בורר
[א] (הלכה 838)
כתב אדמו"ר הזקן1: 'אעפ"י שנאמר בתורה סתם לא תעשה כל מלאכה, ולא נתפרש בה איזה עשייה נקראת מלאכה ואיזה עשייה אינה נקראת מלאכה .. אעפ"כ ממה שסמכה תורה פרשת שבת למלאכת המשכן ללמוד שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת, מכאן אנו לומדים שכל מלאכה שהיתה חשובה במשכן נקראת מלאכה לענין שבת .. ומנין כל המלאכות שהיו במשכן הן ל"ט, והן נקראות אבות מלאכות'.
מלאכות אלו נמנו במשנה במסכת שבת2 ואחת המלאכות היא מלאכת הבורר, מלאכה זו התקיימה במשכן בסממנים שאיתם צבעו וכמ"ש רש"י: 'אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני'.
וכדברי אדמו"ר הזקן3: הבורר הוא מאבות מלאכות שכן במשכן היו בוררים הפסולת מתוך הסממנים'.
חומרת המלאכה4:
כתב בספר רבי שמואל אבוהב5: 'הבורר מלאכה זו היא מין הקשות שבשבת להזהר בכל דקדוקיה וחלוקיה שרובם יש בהם איסור גמור מן התורה .. שאפילו בלא כלי שאין לחוש לזה כלל לישראל קדושים יש ביד ברירות שחייבין עליה חטאת וקשה לעם לעמוד עליהם כראוי כי צריך זריזות גדולה וזכרון הפרטים על מתכנתם ולא ניתנה שמירתם ביחוד אלא למעיין וחוזר עליהם תמיד ועדין יהא לבו נוקפו .. אשר על כן נראה, שהדרך הישר לפני כל איש ואיש ומנוקה מכל עוון בע"ה הוא שלעולם ילמד אדם בתוך ביתו להניח מערב שבת כל פרי ואוכל בכלי בפני עצמו בלי פסולת שהוא דבר נקל לעשותו ולהתנהג בו, ובזה יסתלק עצמו מכמה ספקות חמורים וקרובים לחטאת ואולי ודאין שיש בעניין6 ותתענג בדשן נפשו לאכול לכבוד שבת בלי פקפוק וחשש עבירה ח"ו והטעם דבמין אחד לא שייך ברירה ויאכל ויניח כרצונו כמ"ש ז"ל בשם תרומת הדשן ז"ל'.
וז"ל הבן איש חי7: 'ונודע כי הלכות הבורר בשבת רבים המה, וצריך שמירה גדולה לאדם שלא ישגה בהם, מפני שהאדם רגיל בזה בימי החול'.
★ ★ ★
שאלה: האם מותר בשבת להוציא אוכל מפסולת ביד במידה וזה לצורך אכילה?
תשובה: הגמרא במסכת שבת8 אומרת: 'תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מאי קאמר? .. אמר אביי: בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני'.
א) וביאר רבינו חננאל: 'ולאלתר. דאמר אביי כל זמן שיושב על השולחן9 ואוכל דגרסינן בתלמוד דא"י ברר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן רבין בר חייא אמר תפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה'.
וכ"כ המאירי: 'ורוצה לברור לו אוכל מתוך פסולת מותר לו לברור בידו לאכול לאלתר ופי' בתלמוד המערב כל זמן שהוא מיסב על השלחן ולאו דוקא שיאכל תכף לברירה אלא כל שהוא מיסב ודעתו לאכלם או להאכילם לבני שולחן קודם עקירת שולחן לאלתר הוא ומותר שאין זה אלא כפוצע את האגוזים ואוכל מה שבתוכם וזורק השאר וכל לצורך אחר זמן אפי' לבו ביום אסור שנעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת'.
ומדבריהם מובן שמותר לברור רק לאלתר ממש היינו בתוך כדי הסעודה10.
ב) אמנם מצינו ראשונים שכתבו, שבמידה ובורר לפני וסמוך לסעודה נחשב ג"כ לאלתר11, וכמ"ש הגהות מרדכי12: 'בורר ומניח לאלתר פי' ראב"ן לברור ולהניח כמלא פיו ולהכניסן בפיו א"נ לברור כדי סעודתו להתחיל ולגמור אחר ברירתו אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר'.
ומשמעות הדברים שמותר גם לברור ממש לפני הסעודה לצורך הסעודה וכמ"ש הבית יוסף13: 'דדוקא להתחיל ולאכול אחר ברירתו שרי, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר'.
ג) אך רבנו ירוחם14 כתב: 'ואפילו ביד שאמרנו דמותר דוקא לאלתר כלומר לאותה סעודה אבל לבו ביום כלומר שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת של אותו יום בעצמו אסור'.
וביאר הב"י שם שס"ל לרבנו ירוחם שדווקא אם הוא קודם סעודה ובורר לא עבור הסעודה הקרובה אלא לזו שאחריה אז חייב, אך 'אם הוא בורר אחר סעודה כל שבורר לצורך סעודה אחרת באותו יום בעצמו הוי לאלתר ואם כשהוא בתוך סעודה בורר אינו יכול לברור אלא לצורך אותה סעודה בלבד וכן אם בורר קודם סעודה צריך לאכלם בתוך הסעודה הראשונה ואם השהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו לא מיקרי לאלתר וחייב'15.
א"כ ראינו שנחלקו הראשונים מהו הזמן שמותר לברור בו לצורך האכילה המידית. 1) יש שכתבו שמותר רק מה שבתוך אותו סעודה. 2) ויש שכתבו שלצורך הסעודה מותר לברור אם עושה זה לפני הסעודה - בסמיכות. 3) ויש שכתבו שמותר גם אם עושה זמן רב לפני הסעודה ובתנאי שלא יעשה את זה עבור הסעודה שלאחריה.
בהלכה הבאה נראה כיצד נפסקה ההלכה למעשה.
--------------
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' שא ס"א ↩
2 עג, א. שם סי' שיט ס"א ↩
3 ולהעיר ממ"ש בעל המאור שבת לז, ב מדפי הרי"ף, והרמב"ן בחידושיו שבת קו, א ↩
4 ספר הזכרונות הל' שבת פ"א ↩
5 וראה ג"כ מ"ש אדמו"ר הזקן בהלכתא רבתא שבסידור ↩
6 ש"ב בשלח בהקדמה. וראה ג"כ משנה ברורה סי' שיט הקדמה ↩
7 עד, א ↩
8 וכן הביא משמו הרא"ש שבת פ"ז סי' ד: 'ושיעור לאלתר פר"ח ז"ל שיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה'. וכן הביא הר"ן ↩
9 וראה גם דברי המרדכי שבת רמז שסא: 'ולבו ביום לא יברור הלכך יזהר אדם משני מיני פירות שנתערבו וכל שכן פסולת שנתערב עם אוכל שלא יברור אלא דרך אכילתו יקחם ויאכלם' ↩
10 ולכאו' הדבר גם תלוי בביאור 'בורר ומניח' ↩
11 ריש פרק כלל גדול. וראה מרדכי השלם הע' טו ואילך בפירוש וכוונת דבריו ↩
12 או"ח סי' שיט ↩
13 תולדות אדם וחוה נתיב יב ח"ח עו, ד ↩
14 אך ראה בדרישה סק"א שביאר שרבנו ירוחם לא חולק על דברי שאר הראשונים הנ"ל וכוונתו שעומד לאחר סעודה ורוצה להכין לסעודה הבאה אסור ↩
[ב] (הלכה 839)
בהלכה הקודמת ראינו את שיטות הראשונים ביחס לברירת אוכל מתוך פוסלת.
להלכה כתב המחבר1: 'כדי לאכול לאלתר, מותר'. ולא ביאר בדבריו מהם גדרי לאלתר2.
הרמ"א הוסיף על דברי המחבר וכתב: 'וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר, ואפילו אחרים אוכלים עמו, שרי. ולכן מותר לברור הירק שקורין שלאטי"ן מן העלין המעופשין שבו כל מה שצריך לאכול באותה סעודה'.
העטרת צבי כתב3: 'וכל מה שבורר לצורך אותו סעודה. אף שאינו אוכל מיד, מ"מ כיון שבורר לאכול בסעודה ראשונה שיאכל אחר הברירה מקרי לאלתר, אבל לברור לסעודה אחרת כגון שבורר לסעודה שחרית אינו רשאי לברור גם לסעודת ערבית אלא לסעודת שחרית לבד'. ועוד כתב4: 'ולכן מותר כו'. כלומר אף שאינו אוכל מיד, מ"מ כיון שאוכל אותו בסעודה ראשונה'.
א"כ לדבריו העיקר שמותר לברור רק לצורך הסעודה הסמוכה, ולא לצורך סעודה שאחר כך.
עוד כתב המחבר5: 'המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן'.
וכתב הרמ"א בהג"ה: '.. וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי, כדלעיל סי' שי"ט'.
וכתב על זה המג"א6: 'ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בה"כ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש ריש סי' שי"ט וכ"מ בר"ן ס"פ ט"ו'7.
א"כ ראינו בפוסקים כמה דיעות וגדרים לגבי הלאלתר שנאמר בהיתר ברירת אוכל מפסולת: 1) ברירה לצורך הסעודה הקרובה, [ולא כשזה לצורך הסעודה שאחריה]. 2) שיהי' סמוך לסעודה ממש, 3) בסעודה עצמה. ובהלכה הבאה נראה דברי הפוסקים למעשה ודברי אדמו"ר הזקן.
★ ★ ★
שאלה: ראינו שיש שכתבו שאסור לברור 'לאחר שעה וכמ"ש ההגהות המרדכי בשם ראב"ן שכתב: 'א"נ לברור כדי סעודתו להתחיל ולגמור אחר ברירתו אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר'.
מה כוונת הדברים שאין לברור בשביל לאכול 'לאחר שעה', האם שעה כפשוטו אך אם אוכל תוך שעה מהברירה מותר, או הכוונה שאין לברור ללאחר זמן גם אם זה תוך שעה?
תשובה: האגלי טל8 הסתפק בכך וכתב: 'ויש לעיין אם דוקא סמוך לסעודה ממש אבל כל שיש הפסק מעט אפי' פחות משעה אסור. ומ"ש המרדכי לאחר שעה היינו לאחר זמן או דילמא שעה דוקא?'
ובהמשך דבריו נראה שנוקט שאכן רק לאחר שעה ממש אסור. אך כל שבורר לזמן קרוב גם אם יהיה הפסק בין הברירה לסעודה אם זה פחות משעה יהיה מותר וכמ"ש 'אין לנו להתיר כי אם לאלתר ממש או בתוך שעה המפורש במרדכי להתיר .. ועדיין מבעיא לי במה שלמדנו מהמרדכי דבתוך שעה מותר. י"ל דוקא שאוכל מה שבורר תוך שעה לברירתו. אבל תוך שעה לסעודתו ובתחילת סעודתו אוכל דברים אחרים שוב אסור. ולפי"ז יתקיימו דברי המג"א הנ"ל דבעי סמוך לסעודתו ממש היינו אם אוכל מה שבורר לאחר שעה לברירתו ובתחילה אוכל דברים אחרים. וצ"ע'.
ועפי"ז כתב9: 'אינו נקרא לאכול לאלתר אלא עד שעה סמוך לברירתו. ואם מיסב תיכף בסעודה אף שיתמהמה באכילת שאר דברים יותר משעה עד שיגיע לאכול הדברים הנבררים מותר לברור לצורך כל אותה סעודה כיון שמיסב תיכף בסעודה סמוך ממש לברירתו. ואם אינו מיסב תיכף ממש לא יברור רק מה שיאכל בתוך שעה סמוך לברירתו ..'.
גם הבן איש חי10 נראה שסבר ששיעור שעה היינו ששים דקות, וכמ"ש: 'ואם לאכול לאלתר מותר. וכל שהוא בורר לאכול לאחר שעה חשיב בורר לאח"ז ואסור. ואם בורר לסעודה שמתחיל בה אחר פחות משעה מותר, אעפ"י שהסעודה שאוכל בה נמשכת אכילתו בה הרבה שעות מותר'.
אך הגר"ח נאה11 דחה הבנה זו של האגלי טל וכתב: 'וקשה לומר בכוונת המרדכי על 'שעה' מי"ב שעות היום, והרי הרשב"א בתשובה הביאו הב"י סי' שכא כ' ב' הלשונות לאחר 'שעה' ולאחר 'זמן' גבי פרים סילקא שמתחלה כ' במחתך כדי לאכלו למחר או אף לבו ביום 'ולאחר שעה', ובסוף כ' אע"פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח 'לאחר זמן' ואף לבו ביום, הרי מפורש ברשב"א דלאחר שעה ולאחר זמן היינו הך, ומסתבר שלזה כיוון גם המרדכי ולא לשעה א' מכ"ד שעות במעל"ע'.
וכ"כ האגרות משה12: 'אין שעה זו של שיעור שעה אלא הזמן שהדרך הוא לאשה זו שמסדרת האוכלין להסעודה וקודם לזה אפילו שעה קטנה אסור'.
א"כ ראינו שיש שכתבו שתוך שעה לפני הסעודה אפשר להתחיל להתכונן לסעודה, אמנם הרבה פוסקים דחו את זה וכתבו שכוונת הדברים שאין 'לברור לאכול אחר שעה' הוא לאחר זמן, וא"כ אסור לברור כשאינו סמוך מיד לסעודה גם אם יאכל בתוך שעה.
בהלכה הבאה נראה את שיטת אדמו"ר הזקן וכיצד לנהוג הלכה למעשה
--------------
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' שיט ס"א ↩
2 אמנם בהמשך דבריו בס"ג לגבי דגים כתב: 'כגון שבירר שחרית לאכול בין הערבים, חייב'. אך עדיין לא מבואר מה השיעור המותר לכתחילה ↩
3 ס"ק ד ↩
4 ס"ק ה ↩
5 סי' שכא סי"ב ↩
6 ס"ק טו ↩
7 ז"ל הר"ן (שבת מב, ב מדפי הרי"ף): 'והיינו טעמא דדוקא מן המנחה ולמעלה שרי משום דקודם לכך נראה כמתקן לצורך היום אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלם לצורך הערב' ↩
8 בורר ביאורים אות ט ↩
9 שם ה"ה ↩
10 ש"ב בשלח ס"א. וראה ג"כ בשו"ת רב פעלים ח"א או"ח סי"ב ↩
11 קצוה"ש ח"ה בסופו דף סה ↩
12 או"ח ח"ד סי' עד הל' בורר אות יג ↩
[ג] (הלכה 840)
בהלכה הקודמת ראינו שיש שכתבו שאפשר לברור את האוכל מהפסולת בשעה שלפני הסעודה, אמנם יש פוסקים שדחו הבנה זו וכתבו שכאן הכוונה בשעה היא בזמן הסמוך לסעודה, ולא ליחידת זמן. כמו"כ ראינו שיש שכתבו שמותר תמיד לצורך הסעודה הקרובה, ויש שכתבו שתוך כדי הסעודה.
שאלה: מהי שיטת אדמו"ר הזקן?
תשובה: א) כתב אדמו"ר הזקן1: 'וכן הבורר אוכל מתוך הפסולת שלא לאכול לאלתר אלא להניחו לאכלו לאחר זמן אפילו בו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב לפי שלא שייך כאן לומר דרך אכילה כך הוא כיון שאינו אוכל לאלתר. ואינו קרוי לאלתר אלא סמוך לסעודה ממש2 אבל אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור אך כל שהוא סמוך לסעודה מותר לברור לצורך כל אותה סעודה אעפ"י שתימשך איזה זמן ואפילו אחרים מסובין עמו מותר לברור לצורך כולם ואם נשתייר מברירתו עד לאחר הסעודה אין בכך כלום כיון שבירר בהיתר ובלבד שלא יערים'.
ובהמשך דבריו3 כתב: 'וכן מותר לקלוף תבואה ומיני קטניות שנמללו מהשבלים והשרביטין מערב שבת רק שיזהר שלא יקלוף אלא מה שצריך לאכול לאלתר ולא כדי לאכול לאחר שעה כמו שיתבאר בסי' שכ"א. אבל (לדברי הכל) אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא הקטניות מתוכן .. אבל מיני קטניות שאין השרביטין ראויין לאכילה אין היתר כלל להוציא הקטניות מתוכם בשבת אלא אם כן אין הקטניות מחוברות כלל בשרביטין שכבר ניתקה מהם מערב שבת אלא שהיא מונחת כך בתוכם אזי מותר להוציאה מהם כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר אבל לא כדי לאכול לאחר שעה משום איסור ברירה'.
כלומר גדר לאלתר הוא סמוך לסעודה ו'לא לאחר שעה' (וכאמור בגדר 'שעה' זו דנו הפוסקים האם הכוונה לא לאחר זמן, או תוך שישים דקות לסעודה) ואז מותר גם אם הסעודה נמשכת זמן רב
ב) לאחמ"כ לגבי ברירת עלי החסה כותב אדמו"ר הזקן4: 'יברור הירק מן העלין דהיינו האוכל מתוך הפסולת וצריך ליזהר שלא לברור עד לאחר יציאת בית הכנסת שיהא סמוך לסעודה ממש ואז מותר לברור כל מה שצריך לאכול ממנו באותה סעודה'.
כלומר ברירת החסה צריכה להיות רק ביציאה מהבית כנסת כדי שיהי' סמוך לסעודה ממש.
ג) לאחמ"כ5 לגבי שני מיני אוכלים המעורבים כתב אדמו"ר הזקן רק הלשון לאלתר ולא הזכיר תוך שעה.
ד) לאחמ"כ לגבי ברירת שני מיני דגים כתב6: 'שני מיני דגים נקראים ב' מיני אוכלים ואסור לברור בידו אלא אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר ולא מסעודה לסעודה'.
כלומר ההיתר של הברירה הוא בתנאי שזה עבור הסעודה הקרובה, ולא עבור הסעודה שלאחריה
א"כ ראינו שאדמו"ר הזקן הזכיר כמה לשונות שונים של הזמן המותר לברירה.
ויש שכתבו7, שאכן בדברי אדמו"ר הזקן ישנם שיעורים שונים שתלויים במקרים השונים:
1) בהוצאת אוכל מפסולת ממש השיעור הוא: 'סמוך לסעודה ממש ולא כדי לאכול לאחר שעה', ובהסרת עלי הירק השיעור הוא 'לאחר יציאת בית הכנסת', וגם בשני סוגי אוכל השיעור קצר יותר.
[ובטעם החילוק בין הדברים, כתבו לבאר עפ"י הבנתם בדעת אדמו"ר הזקן שאוכל מפסולת מותר תוך שיעור שעה ממש (שהוא זמן ארוך יותר מיציאת בית הכנסת8), מכיון שבאוכל מפסולת זה נראה כדרך אכילה ולא ברירה, משא"כ בב' מיני אוכלין מכיון שהכל אוכל, במידה ולא אוכל מיד לא מובן מה הוא האוכל, וזה נראה דרך תיקון האוכל, ולא דרך אכילה, וגם בעלי חסה מדובר בעלים הראויים לאכילה ע"י הדחק, ולכן יש מקום לומר שרוצה לאכול את העלים הפחות טובים ודינו כב' אוכלים ולכן השיעור קצר יותר9].
2) לגבי ב' סוגי דגים דעת אדמו"ר הזקן האיסור הוא דווקא מסעודה לסעודה, וכשבורר לצורך הסעודה הקרובה מותר גם במידה וזה כמה שעות לפניה וכמ"ש הבית יוסף בדעת הרבינו ירוחם10, וכתבו בזה כמה אופנים11.
אמנם יש שכתבו12 שאין כוונת אדמו"ר הזקן לחילוקים אלו וכוונתו בכל המקומות אחת היא שמותר לברור רק בסמוך לסעודה במשך הזמן שהוא ההכנה לסעודה, [כגון מהזמן בו יוצאים מבית הכנסת, שאז הוא הולך לבית לסעוד], וזמן זה הוא שווה בכל סוגי הברירה. ולכאורה כך מסתבר13.
א"כ למעשה מותר לברור אוכל מפסולת בסמיכות ממש לסעודה, לפי הזמן הנצרך להכנת המאכל.
--------------
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' שיט סעיפים ב - ג ↩
2 ולהעיר מלשון אדמו"ר הזקן בסי' רסג קו"א ס"ק ב: 'ומה שכתב השו"ע מיד לאו דוקא תיכף ומיד אלא לאלתר' ↩
3 ס"ט ↩
4 ס"ד ↩
5 ס"ה ↩
6 ס"ו ↩
7 ראה אהלי שם ח"ח ע' רו ואילך ↩
8 שהרי בפשטות לא ממתינים שעה מהיציאה מהבית כנסת עד לסעודה אלא אוכלים מיד, כמבואר בדברי אדמו"ר הזקן שו"ע או"ח סי' רעא ס"ב ↩
9 בהלכתא כרב (ע' שנח הערה 6) כתב לבאר באופן אחר שבעלים אין רגילות לקלף יותר מוקדם מכיון שמתייבשים מהר ולכן אין זה דרך אכילה אלא בסמיכות לסעודה ממש ↩
10 הובא בהלכה 838 ↩
11 ראה שו"ע הרב המבואר כנישתא דבי רב ע' תתקט ↩
12 וראה מה שהאריך בכל זה בשבת כהלכה ח"ב פי"ב ביאורים אות יג, ותוספת ביאור אות י, ודבריו מסתברים ↩
13 ובהקדים שהדיוק הראשון שלהם מבוסס על ההבנה שהובאה בהלכה הקודמת (וכמ"ש האגלי טל) ששעה היינו שעה כפשוטו שעה של ששים דקות, ולפי"ז הי' אולי מקום לדייק שלגבי חסה נראה מלשון אדמו"ר הזקן שמדובר על כמות זמן פחות משעה (אמנם גם זה צ"ע שהרי אדמו"ר הזקן נקט בב' המקומות את אותו הלשון *סמוך לסעודה ממש*), אך כבר כתבנו בהלכה הקודמת שהעיקר כהבנה ששעה = היינו זמן, כלומר הזמן הנצרך לתיקון אותו מאכל בסמיכות לסעודה, וא"כ הכוונה בלאלתר היינו שזה רק לצורך הסעודה הקרובה, ובזה עצמו בזמן הקרוב לסעודה, וא"כ יוצא שבכל מאכל זה לגופו, אם מאכל מסויים מצריך התעסקות יותר משעה יהי' מותר, ומאידך דבר שההתעסקות איתו מעט זה כגון חסה, זמן ההכנה שלה יהי' יותר קצר. ומש"כ אדמו"ר הזקן *ביציאה מבית הכנסת*, הרי זה בא לשלול מברירה *לפני ההליכה לבית הכנסת* שזה כמה שעות, ולכן כתב את האופציה השניה שהיא אחרי החזרה מבית הכנסת, שאז מטבע הדברים זה כבר בסמיכות לסעודה ממש. ולפי זה גם לגבי הדיוק השני אין כוונת אדמו"ר הזקן להתיר כו"כ שעות לפני הסעודה הראשונה, אלא בעיקר לשלול את ההכנה לסעודה השניה ↩
[ד] (הלכה 841)
בהלכה הקודמת ראינו שמותר לברור בשבת אוכל מפסולת ובתנאי שיהי' סמוך לסעודה
שאלה: מדוע ברירת אוכל מתוך פסולת לאלתר הותרה?
תשובה: בטעם ההיתר לברור האוכל מהפסולת לאלתר מצינו כמה ראשונים שכתבו שאין זה דרך ברירה וכמ"ש רש"י1: 'אוכל מתוך הפסולת - לא דרך ברירה היא. ובורר ומניח לאלתר - לאכול לאלתר, שאין זה דרך בוררין'. וכן מבואר בתוספות בסוגיה שם, וברבינו יהונתן מלוניל.
ומדבריהם ניתן להבין שיסוד ההיתר הוא השינוי מדרך המלאכה, כי אין זה הדרך לברור2.
אמנם מצאנו בראשונים שכתבו יותר מכך, שיסוד ההיתר הוא שאוכל מתוך פסולת לאלתר הוא דרך אכילה ולכן מותר, וכמ"ש הרשב"א3: 'דכענין שאמרו לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח לא יברור, ואם בורר חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק בורר ואוכל לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור. ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שדרכן של בני אדם לאכול אעפ"י שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת בשמניח לאחר זמן ואפי' לבו ביום'.
וכ"כ המרדכי4: 'ולבו ביום לא יברור הלכך יזהר אדם משני מיני פירות שנתערבו וכ"ש פסולת שנתערב עם אוכל שלא יברור אלא דרך אכילתו יקחם ויאכלם'.
ובחידושים המיוחסים לר"ן5 כתב: 'אבל לפי שעה לאכול לאלתר כשהוא אוכל מתוך פסולת אינו אלא דרך אכילה דבהיתירא עסיק ואלו הי' פסולת מתוך אוכל אפי' לאכול לאלתר אסור דלעולם הוא דרך ברירה וחייב דבאיסורא עסיק'.
וביאר בחידושי הר"מ קזיס6: 'שהבורר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר, לא חשיבא ברירה כלל, שכיון שנוטל האוכל ומניחו לאלתר בפיו אינו אלא נוטל האוכל ממקומו לאוכלו. וגם כשמניח האוכל לפניו לאוכלו באותה סעודה, לא חשיב בורר, שכן דרך האוכל שנוטל מה שרוצה לאכול ומניחו לפניו ואח"כ אוכלו. אבל כשמניחו לאחר זמן, ודאי הוי בורר, כיון שאינו נוטלו לאכלו עכשיו אלא לנקותו מו הפסולת שבו שיהי' נקי כשירצה לאכלו, אבל הבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו לאכלו לאלתר הוי בורר שהרי אינו נוטל מה שרוצה לאכול, אלא נוטל הפסולת כדי שישאר האוכל נקי, ולפיכך הוי בורר וחייב'.
יסוד זה הובא במגן אברהם7: 'אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה וכן הטעם במחתך לאכול לאלתר כמ"ש סי' שכ"א סי"ב ע"ש בב"י ולהכי בקינון ותמחוי אסור לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר, תדע דהא כת' הר"ן טעמא דאסור חליבת עז משום בורר אוכל מתוך פסולת אטו יהא מותר כדי לאכול לאלתר א"ו כדאמרן ודבר פשוט'.
וכן מבואר בדברי אדמו"ר הזקן8 לחלק בין דרך אכילה שמותר לתיקון האוכל שאסור: 'ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר מפני שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל שדרך אכילה כך הוא שהרי אי אפשר לאכול הכל האוכל עם הפסולת ולא אסרתו תורה אלא לעשותו בכלי המיוחד לכך דהיינו נפה וכברה אבל נטילת הפסולת אין זו דרך אכילה אלא דרך תיקון האוכל שיהא ראוי לאכילה הרי זו מלאכה גמורה ולפיכך אפילו אם האוכל מרובה על הפסולת ויש טורח יותר בברירת האוכל אעפ"כ לא יברור הפסולת אפילו כדי לאכול לאלתר'.
ועד"ז כתב9 לענין מציצת פירות בשבת: 'ומכל מקום בשאר פירות חוץ מזיתים וענבים יש להקל כי יש צד להקל במציצת פירות ולומר שדרך אכילתן כך הוא וכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל ואף חכמים לא גזרו בו כמ"ש בסי' שי"ט בבורר אוכל מתוך הפסולת'.
וכ"כ10 לגבי חיתוך ירק דק מצד מלאכת טוחן: 'אבל מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר או בשביל אחרים שיאכלו לאלתר או בשביל תרנגולים שיאכלו לאלתר מפני שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ דרך אכילתו כך הוא לאכול גם בחתיכות קטנות וכל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה כמ"ש בסי' שי"ט לענין בורר אוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו לאלתר שאין בו משום מלאכה הואיל ודרך אכילה כך הוא ומותר אפילו לכתחלה'.
וכתב הבן איש חי בשו"ת רב פעלים11: 'והוא דהטעם שהתירו חז"ל לברור אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר, לאו משום דהותרה מלאכת הבורר לאלתר, אלא מטעם כל שהוא בורר לאלתר דרך אכילה הוא זה, והרי הוא מתעסק באכילה, דא"א לאכול הפסולת עם האוכל ביחד, ואין זה בכלל מלאכה, וכמפורש בלבוש ובש"ע לרבינו זלמן, וכן תמצא דבר זה מפורש בדברי הר"ן בחידושיו'.
א"כ ראינו שטעם ההיתר של אוכל מתוך פסולת לאלתר לדעת הרבה פוסקים ובכללם אדמו"ר הזקן הוא מכיון שאין זה ברירה שהיא תיקון המאכל, אלא זה דרך האכילה ולכן זה מותר לכתחילה12.
--------------
הערות:
1 שבת עד, א ↩
2 וראה קרית מלך רב הל' שבת פ"ח הי"ב. בנין שלום שבת בורר ס"א ע' יד ואילך. מחנה יוסף שבת סי' לא ↩
3 שו"ת ח"ד סי' עה ↩
4 שבת רמז שסא ↩
5 שבת עד, א ↩
6 שבת ע' 160 - 161 ↩
7 או"ח סי' שכ ס"ק ז ↩
8 שו"ע או"ח סי' שיט ס"א ↩
9 סי' שכ ס"ב וראה ג"כ שם ס"ח ↩
10 סי' שכא ס"י ↩
11 ח"א או"ח סי' יב ↩
12 וראה בספרים שנסמנו בהערה 2 הנפקא מינא בין הטעמים ↩
[ה] (הלכה 842)
שאלה: האם כשמותר לברור אוכל מתוך פסולת לאלתר, זהו דווקא כשהבורר אוכל מזה או גם עבור אחרים?
תשובה: הגמרא במסכת שבת1 עד, א אומרת: 'תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח'. וכתבו התוספות: 'בורר ומניח - פי' לצורך אחרים'.
אמנם יש שכתבו שדעת רש"י לאסור לברור עבור אחרים וכמ"ש הבאר היטב2: 'הר"י אבולעפיא הובאו דבריו במהרי"ט צהלון סימן ר"ג כתב דנראה מדברי רש"י דאפילו לאלתר דוקא כשבורר לעצמו מותר אבל לאחרים אסור ומהרי"ט צהלון שם דחה דבריו וכתב דאפילו לאחרים שרי'.
וכתב החיד"א3: 'והגם שהרב המוסמך מהר"י אבואלעפיא בתשובה הובאה בשו"ת מהריט"ץ סי' הנז' כתב דרש"י חולק על זה. כבר הרב מהרי"ט צהלון חגר חרבו והכה אר'ש בשבט פיו, וברוח חכמה הוכיח במישור דאין חילוק בין לעצמו בין לאחרים מגופא דשמעתא4, דאמרינן כי אתא רב דימי אמר שבתא דרב ביבי הואי ואקלעו ר' אמי ור' אסי שדא קמייהו כלכלה דפירי ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור אי משום עין יפה הוא דמכוין. ואי אמרת דבורר לצורך אחרים אסור, מאי מספ"ל, פשיטא דמשו"ה לא בירר משום דהוי לצורך אחרים. ולי ההדיוט טובה תוכח'ת מגולה והוכחה נכונה היא, וכל מ"ש בזה מהר"י אבואלעפייא והפלא על זה דבריו אינן מובנים, והפלאה זו איני יודע מה היא, דהוכחת מהריט"ץ הנז' בריאה וטובה ופשוטה, כאשר יראה המעיין. וכבר הרב מהריט"ץ בתשובה השנית חזר לגדל ולחזק דבריו, עש"ב'.
ולהלכה כתב הרמ"א5: 'ואפילו אחרים אוכלים עמו, שרי'.
וביאר הלבוש6: 'ואפילו אחרים אוכלים עמו מותר לברר אחד בעד כולם, שזהו נקרא לאלתר'.
וכ"כ המאמר מרדכי7: 'ואפי' אחרים אוכלים עמו שרי הוציא זה מדברי התוס' ז"ל שפירשו בורר ומניח דר"ל לצורך אחרים והכוונה דא' יכול לברור לצורך כל בני הסעודה וכ"כ מרן ז"ל בהדיא בב"י סי' שכ"א בדין האי"נשאלדא .. והדברים ברורים כמ"ש דכוונתם ז"ל לומר דא"צ שכל א' יברור חלקו הצריך לו ופשוט הוא'.
ויתירה מכך כתב החיד"א8 שאפשר לברור לצורך אחרים האוכלים אף שהבורר עצמו לא אוכל מזה, וז"ל: 'נראה דלאו דוקא נקט מור"ם האי לישנא דאחרים אוכלין עמו, דמשמע דהא מיהא בעינן שיאכל הוא עמהם, ואשמועינן דאם אוכלים עמו ומרבה בשבילם שרי, אבל אם הוא אינו אוכל כלל עמהם ומה שמברר הכל הוא לצורך אחרים אסיר. אלא האמת הוא דאף מברר הכל לצורך אחרים שרי. ולאו דוקא האי לישנא דמור"ם. תדע דהא שרש הגהה זו מדברי התוס' דף ע"ד ע"א, דפירשו בורר ומניח לצורך אחרים. ומשמע לצורך אחרים אף שאינו אוכל עמהם. וכן מוכח ממ"ש מהריט"ץ בתשובה סי' ר"ג דף ק"ס ע"א, ע"ש. ודוק'.
וכ"כ המשנה ברורה9 שהגם שכתב הרמ"א אחרים שאוכלים עמו, אך לאו דוקא הוא, ושכן משמע מדרכי משה הארוך10.
אלא שכתב בכף החיים11: 'אמנם השש"א או' א' כתב דדבר זה לא נפיק מפלוגתא די"א בעינן דוקא שיאכל עמהם יעו"ש וע"כ נראה דיש להחמיר ולאכול מאותו דבר שמברר לצורך אחרים'.
ובדעת המחבר הגם שלא הביא כלל דין זה אך כתב החיד"א12: 'רבים חשבו דמדלא כתב מרן כן והעלה על שלחנו דברי התוס' הוא חולק בזה, והוי חיישי לדעת מרן. ואני אומר דהגם דדבר זה לאו בפירושא אתמר כי אם בדברי התוס' לחוד, מ"מ נראה דכל הפוסקים מודים בזה, ולא חששו לבארו שהיה פשוט בעיניהם. ובכה"ג זימנין דגם מרן בש"ע משמיט הדבר להיות הדבר פשוט, ובוחר בקיצור. וה"ה הכא דסבר מרן שכל הפוסקים מודים לדין זה, ולא נתבאר בדבריהם להיותו פשוט. וגם הוא ז"ל להכי השמיטו. והראיה ע"ז שבב"י סי' שכ"א כתב לדינא בענין האינסאלאט"ה דאפי' מחתך אחד לצורך כל בני הסעודה שרי, שהרי התוס' פירשו בורר ומניח דהיינו בורר לצורך אחרים, עכ"ל. הרי דכתב להלכה כדעת התוס''.
אדמו"ר הזקן13 כתב: 'ואפילו אחרים מסובין עמו מותר לברור לצורך כולם'.
הגר"ח נאה14 הביא את דברי המשנ"ב בשם החיד"א שגם מי שאינו אוכל עמהם יכול לברור עבורם, (וראה ג"כ בהערות שבסוף ח"ה שהביא עוד הוכחה לזה עיי"ש).
ובהלכתא כרב15 כתב להוכיח שכן דעת אדמו"ר הזקן עפ"י מ"ש בסי' שכא ס"י במלאכת טוחן לגבי לחתוך ירק דק דק: 'אבל מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר או בשביל אחרים שיאכלו לאלתר'. ועד"ז כאן במלאכת בורר, ומה שלא כתב רבינו כן בפירוש, הוא מפני שאין דרכו לכתוב בפירוש חידושי הלכות, אך רמז את זה בס"א במ"ש שיסוד ההיתר הוא כשזה דרך אכילה ולא תיקון המאכל (שנתבאר בהלכה קודמת) וממילא מובן שגם העושה עבור אחרים שאוכלים לאלתר הוא דרך אכילה.
וכ"כ למעשה בשבת כהלכה16.
א"כ למעשה מותר לברור אוכל מתוך פסולת לאלתר לא רק לעצמו אלא גם לאחרים האוכלים עמו, ויתירה מכך גם אם הוא עצמו לא אוכל מזה מותר לו לברור עבור אחרים האוכלים מזה.
--------------
הערות:
1 עד, א ↩
2 שו"ע או"ח סי' שיט ס"ק ב. וראה באריכות בשו"ת מהריט"ץ (ישנות) סי' רג, השקו"ט בינו למהר"י אבולעפיה ↩
3 ברכ"י סי' שיט ס"ק ב ↩
4 עד, א ↩
5 שו"ע או"ח סי' שיט ס"א בהג"ה ↩
6 או"ח סי' שיט ס"א ↩
7 סי' שיט ס"ק ב ↩
8 ברכי יוסף שם ס"ק א ↩
9 סי' שיט ס"ק ו ↩
10 אך ראה מ"ש בשבת כהלכה פי"ב ציונים והערות אות ט ↩
11 או"ח סי' שיט ס"ק יג ↩
12 שם ס"ק ב ↩
13 או"ח שיט ס"ג ↩
14 קצוה"ש סי' קכה ס"ק ז ↩
15 סי' שיט ס"ג הערה 4 ↩
16 נסמן בהערה 10 ↩
[ו] (הלכה 843)
שאלה: האם מותר לברור אוכל מתוך פסולת במקרה שזה מיועד מלכתחילה עבור בעלי חיים?
תשובה: איתא בתוספתא1: 'נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו ביררן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן או שליקט מתוכן עפר וצרורות הרי זה חייב'2.
מדברי התוספתא מובן שהברירה המותרת לצורך האדם מותרת ג"כ לצורך הבהמה
וכן נראה מדברי הרשב"א3: שאלת אם מותר לפרר פתותי לחם לתת לפני התרנגולין בשבת, אם איכא למיחש משום טחינה או לא .. תשובה מסתברא דהא דפריס סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אפי' לבו ביום ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בערב בשולו. וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. דכענין שאמרו4 לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק בורר ואוכל לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור. ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שדרכן של בני אדם לאכול אעפ"י שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת בשמניח לאחר זמן ואפי' לבו ביום וה"נ דכוותה היא .. ומן הירושלמי ג"כ נלמוד שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלתר לעושה ומניח לבו ביום. דהא דמפריך ראש של שום מחייב משום דש ומשום מכה בפטיש. ואלו לאכול לאלתר כבר התירו בגמרא בפרק תולין5 דאתמר התם חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. ואסיקנא ממחו בין ביד בין בכלי. והילכך אף לפרר לפני התרנגולין שמזונתם עליך להאכילם מותר לאלתר. דשווי אוכלא משווינן'.
השלטי גיבורים6 כתב על דברי הרשב"א: 'ולדברי הרשב"א אם אין התרנגולים אוכלים אותם הפירורים לאלתר אסור לפרר להם'.
אמנם האגלי טל7 העיר על דבריו: 'ואיני יודע כוונתו בזה דודאי אם חותך להניח לפני התרנגולים שיאכלו לאלתר אף אם התרנגולים לא יאכלוהו אין איסור מאחר שכוונתו שיאכלו תיכף וכל ההיתר בלאכול לאלתר משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שכוונתו לאכול תיכף אין זה כוונת מלאכה. וכן גבי בורר תניא בתוספתא פי"ז דשבת והעתיקה הרשב"א נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו בוררן אלו לעצמן ואלו לעצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות הר"ז חייב. והתירא דרישא משום שאוכל לאלתר. ועי' בירושלמי פ' כ"ג. הנה שאין לו לחוש שמא לא יאכלו הבהמות'8.
וכ"כ הפרי מגדים9 הביאו המשנ"ב10: 'ואני העני שואל שאלה קטנה, והיא, אם הא דבורר ביד לאכול לאלתר שרי כבס"א (שאין דרך בוררים בכך, כפירוש רש"י שבת ע"ד ע"א ד"ה ובורר ומניח, וכן מחתך ירק בסי' שכ"א סי"ב בהגה), אם דווקא לאדם, או אף לבהמה שרי כהאי גוונא. .. י"ל ממש"כ המ"א [סי'] שכ"א [ס"ק] ט"ו מחתך לתרנגולים שרי, ר"ן [שבת לב, א ד"ה אמר רב פפא], ולא למדה אלא מבורר, ש"מ בורר לבהמה לאכלה מיד שרי'11.
וכ"כ האגלי טל12: 'הבורר להאכיל לבהמה דינו כמו אוכל אדם. ומותר לברור אוכל מתוך פסולת בידיו להאכיל את הבהמה לאלתר'.
וכ"פ בשבת כהלכה13 אלא שכתב שהמחמיר להשגיח שהבהמה או העוף אכן יאכלו ממה שברר, יש מקום לחומרתו, אף שאין חיוב לנהוג כן.
א"כ למעשה מותר לברור אוכל מתוך פסולת גם לצורך בעלי חיים, ובהלכה הבאה נראה מה הדין בברירת פסולת מתוך אוכל לצורך בעלי חיים.
הערות:
1 שבת פי"ז ה"ו ↩
2 הובאה ברשב"א (שבת קמג, ב). מאירי (ביצה יד, ב). ועוד ראשונים ↩
3 שו"ת ח"ד סי' עה (הובא בב"י או"ח סי' שכא) ↩
4 שבת עד, א ↩
5 שם קמ, א ↩
6 שבת לב, א אות ג ↩
7 מלאכת טוחן אות כג ↩
8 וראה מה שהאריך לבאר בזה בשבת כהלכה פי"ב ביאורים אות ט ↩
9 או"ח משב"ז סי' שיט ס"ק ה ↩
10 ביאור הלכה סי' שיט ס"א ↩
11 וראה שבת כהלכה שם שהפמ"ג הוכיח את דבריו עפ"י המג"א בסי' שכא, וכדברי המג"א כן פסק אדמו"ר הזקן שם ס"ח ↩
12 מלאכת בורר אות יג. [ובביאורים אות כג כתב שזה נלמד מהתוספתא] ↩
13 פי"ב סמ"ג ↩
[ז] (הלכה 844)
בהלכה הקודמת ראינו שכשם שמותר לברור אוכל מתוך פסולת לצורך בני אדם כך מותר לברור לצורך בעלי חיים.
שאלה: האם מותר ג"כ לברור פסולת מתוך אוכל כדי להאכיל בפסולת את הבעלי חיים?
תשובה: כתב בתוספת ירושלים1 והביאו המהרש"ם בדעת תורה2: 'ונראה דאם בורר הפסולת לתת לפני בהמתו דינו כאוכל מתוך הפסולת, דתניא בתוספתא (פי"ז) נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל וכו' ובורר ומשליך לפני בהמתו בדק אלו בפני עצמו וכו' חייב'.
וכ"כ הבן איש חי3: 'אם יש לפניו אוכל ופסולת, ורוצה לברור הפסולת להאכילה לבהמה לאלתר, הרי זה בורר הפסולת מתוך האוכל, יען מאחר דעתה הוא רוצה בפסולת כדי להאכילה לבהמה, חשיבה הפסולת אוכל, והו"ל בורר אוכל מתוך פסולת, וכנזכר במשבצות זהב סי' שי"ט סק"ה יע"ש'.
כלומר לשיטתם כשהתוספתא התירה ברירה לצורך בהמה, הרי שלפסולת שהבהמה אוכלת, יש דין של אוכל.
אלא שבספר שמירת שבת כהלכתה4 כתב בשם הגרש"ז אויערבאך שכל ההיתר הוא כשהאדם בורר את הפסולת מתוך האוכל ומטרתו היא להאכיל את הבהמה בפסולת, אבל במקרה שמטרתו היא לא רק לצורך הבהמה אלא גם עבור האוכל שנשאר לצורך האדם שיהי' נקי מבלי הפסולת (שהוציא עבור הבהמה), הרי זה אסור, וז"ל: 'ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, שאין לברור הפסולת מתוך האוכל גם אם כוונתו להאכילה מיד לבהמתו, אם כוונתו שהאוכל לא יהא מעורב בפסולת והוא אינו מתכוון לאכול מיד, וכמו שמצינו, סי' שיט ס"ה, שהבורר תורמוסין חייב, משום דחשיב כבורר פסולת מתוך אוכל, ומשמע דאפילו אם בירר כדי לאכול מיד התרומוסין, ע"ש באשל אברהם ובארחות חיים ס"ק ז, ואי"ל, דהא מצינו שהמ"ב מיקל להוציא עצם מן הדגים ולמצוץ אותה, אף שהיא פסולת .. די"ל דשאני התם דהוה בצירוף מה שבלא"ה רבים הם המקיילים וסוברים שדרך אכילה בכך, ואי"ז בורר .. וגם כיון שאפשר למצוץ העצם, לא חשיב ממש פסולת, ומ"מ נראה שאם רק הפסולת ראויה לבהמה, ולא האוכל, מסתבר כי אז מותר לברור הפסולת מתוך האוכל ולהאכיל את הבהמה לאלתר, עכ"ד .. אלא דבעצם הדין של ברירת פסולת מתוך אוכל לצורך בהמה, יל"ע בדעת תורה ריש סי' שיט ד"ה אוכל, וכף החיים שם ס"ק נא, שהם מתירים. ותירץ הגרש"ז זצ"ל שהם מתירים כשע"י הוצאת הפסולת לצורך הבהמה הוא מתקן את האוכל שאותו הוא רוצה לאוכלו מיד, ומה שאסרנו מיירי כשאינו רוצה לאכלו מיד, ואפילו אם הבהמה עצמה תאכל מיד עכ"ד'.
א"כ לדבריו במקרה שבורר הפסולת לטובת הבהמה אך כוונתו ג"כ שהאוכל שנשאר לאדם יהי' נקי, הדבר מותר רק במידה ואוכל את האוכל מיד, ולדבריו זה ג"כ כוונת הפוסקים דלעיל שהגם שלכאורה נראה מדבריהם שהתירו לברור לצורך בהמה בכל אופן, אך צ"ל שהם דיברו במקרה שהאדם אוכל את האוכל המתוקן מיד.
אך הרבה פוסקים כתבו שדברי הגרשז"א הם דוחק5, ומפשטות לשון הפוסקים נראה שהתירו ברירה לצורך הבהמה בכל אופן, וכמ"ש בשבת כהלכה6: 'אלא שקשה לענ"ד להלום ביאורו זה בדבריהם, מכיון שכפי שהדגשנו בדברי המהרש"ם הוא כותב: '.. בורר הפסולת ונותן לבהמתו, הווה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת'. וכן בדברי הבא"ח מכנה את ברירת הפסולת עבור הבהמה ש'חשיבה הפסולת אוכל, והוו"ל בורר אוכל מתוך פסולת', ואם כדברי הגרשז"א, הם מדברים על אופן שהוא עצמו רוצה ג"כ לאכול לאלתר את האוכל הנשאר שנעשה מבורר בברירה זו, הרי שמובן ופשוט שאין האוכל שלו נחשב 'פסולת', ולכל היותר הרי"ז כבורר אוכל [לבהמתו] מאוכל [עבור עצמו], ותו לא. אלא שמה שהגרשז"א כותב שם בסיום דבריו, שכוונתו לאסור היא 'אם מתכוון גם עבור עצמו שהאוכל יהא נקי מפסולת' ואין בדעתו לאכול לאלתר, אבל אם כוונתו רק להאכיל את הבהמה שפיר מותר לברור הפסולת עבורה'. דברים אלו ניתן להלום גם בדברי המהרש"ם והבא"ח, אף שלאידך גיסא הווה להו לפרש ולבאר דבריהם, ולא לסתום באופן שמשתמע מהם להיתר בכל אופן'.
א"כ למעשה לצורך בהמה מותר לברור את הפסולת מתוך האוכל, כיון שעבורה זה אוכל7, [ויש מי שהחמיר שבמידה ועושה את זה לא רק עבור הבהמה אלא גם לתועלת האוכל שנותר למאכל אדם, אזי צריך האדם לאכול את זה מיד].
--------------
הערות:
1 הל' שבת ע' 24 ↩
2 או"ח סי' שיט ↩
3 ש"ב בשלח סי"ד. הובא בכף החיים או"ח סי' שיט ס"ק נא ↩
4 פ"ג הערה יד ↩
5 וראה שו"ת מגדנות אליהו ח"ג סי' מד. קובץ פעמי יעקב גליון לג ע' מז ואילך. פסקי תשובות סי' שיט אות ט הערה 58 ↩
6 פי"ב בתוספת ביאור אות ח ↩
7 כתב שם הבן איש חי: 'מיהו כתבתי שם *אם הוא בורר הפסולת מתוך האוכל יעשה בצנעה מפני החשד, דהרואה אינו יודע שיש לו צורך עתה בפסולת להאכילה לבהמה, וחושב דאין לו צורך בה ועובר על איסור תורה, דבורר פסולת מאוכל גם לאלתר אסור, ומצינו בהלכות שבת דחשו משום מראית העין בכמה דברים* .. ואין לומר דאין לגזור גזרות מדעתנו דהא מצינו להט"ז בסי' ש"ך ס"ק י"ב, דאסר לשאוב מן הנשפך על המפה בתוך הכף, ופירש הגאון מש"ז ז"ל טעמו של הט"ז, משום מראית העין יע"ש, ולכן גם בכה"ג יש לחוש משום מראית העין, לכך כתבתי דעושה בצנעה, בשביל שלא ראיתי דבר זה מפורש להדיא בפוסקים, *ומ"מ נראה דאם בורר הפסולת לצורך הבהמה, ומניח את הפסולת לתוך הסל המיוחד להאכיל בו את הבהמה, אין לחוש משום מראית העין, דהכלי מוכיח דבעי ליה לבהמה*, ומצינו כיוצא בזה בגמרא דביצה דאמרינן שובכו מוכיח עליו, וכן מצינו עוד כיו"ב, כן העליתי בסה"ק מקבציאל בס"ד'. אמנם הגרע"י בהליכות עולם ח"ד פרשת בשלח הערה ט (ותוכן הדברים הובא בילקוט יוסף שבת ח"ג הערות על בורר אות מד), כתב שאין לחוש בזה למראית עין, ועפי"ז כתב בילקוט יוסף שבת ח"ג דין הבורר לצורך אחרים סל"ו: *'והמיקל שלא לחוש למראית העין בזה, יש לו על - מה שיסמוך'* ↩
[ח] (הלכה 845)
שאלה: מה הדין במקרה שאדם ברר אוכל מתוך פסולת לאלתר - בסמיכות לסעודה, אלא שלבסוף לא אכלו את המאכל הזה, האם יש כאן איסור בשוגג?
תשובה: כתב הבית יוסף1: 'וכן אם בורר קודם סעודה צריך לאכלם בתוך הסעודה הראשונה ואם השהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו לא מיקרי לאלתר וחייב'.
והלבוש2: 'לא יברור אלא בתוך הסעודה או סמוך לה קודם שיסעוד, ולא יברור אלא מה שצריכין לאותה סעודה שלא ישיירו, ואם ישיירו הרי עשה אב מלאכה'.
א"כ מדבריהם נראה3 אדם שברר בהיתר בסמיכות לסעודה, ובפועל השאיר מהאוכל לא נאכל הרי הוא עובר עליו.
אך המלבושי יו"ט4, [הביאו הא"ר5] כתב: 'ואין נראה לי כיון שבהיתר ובדינא עשה לא יתחייב למפרע'.
וכתב התהלה לדוד6: 'משמע דע"כ לא פליג אלא לענין חיוב חטאת אבל גם הוא מודה דאסור לשייר'.
ועוד מצאנו שנחלקו האחרונים לגבי אדם שברר לצורך אכילה לאלתר, ואחרי הברירה נמלך בדעתו - התחרט, והחליט שאינו רוצה לאכול את זה לאלתר, שהרב יוסף בן ג'וייא בטל אורות7 כתב: 'ומיהו איכא לספוקי8 אם בירר אוכל מתוך פוסלת וכונתו לאוכלו לאלתר לאותה סעודה ממש ושוב נמלך אח"כ והניחו לבו ביום לסעודה אחרת אי חייב משום בורר או לא, מי אמרינן כיון דבשעת הבירור עלתה כונתו לאוכלו לאלתר לאותה הסעודה שוב אין קפידא בדבר לאוכלו לאלתר או לא, או דילמא אם לא אכלו לאלתר והניחו לבו ביום לסעודה אחרת לא מיקרי לאלתר והוה ליה כבורר לאוצר וחייב ונראה דמסתברא דכל שהברירה היתה בהיתר שכונתו היתה לאכלו לאלתר שוב אין קפידא בדבר אם אוכלו לאלתר או לא דהא ודאי ע"כ לא אסרו אלא כשהוא בורר מתחילה בשעת הברירה לסעודה אחרת או לבו ביום דהו"ל כבורר לאוצר אבל אם הברירה היא בהיתר שכונתו היתה לאוכלו לאלתר לאותה הסעודה ושוב נמלך בו להניחו לסעודה אחרת שוב אין קפידא בדבר'.
אך הפרי מגדים9 כתב: 'ואם בירר לאלתר ואח"כ נמלך 'והשהה' לסעודת בין ערבים, לא אריך למיעבד הכין, הא חיוב חטאת למפרע יראה לא, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ועיין ב"י ולבוש'10.
א"כ נחלקו האחרונים באדם שברר על מנת לאכול לאלתר, ואח"כ התחרט והחליט שלא לאכול את זה האם זה מותר לכתחילה, או שיש בזה צד איסור.
אדמו"ר הזקן11 כתב: 'אך כל שהוא סמוך לסעודה מותר לברור לצורך כל אותה סעודה אף על פי שתימשך איזה זמן ואפילו אחרים מסובין עמו מותר לברור לצורך כולם ואם נשתייר מברירתו עד לאחר הסעודה אין בכך כלום כיון שבירר בהיתר ובלבד שלא יערים'.
ונחלקו האחרונים בדבריו שהבן איש חי ברב פעלים12 כתב: 'וראיתי להגאון רבינו זלמן ז"ל בשו"ע ס"ג שכתב, אם נשתייר מברירתו עד לאחר סעודה אין בכך כלום, כיון שבירר בהיתר ובלבד שלא יערים עכ"ל. ונראה דיש תרי גווגי בשיור: הא', כגון שבירר בתוך הסעודה עשרה חתיכות כדי לאכול לאלתר את כולם, ואח"כ נמלך ונטל מן הנברר חמש חתיכות לאכלם לאלתר, וחמש הניחם לבין הערבים, דבזה האופן גם ר"ז ז"ל יודה דאסור למעבד הכי, ואופן הב' שבירר עשרה חתיכות כדי לאכול לאלתר, והניח את כולם לפניו כדי לאכלם, אך לא היה יכול לאכול את כולם, ובהכרח נשתייר מהם בגמר הסעודה, ובאופן זה התיר הגאון ר"ז ז"ל להניח לסעודה אחרת, כיון דבאמת הוא לא נמלך ולא חזר בו מדעתו הראשונה, ואדרבה הניח הכל לפניו כדי לאכלם, ואם היה יכול לאכול את כולם היה אוכל, ונשתייר בהכרח, ולכך כתב דמותר, ובלבד שלא יערים לברר מתחלה הרבה שיעור שאינו יכול לאכלו לאלתר, ובאופן זה נראה כ"ע מודים דמותר וליכא איסורא'.
כלומר הבן איש חי סובר שאדמו"ר הזקן, מסכים עם הפרי מגדים שבנמלך יש בעיה, אלא שאדמו"ר הזקן דבר במקרהכ שמבחינתו התכוון לאכול, וגם בפועל ניסה לאכול, אלא שמפאת סיבה (כגון שנהי' כבר שבע) אינו יכול להמשיך לאכול, שבזה מותר גם לכתחילה ואינו צריך לדחוק את עצמו ולאכול.
אך התהלה לדוד כתב: 'משמע דמותר לכתחילה לשייר ואם שייר מותר לאכלו13'.
מדבריו נראה שלמד בדעת אדמו"ר הזקן כדברי הטל אורות שאדם שנמלך והתחרט אין בזה שום צד של איסור14.
א"כ אדם שברר על מנת לאכול לאלתר ונמלך והחליט לאכול אחר כך, אינו עובר בזה על מלאכת בורר, ויש שלמדו בדברי אדמו"ר הזקן שזה מותר אף לכתחילה, ובלבד שלא יערים! ויש שכתבו שמותר רק מה שנשאר מהסעודה (ואסור לשנות ולהשאיר לאחר מכן), ולכן15 אף שלכתחילה נכון לחשוש למחמירים, אך כשיש סיבה חשובה, אפשר לסמוך על המתירים.
--------------
הערות:
1 או"ח סי' שיט ↩
2 או"ח סי' שיט ס"ב ↩
3 אך ראה מ"ש הבן איש חי בשו"ת רב פעלים ח"א או"ח סי' יב: 'מיהו הדבר יפלא, איך יהיה חייב בזה, מאחר דבדיני שבת מלאכת מחשבת בעינן .. וא"כ צריך ליישב דברי מרן ז"ל שכתב חייב, ודברי הלבוש שכתב אם ישיירו הרי עושה אב מלאכה, יש לפרש דאיירי שכיון מעת שברר כדי לשייר מהם לסעודת בין הערבים, וכאשר פירש דבריו הכי הרב טל אורות, אך דברי מרן קשה לפרשם כן ואם נפרש דברי מרן דקאמר חייב מדרבנן, זה דוחק עצום .. נמצא לפ"ז דעת מרן ז"ל לא נתברר אצלינו, בהיכא דבורר לאלתר ונמלך והניח לסעודת בין הערבים, אם ס"ל חייב מן התורה או אם אסור מדרבנן דוקא'. אמנם בשביתת השבת ח"ב באר רחובות אות ט כתב בשם טל אורות שגם הבית יוסף והלבוש מודים שמי שהכין בהיתר - לפי מה שחשב שהוא צריך ולפועל נותר לו, שאינו אינו עובר למפרע, והם דיברו במי שמלכתחילה הכין בסעודה הראשונה יותר מהכמות שהוא צריך. וראה שבת כהלכה פי"ב ביאורים אות טו ↩
4 על הלבוש שם אות ג ↩
5 ס"ק ד ↩
6 סי' שיט ס"ק ב ↩
7 ע' קנה ↩
8 וראה קרית מלך רב (למהר"י נבון) הל' שבת פ"ח הי"ב ↩
9 או"ח משב"ז סי' שיט ס"ק ב ↩
10 וראה משנ"ב שער הציון סק"ה, שביתת השבת שם, שש"כ פ"ג הערה רכט. מכון לשבתך סי' שיט הילכתא גבירתא ה"ב. שבת כהלכה שם בתוספת ביאור אות יב ↩
11 או"ח סי' שיט ס"ג ↩
12 שו"ת ח"א או"ח סי' יב. וראה ג"כ בא"ח ש"ב בשלח ס"ג ↩
13 וראה שם שדן בדברי אדמו"ר הזקן למה לא גזרינן שמא ירבה בשביל סעודה אחרת? וכותב: 'וא"ל כיון שיכול לברור סמוך לסעודה בהיתר לא חיישינן שמא ירבה באיסור, ולא דמי להא דהרשב"א ז"ל שנת' בסי' שיח ס"ק ט דהתם חיישינן שמא לא ימצא עכו"ם לעשות לו' ↩
14 וכן נראה שהבין בשביתת השבת שם את דברי אדמו"ר הזקן, ושלכן כתב *'ובלבד שלא יערים'* ↩
15 ראה שבת כהלכה שם סס"א ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp