אמירת הלל
[ד] (הלכה 699)
שאלה: האם צריך לעמוד באמירת הלל?
תשובה: כתב בשבלי הלקט1 וכ"כ בתניא רבתי2: 'והורה מורי הר"ר מאיר נר"ו דמצות הלל קריאתו מעומד, והטעם כתב אחי ר' בנימין נר"ו ע"ש הכתוב הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה' כלומר הללו את השם בעמידה, לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו ונסיו שעשה לנו, ומצות עדות בעמידה [שנאמר ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר3], וכן היו קורין אותו בעזרה על שחיטת הפסחים בעמידה שהרי אין ישיבה בעזרה4, ומה שקורין אותו בלילי פסחים בישיבה מתוך שחולקין אותו שאין קורין אותו כולו כאחת אין מטריחין אותו לעמוד. ועוד שהרי יושב על שולחנו וכוסו בידו ושמא תיטרף דעתו מתוך סעודתו ויפיל הכוס מידו. ובמסכת סופרים משמע שהיו רגילין לקרותו בעמידה בבהכנ"ס בלילי הפסח ע"כ לא הטריחוהו עתה לעמוד מעל שולחנו לקרותו בעמידה ותמצאהו לפנינו על סדר ההגדה. ומורי הר"ר מאיר נר"ו הורה לפי שדרך לילי פסחים דרך הסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד'.
הבית יוסף5 הביא את זה בקצרה6: 'כתוב בשבלי הלקט הורה הרב רבינו מאיר דמצות הלל קריאתו מעומד והטעם כתב ה"ר בנימין ע"ש הכתוב הללו עבדי ה' שעומדים7 ומה שקורין אותו בליל פסחים בישיבה מתוך שחולקין אותו אין מטריחין עליו לעמוד ועוד שהרי עומד על שולחנו וכוסו בידו ושמא תטרף דעתו מתוך סעודתו ויפול הכוס מידו והר"מ כתב לפי שדרך ליל פסח [דרך] הסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד עכ"ל'.
ולהלכה כתב המחבר8: 'מצות קריאת הלל מעומד'.
וכתב המגן אברהם9: 'אסור לסמוך עצמו לעמוד או לכותל דסמיכה אינה כעמידה כמ"ש הטור סי' קמא ובתוס' סוטה דף מ, ומה מאוד נפלאתי על רמ"א בחו"מ סי' י"ז שכתב בשם הריב"ש לענין עדות ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה ..'.
[וכ"כ הט"ז10, שעל דברי המחבר לגבי קריה"ת11: 'צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור אא"כ הוא בעל בשר'. כתב הט"ז: 'בחו"מ סי' י"ז ברמ"א דעמידה ע"י סמיכה מיקרי עמידה לענין עדים שדינם בעמידה, ולא דק כאשר שדיתי ביה נרגא שם בדברינו ע"ש'].
וכתב המחצית השקל על המג"א שם: ואם הוא בעל בשר רשאי לסמוך קצת, אבל אי סמוך כ"כ שאם ינטל הדבר שנסמך עליו יפול הוא גם לבעל בשר אסור כ"מ לעיל סי' קמ"א לענין קריאת ס"ת וה"ה הכא'.
ומדבריו מובן שאדם רגיל אינו רשאי לסמוך אפילו קצת12, וכמ"ש שם13 המגן אברהם לגבי קריאת התורה שאפילו סמיכה מועטת אסורה. ומבואר בדבריו של המגן אברהם שכאשר העמידה צריכה להיות בדרך אימה ויראה אין להישען אפילו קצת. וכמ"ש המחצית השקל שם14: 'כיון דהטעם דצריך להיות באימה, אפילו להשען קצת אינו דרך אימה .. דדוקא מה שנאסר משום דאינו דרך אימה, דהיינו להשען קצת, זה הותר בבעל בשר, דכיון שהוא בעל בשר ניכר שאינו נשען דרך גיאות ושפיר דמי. משא"כ סמיכה גמורה דאסורה דלא הוי עמידה .. עכ"פ כיון דבעינן עמידה, גם לבעל בשר לא הותר'.
ולכאורה י"ל שכן דעת אדמו"ר הזקן, שלגבי תפלת שמו"ע שצריך לעמוד באימה ויראה [כמבואר בבית יוסף סי' קמא], כתב אדמו"ר הזקן15: יש לזהר שלא לסמוך עצמו לכתל או לעמוד או לחברו בשעת תפלה כמשי"ת בסי' קמא'. ומלשונו נראה שאין להישען כלל, וזה דלא כתקיעת שופר16 ווידוי של יום כיפור17 ששם כתב אדמו"ר הזקן שהאיסור להישען הוא רק באופן שאם ינטל הדבר שנסמך עליו הי' נופל, ולגבי תפלה שלא כתב אדמו"ר הזקן את התנאי הזה, מובן שדבר שהוא משום עמידה באימה ויראה, אין להישען בכלל.
ולהעיר ג"כ ממש"כ אדמו"ר הזקן לגבי אמירת ההלל בליל הסדר18 מהשל"ה19 והחק יעקב20: 'אעפ"י שקריאת ההלל היא מעומד כמשנ"ת בסי' ת"כ מ"מ ההלל שבלילה זה קורין אפילו מיושב לפי שכל מעשי לילה זה הוא דרך חירות לפיכך אין מטריחין אותו לעמוד ומ"מ לא יקרא ההלל וההגדה כשהוא מוטה על צדו אלא ישב באימה וביראה עיין סי' ס"ג'.
אמנם בדיעבד או כאשר אינו יכול כלל לעמוד, הנה כתב המג"א21 לגבי קריאת התורה שבדיעבד יצא י"ח, ועפי"ז י"ל שגם בהלל יוצא י"ח. וכ"פ הפרי מגדים22.
ולהעיר ממ"ש המקור חיים23: 'ולבעל בשר וטעם כל דהו שרינן לאמרו מיושב, כי מה שכתבו שעומדים בבית השם אסמכתא קליתא הוא'. ובערוך השולחן24 כתב: 'ופשוט הוא שמי שאינו בבריאותו כראוי יכול לישב אעפ"י שבשמו"ע טורח ועומד מ"מ בהלל לית לן בה שהרי בלילי פסח קורין מיושב'.
א"כ לכתחילה צריך לקרוא את ההלל בעמידה, ולא להישען בכלל, אא"כ מדובר באדם בעל בשר או חולה [שאז רשאי להישען קצת באופן שאם יקחו לו את הדבר עליו הוא נשען, הוא לא יפול], ואם אין שום אפשרות וחייב לשבת אעפ"כ ישב באימה וביראה. אדם שעבר וקרא בישיבה יצא ידי חובה.
-----
הערות:
1 ענין ר"ח סי' קעג ↩
2 דיני הלל סי' לב ↩
3 שבועות ל, א ↩
4 יומא כה, א ↩
5 או"ח סי' תכב ↩
6 לכאורה הנוסח שלפניו הי' שונה משלנו. ואכמ"ל ↩
7 וכתב הפר"ח (או"ח סי' תכב ס"ז): 'וטעם זה אינו מבואר אצלי, דקרא משמע דהכי קאמר הללו עבדי ה' שכבר הם עומדים בבית ה', ולא משמע דבעי למימר שיעמדו בשביל ההלל. אבל מצאתי כתוב בשם ס' תניא שהטעם לפי שההלל עדות שבחו של מקום ונפלאותיו וניסיו שעשה לנו ומצות עדות בעמידה וכן ראוי לנהוג ..'. אמנם החיד"א (בברכ"י או"ח סי' תכב ס"ק ו) כתב ליישב: 'ויש לישב דאלמלא מצות הלל מעומד למה לו להזכיר שעומדים. אלא פירושא דקרא דמאחר שהם עומדים, להם יאתה לקרא הלל, דמצותו בעמידה' ↩
8 שו"ע או"ח סי' תכב ס"ז ↩
9 ס"ק יא ↩
10 או"ח סי' קמא ס"ק א ↩
11 שם ס"א ↩
12 ודלא כמשנ"ב (בביאור הלכה סי' תכב ס"ז) שהתיר לכתחילה סמיכה מועטת ↩
13 סי' קמא ס"ק ב ↩
14 סי' קמא ס"ק ב ↩
15 או"ח סי' צד ס"ח ↩
16 או"ח סי' תקפה ס"א ↩
17 או"ח סי' תרז ס"ז ↩
18 שו"ע או"ח סי' תעג סמ"ח ↩
19 מסכת פסחים פרק נר מצוה [אות מו] ↩
20 או"ח סי' תעג ס"ק לה ↩
21 כך נראה מדבריו בסי' קמא סק"א ↩
22 משב"ז ס"ק ד ↩
23 סי' תכב ↩
24 או"ח סי' תכב סי"ג ↩
[ה] (הלכה 700)
לימוד ההלכה מוקדש לע"נ מרת חגית הודיה ע"ה בת יבדל"א ראובן הלוי.
שאלה: מדוע לא מברכים שהחיינו על אמירת הלל?
תשובה: מצאנו בדברי הראשונים כמה אופנים לבאר מדוע לא תיקנו ברכת שהחיינו, וכדלקמן:
א) כתב רבינו יהודה ב"ר קולנימוס1: 'ואעפ"י שאנו מברכין על קריאת הלל או לגמור הלל אין מברכין על קריאתו שהחיינו, שאין לברך שהחיינו אלא על גוף המצוה שהיא באה מחמת זמן. כגון ימים טובים שהיו מקריבים בהם מוספי קרבנות כדאיתא בערכין פרק אין בערכין. ועל קרבנות קבעו לומר שיר, הילכך כל יום שחלוק בקרבנותיו אנו גומרים ההלל כדאיתא בערכין. וההלל הוא לשיר והודאה על הנס והשמחה ..'.
ב) בתוספות הרא"ש2 כתב: 'והא דמברכין שהחיינו על קריאת מגלה ואקריאת הלל אין מברכין איכא למימר פרסומי ניסא שאני'.
ג) הר"ן3 כתב: 'וכתבו בתוספות שיש מצות שתקנו בהן שהחיינו .. ויש מצות שלא תקנו בהן שהחיינו .. ולי נראה דשהחיינו דמצות בזמן תלי כדמוכח בסוף פרק בכל מערבין4 דאמרינן בר"ה ויוה"כ דכיון דמזמן לזמן קאתי אומר עלייהו זמן הלכך סוכה ולולב ומקרא מגילה מזמן לזמן קאתו ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן קאתי אפ"ה כיון שהיא מצוה תלויה בזמן ל' יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו, אבל תפילין ומילה לא תלו בזמן, והלל של ב' ימים טובים נמי אע"ג דתלו בזמן כיון שתקנו לומר על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור אין זמנו קבוע'5.
ד) האבודרהם6 כתב: 'והטעם הנכון בעיני הוא מש"כ בתשובות הגאונים שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף .. וא"ת והרי קריאת ההלל במועדים ובראשי חדשים שיש בו שמחה ואין מברכין שהחיינו כמו בקריאת מגלה. וי"ל דקריאת ההלל של מועדים די לו בזמן שאומר במועד. והלל של ראש חדש אין לברך בו שהחיינו לפי שמקצת החדשים הם חסרים ולא מצאנו שהחיינו בפחות משלשים יום7, שהרי הרואה את חבירו בפחות משלשים יום אינו מברך שהחיינו. וגם מזה הטעם אין אומרים זמן בשבתות על הכוס מפני שהם בפחות משלשים יום'8.
כלומר לדעת האבודרהם אי אפשר לברך שהחיינו על הלל מכיון שבחודש חסר יוצא שהמרווח בין ר"ח לר"ח הוא פחות משלושים יום, ואי אפשר לברך על אותו דבר בפחות משלושים יום.
אך המגן אברהם9 הקשה על טעם האבודרהם שלכאורה אין הבדל בין חודש חסר למלא שהרי גם בחודש מלא אין שלושים יום כיון שקוראים הלל גם בא' דר"ח: 'וצ"ע דהא גם כשהחדש מלא הוי ב' ימים ר"ח וקורין אותו ביום ל', ואפשר דס"ל כיון דיום השני עיקר הוה ליה ביום ראשון כקורא בתורה, דאינו מחויב בדבר'.
וכתב הפרי חדש10: 'כתב הר"ד אבודרהם בתחילת ספרו בשער ג' דהיינו טעמא שאין אומרים זמן בהלל לפי שאין מברכין זמן בפחות משלשים יום ולפעמים מקצת החדשים הם חסרים, ע"כ. ולי אין צורך לכך דכיון דמנהגא הוי לא מברכינן זמן. ומיהו צריכנן לטעמיה לימים שהיחיד גומר בהם את ההלל [המובאים בערכין י, א] דלא מברכינן שהחיינו לפי שבפחות משלשים יום כבר אמרו את ההלל.
[עוד דנו האחרונים בדברי האבודרהם שמדבריו מובן שכל החסרון הוא שר"ח יכול לחול במרחק של פחות מל' יום אחד מהשני, והרי כתבו התוס' שדבר רגיל לא מברכים עליו שהחיינו אא"כ עובר חצי שנה מפעם אחת לשניה, וז"ל המג"א שם: 'ומ"מ אעיקרא דדינא פירכא דלא תקנו זמן אדבר שהוא רגיל, דדוקא בדבר שהוא בא לחצי שנה כתבו בברכות דף לז11 שמברך זמן, ועמ"ש סי' רכ"ה'.
האליה רבה12 כתב לתרץ את קושיית המג"א: 'ולא קשה מידי, דבר"ד אבודרהם גופיה דף ח' כתב שהרי הרואה את חבירו בפחות מל' יום אינו מברך שהחיינו ע"כ, וזה נמי מש"ס, וא"כ תקשי אהדדי. ונ"ל דהא דחצי שנה לאו דוקא אלא מיירי כשאין זמן קבוע ולפעמים הם בתוך ל' יום'. וראה מ"ש הפמ"ג והמחצית השקל על המגן אברהם שם].
הערות:
1 ערכי תנאים ואמוראים רב ייבא סבא ↩
2 סוכה מו, א ↩
3 סוכה כב, ב מדפי הרי"ף ↩
4 מ, ב ↩
5 הרש"ש בהגהות על השו"ע תמה מדוע לא הביאו את טעם הר"ן, נו"כ השו"ע ↩
6 ברכת המצות ומשפטיהם ↩
7 וראה דברי חמודות ברכות פ"ט אות ח. מג"א סי' ריח ס"ק ד ובפמ"ג ומחצית השקל. ולהעיר מסדר ברה"נ של אדמו"ר הזקן פי"ג סי"ג. ואכמ"ל ↩
8 כתב הכנה"ג הגה"ט או"ח סי' תכב אות ה: 'ונ"ל שזה הטעם עצמו יספיק למה שאין אנו מברכין זמן בברכת הלבנה'. וראה ג"כ משנה הלכות חי"א סי' שלז שכ"כ מדעת עצמו ↩
9 או"ח סי' תכב ס"ב ↩
10 ב, תוס' ד"ה היה ↩
11 סי' תכב ס"ק י ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp