תשעה באב
[1] (הלכה 337)
לימוד תורה בתשעה באב
שאלה: מדוע יש הגבלה בלימוד התורה בתשעה באב?
תשובה: הגמרא במסכת תענית1 אומרת: 'תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר2 פקודי ה' ישרים משמחי לב'.
וביאר רש"י: 'ואסור לקרות בתורה כו' - דכתיב בהו משמחי לב'.
אך המהרש"א בח"א כתב על דברי רש"י: 'ולולי פירושו נראה דלאו משום שמחה נגעו בה דלא מייתי האי קרא דמשמחי לב אלא בסיפא גבי תינוקות של בית רבן אבל בשאר כל אדם איכא טעמא אחרינא משום שלא ישכח אבלו של יום ובשאר עסקים נמי אסור מה"ט ולרבותא נקט דאפי' ללמוד תורה אסור בו אבל בתשב"ר נקט ליה מקרא דאסור מיהת משום שמחה'.
ולהלכה כתב המחבר בשו"ע3 פסק: 'ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה; ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם'. ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב. יש מי שאוסר ללמוד ע"י הרהור'.
חובת לימוד התורה
שאלה: האם יש חובת לימוד תורה בתשעה באב?
תשובה: בשבלי הלקט4 כתב: 'ויש גאונים ז"ל שאומרין שאין מברכין ברכת התורה שהרי אסורין בדברי תורה והמדרשות בטילין, ולי נראה שצריך עיון שהרי הוא רשאי לקרות בתורה ובאיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה הלכך מברך ברכת התורה וקורא בפרשת תמיד בלבד'.
האחרונים5 דנו בדברי השבלי הלקט יש שלמדו בדברי הגאונים שבעצם גם הם מתירים ללמוד דברים הרעים, ואעפ"כ לא מברכים ברכת התורה מכיון שאין חובת לימוד תורה ביום זה. ויש שלמדו מדברי השבלי הלקט עצמו הסובר שכן מברכים, שיש חובה ללמוד ולא רק רשות [כי על רשות לא הו"ל לברך], מאידך יש שחלקו על זה [או כי מבאר שסברו שגם על רשות ניתן לברך, או שהברכה מצד הקריאה בתורה וכדומה שחייבים בברכה].
ולהלכה, יש מהאחרונים6 שכתבו שבתשעה באב אין חובת לימוד תורה, אלא רק רשות ללמוד בדברים הרעים וכמ"ש בשבט יהודה (עייאש)7 לגבי אבילות: 'נראה דמותר ורשות קאמר שאם אינו רוצה ללמוד כלל אפילו בדברים הרעים רשאי .. כיון דאמרו שהוא פטור מתלמוד תורה משמע דפטור לגמרי'.
אך הרבה מהאחרונים8 כתבו שיש חובה ללמוד גם בתשעה באב אלא שילמד בדברים הרעים וכדומה וכמ"ש בשו"ת חכם צבי9 לגבי לימוד משניות לאבל ביום טוב: 'לא אסרינן ליה לאבל בד"ת אלא בשאר ימות השנה דאם אינו עוסק בדברים המשמחים יעסוק בדברים הרעים שבירמיה ובאיוב וקינות וה"ל אבלות וכיוצא אבל ברגל דודאי אינו נכון להתעסק בדברים האמורים אינו נכון לישב ובטל מד"ת'. ומדבריו משמע שישנו חיוב ללמוד שישנו חיוב ללמוד אלא שמכיון שיש אפשרות ללמוד בדברים הרעים אסור ללמוד שאר דברים.
וכ"כ בשדי חמד10: 'דהא לא אסרו כל מין לימוד והרי יכול לקיים מצות ת"ת בלימוד בדברים הרעים בין בט"ב בין באבל, וכל כונת חז"ל בזה שלא להסיח דעת מן האבילות כנלע"ד פשוט'.
וכך גם כותב הרבי11: 'אפילו בתשעה באב חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה'.
א"כ למעשה יש חובת לימוד התורה בתשעה באב ומברכים עליה ברכת התורה, אלא שהלימוד צריך להיות בדברים שאינם משמחים ואינם גורמים להסחת דעת מהאבילות.
הערות:
1 ל, א ↩
2 תהלים יט, ט ↩
3 או"ח סי' תקנד סעיפים א - ג ↩
4 סדר תענית סי' רסט ↩
5 ראה שו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' כז. ילקו"י הל' תשעה באב דין ח הערה 36. נטעי גבריאל בין המצרים ח"ב שו"ת שבסוף הספר סי' יז ↩
6 הליכות שלמה תשעה באב עמוד תלט ↩
7 סי' שפד ס"ד ↩
8 ראה ילקו"י הל' תשעה באב ס"ח והנסמן שם הערה 36. נטעי גבריאל בין המצרים (מהדו"ב) ח"ב סי' עה הערה יז. (וחזר בו ממ"ש במהדו"ק שלו) ↩
9 סי' ק ↩
10 אסיפת דינים מערכת בין המצרים סי' ב אות יב ↩
11 ס' השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 ↩
[2] (הלכה 338)
שאלה: האם ישנה הגבלה של אכילה בי' אב?
תשובה: הגמרא במסכת תענית1 אומרת: 'ותניא: אי אפשר לומר בשבעה - שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור - שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא'.
וכתב במחזור ויטרי2 : 'ויש שפורשים מבשר ויין גם הלילה הזה לאחר התענית משום אנינות הלב ותוקפו של צום. ועוד הא' רבן יוחנן בן זכאי אי הואי התם הוה קבענא ליה בעשירי דעיקר שריפה בדידיה הוה. שכן לערב הציתו בו האור ושרף לילו של עשירי ויומו. אמרו לו אתחולי פרענות' מיהא בתשיעי הוה'.
א"כ נמצאנו למדים שישנם שתי סיבות לאי אכילת בשר במוצאי ט' באב או מחמת תוקף וחומרת הצום [ולפ"ז גם בנדחה אין לאכול בשר במוצאי הצום] או מחמת שהעשירי באב גם ראוי היה להיות צום [ולפ"ז יש צד לאסור גם למחרת].
ומצינו בראשונים מנהגים שונים3 לגבי מנהג הפרישה מבשר ויין וכדלקמן:
יש שכתבו שמנהג זה הוא עד סיום היום העשירי כמ"ש הראבי"ה4 'ומכל מקום מנהג כשר הוא שלא יאכל בשר בליל עשירי ויומו מפני אבילות ושלא לשתות יין אלא שאר דברים להשיב את הנפש'. וכ"כ הטור5: 'ומ"מ מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר בליל י' ויום י' רק להשיב הנפש שיהא קרוב לעינוי6'.
ויש שנהגו שלא לאכול ביום עשירי עד אחר מנחה כמ"ש בלקט יושר7: 'ובלילה אחר ט' באב אינו אוכל בשר, וכל היום העשירי עד אחר המנחה'. וכן נראה באגודה שכתב8: 'וטוב שלא לאכול בשר עד עשרה באב מן המנחה ולמעלה דאמר רבי יוחנן בן זכאי אי הוינא התם קבענא בעשירי'.
ויש שנהגו עד חצות של יום עשירי כמ"ש בהגהות מיימוניות9: 'יש בני אדם שמתענים מבשר ויין עד חצי יום עשירי'.
ויש שנהגו שלא לאכול רק בליל עשירי וכמ"ש האבודרהם10 לאחרי שהביא את הגמ' אודות העשירי באב: 'ולכן היה נוהג הרא"ש שלא לאכול בשר בליל עשירי'. וכ"כ בשבלי הלקט11: 'יש מן היחידים שנוהגין שלא לאכול בשר בליל מוצאי ט' באב וכן מצאתי שנהג רבינו משולם ז"ל כל ימיו. ויש שאין אוכלין כלל בליל מוצאי תשעה באב עד הבקר'.
אמנם יש שלא נהגו במנהג זה בכלל והתירו בשר ויין מיד בצאת הצום וכמ"ש בספר מנהגי מהרי"ל12 בהגהה: 'ואנו נוהגין איסור בשר ויין מן ר"ח עד מוצאי ט' באב'.
ולהלכה נחלקו בזה המחבר והרמ"א, המחבר13 כתב: 'בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי'.
אמנם הרמ"א כתב בהג"ה: 'ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר'. (הגהות מיימוני); אם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום א', מותר לאכול בשר ויין יום ב', אבל בלילה אסור מפני אבילות של יום (מהרי"ל)'.
א"כ למעשה למנהגנו איסור אכילת בשר ושתיית יין הוא רק עד חצות. [אמנם למנהג הספרדים ההולכים בשיטת השו"ע יש לאסור אכילת בשר ושתיית יין גם בכל יום עשירי באב (אמנם מותר לטעום התבשילין לצורך שבת14)].
הערות:
1 כט, א ↩
2 סי' רסו וכן הוא בסידור רש"י סי' תח ↩
3 להעיר שיש שנהגו שלא לאכול בשר עד שבת נחמו ראה המובא בב"ח סי' תקנא סק"י, ובט"ז סי' תקנא סק"י ↩
4 ח"ג הל' תענית סי' תתפו ↩
5 או"ח סי' תקנח ↩
6 וכתב הב"ח: 'נראה דר"ל דאפילו שאר מאכלים לא יאכל רק כדי להשיב הנפש אבל לא קאי אאכילת בשר דבשר אין לאכול כלל'. וכ"כ הלבוש שם ס"א: 'מ"מ אין לו לאדם להתענג ביום עשירי'. (וראה גם ביוסף אומץ ח"א סי' תתפז: 'וכל שכן אם אין תשעה באב נדחה דאז הממעט באכילה [במוצאי תשעה באב] בכל מה דאפשר ליה הרי זה משובח. [ובתוצאות חיים כתב שלא לאכול אלא פירות בלבד ופת]).'אמנם הט"ז בס"ק א כתב: 'ונראה דבעל הש"ע לא פי' להחמיר במאכלים אחרים למעט בהם דאפי' הרבוי בהם אינה שמחה דאין שמחה בלא בשר, אלא הכי קאמר הטור לא יאכל בשר שהוא משמח אלא יאכל מאכלים אחרים שהם אינם אלא להשיב נפש'. וכהסבר הט"ז כך נראה גם במקור דברי הטור בראבי"ה 'שלא יאכל בשר .. אלא שאר דברים להשיב את הנפש' ↩
7 הל' בין המצרים ↩
8 מסכת תענית פ"ד סי' כג ↩
9 דפוס קושטא - הלכות תעניות פ"ה ה"ג הובא בב"י סי' זה ↩
10 סדר תפלת התעניות ↩
11 סדר תענית סימן רעד ↩
12 הל' יז בתמוז ותשעה באב ↩
13 שו"ע או"ח סי' תקנח ס"א ↩
14 חזון עובדיה ארבע תעניות ע' תיט ↩
[3] (הלכה 603)
שאלה: מדוע למה לא אומרים תחנון במנחה של ערב ט' באב, וט' באב?
תשובה: כתב הראבי"ה1: 'ואם חל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרין צדקתך צדק לפי שנקרא מועד, מידי דהוי כשחל ראש חודש באחד בשבת או בשבת שאז אין אומרים .. ואינו נופל בתחנון, דאיקרי מועד2'.
וכ"כ בשמו באו"ז3: 'כתב רב עמרם גאון שביום ת"ב מתפללין סליחות וענינו כמו בשאר תעניות וכן מנהג בשתי ישיבות ומורי רבי' אב"י העזרי נראה לו כמנהג דידן דכי היכא דאין בו תחנון וגם והוא רחום כשחל בחמישי בשבת משום דמיקרי מועד ה"נ לא מצלינן סליחות'.
וכ"כ הרוקח4: 'ולעולם ט' באב אין נופלין בתחנונים לא ביוצר ולא במעריב משום דקרוי מועד'. וכ"כ עוד כמה מהראשונים5.
מאידך בשבלי הלקט6 כתב: 'בתשעה באב שחרית אין נופלין על פניהן דאיקרי אבל דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלין עליה ואבל איתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל. אבל מנחה הואיל ושעת נחמה הוא נופלין על פניהן וכן מנחה שלפניו נופלין על פניהן לפי שאין מקדימין את הפורענות'.
אך לפי טעם הראבי"ה שאי אמירת התחנון הוא מכיון שנקרא מועד גם בערב ת"ב אין אומרים תחנון.
וראה טעם נוסף ברוקח7: 'שחרית תשעה באב אין נופלין על פניהם על שם סכות בענן לך מעבור תפלה שתם תפלתי'8.
ולמעשה כתב המחבר9 לגבי מנחה של ערב ט"ב: 'אין אומרים תחנה ערב ת"ב במנחה, משום דאיקרי מועד; ואם הוא שבת, א"א צדקתך' . וכ"כ לגבי ט"ב עצמו10: 'אין אומרים תחנון בת"ב, ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד'.
בסידור אדמו"ר הזקן לפני למנצח יענך, ברשימת הימים שאין אומרים בהם תחנון כתב: 'ותשעה באב', אך בהמשך ברשימת הימים שגם במנחה לפניהם לא אומרים תחנון לא הזכיר את ערב ת"ב11. [מאידך גם בסיום דבריו ברשימת הימים שבערב לפניהם כן אומרים תחנון, לא הזכיר את ערב תשעה באב].
וכתב בשיירי כנסת הגדולה12 'וצריך לידחק ולומר, דס"ל להרד"א דמה שאין אומרים תחנונים ונפילת אפים בט"ב בשחרית, לא מפני דאיקרי מועד, אלא מפני שאומרים קינות, והריהן כאבלים ונזופים, אינו מן הראוי לשאול תחנונים ולנפול על פניהם, שלא להגביר מדת הדין, כמו שהוא הטעם באבל. אבל בשעת המנחה שאין נוהגין כאבלים ונזופים שאומרים דברי נחמות לפי דעת הרד"א ז"ל, יאמרו תחנונים ונופלין על פניהם. וצ"ע'.
ומהר"י מולכו בשלחן גבוה13 כתב: 'וכיון דט"ב נקרא מועד לא היה לנו לקונן מק"ו מאבילות חדשה י"ל דלא אמרו כן שאין לומר תחנון אלא לעשות היכר קצת שבו ביום נולד המשיח כמ"ש רז"ל שלא נתייאש מן הפורעות אבל לענין קינות מקונן והולך'.
ראינו הטעמים השונים שכתבו הראשונים לאי אמירת תחנון בתשעה באב. בהלכה הבאה נראה ביאור הטעם שתשעה באב נקרא מועד.
הערות:
1 ח"ג הל' תענית סי' תתצ ↩
2 בשו"ת חלקת יעקב עניינים שונים סי' כח ב: 'מה שהקשה על הא דבסי' תקנ"ב סי"ב דאין אומרים תחנה ערב ת"ב במנחה משום דאקרי מועד, והקשה מהא דפסחים ע"ב ותענית כ"ח, דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלוי' מלי' דכתיב קרא עלי מועד, וזה קאי על ר"ח דמקרי מועד, וכבפירש"י שם שניתוסף יום לר"ח וזה מקרי מועד, ומנ"ל על ת"ב בעצמו דמקרי מועד. גם בטור סי' תקנ"ט וברוקח סי' ש"ג מבואר כן אין אומרים צ"ץ ואין נופלים בת"ב משום דת"ב נמי אקרי מועד, הכוונה פשוטה, עפ"י דרשא דאביי קאי האי מועד על יום ר"ח אבל פשטי' דקרא קאי על יום הת"ב עצמו, וכפרש"י יעידת גייסות לבא עלי, אבל מכיון דביטוי לשון של מועד משמעותו גם לשון של יו"ט, זאת אומרת דת"ב מקרי מועד ויו"ט ושניהם אמת, זה עפ"י דרש וזה עפ"י פשט, וכידוע דהתורה דרך פרדס, ופשוט הוא'. וראה מ"ש הרבי באג"ק חי"ח עמ' תקנט: 'הוא ע"פ הכלל מקרא נדרש לפניו ולאחריו (מנחות יט, א ובכ"מ). והיינו: א) קרא (*זימן* - שפי' *ולפני* זמן) עלי מועד ומזה למדים *דר"ח* איקרי מועד. ב) מועד (אשר *הוא*) לשבור חורי - ומזה נלמד אשר ת"ב נק' מועד'. וראה גם תו"מ עג ש"פ דברים אות ו ↩
3 הל' ת"ב סי' תטז ↩
4 הל' ת"ב סי' שיא ↩
5 וראה גם במרדכי ריש מו"ק, הגה"א סוף תענית, הגה"מ סוף תעניות; אבודרהם, וראה גם שו"ת מהרש"ל סי' לב ↩
6 ענין תפלה סי' ל הובא ב"י או"ח סי' קלא. אך להעיר שבשבלי הלקט סדר תענית סי' רסט: הביא את הטעם 'דקרא עלי מועד' ↩
7 שם סי' שי ↩
8 וראה שם סי' שיב שכתב: 'אשרי ובא לציון בלא ואני זאת ולא למנצח דקרוי מועד. ולא תתקבל דכ' שתם תפלתי' ↩
9 שו"ע או"ח סי' תקנב סי"ב ↩
10 סי' תקנט ס"ד ↩
11 וראה בשער הכולל פי"א דין ח אות ג: 'ומה שלא הביא מנחת ערב ט"ב מפני שאינו בסוג אחד עם מנחות הללו כי בשו"ע סימן תקנ"ב כתוב בפירוש אין אומרים תחנה בעט"ב במנחה משום דאקרי מועד גם נזכר במשנה וגמרא (תענית דף כו ודף ל) גם בשו"ע סי' קלא במנהגי נפ"א לא הביא כלל מנחת עט"ב כי אינו דומה לכל המנחות שהביא שם ולמה יכפול אדמו"ר בסדור דיני השו"ע מאחר שלא מצא לחדש בזה מאומה' ↩
12 הגה"ט סי' תקנט ס"ק כ ↩
13 או"ח סי' תקנט ס"ק ו ↩
[4] (הלכה 604)
שאלה: מדוע יום תשעה באב נקרא מועד?
תשובה: מצינו בשל"ה הקדוש כמה פעמים בספרו שביאר ענין זה: א) במסכת תענית בתו"א כתב: '.. חנם נקרא, ענין פעולה שאין יוצא ממנה דבר תכלית נצחי. ע"ז אמר 'כי ה' הוגה', יכול על מגן, כלומר, שלא יהיה יוצא מזה פעולה טובה נצחיית, רק המכות והיסורין הם לנקום מהם על מה שעברו, ע"ז אמר 'על רוב פשעיה', כלומר, המכות והיסורים מזככים אותם ומשברין הקליפות, והם נקראים 'רוב פשעיה'. כי בעוונותינו הרבים הקליפות נתפשטו שהם הרוב .. והמכות והגלויות והצרות, ובפרט צרת חורבן המקדש, הם מזככים, ויתבטלו הקליפות שהן עתה הרוב. ולעתיד, לא זו [בלבד] שיהיה רוב תשבחות, אלא ו'מלאה הארץ דעה' מקטנים ועד גדולים. ולזו הסיבה נקרא ת"ב 'מועד', כי מתוך צרה - רווחה. וזהו שנאמר 'שישו אתה משוש' וגו'. וכן מש"כ, כי הד' צומות יהיו 'לששון ולשמחה', אשר ע"ז בא הרמז בתורתנו הקדושה, שאמר אהרן 'חג לה' מחר'. ומצאתי בקונטרס דהאר"י ז"ל שהדברים כפשוטן, כי יש מחר שהוא לאחר זמן. ויהיה 'חג לה' מחר', שהוא י"ז בתמוז, כי יהיה לששון ולשמחה'.
ב) ויצא לדון בשנית בפרשת ויצא בתורה אור: 'לעתיד יהיה יתרון אור מהחושך, כלומר, מסיבת החושך והצרות בחורבן ובגליות, יהיה הזדככות וצירוף להתם חטאת, וזה גורם ליתרון אור שיהי' .. וט' באב נקרא 'מועד', כי גורם מועד גדול לעתיד, וזהו ענין שהראה הקב"ה עתה בשעת חדוה ליעקב אבינו ענין הגליות, כי באחרית הימים יבאו לטובה לששון ולשמחה'.
ג) והניף ידו בשלישית בפרשת בלק תורה אור: 'ות"ב נקרא מועד, כמו שנאמר 'קרא עלי מועד', ע"ש עתיד שיהיה חג. ע"כ ת"ב תמיד חל כמו שחל יום ראשון של פסח, שבו יצאו ישראל ממצרים שהוא מעין גאולה דלעתיד, כמו שנאמר 'כימי צאתך מארץ מצרים (כן) אראנו נפלאות'1.
ד) ביאור נוסף מובא בנחל אשכול לחיד"א2 בשם הרמ"ע מפאנו: 'ומ"ש קרא עלי מועד וארז"ל שקראו מועד תמוה ונראה טעם לזה כמה ששמעתי משם הרמ"ע ז"ל במ"ש רז"ל כשנכנסו גוים מצאו הכרובים מעורין זה לזה דהיה בעת החרבן יחוד וזיווג עליון3 וקדוש4 כדי שיהיה הכנה וכח לישראל שלא יאבדו בגלות וז"ש ויקרא ה' אלהים לבכי וכו' ויקרא לשון זיווג ה"א זו"ן וזה שהדבר נחוץ לבכי וכו' ולהיות תקוה בגלות היה זיווג ע"כ שמעתי ואפשר שז"ש קרא לשון זיווג עלי בשבילי מועד כזיווג מועד כי הגזרה לשבור בחורי וכו' וכדי שלא אובד בגלות וגם דיש מקוה לישראל לכך היה זיווג. ומש"ה נקרא מועד כי המועדים על שם שיש למעלה יחוד וזווג וכה היה בט"ב ודוק היטב כי קצרתי'.
ה) במשנה למלך בפרשת דרכים5 כתב: 'עוד יש לדקדק במה שאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי, ולא ידעתי מועד זה מה הוא כונתו. וראיתי במרדכי במו"ק דאין אומרים תחנונים בתשעה באב משום דכתיב קרא עלי מועד. ולא ידעתי למה נהפך יום זה מאבל ליום טוב ומיגון לשמחה. ואם כונת הכתוב היא על שם העתיד, כי בעז"ה לכשיבוא משיח צדקנו יהיה יום זה לששון ולשמחה וכדאיתא במדרש אכתי קשה דהיה לו לכתוב פסוק זה גבי נחמתא לא לגבי פורענותא .. אף בשעה שנכנסו גוים להיכל היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, וזה הוראה על השראת שכינתו בינינו .. דקרא עלי מועד לשבור בחורי, כלומר שחישב יום שבר בחורי כיו"ט, ומשום הכי היה ה' בקרבי, דלא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים ואפילו בזמן שאין עושין רצונו של מקום'.
ו) החת"ס בדרשות6 כתב: 'דהנה חכמים הגידו דת"ב אקרי מועד ואין אומרים בו תחנון, והלא יפלא למה יקרא מועד וקרבן ה' לא הקריבו במועדו, אבל הענין כי נתבונן איך היתה כזאת שזה קרוב לאלפיים שנה שכחנו כל טוב בעוה"ר ועדיין לא נשכח (ביהמ"ק) ועפעפינו יזלו מים מה שלא אירע כן לכל אומה ולשון אשר נאבדו מתוך הקהל ושכחו זכר טובתם ולא בכו בכי רב כמונו בנ"י, אבל הענין כי זהו נחמה גדולה שאין מקבלים תנחומין על החי, משא"כ מת גזירה שישתכח מן הלב. לכן כל האומות שאין להם תקוה לחזור למה שנאבד מהם לכן נשכח זכרם מפיהם, אבל אנו בנ"י שמצפים ומקוים ליום שעתיד הקב"ה לירד למטה וחומת אש סביבו וחסידינו יחיו ויראו וישבעו מטובו, ע"כ אין אנו מקבלין תנחומין על החי, נמצא שזה האבל לנו לנחמה גדולה, וע"כ ת"ב הוא מועד גדול כי בו נדע ונשכיל שעתידים אנו לחזור לקדמותינו כימי נעורינו'.
ז) הגרש"י זוין כתב בספרו המועדים בהלכה7: 'בט' באב ואין נופלים על פניהם, משום דמיקרי מועד'. אופיו של ה'מועד' הוא בזה שביום שחרב הבית נולד המשיח. 'והלבנון באדיר יפול - וכתיב בתריה: ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה'.
-----------
הערות:
1 וכ"כ ערוה"ש או"ח סי' תקנב סי"ד. אך ראה בפרשת דרכים דלקמן ↩
2 איכה א טו, וראה גם בחומת אנ"ך על ישעיה כב, יד ↩
3 וראה מאמר מעין גנים ח"א לקראת סופו ↩
4 וראה לקו"ש ח"ב ע' 360 ↩
5 דרך עצב דרוש כג ↩
6 ח"ג פד, ב ↩
7 תשעה באב פ"ב, ובפ"ד, וראה בדברי השלחן גבוה שהובאו בהלכה 603 ↩
[5] (הלכה 605)
שאלה: האם בתשעה באב אחר חצות היום יש קולות בדיני האבלות?
תשובה: א) רחיצת הראש:
כתב הרא"ש1: 'וששאלת בת"ב מן המנחה ולמעלה או סמוך למנחה קטנה אם יכול אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו להקר, אי אמרי' מקצת היום ככולו כיון דהוי אבלות ישנה. חלילה וחס אלא כל היום אסור, דאי אמרת מקצת היום ככולו בבקר כיון שנהגו קצת אבלות יפסוק איסור תשעה באב, ולא הוזכר אבלות ישנה לענין זה בפרק החולץ'.
וכן פסק המחבר להלכה בשו"ע2 שרחיצה אסורה בתשעה באב.
אמנם מצינו מנהג קדום בכמה קהילות (בפרובנס) שהנשים רחצו וחפפו ראשם בת"ב אחרי חצות היום, כמ"ש המאירי3: 'ולפי ההלכה כל היום בדין איסור זה אלא שבנרבונה נהגו הנשים לרחוץ ראשן מן המנחה ולמעלה ושמענו שזקינים ורבנים שבה הנהיגום בכך על שאמרו במדרש שהמשיח נולד בו ביום ורמז לנחמה וגאלה .. ומ"מ נהגו הנשים בימי הגאונים והרבנים לחוף ראשן מן המנחה ולמעלה ולא מיחו בידם חכמים ולא עוד אלא שסועדים אותן מפני שהיא שעת נחמה וכיוצא בדברים אלו כמו שכתבנו למעלה, ואין הדבר נאה'.
וכ"כ הכלבו4, והאורחות חיים5: 'ומי שמקל לרחוץ מן המנחה ולמעלה רגליו במפה או בשום מקום עובר על דברי חכמים, אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ת"ב והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה ולטובה נתכוונו ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום ת"ב, וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים ולכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות שנויות ומשולשות בספרי הנביאים אך הנשים שאינן יודעות ספר צריכות חזוק'. וכ"כ באוהל מועד לרבינו שמואל ירונדי6.
ב) אמירת פסוקי נחמה:
מנהג נוסף מצינו בכמה קהילות לומר פסוקי נחמה במנחה וכמ"ש רבינו מנחם בן זרח בצדה לדרך7: 'במקומות יש נוהגין בין הערבים שיאמרו פסוקים של נחמה, ולא ידעתי מאין להם דבר זה, שהרי כל היום אסור לקרוא'.
אמנם האריז"ל הצדיק מנהג זה כמובא בשער הכוונות8: 'ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקים באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבעי ליה ותירצו כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בנ"י ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלתן ויכלו ח"ו בחרב האויבים ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנזכר הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנזכר במדרש איכ"ר'9.
[הלבוש10 כתב שא' הטעמים לאמירת ברכת נחם דווקא במנחה הוא בגלל שאז הוא זמן הנחמה: 'נהגו לאומרו אלא במנחה, משום דבערבית ושחרית דומין כמי שמתו מוטל לפניו שאין מנחמין אותו כי הם עיקר זמני אבילות, ואין להזכיר בהם אלא קינות, אבל במנחה דומין כמי שנקבר מתו שמנחמים אותו, אי נמי איפכא לאידך גיסא, משום שעכשיו במנחה הוא עיקר זמן שצריך נחמה שלעת ערב הציתו בו את האור וכו''.]
יש מקומות שהתקבל המנהג של אמירת פסוקי נחמה וכמ"ש בשיירי כנה"ג11 על מ"ש הצדה לדרך: 'ואיברא שהמנהג הזה לומר פסוקי דנחמה, לא נמצא לא בספר הטורים לא בש"ע לא בלבוש, אבל המנהג פשוט בכל המקומות שעברתי ושמעתי שמעם, ומפני התפשטות המנהג אין לי יד מלאה למנעו, אבל אני בעצמי אני נזהר שלא לאמרם ומטענת בעל צידה לדרך'. וכ"כ החיד"א12.
ג) נקיון הבית:
מנהג נוסף מצינו בכמה קהילות לנקות הבית אחרי חצות יום ת"ב כביטוי לצפית לביאת המשיח וכמ"ש החיד"א13: 'ומצאתי כתוב דמזה הטעם לא מיחו חכמים על רבות בנות דאחר חצות מתעסקות בכל כחן לכבד הבית ולתקן המטות, וכיוצא מתקוני הבית, וזה מנהג קדום בערי איטאליא לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה אדרבא חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתיאשו ח"ו'. וכ"כ במורה באצבע14: 'כל מה שאסרו רז"ל בט"ב הוא עד הלילה ואין להקל אחר חצות בשום דבר רק שמקלין לנשים לסדר הבית קצת וזה לקבוע בלבם אמונת הגאולה'.
א"כ ראינו שהגם שמצד הדין כל עינויי ת"ב נוהגין במשך כל הזמן, אמנם מצינו בכמה דברים שהקילו בהם אחר חצות, כגון ישיבה על כסא גבוה, ויש שהקלו באמירת פסוקי נחמה15. [וכן ראינו מנהגים חריגים שחכמים לא מחו בהם עקב כך שנועדו לחזק את הצפיה והאמונה בביאת המשיח].
--
הערות:
1 שו"ת כלל כז סי' ו ↩
2 או"ח סי' תקנד ס"ז ↩
3 תענית ל, א ↩
4 סי' סב, הובא בב"י סוף סי' תקנד ↩
5 ח"א הל' ת"ב אות יא ↩
6 ח"ב ע, א ↩
7 מאמר ה כלל א פ"ט ↩
8 ענין תשעה באב ↩
9 וראה יד אהרון על הטור או"ח סי' תקנט בסופו ↩
10 או"ח סי' תקנז ס"א ↩
11 הגה"ט או"ח סי' תקנט אות כ ↩
12 ברכ"י או"ח תקנט ס"ק ז ↩
13 שם. ושו"ת יוסף אומץ סי' כא ↩
14 אות רלז ↩
15 וראה ביאור הגר"א סי' תקנה סעיף א שבמנחה מקילים בדבר שתלוי במנהג '..כ"ד שתלוי במנהג והטעם שאז הציתו אש במקדש כמש"ל סימן תקנ"ז ועבתוס' דקדושין ל"א ב' בד"ה אסתייעא כו' על שכילה כו' ואמרינן במ"ר תם עונך כו' שבה נטלו ישראל איפוכי שלימה כו'. וראה גם משנ"ב סי' תקנה ס"ק ג ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp