ברכת הגומל
[א] (הלכה 847)
הגמרא במסכת ברכות1 אומרת: 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא'.
שאלה: מה הדין כאשר היה האדם במקרי סכנה אחרים וניצל?
תשובה: כתב המאירי2: 'כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות ויש בזה חולקים מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך'.
א"כ לדברי המאירי ודאי ניתן לברך3 אך כתב שי"א שאינו חייב לברך, ואמנם דבר זה הוא מחלוקת ראשונים ויש שכתבו שאינו מברך בכלל, וכדלקמן:
כתב האורחות חיים4: 'יש מי שאומר שאלו בלבד חייבין לברך אבל אחרים שברכו הויא ברכה לבטלה'.
והאבודרהם5 כתב: 'וכתב ה"ר גרשום ברבי שלמה פעם אחד קם אחד מהמון העיר שאירע נס לבנו וברך בבית הכנסת הגומל ואני גערתי בו מפני שטעה ב' טעיות ובירך ברכה לבטלה. הטעות הא' כי אפי' על נס עצמו אינו חייב לברך הגומל אלא ברוך שעשה לי נס א"כ שלא כדין בירך ששנה מטבע הברכה שנתקנה לנס ובירך ברכה אחרת שלא נתקנה אלא בד' הצריכין להודות'.
מאידך הריא"ז6 [הובא בשלטי גבורים7] כתב: 'ונראה בעיני שכל הניצול מכל דבר סכנה צריך להודות כמו אלה הארבעה, כמבואר בקונטרס הראייות'.
וכ"כ הריב"ש8: 'עוד שאלת הא דאמרי' בפ' הרואה ארבעה צריכין להודות בסמך פסוקי המזמור, מי נימא אלו דוקא דהא אקרא סמכי וא"כ אפי' נפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו אינו חייב לברך או נימא דכל שכן הוא. תשובה נראה שצריך לברך, שהרי הולכי מדברות שצריכין להודות זהו מפני סכנת אריא וגנבי המצוים בדרכים וא"כ כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסי' אלו כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים ולזה גם כן הזכירה רב יהודה בשם רב בעל המאמר ההוא. וכ"ש הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה, שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא ברוך שעשה לי נס במקום הזה. כדאמרינן בריש פרק הרואה בההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא נפל עליה אריא אתרחיש ליה ניסא וכו'. וכן מר בריה דרבינא הוה קא אזיל בפקתא דערבות וצחי למיא ואתרחיש ליה ניסא וכולי. וכפי גרסת הגאונים ז"ל איהו חייב לברוכי ובריה ובר בריה, וגם יש שמפרשים לפי גרסתם דלאו דוקא עד בר בריה אלא כל יוצאי יריכו עד עולם. וכ"ש שמיד שניצל צריך הוא להודות כדרך הארבעה שצריכין להודות ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת שעשה לי נס, שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה, אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מ"מ'.
וכ"כ בשו"ת התשב"ץ9: '.. טעמא מאי אמרו חז"ל שיברך על אותן ארבעה מפני שהיה בחזקת סכנה ואעפ"י שהוא מספק .. ואעפ"כ צריכין לברך מאחר שדבר זה היה ראוי להיות בו סכנה וק"ו הוא למי שבא לידי סכנה כגון מי שעמד עליו אריה לטרפו או נחש להכישו או כיוצא בזה דאטו משום שאירע לו ענין זה ביישוב או בביתו וכן מי שנפלה עליו מפולת וניצול מהמות מפני שאירע לו זה בישוב לא יברך הגומל ולא יתן שבח והודאה לשי"ת על הצלתו זה לא יעלה על לב והדבר פשוט שחז"ל דברו במצויים. הוא הדין והוא הטעם לכל דבר סכנה שינצל האדם ממנו. וכששמעו החכמים שגמגמו לא מצאו מענה לדברי אלה. ולאחר התפלה חיפשתי להריב"ש ז"ל שנשאל בכיוצא בזה והשיב כדברי והראיתי אותה תשובה לחכמים הנז' והסכימו כלם לדברי כי האמת עומדת לעד'.
ולהלכה כתב המחבר10: 'הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות'.
אמנם הלבוש11 כתב לברך: 'והני ארבע דאמרינן שצריכין להודות היינו טעמא שהם כמו שנעשה לו נס וניצול מסכנה, וא"כ הני ארבעה לאו דווקא אלא מפני שאלו ארבעה מצויים תמיד ברוב האנשים בדרך מנהגו של עולם אמרן דוד באותו מזמור, אבל הוא הדין מי שנעשה לו נס שהוא כמו נס נגלה כגון שנפל עליו כותל וניצל, או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו אריה ביער לטורפו, או אם גנבים באו לו ושודדי לילה וניצול מהם וכן כל כיו"ב, כולם צריכין לברך הגומל עכשיו מיד שנעשה לו הנס, אעפ"י שכשישוב למקום הזה בפעם אחרת חייב לברך ברכה אחרת ברוך שעשה לי נס במקום הזה, לא יפטר מפני זה מברכת הודאה שהיא מיד אחר שנעשה לו הנס, וברכת הנס אפשר שלא יברך אותה לעולם, דשמא לא ישוב לעבור פה עוד'.
וכ"כ הט"ז12: 'וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. אבל ראיתי נוהגין הרבה כסברא ראשונה שהיא דעת ריב"ש ומסתבר כן דכל סכנות נכללו בהולכי מדבר דנקט בגמרא'.
וכ"כ המגן אברהם13: 'ונ"ל דמי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול מברך עס"ז, ועכשיו נהגו לברך כל מי שנעשה לו נס וכ"כ בלבוש'.
אך החיד"א14 כתב: 'האחרונים הסכימו דיברך. וכן הסכים מהר"י עאייאש בשו"ת בית יהודה סי' ו'. ואנו אין לנו אלא דברי מרן, שהסכים לברך בלא שם ומלכות. ומ"ש שם מהר"י עאייאש דמרן פסק כהריב"ש שהביא סברתו בסתם. לא ידעתי מה יושיענו שהביא סברתו בסתם, אחר דפירש דבריו וסיים וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות'.
א"כ נחלקו האחרונים, שיש שפסקו כדברי המחבר לברך בלא שם ומלכות, ומאידך יש שכתבו שנהוג לברך בשם ומלכות.
אדמו"ר הזקן15 כתב: 'יש אומרים שאין מברכין הגומל אלא על ארבעה שמנו חכמים בלבד ויש אומרים שהוא הדין לכל מי שהיה בסכנה וניצול כגון שנפל עליו כותל או שניצול מדריסות שור וסוס ונגיחותיו או שעמד עליו אריה לטרפו ביישוב או אם גנבים באו לו או שודדי לילה וניצול כולם חייבים לברך הגומל כל שהיה חשש סכנת נפשות וכן נהגו'.
א"כ להלכה לשיטת המחבר בשאר סכנות מברכים בלא שם ומלכות אך אדמו"ר הזקן הכריע כדברי הפוסקים שמברכים בשם ומלכות גם בשאר סכנות.
הערות:
1 נד, ב ↩
2 ברכות שם ↩
3 וראה בב"י או"ח סי' ריט (אות ט). ואכ"מ ↩
4 דין מה שמוסיפין בשני ובחמישי אחר י"ח אות כה ↩
5 ברכת הראייה השבח וההודאה ↩
6 פסקים ברכות פ"ט ה"א ↩
7 ברכות מג, א ↩
8 סי' שלז ↩
9 ח"ד חוט המשולש טור ג סי' ל ↩
10 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ט ↩
11 או"ח שם ס"ט ↩
12 ס"ק ז ↩
13 ס"ק י ↩
14 ברכ"י ס"ק ח ↩
15 סדר ברכת הנהנין פי"ג ס"ז ↩
[ב] (הלכה 848)
שאלה: הארבעה שצריכים להודות האם זהו דווקא כשהיו בפועל במצב של סכנה?
תשובה: כתב המאירי1: 'יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכין לברך, ואעפ"י שפשוטי המקראות מוכיחים כך, אין אני מודה בכך אלא כל שעלה למטה וירד מברך כבר אמרו עליה למטה הרי הוא כמי שעלה לגרדום וכן כל הולכי דרכים במשמע בתלמוד המערב אמרו בפ' תפלת השחר2 כל הדרך בחזקת סכנה וכל החולי בחזקת סכנה והוא הדין לכל הליכת ים ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאע"פ שלא אירע להם סכנה צריכין להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן ..'.
ועד"ז כתב רבינו מנוח על הרמב״ם3: 'כתב הראב"ד דכולהו הני לא מחייבי לברך אא"כ יש בהם נס כגון שהגיעו למקום סכנה ונצולו הימנה כמו דכתיב תעו במדבר ויגיעו עד שערי מות ויעמוד רוח סערה אבל אם הלכו במדבר ולא תעו או בים ולא עמדה רוח סערה עליהם או שחלה ולא נסתכן אין צריכין להודות. ולפי סברה זו מי שהלך למערפה או שהלך בדרכים שאין לחוש להם בתעיה אינו צריך להודות כשיבא. והרב שינה לשון הגמרה שכתוב שם הולכי מדברות וכתב הולכי דרכים וכו' משמע שבכל הדרכים צריך לברך ותימא הוא. ואפשר לו שסמך אההיא דאמרינן כל הדרכים בחזקת סכנה הם, וכן כולן, שכיון שחלה אדם אפילו מקדחת קלה שבקלות הרי הוא מכה של חלל דאין סכנה גדולה מזו והרי הוא כמי שנמסר לסרדיוט4, וכן מי שנחבש בבית האסורים מי יודע אם יעלילוהו על דבר אחר או יעידו בו אנשי בליעל, וכן הולך בים כל הליכה בים סכנה הוא, ומשום הכי מסתברא שמברכים ואעפ"י שלא הגיעו לסכנה גדולה'.
א"כ ראינו שיש ראשונים שסברו שארבעה שצריכים להודות, זהו בתנאי שנכנסו לסכנה בפועל וניצלו, אך המאירי ורבינו מנוח חלקו וסברו שעצם ההימצאות בארבעה מצבים הללו מצריכה לברך.
וכדבריהם כתב התשב"ץ5: 'וכן הוא בענין זה טעמא מאי אמרו חז"ל שיברך על אותן ארבעה מפני שהיה בחזקת סכנה ואעפ"י שהוא מספק כי לא כל הולכי מדברות יפגעו לסטים ואריות נחש שרף ועקרב ולא כל יורדי הים יסתכנו שהרי כמ"פ אינם באים לכלל סכנה ואעפ"כ צריכין לברך מאחר שדבר זה היה ראוי להיות בו סכנה'.
דברי ראשונים האלו לא הי' למראה עיני האחרונים, וכתב יד המלך (לנדא)6: 'ולולי דמסתפינא להמציא דבר חדש מה שאיננו מוזכר מרבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, הוי אמינא דאף הולכי המדבר ויורדי הים אינם צריכים לברך רק אם אירע להם איזה סכנה וניצולו ממנה .. וכן מורה לשון הכתובים דהוזכר הסכנה בפירוש בכל אחד מהם .. ואם אמנם כי שתי אלה חולה ומי שהוא בבית האסורים יכול להיות דהואיל ויצאו מן כלל בני אדם בזה גופא הורע ענינם, ובחזקת סכנה הם ומחויבים לברך בהצלתם בכל ענין, אבל יורדי הים והולכי מדבר דהם ענינים מצוים יום יום בכלל בני אדם, ושתי דרכים האלה המה מוכרחים כ"כ בבני אדם עד אשר ממש לקיום העולם יחשבו, ואיך נאמר כי כל עיקרן יחשב כ"כ לסכנה עד אשר יהיה מתוקן ברכה עליהם. ואנו רואין דאנו מוזהרים מלהביא את עצמינו לידי שום דבר סכנה .. ובפרט לפי מה שביארתי דאין חיוב הודאה בשתי אלה בים ובמדבר רק אם היו בסכנה וניצולו'.
אך האחרונים דחו דבריו וכמ"ש בשדי חמד7: 'ומי שהלך דרך אניה בלב ים או ביבשה ולא אירע לו שום פגע רע כתב ידידי הגאון בס' עמודי אש יצ"ו בסי' ב אות כג שהי' פשוט בעיניו שצריכים לברך שכן משמעות הש"ס והפוסקים והכי נהוג עלמא אלא שראה להיד המלך בהל' ברכות פ"י ה"ח שנתעצם בכל עז להוכיח דדוקא היכא שקרה להם מקרה רע אז צריכים לברך כשנחלצו מצרתן אבל אם עלו בשלום באין שופ"ר אין צריכים לברך ומני"ר יצ"ו האריך קצת לדחות דבריו והביא מ"ש בשו"ת איתן האזרחי סי' ג דגם מי שיצא בשלום חייבוהו חכמים לברך אלו תוד"ק והני ספרי יד המלך ואיתן האזרחי לא שכחי גבאי אמנם לענין דינא דעתי העניה מסכמת לדברי הרב המחבר יצ"ו דצריך לברך כדמשמע סתמיות דברי הפוסקים'.
וכ"כ המשנ"ב8: 'ודע עוד דפשוט דלכו"ע בין בים ובין במדבר מברכין אפילו לא קרה לו שום סכנה כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכה"ג או הלך במדבר ולא תעה בדרך ולא חסר לו מים וכה"ג אפ"ה תקינו רבנן לברך ואע"ג דבקרא כתיב תעו במדבר בישימון וכו' וכמו"כ גבי יורדי הים ויאמר ויעמד רוח סערה וגו' לאו דוקא שקרה לו אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה'.
א"כ למעשה נקטו הפוסקים9 שהארבעה שצריכים להודות זה גם באופן שלא היתה סכנה בפועל. בהלכה הבאה נראה את דברי הפוסקים, לגבי איזה דרך נאמר שהוא מקום סכנה.
--------------
הערות:
1 ברכות נד, ב ↩
2 פ"ד ה"ד ↩
3 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
4 שבת לב, א ↩
5 שו"ת ח"ד (חוט המשולש) טור ג סי' ל ↩
6 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
7 מערכת ה"א אות לח (כרך ה ע' 2016) ↩
8 ביאור הלכה סי' ריט ס"א ↩
9 וראה ג"כ שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' יח. שו"ת אג"מ ח"ד או"ח ב סי' נט ↩
[ג] (הלכה 849)
שאלה: מהי הגדרת הדרכים הנחשבים למקום סכנה לענין חיוב ברכה?
תשובה: בין הארבעה שצריכים להודות מובא בגמרא1 'הולכי מדברות'.
ומפשטות לשון הגמרא ניתן להבין שרק על הליכה במדבר צריך לברך, אלא שהרמב"ם2 כתב: 'ארבעה צריכין להודות, חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשעלו, והולכי דרכים כשיגיעו לישוב'.
והעיר רבינו מנוח על הרמב"ם: 'והרב שינה לשון הגמרה שכתוב שם הולכי מדברות וכתב הולכי דרכים וכו' משמע שבכל הדרכים צריך לברך ותימא הוא. ואפשר לו שסמך אההיא דאמרינן3 כל הדרכים בחזקת סכנה הם, וכן כולן, שכיון שחלה אדם אפילו מקדחת קלה שבקלות הרי הוא מכה של חלל דאין סכנה גדולה מזו והרי הוא כמי שנמסר לסרדיוט4, וכן מי שנחבש בבית האסורים מי יודע אם יעלילוהו על דבר אחר או יעידו בו אנשי בליעל, וכן הולך בים כל הליכה בים סכנה הוא ..'.
והרמב"ן5 כתב: 'וכן בענין הדרך שכל הולכי דרכים צריכין להודות. ואע"ג דרב יהודה הולכי מדברות אמר, לישנא דקרא נקט וכל דרך במשמע. וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא אומר כל הדרך בחזקת סכנה, ר' ינאי כד הוה אזיל לאכסניא הוה מפקיד גו ביתיה, ר' מנא כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא נסוקת הוה פקיד גו ביתיה, ר' חנינא בריה דרבי אבהו ר' שמעון ברבי אבהו בשם ריב"ל כל החולים בחזקת סכנה. והלכך בכולן צריך להודות'. וכ"כ הרא"ה6.
אמנם הרא"ש7 כתב: 'ונהגו באשכנז ובצרפת שאין מברכין ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר דסבירא להו שלא הצריכו להודות אלא הולכי מדבריות דשכיחי ביה חיות ולסטים והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על נפשו אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה'.
וכ"כ הטור8: 'ונוהגין באשכנז וצרפת שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים והא דאיתא הירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן'.
מאידך האבודרהם9 כתב: 'יש אומרים שאין מברכין ברכת הגומל כשהולכין מעיר לעיר דס"ל שלא הצריכו להודות אלא להולכי מדברות דשכיחי בהו חיות ולסטים והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שכל הדרכים צריך אדם לבקש רחמים על נפשו אבל ברכת הגומל במקום סכנה איתקון, אבל עתה נהגו העולם לברך ברכת הגומל אפי' כשהולכין מעיר לעיר. וכ"כ הרמב"ן. ואמרינן בירושלמי ר' ינאי כד הוה נפיק לאכסניא הוה מפקיד גו ביתיה דכל הולכי דרכים בחזקת סכנה. וא"ת ההולך תחת הקיר נטוי דאמרינן בגמ' שמזכירין עונותיו של אדם יברך הגומל כיון שעבר. וי"ל שזה אינו נחשב סכנה כל כך לפי שהוא דבר קצר וקל לעבור במהרה, אבל הולכי דרכים שהוא דבר ארוך צריך לברך הגומל'.
א"כ ראינו שנחלקו הראשונים האם רק על הליכה במדבר מברכים, או בכל דרך, ובאשכנז וצרפת נהגו שלא לברך אלא בהליכה במדבר, ובספרד נהגו לברך בכל דרך.
ולהלכה כתב המחבר10: 'באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים, ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה'.
הכנסת הגדולה11 מביא שהירא את דבר ה' צריך לברך למנהגם גם מעיר לעיר אך כותב שיש הרבה מבני ספרד שנהגו לא לברך מעיר לעיר כשאין סכנה ומבאר טעמם, וז"ל: 'והירא את דבר ה' מברך ברכת הגומל. וצריך לתת טעם למנהג העולם, שלא לחנם נתפשט מנהג זה ולא מיחו בהם חכמים. ויראה לי, דכיון דבאשכנז או צרפת נוהגין שאין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים, אבל בספרד נוהגין לברך אף ההולכים מעיר לעיר, כשקבלו עליהם מנהג זה היינו מעיר לעיר דומיא דהולכי מדברות שהוא מקום רחוק ויש בו סכנה, אבל ממקום למקום קרוב כמקומות הללו שהולכין ובאין ביום אחד או בפחות, כיון שאין בהם סכנה אלא לעתים רחוקות, לא קבלו עליהם מנהג לברך בכגון זה. ומטעם זה נהגו ג"כ שלא לברך כשהולכין מהעיר לכפרים דרך ים, אעפ"י שהוא יותר מפרסה, דלא קבלו עליהם מנהג זה'.
אדמו"ר הזקן12 כתב: 'והולכי מדברות כשיגיעו לישוב'. והשמיט הולכי דרכים ומעיר לעיר, ובפשטות הוא עפ"י מנהג אשכנז שאין מברכים מעיר לעיר, וכמ"ש הגר"ח נאה13: 'ואנו הולכים אחר בני אשכנז ואין מברכין מעיר לעיר'.
ולגבי נסיעה ברכבת במדבר כתב בברכת הבית14: 'ואפילו הלך בשיירא או נסע בבאהן דרך המדבר צריך לברך כן נ"ל'.
וביאר15: 'דסתם הולכי מדבריות הולכין בשיירא ואעפ"כ אמרו דצריך לברך דסתם מדבר הוא מקום סכנה וה"ה בנסע בבאהן דלא פלוג וגם בבאהן יש בסכנה במדבר כידוע'.
אמנם הגר"ח נאה שם כתב: 'ובזה"ז שנוסעין ממקום למקום עם מסלת ברזל אע"פ שעוברים ע"פ מדברות מ"מ כיון דלא שייך סכנת חיה רעה ולסטים מסתבר דהוי כמעיר לעיר וא"צ לברך'.
א"כ למעשה למנהגנו לא מברכים על הליכה או נסיעה מעיר לעיר, אלא רק בהליכה או נסיעה במדבר, אמנם במידה ונוסע במדבר בכלי תחבורה מוגן אינו מברך16.
--------------
הערות:
1 ברכות נד, ב ↩
2 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
3 ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד ↩
4 שבת לב, א ↩
5 תורת האדם שער הסוף - ענין הרפואה ↩
6 ברכות שם ↩
7 ברכות פ"ט סי' ג. וראה ג"כ תוס' הרא"ש ברכות נד, ב ↩
8 או"ח סי' ריט ↩
9 ברכת הראייה השבח וההודאה ↩
10 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ז ↩
11 הגהב"י סי' ריט אות ה. וראה גם לדוד אמת סי' כג אות ט ↩
12 סדר ברכות הנהנין פי"ג ה"ב ↩
13 קצוה"ש סי' סה בדה"ש ס"ק ב ↩
14 שערי ברכה פכ"ז אות ד ↩
15 שערי בינה אות י ↩
16 וראה מש"כ בהלכה מס' 270 אודות תפילת הדרך שי"א שנאמרת גם בדרכי הנסיעה החדשים, ששם הטעם כי כל מיני פורענויות רח"ל קיימים וצריך להתפלל עליהם, אך כאשר נוסע בתחבורה ולא היה סכנה י"ל שאינו נחשב כמקום סכנה לברך הגומל. וראה גם דברי הטור הנ"ל ומש"כ הט"ז סי' ריט סק"ג ↩
[ד] (הלכה 850)
שאלה: מה לגבי חולי, איזה חולי שנתרפא מברך?
תשובה: בהלכה הקודמת ראינו שנחלקו הפוסקים האם ברכת הגומל נאמרת רק בחשש סכנה גדול כהולכי מדבר, או גם בסכנה פחותה כגון שהולך מעיר לעיר, ועד"ז1 נחלקו הראשונים לגבי חולה שנתרפא וכדלקמן:
כתב בעל הערוך2: 'שאלו לפני רב האי ז"ל הא דאמר רב יהודה ד' צריכין להודות, מאי טעמא לא אמרינן רבנן כסידורא דקראי, והשיב הכי אית לפרושי, דקראי סדורין לפום דשכיח טפי .. ובשמעתא סדירין לפום הקרובים לסכנה, יורדי הים טפי קרובין לסכנה. דבחד ריגעא אובדין. ובתריהון הולכי מדברות טועים ולא משכח מאכל ולא משקה וקרובין למיתה יותר מן החיים. ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא, אפילו חושש בראשו ואפילו חושש בגרונו, ובתריהון מי שהיה חבוש בבית האסורין, דמרחיק מן הסכנה טפי מכולהון, וכל חד מן הני עדיף נסיה מדבתריה עכ"ל'.
א"כ לשיטת רב האי גאון גם חולי קטן כגון שחש בראשו או בגרונו ונתרפא מספיק בשביל לברך ברכת הגומל.
אך התוספות3 כתבו: 'ודוקא בחולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למטה לא. ה"ר יוסף'.
הרמב"ן4 כתב שהראב"ד כתב כדברי התוס', אך הוא הכריע כדברי רבי האי: 'והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל כתב .. וכן ברכת חולים אינה אלא במכה של חלל שיש בה סכנה. ועוד האריך הרב הרבה, אלא שאינן דברים של עיקר .. ולענין ברכת החולים לאו דוקא בחולי שיש בה סכנה, ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות, מפני שדומה כמו שהעלוהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להנצל, ורחמיו של הקב"ה נעשו לו פרקליטין .. וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך5 ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא אומר כל הדרך בחזקת סכנה, ר' ינאי כד הוה אזיל לאכסניא הוה מפקיד גו ביתיה, ר' מנא כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא נסוקת הוה פקיד גו ביתיה, ר' חנינא בריה דרבי אבהו ר' שמעון ברבי אבהו בשם ריב"ל כל החולים בחזקת סכנה. והלכך בכולן צריך להודות'.
וכ"כ הרשב"א6: 'כך נראין הדברים שכל חולה שעולה למטה מחמת אותו חולי כשעומד צריך לברך. שכל שעולה למטה כעולה לגרדום לידון שאומרין לו הבא ראיה והפטר. ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע. ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואעפ"י שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים רחמוהו. ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא'.
הרא"ש7 הביא מחלוקת זו, וכתב הטור8 שבספרד נוהגים כדעת רב האי שבערוך.
ולהלכה כתב המחבר9 כדעת רב האי גאון והרמב"ן: 'בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע'.
אך הרמ"א בהג"ה כתב כדעת התוס': 'י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל וכן נוהגין באשכנז'.
אמנם הב"ח10, כתב שהעיקר כדברי המחבר: 'והכי נקטינן, דלא כהגהת שלחן ערוך דדוקא בחולי שיש בו סכנה'. וכתב המגן אברהם11: 'וב"ח פסק כסברא ראשונה וכן נוהגין קצת'.
הט"ז12 כתב: 'מכה של חלל. וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים כנ"ל דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים כדאמר רבא עד ג' ימים טרוקו גלי כו''.
כלומר הט"ז הוסיף על דברי הרמ"א שגם מי שמוטל ג' ימים במיטה דינו כמכה של חלל.
[הבן איש חי13 כתב: 'על מיחושין כגון מיחוש הראש וכיוצא שאינו חולי הכולל כל הגוף אינו מברך, ולא נקרא חולה כדי לברך אא"כ נפל למטה ג' ימים, ואי"צ לזה ג' ימים שלמים מעת לעת'.
אך פוסקי ספרד האחרונים14 העירו על דבריו שזה עפ"י הט"ז בשיטת הרמ"א, אך לדעת המחבר בכל חולי מברכים וכמ"ש כף החיים15: 'וה"ה בחולה שמוטל במטה יותר מג' ימים. ט"ז סק"ה. וזהו לסברת מור"ם ז"ל דבעי חולי שיש בו סכנה אבל לסברת מרן ז"ל א"צ ג' ימים אלא כל שעלה למטה מחמת חולי וירד ממנה צריך לברך'].
אדמו"ר הזקן16 הכריע כדברי הט"ז, וז"ל: 'יש אומרים שאין החולה מברך אלא על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכיוצא בו מחליים שמחללים עליהם את השבת ולמעשה יש לנהוג שכל שמוטל על מטתו יותר מג' ימים יש לו לברך בעמדו'.
וביאר הגר"ח נאה17: 'אבל אם הי' בסכנה פשוט דאף שלא הי' מוטל ג' ימים במטה יברך, וכ"כ המשנ"ב'.
א"כ לדעת המחבר מברכים על כל חולי, ולדעת הרמ"א רק בחולי שיש בו סכנה, ולדעת אדמו"ר הזקן מברכים או על חולי שיש בו סכנה, או מי שנפל למשכב ג' ימים
--------------
הערות:
1 ראה מאמר מרדכי סי' ריט ס"ק ח: 'יש לדקדק על דברי מרן ז"ל כאן בשו"ע דלענין חולי סתם וכתב דבכל חולי מברך ולענין הולכי דרכים בסעיף שלפני זה הביא חילוק שבין מנהג ספרד למנהג אשכנז וצרפת והמעיין בטור ופוסקים יראה שכמו שמחולקים בני ספרד עם בני צרפת בענין הולכי דרכים כך מחולקים בענין חולי ועוד אני תמיה שלא כתב כאן בשו"ע דמברך אפילו חש בעינו או בראשו ומעיו כמו שהוא מנהג ספרד שהביא הטור ז"ל וקשה איך לא הזכיר מנהג ספרד דמסתמא כך היה מנהג מרן ז"ל ולא מצאתי הערה בכל זה בדברי האחרונים ז"ל'. וראה מ"ש בס"ק ט ↩
2 ערך ארבע ↩
3 ברכות נד, ב ↩
4 תורת האדם שער הסוף - ענין הרפואה ↩
5 ברכות פ"ד ה"ד ↩
6 שו"ת ח"א סי' פב ↩
7 ברכות פ"ט סי' ג ↩
8 או"ח סי' ריט ↩
9 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ח ↩
10 סי' ריט ↩
11 סי' ריט ס"ק ח ↩
12 סי' ריט ס"ק ה ↩
13 ש"א עקב ס"ז ↩
14 ראה אור לציון ח"ב פי"ד דיני ברכות אות מד ובהערה שם. והגרע"י בהליכות עולם על הבא"ח אות ג ↩
15 סי' ריט ס"ק מו ↩
16 סדר ברכות הנהנין פי"ג ה"ו ↩
17 קצוה"ש סי' סה בדה"ש ס"ק י ↩
[ה] (הלכה 853)
שאלה: ראינו בהלכות הקודמות שהולכי מדבר/דרכים צריכים לברך הגומל, מהו שיעור הדרך כדי להתחייב בברכה?
תשובה: לגבי תפלת הדרך כתב הבה"ג1: 'ואפילו נפיק לסגויי חדא פרסה צריך לצלויי תפלת הדרך'. וכתב רש"י2: 'ובה"ג מפרש: עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל - עד פרסה, אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה - אין צריך להתפלל תפלה זו.
וכתב האבודרהם3 שמדברי הבה"ג אנו למדים ג"כ לגבי ברכת הגומל: 'וכתב בה"ג שכשיש לו לילך פרסה או יותר אומר תפלת הדרך אבל פחות מפרסה אינו אומרה, ש"מ דס"ל דשיעור מהלך דרך פרסה הוי'.
וכ"כ האורחות חיים4: 'ויש שנותנין שיעור להליכתן עד פרסה'.
ולהעיר מרבינו אשר ב"ר חיים נביו בספר הפרדס5 שכתב: 'וכן ראיתי שרבינו יעקב חסיד ז"ל שאל בחלום אם טוב המנהג שנהגו לברך הגומל אפילו לא הלכו בדרך כי אם פרסה. והשיבו, אל יקנא לבך בחטאים, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, טוב לכם לברך בכל עת, לפי שאתם עומדים תחת משא מלך ושרים, והקב"ה מציל אתכם מידם ושומר אתכם, וחייבים אתם להודות לו ולברכו. כל זה השיבו לו'.
אמנם מצינו שכתבו בשם הרמב"ן6 שמברכים אפילו בפחות מפרסה, וכמ"ש באהל מועד7: 'ואומר רמב"ן שכל דרך בכלל סכנה ואפי' בפחות מפרסה מודה ולא נהגו כן'.
וכ"כ הבית יוסף8 מהאורחות חיים: 'י"א שאינו מברך הגומל אלא אם הלך פרסה או יותר והרמב"ן כתב שכל דרך בחזקת סכנה ואפילו בפחות מפרסה מודה ע"כ ולא כן המנהג עכ"ל'.
וכתב הבית יוסף: 'ולענין הלכה נראה דפחות מפרסה אינו מברך הגומל כדברי בה"ג לענין תפלת הדרך'.
ולהלכה כתב המחבר9: 'ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה'.
א"כ להלכה שיעור דרך לענין חיוב ברכת הגומל הוא - פרסא, אא"כ מדובר במקום המוחזק בסכנה ביותר שאז מברכים גם בפחות.
★ ★ ★
שאלה: האם שיעור פרסה הוא שיעור של מרחק פרסה [3.84 ק"מ]10. (גם אם נוסע בכלי תחבורה), או שהוא שיעור זמן של הילוך פרסה [72 דקות]?
תשובה: בהלכה 277 לגבי תפילת הדרך ראינו שנחלקו בזה הפוסקים, וי"א שיעור מרחק פרסה11, וי"א זמן הליכה של פרסה12.
ולמעשה נקטו הרבה פוסקים13 שהעיקר שמחשבים את המרחק של פרסה ולא את זמן הילוך פרסה, ומכיון שראינו לעיל שהשוו הפוסקים בין תפילת הדרך לברכת הגומל לגבי שיעור זה, א"כ הוא הדין שלגבי ברכת הגומל יש להתחשב בשיעור מרחק של פרסה.
ועל כן למעשה אחרי נסיעה של פרסה (כנ"ל 3.84 ק"מ), במקום סכנה כמדבר יש לומר ברכת הגומל. [ולגבי מנהג בני ספרד ראה הע' 14], ובמידה וזה מקום שמוחזק למקום סכנה ביותר מברך גם בפחות מפרסה.
--------------
הערות:
1 הל' ברכות פ"ד עמוד נא ↩
2 ברכות ל, א ↩
3 ברכת הראייה השבח וההודאה ↩
4 דין מה שמוסיפין בשני ובחמישי אחר י"ח אות כד ↩
5 שער הראיה ↩
6 אמנם לא מצאנו כן ברמב"ן ↩
7 שער הברכות דרך ג נתיב א ↩
8 או"ח סוסי' ריט. לא מצאנו באורחות חיים שלפנינו, אמנם להעיר ממ"ש לגבי הליכה על גשר שמכיון שזה דבר קצר אינו מברך: 'ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר שמזכירין לו עונותיו יברך הגומל אחר שעבר וי"ל כיון דדבר קצר הוא לעבור מהרה אינו נחשב לסכנה כ"כ' ↩
9 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ז ↩
10 ראה מש"כ הגר"ח נאה בשיעור מקוה בהתחלה ↩
11 ראה שו"ת שבט הלוי ח"י סי' כא ב: 'עוד בענין תפלת הדרך ראיתי למר דו"ז הגאון הק' מהר"י גרינואלד זצ"ל בתשובת זכרון יהודה או"ח סי' מ"ב שנו"נ אם היום שאפשר ללכת במסילת הברזל ובמכונית אם ג"כ השיעור כפרסה או אנו חושבים שיעור פרסה בזמן כאשר נסתפקו גדולי אחרונים לענין שמועה רחוקה עד עשרה פרסאות ביו"ד סי' שע"ה ס"ח, וכה"ג בפסחים צ"ד ע"א לענין דרך רחוקה ויכול לבא ע"י סוסים ופרדים יע"ש, ובעל זכרון יהודה נו"נ קצת בזה ולבסוף מסיק דכל הלוך בזמן פרסה שהוא בערך שעה ורובע, לא יאמר תפילת הדרך בשם ומלכות אפילו הולך למרחקים. ובעניותי הדברים תמוהים, כי בנושא זה פשוט דלא מחשבינן לפי הזמן רק קרבת העיר פרסה כפשוטה, דהלא בזה"ז שהולכים גם עם אוירונים דאפשר ללכת למדה"י רחוק תוך שעה וקצת יותר וכי זה סבה לפטור מתפילת הדרך הלא פשוט כי ע"י אורך המקום עד שמגיע למטרה נתארך גם זמן הסכנה וצריך תפלה, וראיתי שבעל זכרון יהודה הרגיש בהבדל זה אבל מדחה לה בלי טעם מתקבל על הלב, וע"כ פשוט דגם תוך זמן הלוך פרסה והולך באוטא או אוירון וכיו"ב שצריך לברך כהלכה' ↩
12 ראה באריכות שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' יג. ובהנסמן שם ↩
13 ראה הנסמן בשו"ע הקצר ח"ב פפ"ח הערה 4, ובפסק"ת סי' קי אות ח הערה 64. (אלא שכאן (סי' ריט אות יט והערה 101) לגבי ברכת הגומל כתב שנקטינן להקל בצירוף שיטת בני אשכנז שאינם מברכים מעיר לעיר, אלא שכאמור המדובר בפנים הוא המהלך במדבר וכיוצ"ב שאז אין צירוף שיטת בני אשכנז להקל ודו"ק) ואמנם מנהג הספרדים כיום לומר רק בנסיעה של 72 דקות מהעיר. כמבואר ביבי"א, ואור לציון הנ"ל ובילקוט יוסף תפילה ב סק"י ס"ב ↩
14 כאמור בהלכה 849 יש מבני ספרד שנוהגים לברך בכל דרך גם מעיר לעיר ולא רק במדבר למרות שאינו מוחזק לסכנה, וא"כ לדעתם בכל נסיעה קצרה מעיר לעיר יש מקום לומר ברכת הגומל, אלא שכאמור יש מגדולי הפוסקים הספרדים שנקטו ששיעור פרסה הוא זמן מהלך פרסה. ולכן אומרים רק אחר נסיעה של 72 דקות (ולהעיר שיש שנקטו שניתן לצרף את שיעור הדרך הלוך וחוזר, ראה אור לציון ח"ב פי"ד הל' מב, ילקוט יוסף נט"י וברכות סי' ריט ברכת הודאת היחיד (הגומל) סט"ו) וא"כ גם לשיטת הספרדים למעשה מברכים אחרי נסיעה קצרה מעיר לעיר. וא"כ הנפק"מ למעשה בין מנהג הספרדים והאשכנזים היא: *א)* בנסיעה ארוכה של 72 דקות מעיר לעיר שלמנהג הספרדים מכיון שכל הדרכים בחזקת סכנה יש לברך, ולמנהג האשכנזים אין לברך. *ב)* במקום שמוחזק לסכנה שדינו כמדבר, לאשכנזים מברך מנסיעה של 3.84 ק"מ, ולספרדים יברך רק במידה וזה נסיעה של 72 דקות ↩
[ו] (הלכה 854)
לכבוד ימי הגאולה יב יג תמוז
שאלה: האם אדם יכול לברך ברכת הגומל על נס שנעשה לרבו?
תשובה: הגמרא במסכת ברכות1 מספרת: 'רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! - דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! - לא צריך, דעני בתרייהו אמן'.
ובירושלמי ברכות2 לגבי ברכת שעשה לי נס במקום זה, מובא ספק בנידון זה: 'מהו שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה ונסי שבטים מהו שיברך'.
וכתב הרשב"א3: 'ועל נס רבו מברך כרב חנא דבריך אדרב יהודה רביה, ואע"ג דבעיא היא בירושלמי מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה איכא למפשטה מהא דרב חנא דאיתא בגמ' לקמן, וה"נ בעו בנס אביו ולא אפשיטא התם ואפשיט בגמרין, וה"נ אמרו בירושלמי דעל נס דיחיד אם הוא איש מסוים כיואב בן צרויה או שנתקדש שם שמים על ידו כגון חנניה מישאל ועזריה מברכין עליו, ומסתברא דדוקא אותו מקום שנעשה לו נס על קדוש השם ככבשן האש ובור האריות ואף אלו אמורין בגמרא לקמן'.
והמאירי4 כתב: 'ובתלמוד המערב נסתפקו בה והוא ששאלו שם מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו ולא הובררה ולגרסא זו בתלמוד שלנו הובררה אף בבן בנו וכן מה שנסתפק שם בנס של רבו הובררה כאן שמברך שהרי רב חנא ברך על רב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן וכו' .. וכן נסתפקו שם בתלמוד המערב בנס של יחיד שהיה אדם מצויין כגון יואב בן צרויה וחבריו או שנתקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה הכל חייבים לברך ולא הובררה אלא שבקצת ספרי תלמוד המערב מצאתי בה כדאי הוא לברך על מקום שנתקדש בו שם שמים ואף בגמ' שלנו אמרו ראה כבשן האש וגוב אריות מברך'.
א"כ מדברי הראשונים5 נראה שהלכה כהנהגתו של רב חנא שאדם מברך הגומל על נס שנעשה לרבו.
וביאר הטור6 מדוע אין זה נחשב לברכה לבטלה: 'לא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם'.
והביאו הרמ"א7: 'ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אעפ"י שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה'.
המחבר בשו"ע8 בדיני ברכת הגומל לא הזכיר שמברכים על נס שנעשה לרבו, אמנם לגבי ברכת שעשה נס במקום זה כתב9: 'על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו'.
[וכתב הרמ"א בהגה: י"א דה"ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו, כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס'].
וביאר האליה רבה10: 'והא דלא כתב דין אביו או רבו, נראה דסמך על מ"ש סי' רי"ח ס"ו בשאר ניסים'11.
וכתב כף החיים12: 'ומיהו גם על אביו ורבו לא שמענו ולא ראינו מי שבירך ונראה לי הטעם משום דלא יש חיוב לברך וגם משום דיש פלוגתא בנוסח הברכה כמ"ש לקמן וע"כ לא נהגו לברך'.
★ ★ ★
שאלה מה נוסח המברך ברכת הגומל על רבו?
תשובה: כתב הט"ז13: 'ונ"ל לכאורה שאז לא יאמר הגומל חסדים לחייבים דבזה פוגם כבוד אביו או רבו דאע"פ שהמודה בעצמו אומר כן מ"מ אחר לא יאמר כן עליו אלא די"ל דלחייבים קאי בזה אזה שמתודה שהוא עצמו חייב וזכה לזה שאביו או רבו נתרפא או ניצול כנ"ל'.
א"כ הט"ז הסתפק אם ראוי שיאמר לחייבים טובות אך כתב שי"ל ש'חייבים' הולך על המברך ולא על רבו ולכן יכול לאמרו.
והאליה רבה14 כתב שמברך בנוסח אחר וז"ל: 'ופשוט [אצלי] דאף על אביו או רבו אין מברך ברוך הגומל אלא ברוך אשר גמלך כל טוב וכו', והט"ז [שם] במחילה טעה בזה. גם מ"ש דידלג לחייבים אישתמטתיה תשובת מהר"מ מינ"ץ דלעיל ס"ק ג. גם נ"ל לדינא דגם באביו ורבו יש לסמוך על הרמב"ן דלאו חיובא הוא, דהא אפילו בעל [הניסים] יש גורסין בש"ס דאינו מחויב כמ"ש הב"י סי' רי"ח'.
אך המאמר מרדכי15 כתב: 'אין צריך לשנות נוסח הברכה כל עיקר אלא אומר הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב דמודה ומשבח להקב"ה שגמל עמו טובה שהציל את אביו או את רבו או אשתו ושייך שפיר לומר שגמלני וגם תיבת לחייבים ניחא דלא קאי על אביו או רבו כלל אלא ארשעים דעלמא וכמבואר פי' הברכה בב"י בברכת הגומל דעלמא וא"כ אינו פוגם כבוד רבו או אביו כל עיקר'.
וכתב המשנ"ב16: 'ואם הוא מברך על אביו [או רבו] יאמר בא"י אמ"ה שגמל לאבי [או לרבי] כל טוב ואם בפניו יאמר שגמלך כל טוב'.
א"כ ראינו שמעיקר הדין אדם רשאי לברך ברכת הגומל על נס שנעשה לרבו, אך למעשה נראה שלא נהגו לברך ברכה זו, ויש שכתבו שלא נהגו לברך בגלל הדעות השונות בנוסח הברכה על רבו.
בהלכות הבאות נדון האם אומרים ברכה זו גם לגבי קרובים ודברי אדמו"ר הזקן בזה.
--------------
הערות:
1 נד, ב ↩
2 פ"ט ה"א ↩
3 בחידושיו על הגמ' בברכות שם ↩
4 ברכות נד, א ↩
5 וראה ג"כ רא"ש ברכות פ"ט סי' א ומעדני יו"ט אות ג ↩
6 או"ח סי' ריט ↩
7 או"ח סי' ריט בס"ד בהגהה ↩
8 או"ח סי' ריט ↩
9 סי' ריח ס"ו ↩
10 או"ח סי' ריט ס"ק יא ↩
11 המחצית השקל חלק ע"ז, וביאר שהמחבר בסי' ריט ס"ל שמברך על רבו וגם על שאר קרובים, ואין כוונתו בסי' ריט ס"ד רק במקרה של דיעבד, ונראה אודות זה בהלכה הבאה ↩
12 או"ח סי' ריט ס"ק כז וראה גם ס"ק כח ↩
13 סי' ריט סק"ג ↩
14 סי' ריט ↩
15 סי' ריט ס"ק ו ↩
16 סי' ריט ס"ק יז ↩
[ז] (הלכה 855)
בהלכה 854 ראינו את דברי הפוסקים לברך ברכת הגומל על נס שנעשה לרבו.
שאלה: מה הדין כשאדם שמח מאוד בהצלת קרוב משפחתו?
תשובה: כתב הריא"ז1: 'ונראה בעיניי שאם רצה אדם להודות ולברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהוא כואב עליו הרשות בידו, כמבואר בקונטרס הראייות'. והביאו הרמ"א בדרכי משה2.
אך הבית יוסף3 כתב: 'וממ"ש רבינו דלא חשיב ברכה לבטלה מה שבירכו הם אעפ"י שלא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום על הטובה שמזמין להם. יש ללמוד על מה שנוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם עומדים ומברכים ברכת הגומל דלאו ברכה לבטלה היא דכשם דרב חנא בגדתאה ורבנן אעפ"י שלא היו חייבים בברכה זו היו מברכים אותה כדי לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין להם שנצול רב יהודה כך מי שילדה אשתו אעפ"י שאינו חייב בברכת הגומל יכול לברך אותה כדי לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין לו שניצולה אשתו אבל מצאתי להרשב"א4 שכתב ואע"ג דבעיא היא בירושלמי5 מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה איכא למיפשטה מהא דרב חנא דאיתא לקמן בגמרא נראה שדעתו לומר דרב חנא בגדתאה ורבנן לא בריכו על רפואת רב יהודה אלא לפי שהיה רבם וכ"כ ה"ר מנוח6 ולפי דבריהם אין ללמוד משם למי שאינו רבו אעפ"י שהוא חביב עליו כגופו שיברך על רפואתו. ומ"מ מצאתי לה"ר מנוח שכתב אבל אחרים אין צריכים ומסתברא דאי אית להו תועלת בהצלתם שמברכין ע"כ ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא'.
וכתב הב"ח7: 'ואעפ"י שבית יוסף כתב ע"ש הרשב"א דהא דבריך רב חנא בגדתאה ורבנן על רפואת רב יהודא היינו לפי שהיה רבם משמע דאם אינו רבו לא יברך היינו באין לו תועלת בהצלתו אבל אוהבו וקרובו כל שכן אביו או אשתו ובניו יש לו לברך כמו על רבו כך נראה לי להלכה למעשה ודלא כב"י דכתב דאין לו לברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא, ולא נהירא אלא כדפירשתי דאף להרשב"א יש לו לברך'.
ולהלכה כתב המחבר8: 'אם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב, וענה אמן, יצא. וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, וענה אמן, יצא'.
וכתב הרמ"א בהג"ה: 'ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אעפ"י שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה'.
ובדברי המחבר שכתב ואם בירך אחר .. וענה אמן יצא, נחלקו האחרונים שהמגן אברהם9 הבין שהמחבר חזר בו ממ"ש בבית יוסף, וז"ל: 'משמע דס"ל דכל מי ששמח בו רשאי לברך וכ"ש על אשתו שילדה וכ"מ בדרכי משה ובשלטי גבורים וכ"כ ב"ח דלא כמ"ש בב"י והאחר רשאי לברך אפי' בפחות מי''.
וביאר המחצית השקל10: 'משמע דסבירא ליה כו' דלא כמ"ש בבית יוסף. ונראה לי דבשו"ע חזר בו ממש"כ בחבורו ב"י דדוקא תלמיד על רבו רשאי לברך כדמצינו כן בגמרא, אבל לא אחר, ואפילו בעל על אשתו יולדת אם בירך גוערים בו, אבל בשו"ע סתם וכתב אם בירך אחר משמע אפילו אינו תלמידו'.
מאידך האליה רבה11 כתב שהמחבר לא חזר בו, וז"ל: 'אבל הש"ע השמיטו, ואזיל לטעמיה שפסק בב"י דאם בירך גוערין בו דלמא ברכה לבטלה הוא, אם לא באביו או רבו כמ"ש הרשב"א .. והב"ח כתב דיש רשות לכתחלה לברך על אוהביו או קרוביו כמו באביו ורבו וכ"ש אשתו ובניו, והרשב"א מודה לזה עי"ש, ומבואר דיש לו לברך בשם ומלכות לדבריו. ולענ"ד לא משמע הכי מחדושי הרשב"א פרק הרואה, וכן משמע בט"ז, וכן מבואר להדיא באבודרהם דף [שמ] דדווקא באביו או רבו ולא בבנו ומכ"ש שאר קרובים, וכן מוכח לי [בתשובת] ר"מ מינ"ץ סימן י"ד עי"ש. ועוד דבספר תורת האדם דף ט"ו כתב דברכת רפואה עליה דידיה רמיא ולא אאביו ורבו ע"כ, ומכ"ש באחרים, לכן אני אומר שאין לברך בשם ומלכות באחרים'.
אלא שלגבי ברכת בעל על אשתו כתב האליה רבה12: 'נ"ל דיותר טוב דבעל יאמר לה בא"י אמ"ה אשר גמלך וכו' והיא תענה אמן, ואף שהעליתי לעיל דאוהביו וקרוביו לא יברכו מ"מ בזה יש לסמוך על הפוסקים דמברכין דאשתו כגופו'.
וכתב כף החיים13: 'וע"כ כיון דברכה זו אינה חיוב על האחר לדברי הכל כמ"ש בב"י וגם קיי"ל ספק ברכות להקל אין לאחר לברך אלא דוקא על אביו או רבו'.
אדמו"ר הזקן14 כתב: 'מי ששמח בלבו על הצלת חבירו רשאי לברך ברכה זו במטבע זו15 או במטבע אחרת כגון בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ואין צריך לברך בפני עשרה. אבל אם אינו שמח בלבו ליתן שבח והודאה מחמת שמחתו (אלא מחמת שהברכה כתובה וקבעוה כבר והוא יודעה) הרי זו ברכה לבטלה. ואם צריך לברך בפניו מפני השלום יברך בלא שם ומלכות. ואפילו בשם לבד כגון בריך רחמנא לא יאמר שהרי איסור ברכה לבטלה הוא משום הזכרת שם שמים לבטלה בין שמזכיר בלשון הקודש בין בשאר לשונות ולכן צריך להזהיר לאותם שרגיל על לשונם לומר ברוך ה' בלשון אשכנז אף על דבר שאין בו שמחת הלב'.
א"כ מעיקר הדין מותר לברך על הצלת חברו או קרוב משפחתו ששמח בהצלתם, אך לא נהוג כן למעשה16.
הערות:
1 פסקים מסכת ברכות פ"ט ה"א אות ד הובא בשלטי גבורים מג, א אות ו ↩
2 או"ח סי' ריט אות א ↩
3 או"ח סי' ריט, הביאו הט"ז ס"ק ג ↩
4 נד, א ד"ה הרואה ↩
5 ברכות פ"ט ה"א ↩
6 הל' ברכות פ"י ה"ט ↩
7 או"ח סי' ריט ↩
8 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ד ↩
9 סי' ריט ס"ק ד ↩
10 וראה מ"ש שם ס"ק ה ↩
11 סי' ריט ס"ק יא ↩
12 שם ס"ק יב ↩
13 או"ח סי' ריט ס"ק כז. וכ"פ בחזון עובדיה ט"ו בשבט ע' שמג ס"ד ↩
14 סדר ברכת הנהנין פי"ג ס"ד ↩
15 ובלוח פי"ב ה"י כתב: 'ויכול לומר שגמלני כל טוב, כיון שזו היא טובה לו מה שניצל חבירו מחמת אהבתו לו ושמחתו בו' ↩
16 ולהעיר ג"כ מערוה"ש או"ח סי' ריט ס"ט שהביא ג"כ את הב"ח והמג"א אך כתב שלמעשה אין המנהג שהבעל יברך במקום האשה. (וראה שו"ת צמח יהודה ח"ה סי' סז) ↩
[ח] (הלכה 856)
בהלכות הבאות נעסוק בחיוב נשים, קטנים וקטנות בברכת הגומל, וכהקדמה לכך נדון בנוסח הברכה שיש בזה גם השלכות לדיון זה.
שאלה: מהו נוסח הברכה של ברכת הגומל?
תשובה: הגמרא במסכת ברכות1 אומרת: 'מאי מברך? - אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים'.
אמנם בדברי הראשונים ישנם גירסאות שונות בנוסח הברכה, שהרוקח2 כתב כגירסת הגמרא שלפנינו, אך הרי"ף3 כתב: 'מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב'.
הרמב"ם4 כתב כגירסת הרי"ף עם שינוי קטן, וכן הוסיף את תגובת השומעים: 'עומד ביניהן ומברך, ברוך אתה ה' אמ"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, וכל השומעין אומרים שגמלך טוב הוא יגמלך סלה'.
אמנם ישנם כתבי יד של הרמב"ם שהברכה כתובה עם עוד שינוי, בהשמטת המילה כל5: בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב'. בלי תיבת כל. וכן הוא בספר המאורות לרבינו מאיר המעילי6.
ויש ששילבו בין שתי הנוסחאות כמ"ש בילקוט שמעוני7, והאגודה8: 'מאי מברך אמר רב יהודה גומל חסדים טובים לחייבים'.
וכ"כ הראבי"ה9 על שהוסיף על זה: 'מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב ברוך גומל חסדים טובים לחייבים שגמלני כל טוב'.
הטור10 כתב כנוסח הרמב"ם שבדפוס, עם שינוי בתגובת השומעים: 'מאי מברך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב והשומעים אומרים אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'.
וכתב הבית יוסף: 'מאי מברך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. כך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש11 אעפ"י שהנוסחא בגמרא בספרים שלנו היא ברוך גומל חסדים טובים גירסת הני רבוותא עיקר'.
וכ"כ המחבר להלכה12 כגירסת הרי"ף והרמב"ם: 'מה מברך: בא"י הגומל13 לחייבים טובות שגמלני כל טוב, והשומעים אומרים: שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'.
והלבוש14 כתב כגירסת הראבי"ה: 'מאי מברך, בא"י אמ"ה הגומל חסדים טובים לחייבים שגמלני כל טוב15 .. השומעים אומרים אשר גמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'.
אדמו"ר הזקן בלוח ברכות הנהנין16 הזכיר את הנוסח כפי שהוא בשו"ע המחבר, אך בסידור השמיט תיבת כל17 וכתב כנוסחת כתבי היד של הרמב"ם, ובעל המאורות: 'בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב' ועונין אחריו: 'מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'.
וכתב הגרש"ז אויערבאך18: 'נוסח ברכת הגומל שלפנינו - 'שגמלני כל טוב', קשה הוא, שהרי מברך על נס זה אע"פ שאין לו עדיין כל טוב19, ונראה יותר כנוסח שבסדור 'הרב' (וכ"ה גם בסדורי תימן), שהמברך אומר 'שגמלני טוב' והעונים אומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'20.
בהלכה הבאה נדון במשמעות הגומל לחייבים טובות.
הערות:
1 נד, ב ↩
2 הל' ברכות סי' שמג ↩
3 ברכות מג, א ↩
4 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
5 וכמ"ש הרבי (לקו"ש חל"ג ע' 138 הערה 2): 'וכ"ה בכת"י הרמב"ם החתום בעצם כי"ק (רמב"ם ספר אהבה - ירושלים תשד"מ) ועוד כת"י - ראה רמב"ם הוצאת קאפח'. וראה ג"כ ברמב"ם מהדורת פרנקל בשינויי הנוסחאות ↩
6 ברכות נד, א ↩
7 תהלים רמז תתסו ↩
8 ברכות פ"ט סי' קצו. וראה מ"ש בשו"ת איתן האזרחי סי' ג ↩
9 ברכות סי' קמו ↩
10 או"ח סי' ריט ↩
11 ברכות פ"ט סי' ג ↩
12 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ב ↩
13 וראה ביאור הגר"א שם שהמחבר בחר את גירסת הרמב"ם 'הגומל', ולא את גירסת הרי"ף 'גומל' ↩
14 או"ח סי' ריט ס"ב ↩
15 וכ"כ ביוסף אומץ נספחים נוסחאות ודיני ברכות. וראה מ"ש באריכות בשו"ת איתן האזרחי שם ↩
16 פי"ב ה"י ↩
17 וראה מ"ש הגרמש"א בשערי תפלה ומנהג ח"א סי' פז ↩
18 הליכות שלמה תפלה פכ"ג ה"ז ↩
19 ובדבר הלכה אות ז ביאר: 'דהרי הנופל מהגג והוא מוכה וחבול חייב בברכת הגומל, ואיך יאמר על כך שגמלני כל טוב, וכ"ש הנוסע לחו"ל לריפוי מחולי כבד, איך יברך מיד בהגיעו שגמלני כל טוב, ואף אם ניצל לגמרי, הרי סו"ס טוב יותר אילו לא הי' כלל במצב של סכנה, ואיך יאמר על כך 'כל טוב' .. לכן נכון יותר הנוסח הנ"ל, שהוא מברך 'שגמלני טוב' על שניצל לחיים, *והצבור עונים הוא יגמלך 'כל טוב', שיקבל מהשי"ת כל הטוב הנצרך לו, כדרך העונים שמוסיפים על המברך'* ↩
20 וראה בארחות ההלכה שם הערה 23 שכן התחיל לנהוג בעצמו לאחר שנודע לו שכן הוא בנוסח הסידור של אדמו"ר הזקן ↩
[ט] (הלכה 857)
שאלה: מהו פירוש המילים הגומל¹ לחייבים?
תשובה: א) כתב פירוש התפילות לר"י בר יקר1: 'ארבעה חייבים להודות ברוך הגומל לחייבים טובות, ע"ש אשירה לה' כי גמל עלי. כגון חולה שנתרפא, שהרי מחמת שזכרו מן השמים את עונתיו הי' חולה, וא"כ איך נתרפא, אלא ודאי הקב"ה גומל לו חסד .. וכן שאר הצריכין להודות עונתיהם גרמו להם תחילה, והולכי דרכים נמי עונתיו גרמו לו ללכת במקום סכנה .. וזהו שאנו אומרים בברכת הטוב והמטיב .. זו היא ברכה של הגומל לחייבים טובות. שיודע אני שחטאתי בעונתי והוצרכתי לבקש פרנסתי אפי' במקום סכנה והקב"ה זמן לי פרנסתי אע"פ שלא זכיתי לכך. ואני מודה לו כי הוא גומל לחייבים טובות'.
כלומר ההודאה היא שהאדם יודע שהוא החייב בגלל עוונתיו ואעפ"כ הקב"ה עשה לו נס, וכן פירש המהר"מ מינץ2 [יובא לקמן בהלכה הבאה לגבי חיוב הברכה לקטנים].
וכ"כ הערוך השלחן3: 'ורק נותן תודה פרטית להשי"ת על הדבר הזה ומצדיק עליו הדין בהברכה שהיסורים שהגיע לו הוי מפני חטאיו והצלתו הוא גמולת טובה מהש"י אך לחייבים'.
וכ"כ אדמו"ר הריי"צ4: 'משא"כ בברכה זו אומר הגומל לחייבים טובות שמזכיר חוב לעצמו, והוא בעצמו מודה שהוא החייב בזה אלא שזהו מחסדי הוי' ודרכי הוי' שהוא ית' גומל גם לחייבים טובות'5.
ב) אמנם הב"י6 פירש באופן אחר: 'ופירוש הברכה ברוך אתה ה' אמ"ה הגומל לחייבים וכו' כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום7 רשע חייבא עם כל זה גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאעפ"י שאיני הגון גמלני כל טוב'8. והביאו הלבוש9.
הרבי10 כותב: 'ומשמעות פירושו שהתואר 'חייבים' כאן הוא כעין 'בלתי ראויים' לקבלת חסדי ה', והיינו שהמברך מודה ומשבח להקב"ה על עשיית חסד זה עמו אף שאינו ראוי לכך ('אע"פ שאיני הגון')'11.
רבי אברהם הכהן רפופורט כתב12 במכתב ששלח לרבו בעל הפרישה: 'מרגלית אחת טובה כפולה ששמעתי .. מפי ירושלמי אשכנזי דרשן נקרא מו' אורי פייבוש ז"ל, שדרש ברבים זה ארבעה וארבעים שנה פה ק"ק קראקא כשהייתי בחור, וכדומה שאמר הדבר בשם אומרו מוהר"ר משה אלשקר או מוהר"ר משה קורדוור"י ז"ל, אשר הקשה כמה קושיות בהרגשת בהאי דארבעה צריכין להודות כו', ורובם נשכח ממני וכמדומה אצלי שהגדולה אליו היה במאי שתפס לשון לחייבים שפירושו רשיעא כתרגומו, הל"ל עוברי עבירה או חוטאים וכיו"ב, כי מה לתרגום בברכת לשון הקודש או מאן דכר שמיה דחייבים או רשעים הכא. מלבד שבעצם החלוקה נראה בעל המאמר סותר הפסוקים, בראשון בא' נקיט בה מדברות סתם ובפסוק כתב דווקא תעו במדבר בישימון דרך כו', וגם את השלישי מי שחלה ונתרפא סתם ובפסוק כתיב ויגיעו עד שערי מות. גם את הרביעי מי שהיה חבוש בבית האסורין סתם ובפסוק כתב דווקא יושבי חשך וצלמות. ואולי על קצוות כאלו הנקובים המה יודו חסדי ה' לא זולתם. גם לשון מאי מברך יש קצת להרגיש שהל"ל מיד סגנון הברכה כולו כמות שהיא. ותירץ האלוף הדרשן הנ"ל כולם בתירוץ אחד מלבד גם הרגשות אשר איננו פה. וזה כי נקיט בה לשון ד' צריכים להודות ולא חייבים להודות ע"ד משום ועשית הטוב והישר, או למען תלך בדרך טובים, כי מצד הפסוק אין חיוב רק למי שהם בסכנה בקצה האחרון כאמור, אך לבלתי היות ח"ו ככפוי טובה על חסדי ה' ית"ש ועל האמתו צריכין להודות אף כו'. ומסיק מאי מברך, למאי שנראה כחמור גמל שאם אינו חייב מאי מברך ברכה לבטלה וצריכא מה זו עושה, ומשני שמברך הגומל חסדים טובים לחייבים, כלומר אני מברך לה' שגומל טובות וחסדים לחייבים מצד הפסוק לברך ולהודות שגמלני כל טוב גם עמדי גם אם אינני מחוייבים בפסוק ממש, כאילו אומר שחוט של הזכרת חסד ה' בברכה לחייבים בדין תמשוך גם עלי שגמלני כל טוב .. ובאמת פי' הלשון במלת חייבים בתוספת לשון שגמלני כל טוב נ"ל כפתור ופרח'13].
א"כ ראינו ב' פירושים בהגומל לחייבים טובות: א) שהאדם מודה לה' שלמרות שהוא עצמו חייב ולכן הסתכן, ואעפ"כ הקב"ה הציל אותו. ב) שכמו שהקב"ה גומל טובות לחייבים - רשעים, כך הוא גמל איתי טוב למרות שאינו כדאי.
בהלכה הבאה נדון בהשלכה של זה לגבי חיוב קטנים בברכת הגומל.
--------------
הערות:
1 להעיר ממ"ש הרבי בלקו"ש חל"ג ע' 140 הערה 15: 'וי"ל שזהו גם הדיוק *'הגומל* .. שגמלני' - עפ"י מרז"ל (ברכות נו, סע"ב) 'הרואה *גמל* בחלום מיתה נקנסה לו מן השמים *והצילוהו* ממנה' (וראה רש"י וחדא"ג מהרש"א שם, שהסימן הוא מצד ה *'נוטריקון* של גמל', השייך גם לתיבת 'גומל')' ↩
2 ברכות הודיה הגומל ע' נג ↩
3 שו"ת סי' ד. וראה שו"ת אבני נזר או"ח סי' לט. ושו"ת מהר"ם שיק שו"ת או"ח סי' פח ↩
4 או"ח סי' ריט ס"ד ↩
5 מאמר ד"ה ברוך הגומל לחייבים טובות סה"מ תרפ"ז ע' ריא ↩
6 וראה בלקו"ש שם שלפי פירוש זה מיושב ההבדל בנוסח הברכה בין ברכה זו לנוסח הברכה על נס. וכן מבואר שם כיצד מתאים נוסח זה לצדיקים שאינם חייבים - רשעים ח"ו (וראה נזירות שמשון ריט ס"א) ↩
7 או"ח סי' ריט ↩
8 בראשית יח, כג ↩
9 וראה מ"ש הפרישה או"ח סי' ריט אות ג ↩
10 או"ח סי' ריט ס"ב ↩
11 לקו"ש שם ע' 139 ↩
12 ובהערה 7: 'ועי"ז מגדיל בשבחו ית', דנוסף על עצם הענין שהקב"ה גמל עמו טוב, הרי עשה זאת למרות שהוא אינו ראוי לטובה' ↩
13 שו"ת איתן האזרחי סי' ג ↩
14 ורבו הפרישה כתב לו ביחס להבדל בין הנוסח של הרמב״ם והבית יוסף *שמקדימים את המילה לחייבים* לנוסח של האגודה *שמאחרים את המילה חייבים*: 'וגם פירוש הב"י מדויק יותר לנוסחאות הגומל לחייבים טובים מאשר הוא לנוסחאות הגומל חסדים טובים לחייבים, דלנוסחא זו הל"ל הגומל חסדים אפילו לחייבים מאחר שברכת הגומל חסדים טובים אנו מברכים כל יום כנ"ל אפי' אינן חייבים, משא"כ לנוסחאות הגומל לחייבים שהוא נוסחא אחריתא מתוקנת לברכת הודאה. וגם מן הראוי להקדים ולסמוך העיקר להברכה דבא"י אמ"ה ולהראות שכוונת המברך הוא שגומל לחייבים טובות ולא יאחר דבר העיקר בההודאה ולומר לחייבים בסוף הברכה' ↩
[י] (הלכה 858)
שאלה: האם ילד או ילדה לפני חיוב מצוות חייבים בברכה? (1)
תשובה: כתב המהר"ם מינץ1: 'הנער אשר אני מגדיל בביתי, בן אחות אשתי, היה חולה ל"ע אשר ימות בו, והשי"ת גמל עמו חסד ועמד מחליו, והנער בן י"ב שנים וחכם מאוד לפי שניו והגיע לחינוך ולהשלים בתענית, ומסופקני אם צריך לברך הברכה גומל חסדים בשעה שאמר הברכה על הס"ת כשרצה להפטיר אם לאו .. ויש צדדים לכאן ולכאן כאשר אבאר קצת. ולפי הנראה דהאי ברכה אשר תקנו חכמים לא יכול לומר, דלא מצי למימר גומל חסדים טובים לחייבים, דהא הוא עדין לא בר חיובא, או מצינו למימר דהוא בר חיוב מצד הגלגול .. ממ"נ, אם האי מרעין בישין באים על הנער מצד הגלגול אז מברך שפיר גומל חסדים [לחייבים], ואם הוא תחילת תולדתו אז אין הנער בר חיובא, ואז צ"ל דהאי מרעין באין עליו בעוון אביו כדאמרי' בעוון נדרים בנים מתים, או בעוון מזוזה וכוותיה טובא דאיתא שם, מ"מ צריך לברך הבן דלא מת בעוון אביו. וגומל חסדים לחייבים, פירוש, אע"ג דאביו חייב, לא מת. וחייבים קאי על האבות .. אך שמא י"ל דמכח האי ממ"נ לא מצי הבן לברך האי ברכה דשמא האי מרעין באים מצד אביו ואז לא מצי הבן לומר לחייבים, דכיון דלגביה נפשיה לאו בר חיובא הוא, לא שייך למימר לחייבים על אביו, דלא ניתקן ברכה דיברך הבן על חיוב דאב .. ועוד נראה דאסור לבן לברך חייבים, דאי קאי על אביו, אז אמר הבן על אביו שהוא בר עבירה, א"כ מזלזל את אביו בפירוש וזה איסור הוא לגביה .. וכן מסתברא לי לפענ"ד דהנער לא יברך האי ברכה מטעם דמפרשה'.
המגן אברהם2 הביא את תוכן דבריו להלכה: 'קטן א"צ להודות דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים3, ואין לומר דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באין עליו יסורין דמנא ידע דלמא הוא בחטא אביו (רבינו משה מינץ סי"ד)'.
וכתב הפרי מגדים4: 'הואיל ונוסח לא שייך ביה מסתמא לא חייבו אותו חז"ל, דחייבים משמע שמחויב עונש, וקטן לאו בר עונשין'5.
מאידך המהר"י באסן6 השיג על המהר"י מינץ: 'ואני בער ולא אדע דאם איתא אף מבין י"ג עד בן כ' יהי' פטור מלברך שאעפ"י שהוא חייב בדיני אדם אינו חייב בדיני שמים כדאמרינן בפ' רבי עקיבא דל עשרים דלא ענשת עלייהו ופירש"י ז"ל שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מעשרים שנה ומעלה דכתיב במדבר הזה פגריכם וגו' מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי משמע ודאי דאין עונשין כלל לא מדין עונשי שמים ולא מדין עונשי אדם .. וא"כ אם איתא להא דמהר"ם מינץ שום אדם לא יברך הגומל עד אחר כ' שנה דעד אותה שנה לא הוי בר חיובא כלל ולא מצי למימר לחייבים דאינו חייב לשמים עד אחר כ' .. והנלע"ד הוא שאם כוונת הברכה דהגומל לחייבים הוא ללשון חיוב של עונש אעפ"כ שפיר מצי קטן לברך אותה בין פחות מבן י"ג בין פחות מבן כ' דעכ"פ הרי צריכים הם להודות ויכולין לברך במטבע שטבעו חכמים בלי שום שינוי מידי דהוה אהא דמסקינן ספ"ק דחולין אמר רבי זירא יו"ט שחל להיות באמצע השבת אומר בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה מ"ט סדר הבדלות הוא מונה .. אבל היותר נלע"ד דאין פי' מילת לחייבים בברכה זו לשון חובה או עונש דלא שפיר דמי למימר הכי כדגרסינן בהדיא בפ' מי שמתו דף י"ט אין המת מוטל לפניהם הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם הם עומדים ומתפללים והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני א' מני אלף יר"מ ה' אלוקינו שתגדור פרצותנו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים אמר אביי לא מבעי לי' לאיניש למימר הכי דארשב"ל וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן אלא עיקר הפירוש הוא חייבים לשון חוב, והכוונה שהאדם יש לו טובות הרבה אצל בוראו על כמה חובות שעושה עמו ואעפ"כ הקב"ה גומל לו תמיד טובות אחרות כדאמרינן במדרש קהלת על פסוק מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ריש לקיש אמר מה הנאה לבריות אשר מסוגלות במצות ובמעשים טובים דיין שאני מזריח עליהם אורה כנלע"ד אמת וברור וכך ראינו נוהגין שהקטן מברך'.
גם היעב"ץ7 חלק עליהם: 'ונפקא מנה בין הגירסאות [=הרי"ף והרמב"ם לעומת נוסח הגמרא שלפנינו], דלנוסח דבגמרא דילן, אף התינוקות מברכין אותה, משא"כ לנוסחא דרבוותא לא מברכי, דקטנים לאו חייבים נינהו. ומצאתי למג"א שכתב בפשיטות בשם רמ"מ דקטן א"צ להודות, דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא. ולדידי לאו ברירא כולי האי, דמאי שנא מכל הברכות דמחנכין אותן בהן, אע"ג דלאו בני חיובא נינהו, אפ"ה מיחייבי מדרבנן, הכי נמי בהא, ושפיר קאמרי חייבין, אי משום חיובייהו מתורת חנוך, ואי משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא. ואינו מוכרח לפרש חייבים דווקא על המברך שנעשה לו נס, אפילו שהוא מהחייבים, כי הגע בעצמך שהוא צדיק גמור ואעפ"כ מברך כך, ועם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מ"מ הא אמרינן לא יפתח אדם פיו לשטן כו' ואיך יתקנו חז"ל כלשון זה במטבע ברכה.
אלא ודאי מטבע ברכה כך הוא, שכללו בתוך הודאה זו באגב להודות לו ית' על כל הטובות שעושה תמיד בין לראוים בין שאינן ראויין, שאפילו להחייבים עושה להם טובות .. ועוד שהעולם נדון אחר רובו כו', וה"ט שמתודים גם הצדיקים אשמנו כמ"ש במקומו בס"ד. וכן כל לשון הברכות נתקן בלשון רבים מטעם זה כמו שהחיינו, ולא תקנו לומר שהחייני וקימני, ועל מה שנוהג ברוב הוא מברך (כענין שאמרו לענין ברכות השחר), וא"כ ודאי שיש לקטן לברך אותה. ועוד הדין נותן שהקטן יותר מחויב לברך ולהודות על נסו, שהגדול אעפ"י שחטא יוכל להיות שהיו בידו זכיות כנגדו שעמדו לו להנצל, משא"כ בקטן שאין בידו זכות, שאין לו שכר מצוה כמצווה ועושה, אעפ"י שבודאי הקב"ה אינו מקפח שכרו לעולם שכולו טוב, אבל להגין עליו מן המיתה והיסורין .. ודאי שאין כח זכיותיו יפה כ"כ ככח זכותו של גדול. וגם מצינו לפעמים עונש לקטנים, כער ואונן ובפרק אין דורשין ובזוהר8. ועוד אף אם אין בקטנים חובה וחטא מצד עצמן הלא נענשין בעון אביהם, גם נתפסין בעון הדור, כדדרשינן9 עה"פ צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך, וכ"ש לפי מ"ש בסתרי תורה מסוד הגלגול, דשייך נמי לקטנים .. מכל הלין נ"ל, דמי שינהיג לקטן לברך הגומל על נסו אין לתפוס אותו, ובהגיע לחינוך ראוי הוא לפי דעתי לנהוג כן, אחר שהוכחנו היטב שאין ראיה הכרחית ממשמעות הברכה, וכ"ש מאחר שהנוסח שבגמרא מסכים לזה כאמור. ואין ראיה על סותרו, אדרבה נראה שהוא דבר נכון כנראה מדברינו, וק"ל'.
א"כ ראינו שלדעת המהר"ם מינץ והמג"א קטן פטור מברכת הגומל ולדעת מהר"י בסאן והיעב"ץ קטן צריך לברך, בהלכה הבאה נראה כיצד הכריעו הפוסקים למעשה .
הערות:
1 שו"ת סי' יד ↩
2 או"ח סי' ריט בהקדמה ↩
3 וראה ט"ז סי' ריט ס"ק ג. א"ר ס"ק יא. משנ"ב בשער הציון ס"ק ה ↩
4 או"ח א"א סי' ריט בהקדמה ↩
5 וראה שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' לט ↩
6 שו"ת לחמי תודה סי' ה ↩
7 מור וקציעה סי' ריט ↩
8 ח"ב רמח, ב ↩
9 שבת לג, ב ↩
[יא] (הלכה 859)
שאלה: האם ילד או ילדה לפני חיוב מצוות מברכים הגומל? (2)
בהלכה הקודמת ראינו שלדעת שלדעת המהר"ם מינץ והמג"א קטן פטור מברכת הגומל, ולדעת מהר"י בסאן והיעב"ץ קטן צריך לברך.
ולמעשה מצאנו בפוסקים מנהגים שונים בהנהגה של קטן, וכדלקמן:
החיד"א1 כתב שהמנהג שקטן מברך: 'קטן פחות מבן י"ג לא יברך, מהר"ם מינץ סי' י"ד. אבל הרב מהר"ר ישעיה בסאן בתשובת לחמי תודה סי' ה חלק עליו, והסכים דאף קטן יברך, ופירש טופס הברכה. וכן המנהג בגלילותנו דקטן מברך'. וכפל דבריו2: 'אין לאב לברך על בנו קטן (עיין ברכ"י ומחזיק ברכה). (ב) קטן מברך ברכת הגומל ובפרט אם הגיע לחינוך עי' ברכ"י וכן הסכים מור וקציעה'.
מאידך נראה שבקהילות האשכנזים לא היה נהוג הנערים מברכים וכמ"ש השערי תשובה3: 'ובמדינתנו נוהגים כמהר"מ מינץ והמג"א וכן האליה רבא הביאו בסתם וכ"כ בשערי אפרים ש"ד'.
גם בארץ ישראל נהגו שלא לברך וכמ"ש כף החיים4: 'וכן בגלילותינו בכל ארץ הצבי לא שמענו ולא ראינו דקטן מברך וע"כ בכל מקום דליכא מנהג אין לברך משום דק"ל סב"ל'.
ויש שכתבו שהילדים יברכו בנוסח אחר או ללא שם ומלכות, וכמ"ש האשל אברהם (בוטשאטש)5: 'זוגתי הרבנית תחיה שאלה מדוע אין מברכים הגומל על רפואת ילדים, וכעת לא עיינתי והיה צד לברך האב כיון דקיי"ל שהעונש מצד האב עד י"ג שנים. ונראה שמצד שלא איתחזק עדיין סגנון יצר טוב ולא שייך לומר לחייבים טובות, והרי רק ע"י היצר טוב, שלא שייך טוב שלא נברא כו' כמ"ש התוספות ז"ל6. גם אולי מצד שלפעמים שייך גם בקטנים הן בקדושיו לא יאמין כבריש פ"ק דחגיגה7, ע"י זה הוא ספק ברכה, שאולי המשקל שהיה בשעת החולי לא היה כלל מצד האב רק מצד משקל גבי בחינת הן בקדושיו כו', אך לטעם זה היה ראוי לחנך הקטנים לברך כן ברבים. ולטעם א' ניחא מה שאין נוהגים לחנך בזה הקטנים, ומ"מ נכון לחנכם שיאמרו על כל פנים בהרהור, או שיאמרו בנוסח רחמנא המפורש לגבי ברכת הגומל, וגם אם אומרים בשם הק' אין קפידא, וכמו שקטנים מברכים המעביר חבלי שינה כו' הגומל חסדים טובים כו', אך אין ראיה משם, כי ברכות שחר קיי"ל שנתקנו על כלל העולם, משא"כ ברכה זו שהיא פרטית על עצמו'.
והבן איש חי8 כתב: 'קטן פחות מי"ג שנים כיון שהגיע לחנוך צריך לברך, ואע"ג דיש חולקים מ"מ במקום דאיכא מנהג לברך בשם ומלכות יברך, ובמקום דליכא מנהג ידוע יברך בלי שם ומלכות מפני סברת החולקים'.
ולמעשה נראה שבני ספרד נוהגים לברך9 אך מנהג האשכנזים10 שלא מברכים11.
וכן הוא מנהג חב"ד כמ"ש אדמו"ר הזקן12: 'קטן אין צריך להודות אפילו הגיע לחינוך מצוה'.
א"כ למעשה מנהג חב"ד שקטנים מתחת לגיל חיוב מצוות אינם מברכים ברכת הגומל
★ ★ ★
שאלה: מה הדין בקטן שהגדיל תוך כדי הסכנה?
תשובה: הגרשז"א במנחת שלמה13 הסתפק בזה: 'זה ודאי כמו"ש כת"ר14, דלשון חייבים אינו כלל לעיכובא15, ומ"מ קטן אינו מברך הגומל כיון שאינו בר עונשים א"כ א"א לומר דבסיבת חטאיו באה לו צרה זו ולדידיה הוי מקבלת חסד שמחויב על הלל אבל לא ענין הודאה, עכ"ד. אלא שלפי דבריו נראה בקטן שירד לספינה יחד עם אביו לעלות מחו"ל לאר"י, והגדיל באמצע הדרך, שגם בכה"ג אפשר דלא יוכל לברך ברכת הגומל, כיון שהירידה לספינה היתה כשהוא קטן, וגם על זה שהיה נמצא בים גם לאחר שהגדיל שהוא מקום סכנה, אי אפשר לומר שזה עונש על חטאיו, שהרי זכות הוא לו מה שירד לספינה כשהוא קטן, ועכ"פ בקטן שחלה והבריא בהיותו קטן דאף שלא חזר להיות הולך על בוריו כי אם לאחר שהגדיל, ונמצא שנתחייב להודות כשהוא גדול, דאפי"ה פטור לברך, אע"ג שעכשיו הוא גדול. וצ"ע למעשה'.
ובשו"ת באר שרים16, מחלק בין הולכי מדבר ויורדי הים שבמידה ורגע אחד היו בתוך המצב הזה לאחר היותם בני מצוות צריכים לברך, לבין חולה שנתרפא שמברך רק במידה ובתחילת החולי הי' כבר בר חיוב.
--------------
הערות:
1 ברכי יוסף או"ח סי' ריט ס"ק א ↩
2 לדוד אמת סי' כג אות י ↩
3 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ק א ↩
4 או"ח ריט ס"ק ב ↩
5 או"ח סי' ריט ↩
6 עירובין יג, ב ד"ה נוח ↩
7 ה, א ↩
8 ש"א עקב ס"ד ↩
9 ראה מ"ש הגרע"י בחזון עובדיה (ברכות עמ' שמט), ואור לציון (ח"ב פמ"ו סנ"ט) ↩
10 ראה ערוה"ש או"ח סי' ריט ס"ו. משנ"ב או"ח סי' ריט ס"ק ג. אמנם להעיר שהרעק"א בהגהותיו ס"ק א הביא את דברי המהר"י בסאן. ובגליוני פני מנחם על או"ח סי' ריט מובא: 'וזכורני כשהייתי קטן, נפצעתי ובה"י נרפאתי, ואמר לי כ"ק מרן אאמו"ר (האמרי אמת) זצללה"ה לברך ברכת הגומל אחרי עלייתו אבא זצ"ל, או אחרי עליית גיסי רבי שלמה יוסקוביץ ז"ל שבירך אז הגומל בעברו הים, וכן עשיתי שבירכתי אחר ברכת גיסי, וענו אחרי אמן' ↩
11 כתב בציץ אליעזר (שו"ת חי"ח סי' כב אות ב): 'במעשה שהיה ביתום קטן מאביו, אי יכול לברך הגומל, שהרי הא דכתבו הפוסקים דקטן לא יברך הוא מטעם שהרי אינו חייב מצד עצמו, ואי יאמר לחייבים הרי פוגע באביו, וכאן אביו איננו כבר בחיים, ואי נאמר שפוגע מיהת באמו, עדיין יש לשאול ביתום מאב ואם, אי קטן נענש בחטאי הוריו שאינם בחיים ושוב הוי פגיעה באביו ואמו, או לא, ע"כ. ואשיבנו, דלדעתי י"ל בזה לא פלוג, ויש לפסוק כפי שסתם והעלה המשנ"ב בסק"ג בסתמא דקטן אינו מחויב להודות, ואפי' מצד חינוך. וכל קטן במשמע. ומה גם כי יתכן גם זאת שלפעמים הקטן נענש בחטאי הוריו שאינם בחיים ככתוב דפוקד עון אבות על בנים וכו' כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ..' ↩
12 סדר ברכות הנהנין פי"ג ה"ג ↩
13 תניינא ח"ב סי' ס אות לא ↩
14 פרי ציון סי' א ↩
15 וכ"כ גם המשנ"ב רי"ט סק"ד ↩
16 ח"ה סי' ב ↩
[יב] (הלכה 860)
שאלה: בפני מי צריכים להודות?
תשובה: הגמרא במסכת ברכות1 אומרת: 'אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: וירוממוהו בקהל עם וגו'. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן, שנאמר: ובמושב זקנים יהללוהו. מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן! מי כתיב בקהל זקנים? בקהל עם כתיב. ואימא: בי עשרה שאר עמא, ותרי רבנן! קשיא. רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! דהוו בי עשרה'2.
א"כ לדעת אביי ברכה זו נאמרת בפני עשרה, ומר זוטרא הוסיף שבתוך העשרה יהיו שני תלמידי חכמים, והגמרא שאלה שיתכן שיש צורך גם בעשרה ובנוסף עליהם עוד שני תלמידי חכמים.
ונחלקו הראשונים מהי מסקנת הגמרא למעשה, וכדלקמן:
א) הרי"ף3 הזכיר רק את דברי אביי ומר זוטרא ולא הביא את שאלת הגמרא, ונראה מדבריו שנקט להלכה, שמספיק עשרה ששתים מתוכם הם ת"ח. וכ"כ הרמב"ם4: 'וצריכין להודות בפני עשרה, ושנים מהם חכמים'. וכ"כ הסמ"ג5, והמאירי6.
ב) אמנם יש ראשונים שבגירסתם הרי"ף לא הביא את דברי מר זוטרא, וכמ"ש הרא"ה7 כתב: 'ורבנו ז"ל לא כתבה הא דמר זוטרא, משמע משום דבגמרא אקשינן עליה ואימא בעשרה ותרי רבנן ואסיקנא [בקשיא]'.
וכ"ה בשיטה מקובצת8: 'מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן. ואיתוקם בקושיא ולכך לא כתבה רבינו אלפסי ז"ל הילכך מברך אפילו בלאו הכי וכן הוא בתוספת'.
כלומר להבנה זו דברי מר זוטרא נדחו ומספיק עשרה, ואין צורך בכלל שחלקם יהיו ת"ח.
ולהעיר שהשיטה מקובצת כתב שכן שיטת התוספות9, וזה מתאים ללשון התוס' שלפנינו: 'ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן'10. אמנם מאידך יש שכתבו שהתוס' סברו כשיטה הג' דלקמן, [מצד שהיתה להם גירסא אחרת בתוס', או שביארו כך בתוך לשון התוס'].
ג) הרא"ש11 כתב: 'וכיון דלא איפשטא לן עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו ורב אלפס ז"ל לא כתב כן'. וכ"כ הטור12 בדעת התוספות: 'וכתבו כיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו'.
וביאר הבית יוסף שם: 'והתוספות סוברים דבעינן עשרה, ועוד תרי רבנן דה"ל תריסר כיון דאותיבנא לרב הונא ואסיקנא בקשיא וכ"נ שהוא דעת [הרא"ש]'13.
והאליה רבה14 כתב שכ"ד הרוקח15 שכתב: 'וצריך להודות לפני עשרה ושני ת"ח'.
א"כ לשיטה זו צריך להודות בפני עשרה ובנוסף להם עוד שני ת"ח, סה"כ שנים עשר אנשים.
ולהלכה כתב המחבר16: 'צריך לברך ברכה זו בפני יו"ד, ותרי מינייהו רבנן, דכתיב: וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'.
הסמ"ע בהגהה על דברי המחבר הביא את הדעות הנ"ל ש'יש אומרים דצריך תרי רבנן מלבד העשרה דהוי תריסר'.
והאליה רבה כתב: 'ולכתחלה יש לחוש לדברי התוספות וטור שכתבו דלחומרא בעינן תרווייהו ולהדר אחר ב' רבנן מלבד העשרה והוא תריסר, וכ"פ ברוקח'.
אמנם אדמו"ר הזקן17 כתב כדברי המחבר: 'וצריך לברך ברכה זו בפני עשרה ושנים מהם תלמידי חכמים'.
א"כ להלכה יש לברך ברכת הגומל בעשרה כאשר שניים מהם הם תלמידי חכמים.
בהלכה הבאה נראה האם המברך עצמו מצטרף לעשרה, ומה הדין כאשר אין תלמידי חכמים או עשרה אנשים.
--------------
הערות:
1 נד, ב ↩
2 בטעם הדבר מדוע צריך עשרה וב' ת"ח ביאר המהרש"א ח"א ברכות שם: 'הוא מבואר כי שיעור י' אנשים לכל דבר שבקדושה לתפלה ולבה"מ לברך נברך אלהינו ולברכת חתנים דמצינו בהו דאקרו קהל ועדה. וגם ענין של ג' אנשים מצינו בבה"מ לזימון ולזה בעי לאודויי נמי הכא בפני י' המון עם וקהל ומינייהו ב' רבנן יחידי סגולה כשיעור הזימון עמו דבעי רבנן כדאמרי' פ' שלשה שאכלו (מח.) דאין מזמנין על ע"ה .. ולמאי דבעי למימר דבעי י' שאר עמא וב' רבנן הטעם בו כשיעור העדה וקהל שנאמר במרגלים שהיו מתחלה אחד לשבט ותרי מינייהו היו רבנן יהושע וכלב ודו"ק' ↩
3 ברכות מב, ב ↩
4 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
5 עשין סי' כז ↩
6 הב"י או"ח סי' ריט כתב לבאר טעמם: 'דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא והכי משמע מדאמרינן גבי עובדא דרב יהודה חלש וכו' והא אמר אביי צריך לאודויי באנפי עשרה ומהדרינן דהוו בי עשרה אלמא דבעשרה לחוד סגי'. והדברי חמודות (ברכות פ"ט סי' ג ד"ה יג. וראה שם מה שתמה על הב"י, וראה בא"ר סי' ריט ס"ק ה מה שכתב ליישב), כתב לבאר: 'ולכן נ"ל דטעמייהו דפסקו שלא להצריך י"ב הוא משום דאע"ג דאסיקנא בקושיא לא אדחיה גוף המימרא דקשיא דקאמר אינו לדחייה אלא כלומר קושיא יש ומ"מ הדין דין אמת'. וראה בדברי הרעק"א שבהערה 10 ↩
7 ברכות שם ד"ה הרואה ↩
8 ברכות שם ↩
9 ברכות נד, ב ד"ה ואימא ↩
10 הרעק"א ברכות שם העיר על דברי התוס': 'ולא ידעתי מקום לפרש כוונת התוס' דמה חומרא היא זו ולברך בלא תרי רבנן הלא בכל ספק ברכות אזלי' לקולא ולא מברכי' מספק לא תשא. ואם דעת התוס' דלשון הש"ס צריך לאודוי' בפני עשרה וכו' היינו לכתחלה אבל אם אינו מוצא מברך אף בפחות מעשרה, עיין בטור ובב"י (סי' רי"ט), א"כ מכ"ש דיותר קשה כיון דכל הפלפול אם צריך לכתחלה לטרוח למצוא עשרה ותרי רבנן א"כ הו"ל למיפסק לחומרא דצריך לטרוח על עשרה ותרי רבנן' ↩
11 ברכות פ"ט סי' ג ↩
12 או"ח סי' ריט ↩
13 וראה ביאור הגר"א, ומשנ"ב ביאור הלכה ד"ה ותרי. (וראה גם מ"ש בשמן המאור) ↩
14 או"ח סי' ריט ס"ק ה ↩
15 הל' ברכות סי' שמג ↩
16 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ג ↩
17 סדר ברכת הנהנין פי"ג ס"ב ↩
[יג] (הלכה 861)
בהלכה הקודמת ראינו שברכת הגומל צריכה להיות בפני עשרה אנשים שמתוכם שנים צריכים להיות תלמידי חכמים.
שאלה: האם המברך עצמו עולה למנין עשרה או שצריך עשרה בנוסף אליו?
תשובה: כתב בשו"ת הלכות קטנות1: 'שאלה הא דבעי לאודויי באנפי עשרה ותרי רבנן אם הוא עולה לחשבון. תשובה מאי שנא דחתנים'.
וכוונתו שמבואר בגמרא כתובות1 לגבי ברכת חתנים שדינה שנאמרת דווקא בעשרה: 'א"ר נחמן אמר רב: חתנים מן המנין'. וכן פסק המחבר2: 'אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין'.
כלומר שהחתן עצמו מצטרף לעשרה, ועד"ז גם המברך ברכת הגומל מצטרף לעשרה.
אלא שהמהראנ"ח בספרו הנותן אמרי שפר3 כתב: 'מפני כי ההודאה צריכה להיות קמי עשרה ותרי מיניהו רבנן כמו שפירשו בגמרא אח"כ ובודאי שהאנשים ההמה צריך שיהיו זולת המודים ובעלי הנס'. והביאו הרעק"א בהגהותיו4.
וכתב הר"ח אבולעפיא במקראי קדש5: 'והנה כ' מהראנ"ח דמלישנא דאביי צריך לאודוי קמיה עשרה מוכח שיהיו עשרה מלבד בעלי הנס ע"כ, ומהר"ב ברזילי היה מברך עם בעלי הנס ואומר דמזמור יאמרו גאולי ה' ביוצאי מצרים נאמר וכולן בעלי הנס ובפני מי יודו ..'.
א"כ נחלקו האחרונים האם המברך עצמו מצטרף למנין העשרה או שצריך עשרה בנוסף אליו, ומחלוקת זו הובאה ביד אהרן6, ובבאר היטב7.
ולהלכה כתב אדמו"ר הזקן8: 'והמברך עולה למנין העשרה'9.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין כשאין שני תלמידי חכמים בין העשרה?
תשובה: כתב בתוס' רבינו יהודה10: 'אימא בי עשרה ותרי רבנן קשיא, וכיון דלא איפשטא לן עבדינא לחומרא ואי ליכא יברך אפילו ליכא תרי רבנן'.
וכ"כ המרדכי11: 'ומיהו [אפי'] אי ליכא רבנן [מ"מ12] יברך'.
ולהלכה כתב המחבר13: 'ואם לא שכיחי רבנן, לא יניח מלברך'.
וכ"פ אדמו"ר הזקן14: 'ואם אין מצויין שם תלמידי חכמים לא יניח מלברך'.
הערות:
1 ח"א סי' רעא ↩
2 ח, א ↩
3 אבה"ע סי' סב ס"ד ↩
4 פר' אמור קטו, א ↩
5 שו"ע או"ח סי' ריט ↩
6 נג, ב ↩
7 הגה"ט או"ח סי' ריט ↩
8 או"ח סי' ריט ס"ק ד ↩
9 סדר ברכת הנהנין פי"ג ס"ב ↩
10 המשנ"ב (סי' ריט ס"ק ו) פסק ג"כ שהמברך מצטרף וביאר בשעה"צ (ס"ק ז): 'כ"כ בבאר היטב בשם פוסקים, ואע"ג שכתב דהראנ"ח חולק [ונמשכו אחריו איזה אחרונים], אעפ"כ נראה דיש להקל, וסמך לדבר, דהא כל דין דעשרה ילפינן מוירוממוהו בקהל עם, א"כ כמו גבי ברכת חתנים דילפינן ג"כ לחד מאן דאמר מבמקהלות ברכו ה' [עיין כתובות דף ז], ואפילו הכי חתנים מן המנין, וכ"ש ברכה זו דקילא, דלכמה פוסקים מספר עשרה אינו מעכב כלל דיעבד כדלקמן, וכן משמע קצת מסתימת דברי המחבר שכתב בסעיף זה, ונהגו לברך אחר קריאת התורה מפני שיש שם עשרה, ולא חלק בין שיש שם עשרה מצומצמים או לא, ועל כרחך דלא אכפת לן כל שיש שם עשרה' ↩
11 הובא בביאור הלכה סי' ריט ד"ה ותרי מינייהו. וראה ביאור הגר"א סי' ריט אות ה ↩
12 ברכות רמז ריב ↩
13 גירסא זו מובאת במרדכי השלם מהדורת ירושלים לפי כת"י, והעירו שלפ"ז אין צורך להוסיף את מילת 'אפילו' שנוסף בדפוסים ↩
14 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ג ↩
15 סדר ברכת הנהנין שם ↩
[יד] (הלכה 862)
בהלכה מספר 860 למדנו שברכת הגומל צריכה להיות בפני עשרה אנשים.
שאלה: מה הדין כאשר אין עשרה האם למרות זאת יברך והאם בדיעבד יצא?
תשובה: הגמרא במסכת ברכות1 מספרת: 'רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! לא צריך, דעני בתרייהו אמן'.
וכתב הרבינו יונה2: 'אמר להו רב יהודה פטרתון מלאודויי. כלומר בברכה זו שברכתם אתם ושמעתי אני אותה נפטרתי מלברך ברכת הגומל ומקשה התלמוד האיך אמר שנפטר בזה והאמר אביי וצריך לאודויי באפי עשרה ומהדרינן דהוו שם י' וענה איהו אמן ולפיכך נפטר בזה, למדנו משם שאם יש שם עשרה וברכו ברכה זו וענה החולה אמן אין צריך לברך ברכה אחרת, ואם אין שם י' צריך לברך, ונראה שהם יכולים לאומרה אפי' בלא עשרה אעפ"י שאין החולה נפטר בה. מפי מורי הרב נר"ו'.
משמע מדבריו שגם בדיעבד לא יצא אם לא היה עשרה.
גם המאירי3 כתב שא"א לברך בלי עשרה, וז"ל: 'ארבעה צריכין להודות במעמד עשרה ושיהיו ב' מהם תלמידי חכמים או קרובים לכך .. אלא שאם אין שם תלמידי חכמים מברך במקום שיש בו עשרה ודיו הא כל שלא בעשרה אינו מברך'.
אך הרא"ה4 כתב5: 'מיהו עשרה דאמרינן נמי לאו לעכובא אלא למצוה לכתחלה הא אם לא מצא עשרה מברך בלא עשרה ובלא תרי רבנן, מיהו אע"ג דלאו לעיכובא נינהו ראוי הדבר להמתין עד שלשים דילמא מתרמיא ליה מצוה כהלכתא מכאן ואילך לא צריך להמתין'.
וכתב הטור6 כתב: 'ואם בירך אפילו בפחות מי' א"צ לחזור ולברך דלישנא וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה'.
אמנם הבית יוסף השיג על הטור: 'זו היא סברת רבינו דדייק מלישנא דגמרא ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר וכן דעת ה"ר יונה כמו שאכתוב בסמוך'.
אך הב"ח הסכים עם הטור וכתב: 'אבל לפע"ד העיקר כדברי רבינו שאין צריך לחזור ולברך כל עיקר'.
להלכה כתב המחבר7: 'ואם בירך בפחות מעשרה, יש אומרים שיצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות'.
אמנם הכנסת הגדולה8 כתב: 'לא נאמר שצריך לאודויי באנפי עשרה אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אפילו שלא באנפי עשרה יצא, וכמו שהוא דעת רבינו בעל הטורים, אעפ"י שאין כן דעת הרב יונה ורבינו ב"י ז"ל'. והמג"א9 הביא את דבריו.
אלא שביאר המחצית השקל שאין כוונת המג"א לפסוק כמותו, וז"ל: 'הרב ב"י בס"ג לא הכריע אם יצא אם בירך שלא בפני יו"ד, ולכן פסק שיחזור [ויברך] בפני יו"ד בלי שם ומלכות .. אלא על כרחך צ"ל דהכנה"ג פסק כמ"ד דיצא בדיעבד אם בירך בלא יו"ד, ומ"א שהביאו לא הביאו אלא לכתוב עליו ואפשר כו' שברכות אלו רשות. כיון דבמדינות הכנה"ג צריך לומר דפוסקים דיוצא אם בירך בלא יו"ד, ואפ"ה אין מנהג הנשים לברך, נשמע מזה דסבירא ליה דברכות אלו רשות ..'10.
אדמו"ר הזקן11 כתב כדברי המחבר: 'ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא וטוב לחזור ולברך בעשרה בלא שם ומלכות'.
א"כ לכתחילה צריך להקפיד על עשרה, ובדיעבד אם בירך בפחות מעשרה, יחזור ויברך בפני עשרה בלא שם ומלכות.
--------------
הערות:
1 נד, ב ↩
2 ברכות מג, א ↩
3 ברכות נד, ב ↩
4 ברכות שם ↩
5 וכ"כ בשמו באהל מועד שער הברכות דרך ג נתיב א: 'וכתב הרא"ה שאם לא מצא יו"ד מברך בלא יו"ד אך צריך להמתין שלשים יום לעשות המצוה כהלכתה'. וכ"כ בשטמ"ק ברכות שם: 'ומיהו כל היכא דלית ליה עשרה איפשר דימתין עד שלשים יום דילמא מיתרמי ליה דלעביד מצוה כהלכתה *ומכאן ואילך מברך אפילו ביחיד. וזה ברור'* ↩
6 או"ח סי' ריט ↩
7 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ג ↩
8 הגהב"י או"ח סי' ריט ↩
9 או"ח סי' ריט בהקדמה ↩
10 המשנ"ב ביאור הלכה סי' ריט ד"ה וי"א שלא יצא כתב: 'עיין בטור דהביא ראיה מדקאמר אביי בלשון צריך משמע דהוא רק למצוה בעלמא ובבה"ג משמע דחיובא יש בזה ע"ש אמנם הרא"ה דעתו בהלכותיו כהטור ע"ש. ודע דמדברי המחצית השקל בריש הסימן משמע דלדעה אחרונה אם מברך בלא עשרה הוי ברכה לבטלה דלא נתקנה כלל בלא עשרה וא"כ לדבריו כיון שהמחבר לא הכריע בפלוגתא זו א"כ ממילא אינו רשאי לברך בלא עשרה אבל דעת רע"א בחידושיו דאפילו לדעה אחרונה אינו אסור לברך בלא עשרה דרך שבח והודאה דלא גרע מאדם דעלמא שמברך על חבירו ברכה זו אע"ג דלא נתחייב כלל וכמ"ש בהג"ה בס"ד וכ"ש איהו גופיה אלא דאם יזדמנו לו אח"כ עשרה צריך לברך עוד הפעם דרך חובה לדעה אחרונה ואמנם לכתחלה יש ליזהר שלא לברך בלא עשרה אפילו דרך שבח והודאה דאם יזדמן לו אח"כ עשרה לא יוכל לברך פעם שני דרך חובה דשמא קי"ל כדעה ראשונה וכבר יצא ע"ש [אכן אם כוון בהדיא שלא לצאת בהברכה אפשר דלכו"ע יכול לחזור ולברך דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה היינו בסתמא אבל לא בכוון בהדיא שלא לצאת ועיין]' ↩
11 סדר ברה"נ פי"ג ס"ב ↩
[טו] (הלכה 863)
שאלה: מתי נוהגים לברך למעשה?
תשובה: כתבו התוספות1: 'ונהגו2 העולם לברך אחר שקורא בתורה'. וכ"כ המרדכי3: 'ונהגו העם לברך אחר שיקראו בתורה'.
וטעם הדבר4 כתב האורחות חיים5: 'וצריכין להודות בפני י' או יותר שנאמר וירוממוהו בקהל עם וע"ז נהגו להודות אחר קריה"ת לפי שגם הוא בי' או יותר'.
וכ"כ המחבר6: 'ונהגו לברך אחר קריאת התורה, לפי שיש שם עשרה'. וכ"כ אדמו"ר הזקן7: 'ונהגו לברך בבית הכנסת אחר קריה"ת לפי שיש שם עשרה'.
אמנם מצינו טעמים נוספים למנהג זה, שהרא"ה8 כתב: 'ונהיגי לברוכי על קריה"ת, ואיכא מאן דיהיב טעמא משום דקריה"ת קימא לן במקום רבנן, אי נמי דניחא להו לעלמא למעבד מצוה כי אתו לאודויי על ניסייהו'.
וכ"כ הנימוקי יוסף9 בשם התוס': 'ונהגו העם לברך אחר קריה"ת והספר תורה עומד במקום רבנן'10.
טעם נוסף כתב האליה רבה11: 'מצאתי בתורת חיים פרק חלק12 עוד טעם דכשאומר ברכו את ה' הוי ליה נמי כהודאה, דכתיב [במזמור לתודה]13 הודו [לו] ברכו שמו, וביולדת יכוון הבעל כשאומר ברכו שנותן הודאה בשביל אשתו והיא תענה אמן על ברכתו ע"כ'.
והחתם סופר14 כתב: 'ונ"ל דהוי מצי למימר עוד טעם אחר להמתין עד קריה"ת משום דעלי' לתורה הוה במקום הקרבת קרבן כמ"ש מג"א סי' רפ"ב15 גבי חיוב יולדת דהוה במקום קרבן יולדת אע"ג דאין קורין לפניו פ' יולדת, וה"נ הוה עלי' לתורה במקום זבח תודה ויקויים ויזבחו זבחי תודה וסמיך לו ויספרו מעשיו ברנה היינו ברכת הגומל, והא דלא כ' הך טעמא הוא לשני פנים, אחד כיון דאין זה מעיקור הדין רק להידור מצוה והי' זריזין מקדימי' דוחה זה משא"כ משום כנופי' עשרה זה הוא מעיקור הדין וכנ"ל, ועוד לפמ"ש לעיל תינח בהני תלתא דבעי זבח תודה משא"כ יורדי הים דלא בעי זבח תודה לא הי' טעם להמתין עד קריה"ת, משו"ה יהבי טעמא משום כנופיא דעשרה דשייך בכל ד' הצריכים להודות כנלע"ד נכון בעזה"י'.
אשל אברהם (בוטשאטש)16 כתב: 'נוהגים לברך הגומל לאחר ברכות התורה הקדושה לאחריה בציבור. ונראה דהיינו מטעם מה שאמרו חז"ל דצריכים לברך ברכות התורה הקדושה תחילה. והגם שפיקוח נפש קודם ללימוד תורה הקדושה, מ"מ הרי גם בזמן חוליו היה מוטל עליו ללמוד תורה הקדושה, וכמו שאחז"ל שגם בשעת פטירתו של אדם מוטל עליו ללמוד, וגם חולי שאי אפשר ללמוד אז מצד חסרון נקיות מקומו ומלבושיו וכדומה, וכן שביתו במקום שאינו נקי או חולי שהיה ממנו טירוף הדעת ח"ו ולא שייך לימוד כלל, מ"מ ההצלה אינה תכופה להברכה, ומההצלה להברכה היה מוטל עליו ללמוד, וכל שכן שעפ"י [רוב] ההצלה או הרפואה היא בהדרגה, ושייך גם באמצעה ללמוד, ורוב חולים עכ"פ יכולים ללמוד סור מרע להזהר מלדבר או להרהר דברים קדושים במקום שאינו נקי, הגם שעל הרהור אין חיוב ברכות התורה הקדושה, מ"מ כלול בכלל לימוד תורה הקדושה גם סור מרע בהרהור, והברכה היא על שקדשנו השי"ת ונתן לנו מצוות התורה הקדושה. ועי"ז יש להקדים ברכות התורה הקדושה שבציבור אחר שבירך ביחיד על התורה"ק לברכת ההודאה, להורות קדימיות ברכת התוה"ק ומעלתה לכל הברכות'.
★ ★ ★
שאלה: האם יש ענין שהמברך יעלה לתורה?
תשובה: כתב כנסת הגדולה17 והביאו החיד"א18: 'מנהגינו לעלות לס"ת ולהודות אחר קריאת ס"ת, אם ירצה לעלות לקרות בתורה. ואם אינו רוצה, מברך בהולכת ס"ת לתיבה או בחזרתו להיכל. ונשאל הר"ש בר צמח בתשובה אם יכול לברך הגומל בס"ת פסול, והשיב דאפילו ביום שאין ס"ת יכול לברך בעשרה, וכ"ש שיכול לברך הגומל על ס"ת פסול'.
ואמנם לכאורה דבר זה תלוי בטעמי המנהג לברך בקריאת התורה שנתבארו לעיל, שאם הסיבה היא רק משום שיהיו עשרה א"כ אין צורך שיעלה לתורה, אמנם לפי הטעמים של האליה רבה, והחתם סופר, והאשל אברהם יש ענין לעלות לתורה, ולפי טעם הרא"ה ראוי עכ"פ לעשות הגבה או גלילה19 כדי לקיים מצוה כשבאים להודות.
הרבי בשיחת י' שבט התשכ"ג20 הזכיר: 'שבכלל הסדר הוא שהמברך ברכת הגומל עולה תחילה לתורה ולאחרי ברכת התורה שבסיום הקריאה מברך ברכת הגומל'.
א"כ למעשה מנהג עם ישראל להשתדל לברך ברכת הגומל בעת קריאת התורה, ויש ענין ג"כ לעלות לתורה, [או עכ"פ לעשות הגבה או גלילה], ולברך.
--------------
הערות:
1 ברכות נד, ב ד"ה ואימא ↩
2 וראה שו"ת חת"ס או"ח סי' נא. שו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' תמט ↩
3 ברכות רמז ריב ↩
4 ביאור נוסף מבואר בערוך השלחן וציץ אליעזר יובא בהלכה העוסקת בעמידה בשעת הברכה ↩
5 דין מה שמוסיפין בשני ובחמישי אחר י"ח אות כה. ובכלבו סי' כ ↩
6 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ג ↩
7 סדר ברכת הנהנין פי"ג ה"ב ↩
8 ברכות פרק הרואה ד"ה מאי מברך ↩
9 ברכות נד ב ↩
10 בהערות המו"ל כתב שכוונתו שהס"ת מהווה כתחליף כשאין תרי רבנן ↩
11 או"ח סי' ריט סק"ה ↩
12 סנהדרין צד, א ↩
13 תהלים ק, ד ↩
14 שם ↩
15 סקי"ח ↩
16 או"ח סי' ריט ↩
17 הגב"י יוסף או"ח סי' ריט א ↩
18 לדוד אמת סי' כג אות ב ↩
19 ראה ילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות הערות סי' לח אות י): 'ועוד שגם לטעם השני שהביא הרא"ה, י"ל לכאורה דסגי במצות הגבהה, כדי שיברך אחר זה מיד ברכת הגומל, ויקיים בזה 'שהעם חפצים בקיום מצוה לפני שבאים להודות' ↩
20 תו"מ חל"ו ע' 134. וראה גם יומן ד' אלול תשט"ז, וביומן (וואלף) י"ט אלול תשכ"ד ↩
[טז] (הלכה 864)
בהלכה הקודמת ראינו שיש ענין לעלות לתורה ולאחמ"כ לברך את ברכת הגומל.
שאלה: מתי הוא זמן הברכה של העולה האחרון כגון העולה שלישי בקריאה של שני וחמישי או שביעי בשבת?
תשובה: כתב האשל אברהם (בוטאשטש)1: 'והמברך אחרון בתורה הקדושה סמוך להקדיש, כמדומה שנוהגים להקדים הגומל לברכות התורה הקדושה. ונראה דהיינו שיותר שייך לומר הקדיש סמוך לקריאת התורה הקדושה. והגם שהברכות שאחר קריאת התורה הקדושה, מפסיקים בין הקדיש להפסוקים והקדיש לא קאי רק על הפסוקים, מ"מ ברכת הגומל ברכת יחיד מפסקת יותר, ושייך יותר לומר יתגדל כו' שמיה כו' סמוך ללשון נותן התורה, שהשפעה זו אנו צריכים שתתגדל ביותר לכל עם בני ישראל. ומ"מ כשאין מנהג ידוע יותר נכון באולי להקדים ברכות התורה הקדושה ולומר הגומל סמוך להקדיש, שכל השפעות השי"ת הם מיוחדות היטב'.
א"כ כנראה נהגו להקדים את ברכת הגומל לפני הברכות של העליה לתורה, אך במקום שאין מנהג, נכון לומר את ברכת הגומל אחרי הברכות שבסיום העליה לפני אמירת הקדיש2.
אמנם בשו"ת ירך יעקב (ארגואיטי)3 האריך לדון בזה וכתב: 'לענ"ד יש חשש הפסק בדבר אם יאמרנה קודם הקדיש, דהלא הקדיש על קריה"ת הוא דנתקן, ואם יפסיק בענין אחר, כגון זה דבירך ברכת הגומל קודם, יהי' נראה דהקדיש קאי על הברכה שבירך ולא על קריה"ת .. ומינה דענינים אחרים כגון נידון דידן דבירך ברכת הגומל וכיו"ב אף דנתקן לאומרה אחר קריה"ת, היינו דוקא אם יהי' עלייתו באמצע העולים, אם יאמרנה תיכף ומיד אחר ברכת התורה, אבל אם עלה לאחרון - מברכה אחר הקדיש דוקא, דאי לאו הכי הוי הפסק .. וא"כ עינא דשפיר חזי כל זה, מי שמע כזאת מי ראה כאלה להכנס בספק ולברכה קודם הקדיש, ברכה שהיא שלא מענין הקריאה, ובדבר דליכא קפידא אם יברכנה אחר הקדיש'.
כלומר לדבריו ברכת הגומל צריכה להיות אחרי אמירת הקדיש כדי שלא יהי' הפסק בין אמירת הקדיש לקריאת התורה, וכבר ראינו בהלכה הקודמת שעיקר הסיבה למנהג לברך בעת קריאת התורה הוא כדי שיהיו עשרה, ובמילא גם כשמברכים אחרי אמירת הקדיש, הרי זה מתאים למנהג, וכמבואר ג"כ בכנה"ג שהובא שם.
וכך גם הורה הרבי4 למעשה: 'המברך ברכת הגומל לאחרי הקריאה הסמוכה לאמירת קדיש ימתין בברכתו עד אחרי אמירת החצי קדיש ואז יברך'. ובהערה מבואר: 'כדי להסמיך אמירת קדיש להקריאה ככל האפשר (ראה שער אפרים ש"י ס"ט5)'6.
★ ★ ★
שאלה: מתי זמן ברכת הגומל במי שעולה למפטיר?
תשובה: הרבי7 בהתוועדות י' שבט התשכ"ג סיפר: 'כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר חזר אחרי מאסרו מעיר מקלטו קאַסטראַמאַ ללענינגראַד (פּטרבורג), ברך ברכת הגומל .. כיון שהסדר הי' שהרבי עלה לתורה למפטיר, אזי הושיבו כמה רבנים לעיין בדין, אימתי יברך הרבי ברכת הגומל: בכלל הסדר הוא, שהמברך ברכת הגומל עולה תחילה לתורה, ולאחרי ברכת התורה שבסיום הקריאה, מברך ברכת הגומל; אבל כיון שהרבי עלה למפטיר, ומיד לאחרי העלי' לתורה צריך לומר ההפטרה וברכותי', וברכות ההפטרה שייכות לברכות התורה, שעולים ביחד למספר מסויים כו' .. היו שלש סברות: (א) לברך ברכת הגומל לפני ברכת התורה הראשונה, (ב) לברך ברכת הגומל לאחרי מפטיר, (ג) לברך ברכת הגומל בין ברכת התורה שלאחרי' ובין ברכת מפטיר'. אמנם הרבי סיים שאינו זוכר כיצד מה הרבי הריי"ץ עשה בפועל.
ואמנם בשאלה זו דנו בזה כמה מהפוסקים, הגר"ח פאלג'י ברוח חיים8 כתב: 'אם המפטיר יש לו לברך ברכת הגומל יותר נראה אחר ברכת התורה שלאחריה מלומר אחר ברכות ההפטרה דהרי עדיין הס"ת לפניו פתוח, ולא לאחר שגללו הס"ת והוציאוהו מהבימה. ותו דתכף שאומר מקדש השבת כי ברח העם וכשהוא מקודם וירוממוהו בקהל עם ברוב עם, ומה הפסק יש בברכה זו. ובלאו הכי יש מקומות דקורין לחתן דהוא הפסקה גדולה'.
והירך יעקב הביא דבריו (לגבי השאלה הקודמת לגבי ברכה לפני הקדיש) וכתב: 'יראה דליכא דמיון כלל דכבר הרב בא בטעמא משום דהס"ת וכו' וגם דאם יברך אח"כ כי ברח העם כו' עיי"ש משא"כ בנידון דידן דהס"ת מונח בפניו וגם אינם בורחים דתפילת המוספין לפניו ולא ראינו ולא שמענו כדין דיברחו העם ופשוט כשתדקדק שפיר משם יש ראיה וסיעתא למאי דאנו עסוקים והוא משלנו שכתב ומה הפסק וכו' הנך רואה דנכנס בזה משום חששא דהפסק וכתב דלא הוי הפסק ומברך קודם ההפטרה .. אבל עכ"פ דינו דין אמת לברך קודם ההפטרה'.
מאידך בנוה שלום (חזן)9 כתב: 'אם המפטיר צריך לברך ברכת הגומל כתב הרב הגדול שארינו מר"ן החבי"ף ז"ל בס' רוח חיים או"ח סי' קמד שיברך אחר קריאתו בתורה קודם ההפטרה עיי"ש ואין כן מנהגנו, אלא מברך אחר ברכות ההפטרה'. וכ"כ בילקוט יוסף10.
א"כ ראינו שנחלקו לגבי זמן אמירת הגומל בעולה למפטיר, אמנם למעשה נראה שבמקומות שבכל מקרה מפסיקים לאמירת מי שברך וכיו"ב, יברך ג"כ ברכת הגומל - כמ"ש הגר"ח פלאג'י, מיד אחר שברך את הברכות התורה לפני ברכות ההפטרה.
הערות:
1 או"ח סי' ריט ↩
2 וראה ג"כ בשו"ת שבט הקהתי ח"ג סי' עא ↩
3 סי' מ ↩
4 ספר המנהגים ע' 14 ↩
5 שכתב שאת המי שברך לעולה האחרון אומרים רק אחרי אמירת הקדיש ↩
6 ולהעיר שבאהלך באמיתך פכ"ג סכ"א כתב ג"כ שהעולה אחרון, נכון שלא יברך הגומל עד אחרי שאמרו את הקדיש אחר קריה"ת, כדי לא להפסיק בין קריה"ת לקדיש שאחרי', אלא שלמעשה לא ראה שנוהגין כך. ובהערה צג כתב: 'כן ראיתי בהנהגות חב"ד. ואם כי דברי טעם הם, לא ראיתי עדיין למישהו נוהג כן' ↩
7 תו"מ חל"ו ע' 134 ↩
8 סי' קמד ↩
9 אות לו ↩
10 נט"י וברכות סי' ריט דין יא וביאר בהערה: 'דכיון שאין זה לעיכובא לברך הגומל אחר הקריאה בתורה, למה להפסיק בין קריה"ת להפטרה לצורך ברכה זו, שכל קריה"ת משום שמצויים שם עשרה. ומה שטען בספר רוח חיים הנ"ל, שמיד אחר שחותם ברכות ההפטרה 'מקדש השבת' ברח העם, הוא תמוה, שהרי צריכים להתפלל מוסף, ובאמת שכ"כ בנוה שלום חזן, ושכן המנהג לברך אחר ברכות ההפטרה, שלא להפסיק בין קריה"ת להפטרה בברכה זו. ע"ש. וכן עיקר' ↩
[יז] (הלכה 865)
שאלה: האם צריך לברך הגומל בעמידה?
תשובה: כתב הרמב"ם1: 'וצריכין להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר2 וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, וכיצד מודה וכיצד מברך, עומד ביניהן ומברך'.
ורבי אברהם בנו הוסיף3 בשם אביו שקהל העונים צריך לשבת: 'בענין ברכת הגומל ואומר בשם אבא מארי ז"ל שראוי שיהיו השומעין יושבין והמברך עומד לפי שאמר הכתוב ובמושב זקנים וכו' והלכה למעשה נושיב התלמידים כשנברך זאת הברכה כמו שהיה הוא ז"ל סובר ועושה'.
מרן המחבר בכסף משנה העיר על דברי הרמב"ם שהמברך צריך לעמוד: 'ומ"ש עומד ביניהם. צ"ע מנא ליה'4. ובשו"ע לא הביא דין זה.
אמנם הב"ח5 כתב: 'וכתב בכסף משנה וצ"ע מנא ליה ומשום הכי השמיטו בשו"ע ולא כתב דעומד ביניהם נמשך אחר רבינו שלא כתבו. מיהו מנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות והכי משמע לישנא דקרא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו דמדאמר ובמושב זקנים יהללוהו אלמא דהזקנים בישיבה מכלל דהמהללים אינם בישיבה אלא בעמידה'.
המגן אברהם6 הביא את דברי הרמב"ם וכתב: 'טוב לומר מעומד (רמב"ם)'.
האליה רבה כתב7: 'והב"ח כתב דלמד מלישנא דקרא ובמושב זקנים יהללוהו, אלמא דזקנים בישיבה מכלל דמהללים בעמידה ע"כ, ודוחק. ולענ"ד יצא להרמב"ם מדקריא ליה הקרא לשון הלל דמי להלל, דקי"ל לקמן סי' תכב8 דהלל בעמידה דכתיב9 הללו כל עבדי ה' העומדים, וכן המנהג ואין לשנות'.
החיד"א10 העיר על האליה רבה: 'ולא ידענא איך כתב על דברי הרב ב"ח שהם דוחק, ופנה לדרכו, דדחיק ואתי מרחיק. ותו דאי הרמב"ם מכאן יצא לו כמו שסבר, עשה הטפל עיקר, והו"ל להרמב"ם לכתוב בדיני הלל שמצותו מעומד, ולא אשכחן זה אלא בדברי הרב שבלי הלקט כמבואר בב"י לקמן. וגם מ"ש דכתיב הללו כל עבדי ה' העומדים, הוא אגב שיטפיה. ועמ"ש לפנים סי' תכ"ב11. ודברי הרב ב"ח הם דברי הרמב"ם עצמו, דמדכתיב 'ובמושב' נפקא ליה דהמברך מעומד והם יושבים, כמ"ש רבינו אברהם בנו משם אביו הרמב"ם ז"ל, והבאתיו לפנים בס"ד'.
ובספרו ברכי יוסף12, הביא את דברי רבי אברהם בן הרמב"ם, וכ"כ הבן איש חי13: 'העשרה יושבין דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו, והמברך עומד משום דברכה זו היא במקום קרבן תודה והמקריב עומד14 ומקריב'15. אמנם האחרונים לא הזכירו שהעונים צריכים לשבת.
ויש שכתבו בכוונת הרמב"ם שדין זה אינו אלא מצוה מן המובחר, וכמ"ש המשרת משה (עטייה)16: 'ולענ"ד נראה לומר דמ"ש רבינו עומד לאו דווקא לאפוקי יושב דלא מהני וחיובא רמי עליה בהכי אלא בא לומר דמצוה מן המובחר בהכי ולימד לנו דרך ארץ דכך היא המדה מדה טובה מרובה להיות עומד ומשבח להשי"ת על שגמלו כל טוב אבל לאו לעיכובא איתמר דאה"נ אם הודה כשהוא יושב לית לן בה ולכן לא כתב חייב לעמוד בלישנא דחיוב .. וכעת ראיתי להרב אליה רבה ז"ל .. ולענ"ד דגם זה אינו הכריח דבהלל גופיה אי לאו דהוה כתיב ביה העומדים לא הוה משמע מלשון הללו לחודה דבעי עמידה. וא"ת דילפינן גזירה שוה א"כ נילף לכל קראי טובא דמוזכר בהו לשון הלל דחייב למימרינהו בעמידה. באופן דלענ"ד אין לנו אלא דברי מרן ז"ל דלא כתב בשו"ע דבעי עמידה כלל ולשיטתיה אזיל דהקשה על רבינו הכא דצ"ע מנא ליה, ומה גם דלענ"ד דגם רבינו ז"ל לאו בדווקא ולעיכובא קאמר לה. ואפשר דגם מרן הכי סבר אח"כ על דרך שפסק בשלחנו הטהור סתם ולא הזכיר עמידה לא מינה ולא מקצתה והכי עדיף טפי כי היכי דלא נימא דפסק מרן דלא כרבינו'.
ויש שכתבו שדברי הרמב"ם הם טעם המנהג לברך בעת קריאת התורה, וכמ"ש ערוך השולחן17: 'והרמב"ם בפ"י כתב שמברך בעמידה ונ"ל טעמו דכיון שמברך בפני עשרה ואכל בי עשרה שכינתא שריא אינו מדרך ארץ לישב18 ומטעם זה נראה דנהגו לברך ברכה זו אחר שעולה לתורה דאז וודאי יש בין העשרה איזה לומדים והוא מעומד'19.
א"כ למעשה הגם שבשו"ע לא נזכר שצריך לומר הגומל בעמידה, אך למעשה המנהג שמברכים את ברכת הגומל ליד ספר תורה בעמידה20.
--------------
הערות:
1 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
2 תהלים קז, לב ↩
3 חי' מהרמב"ם כת"י שנדפסו בתחילת המעשה רוקח ↩
4 במעשה רקח כתב: 'אפשר דנ"ל מלישנא דקרא וירוממוהו בקהל עם וכו' דמשמע בתוכם כדי שיתעלה יותר שמו ב"ה ומרן הצריכו עיון ונראה כמ"ש'. ובבן ידיד העיר על דבריו: 'והרב מעשה רוקח נראה שהבין בכונת מרן דהכי קא בעי מנ"ל שיהיה ביניהם ולא בצד אחר וכתב דאפשר דנפקא ליה מדכתיב וירוממוהו בקהל עם וכו' דמשמע בתוכם אלו דבריו יעו"ש. ולענ"ד מלת עומד דמשמע מעומד הוא דהצריך עיון מנ"ל ומלת ביניהם אין בה שום דקדוק דה"ק דכולם יושבים כדרכם והוא עומד על רגליו ביניהם שהם יושבים והוא עומד על רגליו וק"ל' ↩
5 או"ח סי' ריט ↩
6 סי' ריט סק"ב ↩
7 או"ח סי' ריט ס"ק ג ↩
8 ס"ז ↩
9 תהלים קלה, ב ↩
10 שיו"ב ס"ק ג ↩
11 אות ו ↩
12 או"ח סי' ריט ס"ק ו ↩
13 ש"א עקב ס"ג ↩
14 להעיר שאדמו"ר הזקן בשו"ע סי' א סי"ד (וראה ג"כ סי' מח ס"א) כתב: 'צריך לומר פרשת הקרבנות מעמד, וכן מזמור לתודה, דוגמת הקרבתן שהיתה מעומד'. אך במהדו"ב סי' ס"ט חזר בו וכתב: 'אבל אי"צ לומר מעמד כמו הכהן שהי' עובד מעומד, מאחר שהוא איננו הכהן העובד, אלא שבקריאתו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב לו הכהן'. וראה לקו"ש חי"ב עמ' 28 הע' 52 ↩
15 ולהעיר שהב"ח, והחיד"א (עפ"י רבי אברהם בן הרמב"ם) למדו את ב' הפרטים (עמידת המברך וישיבת העונים) מאותו פסוק, משא"כ הבא"ח כתב שהדין שהמברך צריך לעמוד, זהו כדין הכהן המקריב ↩
16 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
17 או"ח סי' ריט ס"ו ↩
18 וראה שו"ת חת"ס חאו"ח סי' נא: 'אבל תמי' נשגבה בעיני איך נעלם מהגאונים דברי רמב"ם עצמו בהל' מגלה [פ"ב ה"ז] דתנן פ' הקורא המגלה עומד ויושב [כ"א ע"א] והוסיף רמב"ם אבל לא יקרא יושב בציבור לכתחלה מפני כבוד הציבור ופסקו טור וש"ע רס"י תר"צ וע"ש ט"ז .. מ"מ ס"ל לרמב"ם כל שצריך ציבור בעי עמידה לכתחלה מפני כבוד הציבור, ולא דמי למזמן בעשרה נברך אלקינו בהסיבה וישיבה התם עיקור מצוה כך הוא אבל זולת זה כל שהוא בי עשרה צריך עמידה ואין כאן זכר לקרבן תודה' ↩
19 וראה ציץ אליעזר שו"ת חי"ג סי' יט ↩
20 כתב הפמ"ג בא"א סי' ריט ס"ק ב: 'ומ"מ דיעבד יצא אף ביושב' ↩
[יח] (הלכה 866)
שאלה: האם נשים חייבות בברכת הגומל? (1)
תשובה: כתב מהרי"י חגיז בשו"ת הלכות קטנות1: 'שאלה. אם אשה תברך הגומל? תשובה. למ"ד דעשרה ותרי רבנן מעכב אפשר דאשה לא מיחייבא דכל כבודה ב"מ פנימה. ואפשר דתברך שהחיינו כההיא2 דבריך רחמנא דיהבך לן דאם על קניית כלי חדש אומרו3 על חדוש וקנין גופא לכ"ש ועוד ק"ו מרואה את חבירו4 אלא שלהודות שבחו של מקום מברך ברבים ולהודות על חסרון מעשהו ושהקב"ה גמל עמו לא בצדקתו תקנו ברכה זו אבל אם אין שם עשרה מי פטרו מלשבח את יוצרו בברכת שהחיינו'.
א"כ לדעת מהר"י חגיז נשים פטורות מברכת הגומל מכיון שהברכה צריכה להיות בפני עשרה ואין זה מתאים שאשה תברך בפני עשרה משום צניעות, וכל כבודה בת מלך פנימה.
אלא שבן דורו מרן החבי"ב בכנסת הגדולה5 תמה על נימוק זה: 'תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין הנשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי דמנהג בטעות הוא, דכיון דברכת הודאה היא זו מי פטר לנשים מברכה זו. ואי משום שצריך לאודויי באנפי עשרה ותרי מינייהו רבנן, ואין כבודה של אשה לעמוד בפני האנשים, דכל כבודה בת מלך פנימה. אין טענה זו היא מספקת לפטרה מברכה שנתחייבה בה. ועוד, שהרי אפשר לאשה לעמוד בבית הכנסת של נשים ולברך ברכת הגומל וישמעו האנשים בבית הכנסת שלהם. ועוד, דלא נאמר שצריך לאודויי באנפי עשרה אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אפילו שלא באנפי עשרה יצא, וכמו שהוא דעת רבינו בעל הטורים, אעפ"י שאין כן דעת הרב יונה ורבינו בית יוסף ז"ל, ובאשה שאינה יכולה לברך בפני האנשים, לכתחלה תברך שלא בפני עשרה. ולכן נראה שראוי שתברך האשה ברכת הגומל באנפי עשרה, ולפחות בפני איש אחד או נשים, ואם בירכה בינה לבין עצמה יצאת. וכמדומה לי ששמעתי מקצת חכמי אשכנזים, שבאשכנז האשה מברכת הגומל כמו האיש, וכן נכון לעשות'.
א"כ לדעת כנסת הגדולה הנימוק של חוסר צניעות אינו סיבה לומר שאשה פטורה מהברכה, ובפרט שיש אופנים נוספים שהאשה יכולה לברך באופן צנוע.
ואמנם מצינו בפוסקים כמה אופנים נוספים ליישב את המנהג שנשים אינם מברכות, וכדלקמן:
א) כתב המג"א6: 'ואפשר שמנהגן מפני שס"ל שברכות אלו רשות'.
אמנם הפרי מגדים7 העיר על דבריו: 'ומש"כ נשים דסבירא ליה רשות, איני יודע מאן אומרים רשות, דאף הראב"ד לא אמר אלא שאין צריך שם ומלכות אבל וודאי צריך להודות'.
ב) האליה רבה8 כתב: 'ולענ"ד טעם המנהג כמו בקטן וכדאיתא בזוהר פרשת אמור ובש"ס בכמה דוכתא9 דעיקר עונש אשה בחטא בעלה כמו קטן'.
וכתב הפרי מגדים10 להעיר על דבריו: 'עוד שם לחייבים לא שייך באשה כמו קטן, דעיקר עונש אשה בשביל בעלה, יע"ש. גם זה צ"ע דיש לה עונשים דידה ג"כ'.
ג) יש שנימקו את הסיבה שיולדת אינה מברכת מצד שהאשה אחרי הלידה איננה טהורה, וכמ"ש בויען אברהם11: 'והייתי רוצה לומר דכדי שתהא רצויה לברך וטהרה ממקור דמיה עובר כמה ימים דזה בעצמו מעותד לאשה שחלתה דאינה מברכת הגומל דעל הרוב את מקורה הערה הואיל ואדחי אדחי ומיעוט בזקנות לא דקדקו לומר כיון דרובא נוהגות שלא לברך וזה יע"ן למאן דסברי עד ג או ה'.
וכ"כ בשו"ת ויצבור יוסף12 (שווארץ): 'ועלה בדעתי לומר טעם בדבר שהנשים אינן מברכין .. דהנה חיוב הברכה הוא להודות מיד כשיוצאין מן הסכנה ועכ"פ בעוד שלושה ימים כמבואר בשו"ע שם ס"ו (ועיי' בבאה"ט שם ס"ק ט, ובעט"ז) ונודע שנשים אין רשאין לברך בכל עת מחמת טומאתן בעת נדתן, ונאמר והי' מחניך קדוש .. ויען שאין יכולים לברך כראוי מיד ע"כ אין חייבים עוד, והבן. וחיי ראשי כי אחר שעלה ברעיוני לתרץ כן, ראיתי בס' תורת חיים (סופר)13 שכתב ג"כ כן ושמחתי שלא טעיתי בדעתי'14.
ד) ובהתעוררות תשובה15 כתב סברא נוספת לגבי יולדת: 'צ"ע אם תברך כיון שהוא סכנה כדרך רוב העולם וכולם נצולים מזה וראייה הגם שמותר לחלל בעדה מ"מ צריך שינוי16 מטעם זה שהוא בטבע העולם'.
להלכה כתב אדמו"ר הזקן17: 'אבל נשים ועבדים חייבים בברכה זו ולכן כל אשה יולדת כשתקום מחליה תברך בבית הכנסת של נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים'.
א"כ ראינו שנחלקו הפוסקים האם נשים חייבות בברכת הגומל, וראינו כמה אופנים באחרונים ליישב את המנהג שלא לברך. בהלכה הבאה נראה כיצד המנהג להלכה ולמעשה.
--------------
הערות:
1 ח"ב סי' קסא ↩
2 ברכות נד, ב ↩
3 כמבואר באו"ח סי' רכג ↩
4 או"ח סי' רכה ↩
5 הגב"י או"ח סי' ריט אות ג ↩
6 או"ח סי' ריט בהקדמה ↩
7 א"א או"ח סי' ריט בהקדמה ↩
8 או"ח סי' ריט ס"ק יב ↩
9 שבת לב, ב ↩
10 או"ח משב"ז סי' ריט ס"ק ג ↩
11 שו"ת סי' יז ↩
12 סי' מא ↩
13 או"ח סי' ריט בהקדמה לסימן ↩
14 אמנם דין זה נחלקו בו הפוסקים כמבואר בשו"ע (ואדמו"ר הזקן) או"ח סי' פח, אך ראה שם *שהעיקר למעשה שנשים מחוייבות גם בזמן טומאתן בכל התפלות והברכות* (וראה שו"ת יחו"ד ח"ג סי' ח) ↩
15 ח"א סי' נט ↩
16 שבת קכח, א. טושו"ע (ואדמו"ר הזקן) או"ח סי' של ס"א ↩
17 סדר ברכת הנהנין פי"ג ה"ג ↩
[יט] (הלכה 869)
בהלכה מספר 866 ראינו שנחלקו הפוסקים האם נשים חייבות בברכת הגומל, או שהם פטורות. (2)
שאלה: כיצד נוהגים למעשה?
תשובה: כתב התורת חיים1 שכתב: 'ומה"ט נמי נראה מה שנוהגין מי שילדה לו אשתו כשעומדת אחר לידתה והולכת לביהכנ"ס אז בעלה קורא בתורה וביש מקומות מחוייב הסגן לקרותו לפי שהאשה צריכה להודות על נסה מה שילדה בשלום והמנהג להודות בשעה שקורא בתורה לפרסומי מלתא וגם כשאומר ברכו את ה' המבורך וכו' ה"ל נמי כהודאה דברכה והודאה כי חדא נינהו ויש לזה המנהג סמך במזמור לתודה דכתיב הודו לו ברכו שמו ולפי שאין אשה קוראה בתורה לכך בעלה מודה תחתיה ולפי"ז צריך הבעל להתכוין לכך כשאומר ברכו את ה' המבורך שנותן ברכה והודאה לה' בשביל אשתו דברכת הודאה אם בירך אחר בשביל חברו יצא וכ"ש בבעל ואשה דכחד גופא דמו וכ"ש כשהאשה אומרת אמן על ברכתו דפטורה האשה מלאודויי'2.
האליה רבה3 הביא את התורת חיים, אך לאחמ"כ בהמשך הסימן4 כתב: 'נ"ל דיותר טוב דבעל יאמר לה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר גמלך וכו' והיא תענה אמן, ואף שהעליתי לעיל דאוהביו וקרוביו לא יברכו מ"מ בזה יש לסמוך על הפוסקים דמברכין דאשתו כגופו'.
וכתב הפרי מגדים5: 'וביולדת כתב א"ר אות ה' [=מהתורת חיים] יכוין הבעל בברכת התורה כשאומר ברכו את ה' המבורך להוציא אשתו והיא תענה אמן, כדכתיב הודו לה' ברכו שמו, ובאות י"ב כתב [=מהכנסת הגדולה] תברך היא בעצמה בינה לבין עצמה, וזה י"ל הוה ספק ברכה לבטלה6, אך הדרך הג' שהבעל יאמר שגמלך ותענה אמן אין חשש'.
א"כ לשיטת האליה רבה והפרי מגדים הדרך הנכונה שהבעל יברך והאשה תענה אמן.
אך בהלכה הקודמת ראינו שאדמו"ר הזקן7 כתב שהאשה תברך בעצמה מעזרת נשים: 'בבית הכנסת של נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים'.
וכ"כ החיד"א8: 'נשים חייבות בברכת הגומל ותברך בבהכנ"ס של נשים וישמעו האנשים מבהכנ"ס, או לפחות בפני נשים ואיש אחד. כנה"ג. וכן הסכים הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשו' כ"י סי' קמ"א'.
וכתב הבן איש חי9: 'הנשים חייבין בברכת הגומל ויברכו בעשרה כדי לברך בשם ומלכות, ואם קשה לה לברך בעשרה מחמת הבושה תברך בלא שם ומלכות, ואם אינה יודעת ילמדו אותה בעלה או אחר כי ברכה קצרה היא'.
וכך נהגו למעשה בקהילות הספרדים10 שמקפידים שיהי' מנין11, והאשה מברכת מעזרת נשים וכיו"ב.
ומנהג ירושלים שמתאסף מנין בבית האשה, והיא מברכת כמ"ש הגר"ח נאה12: 'ומנהג העולם שנשים יולדות מברכות ועושין מנין בבית היולדת לתפלת מעריב ומברכת הגומל (וע' שד"ח מערכת ברכות סי' ב דגם בלילה יכולין לברך)'.
וכ"כ הגרש"ז אויערבאך13 [לגבי יולדת, ולא בשאר חיובים]: 'המנהג בירושלים עיה"ק, שהיולדת מברכת הגומל כשהקרובים מתאספין בביתה. אבל על שאר חיובים אין הנשים מברכות, וכן לא יברך בעלה עבורה'. ובהערה ביאר שלידה שונה משאר הסיבות מכיון שהיא חייבת בקרבן.
מאידך מצינו פוסקים (בעיקר אשכנזים) שכתבו שהמנהג בפועל בהרבה קהילות שנשים לא מברכות וכמ"ש ערוך השולחן14: 'ונשים נהגו שלא לברך ואין בזה שום טעם ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריה"ת לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו ולכן נכון שיברכו ואולי מפני דכתיב בקהל עם ונשים לא מקרו קהל ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ ולכן נמנעו מזה [ועמג"א]'.
וכ"כ המשנה ברורה15: 'וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד'.
א"כ ראינו שישנם מנהגים שונים בקהילות שונות האם האשה מברכת או לא, ויש שנהגו שהאשה תשמע את ברכת התורה של הבעל העולה לתורה והוא יכוון להוציאה והיא יוצאת י"ח בעניית אמן.
ולגבי מנהג חב"ד ישנם שמועות שונות16, ולמעשה התפשטה ההנהגה בחב"ד שנשים לא מברכות17.
--------------
הערות:
1 סנהדרין צד, א ↩
2 על האפשרות שבעל יפטור את אשתו ראה הלכה מספר 855 שנחלקו בדין זה. וראה גם שו"ת נשמת חיים (אבולעפיא) חאו"ח סי' ב ↩
3 או"ח סי' ריט ס"ק ה ↩
4 ס"ק יב ↩
5 או"ח משב"ז סי' ריט ס"ק ג ↩
6 וראה לקמן בבן איש חי, ומ"ש הרבי לקמן הערה 11 ↩
7 סדר ברכות הנהנין פי"ג ה"ג ↩
8 ברכ"י או"ח ריט ס"ק ב ↩
9 ש"א עקב ס"ה ↩
10 וראה שו"ת יחו"ד ח"ד סי' טו ↩
11 ראה גם מכתבו של הרבי (אג"ק ח"כ ע' קב): 'ברכת הגומל בנשים .. *ולהעיר ממנהג הכי תמוה דספרדים בלונדון שמברכת בפ"ע* (הובא בס' כתר ש"ט להרב גאגין (ע' תקפב))' ↩
12 קצות השלחן סי' סה בדה"ש אות ו. והרבי במכתב שם מציין אליו ↩
13 הליכות שלמה פכ"ד ס"ד ודבר הלכה ג ↩
14 או"ח סי' ריט ס"ו ↩
15 או"ח סי' ריט ס"ק ג ↩
16 ראה התקשרות גליון תרפג. סידור אדמו"ר הזקן (רסקין) ח"א ע' שפג עיוני הסידור 1027 ↩
17 וראה גם בספר הרב אשכנזי ח"א ע' 288: *'הרב גרליק שאל את הרבי האם יולדת מברכת הגומל, ונענה כי לא ראה שנוהגים כך'* ↩
[כ] (הלכה 870)
שאלה: האם צריך לענות אמן אחר ברכת הגומל?
תשובה: כתב האורחות חיים1: 'ואם היה צריך להודות מברך בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כרחמיו וכרוב חסדיו ועונין החזן וכל השומעים אמן. ואח"כ אומר צור שגמלך כל טוב הוא יגמלך חן וחסד סלה אמן'.
ובספר על הכל2 כתוב: 'ונהגו העולם לברך ברכת הודאה אחרי שקראו בתורה בא"י אמ"ה הגואל לחייבים טובות, והר"ם פעם אחת עמד בישיבתו ובירך בא"י אמ"ה הגומל לחייבים וצוה לתלמידים לענות אמן כי אמת שצריך לענות אמן'.
אמנם המחבר3 כתב: 'והשומעים אומרים מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'. ולא הזכיר את עניית אמן, והסמ"ע בהגהותיו על השו"ע כתב: 'והשומעים עונים אמן קודם שאומרים מי שגמלך'. וכ"כ האליה רבה4: 'עוד כתב מי שצריך להודות, עונין החזן וכל הציבור אחריו אמן מי שגמלך כל טוב וכו''.
ובדעת המחבר י"ל5 שסמך על מ"ש בסי' רטו ס"ב: 'השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אעפ"י שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה, אע"פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן'.
גם השערי אפרים6 כתב שצריך לענות אמן, ובפתחי שערים7 כתב: 'בשו"ע ובכל הפוסקים לא נזכר שהשומעים יאמרו אמן ונראה שסוברים שמה שאומרים מי שגמלך כו' הוא עולה במקום עניית אמן8 אך באליה רבא הביא בשם מהר"ם מינץ מי שצריך להודות עונה החזן אמן וכל הציבור אחריו אמן מי שגמלך כל טוב כו' .. ונראה שסובר שאמן זה שהוא הילול ושבח להקב"ה על הגמול שגמל עם זה אינו ענין למה שאומרים מי שגמלך שאין זה רק ברכה להאיש המברך ולכן צ"ל מתחילה אמן על ברכת המברך להקב"ה'.
ועד"ז כתב בהתעוררות תשובה9: 'ומה שאינן נוהגים העולם לומר אמן אחר ברכת הגומל רק עונים מי שגמלך יש ליישב כי כוונת אמן אמת הדבר שהקב"ה גמל לחייבים טובות אמת דבריו ויגמול עוד חסדים וטובות וכיון שעונים מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה בזה מאמתים הדבר שהקב"ה גמל לו כל טוב ומבקשים שכן יגמול עוד כל טוב להבא ואמרו בפיהם כוונת אמן ויוצאים בזה אבל לכתחלה ודאי נ"ל שיענו אמן'.
בספר עלי תמר10 כתב: 'ראיתי בשם הגאון רבי זלמן טיקטין ז"ל אבד"ק ברעסלויא שכתב כמדומני שלא נהגו לענות אמן אחר המברך ברכת הגומל רק עונים תיכף מי שיגמלך טוב וכו' ואפשר דטעמא הוא שלא יהיה במשמע שהצבור עונים אמן גם על מה שאמר הגומל לחייבים, והרי הוא חייב בעיניהם ע"כ'.
בסידור אדמו"ר הזקן בדפוסים הראשונים לא הופיע עניית אמן אחר ברכת הגומל, ונוסף לאחמ"כ בדפוסים מאוחרים.
והרבי כתב במכתב11 להגר"ח נאה: 'אגב, הנה זה מכבר מחיתי ומוחה גם עתה במנהג מוזר ביותר שבברכת גומל הנוכחים אינם עונים אמן על הברכה עצמה אלא משיבים מי שגמלך כו'. ונפלא הדבר שנתפשט המנהג כך, וכן ראיתי כמה פעמים בהבתי כנסיות שהתפללתי שם שאין עונים אמן'.
ועפי"ז עורר הגר"ח נאה על עניית אמן12: 'אחד מגדולי הדור עוררני לפרסם מה שראה שאין הקהל עונים אמן אחר ברכת הגומל רק מי שגמלך טוב כו', ומצוה לפרסם שמחוייבים לענות אמן קודם על הברכה ואח"כ לומר מי שגמלך. וכעין שכבר העירו בספרים לענות אמן אחר מחיה המתים ואחר המחזיר שכינתו לציון, שיש מתחילין קדושה ומודים ושוכחים לענות אמן. ויש לפרסם כי ישנם כאלה אשר אינם עונים אמן אחר ברכת הגומל, ורק משיבים לו מי שגמלך טוב, וזה טעות'13.
ובספר המנהגים14 כתוב: 'אחר ברכת הגומל, קודם עניית מי שגמלך כו' צריכים לענות אמן'.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין במידה והשומעים ענו אמן ולא אמרו מי שגמלך טוב וכו'?
תשובה: כתב המגן אברהם15: 'ואם לא אמרו אינו מעכב'. וביאר המחצית השקל: 'דבגרסת גמרא שלנו16 אינו שהשומעים ישיבו, אלא דהרמב"ם17 כתבו והטור העתיקו, ולכן אע"ג דלכתחילה חיישינן לדעת הרמב"ם והטור, מ"מ דיעבד סמכינן אגרסא שלנו'.
--------------
הערות:
1 ח"א דין מה שמוסיפין בשני ובחמישי אחר י"ח אות כד ↩
2 לאחד מרבותינו הראשונים סי' כא. (אמנם הוא לא הזכיר את עניית מי שגמלך) ↩
3 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ב ↩
4 סי' קמא ס"ק ו ↩
5 וראה אהלך באמיתך (שטרן) פכ"ג הערה מה, והביא שעד"ז כתב בפירוש שער החדש על בעל העיטור הל' מילה ש"ג ח"ד אות כ לבאר מדוע לא הוזכר לגבי ברית שהשומעים עונים אמן ↩
6 שער ד ס"ל ↩
7 אות כד ↩
8 אך צ"ע שהרי בגמרא לא נזכרה אמירת השומעים וא"כ פשיטא שמדינא דגמרא חובה לענות, אמן, וכיצד בכוחו של מנהג עניית הציבור 'מי שגמלך' יחליף דין ברור. וראה גם אהלך באמיתך שם - שהרי גם בברית לא הוזכרה עניית אמן, ושם לא שייך סברא זו. וא"כ ברור שסמכו על חובת עניית האמן, ורק שהוסיפו שיש לומר גם את התוספת של כשם שנכנס/מי שגמלך ↩
9 שו"ת ח"א סי' נט ↩
10 ירושלמי שבת פ"ב ה"ו ↩
11 אג"ק ח"ד ד ע' רס ↩
12 הובא בקצוה"ש הערות למעשה ע' ע ↩
13 וראה ג"כ ילקוט יוסף נט"י וברכות סי' ריט ס"ד שכתב: 'יש להזהיר את הקהל שיענו אמן אחר ברכת הגומל קודם שיענו 'צור אשר גמלך כל טוב סלה'. והמברך עונה אחר הקהל 'אמן כן יהי רצון'. ובהערה ד כתב: 'ושמעתי ממרן אאמו"ר שליט"א, שיש לענות אמן אחר ברכת הגומל, ואין לסמוך על מה שאמרו בפיהם כוונת אמן, אלא בעינן אמירת אמן בדוקא' ↩
14 ע' 14 ↩
15 או"ח סי' ריט ס"ק ב. והביאו המשנ"ב ס"ק ה ↩
16 ברכות נד, ה - וכמבואר בהלכה מספר 856 ↩
17 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
[כא] (הלכה 871)
שאלה: עד מתי אפשר לברך?
תשובה: כתב רבינו אשר נביו1: 'קבלתי ממורי הרב שיחיה, דעד שלשה ימים יש לו שהות לברך ברכת הגומל, מכאן ואילך הויא ליה מעוות לא יוכל לתקון. והביא ראיה מדאמרינן בעירובין פרק הדר עם הנכרים הבא מן הדרך לא יתפלל מפני שהוא מבולבל. אלמא דעד שלשה ימים הוא קרוי בא מן הדרך. ואמר [לי] שרבו הרשב"א אמר לו שקיבל מה"ר יונה ז"ל דעד חמשה ימים יכול לברך'. ובקיצור הספר בתרומת הפרדס כתב: 'ויכול להודות תוך שלשה ימים שבא מן הדרך'.
אך הרא"ה2 כתב: 'מיהו עשרה דאמרינן נמי לאו לעכובא אלא למצוה לכתחלה הא אם לא מצא עשרה מברך בלא עשרה ובלא תרי רבנן, מיהו אע"ג דלאו לעיכובא נינהו ראוי הדבר להמתין עד שלשים דילמא מתרמיא ליה מצוה כהלכתא מכאן ואילך לא צריך להמתין'. ומדבריו נראה שאפשר לברך גם אחר ל' יום3.
וכן פסק הטור4: 'ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כ"ז שירצה'. וביאר בחדושי הגהות מהרל"ח5: 'כיון שלא נתנו בגמרא זמן לברכה זו משמע דמברך כל זמן שירצה'.
וכ"כ הצדה לדרך6: 'וראוי לו לאדם לאמרה תוך שלשה ימים ואם לא אמרה יאמר אותה אפי' אחר כמה ימים לפי שברכה זו נתקנה כנגד תודה ותודה יכול להביאה כל זמן שירצה'.
הבית יוסף7 הביא את דברי הראשונים הנ"ל: 'אם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה. זו היא סברת רבינו אבל בארחות חיים כתוב בשם הרמב"ן דעד שלשה ימים מברכין ואני מצאתי8 כתוב דטעמא מדאמרינן בעירובין9 הבא מן הדרך לא יתפלל עד שלשה ימים נראה דעד שלשה ימים קרוי בא מן הדרך ועוד מצאתי כתוב10 שהרשב"א קיבל מה"ר יונה דעד חמשה ימים יכול לברך'.
א"כ מצינו ג' שיטות בדברי הראשונים עד מתי סוף הזמן לברכת הגומל: 1) עד ג' ימים. 2) עד חמשה ימים. 3) אין הגבלת זמן.
ולהלכה כתב המחבר11: 'אם איחר, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה12, 13 ונכון שלא לאחר שלשה ימים'. וכ"פ החיד"א14.
וכתב הכנסת הגדולה15: 'ואני נוהג כשאני בא מן הדרך יום שני שאין ס"ת עד יום חמישי, וכבר עברו ג' ימים, להודות בפני עשרה בתוך הג' ימים, ולא להמתין עד יום חמישי שכבר עברו שלשה ימים'.
אמנם בעטרת זקנים16 [בדפוס הראשון17] כתוב כדברי הרשב"א בשם הרבינו יונה: 'ונכון שלא כו' דעד ה' ימים מברך'. וכ"כ הבאר היטב18 בשמו: 'ובדיעבד עד ה' ימים מברך עיין עטרת זקנים'.
אלא שבדפוסים המאוחרים19 שינו את לשונו וכתבו ג' ימים, ועפי"ז תמה האשל אברהם (בוטשאטש)20 על הבאר היטב: 'הנה בעטרת זקנים לא הוזכר רמז מזה, ואין לדבריו שום שרש, ויש לברך גם אחר כמה שבועות'.
וכמו"כ תמה השד"ח21, וכתב: 'וכן אני מורה ובא בעיר הזו לאנשים החוזרים מהיריד, ולפעמים באים ביום א' ואין עולים לס"ת עד יום השבת כי זהו כבודם ויש שאין באים לביהכ"נ בימות החול וביום השבת כשעולים לס"ת אומר להם שיברכו הגומל (אף שהי' להם שלא לאחר והיו יכולים לברך אף בלא עליית התורה. עכ"פ כיון שאין מברכים קודם לכן יכולים לברך בעלותם לס"ת אף שהוא אחר ה' ימים)'.
ולמעשה אדמו"ר הזקן22 כתב כדברי המחבר וכנסת הגדולה: 'ואם איחר מלברך יש לו תשלומין כל זמן שירצה ונכון שלא לאחר ג' ימים23 לפיכך אם יצא מן הסכנה ביום ב' אחר קריאת התורה יברך בפני עשרה בלא ספר תורה ולא ימתין עד יום ה''.
א"כ לכתחילה יש לברך תוך שלושה ימים [אפילו אם בגלל זה יצטרך לברך שלא ליד ספר תורה], אמנם במקרה שהתעכב ולא בירך יכול לברך גם אח"כ כל זמן שירצה.
--------------
הערות:
1 פרדס שער הראיה ↩
2 ברכות דף נד, ב וראה הלכה מספר 862 והערה5 ↩
3 ראה שד"ח אסיפת דינים מערכת ברכות סי' ב אות יג בסופו ↩
4 או"ח סי' ריט ↩
5 אות ה ↩
6 מאמר א כלל א פ"ב ↩
7 או"ח סי' ריט ↩
8 לכאורה כוונתו לספר הפרדס הנ"ל ↩
9 סה, א ↩
10 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ו ↩
11 ולהעיר ממ"ש ערוה"ש או"ח סי' ריט ס"ז: *'ונ"ל דאם הפליג זמן רב עד שנשכח העניין אין לו לברך עוד ואבד הברכה'*. וראה מ"ש בפסקי תשובות הערות סימן ריט הערה 95 לבאר דבריו. אך מפשטות לשון השו"ע, ומשתיקת כל הפוסקים משמע שיכול לברך תמיד אפילו אחרי זמן מרובה, ובפרט עפ"י מ"ש הצידה לדרך שזה כקרבן תודה, וא"כ ליתא הגבלת זמן. [ויל"ע במקרה שבירך הגומל על דבר אחר (אלא שלא זכר בשעת הברכה את הנס הנוסף שקרה לו) שיתכן שכבר לא יכול לברך, כיון שנוסח הברכה הוא כללי] ↩
12 וראה מ"ש האחרונים (שו"ת שו"ת שואל ונשאל ח"ה או"ח סי' כו. שו"ת יחו"ד ח"ג סי' יד, שו"ת יבי"א ח"ג או"ח סי' טז) לדון בדעת המחבר ומדוע לא אומרים סב"ל כנגדו ↩
13 לדוד אמת סי' כג אות ג. וראה ג"כ כף החיים או"ח סי' ריט ס"ק לח ↩
14 הגב"י או"ח סי' ריט אות א ↩
15 או"ח סי' ריט ס"ק א ↩
16 שנדפס בעיר 'דיהרנפורט' שנת תס"ב ↩
17 שם ס"ק ט ↩
18 מהדפוס שנדפס בעיר 'אמ"ד' שנת ת"פ ↩
19 סי' ריט ↩
20 אסיפת דינים מערכת ברכות סי' ב אות יג ↩
21 סדר ברכת הנהנין פי"ג ס"ה ↩
22 וראה לקו"ש חכ"ח ע' 149 הערה 9 ↩
[כב] (הלכה 872)
שאלה: מה הדין כאשר מפליג באוניה בזמנינו כאשר האוניות בטוחות יותר מהאוניות שהיו בעבר?
תשובה: בהלכה מס' 849 ראינו שנחלקו הפוסקים לגבי הולכי מדברות בימינו שנוסעים בתחבורה בטוחה כרכבת וכדומה, ולמעשה אין לברך הגומל למנהג בני אשכנז [שאינם מברכים על נסיעה מעיר לעיר] כיון שאין זה נחשב שנכנס למקום סכנה.
אמנם גם לשיטה זו יש שכתבו לחלק לגבי יורדי הים שלמרות שמפליג באוניה שהיא יותר בטוחה מבעבר אעפ"כ מברך, וכמ"ש האגרות משה1: 'טעם שאף בנסיעות הספינות שבזמננו נמי מברכין, אף שנגד הספינות דבזמן הגמ' ואף בזמן הש"ע הוטבו לענין סכנה בהרבה מאד שרק לפעמים רחוקות טובא אירע טביעה בספינה, ואולי הוא פחות מסתם דרכים שבזמנם שהיו בחזקת סכנה, שהוא משום דכיון דהספינה שיושב בה נחשבה שניצול על ידה מהסכנה שהוא במים שנמצא שאף בספינות שלנו הוא נחשב ניצול מהסכנה והרי שייך בעצם לברך, רק אם היה ודאי בלא שום ספק שבספינה ניצולים מהמים היה פטור, משום שלא היה שייך להחשיב שנעשה לו חסד מהשי"ת בנסיעה זו, אבל כיון שאף בספינות אלו שבזמננו אינה הצלה ברורה אף שרק לפעמים רחוקות אירע טביעה שלא מצלת, נחשב עכ"פ שנעשה לו חסד מהשי"ת שיש לברך, ואף שהוא חסד קטן מכפי שהיה בימים ההם נמי צריך לברך דכי על חסד קטן לא נודה להשי"ת שעשה עמנו החסד, והא חזינן לגבי חיוב ברכה על עניני אכילה ושתיה והנאה שאין חלוק בין אכילה ושתיה והנאה גדולה לאכילה ושתיה והנאה מועטת. ול"ד להולכי סתם דרכים שבעצם אין בזה סכנה ואין צורך להצלה ורק כשאירע איזה דבר כליסטים וכדומה צריכים להצלה, אבל כיון שלא אירע שלא היה שם שום דבר המזיק הרי נתברר שלא היה שם שום חשש סכנה ולא נעשה עמו יותר חסד מכפי שהיה בביתו. ולכן אף שעתה במדינתנו נוסעים במאשינעס /במכוניות/ שיותר מצוי חשש סכנה נמי א"צ לברך אלא כשאירע ח"ו איזה דבר שפגעו ונגעו המאשינעס ולא הוזקו, אבל כשהיה כשורה שלא נפגע במאשין אחר, הרי נתברר שלא היה חשש סכנה ולא נעשה עמו יותר חסד מאם היה בביתו'.
והמנחת יצחק2 כתב: 'והנה לכאורה, שפיר כתב הרה"ג הנ"ל שם לחדש, דבזמן הזה, דמחמת התרבות הטכניקה נתחדשו מכונות כאלה בהנהלת האניות, עד שלא נחשב כלל לסכנה, אין לברך ברכת הגומל בכל יורדי הים, רק אם באמת אירע להם סכנה וניצלו, אמנם כיון דכ"ע נהגו לברך, אנו מחוייבים להפוך בזכותם, דשייך בזה מש"כ בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' ט), באמצע התשובה, בזה"ל, כלל גדול שהי' מסור בידינו, אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מה עמא דבר, כי פשוט היא, אשר באהבת ד' את עמו ישראל, יסור מכשול מדרכיהם וכו' עיי"ש, והנראה, דבאמת גם בזמננו, מתרמי כמה פעמים, שנטבעים איזו אניות, אלא דלא הוי מיעוט המצוי, כמו בשנים קדמוניות, ע"כ חיוב ההודאה במקומה עומדת'.
ובאורח משפט3 כתב: 'שאלתני אחי הנעלה מו"ה חיים הכהן שי', אם יברך ברכת הגומל בעברו דרך אני' בלב ים במסעו, ששמע יש אומרים שבזמן הזה לא שכיח סכנה בימים כבימים הראשונים. והנה זה ברור דאין להם על מה שיסמכו כלל, דמסתבר דתקנת ברכת הגומל נגזרה במנין, וכל דבר שבמנין אעפ"י שבטל הטעם אינו בטל כי אם במנין אחר, ומכ"ש שהטעם נוהג לגמרי ואפי' הוחלש כ"ש אין בכך כלום. וק"ו שבאמת הוא מפורש בדברי קבלה, והוי כד"ת שאין ראוי כלל לחוש לחידושי הזמנים'.
א"כ ראינו שכתבו הרבה פוסקים4 שגם כיום שמפליגים בספינות יותר בטוחות אעפ"כ נשאר חובת ברכת הגומל5, 6.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין כאשר נוסע בנהר האם גם נחשב כיורדי הים לברכת הגומל?
תשובה: כתב המשנ"ב7: 'אי דוקא ים או ה"ה נהר שמהלכין בו באניות או בדוברות עצים כמו שדרך בנהרות הגדולים נראה לכאורה דתליא במנהג ספרד ואשכנז המבואר לקמן במחבר ס"ז דלמ"ד התם אפילו בסתם דרכים נמי מברכין כמו כן ה"ה הכא לא גרע נהר גדול מסתם דרכים אכן לפי מנהג אשכנז דבדרך אין מברכין אפשר ה"ה גם גבי נהר אין מברכין דלא שכיחא סכנתא כמו גבי ים גמור כנ"ל'.
א"כ השט בנהר לא נחשב יורדי הים, ולכן הנוסעים באוניה בנהר אינם מברכים הגומל כשעלו מהנהר.
בהלכה הבאה נדון לגבי ברכת הגומל על טיסה במטוס.
--------------
הערות:
1 שו"ת או"ח ח"ב סי' נט ↩
2 שו"ת ח"ד סי' יא אות ה ↩
3 שו"ת או"ח סי' מה ↩
4 וראה גם תשובות והנהגות ח"ב סי' קמח. וגם מדברי הפוסקים (ראה שבט הלוי שו"ת ח"ט סי' עב, להורות נתן שו"ת ח"ז סי' י) לגבי הנוסעים במנהרות מתחת הים (כגון מאנגליה לצרפת) שכתבו לפטור מחיוב ברכה כי כאשר הם במנהרה נחשבים עוברי יבשה ולא יורדי ים, מוכח שלמדו שיורדי ים גם כיום חייבים לברך ↩
5 אך ראה במנחת יצחק שם שדן לגבי: 'עיירות העומדות בין הימים, ומנהגו של עולם בשם, ליסע בכל יום ממקום למקום דרך הים, ובלעדי זה, לא הי' אפשר לחיות שם אפילו חיי שעה'. ואכמ"ל ↩
6 וכנ"ל לכאורה הדברים נכונים גם לשיטות שרכבת הנוסעת במדבר אין חיוב לברך הגומל (בנוסף לסברת האגרות משה הנ"ל, שצ"ע אם היא מתאימה לביאור הלכה דלקמן) כי החשש ברכבת כיום בנסיעה במדבר איננה מחמת המדבר, והיא שווה לחשש בנסיעה במקום ישוב. משא"כ יורדי הים גם כיום החשש הוא כבעבר מצד סכנת הים ↩
7 או"ח סי' ריט ביאור הלכה ד"ה יורדי הים ↩
[כג] (הלכה 873)
שאלה: האם אחרי טיסה צריך לברך ברכת הגומל? (1)
תשובה: בהלכה מספר 849 ראינו שנחלקו בני אשכנז וספרד לגבי ברכת הגומל על הליכה מעיר לעיר במקום שלא מוחזק מאוד כמקום סכנה, שלפי מנהג ספרד מברכים הגומל בכל דרך, ולבני אשכנז רק כאשר הולך במקום המוחזק לסכנה.
ועפי"ז מסתבר לומר1 שלמנהג בני ספרד בודאי יש לברך על טיסה כדין הולכי דרכים2, משא"כ לבני אשכנז שיש לדון האם הטיסה היא מקום המוחזק בסכנה, או לא.
ולמעשה נחלקו בזה הפוסקים וישנם באופן כללי שלשה גישות, א) יש שכתבו שיברך בלא בשם ומלכות. ב) יש שכתבו שיברך בכל טיסה מצד סכנה, או שהשהייה באויר דינה כים או כמדבר. ג) ויש שנהגו לברך רק במידה ועובר מעל ים אך במידה וטס רק מעל יבשה לא יברך, וכדלקמן:
א) החלקת יעקב3 כתב: 'י"ל דאין לחדש מעצמנו ולהוסיף על הד' צריכין להודות בנוסע באוירון לא על דרך הים, כיון דאין בכלל דרך ולא בכלל יורדי הים4. ואף דפסקינן להלכה דהני ד' לאו דוקא וה"ה למי שנעשה לו נס .. זה דוקא בנס שאירע לו, אבל בנוסע באוירון אם נחשב לו כסכנה ונעשה לו נס, ממילא אסור לו לנסוע באוירון, כבשבת ל"ב לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס וכו' מנכין לו מזכיותיו וכו''. ועפי"ז כתב למעשה: 'א"כ מהנאות לברך בזה בלא שם ומלכות, כמו בכל ספק ברכה, וכן דעת מרן קה"ק מבעלזא שליט"א לפסוק לכ"א שבא לשם באוירון, אף שנודע לי שדעתו הקדושה אינה נוחה לנסוע באוירון, וכמובן משום חשש סכנה, עכ"ז דעתו לברך רק כמו בכל ספק ברכה בלי שם ומלכות .. א"כ לפענ"ד מהנכון ביותר לומר כמבואר בריב"ש סי' ת"ח בברכה בספק לומר בנוסח זה ברוך אתה השם מלך העולם וגו' דבזה אין שום חשש דלא תשא. וא"כ לפע"ד בשאלתנו מהנכון בנוסע באוירון ואף שלא על הים לברך בנוסח זה ברוך אתה השם מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. וכן ראוי להורות'4.
א"כ לשיטה זו יש כאן ספק ברכה ולכן מברכים הגומל בלי שם ומלכות.
ב) הגר"ח נאה5 כתב: 'והנוסעים באוירון בודאי צריכים לברך אפי' מעיר לעיר שהדרך של האויר הוא בחזקת סכנה לכו"ע כמו שעינינו רואות'6. ובקצוה"ש הערות למעשה7 כתב: כאשר הוגד לי שישנם אנשים הנוסעים באוירון ומסופקים אם לברך ברכת הגומל, לפי שאין נסיעה באוירון לא מיורדי הים ולא מהולכי מדבריות, וע"כ ישנם שאין מברכים, מצוה להודיעם שחייבים לברך הגומל. א) דאין הכוונה רק לים ומדבר, העיקר כיון שעזב את הישוב ונמצא במקום סכנה חוץ לישוב, וזה מדבר וים, והיום גם באויר, אשר הוא ג"כ חוץ לישוב. והוא מקום סכנה יותר גדול מיורדי הים באניות, אותה הרוח סערה אשר מסכנת את הנסיעה בים, היא עצמה מסכנת את הנסיעה באויר עד שהאוירון יעלה שמים וירד תהומות. ב) וכבר נהגו לברך בכל סכנה שניצל ממנה, אפילו אם גנבים או שודדי לילה באו עליו והוא בחשש סכנת נפשות, כ"ש באוירון שהוא עלול להתקלקל בכל שעה מעצמו אפילו בלא רוח סערה, ונוסעיו נמצאים בסכנה יותר גדולה מהנוסעים באניה, בוודאי צריכים לברך'.
והאגרות משה8 כתב: 'בספינה שהוא על המים הרי עצם ההליכה הוא ענין סכנה שצריך לינצל ממנה דהא במים א"א לחיות אלא זמן משהו בלא הצלתו מהמים ע"י שנמצא בספינה, ולכן כיון שאירע לפעמים שמתקלקלת הספינה ונמצא שאין ההצלה ברורה צריך להודות ולברך הגומל, וא"כ כ"ש בעראפלאן שגרוע ממים שאף רגע אחד אין יכול להיות באויר שודאי שישיבתו בעראפלאן הוא הצלה וכיון שאירע לפעמים שמתקלקל העראפלאן הרי נמי נמצא שאין ההצלה ברורה שלכן יש לו להודות בברכת הגומל. וזהו הטעם שאף בנסיעות הספינות שבזמננו נמי מברכין, אף שנגד הספינות דבזמן הגמ' ואף בזמן הש"ע הוטבו לענין סכנה בהרבה מאד שרק לפעמים רחוקות טובא אירע טביעה בספינה, ואולי הוא פחות מסתם דרכים שבזמנם שהיו בחזקת סכנה, שהוא משום דכיון דהספינה שיושב בה נחשבה שניצול על ידה מהסכנה שהוא במים שנמצא שאף בספינות שלנו הוא נחשב ניצול מהסכנה והרי שייך בעצם לברך, רק אם היה ודאי בלא שום ספק שבספינה ניצולים מהמים היה פטור, משום שלא היה שייך להחשיב שנעשה לו חסד מהשי"ת בנסיעה זו, אבל כיון שאף בספינות אלו שבזמננו אינה הצלה ברורה אף שרק לפעמים רחוקות אירע טביעה שלא מצלת, נחשב עכ"פ שנעשה לו חסד מהשי"ת שיש לברך, ואף שהוא חסד קטן מכפי שהיה בימים ההם נמי צריך לברך דכי על חסד קטן לא נודה להשי"ת שעשה עמנו החסד .. ופשוט שאין חלוק בין נוסעים בעראפלאן למעבר הים או לנוסעים במקום יבשה ממקום למקום שבכולם להטעם שבארתי צריך לברך אף כשלא אירע שום דבר בדרכו. ושמעתי שיש שמורים שלא לברך, ואינו כלום, אלא צריך לברך'.
א"כ לדבריהם בכל טיסה צריך לברך ברכת הגומל, [ולדעת האג"מ הוא כדין ספינה].
בהלכה הבאה נראה מה שכתבו פוסקים נוספים בסוגיה זו.
--------------
הערות:
1 וראה גם חלקת יעקב סי' נה דלקמן בתחילת דבריו. וראה שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מז ↩
2 ולהעיר שגם למנהג בני ספרד יש שכתבו (ראה יביע אומר ח"ב סי' יד) לברך רק בטיסה של יותר מ72 דקות, וכפי שהובא בהלכה מס' 853 שיש מהפוסקים שמחשבים את שיעור פרסה בזמן ההליכה של פרסה ולא במרחק, ע"ש ↩
3 או"ח סי' נה ↩
4 וראה במכתבו של הרבי (לקו"ש חי"ב ע' 152): 'ואף שישנה שמועה שגדול א' דייק הלשון יורדי הים, משא"כ בנסיעה מעל לים, אין אנו אחראים לשמועות, ובפרט לדעת אלו (הובאו בשד"ח כללי הפוסקים כלל טז ס"נ) שאין לנו ללמוד מהכתובים דרשות שלא הוזכרו ברז"ל. אף שכמובן יש לחלק קצת בין סכנת הים בנוגע לאוני' הנמצאת בין גלים משא"כ באוירון הנמצא באויר, וכנ"ל כ"ז לפלפולא שהרי נהגו לברך גם מעין ד' החייבים שבכתוב' ↩
5 וראה גם שו"ת בצל החכמה ח"א סי' כ ↩
6 קצוה"ש סי' סה בדה"ש ס"ק ב ↩
7 אמנם יתכן שדבריו הם עפ"י המציאות בזמנו שעצם הטיסה במטוס נחשבה יותר לדבר מסוכן, (אמנם להעיר מקובץ תל תלפיות שנת תרצ"ד אות נח - הובא בטהרת יו"ט ח"ח ע' קי), וראה גם מש"כ הרבי במכתב שם שי"ל ש[גם אם נאמר שאין הטיסה נחשבת ליורדי הים] הדבר תלוי במחלוקת שהתבארה בהלכה 847 האם ברכת הגומל היא דווקא בד' אלו שנזכרו או גם בסכנה אחרת ושלשיטות הסוברות שגם בסכנות אחרות אומרים הגומל וכן דעת אדמו"ר הזקן, א"כ גם בטיסה י"ל הגומל. ובאגרת זו הרבי הוסיף ציון לאחר זמן: 'זה עתה ראיתי בספר טהרת יו"ט ח"ח (עמ' צז ואילך) ובשו"ת ציץ אלעזר חי"א סי' יד כמה דעות בזה'. וראה גם לקמן בהלכה הבאה מענה הרבי לרב רייצ'יק לגבי השינוי של הטיסות מבעבר ↩
8 ע' סט ↩
9 ח"ב סי' נט ↩
[כד] (הלכה 874)
ברכת הגומל אחרי טיסה (2)
בהלכה הקודמת ראינו כמה מדברי האחרונים לגבי ברכת הגומל אחרי טיסה, ובהלכה זו נראה עוד שיטות, וכיצד נהוג למעשה.
המשך, ב) הציץ אליעזר1 כתב שמברכים על טיסה כדין אוניה, והולכי מדבר: 'לפענ"ד נראה ברור שהבא מדרך רחוקה בטיסה באוירון יש לו לברך ברכת הגומל בשם ומלכות. כי הוא בכלל עוברי דרך ים וגם בכלל הולכי מדברות, ותרוייהו איתנהו ביה, שהרי האוירון בדרך טיסתו טס גם מעל גבי הים וגם על גבי מדבריות .. וזיל בזה גם בתר טעמא, ואותה הסכנה שישנה בהליכה בספינה ובמדברות ישנה גם בטיסה באוירון, ואולי עוד יותר מזה, ואם מצינו בספר הערוך ערך ארבע שמביא בשם רב האי גאון שהשיב דסכנת יורדי הים יותר גדולה מהשאר מפני דבחד ריגעא אובדין יעו"ש, הרי מכ"ש בטיסה באוירון שכפי הידוע הסכנה יותר גדולה גבי נוסעים דיאבדון בחד ריגעא מסכנה כזאת בזמנינו לגבי יורדי הים באניות, ומעשים בכל יום יוכיחו על כך, ובקילקול בורג אחד בטחוני באוירון מאלפי הבורגים שנמצאים בו ומורכב מהם אזי כל חכמת הטייסים תתבלע ויחוגו וינועו כשיכור, ואם על יורדי הים באניות תיארם דהע"ה בתור כאלה אשר יעלו שמים ירדו תהומות, מכ"ש שנחשבים מכאלה הטסים באוירון לשמים כי הרי ממש בכל רגע יעלו לשמי רום וירדו מטה וחשים בגופם משינוי האוירים, וחשופים לכל רוח סערה וערפל וכדומה, וגם עלולים לבוא לידי תעית דרך לא פחות מהולכי מדברות, ובזמנינו, גם למקרי חטיפות והתנקשויות כידוע, ולכן כל שיוצאים מכל אלה הסכנות העלולים לקרות צריכים לברך .. מיהו בטיסה מעיר לעיר באותה מדינה, ובפרט כשזה לא לוקח כי אם שעה או שעתיים, פחות או יותר, נראה דאין לברך בכגון דא הגומל, דבזמן קצר כזה ובאותה מדינה איננו עלול בכה"ג לסכנתא כ"א לעתים רחוקות מאד'.
וביביע אומר2 כתב שמברכים כדין הולכי מדבר: 'נלפע"ד, שהנוסע באוירון (שיעור שעה וחומש), חייב לברך ברכת הגומל, אף באופן ששדה התעופה אינה רחוקה כ"כ מן העיר. והוי בכלל הולכי מדברות ודרכים. שהרי בפסוק נאמר תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו וכו' .. ועל כרחנו לומר שמה שהזכיר בפסוק תעו במדבר וכו', לאו דוקא. אלא שכל הולכי מדברות עלולים לבא לידי תעיה, וימסרו ללסטים ושודדים או חיות רעות. ומכיון שהגיעו למחוז חפצם בשלום, ראויים הם לברכת הודאה. אף אנו נאמר בטיסה באוירון, שבהיות שהדבר עלול לקרות לטייס שיאבד את מסלולו והילוכו הרגיל, ע"י אויר מאובך חושך ענן וערפל וכיו"ב .. וכן מתבאר ממ"ש מהר"ם חאגיז בהקדמת שתי הלחם, שאין להקפיד בהולכי מדברות שיהיו רעבים גם צמאים וכו', כמו שנראה מפשטי הכתובים וכו'. שהרי עיקר חיוב ההודאה תלאה הכתוב על מה שהנחם אל מחוז חפצם, כמ"ש ביורדי הים. וכולם דין אחד להם. וכשם שביורדי הים בהגעתם למחוז חפצם תלויה ההודאה, ה"ה נמי בהולכי מדברות. וקרא לאו קא דייק, כי יורדי הים והולכי מדברות הם תחת סוג אחד. עכת"ד. וכ"כ בס' עינים למשפט שאין ראיה מהפסוק דבעינן שיהיה תועה במדבר וכו', אלא שכל הולך בדרך יכול לתעות. ע"ש. וע"כ אף הנוסעים באוירון שהיו בכלל סכנה זו, והגיעו לשלום למחוז חפצם. צריכים למלל גבורות ה', ולהם טוב להודות לה''.
אלא שלדברי הציץ אליעזר והיביע אומר מברכים רק על טיסה שהיא ארוכה מעט3, ודלא כדברי האגרות משה שמברכים על כל טיסה4.
א"כ לשיטה השניה צריך לברך הגומל על כל טיסה ולא משנה עם הטיסה עברה מעל הים או רק מעל יבשה.
ג) אמנם הרבה נהגו לברך רק כאשר הטיסה עוברת מעל ים, וישנם פוסקים5 שכתבו שאין כלל מקור לחילוק זה, אך ישנם פוסקים שכתבו לבאר הנהגה זו, וציינו שאכן כך המנהג. וכדלקמן:
בהלכה 872 ראינו שכתבו הפוסקים שכאשר אדם שט בים גם בכלי תחבורה בטוח, אעפ"כ מברך אח"כ הגומל, למרות שבנסיעה במדבר בכלי תחבורה בטוח אינו מברך.
ועפ"ז י"ל שגם בטיסה כאשר טס מעל מדבר אין זה נחשב כהולך מדבר ופטור מברכה, משא"כ כאשר טס מעל הים. וכמ"ש תשובות והנהגות6: בח"א (סי' קצג) הבאנו המנהג לברך כשנוסע באוירון .. אבל כשנוסע באוירון דרך יבשה כמו מיוהנסבורג לקייפטון כשאין ים אין לברך. אמנם כעת הראוני בתשובות 'אגרות משה' שאפילו ביבשה באוירון צריך לברך, ומסיק דפשוט שאין חילוק בין נוסעים באוירון למעבר הים או לנוסעים במקום יבשה ממקום למקום, שבכולם להטעם שביאר צריך לברך אף שלא אירע שום דבר, 'ושמעתי שיש שמורים שלא לברך ואינו כלום אלא צריך לברך', עכ"ל. אבל לדעתי דבריו נכתבו בזמן שחששו עוד לנסוע באוירון מפני חשש סכנה, ואז אף שנסיעות מצויים באוירון כיון שאז עוד היה מצוי סכנה חייבין לברך, אבל בזמנינו כאן אין סכנה באוירון יותר ממכונית בכביש (ברחוב), ולא נקרא באוירון סכנה, ואף שלעתים מתפוצץ, גם במכונית כן, ולדעתי אין לברך בזה ברכת הגומל שעל יורדי הים תיקנו ולא ביבשה. ועצם הדבר שנהגו לברך בנוסע באוירון דרך הים הוא חידוש, די"ל שתיקנו ביורדי הים באניות דוקא, ומ"מ יש לומר שבים בזמנם היה רק אניות, ולכן כתיב 'יורדי הים באניות', אבל כיום שנוסעים מעל הים במטוסים ג"כ, דינם הכי, וראוי לברך בתרוייהו, אבל כשאינו דרך הים כלל ואין כאן בזמנינו סכנה הוה כנוסע בטקסי, ותמוה הדבר לברך, ולדעתי ראוי לחשוש היום בזה לברכה לבטלה, ודלא כמו שראיתי מיקילין לברך7 ..'.
א"כ ראינו את הדעות השונות בדברי הפוסקים, והרבה נוהגים לברך הגומל רק אחרי טיסה שעוברת מעל ים.
מנהג חב"ד: בספר המנהגים8 כתוב: 'הנוסע מעבר לים באוירון - ג"כ מברך ברכת הגומל'.
[מפשטות הלשון נראה שמברכים רק בעובר מעבר לים, אמנם ממכתב הרבי שם נראה שיש לברך בכל טיסה9 אך לאחר זמן הוסיף הרבי על המכתב: 'זה עתה ראיתי בספר טהרת יו"ט ח"ח (עמ' צז ואילך) ובשו"ת ציץ אלעזר חי"א סי' יד כמה דעות בזה'. וסיפר השד"ר ר' שמואל דוד ע"ה רייטשיק10, ששאל את הרבי ב'יחידות' האם צריך לברך ברכת הגומל בטיסה שלא מעל הים, והרבי ענה לו שהמטוסים של עכשיו שונים מהמטוסים של פעם, ואין צריך לברך].
א"כ נראה שגם למנהג חב"ד יש לברך הגומל רק כשטס מעל ים.
הערות:
1 שו"ת חי"א סי' יד ↩
2 ח"ב או"ח סי' יד (וראה גם יחו"ד ח"ב סי' כו. הליכות עולם ח"ב ע' קעז) ↩
3 אך לא מאותו טעם, שלדעת היבי"א זה מצד שצריך שיעור פרסא, ולדעת הצי"א שבקצת זמן אין כ"כ סכנה ↩
4 וראה גם הליכות שלמה (תפלה פכ"ג דין ה): 'על נסיעה במטוס מברכים הגומל, כי הטיסה יש בה סכנה. *והמנהג לברך אף אם לא עברו מעל הים'*. (וראה שם בדבר הלכה אות ה שנשארו בצ"ע לגבי טיסה בתוך המדינה) ↩
5 שו"ת באר משה (שטרן) ח"ז קונטרס עלעקטריק ב סי' סח ↩
6 ח"ב סי' קמח ↩
7 וראה שם בהמשך דבריו שיש שכתבו שמברך רק כשעובר בפועל מעל ים או מדבר ↩
8 ע' 14 ↩
9 וראה גם מש"כ הרי"ל שפירא בקובץ העו"ב אהלי תורה נ.י. (גיליון 945 ר"ה תשס"ח עמ' 69) ↩
10 ראה העו"ב שם ↩
[כה] (הלכה 875)
שאלה: האם אפשר לברך ברכת הגומל בתשעה באב?
תשובה: כתב בפחד יצחק1: 'וכתב הרב אד"ם מהטוב2 .. דבשנת תל"ג ביום תשעה באב לא רצה החבר לוי3 שנכדו יברך ברכת הגומל בס"ת, אבל החכם מא"י העיר שמברכין הגומל בא"י בת"ב כי מי יודע אם יחיה יום אחר ועוד אין מחמיצין על המצות וזריזין מקדימין למצות, כל שכן שכפי הדין אין להעביר שלשה ימים בלא ברכת הגומל, א"כ טעה הלוי'.
ובפתח הדביר4 ביאר את צדדי המחלוקת ביניהם: 'ולעד"ן טעמו של החבר הלוי ז"ל כמו שראיתי לה' הלק"ט ז"ל ח"א סי' קכב שנשאל על הבאים לארץ ישראל אחר שברכו דיין האמת על הקריעה אם יש לברך שהחיינו והשיב אפשר שבכלל הגומל הוא נכלל ע"כ, גם בח"ב סי' קסא נשאל אם אשה תברך הגומל והשיב דתברך שהחיינו כההוא דבריך רחמנא דיהבך לן דאם על קניית כלי חדש אומרו על חידוש וקנין גופה לא כ"ש וע"כ העלה דאם אין שם עשרה מי פטרו לשבח את יוצרו בברכת שהחיינו ע"ש וב' תשובות הללו ציינם הרב פחד יצחק ז"ל שם לעיל מזה נלמד מדבריו דברכת הגומל ושהחיינו כחדא אזלין וכחדא שריין וכיוון דפירש מרן ז"ל לקמן סי' תקנא דיש להיזהר מלומר שהחיינו בין המצרים ס"ל להחבר הלוי ז"ל דה"ה שיש להיזהר שלא לברך הגומל בבין המצרים, ות"ב דנקט מעשה שהיה כך היה. אי נמי דמשום דלא דמי כ"כ לברכת שהחיינו יש להקל לברך הגומל בשאר ימי בין המצרים, ומה גם דאם נחמיר שלא לאומרו יעבור הרבה ואין נכון לעשות כן, אך מ"מ בת"ב גופיה אין לברך. והרב מא"י והרב אדם מה טוב ז"ל דחו דבריו ואייתו מעשה בידייהו דבא"י מברכי אפי' בת"ב גופיה ונראה מטעם דעיקר הקפידה בברכת שהחיינו בין המצרים לאו על השמחה היא אלא על נוסח הברכה כמ"ש שם הרב מגן אברהם ז"ל ס"ק מב דטעם האיסור כיון דהזמן ההוא זמן פורענות אין לברך שהחיינו והגיענו לזה"ז, אבל אין הטעם משום אבלות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו ע"כ וכתב שם הרב יד אפרים ז"ל ששמע ראיה בשם גדול א' ממש"כ מרן ז"ל בסי' רכג ס"ב במת אביו וכו' עיי"ש. וא"כ בברכת הגומל דליכא כי האי לישנא דלזמן הזה שפיר דמי לברך אפי' ביום ת"ב עצמו, וטעמא דכתב דמי יודע אם יחיה יום אחר נראה דרמז למ"ש מור"ם ז"ל שם סעיף טו"ב משום תשובת הרב בנימין זאב ז"ל סי' קסג ומחותנו מוהרי"ל ז"ל דבפרי שלא ימצא אחר ת"ב מותר לברך ולאוכלו בין המצרים ע"ש כ"ש היכא דיש לחוש שהוא לא יזכה לברך הגומל ולהכי אסיקו דטעה החבר הלוי דדינא יהיב דשרי לברך הגומל אפילו בת"ב כ"ש בבין המצרים'.
והנה הגם שבאור לציון5 כתב לגבי ברכת הגומל: 'אבל בת"ב אין לברך, אלא יברך לאחר ת"ב.
אך רוב האחרונים נקטו שהעיקר שמותר לברך הגומל בתשעה באב וכמ"ש היפה ללב6: 'ומהא הוראה יוצאה דשרי לברך הגומל בט"ב אף שהיא ברכת הודאה'.
וכך כתב הציץ אליעזר7: 'ותמה אנכי איך שלא השגיח בדברי הפוסקים האחרונים בספר כרם שלמה על אתר ובספר חיים להגר"ח פלאג'י ז"ל סי' כ"ו אות ט' ולמר בריה דהגרח"פ ביפה ללב סי' רי"ט אות ה, וס' ארחות חיים אות ג, ושו"ת ויען אברהם חאו"ח סי' י"ט, ושד"ח מע' אבילות אות נ"ב, וכה"ח סי' רי"ט סק"ט, שכולם מביאים בשם שו"ת מהרא"ף ח"ג סי' תמ"ט, שפסק דחולה שנתרפא בימי אבלו דיש לו לברך הגומל בפני עשרה ואינו עולה לתורה, וכולם הסכימו לפסקו בלי כל ערעור עליו, וביפה ללב שם מוסיף עוד עלה וכותב, דמהא הוראה יוצאה דשרי לברך הגומל בט' באב אף שהיא ברכת הודאה .. ובשו"ת ויען אברהם שם מרחיב עוד יותר הדיבור בזה ונו"נ בדינא דברכת שהחיינו והטוב והמטיב במת אביו וכו' (מה שדן בזה הרב דודו ז"ל בדבריו), ולבסוף מסכם וכותב בזה"ל: ומתוך דבריהם דרבנן מספרי דב"ר שעיינתי בהם למדתי להורות הלכה למעשה דשואלים הלכו בו והוא דלברכת הגומל בין בט"ב בין באבל יברך בשופי ע"ש, וכ"ז ההיפך ממה שהעלה מר דודו ז"ל'.
והבאר משה (שטרן)8 כתב: 'כתב בספר ארץ החיים (כאן), בשם הפחד יצחק, שמותר לברך הגומל בט"ב וכן מנהג ארץ ישראל עיי"ש. ועיין בפתח הדביר. ובחו"ל מעולם לא שמענו שיברך מי שהוא ברכת הגומל בת"ב, וכנראה מחמת אבילות לא רצו לאמרו אבל בודאי אין שום איסור בדבר. ובן א"י הבא מא"י לחו"ל בחדש אב סמוך לת"ב ולא היה לו פנאי עדיין לברך ברכת הגומל עד ת"ב בודאי אל יאחרנה ויברך ברכת הגומל בת"ב, הגם שאין מנהגנו לברך ברכת הגומל בת"ב מאחר שאין שום איסור בדבר, וגם אין לחוש מפני המחלוקת כי אין מנהג קבוע בהא, ושמא לא שמענו אינו ראיה, ובפרט בדבר שאינו רגיל ואינו מצוי, עיין בפוסקים בחו"מ (סוס"י לז) ובש"ך יו"ד (סי' א סק"א). ויותר היה נראה לי שגם בחו"ל כל בן חו"ל יכול לברך ברכת הגומל בת"ב מאחר שמצינו שכן נוהגין בא"י, ובחו"ל אין מנהג קבוע בזה, אלא לפי שאין כאן מקומו לא הבאתי הענין בכור הבחינה, הגם שכן נראה לי עפ"י סברא'.
★ ★ ★
שאלה: מי שמברך בתשעה באב מתי יברך?
תשובה: הכף החיים9 הביא את המחלוקת האם מברכים בתשעה באב וכתב: 'ומ"מ נראה כיון דבדיעבד יכול לברך אח"כ כמ"ש לעיל סי' ריט ס"ו ובדברינו לשם גם זה חשוב כדיעבד משום דאינו מן הראוי לברך ביום זה לפני קהל ועדה ברכת הגומל ואפשר דבמנחה יש להקל משום דאז קורין פסוקי דנחמות'10.
מאידך המשנה הלכות11 כתב: 'ובענין מתי יברך בשחרית או במנחה נראה פשוט דאם אפשר לו בשחרית יברך בשחרית דכיון דמותר לו לברך הרי יש כאן זריזין מקדימין למצות ואפילו ביום אחד יש דין זריזין ואם אפשר לו יעלה לתורה כיון דבט"ב עולין לתורה ולא דמי לאבל שמברך ואינו עולה לתורה דאבל אסור לעלות אבל בט"ב שתקנו לעלות ודאי מוטב שיעלה לתורה ויברך אם אפשר. ומיהו אם אי אפשר לו בשחרית לעלות לתורה מפני חיובים אחרים ובמנחה אפשר לו לעלות יש להסתפק אי עדיף ליה להמתין עד המנחה ויברך בשעת עליתו לתורה או שיברך בשחרית בציבור אפילו אינו עולה ולפום ריהטא כיון דנהג עלמא לברך אחר קריה"ת ימתין עד למנחה ויברך ובאם לא יוכל לעלות גם במנחה אז יברך בשחרית ויצא ידי חובתו כנלפענ"ד'.
א"כ למעשה הגם שיש שפסקו שלא אומרים הגומל בתשעה באב, וגם יש מקומות שלא נהגו לברך הגומל בתשעה באב, אך כיון שמעיקר הדין מותר, לכן מי שזה היום השלישי שלו, לא ימתין, ויברך בתשעה באב, ואמנם יש שכתבו עדיף שיברך במנחה ולא בשחרית מכיון שבמנחה כבר אומרים פסוקי נחמות.
הערות:
1 אות ברכת הודאה יחיד ↩
2 ראה אודותם מוריה גליון שבט תש"פ (תלט - תמא) ע' כז - כח ↩
3 ח"ב או"ח סי' ריט ס"ק יז ↩
4 ח"ג פכ"ה אות ד ↩
5 ח"א סי' ריט סק"ה ↩
6 חי"ד סי' עז ↩
7 שו"ת ח"ז דיני בני א"י וחו"ל או"ח סי' תקנ"ט ס"ד ↩
8 או"ח תקנ"ט ס"ק לח ↩
9 אודות אמירת פסוקי נחמות ראה בהלכה מס' 605 ↩
10 שו"ת חי"א בסי' תמח (וראה שם סי' תמז) ↩
[כו] (הלכה 876)
שאלה: האם אפשר לברך ברכת הגומל בלילה?
תשובה: כתב החתם סופר1: 'שפאר רום מעלתו עלה מן הים לשלום ולעיתותי ערב יקירי קהלתו מכבדי התורה נאספו אל עמק הברכה והוליכוהו למקום קודש בהכ"נ בשירים ותופים ובאורים כבדו ה' והללוהו על בוא רבם לשלום, והוא הרב נ"י היה מתכוון נגד המברכים לברך ברכת הגומל כדין עולה מן הים וע"ז נתעורר שכנגדו החלוק עליו ה"ה חכם מופלא יצחק גויטאן נ"י ואמר שאין לברך ברכת גומל בלילה כי נתקן במקום זבח תודה כמ"ש הרא"ש ר"פ הרואה ותודה אינו אלא ביום, ועוד שכ' תוס' שם נ"ד ע"ב שהמנהג לברך כשעולה לתורה ופאר רום מכ"ת פרץ גדר המנהג .. ופאר"מ החזיק בעד עצמו עם סיועת הרב המאה"ג מו"ה מאיר ליבש מלבון נ"י שיפה עשה שמותר לברך בלילה ברכת הגומל .. אומר אני מה שבירך ברכת הודאה בלילה ההיא להוראת שעה יפה עשה כאשר אבאר אי"ה .. גרסינן ר"פ הרואה2 אר"י א"ר ד' צריכים להודות וכו' .. סידר יורדי הים לבסוף .. אחר ג' אלו סיים ויזבחו זבחי תודה דראוי לנדור עליהם זבח תודה .. ובזה יתיישב לן לשון הרא"ש דכ' דתקנו הודאה במקום קרבן תודה, וקשה מי תיקן את רוח ה' הלא ברה"ק נאמר וירוממוהו בקהל עם והו"ל דברי קבלה ולא תקנת חז"ל, ולהנ"ל א"ש גבי יורדי הים הוה מדברי קבלה אבל אינך תלתא לא כתיב גבייהו וירוממוהו בקהל עם, אלא משחרב בהמ"ק בעו"ה ובטל תודה תקנו חז"ל דעכ"פ יתפסו הטוב במיעוטו וירוממוהו בקהל עם .. והיוצא מזה שאין הגומל במקום זבח להיות דוקא בעמידה וביום, וא"נ יהי' במקום זבח מ"מ היינו אינך תלתא אבל ביורדי הים לא כתיב זבח, וא"נ יהיבנא להו כל טענותייהו מ"מ כיון דודאי בדיעבד יי"ח בלילה א"כ הכא אפילו לכתחלה הי' חוב גמור על הרב החכם לברך בלילה כי הציבור נתאספו לכבוד ה' ותורתו ואמרו שירות ותשבחות על הצלת רבם וא"א שלא יהי' בכל הני שירות הזכרת שם ומלכות וא"א שלא יענה הרב אמן על כל הני ברכות ותשבחות, וא"כ הי' נפטר מלומר בעצמו ברכת הגומל דלא גרע מבריך רחמנא דיהביך לן וכו', ע"כ יש לו להקדים לברך בעצמו ושלא להפסיד ברכתו, ועוד לאו אורח ארעא לשמוע כל הני שבחות ושמחות על ביאתו והוא ישתוק וימתין עד זמן קריה"ת, ועוד ברב עם הדרת מלך והי' כאן כנופיא ורבנן בלי ספק. ע"כ מעידני עלי אי בדידי הוה עובדא גם אני הייתי מברך בלילה ההוא, אך להיותי זוחל ורועד מאוד שלא להתיר בפרהסיא דבר התמוה לרבים ויעיין בש"ך י"ד סי' רמב3 ובפרט במידי דמנהגא שלא לזלזל ח"ו במנהגי ישראל אפילו כל שהוא, ע"כ הייתי מברך ברבים ואומר דעו נא רבותי כי מה שאני עושה היום הוראת שעה היא ומטעם כך וכך ומכ"ת החכם נ"י לא נזהר בכך אבל זולת זה אין לתופסו בזה כלל ויצא נקי בדינו יפה דן יפה הורה'4.
המהר"ם שיק5 דן בדברי החת"ס, וכתב: 'ועכ"פ לפי האמור נראה דאין נפקא מינה בזה, ובוודאי אף בלילה יכולין לברך ברכת הגומל .. דאי נימא כדעת החכם הספרדי הנ"ל דאין לברך בלילה, א"כ גם בשבת ויו"ט ג"כ אין לברך, דהרי גם בשבת ויו"ט אין מביאין תודה .. והכי נמי אי נימא כדעת החכם הנ"ל דברכת הגומל הוא במקום קרבן ואין מברכין בלילה, א"כ גם בשבת ויו"ט אין לברך. ומנהג העולם הוא לברך בשבת ויו"ט'.
גם בעל פתח הדביר6 האריך לדון בשאלה זו האם אפשר לברך בלילה, והביא את האליה רבה שביאר שמ"ש הרמב"ם לברך הגומל בעמידה7 מכיון שזה כהלל שדינו בעמידה, וא"כ דינו כהלל גם לענין שאין לאומרו בלילה8, וסיים: 'אך יש טעמים אחרים למה שצריך לברך הגומל מעומד ואי הוו עיקר ליכא הוכחה שלא לברך בלילה'.
וכתב השדי חמד9: 'וגאון עוזנו פתח הדביר נר"ו בסי' ריט אות יב עמד בענין זה אי שפיר דמי לברך ברכת הגומל בלילה .. מבואר מדבריו דהא מילתא רפיא בידיה ולא פשיטא לילה לברך או שלא לברך'.
א"כ ראינו שהחת"ס והפתח הדביר העלו כמה נימוקים מדוע לכתחילה אין לברך בלילה: א) כי הוא כמו הקרבן. ב) כמו הלל. ג) מכיון שהמנהג לברך בקריאת התורה.
הפוסקים הביאו את דברי החת"ס הנ"ל להלכה, וכמ"ש הבן איש חי10 ש"א עקב ס"ג: 'העשרה יושבין .. והמברך עומד משום דברכה זו היא במקום קרבן תודה והמקריב עומד ומקריב, ולכן אין מברכים ברכת הגומל בלילה אלא ביום, ובדיעבד אם בירך בלילה יצא י"ח, ועיין ח"ס א"ח סי' נ"א'11.
ועד"ז כתב בכף החיים12: 'ולכתחלה יש לברך ביום כי הוא נתקן במקום זבח תודה ותודה אינה אלא ביום ורק אם מפני איזה צורך בירך בלילה יצא. עיין ח"ס חא"ח סי' נ"א'.
הציץ אליעזר13 העיר על דבריהם שאמנם החת"ס הזכיר בתוך דבריו כמה נימוקים: 'אמנם המעיין בגוף דברי החת"ס בתשובתו שם רואה בעליל. שלא נוקט בזה טעמא דהוי במקום זבח, כפי שכותבים הבן א"ח והכה"ח .. ועיקר טעמא מה שיש לחוש בזה שלא לברך לכתחילה בלילה משמע מסוף דברי תשובתו של הח"ס דס"ל שהוא משום שינוי מנהגא, היות וכותבים התוס', ונפסק כן גם בשו"ע שנהגו לברך אחר קריה"ת, ואין להתיר בפרהסיא דבר התמוה לרבים ובפרט במידי דמנהגא שלא לזלזל ח"ו במנהגי ישראל אפי' כל שהוא יעו"ש'14.
א"כ למעשה הגם שמעיקר הדין מותר לברך בלילה, אך לכתחילה ראוי לברך ברכת הגומל ביום15.
הערות:
1 שו"ת או"ח סי' נא ↩
2 נד, ב ↩
3 ס"ק יז ↩
4 וכתב המנחת פתים בהגהות על השו"ע: 'וכה"ג אשכחן בב"ק דף [קי, א] בגזל הגר דאם החזירו בלילה לא יצא דאשם קריא רחמנא יעו"ש' ↩
5 שו"ת או"ח סי' פח ↩
6 סי' ריט אות יב ↩
7 ראה הלכה מספר 865 ↩
8 גם החת"ס בתשובתו הנ"ל העיר מדברי הא"ר אך ציין שהרמב"ם עצמו כתב טעם אחר ↩
9 מערכת ברכות סי' ב אות י (ח"ד ע' תשעו) ↩
10 ש"א עקב ס"ג ↩
11 וראה שו"ת עשה לך רב ח"ו סי' יג ↩
12 או"ח סי' ריט ס"ק ה ↩
13 חי"ג סי' יז אות ב ↩
14 וכתב: 'נראה לי עפי"ז ליישב המנהג שנהגו כאן, ובעוד מקומות, שנשים כן מברכות ברכת הגומל בלילה, ולא שמענו מעולם למי מהגדולים שמיחה על כך, והיינו דבנשים הא ליכא להך מנהגא לברך אחר קריה"ת, דזה נאמר בגברי .. ומכיון שאין בזה בנשי משום שינוי מנהגא לכן שפיר הנהיגו בהן משום כל כבודה וכו' ומשום נוחיותן, שמברכות בביתם בלילה בנוכחות עשרה אחרי תפלת ערבית, וכיוצא. וי"ל דזה נקרא משום כך אצלם גם כבדיעבד ומשום לא פלוג הניחו להתיר זאת בכל גוונא אצלם' ↩
15 וראה ילקוט יוסף (נט"י וברכות סי' ריט ס"ח): 'אפשר לברך ברכת הגומל בלילה [בעשרה], ומ"מ יש המקפידים שלא לברך ברכה זו אלא ביום'. ובציץ אליעזר שם אות ט כתב: 'ולמעשה נראה, דבגברי בודאי אין להתיר לברך לכתחילה ברכת הגומל בלילה, ואין לשנות מהמנהג לברך אחרי קריה"ת, ובדיעבד אם בירך בלילה בודאי שיצא, ויש להתיר אפילו לכתחילה בכעין נידונו של החת"ס שם, וכמו"כ נראה דיש להתיר באם יחכה ליום יעברו כבר ג' ימים, ועל אחת כמה ה' ימים, שאזי יכניס א"ע בפלוגתא אם יש לברך עוד ..'. [וראה גם בחי"ז סי' ח: 'ולמעשה זאת היא גם מסקנתי להלכה בספרי שם דיש להתיר שיברכו ברכת הגומל בלילה אפילו לכתחילה'] ↩
[כז] (הלכה 877)
שאלה: מתי הוא זמן הברכה?
תשובה: הגמרא1 אומרת לגבי חולה והיוצא מבית האסורים שצריכים להודות: 'מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא'.
ולגבי 'יורדי הים, והולכי מדברות' כתב הרמב"ם2: 'ויורדי הים כשעלו. והולכי דרכים כשיגיעו לישוב'.
וכן כתב המחבר:3 'ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר". וכ"כ אדה"ז4.
שאלה: האם מברכים רק כשיצא מהסכנה לגמרי?
תשובה: כתב בשו"ת מהר"ש מלובלין5 והביאו עטרת זקנים6: 'אמנם לא כתבו מאימתי מברך ונראה שאין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי וכן בחולה עד שיחזור לבוריו לגמרי וכמו שכ' במכילתא ע"פ והתהלך בחוץ וכן פירש"י הרי כל זמן שאינו הולך על בוריו עדיין הוא בספק סכנה וא"כ לענין ברכת הגומל אין הטובה שלימה כ"ז שלא נגמרה ואולי במה שתקנו לומר גמלני כל טוב שפי' הטוב הוא כולה ולא רובה וכן אמרו חז"ל למה לא נאמר כי טוב ביום שני לפי שלא נגמר כו' הרי שלשון טוב מורה על טובה שלימה שנגמרה בטובה ובמלואה (אמ"ז בשם מהר"ש במהרר"ל ז"ל)'.
והאליה רבה7 כתב: 'כשיעלה ממנו. כלומר אפילו איתרחש ליה ניסא במקום אחד אין צריך לברך מיד אלא ממתין עד שיעלה מן הים, והוא הדין אם הלך בספינה ולפעמים באים לנמל ומתעכבים שם יום או יומיים אין צריך לברך, מיהו אם מעכב הרבה צריך עיון, כן כתב עולת תמיד. ומצאתי כתב שאין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי דלכך לא נאמרה כי טוב בשני שלא נגמרה מלאכת המים הרי שהלשון טוב מורה על טובה שנגמרה בטובה ובמלואה, ובחולה עד שילך על בריו, עד כאן'.
וז"ל אדמו"ר הזקן8: 'אין לברך עד שיצא מהסכנה לגמרי לפיכך לא יברך החולה עד שיחזור לבוריו לגמרי'.
הרבי9 הזכיר לגבי הזמן בו בירך אדמו"ר הריי"צ ברכת הגומל לאחר הגאולה ממאסרו בי"ב - י"ג שנת תרפ"ז, שלמרות שבי"ג תמוז שחל אז ביום רביעי אמר הרבי הריי"צ מאמר דיבור המתחיל ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב, מ''מ גם למחרת ביום ה' בבוקר קודם נסיעתו מקאסטראמא לא בירך ברכת הגומל, ומבאר הרבי: 'ונראה שהוא מפני שעדיין לא חזר לביתו ולא נקרא 'יצא מהסכנה לגמרי', דאל'כ לא הו"ל להמתין בברכת הגומל עד שבת, כפסק אדמו"ר הזקן 'ונכון שלא לאחר ג' ימים לפיכך אם יצא מן הסכנה ביום ב' .. יברך .. בלא ס"ת ולא ימתין עד יום ה'' - ואמירת תורה בד"ה ברוך הגומל קודם לש"ק - ה"ז בדוגמת לימוד ההלכה בסמיכות לזמן קיומה'.
[וכתב באשל אברהם (בוטשאטש)10: ש'הגם שיש להקדים ברכת הגומל בכל האפשר .. אם שב לאיתנו לגמרי וביום מחר אירע לו סבה של איזה מיחוש, הגם שלא נפל למטה על ידו ולא היה בו סכנה ונשתהה כמה ימים במיחוש ההוא, אין בזה משום איחור הברכה .. גם כשידוע שהמיחוש אין לו שם שייכות לחולי שקדם, מ"מ י"ל דלכולי עלמא אין העיכוב מפקיע הברכה11, כיון שמה שנתעכב היה רק מצד שהמתין לברך בהיותו בריא אולם בטובה, שיהיה שייך לומר הגומל טוב כו''].
א"כ ראינו שבאופן כללי זמן ברכת הגומל הוא כאשר יצא מהסכנה לגמרי וחזר למצבו12 ובהלכות הבאות נראה פרטים נוספים בדין זה.
הערות:
1 ברכות נד, ב ↩
2 הל' ברכות פ"י ה"ח ↩
3 סי' ריט ס"א ↩
4 סדר ברכות הנהנין פי"ג, ה"ב ↩
5 סי' א ↩
6 או"ח סי' ריט, ס"ק ב, הובא בבאר היטב ס"ק י ↩
7 או"ח סי' ריט ס"ק א ↩
8 סדר ברכות הנהנין פי"ג, ה"ה ↩
9 לקו"ש כח 149 הע' 9. וראה גם רשימות חוברת לא מט"ז תמוז תש"ב. ובקובץ כ"ח סיון יובל שנים, עמ' 20 - 21. וראה גם תו"מ חל"ו ע' 134: 'כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר חזר לאחרי מאסרו, מעיר מקלטו קאַסטראַמאַ ללענינגראַד (פּטרבורג), ברך ברכת הגומל, כיון שע"פ דין צריך להמתין עד 'שיחזור לבוריו', ולכן לא ברך ברכת הגומל כשהגיעה אליו ידיעת השחרור בהיותו בקאַסטראַמאַ' ↩
10 סי' ריט ס"ו ↩
11 לגבי ברכה לאחר משך זמן ראה מש"כ בהלכה מס' 871, אך מ"מ גם לדידן למדים מדברי הא"א שניתן גם לכתחילה להתעכב מלברך מצד חולשה צדדית (למרות שלא מחמת החולי הראשון) ולא נחשב שאינו מקדים הברכה בכל מה שאפשר ↩
12 וראה גם משנ"ב סי' ריט ס"ק ב. שו"ת דברי יציב חאו"ח סי' פו ובהנסמן שם. שו"ת משנה הלכות חי"א סי' קעז, ובשבט הלוי ח"ד סי' קנב כתב לגבי מקרה שנשאר תוצאות מהמחלה: 'ולדידי פשוט דכל שיצא מכלל סכנה של עכשיו וירד מהמטה ויצא לחוץ דהיינו שיצא מעצם הסכנה רק צריך עוד איזה טיפול על הרושם שנשאר בזה ונמשך כידוע לפעמים זמן רב, יברך ברכת הגומל בשם ומלכות דמ"מ עכשיו נעשה לו טובה ונס מן השמים' ↩
[כח] (הלכה 878)
בהלכה הקודמת ראינו את דברי הרמב"ם והשו"ע שכתבו ש'יורדי הים כשיעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב'.
שאלה: מה הדין באדם שנוסע נסיעה המחייבת ברכת הגומל, והוא עוצר וממשיך שוב לנסיעה הבאה שגם היא מחייבת הגומל, מתי יברך?
תשובה: כתב העולת תמיד1: 'אם הולך בספינה ולפעמים באים לנמל ומתעכבים שם יום [או] יומים אינו צריך לברך, כיון שהולך בדרך ודעתו לחזור מיד לים אינו מברך, מיהא אם מעכב הרבה צריך עיון אם יש לו לברך'.
האליה רבה2 הביא דבריו, ולאחמ"כ את דברי העטרת זקנים: 'ומצאתי כתוב שאין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי', ולכאורה כוונתו להכריע, שגם במקרה שמתעכב הרבה זמן, כל עוד שלא הגיע למקום חפצו, עדיין הוא בדרך, ולא יברך3.
והחיד"א בברכי יוסף4 כתב: 'מי שהולך ממקום למקום ודרך הלוכו עבר בעיירות גדולות לא יברך שם הגומל עד שילך למחוז חפצו. הרב מהר"י שאול בספר קול יעקב בשו"ת סי' ג. אכן מדברי מופה"ד הרב מקראי קודש דף ג"ן ע"ב שפירש בכונת רש"י שכתב5 כשיוצאין מהסכנה שאם יצא ללכת מהלך עשרה ימים כל לילה כשיוצא מהסכנה מברך, שכל לילה מגיע לכפר ויוצא מסכנה, עכ"ד. מוכח דסבר איפכא. אבל האמת דאין ראיה מדברי רש"י, ואדרבא יש לפרש להפך שכונתו כשיוצאין מהסכנה מכל וכל, ולא כשנצול במקצת. ועיין בדרשות מהראנ"ח פרשת אמור6'.
ובמחזיק ברכה7 כתב: 'וכן מי שהולך מכרך לכרך ונח יום או יומים בעיר שביניהם לא יברך עד אשר יגיע לכרך שהולך שם דאדעתיה נפיק וכמ"ש בספר קול יעקב בשו"ת כ"כ באהל יוסף ועמ"ש בעניותנו בספרי הקטן ברכ"י'.
אלא שהמאמר מרדכי8 הביא את המחלוקת הנ"ל וכתב שהמנהג כן לברך: 'וא"כ שלוחי א"י לא היה להם לברך עד גמר שליחותם בחזירתם לא"י לביתם לשלום, אלא שלא ראיתי נוהגין כן שבכל מקום שהולכין מברכין ברכת הגומל ושמא מתוך שהם מתעכבים הרבה נוהגין כן. אמנם מסתמיות ל' המצאתי כתוב שהביא הרב א"ר לא נראה כן, ועוד שראיתי נוהגין כשהולכים ממקום למקום מברכין הגומל בהגיעם למחוז חפצם וחוזרים לברך הגומל בשובם לביתם לשלום. לכן נראה לפי קוצר דעתי שהעולם מדמין זה למ"ש לקמן ס"ח דמי שיש לו מיחוש קבוע הבא לו מזמן לזמן צריך לברך הגומל הרי שאעפ"י שיודע שיחזור לאותו חולי לזמן הקבוע לו אפ"ה צריך לברך וכן בכל פעם ה"נ הכא בכל פעם שניצול מהצרה צריך לתת שבח והודאה לשי"ת כל שנזדמנו לו קהל ועדה לקדש שם שמו ברבים ואעפ"י שאפשר לחלק קצת מ"מ נראים הדברים כמ"ש. והכי מסתבר דהא מבואר לקמן ס"ז דמנהג ספרד לברך כשהולכין מעיר לעיר וכן הוא מנהגינו ואם כדברי המ"כ לא היה מקום לברך כיון שדעתו לצאת לדרך עוד אחר שבת או אחר יו"ט ומאן פלג לן לומר דזה מיירי דוקא במי שאין דרכו לצאת לדרך בתמידות הא לא מסתבר לכן רואה אני את המנהג'9.
אמנם הדברים מתבארים עפ"י מ"ש השדי חמד10: בשנת התר"ל בלכתי בלכת מצוה להשתטח על קברי הצדיקים שבארבע ארצות ישראל הייתי בעיה"ק טבריא והזמינו אותי לעלות לס"ת ונזכרתי שיש מחלוקת בפוסקים בהולך ממקום למקום אי מברך בכל אתר ואתר וע"ז שאלתי לחכמים ורבניהם הי"ו .. ובתוכם הרב כמוהר"י אבולאלפייא נר"ו מה אני לברך ברכת הגומל .. ויאמר יעקב המנהג הפשוט מקדם קדמתה לברך וכן עשו כמה רבנים שבאו להשתטח וגם אינו ענין למחלוקת הפוסקים דנזכר רו"מ דע"כ לא פליגי אלא במי שהולך מעיר לעיר וכל חפצו רק לעיר פלוני אלא שהוא מוכרח לעבור דרך עיירות אחרות ואילו יצוייר לילך לאותו עיר פלוני בלתי שיעבור דרך שאר עיירות הוה ניחא ליה אהכי כיון דלאו אדעתא דאותן עיירות נפיק י"ל שפיר דלא הגיע עדיין למחוז חפצו ולא יברך עד שיגיע למקום דאדעתיה נפיק משא"כ היוצאים לילך אל קברי צדיקים הרי חפצם ורצונם אל כל אתר ואתר ואדעתא דהכי נפקי אלו דברי הרב נר"ו ומילי דסברא נינהו וכן עשיתי וברכתי הגומל, וכשחזרתי לביתי אמרתי לעיין בדבר ועיינתי בדברי מרן חיד"א .. וראיתי שנכון לחלק כמ"ש הרב נר"ו. ובזה יש ליישב מנהג שלוחי א"י שבכל מקום שהולכים מברכים ועמד ע"ז הגאון מאמר מרדכי ריש סי' ריט ממ"ש הרב אליהו רבה שמ"כ דאם הולך בספינה ולפעמים באים לנמל ומתעכבים שם יום או יומים ולפעמים מתעכבים הרבה אי"צ לברך עד שיצא מהצרה לגמרי וכמו"כ לא הי' לשלוחי א"י לברך עד שיחזרו לביתם עי"ש ולפי מה שחילק הרב כמוהרי"א נר"ו יפה עושים שמברכים ולא דמי למ"ש הא"ר דשלוחים יוצאים אדעתא דהכי לילך בכל מושבות בנ"י לקבץ מעות ובפרט שלוחי כולל דמיוחד לכל שליח העיירות אשר ילך שמה ולזולתם לא ילך לפי שלא נכתבו בהרשאה שנתנו לו רבני העיר הע"י כידוע וא"כ כשיוצאים אדעתא דכל אחת מאותם העיירות הם יוצאים והרי הגיעו למחוז חפצם וצריכים לברך. ומ"ש ליישב עפ"י מ"ש מרן דנוהגים בספרד לברך כשהולכים מעיר לעיר לענ"ד יש לפקפק דהתם מרן ז"ל לא בא אלא לאפוקי ממנהג אשכנז וצרפת דאין מברכים אלא בהולכי מדברות וקאמר דמנהג ספרד לברך אף מעיר לעיר ואה"נ דכל שלא הגיע למחוז חפצו אעפ"י שבין הכי והכי נכנס למקום שנכנס בדרך הילוכו אינו מברך ולא יהא אלא ספק אם גם בהכי ס"ל למנהג ההוא לברך או לא סב"ל .. לדאתן עלה כבר כתבנו דהנכון לברך וכפי מה שחילק הרב כמוהרי"א נר"ו דאין זה ענין למחלוקת רבני האחרונים ומה גם שכך הוא מנהג פשוט שם בא"י וגם שכך נהגו שלוחי א"י כמ"ש הרב מאמר מרדכי ואף דבתחילה פקפק על המנהג מ"מ בחתימת דבריו מצא סעד וסמך ונראה דעתו מסכים הולך לברך כיע"ש'.
הכף החיים11 הביא את דברי השד"ח וכתב שזה רק באופן שמתעכבים שם: 'ונראה דה"ז אם דעתו להתעכב ולנוח שם איזה ימים אבל אם דעתו רק להשתטח ולשוב תיכף ביום ההוא או למחרתו אין לברך עד שיגיע למקום שרוצה לנוח שם איזה ימים או עד שישוב לביתו לשלום. וכן עשינו מעשה בש' התרס"ח כשהלכנו מירושת"ו לחברון להשתטח על קברי אבות ולא היה רצוננו להתעכב שם אלא לשוב ביום השני ולא ברכנו שם הגומל עד שובנו לירושת"ו'.
א"כ למעשה אדם הנוסע ליעד מסויים ובדרכו עוצר במקומות נוספים, מברך רק בהגיעו ליעד הסופי, אא"כ נסע מראש לכו"כ מקומות [ומתעכב בהם]12 שאז בכל מקום מברך הגומל [במידה ונסיעה זו כשלעצמה עומדת בכללי חיוב הברכה].
הערות:
1 או"ח סי' ריט ס"ק א ↩
2 או"ח סי' ריט ס"ק א ↩
3 וראה ג"כ משנ"ב או"ח סי' ריט ס"ק א, ובשעה"צ ס"ק א שכתב: 'ואם שוהה כמה ימים, מסתפק בעולת תמיד אך ממסקנת הא"ר משמע דגם בזה אינו מברך' ↩
4 או"ח סי' ריט ס"ק ג ↩
5 ברכות נד, ב ד"ה צריכין ↩
6 ראה בשד"ח שנסמן לקמן ↩
7 או"ח סי' ריט ס"ק ה. וכן פסק בלדוד אמת סי' כג אות ה ↩
8 סי' ריט ס"ק א ↩
9 בהמשך דבריו הביא את החיד"א והקשה עליו ↩
10 אסיפת דינים מע' ברכות סי' ב אות יא (ח"ד ע' תשעו) ↩
11 או"ח סי' ריט ס"ק ה ↩
12 לדברי כף החיים גם כשמגיע למחוז חפצו אינו מברך אם לא מתעכב שם עד שיחזור למקומו, אך ראה בהליכות שלמה פכ"ג דבר הלכה ד שסובר שאף הנוסע ליום אחד מברך הגומל בהגיעו למחוז חפצו ↩
[כט] (הלכה 879)
שאלה: מה הדין: א) מי שעבר כמה מצבים שמברכים עליהם הגומל ועוד לא הספיק לברך, האם יברך על כל פעם ופעם או שמברך ברכה אחת, ב) מה הדין כאשר היה לו נס תוך כדי שהוא בנסיעה שמחייבת ברכה, האם יברך על הנס או שיחכה לסיום הנסיעה?
תשובה: כתב הר"ש גרמיזאן1: 'שאלה מי שהיה חבוש שנים שלשה פעמים ויצא אם יברך הגומל על כל אחת ואחת ואת"ל דינו מברך אלא אחת אם היה חבוש וחולה מהו שיברך על כל אחת? תשובה: כתב הבית יוסף באו"ח סי' ז .. וז"ל: 'כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכתוב בארחות חיים2 בשם גאון אדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת שחייב לברך ב' פעמים אשר יצר והביא ראיה ממה שאמרו3 טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים עכ"ל ופסקה בשו"ע שם .. ועוד קשה מההיא דכתב הטור באו"ח סי' קסט השמש מברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס שיתנו לו אבל ברכה אחרונה אינו צריך לברך אלא בסוף עכ"ל ופסקה הבית יוסף בשו"ע שם .. ומ"מ קשיא אמאי לא יברך ברכה אחרונה על כל כוס וכוס שנתחייב כבר וי"ל בהקדמה אחת דהברכות הן שלש, ברכת הנהנין, ברכת המצוות, ברכת ההודאה, וחלוקות בדינן כנודע, ולכן ההיא דהטיל מים דהוי ברכת הודאה צריך לברך על כל פעם בהודאה אבל ההיא דהשמש הוי ברכת הנהנין שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה בברכה אחת סגי דהרי אינו נהנה בלא ברכה. ומעתה נראה דמי שהי' חבוש ב"פ יברך על כל פעם כיון דברכת הודאה היא דהתם נמי נמלך הוא דכשיצא פעם ראשונה לא הי' סבור שיחבשוהו פעם אחרת אלא ע"י עובדא אחרינא נחבש וכ"ש במי שהי' חבוש וחולה דחייב לברך שתים דכבר נתחייב בהודאה. אבל אם הי' חבוש וחולה בב"א נראה דלא יברך אלא אחת דעדין לא נתחייב בהודאה ובאים באחת ודי בברכה אחת ואם נתרפא קודם שיצא מבית האסורים או יצא מבית האסורים קודם שנתרפא ועדין הוא בסכנה לא יברך דהאיך יברך הגומל לחייבים טובות וכו' והוא בסכנת מלאך המות מה לי הכא מה לי התם וכשיצא מן הסכנה בברכה אחת סגי דשתיהן באין כאחד. ויש לדקדק כן מלשון רש"י ז"ל שפי' ארבעה צריכין להודות כשיוצאין מן הסכנה עכ"ל והרבה דרכים נאמרו בו ונראה דקדוק קל לפי הענין דכוונתו לומר דאם הוא בסכנה אפילו סכנה אחרת כגון שיצא מבית האסורין וחלה לא יברך כיון שהוא בסכנה עד שיתרפא ויצא מן הסכנה'.
א"כ לדבריו יוצא מסקנות למעשה: א) ברכת הגומל היא ברכת הודאה, וחייב להודות על כל אירוע בפני עצמו, ולכן מי שהי' פעמיים בבית האסורים או פעמיים חולה ונתרפא, ועדיין לא בירך, יצטרך לברך פעמים. ב) באירועים משולבים [כגון שהי' גם חולה ובמקביל גם אסור בבית האסורים] כיון שלא התחייב בנפרד, על כן יברך ברכה אחת על הכל, ואפילו אירוע אחד הסתיים לפני חבירו ימתין עם הברכה אינו כיון שרובצת עליו עדיין סכנה אחרת, ואז יברך על הכל ברכה אחת.
והנה לגבי מסקנא הא) יש לדון בדבריו שמדברי הפוסקים נראה שברכת הודאה אחת פוטרת את כל מה שקרה בעבר שהרי הב"ח4 כתב על דברי הבית יוסף לגבי ברכת אשר יצר: 'והוראה זו רחוקה מן הדעת דלא דמי לתפלה שהיא במקום הקרבן תקנו לה חכמים תשלומין דאשכחן תשלומין גבי קרבן אבל ברכת אשר יצר שהיא הודאה על העבר יוצא ידי חובתו בברכת הודאה אחת על כל מה שעבר מידי דהוה אמי שאכל ושתה והסיח דעתו ואכל ושתה דמברך ברכה אחרונה על שתי האכילות לדברי הכל .. ושאלתי פי מורי החסיד מהר"ר שלמה בר' ליבש ז"ל מלובלין והשיב לי בלשון הזה הך הוראה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי ע"כ והכי נקטינן דאינו מברך אלא פעם אחת אשר יצר ודלא כשו"ע'. וכ"פ המג"א5, ואדמו"ר הזקן6, וא"כ לפי"ז נצטרך לומר שתמיד מברך רק פעם אחת.
וכתב האשל אברהם (אופנהיים)7: 'ומי שהיה חבוש פעמים ושלש אי בעי לברוכי כל פעם ופעם, דכבר נתחייב בכל הצלה והצלה, או דילמא אע"ג דבר חיובא הוו, מ"מ הואיל ואידחי מגרמיה האחד שוגג ואחד מזיד עד שנתפש שנית ושלישית, מעתה בברכה אחת סגי, עיין תשובת קול בן לוי שאלה א' דהעלה דדי בברכה אחת, והביא סעד לדבריו מדברי תרומת הדשן סימן למ"ד, ע"ש. שניה לה מדברי הרי"ף בפסחים מהסכמת הר"ן8 דאין מברכין אלא ברכה אחרונה אחד אכולא כסא. וכן משמע מבעל גינת ורדים שו"ת כלל א סי' מ"ח, ע"ש דהביא ראיות הרבה לדבריו כולם אהובים וברורים'.
וכ"כ המשנה ברורה9: 'כתבו האחרונים דמי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולן'.
לגבי מסקנא הב) כן הוא הסכמת הפוסקים10 וכמ"ש העולת תמיד11: 'מש"כ כשיעלו ממנה. כלומר אפילו אתרחש לו ניסא במקום אחד שהיה במקום סכנה וניצול הימנה אינו צריך לברך מיד, אלא ממתין עד שיעלה מן הים'.
והאשל אברהם (אופנהיים)12: 'ובתשובה אהל יוסף (מולכו) [סי' א] העלה דאפילו איתרחיש ליה ניסא דרך הלוכו אינו מחויב לברך עד כי עלה מן הים, ומכ"ש בדין הנזכר. והביא ראיה מקרא13 דיורדי הים כו' וישמחו כי ישתוקו, משמעו דאפילו יקום סערה לדממה, אפילו הכי עדיין לא הודו לה' חסדו עד כי הגיעו למחוז חפצם'.
והנצי"ב בהעמק דבר14 כתב: 'ומכאן יש ללמוד שמי שאירע לו צרה ונמלט ממנה ונצרך להביא תודה או לברך הגומל, ועד שלא הגיע לזה אירע לו צרה אחרת, אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית'.
א"כ למעשה: א) מי שנתחייב ברכת הגומל, ולפני שבירך עבר עוד אירוע שמחייב ברכת הגומל, מברך ברכה אחת ופוטר הכל. ב) מי שנמצא באמצע אירוע של סכנה, אינו מברך הגומל על אירועים שארעו תוך כדי עד שיצא מהסכנה האחרונה.
הערות:
1 שו"ת משפטי צדק סי' י ↩
2 הל' נט"י סי' יב ↩
3 ברכות כו, א ↩
4 או"ח סי' ז ↩
5 או"ח סי' ז ס"ק א ↩
6 שם ס"ג ↩
7 או"ח סי' ריט ס"א ↩
8 כד, א ד"ה ולענין ↩
9 סי' ריט ס"ק ג ↩
10 וראה מה שהאריך בזה בציץ אליעזר שו"ת חי"ח סי' כב ↩
11 או"ח סי' ריט ס"ק א ↩
12 שם ↩
13 תהלים קז, כג - לא ↩
14 וישלח לה, א ↩
[ל] (הלכה 880)
שאלה: ארבעה שצריכים להודות נדרש מהם עוד דברים מלבד ברכת הגומל?
תשובה: כתב הרא"ש1: 'אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה'. כלומר ברכת הגומל משמשת כתחליף לקרבן תודה שאיננו יכולים כיום להקריב, וכפי שנאמר בתהלים2 לגבי הארבעה שצריכים להודות: 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה'. וזהו הקרבן שנתפרש בפרשת צו3 'ואם על תודה יקריבנו'.
בדברי חז"ל לא מבואר בפירוש האם קרבן זה הוא חיוב או רשות, ומדברי רש"י עה"פ שם ניתן להבין שזה רשות4: 'אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן ..'.
ויש כתבו שכן שיטת הרבינו גרשום5: 'אילימא אחליפי תודה חובה. היינו תודה חובה כגון שהיה מפרש בים ונסתכן ונדר אם ינצל שיביא תודה כדאמרי' ד' צריכין להודות ותודה חובה היינו דקאמר הרי עלי דנתחייב באחריותה'. וראה לקמן מ"ש הפמ"ג בדברי הרמב"ם6.
אמנם מדברי רש"י (כת"י) על דברי הגמרא במנחות7 'תודת חובה' בפירוש הב' מבואר שהוא חובה: 'ל"א תודת חובה כגון מפרש בים והיוצא בשיירא וחולה שניצל מחוליו וחבוש שיצא מבית האסורים דאמרינן בברכות ארבעה צריכים להודות דכתיב בהו ויזבחו זבח תודה בספר תהלים'.
והשיטה מקובצת8 העיר על דבריו: 'פ"ה בל"א כגון מפרש בים כו' ולא נהירא דלא אשכחן דליחייב אם לא אמר הרי עלי תודה'9.
אמנם כדברי רש"י כתב ג"כ התוספות רי"ד10: 'א"נ כגון שהי' מארבעה הצריכין להודות דכתיב בהו ויזבחו זבחי תודה וכיון דהוא חייב באחריותה אם מתה חייב להביא אחרת תחתיה'. ולהעיר ג"כ מהאבן עזרא11: 'ויזבחו - וחייבים לזבוח כי התועה והשבוי הוא בריא בגופו והחולה קרוב ממת'12.
גם בדברי האחרונים יש שכתבו שאין זה חובה וכמ"ש הפרי מגדים13: 'ובמנחות דף פב א ובר"מ פרק י"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ו, תודה הרי זו מביא מחולין ולא [לשתמיט] אם על נס, שאסור אלמא לאו דין תורה, ומש"כ רש"י בחומש פרשת צו אם על תודה שצריך להודות מדרבנן קאמר, וקרא מיירי בנדר או נדבה, הן אמת דמשמע עכ"פ דין דברי קבלה יש לו שתהלים ברוח הקודש נאמר כמו אסתר, ובאו"ח14 בב"י בשם רז"ה דברי קבלה [כדברי תורה] דמי, יע"ש. וכתבנו בפתיחה כוללת15 דספק דברי קבלה לחומרא כמו בשל תורה, א"כ למה לא יחשב תודה על נס דבר שבחובה כה"ג, דאף דרבנן גופא אי לאו דהכי אתנו הוה של תורה ממש ..'.
והפנים יפות16 כתב: 'ונראה שלא הזכיר הכתוב אלא קרבנות חובה משא"כ בתודה דבאה בנדבה, דחיוב ארבעה צריכין להודות אינו אלא אסמכתא17, 18'.
ודעת אדמו"ר הזקן19 מבוארת ממ"ש בהל' פסח: 'נוהגין במדינות אלו שהג' מצות של מצוה הן נעשין מעשרון אחד קמח כעין לחמי תודה שהיו ג' חלות נעשות מעשרון אחד .. לפיכך אנו עושין ג"כ ג' מצות לעשרון זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין חייב20 להביא תודה ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין משעבוד מצרים לפיכך אנו עושין זכר ללחמי תודה'.
ומכיון שקרבן תודה חובה כתב אדמו"ר הזקן21: 'ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן כגון עולה על ביטול מצות עשה או על הרהור הלב לא תעשה, ותודה לארבעה הצריכים להודות יאמר פרשת הקרבן מיד שנתחייב בו'22.
א"כ מבואר שלדעת אדמו"ר הזקן ארבעה הצריכים להודות חייבים בקרבן תודה, וע"כ מלבד הברכה, צריכים לומר ג"כ את פרשת קרבן תודה.
אלא שהרבי23 העיר: 'עיין שו"ע אדה"ז מהדו"ב סו"ס א' "יאמר פ' הקרבן מיד כו' ביום כו'". וצע"ג שלא ראיתי נוהגין כן24, ואולי מפני שלא הביאו אדה"ז בסי' בסדר ברה"נ - אבל וכי מפני קושיא זו יבטלו המפורש בשו"ע אדה"ז כנ"ל. לכאורה צ"ל הפרשה לצדקה דצרכי רבים (ראה מג"א סרי"ח סק"ב25) שזהו ביכולת כאו"א - אלא שג"ז לא ראיתי נוהגין, ולכאורה כדאי להנהיג כן. ויש לקשר זה (הצדקה) ולבאר עפמש"נ באגה"ק קטונתי, שבכל חסד כו' צ"ל ניתוסף בשפל רוח שלו ובמילא מיתוסף בחסד שעושה (ראה אוה"ת וירא צז, סע"ב ואילך)'.
א"כ הרבי תמה מדוע לא ראה שינהגו לומר קרבן תודה. וכן מדוע לא מפרישים צדקה לצרכי רבים - ושכדאי להנהיג כן.
--------------
הערות:
1 ברכות פ"ט סי' ג ↩
2 קז, ב ↩
3 ז, ב ↩
4 וראה פתח הדביר סי' ריט אות יב. שד"ח מערכת ברכות אות י בסופו (ח"ד ע' תשעה, ב). פאת השדה סי' יב (ח"ח ע' תשמו, ב ואילך), ועוד. אך הרבי בלקו"ש חי"ב ע' 22 הערה 10 מבאר שגם לדברי רש"י אלו זה חיוב: 'ומ"ש רש"י *'נדר* שלמים הללו' אף שחובה היא - י"ל: החיוב הוא לאחרי שנעשה הנס, אבל מצינו שיעקב אבינו נדר להביא קרבן (בתור הודאה) עוד בהיותו בהעת צרה, כמ"ש (ויצא כח, כ) 'וידר יעקב נדר לאמר אם וגו' והאבן הזאת אשר שמתי יהי' בית אלקים' (וכ"ה ביונה (ב, י): 'ואני בקול תודה אזבחה לך אשר *נדרתי* אשלמה וגו' - ובכ"מ - לכן (מכיון שע"ד הרגיל כן הוא) כותב רש"י 'נדר' כי בודאי נדר הקרבן עוד לפני זה. [ועפ"ז יש להוסיף רמז בהתיבה 'יקריבנו' (ולא 'יקריב' סתם) - אותו שכבר נדר]' ↩
5 מנחות עט, ב ↩
6 וראה לקמן מ"ש הפמ"ג. וראה ג"כ הל' מעשה הקרבנות פ"ט ה"ה ↩
7 מנחות עט, ב [ויל"ע ברש"י זבחים ז, א.] ↩
8 שם בד"ה אילימא ↩
9 וראה ג"כ בערכין יא, ב אות ה ↩
10 ר"ה ה, ב ↩
11 תהלים קז, כב ↩
12 ולהעיר מפרקי דרבי אליעזר פכ"ג: 'ישב נח ודרש בלבו ואמר הקב"ה הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר ההוא, *ואיני חיב להקריב לפניו קרבן ועולות'*. אמנם ראה מ"ש בהוספות הרד"ל אות כד ↩
13 או"ח א"א סי' ריט בהקדמה ↩
14 סי' תרפו ↩
15 ח"א סי' יח ↩
16 צו ז, יג ↩
17 וראה מ"ש המהר"ם שיק או"ח סי' פח ↩
18 וראה מ"ש תלמידו החתם סופר שו"ת או"ח סי' נא. ומה שדנו בדבריו בשו"ת מהר"ם שיק שם. אבנ"ז שו"ת או"ח סי' לט על דברי החת"ס. שדי חמד שם. שו"ת להורות נתן ח"ד סי' יא. צמח יהודה ח"ג סי' עח ↩
19 או"ח סי' תנח ס"ה ↩
20 מקור דבריו הם הרא"ש פסחים פ"י סי' ל שכתב: 'ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה'. אלא שאדמו"ר הזקן הוסיף שזה *חובה* ↩
21 במהדו"ת סי' א ס"ט ↩
22 הרבי בלקו"ש חל"ב (ע' 107 הערה 20) כותב: 'ובפרט כמו שמשמע מפשטות לשון אדה"ז (שו"ע או"ח מהד"ת ס"א ס"ט. וראה שם במהד"ק סט"ו) 'ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן כגון .. תודה לארבעה הצריכים להודות' (והוא עפ"י של"ה במס' תענית שלו (רב, ב) 'אם אני חייב קרבן תודה') - שהבאת תודה הוי *חובה* (ולא רשות)' ↩
23 אג"ק חכ"ד ע' רסח ↩
24 וראה ג"כ תו"מ רשימות היומן ע' תכז: 'ברכת הודאה - לא שמעתי ש(המברכים) יאמרו גם פ' קרבן תודה ונסכים (כ"כ בשו"ע מהד"ב א ט' ומהד"ק)' ↩
25 שכתב: 'משמע בשבת דף לג, כשנעשה לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר' ↩
[לא] (הלכה 881)
היוצא מבית האסורים (1)
שאלה: האם כל מי שהי' בבית האסורים והשתחרר צריך לברך הגומל?
תשובה: כתב הר"י מיגאש1: 'שאלת מי שנחבש על חוב או על מס הקצוב על כל איש ואיש אם יברך הגומל או לא יתחייב בברכה זו אלא מי שנחבש על דבר שיש בו סכנה? תשובה. הואיל והיה חבוש בבית הסהר כלוי בבית הכלא ולא היה מושל בנפשו ועתה יצא מאותו מצב להיותו מושל בנפשו נתחייב בברכה, בפרט אם היתה חבישתו על פריעת מה שעליו ממס קצוב על כל איש או חוב לסיבת היותו בלתי ידו משגת ואח"כ הזמין לו ה' וסבב לו מקום לפרוע זה לפי שמ"ש ד' צריכים להודות שמכללם חבוש אמרו אותו כולל ולא פלוג בין חבוש לעסקי ממון בין שהיה חבוש לעסקי נפשות, והיה אפשר להוציא מזה הכלל מי שיש לו יכולת לפרעון המס או החוב ונמנע לפרוע לסיבת היותו מורד או שהיה מקום שיוותרו לו דבר ממה שעליו ולא הועיל לו זה שחבישתו היתה בזה ממה שסבב אותה לעצמו שאם רצה לא היה נחבש ולא היה בא לו מחבישתו זו תועלת כדי שיברך עליה, אם לא שיאמרו לנו בכיוצא בזה נתת דבריך לשעורין'.
מבואר בדבריו שגם אדם שנמצא במאסר בגלל חוב ממוני, מברך הגומל כשמשתחרר, [אלא שמסתפק כאשר היה לאדם אפשרות לשלם ממון והעדיף ללכת למאסר, ונראה שנוטה לומר שמברך].
ולהעיר שהרבה מהפוסקים לא ראו את דברי הר"י מיגאש, ולמדו את הדין מדברי רב האי גאון שיובאו לקמן:
כתבו תלמידי רבינו יונה2: 'נשאל מרבינו האי גאון ז"ל למה לא אמר אותם כסדר שכתובין במזמור והשיב שרצה למנות תחלה אותם שהם מסוכנים יותר שיורדי הים והולכי מדברות הם בסכנה יותר מהחולה שרוב החולים לרפואה וחבוש רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך'.
וכתב המלבושי יו"ט3: 'מלשון תר"י ז"ל משמע אפילו משום ממון'. והסכים עמו האליה רבה4.
מאידך המגן אברהם5 כתב: 'חבוש. על עסקי נפשות'.
הפרי מגדים6 הביא את המחלוקת וכתב: 'וטוב לברך בלא שם ומלכות'7.
אך הקרבן נתנאל בנתיב חיים דחה את דברי המג"א, וכתב: 'שחייב לברך איבעית אימא קרא, גבי הולכי מדברות נאמר נפשם בהם תתעטף, ובחולה שנתרפא יגיעו עד שערי מות, וביורדי הים נפשם ברעה תתמוגג ואילו בחבוש בית האסורים אינו מזכיר חשש נפשות, כ"א יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל סתמא, משמע אז שהגיע אליהם יושבי חושך וצלמות או אסירי עני וברזל, כשיצא מאותן שתיים רעות יודו לה' חסדו, הן שהיו חבושין מחמת ממון או מחמת נפשות. ואיבעית אימא סברא, דהא כתב הרא"ש בפ"ק דב"ב סי' כב כל מה שמחדשין אומות העולם גזירות ופורעניות על ישראל, אפילו מענין אותן ביסורין ומניעת מאכל ומשתה, גובין הכל לפי ממון, דעיקר כוונתם על הממון עכ"ל. אשתכח השתא לא לברך כלל בשום פעם אפילו כשנתפס על עסקי נפשות, דעיקר כוונתם על הממון, ולא נעלם ממני מש"כ הרב בעל המ"א .. יען כי ראיתי איש בעל קרניים עומד כנגדו הרי הוא רבינו יונה .. שס"ל להדיא שחייב לברך ברכת הודאה אף כשנחבש עבור ממון. גם בש"ס ופוסקים קדמאי ובתראי לא חילקו כך, זולת הרב בעל מ"א נשאר לבדו, ואלמלא ראה דברי רבינו יונה לא הי' ממלא לבו לחלוק עליו8. ע"כ נראה לי לפסוק הלכה שמחויב לברך ברכת הודאה אף כשנתפס בשביל עלילות ממון, וכן עמא דבר'9.
גם החיד"א10 דחה את דברי המג"א וציין לעוד ראשונים: 'וכ"נ מדברי הערוך11 ערך ארבעה שהביא דברי הגאון ז"ל. דהרי רבי' יונה בפירוש כתב דחבוש רוב הפעמים בשביל ממון, ואין סכנתו כ"כ. ובערוך כתב דחבוש אפילו אכרגא וטסקא ורחיק מסכנה טפי מכלהו, ע"ש. וכן ראיתי בתשובות רבינו מהר"י ן' מיגאש כ"י סי' צ' .. עין רואה ואזן שומעת אמרי קדוש קרי בחיל דבכל מין חבוש צריך לברך .. וכן הוא המנהג פשוט דכל מין חבוש ביציאתו מברך'12.
א"כ ראינו שמדברי הראשונים נראה שגם חבוש על עסקי ממון מברך הגומל, ולהלכה נחלקו הפוסקים שלדעת המג"א מברך רק על עסקי נפשות13, ולדעת המלבושי יו"ט מברך גם על עסקי ממון. והפמ"ג כתב לברך בלי שם ומלכות.
ואמנם יש פוסקים שתלו דין זה במחלוקת המחבר והרמ"א וכפי שיתבר בהלכה הבאה, וכן נראה את שיטת אדמו"ר הזקן.
----
הערות:
1 סי' צ ↩
2 ברכות מג, א ↩
3 או"ח סי' ריט ס"ק א ↩
4 שם ס"ק ב ↩
5 סי' ריט ס"ק א ↩
6 או"ח א"א סי' ריט ס"ק א ↩
7 ולהעיר מאשל אברהם (בוטשאטש) סי' ריט ↩
8 המחצית השקל כתב ליישב את המג"א: 'ולענ"ד המ"א ראה דברי תלמידי ר"י ואין חולק עליהם, עפ"י מש"כ הרא"ש בפ"ק דב"ב .. ולכן כתב ג"כ רבינו האי גאון חבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון, ר"ל אף שהוא חבוש על עסקי נפשות מ"מ תכלית כונת החבישה עפ"י הרוב היתה לקבל ממון, וא"כ כיון דאפשר להשתדל ע"י ממון שוב אין סכנה כ"כ. ובנידון כזה גם מ"א מודה כיון דעיקר החבישה על עסקי נפשות צריך לברך, ומש"כ מ"א על עסקי נפשות, בא למעט אם תחילה היתה החבישה על עסק ממון, ואמרו מיד שמשום ממון נתפס, כה"ג אין לברך, ובזה גם רבינו האי גאון מודה' ↩
9 וכ"פ ערוה"ש או"ח סי' ריט ס"ה ↩
10 ברכ"י או"ח סי' ריט ס"ק ד ↩
11 וראה גם בהגהות הגר"ב פרענקיל על השו"ע ↩
12 וכ"פ הבא"ח עקב ש"א ס"ט. וכתב הכה"ח סי' ריט ס"ק יא: 'ומיהו עיין בס' חקקי לב ח"ב דכ"א ע"ג שכתב לחלק דאם מכניסין אותו בבית הסוהר של כבוד בעבור חוב אין לברך אבל כשמכניסין אותו בבית הסוהר הבזויה אפי' על עסקי ממון מברכין יעו"ש אמנם לפי הטעם שכתב מהר"י בן מיגאש לפי כשהיה בבית הסוהר לא היה מושל בנפשו ועתה יצא מאותו מצב נראה דאין לחלק ואפילו אם היה בבית הסוהר של כבוד צריך לברך וכן מנהג העולם שאין לחלק' ↩
13 המשנ"ב ביאור הלכה סי' ריט ד"ה חבוש כתב בדברי המג"א: 'ונראה מדבריו בזה דגם חבוש אינו מחויב להודות אלא מחמת שהוא בסכנה מחמת חיבושו ולהכי בחבוש מחמת ממון שתובעים ממנו שבודאי עכ"פ לא יבא הדבר לידי סכנת נפשות שאפי' אם לא ישיג ידו לשלם ג"כ לא יהרגו אותו לפיכך אין מברכין משא"כ בחבוש מחמת שיש עליו עלילת נפשות א"כ הרי הוא עומד בסכנה שמא יגמר דינו ליהרג וכיוצא ולהכי מברך ולפי טעם זה גם בחבוש מחמת נפשות דמברכין לכאורה הוא דוקא בחבוש שנחבש עד שיגמר דינו דאז עומד בסכנה דהא אינו יודע אם יצא דינו לשבט או לחסד ואז אם יצא חייב לברך משא"כ בנגמר דינו שישב בבית האסורים כמו במדינות אלה שישיבת בית האסורים בעצמה הוא עונש אפי' היה עלילה של נפשות אפ"ה כשיצא מבית האסורים אינו מברך דהא לא הוי שום סכנה מאחר שידוע שזה הוא כל עונשו [אם לא שהישיבה גופא הוא סכנה כמו שידוע שיש בתי אסורים על פשעים גדולים שהישיבה בהם זמן מרובה הוא סכנת נפשות ובודאי צריך לברך כשיצא משם], ואולם יש לדחות דחייב להודות ולברך להש"י על שלא נגמר דינו מתחלה רק לישיבת בית האסורים בלבד ולא לעונש נפשות' ↩
[לב] (הלכה 882)
יוצא מבית האסורים (2)
בהלכה הקודמת ראינו שמדברי הראשונים נראה שגם חבוש על עסקי ממון מברך הגומל, ושלהלכה נחלקו הפוסקים, שלדעת המג"א מברך רק על עסקי נפשות, ולדעת המלבושי יו"ט מברך גם על עסקי ממון. והפמ"ג כתב לברך בלי שם ומלכות.
ואמנם יש פוסקים שתלו דין זה במחלוקת המחבר והרמ"א, שהמחבר כתב1: 'באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה'. ועוד כתב2: 'בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע'. כלומר לדבריו מברכים גם במצבים שאינם סכנת חיים ממש.
אמנם הרמ"א כתב שם בהגה: 'י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל וכן נוהגין באשכנז'.
ועפי"ז כתבו שרב האי גאון והר"י מיגאש שכתבו לברך גם ביושב מחמת ממון הם הראשונים שכשיטתם פסק המחבר שמברכים הגומל לא רק בסכנת חיים ממש, אך המג"א שיטתו מתאימה להכרעת הרמ"א עפ"י הראשונים הסוברים שמברכים רק על סכנת חיים ממש, וכמ"ש הנהר שלום3: 'כתב המג"א על עסקי נפשות הרב כתב כן לפי מנהג אשכנז שכתב השו"ע ס"ז שאין מברך אלא ההולך בדרך מסוכן, ולענין חולה ג"כ כתב רמ"א ס"ח דאין מברכין אלא במכה של חלל, הוא הדין הכא נמי בעיא דוקא שיהא חבוש על עסקי נפשות אבל להפוסקים שם דבכל דרך ובכל חולי כל שעלה למטה מברך הוא הדין הכא נמי אפילו על עסקי ממון וכן נוהגים ביננו'.
אמנם המשנ"ב4 כתב חלק וכתב שלדעת המגן אברהם גם המחבר יודה שמברכים רק על עסקי נפשות, וכתב: 'ונראה דדעת מג"א הוא דהני קדמונים שמביא הברכ"י הולכים בשיטת הערוך דאפי' במיחוש כל דהו נמי מברכין ולפ"ז ה"ה בחבוש מחמת ממון כיון שהוא עכ"פ כלוא ואינו יכול לצאת כחפצו די להתחייב בברכה משא"כ להמחבר בס"ח שלא אחז לגמרי בשיטת הערוך אלא הצריך עכ"פ שעלה למטה ומטעם כיון שעלה למטה אעפ"י שאינו מסוכן לע"ע מ"מ יקרה פעמים רבות מכיון שנפל למשכב מתגבר עליו החולי ובא לידי סכנה ובזה חייב להודות וכמ"ש באמת המחבר סברא זו במה שמסיים ודמי להעלוהו לגרדום לידון שאינו יודע איך יצא דינו וא"כ לפי שיטה זו בחבוש מחמת נפשות שעכ"פ יעלוהו לגרדום חייב לברך משא"כ בחבוש מחמת ממון שלעולם לא יעלוהו לגרדום לדונו מחמת שאין לו מה לפרוע אינו חייב לברך. ומ"מ אפי' יהיבנא לדבריהם לדחות דברי מג"א אינו אלא למנהג ספרד ולפי סתימת המחבר בס"ח משא"כ לדעת רמ"א ולמנהג אשכנז ולמי שנוהג כן בודאי צדקו דברי המג"א דבמקום שאין סכנה אין מברכין ומה איכפת לן במה שאינו שולט בנפשו [אם לא במקום דגם בחבוש על עסקי ממון אינו בטוח לגמרי מסכנה וכמו דמשמע מלשון הר"י] ותמיה על א"ר שלא נחית לזה'5.
א"כ ראינו שדנו האחרונים האם אפשר לתלות את המחלוקת הנ"ל לגבי חבוש מחמת ממון, במחלוקת המחבר והרמ"א האם הברכה היא רק במצב של סכנה.
ובדברי אדמו"ר הזקן6 מצאנו כעין פשרה, וז"ל: 'ומי שהיה חבוש בבית האסורים על ידי עסקי נפשות ויצא, או על עסקי ממון אם היה מעונה בכבלי ברזל'.
ואמנם המשנ"ב בביאור הלכה שם כתב: 'וגדולה מזו מצאתי לאחד שכתב שחבוש מברך דוקא בשהיה כבול בכבלי ברזל7 ואף שלדינא לא נראה כן דכפי הנראה נמשך אחר לשון המקרא דכתיב אסירי עני וברזל וכבר כתבנו לעיל בביאור הלכה דלא בעינן דומיא דקרא ואפי' בלא תעו במדבר או לא עמד רוח סערה ג"כ מברך וה"ה בזה וכן משמע משאר פוסקים שלא הזכירו תנאי זה'.
אך כבר כתב השער הכולל8 לבאר את דברי אדמו"ר הזקן: 'ומקשין העולם (א) למה חלק אדמו"ר על המג"א. (ב) למה פסק לברך בחשש ברכה לבטלה. (ג) למה חידש תנאי חדש שלא נמצא בשום פוסק אם הי' מעונה בכבלי ברזל. והנראה לומר שאדמו"ר אינו חולק כלל על המג"א .. ובברכי יוסף האריך לפלפל אם לברך על עסקי ממון ונדחק להמליץ בעד המג"א .. ובמחצית השקל נדחק ליישב את דברי המג"א .. אבל המעיין בלשון רב האי גאון שבערוך יראה שאין דיוקו של המחצית השקל עולה יפה .. אמנם האיר ה' את עיני וראיתי שבחנם נדחקו הפוסקים הנ"ל כי דברי רב האי גאון ולשון המג"א ודברי אדמו"ר עולים בסגנון אחד ומפורשים בפסוק ומשום שגבי מדבר וים וחולה נזכר נפש וגבי חבוש לא נזכר נפש לכן ביאר המג"א שגבי חבוש ג"כ אינו מברך עד שיהי' עסקי נפשות דהיינו או שדורשים נפשו או שהי' מעונה בכבלי ברזל אפילו על עסקי ממון כמו שביאר דהמע"ה אסירי עני וברזל שהי' מעונה בכבלי ברזל וכמ"ש שם ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו הרי שאם מעונה בכבלי ברזל נוגע עד הנפש. נמצא שגם גבי חבוש נזכר נפש. ומחמת שהאחרונים הבינו בדברי המג"א שדוקא מחמת נפשות צריך לברך אבל אם מעונה בברזל מחמת ממון א"צ לברך לכן הוכרח אדמו"ר לבאר כמו שביאר דהמע"ה בעצמו9. וזהו ג"כ כוונת רבינו יונה בשם רב האי גאון שגם אם הוא חבוש בעבור ממון שאין בו סכנה כל כך כמו מדבר וים וחולה אבל כיון שהי' אסור בעני וברזל זהו עסקי נפשות וצריך לברך בשם ומלכות'10.
א"כ מי שישב בבית האסורים על עסקי נפשות, או שישב על עסקי ממון והי' מעונה בכבלי ברזל מברך הגומל.
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ז ↩
2 שם ס"ח ↩
3 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ק ג ↩
4 ביאור הלכה סי' ריט ד"ה חבוש ↩
5 אמנם להעיר ממ"ש מהדיר הברכי יוסף על דברי המשנ"ב: 'אינו נראה לענ"ד. ואדרבא י"ל להפך, דגם למנהג אשכנז הכא במאסר הוא ענין של עגמת נפש וגם אם נאסר על עסקי ממון עכ"פ הוא בסכנה. ויותר מזה מפורש חו"מ סי' שפ"ח, שהמוסר ישראל ביד גויים אפי' מסר רק ממונו הו"ל רודף וגברא קטילא בכל זמן, לפי שהגוים 'כתוא מכמר' שכיון שנמסר בידם יורדים עמו בעלילות מעסקי ממון לעסקי נפשות. וכיון דמוסר ממון מותר לשומטו בגלל סיבה זאת, ק"ו דמי שכבר חבוש שבידם אפי' על עסקי ממון חייו בסכנה. וסייעתא אלימתא לר"י ן' מגאש. ודייקא נמי שגם למנהג אשכנז לא חלקו אלא לגבי הולכי דרכים וחולה אבל חבוש ביד גויים לעולם הוי סכנה ודלא כהמג"א' ↩
6 סדר ברכת הנהנין פי"ג ה"ב ↩
7 דבריו צ"ע שהרי אדמו"ר הזקן כתב את זה רק לגבי מאסר על ממון ↩
8 פכ"ג אות ב ↩
9 וראה בלקו"ש חי"ז ע' 269 הערה 24: 'ולהעיר מסדבה"נ לאדה"ז (פי"ג ס"ב) 'אם הי' מעונה בכבלי ברזל', שלכאורה מקורו הכתוב (תהלים קז, י) 'אסירי עני וברזל' (שער הכולל פכ"ג)' ↩
10 וראה בהמשך דבריו מה שכתב עוד אופן לבאר ↩
[לג] (הלכה 883)
יוצא מבית האסורים (3)
בהלכה הקודמת ראינו שנחלקו הפוסקים לגבי היוצא מבית האסורים, מהו המצב עליו מברכים, די"א רק מי שישב על עסקי נפשות, וי"א גם על עסקי ממון, ואדמו"ר הזקן כתב שמברך על עסקי נפשות, וגם מי שיושב על עסקי ממון ובלבד שיהי' גם מעונה בכבלי ברזל.
שאלה: מה הדין במקרה שאדם נמצא במעצר בית על עסקי נפשות?
תשובה: כתב הרבי1: 'ויובן בהקדים להמתיק לשון רש"י '(וחבושי) בית האסורים' - דלכאורה הי' מספיק אם הי' כותב 'חבושים' סתם, ומעצמו הי' מובן שהכוונה לחבושי בית האסורים? אמנם רצונו של רש"י בזה לדייק שדוקא חבוש בבית האסורים מחוייב להביא קרבן תודה, משא"כ חבוש בבית וכיו"ב. ומקורו מפשטות הפסוק בתהלים שם - שמזכיר כאן: 'יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל' - דמפורש שרק חבושים במקום 'חושך וצלמות' חייבים קרבן תודה'. ושם בהערה2: 'וצ"ע (להלכה למעשה) בדין חבוש על עסקי נפשות במאסר בייתי - דאולי אפ"ל דלהיותו נוגע בנפש ה"ה יושב ב'צלמות'. ועייג"כ שער הכולל פכ"ג'.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין במי שנמצא כמה ימים במעצר?
תשובה: כתב המשנ"ב בביאור הלכה3: 'ודע עוד דאף לדברי החולקים אמג"א ולשיטתם אם דנוהו לישב בבית האסורים בודאי חייב לברך כשיצא אח"כ אף שלא היה לו סכנה כלל, מ"מ נראה דכ"ז כשיושב עכ"פ בבית האסורים גמור, ומשך איזה זמן, אבל לא בשדנוהו לישב יום או יומים בבית השוטרים כמו שנהוג בזמנינו על חטאים קלים נגד חוקי הממשלה יר"ה, דבזה לכ"ע אין מברכין דליכא הכא שום סכנה וגם לא שייך כ"כ טעמא דר"י מיגאש שהביא הברכ"י משום דאינו שולט בנפשו ואין זה כלל מענינא דקרא דכתיב ביה יושבי חשך וצלמות וגו' ויכנע בעמל לבם וגו' וכשלו ואין עוזר וגו' .. אבל עכ"פ ביושב יום או יומים בודאי אינו כלל מענינא דקרא ואין לברך'4.
[לגבי מש"כ המשנ"ב שבעינן שישב בבית האסורים גמור ומשך איזה זמן, יש להעיר ממש"כ בברכת הבית5: 'וכן אם חבשוהו על זמן מועט שיצא דינו לישב יום או יומיים אפילו שבעה ימים אינו מברך רק בלא שם ומלכות אבל נתנוהו בבית אסורים בלא זמן ידוע אף שלא ישב שם רק יום אחד מברך'].
★ ★ ★
שאלה: מה הדין של המשתחרר בערבות?
תשובה: כתב ערוך השלחן6: 'ומי שיצא מבית האסורים עד שיצא נקי לגמרי ממשפטו, ולא שיצא על ערבות'7.
וכ"כ בברכת הבית8: 'ואינו מברך עד שיצא חופשי לגמרי. כן נ"ל'.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין מי שברח מבית האסורים?
תשובה: כתב החיד"א9: 'יש מי שכתב דאף אם ברח ואפשר שירדפוהו ויענישוהו אפילו הכי יברך. ולי נראה שלא יברך ולא דמי למצא מציאה'10.
וכתב כף החיים11: 'ועל כן יש לברך בלא שם ומלכות'.
ולגבי המצבים המסופקים יש להעיר מדבריו של הגר"ח נאה12: 'ונראה דמי שהי' חבוש על עסקי ממון כיון דיש הרבה פוסקים שצריך לברך ע"כ יש לו לכוין בברכת השחר ברכת מתיר אסורים גם ע"ז שיצא חפשי דהברכה היא מענינו והוי הודאה לה' על חסדו, ואפילו הי' תפוס איזה שעות על עסקים קלים כמו שמצוי בזה"ז יכוין כן, (ומה טוב שיברך בעשרה)'13.
הערות:
1 לקו"ש חי"ב ע' 26 - 27 ↩
2 39 ↩
3 או"ח סי' ריט ↩
4 וראה מ"ש בשו"ת בנין אב ח"א סי' ו אות ג בדברי המשנ"ב, וכתב שם שלפעמים במעצר יש בו אסירי עני וברזל יותר ממאסר עצמו ↩
5 ח"א שער כז ה"ב ↩
6 או"ח סי' ריט ס"ה ↩
7 וראה שו"ת בני אב שם ↩
8 שם ↩
9 ברכי יוסף או"ח סי' ריט שיו"ב א ↩
10 שכתב המחבר שו"ע או"ח סי' רכב ס"ד: 'מברך על הטובה: הטוב והמטיב אעפ"י שירא שמא יבא לו רעה ממנו, כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו'. (והבנין אב שם שגג בזה, עי"ש) ↩
11 או"ח סי' ריט אות יג ↩
12 קצות השלחן סי' סה ס"ק ד ↩
13 וראה שו"ת בנין אב שם ס"ה מש"כ בנידון זה ↩
[לד] (הלכה 885)
בהלכה מספר 847 ראינו שנחלקו הפוסקים לגבי אדם שהיה במקום סכנה [שאינו מארבעת הדברים המנויים בגמרא], וניצל, שלדעת המחבר מברך בלא שם ומלכות, אך לדעת פוסקי אשכנז מברך בשם ומלכות.
שאלה: מה הדין במקרה שניצל מהסכנה לא בדרך נס, אלא בדרך הטבע1?
תשובה: בהלכה שם הובאו דברי הריב"ש2 שכתב: '.. כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות .. שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא ברוך שעשה לי נס במקום הזה, כדאמרינן בריש פרק הרואה בההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא נפל עליה אריא אתרחיש ליה ניסא וכו'. וכן מר בריה דרבינא הוה קא אזיל בפקתא דערבות וצחי למיא ואתרחיש ליה ניסא וכולי .. וכ"ש שמיד שניצל צריך הוא להודות כדרך הארבעה שצריכין להודות ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת שעשה לי נס, שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה, אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מ"מ'.
א"כ לדעת הריב"ש: גם 'אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות'.
אך האבודרהם3 כתב: א) בשם הרא"ש מלוניל לגבי ברכת שעשה לי נס שמברכים אותה - 'דוקא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם או מדרך התולדה .. אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיו"ב אינו חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה'. ב) ובשם ה"ר גרשום ברבי שלמה לגבי ברכת הגומל: 'שלא נתקנה אלא בד' הצריכין להודות'4.
הבית יוסף5 הביא את דברי האבודרהם בסימן העוסק בברכת שעשה לי נס, וסיים: 'ובסי' רי"ט [=העוסק בברכת הגומל] יתבאר שיש חולקים בזה'. ושם הביא את דברי הריב"ש הנ"ל.
ובפשטות כוונת הב"י שמדברי הריב"ש נראה שחולק על שני הפרטים6 הנ"ל וסובר שגם על הצלה טבעית מברך הגומל.
והב"ח7 כתב: 'כתב ב"י על שם אבודרהם נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיו"ב אינו חייב לברך [=שעשה לי נס] עכ"ל ופסק כך בשו"ע, מיהו ברכת הגומל לחייבים טובות חייב לברך כמשי"ת בסו"ס רי"ט'.
להלכה כתב המחבר8 לגבי ברכת שעשה לי נס: 'י"א שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה, אינו חייב לברך. ויש חולק9, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות'.
וכתב הט"ז10 כדברי הב"ח, שגם לדעה שלא מברך שעשה לי נס: 'אבל הגומל חייב לברך כמ"ש סו"ס רי"ט'.
והגם שהמג"א11 הקשה על המחבר: 'לא מצאתי מי שחולק, דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע ומ"ש הרב"י ס"ס רי"ט בשם הריב"ש היינו לומר כשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל12 אבל בדבר שמנהג העולם פשיטא דאין לברך שעשה לי נס, וכ"מ בב"ח'.
אך כתב המחצית השקל שגם לדברי המ"א הסובר שלכו"ע לא מברך ברכת שעשה נס: 'י"ל דגם אם לא יצא ממנהג העולם, אע"ג דאינו מברך על הנס וליכא ק"ו לברך הגומל, מ"מ מברך הגומל מסברא, כיון דמוכח דהני ארבעה הם לאו דוקא, וא"כ כמו דהני ארבעה אף שאין יוצאים ממנהג העולם מברך הגומל, הוא הדין בשאר דברים שאין יוצאים ממנהג העולם מברך הגומל'.
בסימן שלאחר מכן לגבי ברכת הגומל כתב המחבר13: 'הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות'.
וכבר ראינו14 שאנחנו נוהגים כדעה הראשונה שכל מי שנעשה לו נס מברך, ולא רק על ארבעה הדברים.
הט"ז15 כתב לבאר מדוע יש לחלק בין ברכת שעשה לי נס, לברכת הגומל: 'לענין ברכה שעל הנס פסק בסי' ריח ס"ח דלא יברך, נראה הטעם דברכת הנס ניתקן תוספת על מה ששייך לברכת הגומל בדבר שהוא חוץ לטבע לגמרי והכל מודים שאצבע אלקים היא, אבל הגומל הוא אעפ"י שנעשה לו תשועה שאפשר דרך הטבע מ"מ הוא מחזיק טובה לו יתברך ולתלות בהשגחה'.
יוצא א"כ שנחלקו הפוסקים כשהיתה הצלה טבעית שאינה בדרך נס האם מברך הגומל או לא, ומדברי המחבר נראה שלמד שלסוברים שמברכים לא רק בד' הדברים שנזכרו בפסוק, יש לברך הגומל גם במקרה שהיתה ההצלה שלא בדרך נס ממש, וכ"כ הט"ז.
א"כ למעשה אדם שניצל מסכנה, גם כשההצלה היתה בדרך הטבע, מברך הגומל
--------------
הערות:
1 ישנו נידון נוסף כאשר [האדם לא היה במקום שמוגדר כמקום סכנה, אלא] סכנה כמעט הגיעה לאדם, ובחסדי ה' הסכנה נמנעה האם צריך לברך הגומל, ונראה הפרטים בזה בהלכה הבאה, בעז"ה ↩
2 שו"ת סי' שלז ↩
3 ברכת הראייה השבח וההודאה, וראה בהמשך דבריו שם למה מברכים על נס פורים לשיטות שאין מברכים על הצלה שהייתה בדרך הטבע. וראה שני הדעות שבשו"ת הראב"י אב"ד (מהדורת ירושלים תשכ"ב, סי' עב) הובא גם ברדב"ז ח"ג סי' תקעב (אלף א) ויובא בהלכה הבאה ↩
4 ראה לגבי זה בהלכה מס' 847 ↩
5 או"ח סי' ריח ↩
6 ראה לקמן דברי השו"ע והמ"א ↩
7 או"ח סי' ריח ↩
8 או"ח סי' ריח ס"ט ↩
9 וראה במאמר מרדכי שכתב שיתכן שהב"ח והט"ז לא גרסו בדברי המחבר את כל סיום דבריו מהמילים 'ויש שחולק' ואילך, אך ציין שבכל הדפוסים חדשים גם ישנים זה מופיע ↩
10 שם ס"ק ג ↩
11 שם ס"ק יב ↩
12 ראה במחצית השקל שביאר את דברי המג"א: 'ומש"כ עוד [-הריב"ש] ואם גנבים באו לו שודדי לילה וקראן נס, על כרחך ר"ל בענין שהיה יוצא ממנהג העולם' ↩
13 שו"ע או"ח סי' ריט ס"ט ↩
14 הלכה מספר 847 ↩
15 סי' ריט ס"ק ו ↩
[לה] (הלכה 886)
סכנה שנמנעה
שאלה: מה הדין במקרה של אדם שלא היה במקום סכנה, אך סכנה כמעט הגיעה אליו, [כגון שרכב כמעט התנגש בו וכיו"ב] ובחסדי ה' הסכנה נמנעה, האם צריך לברך הגומל?
תשובה: ראינו בהלכה מס' 847 ובהלכה הקודמת שכתב הריב"ש1: 'כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות'.
כלומר לדברי הריב"ש גם במקרה שאדם הי' במאורע של סכנת חיים שכמעט התרחשה, צריך לברך.
אלא שהמהר"ל מפראג2 כתב: 'ועתה יש בני אדם שכאשר זרקו אבן עליו ולא הגיעו האבן מברכין גומל חסדים טובים, וכל זה מנהג של עמי הארץ כי אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט אין זה מן הארבעה אשר צריכים להודות, ולכך אמר מנינא לומר שלא יברך כי אם על ד' דברים, וזה כי אלו ד' דברים כבר היה בים, וכן כבר היה במדבר, וכן כבר היה חולה, וכן כבר היה בבית האסורין ויצא ממנו, אבל דבר אחר שלא היה בצרה רק שלא בא עליו צרה אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות'.
כלומר לדעת המהר"ל במקרה של סכנה שכמעט התרחשה אין מברכים3.
ולהלכה המחבר בשו"ע4 הביא את דברי הריב"ש, ונראה א"כ שסובר שלפוסקים [וכך אנו נוהגים] כשיטות שמברכים לא רק על הארבעה דברים שהוזכרו בגמרא5, אלא גם על שאר סכנות, מברכים ג"כ בסכנה שכמעט התרחשה.
וכ"כ בפירוש החיי אדם6: 'אבל אם באו עליו גנבים או שנפל אבן או ברזל סמוך לו, אעפ"י שהיה בסכנת מיתה אילו נפל עליו, אינו מברך שעשה לי נס, אבל האחרונים הסכימו לברך הגומל'.
א"כ מי שהי' בפועל בתוך מצב/מאורע שיכל להיגמר בסכנת חיים רח"ל, כגון שנכנסו לביתו גנבים שיש חשש שיפגעו בו, או שזרקו עליו אבנים וכיו"ב וניצל צריך לברך הגומל.
אמנם נראה שגם לדברי הריב"ש במידה וההצלה היתה, שמלכתחילה לא נכנס לתוך המצב של הסכנה אינו מברך, כגון אדם שהי' צריך ליסוע ברכב או מטוס שעברו תאונה והקב"ה סיבב שלא יהי' ברכב או בטיסה.
וכמ"ש הדברי נחמיה7: '.. דס"ל דלא שייך לברך הגומל אא"כ הי' עומד בסכנה בתחילה ואח"כ יצא מזה וככל אותן הד' שבקרא וגמ' דעיקר הברכה הוא על שיצא מהצרה שהי' בה וכלשון הכתוב ויצעקו כו' בצר כו' יוציאם כו'. ואולי מש"ה נוסח הברכה הגומל לחייבים כו' שזה כמצדיק הדין על הצרה שהי' לו שמסתמא נתחייב כן שאין יסורים בלי עון כו' .. משא"כ בהנך שבראב"ד הרי לא עמדו בצרה רק שהנס הי' מה שלא באו לצרה כו'..'.
ומדוייקים הדברים בלשון אדמו"ר הזקן8 שהוסיף בלשונו הזהב על לשון המחבר, וכתב: 'יש אומרים שאין מברכין הגומל אלא על ארבעה שמנו חכמים בלבד ויש אומרים שהוא הדין לכל מי שהיה בסכנה וניצול כגון שנפל עליו כותל או שניצול מדריסות שור וסוס ונגיחותיו או שעמד עליו אריה לטרפו ביישוב או אם גנבים באו לו או שודדי לילה וניצול כולם חייבים לברך הגומל כל שהיה חשש סכנת נפשות9 וכן נהגו'.
ומשמעות ההוספה של הוא הדין לכל מי שהי' בסכנה וניצול, היינו שהי' בפועל בתוך הסכנה, ולא במקרה שלא הגיע כלל לתוך מצב הסכנה.
א"כ א) במקרה שלא היה במקום סכנה בפועל, אך היה במצב הקרוב לסכנה כגון שרדפו אחריו בחרב וניצל, נחלקו ריב"ש ומהר"ל, ולמעשה יברך. אך ב) במקרה שלא נכנס למצב הסכנה10 אין לברך11.
הערות:
1 שו"ת סי' שלז ↩
2 נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ג ↩
3 ולהעיר ג"כ מדברי הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תקעב (אלף א)): 'שאלת ממני .. במי שנפל מן הסולם והיה חושש מצד כאב האיברים ולא נפל למשכב ולא חלה אם חייב לברך הגומל או לא. ואם יש לחוש משום הוצאת שם שמים לבטלה .. ראיתי להרב רבינו אברהם אב"ד בתשובה שהעלה הדבר בצ"ע וז"ל ומי שנפל אבן סמוך לראשו או נתקע עץ או ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל על הראש וגם הברזל לא נכנס בעינו או שהיה עולה בסולם ונשמט עקבו או נשמטה שליבה מתחתיו ונפל ולא אירע בו שום מיחוש י"א שצריך להודות ברוך שעשה לי נס במקום הזה כי כל אדם שהוא קרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול ממנו צריך לברך ברוך שעשה לי נס. וי"א שאין צריך לברך אלא על נס חדש שהוא מעשה שמים כמקום שנעשו בו ניסים לאבותינו ואית דמייתי ראיה על זה ההגדה דסלע המחלוקת שהיו יורדין ומברכין ברוך שעשה לנו נס במקום הזה ודברים אלו צריכין עיון ע"כ. הרי אתה למד מתשובה זו כי הנפילה מן הסולם אם לא נפל למשכב אינו נכנס בגדר חולה שצריך להודות ולברך הגומל אלא תחת גדר נס וצריך לברך ברוך שעשה לי נס, ולמר א"צ. ורואה אני בכיוצא בזה שיברך בלא הזכרת שם ומלכות דהא איכא מאן דמפרש דכל הברכות כיוצא בה הם בלא שם ומלכות והיכא דאיכא פלוגתא בעיקר הברכה יעשה כדבריו שלא הפסדנו כלום כיון שאינו מזכיר שם ומלכות'. ולכאורה נראה שכתב כדברי המהר"ל מפראג, אמנם יש לחלק ביניהם שלמהר"ל הטעם שאין מברכים, מכיון שלא הי' בפועל בתוך מצב של סכנה, משא"כ לרדב"ז הטעם שאין מברכים מכיון שסובר כשיטות שברכת הגומל היא רק בארבעה שהוזכרו בגמ' ולא בשאר סכנות. בשו"ת קנה בשם ח"א סי' יא כתב שמדברי הר"א אב"ד אלו, ניתן ללמוד לגבי הגומל שודאי מברך, מאידך יש שהוכיחו מדבריו שאין מברך, ראה מ"ש הרב שילה רפאל בכתב עת תורה שבע"פ גליון לא עמ' נט. וראה גם בדברי נחמיה דלקמן. [ואמנם יש להעיר שיתכן שאין ללמוד מדברי הר"א אב"ד עצמם שדיבר לגבי ברכת הנס, ויש לחלק בין ברכת הנס לברכת הגומל, מכיון שהתנאים שלהם שונים, ואמנם מצד אחד יש סברא יותר לברך בברכת הגומל (ראה הלכה קודמת מ"ש הט"ז), אך מאידך יש סברא לומר שדווקא כשהיה בסכנה, כיון שמברך הגומל לחייבים, כדלקמן] ↩
4 או"ח סי' ריט ס"ט ↩
5 ברכות נד, ב ↩
6 כלל סה ס"ד ↩
7 שו"ת או"ח סי' יד ↩
8 סדר ברכת הנהנין פי"ג ס"ז ↩
9 ראה בדברי הריב"ש הנ"ל: 'וכ"ש הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה'. וראה בשו"ת דברי נחמיה סי' יד: 'ונראה דגם מוח"ז רבינו ז"ל בסידור פי"ג סוף ה"ז במש"ש כל שהי' חשש ס"נ כו', כוונתו להטיל תנאי ולומר שלא בכל גנבי איירי אלא רק כל שהי' סכנת נפשות (לפי מנהג ש"ע כו' כנ"ל)' ↩
10 ראה שו"ת קנה בשם ח"א סי' יב ↩
11 היינו שכאשר כתוצאה מכך אשר לא עשה פעולה מסוימת לא נכנס לסכנת חיים אין לברך. (בשונה מאבן שנפל ליד ראשו שבלא מודע לא עשה פעולה להתקרב לעמוד במקום בו נפל האבן). אך לאידך אם הסכנת חיים נמנעה ע"י פעולה מודעת (שלא נעשית ע"פ רגילות) שאז לכאו' יש לברך. (כגון שאדם הצליח לעצור ברגע האחרון לפני התנגשות) ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp