי"ח⁸: 'ולפענ"ד ג"כ סמך למנהג זה ממה שמנהג ישראל הוא שהכלה נותן להחתן מתנה טלית גדול והחתן נותן להכלה מצנפת, על כרחך שהוא דבר שהנשואין גורמין, לכך נותנת הכלה להחתן טלית גדול שעל ידה הוא נצרך להטלית גדול וכמו"כ נותן החתן לכלה מצנפת שעל ידו היא נצרכה להמצנפת שהבתולות אינם לובשין מצנפת כ"ז כתבתי רק בדרך סמך וכל פוטפוטין בישין לבר מפוטפוטי דאורייתא'.

ב) ויש שכתבו שהציצית מרמז על השמירה מחטא וכמ"ש הרה"ק ר' זאב וולף מזיטומיר באור המאיר על חגה"ס: 'ואנו רואין בנוהג שבעולם, כי יקח איש אשה ביום חתונתו וביום שמחת לבו, מנהג העולם לשלוח מהכלה, טלית וציצית להחתן, ומנהג ישראל תורה, ואמרתי טעם לשבח, עפ"י דבריהם⁹ מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים, שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ד' מאות וגו', ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וגו', אמר אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת צונו אלהינו, וציצית שמה וגו', ועכשיו נדמו עלי כארבעה עדים, עתה תחזה היות שזהיר במצות ציצית, מצילתו מן החטא, ואפשר לרמוז בכתוב¹⁰ נואף אשה חסר לב, כלומר מאין נמשך לו לאדם להיות נואף אשה, מורה הכתוב באצבע, בסיבת חסור ל"ב חוטין שבציצית, ואינו זהיר במצות ציצית, וחסור העדים הנאמנים שיטפחו לו על פניו, ואינו נשמט מהעבירה, ולכן ביום חתונתו וביום שמחת לבו של אדם, ביום שנכנס לחופה עם בת זוגו, שולחת לו טלית עם ד' ציצית, ל"ב חוטין, ורומזת לו הרי שלך לפניך, חלקך הניתן לך מה' אשה משכלת, כרמז הנזכר באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, ליתן לב לשמוח בחלקו דייקא, ומעתה תחזה מנהג ישראל תורה, ועושין בתחתון לרמוז בעליון, ואין שום דבר בעולם לבטלה, הכל בחכמה ..'.

ג) יש שכתבו שזה כדי לתקן את חטא עץ הדעת שגרמה חווה ושמאז נהי' צורך בלבושים וכמ"ש בישועות מלכו¹¹: 'כמו שבאדם וחוה קודם החטא היו ערומים בלי לבוש ורק לאחר החטא הלבישם השי"ת בכתנות עור ועי"ז המנהג שהכלה נותנת להחתן טלית של מצוה להורות שהיא גרמה שיצטרך ללבוש ומתקנת זה בטלית של מצוה'.

--------------

---

הערות:

¹ יש שכתבו (ראה ילקוט מעם לועז עה"פ. שד"ח ח"ו מערכת חתן וכלה אות יא) להסמיך לדברי הרא"ש כי תצא כב, יג שכתב: 'כי יקח איש אשה. מה כתיב למעלה גדילים תעשה לך מכאן סמך למנהג העולם שלוקחין טלית לחתן כשישא אשה'. אך לכאורה אין כוונתו על קניית טלית לחתן, אלא על המנהג שהחתן מתעטף בטלית בחופה. וכפי שנראה מבעלי התוס' עה"ת בהדר זקנים על הפסוק הנ"ל שכתבו: 'גדילים תעשה לך. וסמיך ליה כי יקח איש אשה *לכך נהגו העולם לפרוש הטלית על החתן והכלה בעת נישואין*. וי"מ כדי לחנכן במצות'. ועצ"ע. ויתכן שיסוד המנהג נבע מהמנהג שהחתן היה עטוף בטלית בחופה ונהגו שלבושי החופה קונה החתן לכלה והכלה לחתן. וראה גם לקמן בהערות על הקיטל (ושטריימל) שגם נהגו שצד הכלה קנו. וכן לאידך הצעיפים והרדדים לכלה קנה החתן ↩

² ראה מחנה חיים (ח"ב אבה"ע סי' מ): '.. קיטל וטלית, או שטריימעל במדינת פולין אשר הוא מנהג שלא ילך החתן לחופה אם לא יתן לו זאת .. הלא צריכין ליתן האבות בעל כרחם, ולא דמי למתנות אשר יותנו כפי אשר ימצא חן ואינו נוהג בכל זוג וזוג. אבל קיטל, וטלית ושטריימעל בפולין לא יתנו בתורת מתנה ברצון, רק נתונים המה לו כפי מנהגן של ישראל קדושים להיות נוהג כבעל הבית ולא כבחור..'. ולהעיר משו"ת שאילת שלום (טויבש) מהדו"ת סי' פז שכתב: 'ולעניין שאלתו איך יברך החתן על הטלית שניתן לו מאת חותנו בעטיפה הראשונה אם ברכת הטוב והמטיב או ברכת שהחיינו הנה המנהג פשוט שמברך שהחיינו ולא ברכת הטוב והמטיב וכן לדעתי נכון משום דאין לברך הטוב והמטיב כיוון שאין שותף עמדו בטובתו ולא הוי רק כקנה בגד חדש דמברך שהחיינו .. משא"כ בנדו"ד דחוב הוא שהתחייב חותנו ליתן לו עבור שישא ביתו ..'. וראה גם שדי חמד שם: 'בבואי לעיר הזאת ראיתי מנהג בעדת הקירימצאקים הי"ו בפרק בתולה נשאת תשלח הכלה להחתן במחנה טלית בת ד' כנפות בכלל הנדוניא דהנעלת ליה, ומקפידים ע"ז, וכמה פעמים באו לידי קטטה ומריבה מחמת זה, יש שיש לו ואינו רוצה ליתן, ויש שהשעה דוחקתו, ולולא כי קשה לבטל מנהגן של ישראל מה שאינו מנגד לדתנו הק' היה ראוי לתקן בהסכמת בני העיר לבטל את המנהג הזה אשר לא ראיתיו ולא ידעתיו בינינו הספרדים במקומותינו כלל ולא ידעתי טעם להמנהג הזה, ומ"מ הייתי בשוא"ת שלא לבטל מנהגם אף שהקטט ביניהם, גם לי יגיע צער לתווך ביניהם, ולבצוע ביניהם (וזה היה בשנים ראשונות כי עתה כבר הורגלו ונעשה להם קבע ואין פרץ ואין צווחה ביניהם על זה)' ↩

³ ח"ב סי' ט דין ט ↩

⁴ סדר תנאים אירוסין ונישואין (קה"ת) פי"ג ע' לד ↩

⁵ לכאורה (ראה סדר תנאים שם ע' עא הערה 123) זו גם הכוונה בשטרות התנאים שעשה הצ"צ (שם פי"ד ע' מט), והרבי הרש"ב (שם פט"ו ע' נז), והרבי הריי"ץ (שם ע' ס) שכתבו שיתנו הטלית והקיטל כנהוג ↩

⁶ וראה טעמים נוספים, בלקוטי מוהר"ן תורה מט (הצדיק מקבל גבורתו ע"י ישראל), ובאור לשמים כתב הרה"ק רבי מאיר הלוי מאפטא (רד, ב) (מסמל על הטוהר והכוח להשפיע). ובספר מטעמים ערך חתן וכלה אותיות יא וטו שהוא לרמז שמבקשת שהחתן יפרוש את 'חסותו' עליה, או שהוא מיוחס ממנה. ילקוט יוסף הל' ציצית הערות סי' יד אות ג. קובץ בית אהרן וישראל גליון לח עמ' עח ↩

⁷ ראה יפה ללב ח"א סי' ח ס"ז, הובא בשד"ח שם. ועוד ↩

⁸ ח"א סדר מצות ציצית יח, ב ↩

⁹ מנחות מד, א ↩

¹⁰ משלי ו, לד ↩

¹¹ (ליקוטי תורה) עו, ב. וכ"כ בשו"ת שם משמעון או"ח סי' א ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp