תקנת אמירת ברכו בתפלה

---

[א] (הלכה 811)

שאלה: מה מקורה וטעמה של אמירת ברכו לפני יוצר אור?

תשובה: אמירת ברכו בבית כנסת מוזכרת במשנה¹: 'אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת² - אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה'. רבי ישמעאל אומר: ברכו את ה' המבורך'.

אמנם במסכת סופרים³ הוזכרה אמירת ברכו בקשר לברכת יוצר אור של שחרית: 'אבל בתפילת שחרית לאחר המזמורין והפסוקין אילו, אומרים ביוצר ברכו בקול נמוך'.

גם בזוהר חדש⁴ מוזכרת אמירת ברכו כפתיחת התפלה ושאינה נאמרת אלא בעשרה: 'והחזן אומר ברכו את ה' והוא אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכיון דמברך למאריה, מתמן שרותא דצלותא לצלאה, וע"ד שריאן קדושאן, זכאין אינון דמברכי ומקדשי למאריהון בכל יומא ברעותא דלבא. בההיא שעתא אוליפנא דלית רשו לצלאה צלותא בעשרה, עד דמברכין לקב"ה בשירותא דכולא, וכיון דמברכין ליה, צלו צלותהון. אמר ההוא גברא (רבי), ההיא ברכה לאו איהו אלא לאתקנא שבחא למאריהון, דאהדר לון נשמתהון, דאיתקריא בחמש שמהן, וברכתא בה' תיבין, (ברוך ה' המבורך וגו') ועל ברכה דא שרייא צלותא, וקדושה לא שריא אלא על ברכה, לאתקפא למאריהון בכולא, וברכה דא וקדושה דא, לאו איהו אלא בעשרה'⁵.

וכתב הראב"ן⁶: 'שאלני אחי ר' חזקיה הקורא בתורה למה אומר לציבור ברכו את ה' המבורך, יברך ברכת התורה ודיו. והשבתי לו לפי שעזרא תיקן לישראל שיהו קורין בתורה בב' וה' ובשבת והקורא בתורה מוציא את הציבור ידי חובתן מקריאה, לפיכך הרי הוא אומר לציבור אתם צריכין לברך ולקרות כמוני תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכו עמי והם עונין ומברכין. וכן ש"ץ אומר ביוצר ומעריב, לפי שהוא מוציא את הציבור ידי חובתן ואומר להם תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכוהו עמי והם עונין ומברכין ויוצאין ידי חובתן. וכן המברך ברכת המזון, לפי שהוא מוציא בני הסעודה אומר להם תסכימו. ולכולן סמכו חכמים שתיקנו ממשה שאמר כי שם ה' אקרא ואתם הבו גודל לאלהינו ותברכוהו אתי'.

★ ★ ★

שאלה: כיצד נפסקה ההלכה במחלוקת בין רבי עקיבא לקבי ישמעאל, ומדוע לפי רבי ישמעאל אומרים המבורך?

תשובה: בגמרא שם⁷ מסופר: 'רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר, קם קרא בספרא ואמר: ברכו את ה', ואשתיק ולא אמר המבורך. אוושו כולי עלמא: ברכו את ה' המבורך! אמר רבא: פתיא אוכמא, בהדי פלוגתא למה לך! ועוד: הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל'.

כלומר שהמנהג כרבי ישמעאל לומר ברכו את ה' המבורך.

ובטעם אמירת המבורך, הנה בירושלמי⁸ מובא: 'שמואל אמר איני מוציא את עצמי מן הכלל. התיבון הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו א"ר אבין מכיון דיימר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל'⁹.

וכתב הצל"ח¹⁰ שי"ל שזה המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל: 'דאיכא למימר דבהא גופיה פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא, דר' ישמעאל אית ליה הך סברא דלא יוציא עצמו מן הכלל ור' עקיבא לית ליה הך סברא, ופסק שמואל כר' ישמעאל כדמסקינן באמת לקמן דנהוג עלמא כר' ישמעאל'.

וז"ל הכלבו¹¹: 'ויש לתמוה האיך תקנו לומר ברכו דבברכו משמע שמוציא עצמו מן הכלל, וחזינן דאמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, אם כן היה לומר נברך כמו בברכת המזון שאומר נברך, והרב ר' נתן ז"ל כתב תשובה לזה שאמר שאני הכא דכיון דאמר מבורך לא מפיק נפשיה מן הכלל והוי כמו נברך, ומהאי טעמא הוא אומר בבית הכנסת ברכו בתשעה והוא'.

א"כ בכך שחזן - המברך אומר ג"כ המבורך בזה הוא מצהיר שהוא לא מוציא את עצמו מן הכלל.

ואמנם רש"י בביאורו על הגמרא שם כתב שגם לפי רבי עקיבא יותר טוב לומר המבורך: 'בהדי פלוגתא למה לך - טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל, שאף רבי עקיבא מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף¹², אלא שאין צריך'.

וכן מצינו בפרקי היכלות בשם רבי עקיבא את אמירת ברכו את ה' המבורך: 'אמר ר' עקיבא בכל יום ויום מלאך אחד עומד באמצע הרקיע שחרית ופותח ואומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד וכל גדודי מעלה עונין אחריו עד שמגיע לברכו, כשמגיע לברכו חיה אחת יש שם ששמה ישראל וחקוק על מצחה ישראל, ועליה אמר יחזקאל החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל, ועליה אמר דוד וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח, ונושאת את הכסא ועומדת באמצע הרקיע ואומרת בקול רם ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונין אחריה ברוך ה' המבורך לעולם ועד'.

וכתב בכד הקמח¹³: 'וזהו שאנו אומרים בתפלה ברכו את ה' המבורך, כלומר המבורך מבריותיו כלם העליונים והשפלים, וכן אנו אומרים ביוצר ברוך ומבורך בפי כל הנשמה הזכיר ברוך על שם שהוא מקור הברכה והזכיר מבורך לפי שהוא מבורך בפי הכל'.

--------------

---

הערות:

¹ ברכות מט, ב. וראה גם בספרי פרשת האזינו פיסקא שו ↩

² המאירי ביאר שמדובר בקריאת התורה ↩

³ פי"ח ה"י, (בשחרית של תשעה באב שלכן אומרים את זה בלחש) ↩

⁴ רות קי, ב ↩

⁵ וראה מסכת סופרים פ"י ה"ו, כמה דיעות בזה ↩

⁶ שו"ת סי' עג ↩

⁷ נ, א ↩

⁸ ברכות פ"ז ה"ג ↩

⁹ וכתב רב ניסים גאון: 'והוא פירוק יפה וחביב' ↩

¹⁰ ברכות מט, ב וראה גם בבית מאיר ↩

¹¹ סי' ח ↩

¹² וראה ט"ז או"ח סי' קסז ס"ק ד. ופר"ח או"ח סי' תצו מנהגי האיסור ס"י ↩

¹³ ערך ברכה ↩

---

[ב] (הלכה 812)

בהלכה הקודמת ראינו שהחזן אומר ברכו את ה' המבורך כדי לכלול את עצמו עם הציבור.

שאלה: מדוע הציבור כשחוזרים ועונים, אומרים ג"כ ברוך ה' המבורך?

תשובה: כתב האליה רבה¹: 'והא דהקהל אומרים המבורך .. פירשתי באליה זוטא דבחולין דף צ"א [ע"ב] חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, דישראל מזכירין השם לאחר שתי תיבות שמע ישראל ה', ומלאכי השרת אין מזכירין אלא אחר ג' תיבות קדוש קדוש קדוש ה', ופריך והא איכא ברוך כבוד ה' ממקומו, ומשני כיון דאיתיהב רשותא איתיהב. ופרש"י כיון שכבר הזכירו בקדושה אחר ג' תיבות איתיהב דמותר להזכיר אפילו אחר שתי תיבות. ונ"ל דהוא הדין בישראל, דקשה לכאורה איך אומרים ברוך ה' שהוא אחר תיבה אחת, אלא דכיון דכבר הזכיר השליח ציבור אחר שתי תיבות ברכו את ה' מותרים להזכיר, לזה אומרים המבורך, ר"ל שכבר בירכו השליח ציבור דהוי כאילו כבר הזכירו הם'.

★ ★ ★

שאלה: האם החזן צריך לחזור ולומר ברוך ה' המבורך?

תשובה: כתב הרמב"ם²: 'סדר תפלות הציבור כך הוא, בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחן, ועונין אמן בסוף קדיש, ואח"כ אומר ברכו את ה' המבורך והם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ומתחיל ופורס על שמע בקול רם'.

ובדברי הרמב"ם לא מוזכר שהחזן חוזר ואומר ברוך ה' המבורך, אלא מיד מתחיל לפרוס על שמע.

וכן דעת המהר"ם מרוטנברג כמ"ש התשב"ץ קטן³: 'והחזן צריך לומר יהא שמיה רבא עם הקהל אבל לא ברוך ה' המבורך לאחר שאומר ברכו. ומביא ראיה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו'.

ובפשטות טעמם עפ"י מה שהתבאר בהלכה הקודמת מהירושלמי, שכיון שהוא אומר ברכו את ה' המבורך ובזה הוא כולל את עצמו עם המברכים, לכן אינו צריך לחזור ולומר שוב פעם.

אלא שכתב הרבינו יונה⁴ [וכ"ה ברא"ש⁵]: 'וכתב הרב רבי יהודה ברצלוני בשם רב סעדיה גאון⁶ שהעולה לספר תורה אחר שיאמר ברכו את ה' המבורך ועונין השומעין ברוך ה' המבורך לעולם ועד יש לו ג"כ לחזור ולומר ברוך ה' המבורך דכי היכי דאמרן לעיל (סי' קע) שהמברך בהמ"ז חוזר למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו כמו שאמרו האחרים ה"ה נמי הכא חוזר ואומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואעפ"י שאומר המבורך אפ"ה צריך לחזור ולומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד שכשאומר נברך מברך עמהם בכלל ואפ"ה חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו כדכתבינן'.

ובטעם הדברי ביאר המעדני יום טוב⁷ על הרא"ש: 'ונ"ל דאפ"ה לא סגיא דהך כולל שבהמבורך אינו אלא שכולל עצמו בהודאתו שהשם הוא מבורך, אבל האחרים שעונים ברוך הם מברכים להש"י, ובזה צריך הוא ג"כ שיחזור ויברך ג"כ כמו האחרים'. וראה לקמן דברי אדמו"ר הזקן בזה.

וכתב האבודרהם⁸ שהמנהג כמהר"ם מרוטנברג: 'ואומר שליח צבור ברכו את ה' המבורך ועונין הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכתב הרב ר' יהודה בר ברזילי ברצלוני שצריך ש"ץ לחזור ברוך ה' המבורך. אבל הרב ר' מאיר מרוטנבורק כתב שאין צריך לומר ברוך ה' המבורך, וכן נהגו.

מאידך האגור⁹ כתב שהמנהג כהר"י אלברצלוני: 'מהר"ם כתב שש"צ אין צריך לומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וה"ר יהודה אלברצלוני כתב שצריך שיאמר ונוהגין לאומרו'.

ולהלכה כתב המחבר: 'וחוזר ש"צ ואומר: ברוך ה' המבורך לעולם ועד'.

וכתב הלבוש¹⁰: 'ויחזור השליח צבור ויאמר בלחש ברוך ה' המבורך לעולם ועד כדי לכלול עצמו ג"כ בכלל הברכה שכבר לא אמר אלא ברכו. אעפ"י שגם אמר המבורך שבו כולל ג"כ את עצמו עמהם באמרו ברכו למי שהוא מבורך, מ"מ טוב הוא שיחזור ויאמר ברוך ה' המבורך לעולם ועד בלחש'.

אך אדמו"ר הזקן¹¹ לא הזכיר אמירה בלחש, וז"ל: 'וצריך הש"ץ לחזור ולומר ברוך ה' וכו' כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל שאומר להם ברכו והוא אינו מברך ואע"פ שאמר המבורך ולא הוציא עצמו מן הכלל לגמרי צריך הוא להחזיר את עצמו לכלל לגמרי ולומר ברוך ה' המבורך כמו שאמרו הצבור (עיין לקמן סי' (קצ"ג) [קצ"ב])'.

ומפשטות לשונו של אדמו"ר הזקן ניתן להבין שהש"ץ חוזר ואומר אחרי הציבור¹².

אלא שבסידורו כתב: 'שאין הש"ץ אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד אלא כדי לכלול עצמו עם הצבור לכן אין להש"ץ להמתין מלומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד עד שיסיימו הצבור אלא עונה עמהם ביחד'¹³.

וכן הובא בספר המנהגים¹⁴.

ולהעיר שבהנהגת הרבי כשליח ציבור [וכן בעליה לתורה] ראו שאומר את הברכו אחרי שהקהל התחיל לומר וכפי שנראה מדברי אדמו"ר הזקן בשו"ע¹⁵.

--------------

---

הערות:

¹ סי' נז ס"ק א ↩

² הל' תפילה פ"ט ה"א ↩

³ סי' רנב ↩

⁴ ברכות לו, ב ↩

⁵ ברכות פ"ז סי' כו ↩

⁶ סידור שנט, א ↩

⁷ שם אות פ ↩

⁸ ברכות ק"ש ↩

⁹ הל' ברכות סי' צח ↩

¹⁰ שו"ע או"ח סי' נז ס"א ↩

¹¹ או"ח סי' נז ס"א ↩

¹² שו"ע או"ח סי' נז ס"ג ↩

¹³ וכן בסי' קצב ס"א לגבי ברכת הזימון כותב אדמו"ר הזקן 'לחזור ולומר אחריהם'. וראה בדברי הרבינו יונה שם לד, א. (וצ"ע אם יש להשוות בין זימון (ששם לא אמר עדיין שמברך על האכילה) לגבי ברכו שכבר אמר המבורך) ↩

¹⁴ ולהעיר מלשון הרס"ג בסידור שם [תרגום]: 'צריך הקורא לפתוח ולומר ברכו את ה' המבורך ועונים לו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וגם הוא יאמר *עמהם* ברוך' ↩

¹⁵ ע' 10. [ולהעיר שמצינו בפוסקים שיטה ממוצעת שהחזן אומר אחרי הציבור אא"כ במקרה שהמנין מונה עשרה אנשים בדיוק שאז החזן צריך לומר יחד איתם, וכמ"ש בסידור היעב"ץ לפני ברכו: 'וכשיש מנין מצוצמם אומר החזן והקהל ביחד ברוך ה' המבורך לעולם ועד'] ↩

¹⁶ מעשה מלך ע' 33 וע' 42. הליכות מנחם פכ"ו אות ג ע' קעב. (ואמנם כנראה שהיו בזה שינויים במשך השנים ראה קובץ העו"ב גליון תתצ, סידור אדמו"ר הזקן (רסקין) ח"ג ע' א'תקד) ↩

---

[ג] (הלכה 813)

שאלה: האם החזן והקהל צריכים לכרוע באמירת ברכו?

תשובה: מצאנו בדברי כמה מהראשונים שהחזן כורע בעת אמירת ברכו, וכמ"ש במחזור ויטרי¹: 'וכורע בברכו וזוקף בשם. דכתיב ה' זוקף כפופים בברכות'. וכ"כ האורחות חיים². והכלבו³.

ויש ראשונים שהזכירו כפיפת ראש, וכתב בשושן סודות (לתלמיד הרמב"ן)⁴: 'כשאומר ברכו ישוח ראשו והטעם כי הוא רוצה להמשיך השפע למדת את והיא המלכות ה' שהיא של ה' המבורך כלומר שם ה' מבורך משלושה רוחות'.

ויש ראשונים שכתבו כך גם לגבי הנהגת הקהל, וכמ"ש הר"י אלברצלוני בס' העיתים⁵: 'והא מילתא נהגו כל ישראל בכל בתי כנסיות לישב בכובד ראש ראשיהם כפופים בשעה שאומר הש"ץ ברכו'.

וכ"כ הרוקח⁶: 'על כן הקהל כופפין הקומה בשעה שהחזן אומר ברכו על שם עבדו את ה' ביראה'.

ואמנם היו אחרונים שכפי הנראה לא ראו את כל הראשונים הנ"ל⁷ ולכן פקפקו במנהג הזה וכמ"ש השלחן הטהור⁸: 'אין לכרוע בברכו כמו שעושין המוניים, וסימנך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה'. ובהערה כתב: 'לא מצאנו זה בשום מקום, והוא מנהג טעות והכל נמשך שרואין המוניים שהש"צ כורע אצל ואמרו אמן של קדיש ומושך בקריאה זאת ברכו וסברו שצריך לכרוע אצל ברכו, וגם יש ש"ץ בור שאינו יודע כלל מהכריעות של קדיש כורע בברכו וסובר שחייב לכרוע בברכו ונמשכים אחריו כצאן אחר רועה, ועוד שעושין איסור גדול שכורעין גם בהזכרת השם וזה איסור גדול על כן יש למנוע המנהג'⁹.

ואמנם בשער הכולל¹⁰ כתב שיתכן שהמנהג מיוסד על דברי הזוהר הקדוש: 'הנה בשום פוסק לא נמצא לכרוע בברכו וגם בפרי עץ חיים סידורי אריז"ל ליתא ושאלתי כמה גדולים והשיבו לי שלא מצאו רק בכלבו ולכרוע וברכו ולזקוף בשם ולא נמצא שום טעם על זה .. ומה שכולם נהגו להרכין הראש באמירת ברכו אפשר שנובע מלשון הזהר בלק דף קצ, סוע"ב ברכו מאי ברכו משיכו ברכאן מאתר דכל ברכאן נפקין עד דיתעבדון ברכה בסגיאו משיכו דאתמשיך ומגו סגיאו דמיין בההיא ברכה מיד יפשון מיין נונין סגיאין לכמה זינין, וההוא משיכו מאי הוא ה' משיכו דנהורא דנהיר מגו ההוא אספקלריאה דנהרא דאתמשך מעילא לתתא, האי למלאכי עלאי דאינון בבי מרומא דאדרא עלאה אתמר ברכו ה', אנן דיתבי לתתא אמאי ברכו את ה' בגין דאנן צריכין לאמשכא עלן להאי את ובה ניעול לגבי מלכא לאחזאה אנפוי ועל דא אמר דוד אני בצדק אחזה פניך אני בצדק ודאי, ובגין כך שירותא דצלותא ברכו את ה' לאמשכא על רישן האי את, וכיון דאנן משכן להאי את עלנא אית לן למימר צלותא ולשבחא ובגין כך אסור לברכא לב"נ עד לא יצלי ב"נ צלותיה וימשיך על רישיה להאי את ואי יקדים ויברך לב"נ בקדמיתא הא אמשיך לההוא ב"נ במה על רישיה באתר דהאי את, ובגין כך למלאכי עלאי כתיב ברכו ה', ואנן את ה' לתוספות עכ"ל הזהר. ומובן שלכן נהגו לכפוף הראש בשעה שהחזן אומר ברכו את ה' כדרך מקבלי ברכות שכופפים ראשיהם אבל בשעה שהקהל עונים ברוך ה' המבורך בודאי אינו שייך קריעה וכפיפת הראש. שוב כתב אלי רב אחד בזה"ל מה שחיפש טעם לקריעת אמירת ברכו לבד אשר מצא זאת בספר כל בו עוד מצאתי בספר שושן סודות מתלמידי הרמב"ן וז"ל סוד כוונת ברכו כשאומר ברכו ישוח ראשו כי הוא רוצה להמשיך השפע למידת את והיא המלכות כו' עיי"ש'.

והמשנ"ב¹¹ כתב: 'אולם באמת יש למנהג זה סמך מן המקרא בדברי הימים א' קפיטל כ"ט פסוק כ' עי"ש¹² ומנהג ישראל תורה'.

והגם שאין מוסיפים על הכריעות שתקנו חז"ל אך כבר ביאר אדמו"ר הזקן¹³: 'אבל מי שכורע באיזה מקומות של שבחים או תחנונים או מחמת איזה טעם שיש לו שנראה לו שראוי לשחות באותו מקום או מחמת המנהג כמו הכריעות שבקדיש או מחמת שנתלהב לבו בתפלה ה"ז משובח ואינו כמוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו אלא בהודאה שבתפלה בלבדה וה"ז דומה כמי שכורע באמצע ברכות של תפלה שאין בזה כמוסיף על תקנת חכמים כיון שלא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה כמשנ"ת'¹⁴.

ועפי"ז כתב ערוך השולחן¹⁵: ולכן יש שכורעים גם באמירת ברכו ובקדיש .. אמנם כל הכריעות האלו נכון לכרוע מעט'.

וכתב השערי תשובה¹⁶: 'וכתב בש"צ בשם מהרנ"ש ז"ל שלא להפך פניו ממזרח עד שיסיים לומר ברוך כו' וסי' לדבר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי ע"ש'.

א"כ ראינו שמנהג ישראל עוד מזמן רבותינו הראשונים שהחזן והקהל כופפים ראשם בברכו.

ולגבי הנהגת הרבי¹⁷ מובא שבמידה ונשען על הסטנדר, לקראת ברכו, הרבי זקף קומתו, [ופניו כלפי מזרח], ובעת שהחזן אמר ברכו את ה' המבורך הרבי כפף את ראשו, ובעת שענה ברוך ה' המבורך עם הציבור כפף קומתו עוד יותר. אמנם כשהרבי ניגש להיות חזן כפף ראשו באמירת ברכו וזקף בשם, וכפף שוב פעם באמירת ברוך ה' המבורך לע"ו.

--------------

---

הערות:

¹ סי' קא ↩

² דין ברכו אות א ↩

³ סי' ח ↩

⁴ סוד כוונת ברכו ↩

⁵ סי' קעא ↩

⁶ פירושי סידור התפילה לרוקח [לט] קדיש עמוד רנ ↩

⁷ וראה דעת תורה למהרש"ם מברעאזן או"ח סי' נז ס"א: 'עי' כלבו סי' ז דהש"ץ כורע כשאומר ברכו וזוקף בשם, *וכן נהגו העולם*, ולא נמצא בשום מקום בפוסקים זולת בכלבו שם ולא נודע מקורו' ↩

⁸ סי' נז, אות א ↩

⁹ וראה שו"ת אור לציון ח"ב פ"ה אות יג ובהערה שם ביחס למנהג הספרדים: 'אין לציבור לכרוע ואף לא להניע ראשו כשעונה לברכו, ורק שליח הציבור כורע באמירת ברכו וזוקף באמירת השם' ↩

¹⁰ פ"ז, אות א ↩

¹¹ ביאור הלכה סי' קיג ס"ג ↩

¹² 'ויאמר דויד לכל הקהל ברכו נא את ה' אלקיכם ויברכו כל הקהל לה' אלקי אבתיהם ויקדו וישתחוו לה' ולמלך' ↩

¹³ שו"ע או"ח סי' קיג ס"ג ↩

¹⁴ או"ח סי' קיג סעיפים ה-ו ↩

¹⁵ ובפרט שבנידון דידן שהמנהג בפועל הוא לא לכרוע, אלא לכופף הראש מעט, וראה עוד הנסמן בילקוט יוסף סי' נז הערה ט ↩

¹⁶ סי' נז אות א ↩

¹⁷ ראה הליכות מנחם פכ"ו. מעשה מלך ע' 38 ↩

---

[ד] (הלכה 814)

שאלה: האם החזן יכול לומר ברכו בשקט או שצריך לומר דוקא בקול?

תשובה: כתב במחזור ויטרי¹: 'ואומר בקול רם: ברכו את ה' המבורך. ועונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד'.

ובספר חסידים² ביחס לעולה לתורה כתב: 'כשקורין בתורה אותו המברך על התורה חוטא אם מברך בלחש, שלא יענו ברוך ה' המבורך לע"ו, ויענו הקהל אחריו אמן'.

ובטעם הדבר כתב בהגהות מיימוניות³: 'וראוי לומר ברכו את השם ושאר ברכות אלו בקול רם שישמעו העם ויענו אחריו כאשר בארתי לעיל בפ"ז בהג"ה שבהט"ז ע"ש'. ושם⁴ כתב: 'וכתב רא"מ הברכות שמברכין הקוראין בתורה כל אחד ב' ברכות וה' של מפטיר עולים לחשבון לשומעיהם לפיכך נכון לקוראים בתורה לומר הברכות בקול רם, וגם בלאו האי טעמא ראוי הוא כדי שיענו העם אחריהם, דלמי הוא אומר ברכו את ה' המבורך כשאומר בלחש וק"ל. ועוד דאסור לעונה דהיינו החזן להגביה קולו יותר מן המברך'.

והאורחות חיים⁵ כתב: 'ופותח ואומר ברכו את ה' המבורך, וכתב הר' יונה שיאמר אותו בקול רם והצבור עונין אחריו ברוך ה' המבורך לע"ו .. וכ"כ הר' נתן, ונתן טעם למה צריך לאומרו בקול רם כדי להוציא אותם שלא שמעוהו ושומעין החזן אומר ברוך ה' המבורך אין להם לומר כך מאחר שלא שמעו הברכות אלא כשיסיים החזן לעולם ועד יענו אמן כדאמרינן גבי זימון אם בא א' ומצאן שהן מברכין נברך שאכלנו אומר בשכמל"ו. ואם בא כשאומר ברוך הוא שאכלנו עונה אמן, ע"כ טוב לאומרו בקול רם ויענה החזן וכל השומעים ברוך ה' המבורך לע"ו עכ"ל'.

א"כ ראינו שכתבו הראשונים כמה נימוקים למה צריך לומר ברכו [וברכת התורה] בקול רם, ובמידה ולא שמעו שהחזן אומר ברכו אלא רק כשהוא ענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, שלא יאמרו ג"כ ברוך ה' המבורך, אלא רק יענו אמן.

הטור⁶ בדיני קריאת התורה הביא דין זה: 'ברכו את ה' המבורך בקול רם, כדי שיענו הציבור ברוך ה' המבורך'.

ובהמשך דבריו כתב: 'וכתב אחי הרב יחיאל ז"ל ואם איחר אדם לבא לבית הכנסת עד קריה"ת והתחיל בברכות וכשסיים ברכת התורה קודם שיתחיל פרשת הקרבנות קראוהו בתורה בזה נסתפקתי אם יש לו לברך אשר בחר בנו אם נאמר שאין לחלק הואיל ותקנו ברכה זו על קריאתה בציבור יש לו לברך אעפ"י שכבר בירך או נאמר ודאי אחת מהן לבטלה דהיאך יברך ברכה אחת פעמים בזה אחר זה בלי הפסק בינתים וכן היה נ"ל אמנם שאלתי את פי א"א הרא"ש ז"ל ואמר לי יש לו לברך כי לא חלקו חכמים'.

וכתב הבית יוסף⁷: 'כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שממה שכתב רבינו בשם רבינו יחיאל ואם איחר אדם לבוא לביהכנ"ס וכו' נראה דאע"ג דלכתחלה צריך שיברך הקורא בקול רם כדי שישמעו הציבור מ"מ אינו מעכב שאל"כ היאך היה מסתפק רבינו יחיאל אם צריך לחזור ולברך, ובשם ה"ר יונה מצאתי כתוב שצריך לחזור הברכות בקול רם⁸ ונתן טעם לדבר כדי להוציא אותם שלא שמעו ועוד כי אין לאמרו כי אם בעשרה ואם אמרו בלחש הוי יחיד ולא יועיל, וגם אותם שלא שמעו ושומעין החזן אומר [ברוך ה' המבורך לע"ו] אין להם לומר כך מאחר שלא שמעו הברכה, אבל כשסיים החזן [לעולם ועד] יענו אמן כדאמרינן⁹ גבי זימון בא ומצאם מברכים ברוך שאכלנו משלו עונה אמן ע"כ טוב לאמרו בקול רם ויענה החזן וכל השומעין ברוך ה' וכו' עכ"ד וכ"כ ארחות חיים והכל בו'.

א"כ לדעת המהר"י אבוהב נחלקו הראשונים האם דין האמירה בקול הוא לעיכובא, כיון שזה מהדברים שצריכים עשרה, ולכן במידה ובירך בשקט דינו כיחיד ועליו לחזור ולברך בקול, או שזה לא מעכב.

ולהלכה: המחבר¹⁰ אמנם לא הזכיר את דין האמירה בקול בדיני אמירת ברכו של יוצר אור, אך הזכיר את זה לגבי העולה לתורה: 'אומר ברכו והברכות בקול רם; והאומרם בלחש טועה. ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם'¹¹.

וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה: 'כדי שישמעו העם ויענו ברוך ה' המבורך לע"ו. ואם לא שמעו הצבור את המברך, אעפ"י ששמעו החזן עונה, לא יענו עמו אלא עונין אמן על דברי החזן'.

והמגן אברהם¹² הוסיף שדין זה הוא לא רק בברכת התורה אלא גם לגבי אמירת ברכו: 'בלחש טועה. שאין לאומרו כ"א בעשרה והאומרם בלחש אינו מועיל דהוי יחיד [ב"י מהרי"א] וא"כ ה"ה לקדיש וברכו'.

וכ"כ אדמו"ר הזקן¹³ את הדין הזה בדיני ברכו של יוצר אור: 'הש"ץ צריך לומר ברכו את ה' המבורך בקול רם כדי שישמעו כל הקהל ויענו אחריו ברוך ה' המבורך לע"ו'.

בהלכה הבאה נלמד עוד כמה פרטים במקרה שהחזן אמר בשקט, מה יעשו הציבור.

---

הערות:

¹ סי' קא ↩

² סי' רנד ↩

³ הל' תפילה פי"ב אות ג ↩

⁴ אות פ ↩

⁵ ח"א דין מה שמוסיפין בשני ובחמישי אחר י"ח אות טז ↩

⁶ או"ח סי' קלט ↩

⁷ או"ח סי' קלט ↩

⁸ ראה מ"ש הא"ר סי' קלט ס"ק ט ↩

⁹ ברכות מה, ב ↩

¹⁰ שו"ע או"ח סי' קלט ס"ו ↩

¹¹ וראה בא"ר שם שס"ל ללבוש בדעת המחבר לעיקר שאינו חוזר ↩

¹² ס"ק י ↩

¹³ שו"ע או"ח סי' נז ס"א ↩

---

[ה] (הלכה 815)

בהלכה הקודמת ראינו שהחזן [וכן העולה לתורה] צריך לומר ברכו בקול רם, שעל זה עונים הקהל, ומי ששמע רק את חזרת החזן ברוך ה' .. [וכן בקריה"ת במידה ולא שמע את אמירת העולה לתורה אלא רק את עניית הבעל קורא] יאמר אחריו אמן.

שאלה: אדם שלא שמע את אמירת ברכו של החזן אבל שומע כעת את הציבור עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, האם רשאי להצטרף ולענות עמהם?

תשובה: כתב המגן אברהם¹: 'נ"ל דאם הש"ץ אומר בלחש ולא שמע ממנו ברכו רק שמע הקהל עונים, אומר אחריהם אמן כמ"ש סי' קל"ט ס"ו בהג"ה'.

כלומר לדעת המגן אברהם אדם שלא שמע את אמירת ברכו מהחזן אלא שמע רק את הציבור עונים ברוך ה' המבורך עלולם ועד, אינו מצטרף אליהם אלא רק אומר אמן אחריהם.

האחרונים תמהו על המגן אברהם שדבריו כאן סותרים את המבואר בסי' קכד, שהמחבר כתב²: 'אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו, עונה עמהם, אמן'.

וכתב הרמ"א שם בהג"ה: 'ואפי' אם לא שמע הברכה כלל, רק שומע צבור עונין אמן ויודע על איזה ברכה קאי, יענה עמהם וכן בקדיש וקדושה וברכו'.

וכתב המגן אברהם³: 'וכן בקדיש. דלא מקרי ברכה שנתחייב בה אלא דבר שמחוייב לאומרו ביחיד דאם לא כן קשה האיך יצאו באלכסנדריא בקדיש וברכו'.

כלומר בגמרא במסכת סוכה⁴ מסופר על בית כנסת באלכסנדריה שהיה גדול מאוד ולא כולם יכלו לשמוע את החזן ולכן היו עושים סימן עם סודר וכיו"ב כדי שכולם ידעו מתי לענות, ומהנהגה זו מוכח שאפשר לענות יחד עם הציבור למרות שלא שמעו את החזן, והמגן אברהם כתב שכן הדין בקדיש וברכו, וא"כ מדוע כתב בדיני ברכו שהשומע את הציבור עונים אינו יכול לענות איתם, אלא יאמר אמן אחריהם.

וכתב האליה זוטא⁵: 'ואפשר דשם עונים הצבור, אבל בכאן רק החזן עונה. אך ממ"ש בעולת תמיד דמשמע מהגהת ש"ע דאף ששמעו עשרה צריך לחזור ולברך משום הנותרים ע"כ, משמע דאף ששומע מצבור אין עונה עמהם וצ"ע. ודוחק לחלק בין י' לציבור'.

ועד"ז כתב הפרי מגדים⁶: 'קשה דשאני התם דשמע רק מהש"ץ, משא"כ דשמע ציבור עונין ברוך ה' המבורך, דהיינו שהיחיד עומד רחוק מש"ץ ואי אפשר לו לשמוע מש"ץ ברכו רק שומע מציבור עונין, למה לא יענה עמהם כבסי' נו ס"א בהג"ה וסי' קכ"ד סי"א [בהגה]. שוב ראיתי בא"ר קל"ט אות ט' הרגיש בזה, ואי"ה יבואר שם [א"א אות י]'.

וכך גם אדמו"ר הזקן⁷ העיר ג"כ על הסתירה בדברי המג"א וביאר ג"כ כדברי הא"ר והפמ"ג⁸: 'דין זה במ"א. וצ"ע שסותר למ"ש המ"א סי' קכד. ובסימן קל"ט לקמן [לא קשה מידי⁹] שכיון שלא שמעו עשרה הוי יחיד ולא מועיל כמו שכתב בב"י¹⁰ בשם מהר"י¹¹ וצע"ג'.

כלומר אדמו"ר הזקן מבאר בקו"א כדברי האליה זוטא בתחילת דבריו, שיש הבדל בין המקרה של סימן קלט ששם רק הבעל קורא שמע את העולה לתורה ובמילא דינו כיחיד ולא כציבור ולכן הקהל עונה אחרי הבעל קורא רק אמן, לבין המקרה של סימן קכד שישנם עשרה ששמעו את החזן אומר ברכו וחל על זה דין דבר שבקדושה שנאמר בעשרה וכל מי ששומע אותם מצטרף אליהם.

ועפי"ז כתב¹² להלכה: 'ואם אמר בלחש יש אומרים שמי שלא שמע ממנו ברכו אלא שמע הקהל שסביביו עונין אחריו ברוך ה' כו' אינו יכול לענות עמהם אלא עונה אחריהם אמן, ויש מי שאומר שאם ט' שמעו ממנו ברכו ועונין אחריו יכולים כל הקהל לענות עמהם כיון שיש כאן עשרה האומרים דבר שבקדושה וכן עיקר¹³ כמ"ש בסי' קכ"ד (עיי' במ"א שם)'.

א"כ למעשה אדם שלא שמע את אמירת הברכו של החזן, במידה ומדובר שישנם תשעה ששמעו אותו וענו, יכול גם מי שלא שמע את החזן להצטרף ולענות איתם. אך אם החזן או העולה אמרו בלחש באופן שלא היו תשעה ששמעו ממנו, אינו יכול לענות עמהם¹⁴.

ולכן חשוב מאוד להזהיר על כך שהחזן וכן העולה לתורה יאמרו את הברכות בקול באופן שלפחות מנין סביבם ישמע את אמירתם.

---

הערות:

¹ או"ח סי' נז ס"ק א ↩

² שם סי"א ↩

³ ס"ק יח ↩

⁴ נא, ב ↩

⁵ סי' קלט ס"ק ג ↩

⁶ א"א סי' נז ס"ק א ↩

⁷ סי' נז קו"א ס"ק א ↩

⁸ ראה בשו"ע אדמו"ר הזקן מהדורה החדשה אות ד. וראה צמח צדק פסקי דינים ד, ד ↩

⁹ ראה בשוע"ר במהדורה החדשה שכך צ"ל ↩

¹⁰ סי' קלט ↩

¹¹ דברי מהר"י אבוהב הובאו בהלכה הקודמת: 'ועוד כי אין לאמרו כי אם בעשרה *ואם אמרו בלחש הוי יחיד ולא יועיל*, וגם אותם שלא שמעו ושומעין החזן אומר [ברוך ה' המבורך לע"ו] אין להם לומר כך מאחר שלא שמעו הברכה, אבל כשסיים החזן [לעולם ועד] יענו אמן' ↩

¹² שו"ע או"ח סי' נז ס"ב ↩

¹³ וכתב בהערה: *'כי ראיית המ"א* (בסי' קכד ס"ק יח) *מאלכסנדריא היא תשובה נצחת* וכ"ד הגאון שם בב"י ע"ש)' ↩

¹⁴ ולהעיר שהמשנ"ב בביאור הלכה מבאר את דברי המג"א בסי' נז באופן שלא היה תשעה ששמעו, ומ"מ כתב המג"א שיענה היחיד אמן, אמנם לכאורה דוחק לפרש כך דברי המג"א, ולכן תמהו עליו האחרונים ↩

---

[ו] (הלכה 816)

שאלה: בהלכות הקודמות ראינו שחז"ל תיקנו לומר ברכו בתפלה לפני ברכת יוצר, מדוע ישנם קהילות שאומרות ברכו גם בסיום התפלה?

תשובה: כתב הריטב"א¹: 'ומה שנהגו במקצת מקומות לומר שליח צבור ברכו אחר תפילה מנהג טעות הוא וכבר מיחו בדבר הגדולים שהיו בדור'.

וכ"כ בחידושיו²: 'ולענין מה שנוהגין בקצת המקומות לומר ברכו אחר תפלה מפני שקצת בני אדם שלא היו שם בפתיחות ברכות, אמר מורי רבינו נר"ו שהוא טעות שלא תקנו לומר ברכו אלא בראשי ברכות ובאומר ברכות אחריו להוציא לאחרים, כעין זימון של ברכת המזון, וכעין הקורא בתורה והמפטיר בנביא, וכן מברך [ברכות] של ק"ש'.

בשו"ת הריב"ש³ מובא נידון הלכתי בעקבות חכם רבי משה נר"ו שהגיע לקהילה וראה שהם נוהגים לומר ברכו בסיום התפלה והוא מחה בהם וביטל את מנהגם, והם פנו לריב"ש לקבל חוות דעתו, וכך ענה להם הריב"ש: 'דבר פשוט הוא שברכו נתקן קודם ברכות של שמע בין בשחרית בין בערבית, ואם כל הצבור שמעו אותו קודם הברכות אין לאמרו כלל לאחר התפלה והאומרו הוא טועה. גם הרמב"ם ז"ל לא הזכירו כלל לא מן הדין ולא שיהיה מנהג. וכן נהגו בברצלונה שלא לאמרו כלל אחר קדיש אחרון, זולתי בלילי שבתות וי"ט לבד שנוהגים לאמרו לפי שאז מקדימין להתפלל מפני שצריך להוסיף מחול על הקדש ויש רבים מן הקהל הבאים באמצע התפלה ולא שמעו אותו ויש להם להתפלל אחר תפלת הצבור ולזה חוזר שליח צבור לאמרו כדי להוציאם .. ועוד נראה ממסכת סופרים⁴ דאפי' אחד שלא שמע אותו אומרו לעצמו כל שיש תשעה אחרים עמו שעונין אחריו ואעפ"י שכבר שמעוהו הם, וכן נהגו בברצלונה מזה חמשים שנה שבחול בתפלת שחרית אחר ששליח צבור ירד מן התבה וקמו הקהל לצאת מבית הכנסת עומד בעזרה אחד על רגליו וחוזר ואומר קדיש עד לעילה ואומר ברכו כדי להוציא אותן יחידים שלא השכימו לבא ולא התפללו עם הצבור, והצבור הולכין לדרכם והיחידים ההם נשארים שם ומתפללים כל אחד לעצמו. אבל ביום השבת וביום המועד שמאחרין לצאת וכבר התפללו כלם אין אומרי' אותו כלל. וזה נראה לי שהוא המנהג היפה. אבל בארגו"ן ובזאת הארץ ראיתי אומרים אותו לעולם בין בערבית בין בשחרית בין בחול בין בשבת. ובמסכת סופרים ראיתי כתוב שהתקינו חכמים לחזנים לאומרו בין גאולה לתפלה כדי להוציא אותם שלא שמעו, ואנשי מערב ואנשי מזרח נהגו לאומרו לאחר תפלת שמו"ע לאחר עושה שלום משום הנכנסין ומשום היוצאין, ע"כ. ובס' המנהיג⁵ כתוב שאין להפסיק לאמרו בין גאולה לתפלה אלא בתפלת ערבית שהיא רשות ומפסיקין בה כבר באותן פסוקים שתקנו בה, אבל לאחר התפלה אומרים אותו בשחרית כל שבאין שם אנשים שלא שמעו אותו. ואחר שדבר זה הוא מנהג קדום בכמה ארצות ונזכר במסכת סופרים ובחבורי קצת החכמים אין כח בנו לגעור ולמחות במי שאומר אותו אף אם נראה לנו שהמנהג האחר יפה ממנו. מ"מ כיון שכבר בא חכם והורה לתקן המנהג וקבלו הקהל ממנו אין לחזור ולעוות אשר תקנו ואת אשר כבר עשוהו, ועוד דמחזי כחוכא. ואין בזה פגם לאבות אשר היו שם מימי קדם דמקום הניחו לאחרונים להתגדר בו, כדאיתא בפ"ק דחולין⁶ ולצאת ידי כלם אז נראה לי שיעשו בדרך זה שבימות החול ובלילי שבתות וי"ט ישובו למנהגם הקדום לאמר ברכו באשר יש שם לעולם קצת אנשים שלא שמעוהו. אבל שבתות וי"ט בשחרית שכבר התפללו כלם בשעה שיוצאין מבית הכנסת בזה יהיו דברי רבי משה נר"ו המתקן קיימים, כי באמת נראה לי כי האומרו אז הוא טועה ואם נהגו החזנים לאמרו בקצת מקומות טעות הוא בידם, וכיון שכבר נתקן הטעות אין ראוי לחזור אליו'.

והאבודרהם⁷ כתב: 'יש מקומות שנוהגין שאומר ש"צ ברכו לאחר התפלה בעבור המאחרים לבא כדי שלא יפסידו שמיעת ברכו. ואינו אומר אחריו שום ברכה מברכות שמע. ויש אומרים שאין ראוי לאומרו אם לא יאמרו אחריו ברכה כי ברכו הוא לשון הזמנה כמו נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ומדברי רב עמרם נראה שיכול לאומרו שכתב שש"צ יכול להפסיק אחר שחתם ברוך אתה ה' המלך בכבודו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו ועל כל מעשיו ולומר ברכו בשביל בני אדם שבאו בין הפרקים ולא שמעו ברכו דכיון שבלאו הכי מספיקים בפסוקים אין חוששין להפסיק'.

הרשב"ש⁸ כתב: 'אין התמיה בזה אלא למה אומרים אותו בשחרית ובערבית, ומה שנאמר בדברי האחרונים ז"ל בזה הוא, כי קודם ק"ש צריך לומר ברכו, ומחמת שיש קצת בני אדם שלא שמעוהו בין בשחרית בין בערבית חוזרין ואומרים אותו בסוף התפלה. ולפיכך כתבו שאין ראוי לאומרו בשבתות ויו"ט שכל העם הם שם קודם ק"ש כשאומרים ברכו ולמה יחזירוהו אחר התפלה, וע"כ כתבו שיש מקומות שאין אומרים אותו בשבתות וי"ט. זהו מה שמצאתי בזה. וכל זה אין לו שורש בגמרא ולא בשום מדרש ולא בחיצונית, אף מחמת שנהגו בו רצו לתת טעם למנהג, ודברים כאלה אין לנו אלא מה שנהגו בהם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.

הרמ"ע מפאנו⁹ נשאל כיצד נכון לנהוג [במקום שאין מנהג], וענה: 'רבנן קשישי לא הנהיגו כלום בבתי כנסיות מפני המחלוקת כאשר אמרתם, אלא כה משפטם ביני עמודי היכא דיתבי וגרסי שבשביל עשרה ראשונים וכל הנמצא אתם בשעת ברכו קמא של ברכת יוצר אור שוב אין אומרים ברכו כלל, אך אם היה אחד מהם שלא התפלל עם הצבור אלא האריך בסדר התמיד ופסוקי דזמרה ומבעי ליה למימר יוצר אור באפי נפשיה ואיכא עשרה דאזמין גביה שרי ליה למפתח ברכו אעפ"י ששמע וענה בתחלה, איברא דלאו שפיר עבד דניחא טפי לצלויי בהדי צבורא מיהו כיון שהוא סומך ברכו ליוצר אור שפיר דמי, ובשביל יחיד שלא שמע ברכו כלל הכי נמי שהתירו לומר ברכו בשבילו אפילו בלא סמיכות יוצר אור, אבל אם שמע מאחד מן העולים לקרא בתורה דיו ואין חוזרים בשבילו אלא היכא דלא ברך על שמע כדאמרן דבכל גוונא שרו ליה רבנן למפתח ברכו איהו לנפשיה ובלבד בצבור או אחריני בגיניה. ואין הפרש בזה בין שבת לחול, אבל שחרית בלבד וכל כך למה משום מאי דאתמר בספרי דאגדתא¹⁰ כי במה נחשב הוא בכל בקר האדם אשר נשמה באפו ולא מתישבא גביה עד דעני ברכו, ובערבית דליכא האי טעמא לא הנהיגו בו ברכו בתרא כלל ולא שמענו מעולם מי שפרס בה על שמע'.

א"כ ראינו בדברי רבותינו הקדמונים הנ"ל שהתקנה היתה לומר ברכו קודם אמירת ברכות קריאת שמע שחרית וערבית, אמנם עפ"י המובא במסכת סופרים שכשיש מי שלא שמע את אמירת ברכו ניתן לומר שוב פעם עבורו [כשיש עוד תשעה עונים], על כן: יש מקומות שהנהיגו לומר ברכו בסיום כל תפלה בשביל המאחרים. ויש מקומות שהנהיגו כך רק בתפילות של ימות החול, ולא בשבת. ויש מקומות שהנהיגו כך רק בלילות שבת וחג מכיון שקבלו את השבת והתפללו מוקדם ולכן אמרו ברכו בליל שבת בסיום התפלה בשביל המאחרים, ולא ביום חול. ויש שכתבו לנהוג כך רק אם יש בפועל כאלו שלא שמעו, ויש כאלו שהגבילו את זה רק לשחרית ולא לערבית, ויש ששללו מנהג זה לחלוטין.

בהלכה הבאה נראה את דברי השו"ע ושאר הפוסקים

---

הערות:

¹ הל' ברכות פ"ו אות א ↩

² מגילה כג, ב ↩

³ סי' שלד ↩

⁴ פ"י ה"ז ↩

⁵ הל' תפלה סי' כז ↩

⁶ ז, א ↩

⁷ פיטום הקטורת ↩

⁸ סי תלח ↩

⁹ סי' פד ↩

¹⁰ זהר חדש סוף מגילת רות ↩

---

[ז] (הלכה 817)

בהלכה הקודמת ראינו שישנם מנהגים שונים ביחס לאמירת ברכו בסיום התפלה, יש ששללו הנהגה זו לחלוטין, ויש שנהגו בה רק בימות החול, ויש שנהגו רק בשבת, ויש שחילקו בין ליל שבת לשבת ביום, ויש שחילקו בין שחרית לערבית.

שאלה: כיצד המנהג למעשה בימות החול?

תשובה: בנוגע לימות החול מבואר בפוסקים שמנהג הספרדים לומר תמיד ברכו לפני עלינו לשבח, וכמ"ש הלבושי שרד¹: 'ואפשר דקאי על ברכו שאחר קדיש בתרא, שנוהגין בכל ספרד כשגומרין קדיש בתרא אחר התפלה אומרים ברכו כמו שתראה בסימן קל"ג בדברי המחבר'.

וכ"ה עפ"י כתבי האריז"ל כמבואר בשער הכוונות² כוונה של ברכו שבתוך התפלה, וכוונה לברכו שבסיום התפלה.

וכתב הבן איש חי ברב פעלים³: 'לכן טוב שזה האיש שאומר קדיש שיאמר קודם זה הקדיש בזה"ל הריני מוכן לומר עתה קדיש וברכו כתקנת חז"ל שתיקנו לאומרו אחר קריאת פטום הקטורת קודם אמירת עלינו לשבח ..'. ועוד שם⁴: 'וכן יכולים לומר אחר פטום הקטורת קודם עלינו לשבח קדיש על ישראל וברכו, ואפילו יחיד יכול לעשות כן, ועונין לו ברכו התשעה שכבר גמרו כל התפלה ואמרו קדיש'.

וכתב הגר"ח נאה⁵ שבארץ ישראל האשכנזים הלכו בעקבות הספרדים: 'ובארץ ישראל המנהג לומר תמיד ברכו אחר הקדיש⁶ דרבנן ואפילו בשבת'.

וביאר בבדה"ש⁷: 'נשתרבב המנהג מהספרדים שנהגו כן עפ"י הקבלה עי' בשע"ת סי' רפו ועי' בכף החיים על שו"ע סי' קלג, ומה שנהגו לומר הברכו אחר קדיש דרבנן ולא אחר עלינו משום שהונהג כן מהספרדים שהם אומרים ברכו אחר קדיש דרבנן ואחר עלינו אין אומרים קדיש כלל, ומיהו טעם נכון יש בזה לפי שהקדיש שאחר עלינו הוא קדיש יתום וכמ"פ שקטן אומרו וקטן איננו ראוי להוציא הרבים י"ח באמירת ברכו כמ"ש בסי' נג יג ע"כ נהגו לומר הברכו אחר קדיש דרבנן'.

אמנם לגבי מנהג אשכנז הנה הגם שהרמ"א⁸ הזכיר שיש מקומות שנהגו לומר, אך למעשה מנהג האשכנזים שלא אמרו ברכו אלא אם כן ישנם אנשים שלא שמעו אמירת ברכו ביוצר אור, וכמ"ש ערוך השולחן⁹: 'והמנהג הזה אין ידוע אצלינו ואין אנו אומרים זה לא בחול ולא בשבת ויו"ט'¹⁰.

וכ"כ המנחת אלעזר¹¹: 'לדידן שאין נוהגים לומר בימות החול הך ברכו בתרא (כמו שנוהגים הספרדים לאומרו בכל יום בשחרית ובערבית קודם עלינו וכנדפס בסידורם)¹²'.

והגם שאמירת ברכו מופיעה גם בכתבי האריז"ל כתב בשלחן הטהור¹³ שי"ל כיון שהאריז"ל התפלל בין הספרדים שנהגו לומר ברכו לכן כתב כוונה לזה: 'מנהג ספרדים לומר ברכו אחר התפלה ואין מנהג זה בינינו כלל, ויש נוהגין בליל שבת לומר מזמור וברכו אחר מעריב אי"ז מנהג נכון כי אין מנהגנו, כי בסידור האר"י אינו אלא לספרדיים אבל אשכנזים שא"א בחול כלל בשבת ודאי לא יאמרו ..'.

וכ"כ בליקוטי מהרי"ח¹⁴: 'ואפשר דהכוונה שכתב רבינו האריז"ל על ברכו זו הם היו מכוונים באמירת הברכו קודם תפלת ערבית רק מחמת שרבינו האריז"ל היה בין הספרדיים הנוהגין תמיד לומר ברכו אחר תפילת ערבית גם בחול לכך סידר הכונה על ברכה הלז משא"כ לדידן דלא אמרינן בחול ברכו אחר תפילת ערבית ועיין בב"י סו"ס קלג ..'.

ולגבי מנהגנו הנה אדמו"ר הזקן¹⁵ כתב עפ"י הרמ"ע מפאנו שהובא בהלכה הקודמת: 'ויש מקומות שנוהגין שהש"ץ אומר ברכו בכל יום אחר קדיש האחרון כדי להוציא מי שמתאחר לבא לבית הכנסת ולא שמע עדיין ברכו ואף אם אירע שלא בא אדם לבית הכנסת אחר ברכו אין מדקדקים בכך לבד משבתות ויו"ט כמו שיתבאר בסי' קל"ג ואין לבטל מנהגם בבית הכנסת מפני המחלוקת אבל בבית המדרש שאין לחוש למחלוקת יש לנהוג שלא יאמר הש"ץ ברכו אלא א"כ בא אחד אחר ברכו'.

הרבי¹⁶ ביאר שלפי דעת אדמו"ר הזקן בסידור אין לומר כלל: 'בהנוגע לאמירת ברכו בכל יום בקר אחר התפלה, וכנראה כוונתו להמבואר בטור ושו"ע סי' קל"ג, הנה דעת רבנו הזקן מבואר בזה ממה שלא הביא הענין בסידור אף שישנו שם ברכו השני דקבלת שבת. ועוד יותר ממנהגי בית הרב שמעולם לא נשמע ע"ד אמירת ברכו זו (ראה ג"כ שו"ע רבנו הזקן סי' ס"ט סעיף ד' וקצות השולחן ח"א'סי' כ"ד ס"י, וכתר ש"ט - לרש"ט גאגין ס"ק רמג. ואף שהביא בקצוה"ש מנהג אה"ק ת"ו, ע"פ הנ"ל מסידור רבנו הזקן נראה שלא סבירא לי' שהרי גם אמירת ברכו שני דקבלת שבת היא ע"פ קבלה - עיי"ש בשער הכולל - ובכ"ז הביאה, ולא הביא אמירתו בכל יום). וגם זה אינו שייך לקדושת הארץ דוקא, כי הרי בשערי תשובה סי' רפ"ו הביא שנהגו כן בימיו באה"ק ת"ו ובארץ מצרים, ודא למודעי ע"ד מ"ש רבנו הזקן בשו"ע הנ"ל שיש להזהר ממחלוקת בזה'.

א"כ למעשה מנהג הספרדים לומר תמיד ברכו בסיום התפלה [לפני עלינו], האשכנים לא נהגו לאמרו, מלבד בא"י, ומנהג חב"ד [גם בארץ ישראל] שלא לומר.

--------------

---

הערות:

¹ או"ח סי' קלא ס"ה אות טז ↩

² ענין פיטום הקטורת ופע"ח שער קריאת ס"ת פ"ה ↩

³ שו"ת ח"ב או"ח סי' ז ↩

⁴ סי' כו ↩

⁵ קצות השלחן סי' כד ס"י ↩

⁶ וראה בספר א"י (טיקוצינסקי) פ"א שבשני וחמישי כיון ששמעו ברכו בקריאת התורה, לא יאמרו שוב ברכו בסיום התפלה. (ולהעיר ממ"ש הרבי באג"ק ח"י ע' קלז: 'בשאלתו אודות אמירת ברכו לפני עלינו ביום קריאת התורה. הנה מעולם לא שמעתי ע"ד מנהג זה ובטח יבארו בפרטיות יותר, אם הכוונה גם לתפלת שחרית דיום ב' וה' וכו'') ↩

⁷ אות לו ↩

⁸ שו"ע או"ח סי' קלג בהג"ה ↩

⁹ או"ח סי' קלג ס"ה ↩

¹⁰ אמנם ביחס למי שלא שמע ברכו בתפלה כתב (סי' סט סי"א) שאין הבדל בין שחרית לערבית: 'לעשות ברכו בלבד יכולין גם בערבית ולמה יגרע ערבית משחרית וכן הוא המנהג הפשוט דמי שלא התפלל עדיין ערבית ויש עשרה שכבר התפללו עומד ואומר ברכו והכל עונים ברוך וכו'' ↩

¹¹ שו"ת ח"ד סי' עא ↩

¹² ולהעיר ממ"ש בדרכי חיים ושלום אות קכא: 'וכן קדושה וברכו של יחיד האומר בתפילתו כשמתפלל ביחידית ויש שם עשרה שכבר התפללו, הגיד רבינו בשם אחד קדוש מדבר שקדושות וברכו כאלה אין פורחים לעילא' ↩

¹³ סי' קלג ס"א ↩

¹⁴ ח"ב סדר תפלת ערבית (ליל שבת) ↩

¹⁵ שו"ע או"ח סי' סט ס"ד ↩

¹⁶ אג"ק ח"י עמ' רצו. וראה גם תורת מנחם חכ"ט עמ' 41 ↩

---

[ח] (הלכה 818)

בהלכה הקודמת ראינו שמנהג הספרדים לומר תמיד ברכו בסיום תפלת שחרית וערבית, אך האשכנזים לא נהגו בזה וכן מנהג חב"ד.

שאלה: מה המנהג לגבי אמירת ברכו בסיום תפלת שבת?

תשובה: כתב המחבר¹: 'בשבת ויו"ט אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'אפי' במקום שנהגו לאומרו בימות החול, שמא לא היו יחידים בבהכ"נ כשאמרו ברכו, מכל מקום בשבת ויו"ט אין לאומרו, דהכל באין לבהכ"נ קודם ברכו'².

אלא שבכתבי האריז"ל בשער הכוונות³ מובאת כוונה מיוחדת לברכו של ליל שבת: 'והנה אם שכחת לקבל תוספת חלק הרוח דקדושת שבת בברכו הראשון או אם לא שמעת אותו, תכוין עתה בזה הברכו האחרון לקבל ביחד תוספת הרוח ותוספת הנשמה, לפי שאם לא קבלת תוספת הרוח בברכו הראשון, אי אפשר שתקבל תוספת הנשמה ב'ופרוס סוכת שלום' כנ"ל. ולכן עתה תכוין לקבל שתיהן ביחד, תוספת הרוח והנשמה'.

א"כ לדעת בעלי השו"ע גם מי שאומר ברכו בסיום התפלה בימות החול, אעפ"כ בשבת אין לומר ברכו בסיום התפלה, אך לפי כתבי האריז"ל אומרים ברכו גם בסיום תפילת ליל שבת.

ואמנם למרות דברי מרן המחבר העידו הרבה מהפוסקים הספרדים שמנהגם [עפ"י האריז"ל]⁴ לומר ברכו תמיד גם בשבת ויו"ט, וכמ"ש מהר"י אלגאזי⁵: 'ואין כן דעת הרב ז"ל ואפילו בשבת ויו"ט צריך לאומרו כדמפורש בס' הכוונות'.

וכ"כ החיד"א⁶: 'בשבת וי"ט אין אומרים ברכו וכו' ובארץ הצבי⁷ וארץ מצרים המנהג לומר ברכו גם בשבת ויו"ט אחר קדיש בתרא'⁸.

בספר מגיני אברהם (ברודנא)⁹ כתב לבאר: 'מה שאומרים הספרדים ברכו אחר תפלת ערבית דשבת, לבד מה שיש ע"ז טעם בספרי הקבלה, נ"ל טעם נכון עפ"י נגלה עפ"י מה שהובא בשו"ע אדמו"ר סי' סט ס"ד בשם הריב"ש דיש נוהגין לומר אף בחול ברכו לאחר התפלה והובא זה בב"י סי' קלג. א"כ נהי דבחול אין נוהגין לומר אם אין מי שהתאחר לבוא אבל בשבת כיון דתיקנו ברכה אחת מעין שבע בשביל המאחרים ואומרים זה אפילו כשאין מאחרים א"כ ה"ה דצריך לומר גם ברכו בשביל המאחרים דדא ודא אחת היא'.

ולגבי מנהג אשכנז, יש שכתבו כדברי הרמ"א שגם בשבת אין לומר ברכו בסיום התפלה, וכמ"ש בשלחן הטהור¹⁰ שכן נהגו הבעש"ט ותלמידיו: 'ויש נוהגין בליל שבת לומר מזמור וברכו אחר מעריב אי"ז מנהג נכון כי אין מנהגנו, כי בסידור האר"י אינו אלא לספרדיים אבל אשכנזים שא"א בחול כלל, בשבת ודאי לא יאמרו, וכך מרן הריבש"ט ורבינו יחיאל תלמידו ורבינו יעקב יצחק תלמיד תלמידו ומורי דודי תלמיד תלמיד תלמידו וכך אנו נוהגין בכל מנהגי תפלה כמנהג מרן הריב"ש'¹¹.

וכ"כ הערוך השולחן¹²: 'ואין אנו אומרים זה לא בחול ולא בשבת ויו"ט'.

אך רבים מבני אשכנז הגם שבחול לא נהגו לומר ברכו בסיום התפלה, אעפ"כ בליל שבת נהגו לומר וכמ"ש בליקוטי מהרי"ח¹³: 'אך מנהג רוב המקומות הנוהגין עפ"י מנהגי האריז"ל לומר ברכו בלילי שבתות אחר התפילה¹⁴ אעפ"י שבחול אין אומרים וכ"כ בתשובת הריב"ש בשם מנהג ברצלונה שאין אומרים ברכו כלל אחר קדיש אחרון זולת בלילי שבתות ויו"ט מפני שמקדימין להתפלל כדי להוסיף מחול על הקודש ויש רבים הבאים באמצע התפילה ולא שמעו ברכו עי"ש ואף דביו"ט אין מנהגינו לומר ברכו אחר תפילת ערבית אפשר דדוקא בשבת יש חששא דמאחרין משום דאם לא יכין הכל קודם התפילה אז בלילה אסור, משא"כ ביו"ט בוודאי הכל יבואו להתפלל עם הציבור מבעוד יום להוסיף מחול על הקודש אפילו לא הכין הכל קודם התפלה משום דאוכל נפש מותר גם ביו"ט'.

וכן הוא מנהג חב"ד וכמ"ש הרבי¹⁵ שאדמו"ר הזקן בתפילת חול לא הזכיר אמירת ברכו אבל בסיום תפלת ליל שבת כתב בסידורו לומר ברכו.

א"כ ראינו שמנהג הספרדים לומר תמיד ברכו בסיום התפלה גם בשבתות וחגים, אמנם למנהגנו אומרים רק בליל שבת.

--------------

---

הערות:

¹ שו"ע או"ח סי' קלג ס"א וסי' רפו ס"ה (ולענין כפל ההלכה הזו ראה שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קיב) ↩

² וראה מאמר מרדכי או"ח סי' קלג ס"ב שהעיד על מנהג מקומו (צרפת) לומר גם בשבת ויו"ט, ומה שהאריך לדון בדברי המחבר והרמ"א ↩

³ ליל שבת. וראה ג"כ פע"ח שער השבת פי"ד ↩

⁴ וראה שו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' מח אות ה ↩

⁵ שלמי ציבור י, ג ↩

⁶ מחזיק ברכה או"ח סי' רפו ס"ק ד ↩

⁷ ראה קצוה"ש סי' כד ס"י: 'ובארץ ישראל המנהג לומר תמיד ברכו אחר הקדיש דרבנן *ואפילו בשבת*'. וראה ג"כ שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' י ↩

⁸ וראה כף החיים או"ח סי' קלג ס"ק א ↩

⁹ חלק החידושים על שו"ע או"ח סי' רסח ס"ח דף ג ↩

¹⁰ סי' קלג ס"א ↩

¹¹ וראה ג"כ ליקוטי מהרי"ח ח"ב סדר תפלת ערבית - ליל שבת: שכן הי' מנהג הרב הקדוש מזידיטשוב ז"ל' ↩

¹² או"ח סי' קלג ס"ה ↩

¹³ נסמן בהערה 11 ↩

¹⁴ בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' עא הביא מנהג מהרצ"א מדינוב ועוד מגדולי החסידות שאמרו בכל לילי שבת מלבד כיו"ט חל בשבת שאז לא אומרים, וראה שם מה שביאר בזה ↩

¹⁵ אג"ק ח"י עמ' רצו - הובא בהלכה הקודמת ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp