אמירת לשם יחוד
[א] (הלכה 315)
שאלה: מהו המקור והטעם של אמירת לשם יחוד לפני קיום מצוות?
תשובה: א) מקור הדבר:
ענין אמירת לשם יחוד מיוסד על הזהר הקדוש1: 'אמר ר' אלעזר בכל עובדוי דבר נש לבעי ליה דלהוון כלהו לשמא קדישא מאי לשמא קדישא לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד דכלא הוא לפולחניה, ולא ישרי עלוי סטרא אחרא בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא'2. [=אמר רבי אלעזר בכל מעשי האדם, צריך שיהיו לשמו הקדוש, ומה הכוונה לשמו הקדוש? להזכיר בפה שמו הקדוש בכל מה שהוא עושה, שהכל הוא לעבודתו, ולא תשרה עליו הסט"א, שהרי היא נמצאת תמיד אצל בני אדם ויכולב לשרות על המעשה שעושה].
ועפי"ז כתבו המקובלים שיש ענין גדול לומר לשם יחוד לפני כל מצוה:
בראשית חכמה3 [הביאו השל"ה4]האריך בזה וכתב: 'ודרך כלל לכל יחודי השכינה .. צריך קודם שיעשה היחוד ההוא יאמר בפיו ויוציא בשפתיו דבר זה או מצוה זו אני עושה ליחד השכינה עם קודשא בריך הוא, ויכוין ביחוד יאקדונק"י, ויכוין שבזה תתעלה מהגלות. כיצד, הולך לבית הכנסת לתפלת שחרית יאמר הריני הולך ליחד השכינה עם הקדוש ברוך הוא בדרועא ימינא, ויכוין הכוונה שפירשנו, וכיוצא לשאר התפלות והמצות .. ונמצא מקיים מעשה דיבור ומחשבה, שהוא כנגד ג' שמות יב"ק'.
וכ"כ האריז"ל5: 'ולכן צריך קודם שיעשה מצוה או צדקה לומר, ליחדא שמא דקב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו לחבר י"ה עם ו"ה בשם כל ישראל'.
וכ"כ אדה"ז6: 'ולכן אומרים בכל מצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, קוב"ה נק' מה שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין ולית מחשבה תפיסא ביה וביטול ההשגה. ושכינתיה הוא שכינת עוזו ומלכותו המתלבשת בבחינת עלמין להחיותם ולהיות מהווה אותם מאין ליש, יחוד זה נעשה ע"י המצוה שהיא בעשייה גשמיות בחי' יש ובה נמשך קדושה עליונה להיות היש בטל לאין והרי הם כלולים ומתייחדים ביחוד גמור ואמיתי.
ב) טעם האמירה:
א. יסוד גדול שמצוות צריכות כוונה, שעשיית המצוות יהיו לשם מצוה, וגם לדעות שאין הכוונה מעכבת, הרי ודאי שלכתחילה ראוי שעשיית המצוה תהיה לשם מצווה, ואמירת נוסח לשם יחוד לפני עשיית המצווה, מבטא שהמעשה הוא עם כוונה למצווה. [ולמרות שלצורך הכוונה אין חובה להוציאה בפה מ"מ תקנו שיקיים המצווה במעשה דיבור ומחשבה כדברי ראשית חכמה הנ"ל].
וכפי שכתב ביוסף אומץ7: 'וכן מחוייב לומר קודם כל עשיית מצוה על דרך הקבלה. ומרויח בזה שעל ידי כך יתכוון לצאת ידי מצוה, דלמ"ד מצוות צריכות כוונה אין יוצא אם לא יתכוין לצאת, ואפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה, מ"מ ההפרש שבין מתכוין לאין מתכוין פשוט, ולא יהא אלא ספק, וספק דאורייתא לחומרא, וכ"כ בספר חרדים'.
ובנעם אלימלך8: 'בין המחשבה ובין הדבור צריכים להיות שניהם אחד בקדושה ובטהרה, דהיינו אם הוא מחשב לעשות מצוה צריך גם כן להוציא בפיו בדבורו שהוא רוצה לעשות מצוה זאת ויאמר לשם יחוד קב"ה ושכינתיה. וזהו פירוש הפסוק לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, רצה לומר במה שהוא מוציא מפיו שהוא עושה לשם ה'. יחיה האדם, זה הוא עיקר החיות של אדם'.
ולהעיר מלשון אדה"ז9 שלאחרי שמבאר את ענין הלשם יחוד, מוסיף: 'וזהו שאמרו מצות צריכות כוונה פי' המצוות עצמן בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה כי הכונה היא בחי' אור וחיות המעשה הגשמיות כנשמה שהיא חיות הגוף ..'.
ב. ועיקר טעם האמירה הוא להורות שע"י המצוות אנו מייחדים הקב"ה [=ז"א] והשכינה [=מלכות], וכפי שמבאר אדה"ז10: 'דהנה כל עיקר ענין מעשה המצות הוא להיות על ידן יחוד שם הוי' ואלקי' כנ"ל והיינו שאומרים לפני כל מצוה בעשותה לשם יחוד קודב"ה ושכינתי'. כי הנה שרש המצות יסודותם בהררי קודש העליון בבחי' אי"ן דאצי' אך נתלבשו למטה בענינים גשמיי' כמצות תרומות ומעשרות וצדקה בדומם וצומח וכיוצא כדי שיהא עי"ז בחי' ביטול היש לאין שהרי הדבר שנעשה בו המצוה נמשך בו בחי' אי"ן וגם עיקר כוונת מעשה צריך להיות בבחי' הביטול רצון כמאמר בטל רצונך מפני רצונו כו' ובין במצות עשה ובין במצות ל"ת הכל הוא רק בחי' ביטול רצון בלבד להכניע לבו החומרי תחת הקדושה העליונה כידוע ולהיות כן זהו הטעם שאו' לפני מעשה המצוה לשם יחוד קודב"ה ושכינתי' לפי שע"י המצוה נעשה למעלה יחוד עליון דהוי' ואלקי' הנ"ל שנק' קודב"ה ושכינתי'.
א"כ למדנו את מקור נוסח לשם יחוד, וטעמי אמירתו. מחר נלמד את דעת השוללים לאמרו, והמנהגים השונים.
הערות:
1 תזריע נא, ב ↩
2 וראה מ"ש בראשית חכמה שער האהבה פ"ט לבאר דברי הזוהר ↩
3 שער האהבה שם ↩
4 שער האותיות אות אל"ף - אמת ואמונה ↩
5 פע"ח שער הזמירות ספ"ה. וראה הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' פב הערה 60 ↩
6 לקו"ת דברים נה, ג ↩
7 ח"א, סי' ה ↩
8 פרשת בא ד"ה או יאמר ואם ימעט הבית ↩
9 סה"מ תקס"ח ע' תיז ↩
10 סה"מ תקסח שם ↩
[ב] (הלכה 316)
שאלה: מדוע התנגדו כמה מגדולי ישראל לאמירת לשם יחוד?
תשובה: למדנו בהלכה הקודמת שמעלות אמירת ה'לשם יחוד' הם, שעי"ז: א. יהיה מעשהו בכוונה לשם עשיית המצווה. [ומחבר המעשה של המצווה עם דיבור ומחשבה]. ב. להורות על יחוד קוב"ה ושכינתי' שיש במצווה.
אלא שהנודע ביהודה1 כתב בחריפות כנגד אמירת הלשם יחוד, ונימוקיו: א) סתם עשיית מצווה היא לשמה [ואין צורך לומר לשם יחוד לחבר הדיבור כי לצורך כך חכמים תקנו הברכות. ואמנם בדבר שאין בו ברכה אכן נהג לומר שעושה את זה לשם מצווה, אבל לא בנוסח של לשם יחוד]. ב) כל התיקונים למעלה בעליונים נעשים מאליהם ע"י מעשינו. וז"ל: 'מצות שלנו קדשים נינהו קדשי גבוה וסתמא לשמן עומדים, ומה שהביא מנדרים לא הביא אלא שמחשבה בלי דיבור אינו כלום אבל מעשה בדבר שסתמא לשמה לא בעי שום סיוע. .. וכמה חשש קיצוץ בנטיעות כאשר ראינו כ"ז במופת פשיטא שיש לבטל שלא יכוין כלל ודי שעושה המצוה לשם מצוה.
ומ"ש מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה. הנה אנשי כנה"ג הם תיקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה, וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו'.
ולכן כתב: 'אשר שאל בנוסח לשם יחוד .. עד שאתה שואלני נוסח אמירתו יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיו עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בהם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו .. אבל כבר גליתי דעתי שיותר טובה השתיקה וישתקע הדבר וגם במחשבה לא יחשוב רק פירוש המלות ובדרך זה ילך בטח ולא יכשל בשום דבר'.
תלמידו בעל התשובה מאהבה סיפר2: 'ומעיד אני עלי שמים וארץ שראיתי אחד הי' רצה לברך על אתרוג המהודר של רבינו הגאון האמתי נ"ע .. וכאשר ראה שאותו פלוני אמר יה"ר קודם נטילת לולב כעס ורגז ואמר בקצף גדול האומר יה"ר אינו מניחו לברך על אתרוג שלו ולא הניחו לברך'.
אמנם גישתו של הנו"ב לא התקבלה, והשיבו עליו גדולי ישראל לקיים וליישב את המנהג הקדוש של אמירת לשם יחוד, שכנ"ל יסודתו בהררי קודש בדברי הזהר והאריז"ל.
ראש למשיבים הי' הרה"ק ר' חיים מטערנוביץ (בעל הבאר מים חיים) בהקדמתו לספר שער התפלה שהאריך להשיג על דברי הנוב"י, וכתב ליישב את טענותיו: לגבי הטענה הא) שהטעם שבקדשים סתמן לשמה הוא 'כי הקדשים כבר היה בהם הכוונה והדיבור לשמן בעת בעת הפרשתם, במה שאמר הרי זו עולה .. ועל כן בעת ההקרבה גם כשמקריבן סתם אמרינן מן הסתם לשם זה הועלה על המזבח .. ולא כן בעשיית המצות שאין שמם עליהם מקודם, כמו בקורא קריאת שמע שנוכל לומר שהוא קורא בתורה .. [ולכן] בכל המצוות צריך שיכוין מפורש לקיום מ"ע זו לקיים מצות בוראו, ולהוציא מפיו מפורש כוונה זו.
ולגבי טענה הב) כתב: 'וכבר הדברים נחקרים ועומדים בדרך השכל והמושכל בגודל בירור אחר בירור ומנופה בשלש עשרה נפה שהעיקר בכל התורה והמצות הם תוכן ופנימיותן והרוחניות שבהם משמותיו של הקב'ה הנעלמים בהם וכל הספרים ספרי הקודש מלאים מזה .. שחילוק ומרחק רב להגדיל למעלה עד אין שיעור בין הלומד התורה ומקיים מצותיה בפשוטיהן לבד ובין המביט אל אור הרוחניות ושמו של הקב"ה הנעלם בהם'.
גם החיד"א בקונטרס שמחת הרגל3 כתב בחריפות, וז"ל: 'ואל תשגיח במ"ש הרב מהר"ר יחזקאל לנדא בספרו שו"ת נודע ביהודה אשר זלזל והטיח דברים על אמירת ליקבה"ו, ובא לכלל כעס על חסידי ארצו ובא לכלל טעות בדבריו ... וגם יושב ודורש שאין צריך כוונה כלל, וכל התיקונים נעשים למעלה מאליהם ע"י מעשינו, והוא חולק בידים נקיות על רשב"י וחביריו קדישי עליון ועל רבינו האר"י זצ"ל אשר רוח ה' דיבר בם, ואליהו זכור לטוב אתרחי"ש להו כאשר ידבר איש אל רעהו... ועל כל פנים לא ימנע לומר קודם כל מצוה וקודם כל לימוד לשם יקבה"ו ופסוק ויהי נועם".
ולמעשה כך נתקבל בהרבה מתפוצות עם ישראל לומר לשם יחוד לפני קיום המצוות4.
בהלכה הבאה נדון לגבי מנהג חב"ד באמירת לשם יחוד.
הערות:
1 שו"ת נו"ב מהדו"ק יו"ד סי' צג. וראה גם או"ח מהדו"ת סי' קז ↩
2 שו"ת ח"א סי' א ↩
3 לימוד ב', וכ"כ במורה באצבע סי' א אות א. ובמחזיק ברכה סי' רלא סק"א ↩
4 סידור יעב"ץ בהקדמתו. יסוד ושורש העבודה שער ב פ"ט. וראה שו"ת תורה לשמה סי' תע. רב פעלים או"ח ח"א סי' א. כף החיים או"ח סי' ס אות יא. ספר הלכה ברורה ח"א בסופו שו"ת אוצרות יוסף סי' ב. וכתב הרה"ק משינאווא בדברי יחזקאל החדש דף נ"ח (למרות הנכתב אודות הנהגתו של אביו בעל הדברי חיים מצאנז שסבר שלא כולם צריכים לאמרו): 'וכבר נתברר הדבר על ידי גדול אחד שגמגם על האומרים 'לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה' קודם כל מצוה, והוא פקפק שאין זה ראוי לכל אדם לומר, וכבר מחו עליו גדולי ישראל זלה"ה הה"ג מו"ה חיים זלה"ה בספר 'שער התפלה', וברוך השם כי בטלה דעתו, וכל ישראל אומרים 'לשם יחוד' ואין פוצה פה. גם תפילה זו רשאים כל הרוצים לשוב באמת, אפילו אנשים פשוטים, לאמרה כמו כל תפילה' ↩
[ג] (הלכה 317)
שאלה: מדוע בסידור אדמו"ר הזקן ישנו לשם יחוד רק לפני ברוך שאמר, ולא לפני שאר המצוות?
תשובה: למדנו1 שאדמו"ר הזקן כתב שאומרים לשם יחוד לפני כל מצוה, אמנם הרבי העיר במפתחות על הלקו"ת שזה מהמנהגים שאינם נוהגים בחב"ד. וכפי שלמעשה אדמו"ר הזקן בסידורו לא הביא את אמירת לשם יחוד לפני קיום מצוות, מלבד לפני אמירת ברוך שאמר.
וכך גם נכתב בספר המנהגים2: 'קודם לבישת הטלית - וכן בהנוגע לשאר מצות - אין נוהגים לומר 'לשם יחוד'.
בשער הכולל3 האריך לבאר זה וז"ל: 'ובסדור האריז"ל נמצא זה הנוסח בשנוי קצת לאמרו לפני כמה ענינים (כמו קידוש לבנה והבדלה וכדומה) אבל קודם ברוך שאמר לא נזכר כלל לא בסדור האריז"ל ולא בשארי סדורים שנדפסו עם כונות עפ"י קבלה. ולכאורה יש לתמוה מה שבסדור אדמו"ר הוא להיפוך שלא הנהיג לאמרו בשום מקום רק קודם ב"ש. והנה מה שבשאר ענינים לא הנהיג לאמרו מסתמא טעמו ונמוקו עמו שעפ"י הגמרא וקבלת האריז"ל לא מצא הכרח לזה וא"כ מדוע הנהיג לאמרו קודם ב"ש?
ויש לומר שלאמרו קודם ב"ש יש הכרח מן הגמרא והזוהר דהנה במשנה זבחים 'לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זובח לשם אישים לשם השם לשם ריח לשם נחוח' ומפרש שם בגמ' לשם נחוח לשם הנחת רוח. לשם ה' לשם מי שאמר והי' העולם..אמנם מאחר שהתפלות תקנום במקום הקרבנות צריכים התפלות להיות ג"כ דוגמת הקרבנות לשם ששה דברים הללו..והנה כללות סדר התפלה הוא לשם זבח לשם זובח לשם אישים לשם ריח היינו נשמותיהן של צדיקים ותיבות התפלה ומיכאל שר הגדול והתלהבות התפלה כו' ומה שקודם הברכה שלפני פסוד"ז אומרים ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא כו' ברוך שמו.. הוא לשם האמור בקרבנות שזהו לשם מי שאמר והי' העולם. והנה לשם נחוח פירשו בגמ' ופרש"י הנ"ל לשם הנחת רוח. וידוע שהנחת רוח והעונג העליון הוא מן יחוד קוב"ה ושכנתיה ע"י התפלה בכונות ויחודים עליונים כמ"ש בהקדמת תקוני זוהר הנ"ל לאפקא אזכרות דשמהן דקוב"ה ושכינתיה בכונה לחברא לון בקול דק"ש ודבור דצלותא דאינון תרין שמהן וכו' דבהון כלילן כל הווי"ן וכנויין ועשר ספירן כו' בין בק"ש בין בצלותא בין בשירות ותשבחות והודאות (היינו בפסוד"ז) עיין שם בכסא מלך שזהו ענין לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה כו'. ולפי"ז בסדורי האריז"ל שמבוארים שם הכונות והיחודים והסודות עליונים אינם צריכים להקדים תחלה לשם יחוד כו' כי הכונות והיחודים הן הם נחוח האמור בקרבנות, אבל בזה הסדור שלא נמצאו בו כונות כו' רק שהתיבות מסודרים באופן שיכילו הסודות לכן מקדימין תחלה לשם יחוד כו' ביחודא שלים בשם כל ישראל שיכלול תפלתו בתפלת כל ישראל שנמצאו בהם הרבה שיודעים לכוין. וזהו לשם נחוח האמור בקרבנות. גם בזוהר הנ"ל לא נזכר רק פסוד"ז וק"ש ותפלה לכן הכריע אדמו"ר לומר לשם יחוד קוב"ה כו' בהתחלת פסוד"ז וק"ש ותפלה'.
אך הרבי הרש"ב4 כתב: 'ואנו אומרים לשם יחוד קודם התפלה, ויוצאים בזה על כל היום בקיום המצוות כו'. ובמק"א כתב5: 'ואנחנו אומרים קודם התפלה על העבודה דכל היום כו''6. והרבי הביא ביאור זה כו"כ פעמים7. ובביקור של הרב מרדכי אליהו8 אמר הרבי: 'שאמירת הלשם יחוד שבהתחלת היום היא בתוקף גדול כל כך, שנמשך ופועל על כל היום כולו'. [וראה ג"כ מ"ש בקונטרס תפלה לדוד להרב מבוטשאטש ברכות השחר אות כא].
במק"א הרבי9 הוסיף לבאר: 'דבעצם ס"ל לאדה"ז שענין הכוונות (גם) ע"ד הסוד שייך לכל נפש, אלא שזהו רק בנוגע לה'נפעל', שלכל נפש ניתן הכח לפעול את הענינים וההמשכות המפורשים בכוונות המצות, אף שמעשה הכוונות אינו דבר השווה לכל נפש. ועפ"ז נראה לומר עוד, שס"ל לאדה"ז שצריך אדם לומר 'לשם יחוד' עכ"פ פעם אחת בכל יום, כדי לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי' בקיום כל מצוה ומצוה במשך כל היום כולו. דאף שאינו דבר השוה לכל נפש לכוין 'לשם יחוד כו'' בקיום כח מצוה ומצוה במשך כל היום כולו, מ"מ בידו של כאו"א לכוין זה (עכ"פ כל חד וחד לפום שיעורא דילי') בשעת התפלה, ואמירה וכונה זו בתחילת היום הוי פעולה נמשכת לכל הדברים הנעשים במשך יום זה, כנ"ל. ולכן קבע לאומרו בתפילת הבוקר, ובזה גופא, בתחילת התפלה, קודם ברוך שאמר'.10
והעיר הרבי11: 'וצ"ע בנוגע להמצוות שמקיימים לפני התפלה
א"כ מנהגנו לומר לשם יחוד רק לפני ברוך שאמר, וזה מועיל עבור כל היום כולו.
מסופר12 על הרה"ח ר' שילם רייך חתנו של הרה"ק ר' ברוך שלום בנו של הצמח צדק, שהי' בקשר עם האדמו"ר החידושי הרי"ם מגור, ופעם קראו בעל חידושי הרי"ם לחדרו, וביקשו להסביר לו את נוסח הברכה כפי שהיא מפורשת בתורת חב"ד, וביאר רבי שילם ואז אמר לו בעל החידושי הרי"ם: 'בוא וראה עד היכן דייק אדמו"ר הזקן בשיטתו, שאין צורך לומר 'לשם יחוד' קודם עשיית מצוה, כי הרי בנוסח הברכה עצמו צפונה כל הכוונה של 'יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', ואילו על התפילה עצמה לא תקנו לפניה ברכה, לכן קבע אמירת 'לשם יחוד' לפני 'ברוך שאמר'!
הערות:
1 בהלכה 315 ↩
2 עמ' 3 ↩
3 פ"ו ס"ב ↩
4 סה"מ תרנ"ז ע' קצח ↩
5 סה"מ עטר"ת ע' תקיח ↩
6 וראה אור התפלה ח"ד ע' כב הערה 16 ↩
7 סה"מ מלוקט ח"ב עמ' פב ועוד ↩
8 תו"מ התשנ"ב ח"א ע' 236 ↩
9 לקו"ש חל"ט ע' 46 ↩
10 בתו"מ תשמ"ג ח"א ע' 328. ובעת ביקור הרב מרדכי אליהו שם הרבי דימה את זה לברכת התורה שמברכים פעם אחת עבור כל היום ↩
11 תו"מ תש"נ ח"ב עמ' 55 ↩
12 מאמר בחצרות בית ה' – קוצק וליובאוויטש, מאת מרכז את"ה בארה"ק. וראה גם גליון בית ויזניץ אייר התשנ"ג ע' 12 שם מובא שאימרה זו אמר ר' שילם לחידושי הרי"ם ↩
[ד] (הלכה 318)
דיני הזכרת שם ה' בלימוד תפלה וברכות [ז]
שאלה: כיצד אומרים את המילים שם י"ה בו"ה בעת אמירת הלשם היחוד?
תשובה: המשנה במסכת סנהדרין1 אומרת: 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא .. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו'.
התוספות במסכת עבודה זרה2 לאחר שהביאו את פירוש רש"י שהוגה באותיות היינו שימוש לא ראוי בשם מב כתבו: 'ורוב העולם מפרשים שהיה קורא בפי' אותיות של שם המיוחד באותיות של שאר התיבות וזה אין לעשות כדאמר בפסחים ס"פ אלו עוברין (דף נ.) לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד ונראה לר"י שאין להזכיר אף אותיות י"ה כמו שרגילין העולם שהרי י"ה הוא שם המיוחד.
וכתב הרדב"ז3: 'ולענין ששאלת מה פי' ההוגה את השם באותיותיו דע כי הפירוש המוסכם אצלנו שהוגה את השם בלא כינוי שם האדנות בכל אחד מנקודותיו, אבל התוס' כתבו במסכת סוכה ובכמה מקומות שפירוש ההוגה את השם שקורא אותיות השם כגון יוד הא וכו' והכי דייק לישנא דההוגה את ה' באותיותיו, ולכן טועים מלמדי תינוקות שהיו מלמדין את התינוקות בהגיהתה .. הלכך נקיטינן מלתא מציעותא דבשם ההויה הכל אסור בין לקרות אותו ככתבו בין להגות אותיותיו והעושה כן אין לו חלק לעולם הבא אבל בשם האדנות אין להחמיר וכדכתיבנא'.
ובכתבי האריז"ל4 מצינו שכתב הרח"ו: 'איסור להגות השם ככתבו .. אמר לי מורי זלה"ה, כי אמיתות פירוש דבר זה הוא, שלא יקרא ד' אותיות ההוי"ה ככתבן בלי מילוי. אבל אם גם יקראנו במילוי כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, גם זה בכלל ההוגה את השם באותיותיו'. ובספר טעמי המצות על פרשת שמות כתב: 'ענין ההוגה את השם באותיותיו, היה מורי זללה"ה אומר, כי גם השם בי' אותיותיו במילוי, כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, וכיוצא בזה, נקרא הוגה השם באותיות. אבל ודאי עיקר הפירוש הוא, שקורא ג' אותיות הויה ככתבם בלי מילוי. וצריך ליזהר בזה, אפילו בקריאת המילוי, וכך יש לקרות: יו"ד א"י, ה"י א"י, וי"ו א"י, ה"י א"י'.
והחיד"א5 כתב: 'ומדבריו למדנו דסבר הרב [הרמ"ע מפאנו] ז"ל דלהגות אותיות השם המיוחד זו אחר זו חמור יותר מלקרות השם בנקודותיו בשבא חולם קמץ וכתב דיש טעם גדול לזה ולא ביאר הרב ז"ל ללמדנו הטעם אכן מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות פ' שמות שכתב מהרח"ו ז"ל וז"ל אמר לי מורי ז"ל כי פירוש דבר זה הוא שלא יקרא אותיות הוי"ה ככתבם בלי מילוי אבל גם אם יקראנו במילואו כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י גם זה בכלל הוגה את השם באותיותיו עכ"ל ומדברים אלו נראה דחמור הקורא את השם ככתבו יותר מקוראו במילואו כאשר עיני המעיין יראה בדקדוק לשונות האר"י והרמ"ע ז"ל'.
וכ"כ בספרו פתח עינים6: 'הוגה את השם באותיותיו וכו' רבינו האר"י זצ"ל מסכים לדברי התוס' דהיינו לקרוא ד' אותיות שם המיוחד ככתבן. אמנם בקורא אותם במילוי גם כן הוא בכלל וצריך להפסיק כגון שיאמר יוד אי הי או שיאמר יוד קא'.
ואמנם מצאנו בשו"ת נודע ביהודה7 שכתב: 'אבל מה שפלפל מעלתו מה שאומרים נוסח ליחד שם יו"ד ה"י בוי"ו ה"י אם יש בזה משום הוגה השם ופלפל בדברי התוספות אם בשני אותיות ראשונות יש איסור הוגה השם. הנה לפי מה שאני זכור מילדותי ששמעתי האנשים ההם היו אומרים שם יו"ד ה"י בוי"ו ה"י במילואו ובזה ודאי ליכא משום הוגה השם'.
אך כבר העידו הרבה פוסקים שהמנהג כן להיזהר בזה כדברי התוס' והאריז"ל, וכפי שמעיד החת"ס8: 'ובאמת העולם נזהרים ואומרים יו"ד ק"י וי"ו ק"י'. וכ"כ בשו"ת דברי חיים9.
וכתב בעוד יוסף חי10: 'ואנחנו נזהרים לומר יו"ד כ"י וי"ו כ"י והכל אחד. וכתבתי בס"ד במקום אחר11 דשרי לומר אות יו"ד ואות ה"י ואות וי"ו ואות ה"י דכיון שמוסיף תיבת ואות בכל אות ואות אין זה בכלל קורא השם ככתבו'.
א"כ מצינו שאכן מצד החשש של הוגה ה' באותיותיו אנו מקפידים שלא לומר אותיות שם הוי"ה, ומצינו כמה אופנים לקרוא א) יוד קי בואו קי ב) יוד אי הי. ג) אות יוד ואות ה.
ולמעשה נראה שבאמירת לשם יחוד המנהג היותר מקובל בין אנ"ש12 הוא לומר כאופן הא' הנ"ל: 'יוד קי בואו קי'.
הערות:
1 פ"י מ"א ↩
2 יח, א ד"ה הוגה השם. וראה גם תוס' סוכה ה א, ד"ה יו"ד ה"א, ותוס' שבועות לה א ד"ה באל"ף. ובמהרש"א ומהר"ם שם. וראה מש"כ בשו"ת עטרת יצחק סי' מט, ובעלי תמר על הירושלמי סנהדרין פ"י ה"א, בדברי התוס', ואכמ"ל. ולכאו' מדברי התוס' בסוכה נראה שאמירת יוד ה"י משם שלם אינו בעיה. אך מהתוס' בע"ז נראה שלגבי י"ה גם ר"י מסכים לדברי רבינו אלחנן ↩
3 חלק ה ללשונות הרמב"ם סי' לה (אלף תח) ↩
4 שער המצות פרשת שמות ↩
5 דבש לפי מערכת ע אות יב ↩
6 ע"ז דף יח, א ↩
7 מהדו"ק יו"ד סי' צג ↩
8 שו"ת ח"ה השמטות סי' קצב ↩
9 יו"ד ח"ב סי' עא ↩
10 פרשת ויחי אות כו ↩
11 בא"ח שנה ראשונה וישלח סי"א ↩
12 וכ"כ הרב רסקין בסידור אדמו"ר הזקן הערה 86 שכך נהוג עלמא. (ולהעיר שכתב לנו אחד מאנ"ש שכאשר לימדם הרב בערקע חן אמר להם לומר יוד הי בואו הי. ויתכן שהאות ב מחלקת (וראה סוף הערה 2 לגבי אמירת אותיות י"ה לבד) ועד"ז כתב בשו"ת באר הלכה ח"א סי' ג ע' יז בשי' הנוב"י ואכמ"ל) ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp