הווארט
[א] (הלכה 404)
שאלה: האם בווארט צריך לעשות סעודה, ומה הגדרת סעודה זו?
תשובה: כתב בשו"ת מהר"י מברונא1: 'נשאלתי מי שאינו אוכל בסעודת הרשות אם רשאי לאכול בסעודת שידוכין כשמקבלין קנין? והשבתי דסעודת אירוסין בלא נישואין הוי סעודת מצוה, דבכמה דוכתי בתלמוד מדמי להו אהדדי .. אבל הך סעודה לאו סעודת מצוה היא, דלא אשכחן בתלמו' לא חובה ולא מנהגא, אמנם בקרובי חתן וכלה אשכחן בפ"ב דקדושי' (מה ב) מנהג' לסעוד' זו גבי הוא אמר לקרובי כו' עד כפתיה ואמ' תיהוי לקרוביך אדאכלו ושתו כו' ופירש רש"י שעשו סעודה לחיבת חיתון וזמנו את קרוביהם עד כאן לשונו, והתם לאו קדושין הוו דהא אח"כ קדש אחר אלמא דמנהג הוי לזמן קרובי', וכיון דהכי הוא אפשר דסעוד' מצוה היא, דהא אי קדיש לה אחר בלא דעתו של אבי הכלה מסיק התם דלאו כלום הוא משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה נמצא דסעודה זו כריתות החיתון. ובא"ז כתב שאם נצטרכה לו לזמן בעשרה חשו' סעודת חבורת מצוה ונכנס לאכול שם בסוף הלכות שמחות שלו. נאם ישראל מברונא'.
וראה גם בשו"ת מהרי"ק2 '..וכי השדוכין אינם שמחה וזיווג והלא עושים שם משתה ושמחה אחר עשיית הקנין לכבוד המשדך והמשודכת'.*
וכתב המגן אברהם3: 'ובמדינות אלו ששולחין סבלונות זמן רב קודם החתונה ועושין סעודה שקורין סעודת קנין צ"ע אי מקרי סעודת מצוה ונ"ל דמקרי סעודת מצוה'. וכ"כ אדמו"ר הזקן4: 'ואפילו הסעודה שעושין כשהחתן משלח סבלונות לכלתו שקורין אותה סעודת קנין גם היא נקראת סעודת מצוה'. וראה גם דברי אדמו"ר הזקן5 אודות ימי העומר: 'ומותר ג"כ לעשות סעודה לאחר השידוכין'.
הרבה הפוסקים דנו האם סעודה זו נחשבת לסעודת מצווה גם במקרה שלא שולח בה סבלונות6, וגם מדיון זה רואים שעצם עשיית הסעודה הוא דבר פשוט שכך המנהג היה לעשות סעודה7.
סעודה זו יש שכתבו שנעשית בדרך כלל בבית הכלה וכמ"ש בכתר שם טוב (גאגין)8: 'בארץ ישראל וסת"מ ואשכנז וערי המערב נוהגים ביום השדוכים לכתוב שטר התנאים ואבי הכלה מזמין לחתן והוריו וקרוביו בלילה ..'.
אך יש שכתבו שזה שייך לצד החתן וכמו שמביא בספר טעמי המנהגים9: 'ושמעתי רמז שסעודת התנאים שייך להחתן ממ"ש באליעזר, ומגדנות נתן לאחיה ולאמה ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו'.
לא להפריז בסעודה
במענה לא' שכתב לרבי ש'מקווים שהווארט יהי' באופן המתאים' ענה הרבי ועורר על המצב הלא טוב10: 'הוא היפך הנהוג לאחרונה בין אנ"ש שי' לבזבז ע"ז ממונם אבי אריבער שפרינגען די שכנתה [=העיקר שהאירוע יהי' יותר משל השכנה], וככל שהשכנה פוסט [=ריקנית] יותר - מגרה היצה"ר להכנס לחוב יותר גדול, ובלבד להראותה אז מאיז אויך פוסט און נאך מער [=שגם אנחנו ריקנים ועוד יותר], ובמילא צריך למלאות הריקנות בדברי תפארת ריקנים וכו''.
א"כ ראינו שהמנהג הוא לעשות סעודה ולחגוג את השידוכים, אך מאידך לא ראוי לבזבז ע"ז ממון רב
בימים הקרובים נלמד עוד על פרטי ומנהגי חגיגה זו.
----------------------------------------------
https://did.li/Shonehalacha
הערות:
1 *סימן קעא ↩
2 או"ח סי' תמד ס"ק ט ↩
3 שו"ע או"ח סי' תמד סט"ו ↩
4 סי' תצג ס"א ↩
5 המגן אברהם בסי' תקנח ס"ק א כתב: 'הסעודה שעושין בלילה שלפני החתונה במקום שאין משלחין באותו פעם סבלונות לא מקרי סעודה מצוה כמ"ש סי' תמ"ד'. מאידך החק יעקב סי' תמד ס"ק י כתב: 'והוא הדין שניה של סבלונות *או* סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין, ג"כ מקרי סעודת מצוה' וראה גם באליה רבה סק"ו. אך להעיר ממ"ש הפמ"ג בסי' תמד בא"א ס"ק ט כתב: 'וסעודה בשעת שידוכין שקורין קנס מאל, עיין שו"ת חות יאיר [סוף] סימן ע' 'דוודאי' לא הוה סעודת מצוה. ומה שכתבו האליה רבה [ס"ק ו] וחק יעקב [ס"ק] יו"ד שידוכין בקנין, *י"ל ששולחין סבלונות אז*, וכמו שכתב המ"א [ס"ק] ט', אבל שידוכין בלא סבלונות לא. ועיין באר היטב [ס"ק ז], ולפי מה שכתבתי דווקא עם סבלונות ..'. אך ראה במשנ"ב בשער הציון סי' תמד ס"ק יט שכתב: 'ועיין בפרי מגדים שנדחק ליישב, ומכל מקום העיקר דפליגי אהדדי'. והאריכו הפוסקים בזה, ובפסקי תשובה סקצ"ד כותב שהשפת אמת אמר שהוא סעודת מצוה שהרי אסור לקדש בלא שידוכים. ואכ"מ. וראה שלחן העזר ח"א דף נב הערה כא, וכן בשו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן קכד שסיים: 'ולאור כל האמור יש מקור גדול במה שנהגו שהחתן נותן מתנה להכלה שיתן זאת מיד אחר קריאת התנאים, שאז יש להסעודה שעושין אחרי זה דין סעודת סבלונות, והוי סעודת מצוה'. ולמעשה כך המנהג שצד החתן נותנים לכה מתנות תכשיטים וכו' בסעודה זו. ועוד העירו הפוסקים (חוות יאיר סי' ע) שבמידה ואומרים דברי תורה, או (שלחן העזר ח"א דף נב) שמזמרים שירות ותשבחות לה' הרי זה סעודת מצוה בכל אופן ↩
6 התוס' (נדרים כז, ב) כתבו: 'אור"ת שלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שידוכין היינו כי היכי דליהוו ב"ד חשוב ולא יהא ערבון אסמכתא ואין נראה לר"י שהרי כמה פעמים אין שם אלא קרובים..'. אלא שדברי ר"ת הם אסיפת אנשים רק לקנין עבור ההתחייבות הממוניות. משא"כ בנדו"ד הדיון הוא: א) עשיית סעודה. ב) אודות סיום השידוכין והקנין (אך יש להעיר שלמנהגנו הקנין שונה מהנהוג בעבר, ויבואר בימים הקרובים) ↩
7 חלק א-ב ע' תקצב (אך להעיר שלא הזכיר שם את עשיית הסעודה, אלא רק התאספות) ↩
8 סי' תתקלח בהערה ↩
9 לקו"ש חי"ט ע' 510 ↩
[ב] (הלכה 405)
שאלה: מה המקור לעשיית קנין בווארט, ומה מטרתו?
בעבר חלק ממעמד חגיגת השידוכים היה כתיבת התנאים או ראשי דברים1, שבעיקרו נעשה על ההתחיבויות הממוניות לצורך החתונה, והגדרת קנסות למי שיפר את זה, ועל כל זה היו עושים את הקנין2. ולכן מצאנו שהפוסקים3 קראו לסעודה זה 'סעודת קנין', בגלל הקנין שבסעודה זו.
אמנם כיום אין מנהגנו לעשות התנאים והתחייבויות ממוניות במעמד זה אלא רק סמוך יותר לחופה4. אך למרות זאת נהוג לעשות קנין על עצם הסכמתם להנשא יחד, והגם שזו הנהגה חדשה, אך מעיון בדברי הפוסקים נראה שעסקו גם בכזה קנין שמטרתו להבטיח נישואין, בלי קשר לצד הממוני, וכדלקמן:
דהנה הרמ"א5 בהג"ה הזכיר בדרך אגב: 'וה"ה בשנים שעשו קנין שישאו זה את זו'.
ואמנם העיר על כך הסמ"ע6: 'אבל קנין על חיוב שישאו זה את זו גרידא כמ"ש מור"ם כאן, לא מצינו, דהו"ל כקנין דברים'. כלומר לטענת הסמ"ע לא עושים קנין על עצם החתונה כיון שזה מוגדר כקנין דברים בעלמא שאינו תקף7.
אך אעפ"כ גם להסוברים שאכן אין הקנין מועיל, מצאנו כבר בראשונים שכתבו שעושים כזה קנין [כפי שהזכיר הרמ"א] וכמו שכתב תרומת הדשן8: 'קבלו קנין סודר שינשאו יחד, קרוב הדבר שלא עלה על דעתם מעולם שיגמרו הקידושין על ידי חליפין, אלא קנו זה מזה שלא יחזרו בהן, כמו שעושים כמה פעמים שקונין זה מזה על ידי סודר דברים שאין הקנין נתפס עליהן, וכן נמצא במיימון סוף פ"ה דהלכות מכירה9 דנוהגין בהרבה מקומות לעשות קניין בסודר דברים שאין לקניין טעם בהן .. כדי להודיע, שמה שאמר וקבל עליו לעשות אינו בדרך שחוק והיתול'.
נמצאנו למדים שלמרות שעקרונית זה פעולת הקנין שאינה תופסת מצד דיני הקנינים, אעפ"כ עושים את הקנין בכדי להראות שגמר בלבו, ויש כאן גמירות דעת מוחלטת.
יתירה מכך כתב האגרות משה10: 'אבל כשנעשה הקנין שנוהגין אף שהקנין לישא זא"ז לא מועיל דהו"ל כקנין דברים כדאיתא בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב ..אלא משום דכיון דנהגו לעשות קנין לא הוי גמר הדבר ממש כ"ז שלא עשו קנין ואם נהגו דוקא בכתיבת תנאים לא הוי הגמר אלא בכתיבת התנאים דהוי כהתנו ע"מ שיכתבו השטרות שכתב הרמ"א שם. ולכן אם החליטו לגמור השידוכין ולא יעשו שום דבר לא קנין ולא כתיבת תנאים כמו שנוהגין הרבה בכאן על זה לבדו יש כבר החרם'.
כלומר האג"מ מחדש שבסופו של דבר למרות שהקנין מצד דיני הקניינים [לפי חלק מהשיטות] לא חל, אבל סוף סוף כיון שנהגו לעשות את זה, זה עצמו מייצר תוקף הלכתי.
למדנו שהמנהג לעשות קנין בחגיגת הווארט הוא כדי להראות שהסכימו בלב שלם להנשא יחד.
הערות:
1 ראה באריכות בסדר תנאים של הרב שד"ב לוין ↩
2 ראה גם ברית אברהם חו"מ סוס"י כט, וראה גם שו"ת נטע שורק או"ח סי' מח. ושו"ת נודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' ס"ח. אך ראה בחתם סופר אבה"ע ח"א סי' קלד ↩
3 ראה או"ח סי' תמד במג"א ס"ק ט. חק יעקב ס"ק י. א"ר ס"ק ו. שו"ע אדמו"ר הזקן שם סט"ו ↩
4 כדברי הרבי אג"ק ח"ז עמ' יט. וראה עוד בסדר תנאים שם פ"ה ↩
5 שו"ע חו"מ סי' רמג ס"ז ↩
6 ס"ק יב ↩
7 אך מאידך ראה בערוה"ש חו"מ סי' רמג ס"ח שכתב: 'ויש מי שחולק בזה דנשואין אינו קניין דברים [ט"ז] וכן עיקר דחיוב נשואין הוי שיעבוד הגוף שהוא מתחייב את עצמו במזונותיה ובלבושיה והיא משעבדת גופה למלאכה ולא גרע מקניין על שכירות הגוף וכן משמע מרבינו הרמ"א בס"ז ע"ש'. אך העיר הפתחי חושן ח"ט (ירושה ואישות) פ"ו הערה לא: 'ולכאורה צ"ע שהרי אינו מתחייב במזונות וגם היא אינה משתעבדת במעשי ידיה כי אם ע"י הנישואין, ולאחר הנישואין מתחייבים כל אחד בחיוביו אף בלא קנין, וא"כ מה מועיל הקנין'. [ולהעיר שגם לדברי הערה"ש לפי המנהג אין הקנין לבדו מועיל וכמ"ש באהע"ז סי' נ סכ"ו: 'וודאי דאצלנו עיקר הגמר הוא קריאת התנאים בפומבי ושבירת הכלים כמ"ש, וכשמקבלים קניין בשידוכים אפילו בסתם ולא אמרו ע"מ שתכתבו הכוונה על הכתיבה והקריאה ולכן כל זמן שלא קראו התנאים ברבים יכולין לחזור מהשידוך בלא קנס וכן המנהג'] ↩
8 רמב"ם הל' מכירה פ"ה הלכה יב - יג. וראה גם בית שמואל סימן נא ס"ק י ↩
9 שו"ת אהע"ז ח"א סי' צא ↩
[ג] (הלכה 406)
שאלה: מדוע שוברים צלחת בווארט?
תשובה: מובא בספרי הפוסקים שבמעמד הווארט [שבו למנהגם היו כנ"ל גם כותבים שטר תנאים] היו שוברים צלחת, שעל הלבוש1 שכתב: 'ומטעם זה נוהגין גם כן לשבר הכוס תחת החופה להבהיל למעט השמחה'. העיר המלבושי יו"ט2: 'שזהו טעם שמשברין קדירה בכתיבת התנאים'.
וגם למנהגנו שאין כותבים התנאים בסעודה זו, נהוג לשבור צלחת מיד אחרי עשיית הקנין.
בספר בעל שם טוב עה"ת3 הובא: 'כי יקח איש אשה ובעלה וגו'. אומרים בשם הרב הקדוש והטהור הבעש"ט נבג"מ זי"ע, הטעם למה בשעת שידוכין שוברין כלי חרס, ובשעת נישואין כלי זכוכית, כי אי אפשר לקרוע התנאים כשם שכלי חרס אחר שנשבר אין לו תקנה, אך אחר הנישואין יכול לפוטרה על ידי גט, דוגמת כלי זכוכית שאף על פי שנשבר יש לו תקנה'4.
השדי חמד5 העיר על השמחה שמתרחשת בעת השבירה: 'ובבואי למקומות אלו ראיתי שנוהגים בני העיר הזאת הקרימצקים הי"ו לשבר כוס כשעושים שידוך ג"כ ולפי הנראה לקחו מנהג זה מהאשכנזים הי"ו שנוהגים לשבר קדרות בעת כתיבת התנאים כמ"ש הרב פמ"ג בסימן תק"ס במשבצות סק"ד והיינו כדי להבהיל ושלא תהי' שמחה במילואה ולזכור החורבן עי"ש בשערי תשובה ועתה אחר שדשו בה רבים מעמי הארץ נהפך להם מיגון לשמחה שבשעת שבירת הקדרות פיהם ימלא שחוק וחוכא ואיטלולא ותבקע הבית לקולם מרוב השחוק ולא ידעו כי במקום גילה שם תהא רעדה לזכור חורבן ביתנו ולשמחה מה זו עושה ואי איישר חיילי אבטליניה כי טוב העדר הטוב ממציאות האינו טוב.
אמנם להעיר מערוך השלחן6 שכתב: 'ואפשר דלפי המנהג אצלינו שאחר כתיבת התנאים ואחר קבלת הקניין קורין את התנאים בפומבי ושוברים כלים לאות שמחה אין יכולים לחזור בו אחר קריאת התנאים דזהו עיקר הגמר לפי המנהג7 וזהו עיקר הבושת וכן עיקר לדינא'.
★ ★ ★
שאלה: מי שובר את הצלחת?
תשובה: כתב בספר מטעמים החדש (ליפיעץ)8: טעם להמנהג שבתנאים המחותנים משברים הכלים ובעת החופה החתן בעצמו משבר את הכלי תחת החופה, או הרב או השמש, לפי שאז בהתנאים עוד החתן לא קנה שום קנין9 ואצלו אין עוד שום שמחה, וא"כ לזכר בעלמא המחותנים משברים. אבל בעת החופה שאז השמחה היא של עצמו ובמקום גילה שם תהי רעדה וע"כ מוטל עליו לשבור הכלי לזכר החרבן'.
וכתב בשלחן העזר10 שהמחותנות הם אלו ששוברות את הצלחת.
א"כ ראינו שנהגו המחותנות לשבור צלחת מחרס11 במעמד הווארט, (בשונה ממעמד החופה בו שובר החתן כוס מזכוכית).
הערות:
1 או"ח סי' תקס ס"ב ↩
2 סק"א. הובא גם בא"ר שם ס"ק ז לשבר הכוס וכו'. ובפרמ"ג במשב"ז או"ח סי' תקס ס"ק ד. וראה טעמים נוספים בלקו"מ תורה ס ותורה רסה. ובלקו"מ תנינא תורה צ. וראה עוד בכתבי ר' אייזיק שווי ח"א עמ' ערה ↩
3 פרשת כי תצא הובא מתולדות אהרן בליקוטים. וראה גם ברשימת דברים (חיטריק) ח"ג ע' לח -לט ↩
4 וראה ג"כ בשלחן העזר ח"א ע' נב אות כ שכתב עד"ז: 'ועי' בשערי רחמים כ' מהגרא"ו הטעם דמשברין בתנאים כלי חרס משום דכלי חרס שנשבר אין לו תקנה וע"כ בשידוכין דאיתא בספרים דמוטב לקרוע גוילין של י"ב שורות הגט מלבטל קשר שידוכין ע"כ רמזו בחרס דאין לו תקנה' ↩
5 אסיפת דינים מערכת הז אות יב (ח"ה ע' 2032) ↩
6 אהע"ז סי' נ סכ"ד ↩
7 עד"ז כתב בסכ"ו שגמר השידוך נעשה בעת השבירה: 'אמנם זהו וודאי דאצלנו עיקר הגמר הוא קריאת התנאים בפומבי ושבירת הכלים כמ"ש' ↩
8 ע' חתן וכלה ע' 18 אות ה הובא בשלחן העזר ח"א ע' נב אות כ ↩
9 גם למנהג שהחתן כן עושה קנין הרי כפי שלמדנו בהלכה הקודמת לקנין עצמו אין כ"כ תוקף של קנין, וגם למנהגנו שהמחותנים לא עושים כיום בווארט את התנאים והקנין מ"מ נהוג שהמחותנות שוברות ↩
10 ח"א ע' נב ↩
11 להעיר מהפרמ"ג במשב"ז שם שכתב: 'בתנאים שעושין להבהיל ולמעט השמחה ראוי ליקח *קדירה שבורה חרס מחרסי האדמה לשבור* והבן זה'. אך כבר כתב בלקוטי מהרי"ח סדר נשואין שכיום המנהג *לשבור כלי שלם* ↩
[ד] (הלכה 407)
חזרת מאמר חסידות
למדנו1 שישנו דיון בפוסקים האם סעודה זו נחשבת לסעודת מצווה, וכתב החוות יאיר2 שאם אומרים דברי תורה בסעודה זו הר"ז בודאי סעודת מצווה. וזה לשונו: 'ולא נקרא סעודות מצוה אלא כשאסיפות בני אדם הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה וכל המסובים בני הסעודה מקשיבים לקול הדורש שכך ראוי להיות דלא כמנהג מקולקל של ההמוניים..'.
ואכן כך מנהגנו שהחתן חוזר מאמר חסידות, וכפי שכותב הרבי3: 'בודאי בעת קשורי התנאים שלו חזר מאמר דא"ח, ולפלא שאינו מזכיר עד"ז במכתבו'4.
הרה"צ בעל המנחת אלעזר ממונקאטש כתב בספרו דברי תורה5 אודות החתונה: 'מה שהמנהג מקובל ונהוג מדורות הקודמים כי החתן שאומר דברי תורה בסעודת החתונה יתחיל לומר אבל מיד יפסיקוהו המסובין ולא יניחוהו לגמור (על ידי שיתחילו לזמר וכיוצא בביטול אחר) .. הנה כתב המג"א (סי' תר"ע ס"ק ד') דבנישואי בת תלמיד חכם לעם הארץ אם אומרים שירות ותשבחות הוי סעודת מצווה וגם בדברי תורה אם אומרים הוי סעודת מצווה .. על כן שפיר הוי טעם לשבח מה שהחתן מתחיל לומר דברי תורה כדי שתהיה הסעודה סעודת מצווה כי לא נאה שיחזיק הוא עצמו לתלמיד חכם (שאז ממילא הוי הסעודה סעודת מצוה) .. אמנם המסובים והנאספים צריכים לכבדו ולשמחו כנ"ל על כן מפסיקים אותו בעת יתחיל לומר דברי תורה כלומר שאין צריך לומר דברי תורה כדי להיות סעודת מצווה כי בלאו הכי הוי סעודת מצווה בנשואי תלמיד חכם ובזה יחזיקוהו לתלמיד חכם, וזהו כבודו'.
ויש שכתבו6 שהמנהג להפסיק את החתן וכיו"ב באמירת חדו"ת ומאמר התחלתו היתה כדי שלא לבייש את מי שאין לו, כגון שהחתן אין ביכולתו לומר.
ולמעשה היו שנהגו כך גם בשמחת הווארט שהפסיקו החתן מדרשתו, אך מנהגנו כמ"ש הרבי באג"ק7: 'ובמ"ש אשר התחיל המאמר והפסיקוהו מתאים להמנהג, ידוע מה שיארע בכגן דא באחת השמחות שהי' נוכח בה כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שבאו ג"כ בטענה אודות המנהג, ואמר שיגמור המאמר בשלימות, ולקיום המנהג יתחיל לאומרו עוד הפעם ויפסיקוהו'.
וכן מנהגנו בסעודת הווארט שיאמר החתן המאמר ולאחר שיסיימו, יתחיל שוב ואז יפסיקוהו לקיים המנהג.
אם החתן לא אומר דברי תורה ראוי שאחד הנוכחים יאמר, שהרי כנ"ל יש שכתבו שטעם האמירה היא כדי שזה יהי' סעודת מצווה וכמ"ש בשלחן העזר8: 'והנה מדברי תשובת חו"י הנ"ל משמע דלאו דוקא אם החתן דורש אלא הוא הדין אם אחרים דורשין בדברי תורה הוי סעודת מצוה'.
א"כ מנהגנו שהחתן אומר מאמר חסידות (וראוי שהנוכחים יקשיבו לאמירת המאמר כדי שיהא זה סעודת מצווה) וכשיסיים יתחיל שוב ואז יפסיקו את אמירתו ע"י ניגון.
הערות:
1 בהלכה מספר 404 ↩
2 סי' ע (הובא גם בשלחן העזר ח"א ע' נב) ↩
3 אג"ק חי"ג ע' קלה ↩
4 המשב"ק ר' בערל יוניק כותב ביומנו (נדפס מקדש ישראל ע' 170) שהרבי שאל אותו אם אמר מאמר בתנאים, וגם התעניין איזה מאמר זה הי'. ויש שהיה להם הוראה לומר גם ענין בנגלה דתורה מלבד המאמר חסידות, וכפי שסיפר (ראה בקונטרס 'הכנות לחתונה' (קרץ) ע' לז הערה 51) ר' נחום (ב"ר משה בנימין) קפלן שכשהשתדך אחרי חג הפסח התשכ"ח ניגש לרבי בהתוועדות עם בקבוק משקה כנהוג, והרבי שאל אותו 'בודאי תחזור בווארט מאמר? וענה שכן, לאחמ"כ הרבי המשיך ובודאי תאמר גם ענין בנגלה? וענה שכן. אחרי הווארט כשנכנס ליחידות הרבי התעניין אצלו אם חזר את המאמר ..' ↩
5 מהדו"ק אות א ↩
6 ראה גם במכתבו של הרבי חט"ז ע' צד ↩
7 חט"ז ע' רלב וראה שם עוד בע' ג' וע' צד ↩
8 סי' ב סקכ"א ↩
[ה] (הלכה 408)
שאלה: מהו התואר הנכון לחתן וכלה אחרי הווארט?
תשובה: כידוע מדין תורה תהליך הנישואין יש בו שתי שלבים שלב ראשון הוא האירוסין - קידושין שהם נעשים ע"י שהחתן מקדש את הכלה בטבעת, ומאז היא אשת איש גמורה והבא לגרשה חייב גט, ולאחר מכן מגיע שלב הנישואין שזה כשהבעל מכניס את הכלה לגור בביתו. בעבר היו עושים את האירוסין משך זמן לפני הנישואין [זמן זה נלמד מהפסוק בפרשה 'תשב הנערה איתנו ימים או עשור' ולמדו מכך שזמן ההמתנה בין האירוסין לנישואין הי' שנה ולפחות עשרה חודשים]. אך בדורות המאוחרים התחילו לעשות את האירוסין בסמוך ובאותו מעמד לפני הנישואין, וכמ"ש הטור באבן העזר סימן סב: 'והאידנא אין נוהגים ליארס אלא בשעת חופה'.
ואם כן הלשון המורגל בפי כל לומר אחרי הווארט - על הכלה שהיא מאורסת, הוא לשון שאינו נכון מבחינה הלכתית.
אמנם מצינו כבר בזמן הראשונים שלשון זה היה מורגל בפי העם לקרוא גם למשודכת מאורסת וכפי שכתב הריטב"א1: 'וטעמא משום דאיכא אינשי דקרו למשודכת ארוסה'.
וכן מצינו בתשובת הרא"ש2: 'שאלה ראובן שידך רבקה ושלח לה סבלונות, שאלו בני העיר למוליכי הסבלונות למי אתם מוליכים אלו הסבלונות, אמרו לרבקה מאורסת ראובן הנזכר, ויצא לה קול בעיר שהיא ארוסה לו. ילמדנו רבינו אם הן אלו קדושין או ספק קידושין להצריכה גט כיון שיצא הקול בעיר שהיא ארוסתו.
תשובה. יראה שאין כאן קול להצריכה גט, דמשום סבלונות אין כאן מיחוש שנהגו בארץ הזאת דמסבלי והדר מקדשי. ואי משום קול שהיו הנשים שהם מוליכות הסבלונות לרבקה ששלח לה ארוסה ראובן לאו קול הוא להצריכה גט שכן לשון העולם לקרות למשודכת ארוסה ובכל דהו לא מצרכינן גט. כדאיתא בפ' בתרא דגטין (פט) אמר עולא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות ואומרות פלונית נתקדשה היום. ועוד התם לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו למדינת הים. אלמא בקול כל דהוא לא מצרכינן גט הלכך אין כאן בית מיחוש להצריכה גט. אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל'.
אך הרבי כתב לכו"כ שלא לכתוב ולומר מאורסין, כגון במכתב מה' סיון תשכ"ט3 הרבי כותב: 'לפענ"ד אין לומר או לכתוב אירוסין - עד שיהיו אירוסין'. וכן במכתב לח"כ ר' אברהם ורדיגר מיג שבט תשל"ו לרגל חתונת בתו הוסיף הרבי בכתי"ק: מעולם תמהתי על המנהג לקרוא לקשוה"ת - אירוסין. וק"ל'.
ובהתוועדות ש"פ תשא תשמ"א4 הרבי עורר על כך ברבים: 'ישנו עוד ענין שקשור לקישורי תנאים, שישנם כאלו שנוהגים בזה שלא כדבעי: ישנם רבנים שבשעה שרוצים להודיע על קישורי תנאים בין חתן לכלה, שולחים מכתבים ומפרסמים על זה בעיתונים כדי שזה יגיע לקכ"ז מדינות ששמו הולך לפניו, ושם כותבים שפלוני בן פלוני ופלונית בת פלונית 'נתארסו', שזהו פשוט ענין של עם הארציות. מכיוון שב'אירוסין' נהיית האשה לאשת איש בנוגע כל הדברים, וזה פשוט נוגע בדיני נפשות, משא"כ כאן, מה שנפעל זהו ענין הנקרא קישורי תנאים, שם ולשון שהובא בפוסקים'.
וכן מצינו עוד מהפוסקים שהקפידו על זה ראה קול אריה5 וכן הקפיד הגרש"ז אויערבאך6.
ולהעיר שמצינו עוד בתקופת הראשונים שהיו מכנים אותם בתואר: 'חתן וכלה', וכמ"ש המהרי"ק7: 'ואשר כתב כי לשון חתן וכלה מפורסם לכל שנאמרים למזווגם ומתקרבין בשמחה לא ידעתי מה עלה על דעתו כי גם אני מודה שמורה על השמחה והזיווג וכי השדוכין אינם שמחה וזיווג והלא עושים שם משתה ושמחה אחר עשיית הקנין לכבוד המשדך והמשודכת ומכ"מ אין שום הוראת קדושין בשביל זה. ואשר הביא ראיה מקרא דקול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה אינו ראיה כלל שכבר כתבתי בכתבי הראשון שקוראים אותו חתן וכלה על שם סופן. וכן נראה מתוך דברי רז"ל ומפשטי המקראות ששם חתן וכלה נופל על שעת כניסה לחופה וכדכתיב קרא שהביא עצמו מצהלות חתנים מחופתם ועוד כתיב והוא כחתן יוצא מחופתו. וכתיב יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה וגם מאמר רבותינו ז"ל בפרק קמא דתענית (דף ו) ובפרק בתרא דברכות (דף כט) מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מורה שאין נקראין חתן עד זמן החופה שמתייחדין זה עם זה בין לפירוש ראשון בין לפירוש שני אבל מקודם אפילו נתקדשה נקראו ארוס וארוסה בכל התלמוד ובכל דברי הפוסקים אלא ע"כ צריך לומר שעל שם סופן נקראין חתן וכלה כדפי' וא"כ אין ראיה כלל שתורה קריאת שם זה קדושין כלל'.
א"כ הלשון המורגל בפי רבים לקרוא למשודכת מאורסת הוא טעות (ויכול להביא למכשול) וראוי להקפיד על כך, והתואר המתאים הוא משודכין, [או חתן וכלה].
הערות:
1 גיטין פט ↩
2 כלל לה סי' יב ↩
3 הובא בשיחו"ק תשמ"א ח"ב ע' 512 ↩
4 ראה שיחו"ק שם ↩
5 נישואין עמ' כח, הובא בנטעי גבריאל פכ"ג אות טז ↩
6 קובץ מבקשי תורה קובץ כג ע' י ↩
7 שו"ת סי' קעא. וראה ח"מ אהע"ז סי' מה ס"ק ד ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp