ארבעת המינים
[1] (הלכה 364)
שלושים יום קודם החג - לבחור נכון את האתרוג!
פרי עץ הדר - אתרוג [א]
שאלה: כשבוחרים אתרוג לארבעת המינים, האם האתרוג כולו שווה מבחינת הפסולים שבו או שיש מקום באתרוג שבו יש להחמיר יותר?
תשובה: במשנה1 נאמר: 'עלתה חזזית על מיעוטו, נטל עוקצו, ניקב ולא חסר כל שהוא - כשר'.
ומבואר בגמרא2: 'אמר רבא: ועל חוטמו, ואפילו במשהו נמי פסול'.
ונחלקו הראשונים מהו המקום שמוגדר כחוטמו של האתרוג, ומצינו ארבעה שיטות וכדלקמן:
א) רש"י3 כתב: 'בעובי גבהו, שמשפע משם ויורד לצד ראשו, אפילו כל שהוא פסול - שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו, שבאותו עובי אדם נותן עיניו'.
וכתב הרא"ש4: 'מתוך פרש"י שאין כל השיפוע עד הפיטמא נקרא חוטם אלא עובי גובהו שממנו משפע ויורד'. כלומר לרש"י רק מקום עובי גבהו, הוא המקום שנקרא חוטמו ורק בו יש להחמיר ולא על כל השיפוע, שמשם ועד לפיטמא, וכך נראה שהבין הר"ן בד"ה אמר רבא כמבואר בב"י5.
ב) אך הרא"ש עצמו חלק על רש"י, וכתב: 'אבל מדהזכיר הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל החוטם אצל הפיטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם, וכן עמא דבר שמעובי גובהו עד הפיטמא פוסלין חזזית כל דהו, וה"ה יבשות וכל הפסולים משום הדר'.
ג) שיטה נוספת היא שיטת הרמב"ם6 שכתב: 'ואם עלת על דדו אפילו כל שהוא פסול', וכתב המגיד משנה: 'ופירש רבינו חוטמו דדו וכן פירשו קצת מפרשים ז"ל. ובהלכות ר' יצחק אבן גיאת פירשו חוטמו שהוא חודו וראשו של אתרוג וקרובין דבריו לדברי רבינו. וראיתי מי שפירש חוטמו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו'.
ד) הר"ן7 כתב: ''ואחרים אמרו חוטמו אותו מקום גבוה שתחת הנץ שהוא עשוי כמו נזר. ונראין הדברים שכשם שאמרו בחזזית דבחוטמו אפי' כל שהוא פסול כך הוא הדין בכל הדברים שפוסלין באתרוג'.
א"כ ראינו בדברי הראשונים שחוטם האתרוג חומר יותר משאר האתרוג ולא רק בחזזית מחמירים בו אלא גם שאר פסולים יש להחמיר בראשו8.
וכ"פ הטור: 'ומחוטמו .. פוסל חזזית וכל שינוי מראה', אלא שנחלקו מה נקרא חוטמו.
והנה להלכה כתב הב"י לבאר את דברי הרא"ש במ"ש שכן עמא דבר, בב' אופנים: 'וי"ל דעמא דבר לחוש גם לדברי רש"י ולכך פוסלים גם בעובי גבהו. אי נמי הא דקאמר דעמא דבר לפסול מעובי גבהו עד הפיטמא היינו מעובי גבהו ולמעלה ולא עובי גבהו בכלל והיינו כפירוש ר"ח והרי"ף'.
ובשו"ע כתב9: 'וחוטמו היינו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו'.
ועד"ז כתב אדמו"ר הזקן10: 'כל דבר הפוסל באתרוג משום שאינו הדור כגון יבש או חזזית או שינוי מראה האתרוג דהיינו שנקלף מקצת האתרוג ונשתנה מראיתו ממראה כל האתרוג אף על פי שכל אלו אינן פוסלין אלא אם כן יש בהן כשיעור שנתפרש בהן אבל אם היה אחד מהן על חוטמו דהיינו ממקום שמשפע משם ויורד לצד ראשו ומתחיל משם להתקצר ולהתחדד כל מקום זה אם יש בו אחד מכל אלו הדברים הפוסלים משום הדור אפילו אין בו אלא משהו הרי זה פסול לפי שעיקר ההידור של האתרוג תלוי בחוטמו שהוא נראה לעינים יותר משאר מקומות ובו אדם נותן עיניו בתחלת השקפתו'.
ומפשטות דברי המחבר [וכן אדמו"ר הזקן] נראה שפסק שרק מקום השיפוע נכלל בחטמו. כדעת הרי"ף ור"ח, ולא חשש לדעת רש"י11 שבעובי גבהו שמתחת לשיפוע הוא החוטם, וכן לא הסכים לדעת הרמב"ם שרק הדד הוא החוטם, וכמ"ש בשלחן גבוה12: 'ולפי שהרי"ף והרא"ש ור"ח ושאר פוסקים ז"ל חולקין על הרמב"ם בזה מה גם שכן עמא דבר לפסול ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי הראש סתם לן נגד פירוש הרמב"ם ורש"י והכי נקטינן'.
וכ"כ המחצית השקל13: 'ומדכתב הרב ב"י בשו"ע פה ממקום שמתחיל לשפע, משמע דפסק [כ]הרי"ף ורבינו חננאל ממש דאין הגובה עצמו בכלל חוטמו, גם תפס תירוץ בתרא לעיקר דגם כן הוא עמא דבר14.
אך בשערי תשובה15 כתב: '[אך] במחזיק ברכה (אות ו) כתב בשם מורו הרב ז"ל דעובי גבהו בכלל הפסול לפסול חזזית בכל שהוא ע"ש, אפשר דגם בש"ע מ"ש ממקום שמתחיל כו' וגם המקום בכלל דכיון דסתם נקטינן לחומרא וקצת מסתבר כן וזיל בתר טעמא שבחוטמו נראה לעינים יותר ואם כן בעובי גבהו ג"כ לא גרע מהשפוע שגם שם נראה לעינים להדיא ומ"מ אפשר בשעת הדחק יש להקל בשאר ימים'.
א"כ למעשה בחלקו העליון של האתרוג, במקום השיפוע אם יש שינוי מראה הפוסל או חזזית גם בשיעור קטן הרי זה פוסל את האתרוג [ויש שהחמירו גם בעובי גובה האתרוג שמתחת השיפוע].
https://did.li/Shonehalacha
הערות:
1 סוכה פ"ג משנה ו, לד, ב ↩
2 לה, ב ↩
3 בד"ה ובחוטמו ↩
4 פ"ג סי' כ ↩
5 סי' תרמח. אך להעיר מערוה"ש סל"ג שכתב: 'אפשר לומר דגם כוונת רש"י כן הוא [=שהשיפוע הוא החוטמו] וזה שכתב בעובי גבהו זהו רק סימן המקום שמשם ואילך מקרי חוטמו אבל לא עובי הגובה בעצמו .. והרא"ש כתב דלרש"י אין כל השיפוע נקרא חוטם ע"ש וצ"ע' ↩
6 הל' לולב פ"ח ה"ז ↩
7 על הרי"ף סוכה יז, ב ↩
8 וכפי שכתב הב"ח: 'כ"כ הרא"ש לשם והיינו טעמא כיון דחזזית פסולה משום דבעינן הדר ופוסל בחוטמו בכל שהוא א"כ הכי נמי שאר כל הפסולין משום הדר דמאי שנא' ↩
9 או"ח סי' תרמח ס"ט ↩
10 סי' תרמח סכ"א ↩
11 וראה עטרת צבי על השו"ע שם ס"ק יב. וביאור הלכה שם ד"ה 'ממקום' ↩
12 אות כ ↩
13 סי' תרמח בסופו ↩
14 אך מסיים 'מ"מ לענ"ד כל בע"נ יחמיר לעצמו גם כדעת רש"י וכתירוץ קמא של הרב ב"י לפסול גם בעובי עצמו בכל שהוא, וכחומרת שניהם, רש"י ורי"ף ור"ח' ↩
15 ס"ק טז ↩
[2] (הלכה 365)
פרי עץ הדר - אתרוג [ב]
שאלה : למדנו בהלכה הקודמת שכאשר יש חזזית או שינוי מראה בחוטם האתרוג פסול בשיעור כל שהוא. מה דין כאשר החזזית או שינוי מראה נמצאים מתחת לחוטם האתרוג?
תשובה: המשנה1 אומרת: 'על מיעוטו כשר', ובגמרא שם2: 'על מיעוטו - כשר. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו. לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות - הוה ליה כמנומר, ופסול'.
נחלקו הראשונים בדברי הגמרא שבשניים ושלשה מקומות פסול, האם גם כאשר הנקודות סמוכות, והם מיעוט משטח האתרוג יש להחמיר להחשיב זה כמנומר ולפסול. וכדלקמן:
כתב הרי"ץ גיאת3: 'על מעוטו במקום אחד כשר בשנים וג' מקומות הוה ליה כמנומר ופסול'.
אך הראב"ד4 חלק וכתב: 'וגם על המנומר בשנים ושלשה מקומות נ"ל דוקא שנתפזר הנימור ברובו של אתרוג ואעפ"י שחברבורותיו עצמם מיעוט הן, אבל במיעוטו כגון שאינו אלא בצד האחד מן האתרוג כשר5'.
וכתב הריב"ש6: 'ודע כי בעלתה חזזית באתרוג בשנים ושלשה מקומות שהוא הפסול הנמצא תמיד באתרוגי' דמשום דמחזי כמנומר אנחנו סומכים על סברת הראב"ד ז"ל דדוקא שנתפזר הנמור ברובו אף על פי שבשטח החברבורות הוא מעוט אבל במעוטו כגון שכלם מצד אחד של אתרוג כשר. ולזה הסכים הרא"ש ז"ל'.
ולהלכה כתב המחבר7: 'עלתה חזזית עליו, אם בשנים או בשלשה מקומות, פסול; ואם במקום אחד, אם עלה על רובו, פסול. י"א דהא דבב' ובג' מקומות פסול, היינו דוקא כשנתפשט הנימור ברובו אף על פי שבשטח החברבורות הוא מיעוט אבל במיעוטו, כגון שכולם מצד אחד של אתרוג, כשר. ויש פוסלים אפי' במיעוטו של צד אחד'.
וכתב כף החיים8: 'דעת הש"ע .. דכל היכא שכותב הש"ע י"א וי"א דדעתו לפסוק כי"א בתרא ואם הי"א קמא לקולא סומך עליהם רק בשעת הדחק יעו"ש. אכן בענין זה כיון דאיכא פלוגתא במידי דיש בו ברכה וק"ל סב"ל יש לחוש לספק ברכות ואין לברך רק במקום שנהגו להקל דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל'.
וכ"כ עוד מפוסקי ספרד9 שדעת המחבר, ולהלכה להחמיר בחזזית ושינוי מראה בשני מקומות למרות שהם רק במיעוט האתרוג.
ואמנם כמה מפוסקי אשכנז נקטו לקולא וכמ"ש הלבוש10: 'והוא שנתפזר הנימור ברובו, אף על פי שבשטח החברבורים עצמן הוא מיעוט, אבל אם כל הפיזור הוא במיעוטו, כגון שכולם מצד אחד של אתרוג כשר, ויש פוסלין גם בזה'.
וכ"כ האליה רבה11: 'וסברא ראשונה עיקר נראה לי, שכן פסקו הרא"ש והטור ור"ן וצדה לדרך12 וריב"ש ורדב"ז'13. וכ"כ הפמ"ג14 בדעת הלבוש. ובמשנה ברורה15.
אך אדמו"ר הזקן16 הכריע להחמיר, וז"ל: 'במה דברים אמורים כשיש מתחלת חזזית האחת עד סוף חזזית השנית כשיעור רוב הקיפו של האתרוג .. אבל אם כל החזזית הוא בצד אחד של האתרוג .. הרי זה כשר ויש חולקין על זה ואומרים דאפילו אין בו אלא שתי טיפות חזזית משהו ובין שתי טיפות אלו אין מקום פנוי שבו מראה אתרוג אלא כדי שיעור חזזית אחת הרי זה כמנומר ופסול ויש להחמיר כסברא האחרונה אבל בשעת הדחק שאי אפשר למצוא אתרוג אחר יש לסמוך על סברא הראשונה'.
א"כ למדנו שלדעת אדמו"ר הזקן לגבי חזזית מתחת לחוטמו, גם אם שני החזזית או המראה הפסול הם רק מיעוט מהאתרוג אין לקחת לקחת אותו לכתחילה, א"כ חשוב מאוד בפרט לדעת אדמו"ר הזקן לדעת מהם המראות הפסולין שאפי' כשיש שנים מהם אין לקחת האתרוג לכתחילה, ונלמד עליהם בימים הקרובים.
חשוב לציין שלכתחילה ראוי למצוא אתרוג שאין לו חזזית או שינוי מראה, אפילו אחד גם מתחת לחוטם כמ"ש הכלבו17: 'ויש לדקדק שלא יהיה בו חזיז כלל'. ובפרי מגדים18 כתב: 'ואשרי מי שיוכל ליקח אתרוג נאה הדר ונקי מכל'.
הערות:
1 סוכה לד, ב ↩
2 לה, ב ↩
3 הל' לולב עמוד קמב ↩
4 תמים דעים סי' רלב ↩
5 וכתב הרא"ש פ"ג סי' יט: 'ולפי"ז הא דתניא מנומר פסול היינו שפשט הנימור ברוב האתרוג וגבול ושיעור טוב הוא, דלא מסתברא למימר שאם היו באתרוג כמין שני טיפין ושלשה של נימור כל דהו זה בצד זה שיפסל בכך, אבל אין הלשון מורה על פירושו דמשמע בשנים או בשלשה מקומות דומיא במקום אחד מה מקום אחד במיעוטו אף בשנים או בשלשה מקומות במיעוטו אם לא שנאמר דבהכי דמי ליה שהחברבורות בשלשה מקומות הן מיעוט האתרוג כמו במקום אחד אבל פיזור הנימור הוא ברוב האתרוג' ↩
6 סי' קלט ↩
7 סי' תרמח סעיפים ט - י ↩
8 ס"ק עד ↩
9 שו"ת אור לציון ח"ד פל"ה אות ד. חזון עובדיה אתרוג ע' רס אות ט ↩
10 סעיף י ↩
11 ס"ק יט ↩
12 מאמר ד כלל ו פ"ו ↩
13 ח"ד סי' אלף קפב ↩
14 משב"ז ס"ק טו ↩
15 ס"ק מב ↩
16 שו"ע סי' תרמח סעיף כ ↩
17 סי' עב - הובא בא"ר ס"ק כ ↩
18 סו"ס תרמח - קצת דיני אתרוג ↩
[3] (הלכה 366)
פרי עץ הדר - אתרוג [ג]
שאלה: למדנו שפסולי מראה שונים פסולים אפילו כשגדלן משהו, אך מה הדין במקרה שהם בגודל קטן מאוד?
תשובה: כתב הרדב"ז1: 'עוד מסתברא לי כי החזזית שאינה נראית אלא ע"י עיון גדול ובדיקה רבה אינה פוסלת דהא טעמא הוי משום דמחזי כמנומר והא לא מיחזי כמנומר וכן יש לדקדק מלשון רש"י בחוטמו בעובי גובהו שמשפע בו ויורד לצד ראשו אפי' כל שהוא פוסל שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבאותו עובי אדם נותן עיניו ע"כ. משמע דתליא מלתא משום דנראה לעינים. והנלע"ד כתבתי'.
וכ"כ המבי"ט2: 'עוד אני אומר כי אפילו שהיה חזזית זה שהוא מצוי באתרוגים שלנו אינו נקרא כל שהוא אלא כשנראה לכל אדם א' שאינו הדר אבל באתרוגים שלנו שרוב אלו שאנו קוראי' חזזית אינם נראים לעין מחמת דקותם וצריך להסתכל בהם הרבה כדי שיהיה נרגש בראיה שאדם אחד רואה האתרוג כלו הדר בלי שום רושם ואדם אחר שיש לו ראיה זכה יותר רואהו אינו נקרא זה כל שהו, והדר נקרא למי שהוא בידו כי מראיית עיניו עד ידו אינו נראה אלא כשמסתכל בו הרבה וכל שכן אחרים שרואים אותו אפילו הם אצלו שאינם מרגישים בו כי אם בהסתכלות טוב ונקרא הדר'.
וכ"פ המג"א לגבי חזזית3: 'והוא שיהיו נראים לעין כשאוחז בידו'. ולגבי שינוי מראה4: 'דוקא כשנראה להדיא לרוב בני אדם'.
וזה לשון אדמו"ר הזקן5: 'מכל מקום אפילו בחוטמו אין החזזית פוסל אלא אם כן יש בו שתי אבעבועות .. והוא שיהיו נראין לעין כשאוחזו בידו ולא שיהא צריך להשים עין עיונו עליהם עד שיראם וכן כל שינוי מראה אינו פוסל אלא אם כן נראה לרוב בני אדם בהשקפה ראשונה'
א"כ ראינו שגדר חזזית או שינוי מראה הפוסל הוא בתנאי שנראה לרוב בני אדם בהשקפה ראשונה כשאוחז ביד6.
שאלה: למדנו שכאשר יש שני מראות פסולים יש להחמיר לכתחילה גם מתחת לחוטם האתרוג. אמנם מצוי מאוד שסמוך לעוקץ בתחתית האתרוג יש נקודות ומראה פסול האם יש צד להקל?
תשובה: כתב באשל אברהם (בוטשאטש)7: 'ואולי גם בתחתית האתרוג סמוך לחבורו לאילן, כל שטח שלמטה לא שייך בו חזזית או מראה לפסול גם ביום ראשון, והקפידא רק במקום סיבוב בהיקף מלמטה למעלה. וביותר, ע"י שכתבו הפוסקים דהחשש רק בנראה להדיא. כן י"ל מסברא היטב'.
ולמעשה אכן כך פוסקים רבים ממורי ההוראה8 שאין להחמיר כאשר יש מראה פסול במקום שלא נראה כאשר האתרוג עומד כלפי מעלה.
אך לכאורה במקום שאפשר ראוי להחמיר, ובפרט שלא הובא קולא זו בפירוש בפוסקים שקדמו לו.
מחר נדון בעזרת ה' בשינוי מראה בפיטם או בשושנתא
הערות:
1 ח"ד סי' קיא ↩
2 ח"ג סי' מט ↩
3 סי' תרמח ס"ק ט"ז ↩
4 שם סקי"ח ↩
5 סי' תרמ"ח סכ"ב ↩
6 מורי ההוראה כתבו שיעורים שונים, כמה המרחק הראוי להחזקת האתרוג ביד מהעין, ובספרי העוסקים בד' מינים השיעורים הם בין 35-60 ס''מ. ויש שנקטו (אוצר ארבעת המינים ע' קצד והערה רצד) שהמרחק כפי שאוחז הד' מינים בשעת הנטילה, מבלי לקרב אל העין ↩
7 סי' תרמח ↩
8 כמובא בספרי המלקטים על כשרות הד מינים, ראה נטעי גבריאל פל"ב אות טו. ועוד ↩
[4] (הלכה 367)
פרי עץ הדר - אתרוג [ד]
שאלה: מה דין שינוי מראה על פיטם האתרוג?
תשובה: בהלכה מספר 364 למדנו על מחלוקת הראשונים מה נקרא חוטם האתרוג שבו יש להחמיר בכל שהוא של מראה פסול, וראינו שלשיטת הרמב"ם1 החוטם הוא דד [=פיטם] האתרוג שבו יש להחמיר בחזזית ושינוי מראה.
יש שלמדו2 בדעת המחבר שכתב3: 'מחוטמו ואילך, דהיינו ממקום שמתחיל לשפע עד הפיטמא, פוסל חזזית וכל שינוי מראה בכל שהוא', שכוונתו להחמיר גם לדעת הרמב"ם שהדד נקרא חוטם, ודבריו 'עד הפיטמא' כוונתו עד ועד בכלל. ולכן כתבו שלמעשה יש להחמיר בפיטם כמו בחוטם ולכן שינוי מראה בפיטם פוסל.
מאידך יש שכתבו4 שהפיטם אינו בכלל החוטם, ולכן יש להתיר במראות הפסולים בו. וביארו שהטעם שיש להקל במראה פסול על הפיטם הוא עפ"י השיטה שגם כשניטל הפיטם האתרוג כשר, ממילא ודאי שגם אם לא ניטל אך יש בו מראה פסול, הרי זה כשר, ולכן כתבו לחלק בין מראה פסול על הפיטם בחלק התחתון של הפיטם שחסרונו פוסל, לבין החלק העליון של הפיטם שלדעתם חסרונו אינו פוסל.
אמנם יש שכתבו5 שגם באם נאמר שכשניטל הפיטם כשר, מ"מ כל זמן שהפיטם קיים כל מראה פסול שבו פוסל האתרוג, כיון שאין זה הדר.
[ויש שכתבו6 שבפיטם שהוא ממש בצבע והמשך של חוטם האתרוג, בו יש להחמיר ככל שאר דיני מראות חוטם האתרוג. אך7 פיטם שהתייבש, כך שהוא יבש כעץ בו אין חומרות של נקודות שחרות].
ולמעשה אדמו"ר הזקן8 כתב לגבי האומרים שפסול אפילו בניטל רק החלק העליון של הפיטם - השושנתא: 'שאין הלכה כדבריהם מכל מקום טוב לחוש לדבריהם במקום שאפשר, דהיינו שאם יש לפניו שני אתרוגים שוים בנוי והדור ובאחד מהן נטל השושנתא אזי יקח אותו שיש בו השושנתא, אבל אם אותו שיש בו השושנתא אינו מהודר ומפואר כל כך כמו אותו שנטלה ממנו השושנתא, יקח את המהודר ואת המפואר יותר אעפ"י שאין בו שושנתא, שהעיקר כסברא הראשונה'.
ומכיון שדעת המתירים מיוסדת על כך שניטל מותר, א"כ לדברי אדמו"ר הזקן שאפילו בניטל השושנתא יש לחוש לכתחילה לדברי האוסרים9, ע"כ כאשר באים לבחור אתרוג יש להעדיף לכתחילה10 אתרוג שאין בו מראה פסול אפילו בפיטם11.
הערות:
1 הל' לולב פ"ח ה"ז ↩
2 ראה מחצית השקל סוף סי' תרמח ד"ה דע שכתב: 'וכן משמע לשון שו"ע, שכתב עד הפטמא, ופטמא מבואר בהגהת רמ"א ס"ז שהוא מה שקורין שושנתא, הרי דהדד בכלל חוטמו. וכן מבואר ברמב"ם [לולב] פ"ח דין ז וז"ל, עלתה חזזית כו', ואם על דדו אפילו כל שהוא פסול, ולכן צריך להשגיח על זה בדדו'. וראה גם ביאור הלכה סעיף יב ד"ה ממקום ↩
3 סי' תרמח סי"ב ↩
4 מנחת פתים בסי' תרמח בסופו. ומהרש"ם בשו"ת ח"ז סי' קסז וראה נטע שורק סי' נו. ובחיים וברכה כתב ש(למרות שהמהרש"ם חזר בו וכתב 'שאינו מחליט להקל', אעפ"כ) חיזק הגאון הרב חיים מבריסק את הדיעה להתיר ונימוקו שהפיטם הוא כעץ בעלמא ולא נחשב מגוף האתרוג, אך לדינא לא גילה דעתו בזה. וראה גם כדברים האלו בדברי האשל אברהם (מבוטאטש) לגבי שינוי מראה על העוקץ ↩
5 חיים וברכה (נדפס בהוספות למטה אפרים) אות פ סי' רס, וכתב שכ"כ למהרש"ם ובעקבות זה חזר בו המהרש"ם מהיתרו, ולכן למעשה הציע בחיים וברכה לקלף את מקום השינוי מראה ↩
6 ראה הליכות שלמה מועדים פ"י אות יט, וכתב שכל דברי הפוסקים להקל כשנחסר קצת מהפיטם הוא דווקא בפיטם יבש כעץ, אך פיטם שמראהו כמראה אתרוג, יש לו כל דיני אתרוג ונפסל כשחסר ↩
7 ראה גם בספר ארבעת המינים למהדרין (עדס) עמ' שכח ↩
8 סי' תרמח סי"ז ↩
9 ובפרט לדברי אדמו"ר הזקן בסי' תרמ"ח שם, ותרמ"ט סי"ז שבנשבר כל הפיטם: 'אין פיסולו מחמת חסרון בלבד אלא מחמת שאין זה הידור' ↩
10 ולהעיר ג"כ מהליכות שלמה שם אות כ שאם יש מראה שחור הנראה לעין ראוי שלא ליטלו למצוה. וכ"כ בנטעי גבריאל פל"ד אות ד שלכתחילה להקפיד שלא תהי' חזזית על עץ הפיטמא, או לקלף את זה. וראה גם אוצר ארבעת המינים (לונדון התשפ"ב) ע' קצא ↩
11 ואודות נקודה שחורה בשושנתא: למדנו שיש שהתירו אפילו שינוי מראה על הפיטם, ולדעתם ודאי שבשושנתא אין פסול של שינוי מראה, אך גם לדעות שיש להחמיר בפיטם, והוא נכלל בגדר חוטם האתרוג, מ"מ לגבי השושנתא שהיא כעץ בעלמא ואין לה מראה אתרוג הרי שלכאורה אין בה פסול של שינוי מראה קטן. ראה בארבעת המינים למהדרין (עדס) עמ' שפב. וראה גם לגבי חזזית בשושנתא או שינוי מראה בעוקץ באשל אברהם (בוטשאטש) סימן תרמח, שנטה להקל ↩
[5] (הלכה 368)
פרי עץ הדר - אתרוג [ה]
בהלכות הקודמות עסקנו במקרים שנראה על האתרוג חזזית או שינוי מראה, באיזה מצבים זה פוסל את האתרוג, אך השאלה היא מהי החזזית, ואיזה מראה פסול מצוי כיום?
חזזית - המשנה במסכת סוכה1 אומרת: 'עלתה חזזית פסול'. ופירש רש"י: 'חזזית - כמין אבעבועות דקות'. והרא"ש2 הוסיף: 'והוא שיש בהן ממש שמקומו ניכר במשמוש שהוא גבוה משאר האתרוג'.
וכתב הפרי מגדים3 שהוא: נולד מעיפוש הפרי'. וראה בחידושי הצ"צ4 שהאריך לדון בשיטות הפוסקים בפירוש החזזית.
אלא שלמעשה כבר כתב הפרמ"ג שם: 'ודע דחזזית זה אכתי איני יודע מהו, כי לפי הנראה הוא שמקומו אבעבוע או גרב ..'.
ובנוסף כתבו הפוסקים5 שבימינו אין החזזית מצויה כל כך6, ולכן לא נאריך בזה, אך חשוב להבהיר שכשרואים שינוי על קליפת האתרוג יש לבדוק אצל מורה הוראה שאינו חזזית.
שאלה: אתרוג שיש בו צבע משונה כגון צבע שחור או לבן מה דינו?
תשובה: מראה שחור - הגמרא במסכת סוכה7 אומרת: 'תא שמע: אתרוג תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, כושי, לבן, ומנומר - פסול'.
הרא"ש מסכת סוכה8 כתב: 'כושי ולבן אם הם במקום אחד ברובו של אתרוג כמו חזזית, ואם הוא בשנים ושלשה מקומות היינו מנומר'.
וכ"כ הטור9: 'ואם הוא שחור או לבן במקום א' פסול ברובו, בב' או בג' מקומות דינו כחזזית ליפסל אפי' במיעוטו'.
וכ"פ המחבר10: 'אם הוא שחור או לבן במקום אחד, פוסל ברובו; בשנים או בשלשה מקומות, דינו כחזזית ליפסל אפילו במיעוטו'.
וזה לשון אדמו"ר הזקן11: 'אתרוג המנומר פסול שאינו הדור איזהו מנומר שיש בו כמה גוונים כגון שחור ולבן שאינו ממראה האתרוג ואפילו גוון אחד בשני מקומות באתרוג הרי זה כמנומר ופסול אף אם אין בהם אלא מיעוט האתרוג אבל אם גוון הפסול הוא במקום אחד בלבד אינו פוסל אלא אם כן יש בו רוב האתרוג או חציו כמ"ש גבי החזזית שדין שינוי מראה כדין חזזית לכל דבר'.
ומלשון אדמו"ר הזקן שכתב כגון שחור ולבן שאינם ממראה האתרוג, מובן שכל צבע שאינו מראה הרגיל להיות באתרוג, עלול לפסול, וכמ"ש הפמ"ג12: 'מראה אתרוג הוא כחלמון ביצה ושעוה כדומה, עיין תוספות [סוכה] לא, ב [ד"ה הירוק]. ומשמע שאר מראות הכל פסולים, ושחור ולבן בסעיף י"ו הוא לאו דוקא'.
א"כ למעשה מראה שחור13 או לבן פוסל משום שאינו הדר, ולכן מראה כזה בחטמו פוסל בכל שהוא, ומתחת לחוטם לכתחילה פסול כשיש שני מראות פסולים. ולגבי שאר צבעים חריגים צריך לעשות שאלת חכם14.
הערות:
1 לד, ב ↩
2 פ"ג סי' טו ↩
3 או"ח א"א סי' תרמח ס"ק יט ↩
4 על הש"ס דף עג, ג ואילך ↩
5 ראה הנסמן בפסקי תשובות סי' תרמח אות י. וראה ארבעת המינים למהדרין (עדס) עמ' שסד. ועוד ↩
6 בספר פרי עץ הדר (ליברמן) כתב בעמ' סט שבאתרוגי שנת שמיטה בהם אין טיפול באתרוג, מצוי יותר כעין יבלות בפרי, שיתכן שהם החזזית ↩
7 לו, א ↩
8 פ"ג סי' כב ↩
9 או"ח סי' תרמח ↩
10 שו"ע או"ח סי' תרמח סט"ז ↩
11 סי' תרמח סכ"ו ↩
12 או"ח א"א סי' תרמח בסוף הסימן וכ"כ בס"ק ז וס"ק יח ↩
13 להעיר שבהלכות שלמה סוכות פ"י אות כ בהערה ל כתב שהנקודות השחורות המצויים כיום אינם נחשבים למראה שחור שפסלו הפסוקים. כמו"כ יש להעיר גם מדברי התרומת הדשן שכתב שבמקרה שיש מראה על האתרוג אלא שהוא מצוי באתרוגים, הרי הוא נחשב למראה אתרוג. ולכאורה כיום מאוד מצוי נקודות שחורות, אך ראה בהלכה 369 שי"ל שהתירו זה רק כאשר הוא לא מחמת האתרוג עצמו, וזה אינו ודאי בנקודות המצויים כיום, וראה ספר פרי עץ הדר (ליברמן) ע' עא ↩
14 ראה מה שדנו הפוסקים (שו"ת פני אריה סי' ה. שערי תשובה סי' תרמח ס"ק כא. חכמת שלמה על השו"ע. ביאור הלכה על סט"ז. חיים ושלום אות א, אות כ, ואות שב. ובכ"מ) לגבי מראות שונים כגון אדום וכחול וחום ואכמ"ל ↩
[6] (הלכה 369)
פרי עץ הדר - אתרוג [ו]
בלעטלאך
שאלה: מצוי בהרבה באתרוגים כתמים בצבע בהיר שנקראים בלשון ההלכה פלא"ט מאל, ובלשון העם 'בלעטל' מה דינם?
תשובה: כתוב במנהגי מהרי"ל הלכות אתרוג: 'אמר מהר"י סג"ל היינו הכתמים לבנים דנראו באתרוג. ויש מהן שבאין מן העלין או מענפי האילן ואינן פוסלין. אך סימן חזזית דפסול היינו שהן גבוהין והאתרוג שקוע ביניהן'.
וכ"כ המבי"ט1: 'וכן באתרוגים שלנו שהוא מצוי ליגדל בהם נקודות קטנות כל שהן אינן גרב שמה שהוא כעין גרב הוא שמעצמות האתרוג הוא נולד אותה הנקודה כמו תפוח או סרוח או מנומר או ירוק וזה שאנחנו קוראים חזזית אינו מרעותא של האתרוג אלא מן הקוצים ברקני' שבאילן האתרוג שעוקצין בו ובאותה העקיצה כשהוי גדל באילן משתנה מקום העקיצה ונעשה מקומה כמו אדום וקורין אותו חזזית ואינו אלא מצד העקיצה לא מצד ריעותא שבאתרוג שנקר' חזזית כמו גרב שבאד' דמתרגמינן חזזן שהוא מרעותא שיש באד' תוך גופו וממנה פורח לחוץ אותו גרב שהוא חזזית. ואפילו בחזזית עצמה שהוא כעין גרב אינו פסול בכל דהו אלא כשהיא כל דהו שיש בו ממשות שמקומו ניכר במשמוש כמו שכתוב באורח חיים סימן תרמ"ח וכתב הרא"ש שמקומו ניכר במשמוש שהוא גבוה משאר האתרוג וזה שקורין חזזית באתרוגין שלנו רוב אותם שיש בהם כל שהו אינו ניכר מקומן במשמוש ואינו גבוה משאר האתרוג אינן פסולי' וטוב הוא ליצא בהן ידי חובה שהוא קנוי בממונו מלרדוף אחר זה שאין בו אח' מאלו ואינו שלו וצריך שיקנהו לו במתנה ואולי אינו גומר בלבו להקנותו ונמצא שאינו יוצא ידי חובת נטילת לולב ואתרוג'.
אך בתרומת הדשן2 כתב טעם אחר: 'אמנם העולם נוהגים בפשיטות להכשיר אותו פלא"ט מא"ל, ואפי' שהן מורגשים במשמוש יד. ואפשר דסמכינן אהא דכתב אשירי חזזית דפסול היינו חברבורות שמורגשים במשמוש היד. וכתב אח"כ בשם הראב"ד, דחזזית איכא ממראה האתרוג כשר. והני פלא"ט מא"ל שכיחי ורגילי, חשיבי מראה האתרוג, ולא מיקרי אינו הדור משום כך וצ"ע'.
נמצאנו למדים שהפוסקים כתבו שיש צד להחמיר כאשר יש שינוי שבולט מהאתרוג. וכתבו שני אופנים בהם יש צד להקל בשינוי מראה: א) כאשר השינוי לא מגיע מהאתרוג מעצמו. ב)כשאר הרגילות גורמת שאין זה שינוי מראה.
ולהלכה המחבר כתב3: 'חזזית הוא כמו אבעבועות, ויש בו ממש שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מאתרוג'. וכתב על זה הרמ"א בהגה: 'ולכן יש להכשיר אותו חזזית שקורין בל"א מו"ל, לפי שאינן גבוהים משאר האתרוג, ויש מי שכתב דיש להכשירם מטעם דנחשבים מראה אתרוג, מאחר דרגילים להיות הרבה כך'.
א"כ הרמ"א הביא את ב' שיטות ביחס לשאלה האם ניתן להקל בבלעטל כאשר הוא גבוה ובולט מהאתרוג.
ולמעשה כתב האליה רבה4: 'גם בתרומת הדשן גופי' סי' צט חוכך בזה להחמיר, לכן אין להקל בדאפשר'. וכ"כ בשערי תשובה5: 'וכיון שהניח בצ"ע, שלא בשעת הדחק אין להקל במורגשים במשמוש היד'. וכ"כ המשנה ברורה6.
אך למעשה אדמו"ר הזקן הביא את שני הטעמים, וכתב7 להקל גם כאשר הבלעטל בולט וגבוה מהאתרוג. וז"ל: 'אין החזזית ולא שינוי מראה פוסלין אלא אם כן נולדו מעצמות האתרוג, אבל אם מחמת שעוקצים אותו קוצים נעשו בו מקומות אדומים ועקומים כשר. וכן אותן חזזית שקורין בלא"ט מו"ל - יש להכשיר, אפילו יש בהן ממשות שמקומן ניכר במישוש היד שהן גבוהין מהאתרוג, לפי שהן נחשבין ג"כ מראה אתרוג מאחר שרגילות הוא להיות כך הרבה אתרוגים - אין זה שינוי גדול'8.
א"כ למדנו שלמרות שהאתרוג נפסל בשינוי מראה, אעפ"כ ישנם שינויים שאינם פוסלים את האתרוג כמו שמצוי מאוד - 'בלעטלאך' ואפילו אם הם בולטים אין בזה כל חשש.
הערות:
1 ח"ג סי' מט ↩
2 סי' צט ↩
3 בשו"ע או"ח סי' תרמח סי"ג ↩
4 שם ס"ק כה ↩
5 שם ס"ק כג ↩
6 שם ס"ק נ ↩
7 שם סכ"ג ↩
8 צ"ע האם כוונת אדה"ז שיש שני טעמים וכל טעם לבדו מספיק (וסובר אדה"ז שבלעטל נחשב מעצמות האתרוג). או משילוב של שני הטעמים של המבי"ט ותרומת הדשן, רוצה אדה"ז ללמדנו שרק כשיש שני התנאים היינו חיצוני ומראה אתרוג רק אז מותר ↩
[7] (הלכה 379)
ענף עץ עבות - הדס [א]
שאלה: מהו ההדס אותו עלינו לבחור לכתחילה?
תשובה: הגמרא במסכת סוכה1 אומרת: 'תנא: עץ עבות - כשר, ושאינו עבות - פסול. היכי דמי עבות? אמר רב יהודה: והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא. רב כהנא אמר: אפילו תרי וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא, לההוא הדס שוטה קרי ליה'.
א"כ למדנו בגמרא שמדיני ההדס שיצאו כל השלושה עלים ממקום אחד, וזהו מה שנקרא כיום 'משולש'.
אלא שנחלקו הראשונים מהו שיעור העבות הנצרך בהדס, וכדלקמן:
א) יש שכתבו שצריך שכל העלים שבכל אורך שיעור ההדס יהיו עבות, וזה לעיכובא.
וכמ"ש הר"ן2: 'משכחת לה בהדס מצראה. הגדל על המצר אבל בהדס דעלמא שנשרו מקצת עליו לא נתפרש דינו ויש מי שאומר שצריך שיהא כולו עבות ואם נשר מכל שיעורו אפילו עלה אחד פסול.
וכ"כ הטור3 בשם הגאונים: 'כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. וכ"כ המגיד משנה4: 'ואני אומר כולן בדוקא דהא כל מה שאינו עבות הוה ליה כמין אחר ונחסר השיעור'.
וכ"כ הכלבו5 בשם בעל ההשלמה: 'וכתב עוד דכל ג' טפחים של הדס בעיא עבות'6.
ב) אך יש שכתבו שאמנם לכתחילה ראוי שיהיה כולו עבות אך כשר גם כאשר רק רובו עבות.
וכמ"ש הראב"ד בתמים דעים7: 'מיהו בעינן כוליה שיעורא דהדס שיהא עבות למצוה או רובו לעיכובא'. וכ"כ בהשגותיו על הרמב"ם שם. והרא"ש8 הביא את הראב"ד והכריע כדבריו.
וכ"כ הכלבו9: '..ומדברי הריא"ף ז"ל נראה דלא בעיא עבות בראש כל אחד אלא ברובה סגי בין שיהיה בראשו או בסופו ובמעוט פסול'.
ג) ויש שכתבו שאמנם לכתחילה ראוי שיהיה כולו עבות אך כשר גם אם רק בראשו יש ג קינין עבות.
וכמ"ש רב סעדיה גאון10: 'בכל קן מקיניו יהיו ג' עלים מסודרים ואם לא נמצא הקנה כולו באופן זה מספיק בג' קינין בראשו שיהיו באופן זה וכו'.
ולהלכה כתב המחבר11 כדעת הראב"ד והרא"ש: 'למצוה בעינן כל שיעור אורך ההדס שיהא עבות, ולעיכובא ברובו'. וכ' רמ"א - 'ואפילו אינו בראשו'.
וכ"כ אדמו"ר הזקן12: 'ולכתחלה מצוה לחזר אחר הדס שכולו עבות דהיינו שכל הקינים של עלין היוצאין בכל אורך שיעורו שהוא שלשה טפחים כמו שיתבאר בסי' תר"נ יש בכל קן וקן שלשה עלין ומ"מ אם אין כולו עבות כיון שרובו עבות דהיינו שרוב קינים של עלין היוצאין בתוך אורך שיעורו שהוא שלשה טפחים יש בכל אחד ואחד מהם שלשה עלין הרי זה כשר ומותר לברך עליו לכתחלה'.
א"כ כאשר בוחרים הדסים לכתחילה יש לחפש הדסים שבכל אורך השלוש טפחים [העליונים13] הם משולשים, אך במקרה שההדס משולש רק ברובו יצא ידי חובה.
הערות:
1 לב, ב ↩
2 סוכה טו, ב מדפי הרי"ף ↩
3 או"ח סי' תרמו ↩
4 הל' לולב פ"ז ה"ב ↩
5 סי' עב ↩
6 אך יש שכתבו שאמנם צריך עבות בכולו אך כשהיה בכולו ונשר כשר. ראה שיטת הרא"ה שהובאה בר"ן ↩
7 סי' רכח ↩
8 סוכה פ"ג סי' י, וראה גם בשו"ת הרא"ש כלל כד סי' יא ↩
9 שם ↩
10 בסידורו ע' רלה ↩
11 או"ח סי' תרמו ס"ה ↩
12 או"ח סי' תרמו ס"ג ↩
13 ראה מ"ש בספר ארבעת המינים עפ"י שוע"ר (ויינר) ח"א ע' צד אות ד שי"ל שזו הסיבה שאדמו"ר הזקן השמיט אודות רובו עבות מ"ש הרמ"א: 'אפילו אינו בראשו', די"ל שס"ל לאדה"ז דדין העבות שווה לדין יבשו או נשרו עלים שבראשו שס"ל שאינו הדר כמבואר בסי"א. ועכ"פ בנדון דידן שלכתחילה ראוי שיהיה כולו עבות יש להדר שיהיה שיעור ג' טפחים בראשו. וכ"כ לנו הרא"א שלכתחילה ראוי להדר שיהי' העבות בג' טפחים העליונים ↩
[8] (הלכה 380)
ערבי נחל - ערבה [א]
שאלה: על מה חשוב להקפיד בבחירת ערבה?
תשובה: הגמרא במסכת סוכה1 במשנה אומרת: 'ערבה .. נקטם ראשה, נפרצו עליה, והצפצפה - פסולה. כמושה, ושנשרו מקצת עליה, ושל בעל - כשרה'.
א"כ פשטות דברי המשנה שכאשר נקטם ראש הערבה היא פסולה.
וכן נקטו הראשונים להלכה כמ"ש הב"י2 בדעת הרי"ף (והרא"ש) שהעתיק משנה זו בהלכותיו, ושכן דעת הרמב"ן3 וכ"פ הטור.
אלא שהרמב"ם4 כתב: 'ערבה שנקטם ראשה כשרה'.
וכתב המגיד משנה לבאר את הרמב"ם: 'אעפ"י ששנינו במשנה נקטם ראשה פסולה, רבינו סובר שכשם שנדחה פסול קטימת ההדס מההיא דרבי טרפון וכמ"ש למעלה ה"ה לפסול קטימת הערבה שהוא נדחה שדרך אחד להדס וערבה. אבל אין נראה כן מן ההלכות[=הרי"ף] שהרי כתבו משנה זו דערבה כפשוטה בלא דחיה וכן כתוב בהלכות הרי"ג אעפ"י שהכשירו בהדס נקטם ראשו וזה דעת הרמב"ן ז"ל לחלק ביניהן. ונתן טעם לדבר מפני שהדס כל הדרו בעבותו שעליו חופין את עצו ואין קטימת הראש נכרת בו אבל בשאר המינין קטימת הראש נכרת בהן ופוגמת בהדרן ע"כ'.
להלכה המחבר כתב5 בסתם [=היינו שכך הלכה למעשה] כרוב הראשונים, ובתור י"א הביא את הרמב"ם, וז"ל: 'ערבה שיבשה או שנשרו רוב עליה או שנקטם ראשה, פסולה; אבל כמושה או שנשרו מקצת עליה, כשרה; והרמב"ם מכשיר בנקטם ראשה'.
ולגבי נקטם ראשה כתב הראב"ד6: 'אין הפסול בעלין אלא בראש הבד עצמו'7 והמגן אברהם8 העתיקו להלכה, וז"ל: 'שנקטם ראשה. פי' שנקטם עצו'.
ולמעשה אדמו"ר הזקן הביא9 דברי המגיד משנה, שחילק בין הדסים שמעיקר הדין כשר בנקטם הראש, לערבה שבה פוסלים בנקטם הראש, ובדיני הערבה10 כתב: 'ערבה שנקטם ראשה דהיינו שנקטם ראש העץ עצמו שהעלין גדילין בו פסולה לפי שאין זה הדור ולכך צריך ליזהר מאוד כשהבדין של ערבה ארוכין יותר מדאי ורוצה לקצצן שלא יקצצן בראשם אלא למטה במקום שהן מתחברים להענף'.
כלומר אדמו"ר הזקן כתב רק את שיטת הראשונים שפסלו ערבה שנקטם ראשה, ולא הזכיר כלל את שיטת הרמב"ם, וכן פסק כהמג"א שפסול נקטם ראשה הוא לא בעלים העליונים אלא בעץ שבראש הערבה, שרק כשהוא קטום הערבה פסולה, ולא כשנשרו העלים שלמעלה.
א"כ למדנו שיש לבחור ערבה שהיא שלמה לגמרי למעלה, ולא נקטם מראש העץ כלום.
שאלה: מה הסיבה שיש מהדרים לחפש ערבה שיש בה לבלוב?
תשובה: מכיוון שלמדנו שערבה שנקטם ראשה פסולה, יש רבים שנהגו לקחת ערבה שבה יש לבלוב למעלה שזה מורה שהערבה לא נקטמה.
מנהג יחסית חדש זה הובא בהרבה מהאחרונים, וראה תשובות והנהגות11: 'וראוי ליזהר מאד בערבה שיהא לה 'לבלוב' והיינו עלה קטן וצר יוצא בראש ענף הערבה, שכפי ששמענו מצוי במדינתנו (דרום אפריקה) שבקיץ נופל הראש, ונקטם ראשו בערבה פסול, וכיון שברוב העולם סוכות אחרי הקיץ, מצוי דנקטם וע"כ צריך לבלוב. מיהו אף אם נקטם אין דעתי לפסול כשאינו ניכר לכל אחד, דשורש הפסול בנקטם שאינו הדר, וכיון שלאחר שנשר גדל ולא נראה בו החסרון מסתברא שכשר בדיעבד, אף אם מעיקרא נשר ראשו, כיון שלא ניכר. ובלאה"כ אם תמרה עלתה בראש הדס אין פסול שזהו הידורו, וכן בערבות אלו כשגידולם כן לא פסלינן וראשו כפי המקובל אצלנו'.
גם בהליכות שלמה12 כותב שכבר נהגו כן בירושלים להדר אחר 'לבלוב'13.
אך יש14 שהדגישו ש'קהל ישראל עד דור האחרון לא חיפשו ערבה עם לבלוב' וודאי שגם ערבה שנפל הלבלוב בדרך הגידול בעץ היא כשרה ומהודרת.
ופוסקי דורנו כתבו כמה טעמים לכך: א) כשאין הקטימה ניכרת לא נחשב קטום15. ב) מחמת החום ע"פ רוב הלבלוב נופל בעוד הערבה על העץ, והשוו זה לדין פיטם שנפל וקוצים שפצעו את האתרוג בעודו על העץ בדרך גדילתו16. ג) הלבלוב דינו כעלה ולא כעץ הערבה ולמדנו שרק כשנקטם מהעץ נפסל17.
א"כ למדנו שיש הידור חדש למצוא ערבה עם לבלוב אך ודאי כשר למהדרין גם ערבה שלמה ללא לבלוב.
הערות:
1 דף לג, ב ↩
2 סי' תרמז ↩
3 בהשגותיו על הלכות לולב להראב"ד סי' ה ↩
4 הל' לולב פ"ח ה"ו ↩
5 סי' תרמז ס"ב ↩
6 תמים דעים סי' רלא ↩
7 וראה גם דברי הרא"ש סוכה פ"ג סי' ב: 'הדס והערבה אין העלין העליונים יוצאים מראש הבד, אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד' ↩
8 שם ס"ק ב ↩
9 סי' תרמו סי"א ↩
10 סי' תרמז ס"ד ↩
11 ח"ג סי' קפז ↩
12 פ"י דבר הלכה אות כג ↩
13 ראה גם בילקוט יוסף מועדים דיני ההדס והערבה ס"ט ↩
14 ראה אבן ישראל ח"ט עמ' קכה ↩
15 ראה לעיל בדברי התשובות והנהגות שם, וראה גם באבן ישראל שם ↩
16 הליכות שלמה שם הערה כב. וראה גם פרי עץ הדר (ליברמן) עמ' שמ. וראה מה שהאריך בזה בס' תורת ד' מינים (שנעבאלג) ח"ב סימנים ז - ט ↩
17 ראה הליכות המועדים - ארבעת המינים (עוז והדר) פ"ה ע' עז ↩
[9] (הלכה 381)
https://did.li/Shonehalacha
כפת תמרים - לולב [א]
שאלה: רבים נוהגים לקחת לולב שיש בראשו קליפה חומה הנקראת קארע, מדוע אין צורך להוריד את הקארע כדי לראות אולי יש חשש פסול בראש הלולב?
תשובה: כתבו התוספות1: 'מצא ר"י בתשובת הגאונים ניטלה התיומת אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנה והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיומת, וכ"מ מתוך הלכות גדולות (הל' לולב לד ע"ג) שרוצים לפרש כן ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאין אותן שיש להם תיומת כזה אפי' אחד בה' מאות, וי"ל שאף לדבריהם אין פסול אלא שהיה מתחילה כענין זה ונחלק שנשתנה מברייתו'.
וכתב הבית יוסף2 לבאר: 'ונראה דמיירו בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלין שכל עלה מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב והם נקראים הוצין ולפי מה שמצא ר"י בתשובת הגאונים צריך ששני הוצין אלו יהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאילו הם גוף אחד וזה דבר שאינו נמצא בארצם אבל אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדום בלולב מצד פניו שהוא מחבר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאילו הוא עץ אחד בלי שום פירוד ..'
א"כ ראינו שלפי פירוש הבית יוסף בדברי הגאונים יש חשש כשאר מורידים את הקארע.
וכ"כ המאמר מרדכי3: 'כמה פעמים ראיתי שמפרידין העלין העליונים זה מזה כדי לבדוק אם העלה האמצעי נחלק ונמצא חומרו קולו דהא לפי' הגאונים כל שנפרדו העלין העליונים זה מזה מקרי נחלקה התיומת והרי נמצאים הרבה אצלינו שכלין למעלה בב' עלין והם דבוקים זה בזה ע"י דבר אדום וכמ"ש מרן ז"ל בב"י יעו"ש ובבדיקתם אחר העלה האמצעי אם נחלק גבו אם לא הרי הם מפרידין ב' עלין העליונים ולכן הרוצה לבדוק העלה העליון יזהר שלא להפריד העלין זה מזה אלא יכול לבדוק אותו בראיה בעלמא וכל שרואה שם דיבוק ע"י דבר אדום וכיוצא לא יגע בו כדי שלא להפריד העלין הדבוקים שהרי מן הסתם אז לא נחלק העלה האמצעי ואם נחלק לא נחלק כי אם מעט כנ"ל ועט"ז'.
ואמנם הביכורי יעקב4 (למרות שאודות הקארע בעלים האמצעים כתב כדבריהם: וז"ל 'ומ"מ אם אפשר למצוא לולב שעדיין מחוברין עליו העליונים ע"י אותו אדום שקורין פאסט, הוא מצוה מן המובחר, שבזה יוצא אליביה דכל השיטות. וכש"כ שאין לו להפרידם לראות אם יש להם ב' עלין שוין שקורין ב' תיומות, דגם אם יש להם מ"מ כשר אפילו לב"י אליביה דהגאונים, כיון שעדיין מחוברין הן..'. אך מ"מ לגבי לולב שכולו מכוסה כתב5: 'לפעמים נמצאים לולבים, בפרט באותם הגדלים במדינתינו, שמחוברים כל העלים זה בזה ע"י אותו אדום שקורין פאסט בל"א, והלולב עי"ז הוא כמקל. ולענ"ד אין נכון לטלו כן, שהרי בעינן בלולב טפח כדי לנענע בו יוצא חוץ לאגד, שמה שבתוך האגד אין ראוי לנענוע כמבואר בסוכה דף ל"ב (ע"ב). ומזה הוכיח הריטב"א שם דף ל"ח (ע"א ד"ה אמר רבא וכן ללולב) דנענוע הלולב הוא קשקוש העלין דוקא, ולא כדעת הגאונים שהוא הולכה והבאה לבד, ע"ש. וכיון שמחוברים העלים זה בזה הם כמו בתוך האגד ואין ראוי לנענע, ולכן צריך להפריד רוב העלים. אכן ג' העלים העליונים לא יפריד זה מזה כמש"כ ס"ק ט. ועיין בט"ז ר"ס תרנ"א (סק"א) דמטעם זה דצריך נענוע כתב שלא יאגוד הלולב למעלה שיעכב נענוע העלין, כש"כ בזה שמחוברים לגמרי, ותמהני שלא הזכירו הפוסקים מזה, ולכן בודאי צריך להפרידם'.
אך ברוח חיים6 כתב על הביכורי יעקב: 'ומילתא כדנא כמו זר נחשב בעיני בני ספרד והוא ענין מן הקצה אל הקצה, ועיין להרב ערך לחם ויד אהרן ושולחן גבוה ..'.
וכן השד"ח7 העיד שכך מנהג הספרדים להשתמש בכזה לולב. וכן נהגו גם כו"כ מגדולי ישראל האשכנזים וראה ביבקש תורה8 שכתב שכן נהג הגרי"ח זוננפלד, ושכן הורה הגר"ש וואזנער.
א"כ נמצאנו למדים שמנהג קדמון היה להשתמש בלולב עם קארע, ולגבי החשש שאולי מתחתיו יש בעיה, מצאנו שני ביאורים: א) שאין לחשוש לכך כי מן הסתם לא נחלק9. ב) גם אם מתחתיו הוא נחלק מ"מ כל עוד הוא מכוסה ומחובר בקארע מדרך גידלו אין בעיה בנחלק תחתיו כי נחשב מחובר ע"י הקארע10. (וגם הביכורי יעקב ששלל לולב שכולו עטוף בקארע הוא מצד הנענוע ולא מחשש פסול בו).
וכן מנהג הרבי11 וכפי שניתן לראות בתמונה של הרבי המצורפת. ומובא שכן הורה הרבי הריי"ץ שיביאו לו לולב ש: 'און אויף דער אנדער זייט זאל זיין נאך די מאך', (=שמעבר השני יש עדיין הקארע).
סיפר הרב איצ'ה מאיר גוארי' שיחי' (שעסק בהבאת הלולבים לרבי) ששאל את הרבי, על כך ששמע שהרבי רוצה רק לולב עם קארע, והרבי ענה לו שזה נכון, ושאל הלא לא יודעים מה מתחתיו, והרבי ענה שהרי זה כמו שהוא מתחלת ברייתו (דהיינו, לכאורה, שזה לא אמור להיות בעיה), ושאל שוב, שהלא יכול להיות שבפועל ימצאו איזה בעיה מתחתיו (דהיינו אם הקארע יפול מאיזו סיבה), והרבי ענה שהלא זה כבר יהיה ביום השני (יום הראשון הי' בשבת באותה שנה). [וכמובן שזה הי' בנוסף לשאר הקפדות - הקפדנו להביא לולבים שהקארע הי' חזק, ולא רפוי. וכן שלא תהי' בראשו עקמומית כהתחלה של קנעפלאך. וכן רק ישר שהלולב לא יהי' עקום לאיזה צד שהוא. ושיהי' ירוק וטרי עד למטה מטה. ולא דק מאד רק שיהי' סכום חשוב של עלים - כפי היכולת].
א"כ ראינו שישנו מנהג קדום לקנות לולב בדווקא שיש בו קארע - וכן הנהגת רבותינו נשיאינו - ואין לחשוש שמתחת הקארע יש פסול.
הערות:
1 בב"ק צו, א בד"ה נחלקה התיומת ↩
2 או"ח סי' תרמה ↩
3 סי' תרמה ס"ק ד ↩
4 סי' תרמה ס"ק א, וסק"ט ↩
5 (פלאג'י) סי' תרמה ס"ק א ↩
6 כללים מערכת הלמד כלל קמא אות מח ע' שצח, ואסיפת דינים מערכת ארבע מינים סי' ב אות א ע' תרפה ↩
7 (קויפמן) ע' 19. וראה גם מבית לוי ב, לב ↩
8 ראה במאמר מרדכי הנ"ל ↩
9 ראה בכורי יעקב הנ"ל סק"ט, וקובץ מבית לוי שם, וראה פרי עץ הדר (ליברמן) עמ' קצ, וראה גם דברי הרבי דלהלן ↩
10 כפי שמובא באוצר מנהגי חב"ד חגה"ס ע' רעא ↩
[10] (הלכה 382)
סדר נענועים (1)
שאלה: מהו המקור לנענועים של ארבעת המינים בעת קיום מצוות נטילת לולב?
תשובה: המשנה במסכת סוכה1 אומרת: 'והיכן הוא מנענע בהודו..', ובהמשך המשנה מונה את שאר המקומות בהם יש לנענע בעת אמירת ההלל, אך המשנה לא מזכירה שיש לנענע גם בעת קיום המצווה וברכת נטילת לולב.
ויש שלמדו מכך שאכן אין צורך לנענע את הלולב לאחר הברכה והנטילה וכמ"ש בעל העיטור2: ומדלא אדכיר נענוע דברכה ש"מ עיקר נענוע בהלל היא אלא מי שאין לו לולב בשעת הלל מנענע בברכה. וכן הגהות מיימוניות3 הביא את שיטת הרבינו שמחה, וז"ל: 'אבל רבינו שמחה כתב דנענוע שלאחר נטילה לא מצינו לא בגמרא דידן ולא בירושלמי ולא בתוספתא רק בהלל.
אך הגמרא במסכת ברכות4 אומרת: 'דתניא: השכים לצאת לדרך - מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע5, מגילה וקורא בה, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא'. ובמסכת סוכה6: 'תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב'.
ובתלמוד הירושלמי מובא (לפי גירסת הראשונים אך לא נמצא בירושלמי שלפנינו) ש: 'רב אחא בריה דרב ממטי ליה ומייתו ליה ואמר האי בעיינה דשטנא'. (-שרב אחא כשהביאו אליו את ארבעת המינים, היה אומר על הנענוע שהוא חץ בעיני השטן).
ומגמרות אלו למדו הגאונים והראשונים שצריך לנענע גם אחר הברכה והנטילה, וכמ"ש הרי"ץ גיאת7: 'ואמר רב פלטאי בר אביי כו' .. שמנענעו בשעה שמברך דקא אמרינן רב אחא בריה דרב ממטי ליה ומייתו ליה ואמר האי בעיינה דשטנא, ודרבא אחא בשעה שמברך הוא, דאי ס"ד בהלל מי יכיל לאפסוקי ומימר אלא ש"מ בשעת ברכה .. הרי נתברר דכי תניא מביאין לו לולב ומנענע שלא בשעת תפלה תניא אלמא מברך עליו ומנענע ויוצא בו וש"מ נענוע גבי ברכה נמי איתיה וכן המנהג'.
וכ"כ התוס'8 וז"ל: 'ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרינן בפירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב, משמע דמנענע בתחלת הברכה אעפ"י שאינו יודע לקרות הלל. ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל'.
והרא"ש9 בשם ראבי"ה10 וז"ל: 'וראבי"ה הביא ראיה מן הירושלמי דגרס התם למה מנענע משום לנענע כחו של קטיגור רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך עליה ואומר גירא בעינא דשטנא ולאו אורח ארעא דלמא מיגרי ביה. ועוד כתב ראבי"ה דעיקר הנענוע כמו שיתבאר דינו נראה בעיני שהוא בשעת הברכה אבל נענוע דמתניתין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא ואההוא נענוע דמתני' מפרש בירושלמי למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור והדר קאמר רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך וכן משמע כד מברך ממטי ליה אבל בנענוע ראשון שהזכיר לא ממטי ליה אלא בנענוע בעלמא קא עביד ודומה להא דאמר רבי יצחק (ר"ה טז, ב) למה תוקעין וחוזרין ותוקעין וכו' כדי לערבב את השטן וההוא דישיבה עיקר כדפרישית בר"ה אע"ג דלאו על סדר ברכות הן והנהו דעמידה הן הערבוב וה"נ לענין נענוע'.
וכ"כ הר"ן11 על המשנה שכותבת והיכן הוא מנענע והזכירו רק הנענועים בהלל: 'פירוש על הנענועים שבשעת קריאת הלל שיילינן, דאילו בשעת נטילה פשיטא שיש לו לנענע שזהו עיקר מצוותו'.
ולמעשה סיכם את המחלוקת בשו"ת מהרלב"ח12: 'ובענין הספק השני והוא האם צריך לעשות כל אלו הנענועי' בשעת נטילת הלולב ג"כ דע לך כי יש מיעוט מהפוסקים מיעוטא דמיעוטא שסוברים שאין צריך ניענוע בשעת נטילת הלולב כי אם הגבהה לבד ומביאין ראיה לדבריהם ממה שלא נזכר במשנה שכן שנינו והיכן מנענע בהודו תחלה וסוף כו'. ואלו שעת נטילה לא קאמר ורוב הפוסקים רובא דמנכר כתבו דעיקר הנענוע הוא בשעת נטילת הלולב ובמשנה על הנענועי' שבשעת קריאת ההלל שיילי' דאלו בשעת נטילת פשיטא שיש לו לנענע שאז הוא עיקר מצותו כדאמרי' השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע, ואעפ"י שיש מי שדחה זאת הראי' מטעם דדוקא ביוצא לדרך דאין לו לולב בדרך ליטול בשעת קריאת ההלל צריך לנענע בשעת הנטילה, עכ"ז יש עוד ראיה אחרת חזקה והיא דאמר בגמ' דרב אחא בר יעקב כי מייתי ליה וממטי ליה אמר גירא בעינא דשיטנא ובודאי בשעת נטילתו היה אומר כן דאלו בשעת ההלל לא היה מפסיק א"כ נראה דגם בשעת נטילת הלולב צריך לנענע. וכן נר' דעת הרמב"ם ז"ל (הל' לולב פ"ז)13 וכן נהגו כל העולם'.
א"כ ראינו שיש מקצת מרבותינו הראשונים שסברו שדין הנענוע הוא רק בהלל, אך רוב הראשונים סבורים שמנענעים גם בשעת נטילת הלולב לברכה וגם בעת אמירת ההלל, וכך נהגו העולם14.
וכן פסק המחבר להלכה15: 'ינענע בשעה שמברך'. וכתב המג"א16: בשעה שמברך. אפילו נוטל שלא בשעת הלל מנענע לכל הרוחות, ואעפ"י שיחזור ויטלנו בשעת הלל (ר"ל חביב סי' עט)'. וכ"כ אדמו"ר הזקן בסידורו.
https://did.li/Shonehalacha
הערות:
1 לז, ב ↩
2 הל' לולב צב, ב ↩
3 הל' לולב פ"ז אות ס ↩
4 ל, א ↩
5 אך בעל העיטור השיב על ראיה זו: 'מי שאין לו לולב בשעת הלל מנענע בברכה כדתנן מי שהשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע והתם שלא בשעת תפלה'. ועד"ז כ' גם בהגה"מ שם ↩
6 מב, א ↩
7 הל' לולב עמוד קנ ↩
8 לז, ב ד"ה בהודו לשם ↩
9 סוכה פ"ג סי' כו ↩
10 סי' תרפג ↩
11 י"ח, ב מדפי הרי"ף ד"ה ומתניתין ↩
12 סימן עט ↩
13 אך יש שהעירו (ראה הלכות חג בחג 'ארבעת המינים' ע' שמה הערה 29) שמלשון הרמב"ם בהלכות ט - י נראה שמנענעים רק בשעת הלל ↩
14 כמ"ש הרי"צ גיאת, הגה"מ שם, ב"י או"ח סי' תרנא, ועוד ↩
15 סי' תרנא ס"ח ↩
16 ס"ק יט ↩
[11] (הלכה 383)
סדר נענועים (2) [דיעבד, נשים]
שאלה: אדם שנטל הלולב אך לא עשה נענועים האם צריך ליטול שוב ולנענע?
תשובה: כתב הרמ"א1: 'וכל הנענועים אינן מעכבין ובאיזה דרך שינענע יצא בדיעבד'.
וכתב המגן אברהם2: 'צ"ע דהא אפי' לא נענע כלל יצא כדאמרינן בגמ' מדאגבהי' נפק ביה, וי"ל דאם לא נענע טוב לחזור וליטלו ולנענע'. והביאו הדברי נחמיה3 וז"ל: 'ואם לא נענע בשעה שנטלן לצאת ידי חובתו טוב לחזור וליטלו ולנענע אח"כ'.
א"כ אדם שנטל לולב ולא נענע כלל, טוב שיחזור ויטול הלולב וינענע.
שאלה: האם נשים המברכות ונוטלות לולב צריכות גם לעשות את סדר הנענועים?
תשובה: ראינו שכתב המג"א שאם לא נענע יש לו לחזור ולנענע, ועוד ראינו בהלכה הקודמת את המשנה: 'קטן היודע לנענע חייב בלולב', וכ"פ המחבר4: 'קטן היודע לנענע לולב כדינו5. ויש שלמדו מכך שחלק מקיום המצווה הוא הנענוע דווקא6.
וא"כ לכאורה ראוי שגם נשים המברכות יעשו נענוע. וכאשר מתאפשר שיעשו כדינו את כל סדר הנענוע.
אלא שכתב הבן איש חי7: 'בענין הנשים במצות סוכה ולולב .. ואנא עבדא תמיהא לי על שאלתם ששאלו בלולב, כי דבר זה של הלולב מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל, דלא שייך בנקבות, אלא רק בזכרים, כמ"ש בשער הכונות דף ק"ה ע"ד בד"ה ועתה וז"ל, ונתכוון כי אתה המנענע הלולב נרמז בז"א, אשר מנענע החסדים שבו וממשיך הארה אל נוקביה אשר ראשה כנגד החזה שבו וכו', עכ"ל ע"ש, נמצא מפורש יוצא מדברים אלו, דלא שייכי סוד המשכת החסדים ע"י מצות הלולב, אלא רק בזכרים שהם דוגמת ז"א, ולא בנקבות .. ונראה לי בס"ד כי מטעם זה שכתב רבינו ז"ל בענין הלולב, יש לומר דאע"פ שהנשים יכולים ליטול ולברך כסברת ר"ת, מ"מ לא יאות להון לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר עושין האנשים, ועל כן בביתינו, הגם שנוהגים הנשים דידן לברך על הלולב, אין אני מניח אותם לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר אנחנו עושים, אלא רק מברכין ונוטלין הלולב בידם'.
אלא שהמהרי"ל8 כתב אודות שופר: 'והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר דאין יוצאין אא"כ במכוונות לשמוע קול שופר מראשו ועד סוף ..'.
ולמדו הפוסקים9 מדברי מהרי"ל אלו שגם מצוות שהנשים פטורות ורק קיבלו על עצמם, עליהן לקיים המצווה כתקנה וכ"ש בלולב שגם מברכות.
ועפי"ז הקשה בספר כי האדם עץ השדה10: 'והנה מעודי לא ראיתי ולא שמעתי שהנשים אף המלומדות והחסידות יזהרו בהולכה והובאה ומעלה ומוריד רק מנענעות כ"ש, והיה קשה לי מדברי מהרי"ל הנ"ל, עוד דהרי לדעת ר"ת וא"ח המובא בתרנ"א אות נ"א במ"ע שהז"ג דרבנן מדינא נשים חייבות, א"כ בהנענועים דרבנן יותר יתחייבי. ואולי טעם המנהג ע"פ מ"ד בנזיר נ"ט שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה שנאמר לא יהיה כלי גבר ולמה שקראו בזוהר הד' מינים מאני דקרבא, ובמכילתן ל"ח דין גירא בעיניה נמנעות מלהוליך ולהביא .. ובמנהג השכיח כה"ג הוי לא ראינו ראיה, עי' ש"ך יו"ד רס"י א'. עוד י"ל מחמת דרוב המון העם אין עושין הלכה והבאה רק החסידים והחרדים כידוע, ואם הנשים עושות בחיוב המצוה יותר מאנשים יש קצת חשש לא תוסיף עי' תרנ"א אות נ"ב, ע"כ כולן אין מוליכים ומביאים ויוצאים יד"ח בנענוע כ"ש'.
ובפוסקי דורנו, הנה בשו"ת להורות נתן11 כתב: 'ומעתה נבוא לשאלה שהתחלנו בה אם נשים המברכות על לולב צריכין לנענע, ולכאורה תליא אי הנענוע הוא מגוף מצות נטילה, .. אולם נראה דאין בזה הכרח, דאף אם נימא שהנענוע היא חלק ממצות נטילה, מ"מ י"ל דלא חייבו חכמים לנענע אלא באיש שהוא מחוייב בנטילה, אבל באשה שאינה מחוייבת בנטילה, והיא רק כאינה מצווה ועושה וכתוס' ר"ה (לג א) - י"ל דלגבי דידה לא חייבו לנענע, והיא מקיימת מצות נטילה אף בלא נענועים. וכמדומה שכן עמא דבר דאף נשים המברכות על לולב אבל אין עושין נענועין'.
אך בתשובות והנהגות12 כתב 'אף נשים שרצונן לקיים מ"ע דלולב ראוי להן לנענע שהמצוה כהלכתה היא עם ניענועים דוקא .. ואולי לפנים לא היה שכיח הרבה ד' מינים אלא מעט.. אבל היום .. למה לא ניתן לנשים לקיים תקנת חז"ל לנענע כהלכתה .. ושמעתי שיש איזה טעם ע"פ קבלה שנשים לא ינענעו, והנסתרות ל' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, ומאחר שהנענועים הם בכלל המצוה כהלכתה נראה שראוי גם להן לנענע אף שלא מדקדקות בכל צד, עליהן לקיים עיקר המצוה דניענועים שבזה הנטילה כהלכתה, וגם בקטנים מצותן בקטן היודע לנענע דוקא'.
א"כ ראינו מחלוקת בין האחרונים האם גם נשים צריכות לנענע את הד' מינים לאחרי הברכה. אמנם כפי הנראה התפשט כיום המנהג בהרבה ממשפחות אנ"ש שגם הנשים עושות סדר הנענועים לאחר הברכה.
https://did.li/Shonehalacha
הערות:
1 סי' תרנא סי"א ↩
2 ס"ק כב ↩
3 הוספות לשו"ע אדה"ז סי' תרנא סי"ח ↩
4 שו"ע סי' תרנז ס"א ↩
5 וראה דברי המג"א שם: 'כלומר מוליך ומביא מעלה ומוריד' ↩
6 ועוד ששיעור הלולב הוא: '..כדי לנענע בו'. וראה גם ממ"ש הר"י פערלא על סה"מ לרס"ג עשין (מילואים) סי' ה ד"ה ואמנם לדידי, אך ראה חת"ס (חידושים על הש"ס סוכה מב, א) שכתב: 'וי"ל דראוי לבילה בעינן, שיהיה האדם ראוי לנענע, והלולב ראוי לנענוע, ואז יוצא ידי חובתו בהגבהה בלי נענוע'. (ועוד י"ל שלכאורה אין ראיה מדברי המשנה שהנענוע הוא מעצם הנטילה, כיון שי"ל, שדווקא לגבי נטילת ונענוע של קטן, במידה וזה ללא סדר כל שהוא של נענוע, אין לזה משמעות של 'יודע' וחינוך למצווה כי דרכו ליטול ולנענע כל דבר. ולכן משיעור 'קטן היודע' בלולב שהוא דווקא בקטן היודע לנענע כדינו מוליך ומביא, אין ראיה לנדו"ד) ↩
7 שו"ת רב פעלים ח"א - סוד ישרים סי' יב ↩
8 מנהגים הל' שופר ↩
9 ראה שו"ת נחלת שבעה סי' לד. וראה בספר עץ השדה דלהלן ↩
10 (פוסק) סי' תרנח ס"ק יא ↩
11 חי"ג סי' נג כ ↩
12 ח"א סימן שפה ↩
[12] (הלכה 384)
סדר נענועים (3) [אחיזה ביד אחת או שתיים]
שאלה: האם בעת נטילת לולב אפשר להחזיק את ארבעת המינים ביד אחת?
תשובה: הגמרא במסכת סוכה1 אומרת: 'אמר לו רבי אליעזר: יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת? אמרת: וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים? והלא לא נאמר אלא כפת'.
ובהמשך הגמרא2: 'ואמר רבה: לולב בימין, ואתרוג בשמאל מאי טעמא? הני תלתא מצות, והאי חדא מצוה'.
ונחלקו הראשונים האם דין נטילה בב' ידיים הוא לעיכובא או שאפשר לאחזו ביד אחת את כל הד' מינים, וכפי שכתוב במאירי3: 'ונטילתן ביד אחת נראה ג"כ שלכתחלה אסור אפי' נטל את כולן בימין ומה שאמרו למעלה באתרוג שבגדול כדי שיאחז שתים בידו אחת ופירשו הטעם כדי שיהא האתרוג והושענא ניטלין ביד אחת פירושו כשמניחן לביתו אבל לנטילת מצוה לכתחלה לא, הא בדיעבד נראה שיצא דלא אתי להחליף של ימין לשמאל, ומ"מ יש פוסלין ומפני שאין לחבר האתרוג עם השאר כפות תמרים כתיב ולא וכפות אלמא צריך שיהא האי לחודיה והאי לחודיה וכן כתבוה חכמי לוניל'.
וכדברי הפוסלין כתב האורחות חיים4: 'ואם נטלן שניהם בידו אחת כתב הר' שלמה ז"ל דלא יצא כדאמרינן בגמ' דלא אגדינן האתרוג עמהן משום כפת ולא כתיב וכפות דמשמע הנך לחוד'.
וכן נקטו כו"כ מהאחרונים, כמבואר בבית יוסף5. וכ"כ הדרכי משה6 בשם הכל בו. והלבוש7 בשם יש מי שאומר. ועוד8.
אך מאידך כו"כ מהאחרונים כתבו כהמכשירים וכמ"ש הט"ז9 על האורחות חיים: 'ואין דברים אלו ברורים דאדרבה מוכח שם להיפך דאיתא בדף ל"ד יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת, אמרת וכי נאמר וכפות תמרים וכו' ולמה לא אמר יכול יהא עמהם ביד א' אפי' אם לא אגדו עמהם, אלא ודאי דדוקא על האיגוד קפיד רחמנא שלא יהיה עמהם אבל ביד א' ל"ל בה. ותו מדהזכירו בתוס' ואשר"י לעיל כמה דרכים היאך לעשות בברכה שתהי' עובר לעשייתה ואמרו שיברך קודם שיטול האתרוג ולא אמרו אפי' אם יטלנו רק שיטלנו ביד אחד עם הלולב כל שאפשר ולא יהיה יוצא ידי חיובו בזה אלא פשוט שודאי אם נטלן ביד אחד שיצא'.
גם האליה רבה10 הסכים לדינא, שיצא ידי חובה, והוסיף: 'וכן מצאתי בספר אמרכל בשם ספר ברוך דיצא בדיעבד'. וכ' החתם סופר11: 'בירושלמי [פ"ג ה"ז] אמתניתין דסוכה דף [לד] ע"ב אפילו שניהם בשתי ידיו, משמע דעדיף ליקח שניהם האגודה עם האתרוג ביד אחת, ומייתי לה ר"ן שם12, ועכ"פ בדיעבד כבר יצא ידי חובתו בזה'. ובדברי נחמיה בהוספות לשו"ע אדה"ז סי"ד בהערה כתב שכ"מ ג"כ מדברי הרמב"ם13 והסמ"ג.
ולמעשה כתב אדמו"ר הזקן14: 'מצות ארבעה מינים הללו הוא שיטול כל אחד ואחד מישראל אתרוג אחד בידו אחת ובידו השנית יטול לולב אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס. ואם נטל שלשה מינים אלו עם האתרוג בידו האחת לא יצא ידי חובתו שהרי אחרי שנאמר פרי עץ הדר נאמר כפת תמרים בלא וא"ו כלומר שלא נאמר וכפת כמ"ש וענף וגו' וערבי וגו' מכאן אתה למד שהאתרוג הוא צריך להיות בפ"ע, ולא יהיה באגודה אחת עם הלולב עם מיניו כמו ההדס וערבה שנכתב בהן וא"ו המוסיף על ענין ראשון .. ויש חולקין על זה ואומרים שלא מיעט הכתוב אלא שלא יהא האתרוג נאגד עם הלולב ומיניו באגודה אחת ממש אבל כל שאינו אוגדו ממש באגודה אחת אעפ"י שנוטלן בידו אחת אין בכך כלום ויוצא ידי חובתו מן התורה, ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה ואם בירך ונטל שניהם בידו אחת יחזור ויטלם בשתי ידיו בלא ברכה דספק ברכות להקל ושמא יצא בברכה הראשונה.
שאלה: האם הצורך להחזיק בשני הידים הוא רק בעת קיום מצוות נטילת ד' מינים, או גם כשמחזיקים לאמירת ההושענות?
תשובה: נאמר במדרש15: 'וכיצד הוא סדר ההקפה כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית ואתרוגיהם בידיהם השמאלית ומקיפין אחת'.
וכתב אדמו"ר הזקן16: 'צריך ליטול הלולב ומיניו בידו הימנית ואתרוג בידו השמאלית לפי שהלולב יש בו שלש מצות דהיינו לולב הדס וערבה והאתרוג הוא מצוה אחת ואם היפך יצא ידי חובתו ומ"מ טוב לחזור וליטול כדינו בלא ברכה.אפילו אם כבר יצא ידי חובת נטילה ורוצה לחזור וליטלו לשם מצוה כגון בשעת אמירת הושענות צריך ליטול הלולב בימין והאתרוג בשמאל.
וכתב הבן איש חי17: 'וצריך שיטול הלולב בימין והאתרוג בשמאל ויזהר בכך גם בהקפות כשמקיף בלולב, כי יש טועין בזה שאוחזים הלולב והאתרוג ביד אחת והסידור שקורין בו ההושענה, ביד השנית, וזה אינו נכון, אלא גם בהקפות יאחז האתרוג בשמאל ולולב בימין'.
א"כ גם בעת אמירת ההושענות יש להקפיד לאחוז את הלולב ביד ימין והאתרוג ביד שמאל.
https://did.li/Shonehalacha
הערות:
1 לד, ב ↩
2 לז, ב ↩
3 לז, ב ↩
4 הל' לולב אות יט ↩
5 או"ח סי' תרנא ↩
6 ס"ק ב ↩
7 שם ס"ב ↩
8 מג"א ס"ק י ולבו"ש אות ח ↩
9 ס"ק יד ↩
10 ס"ק י ↩
11 בהגהותיו על ס"ב ↩
12 יח, א מדפי הרי"ף. וכ"כ הדברי נחמיה, וראה שו"ת אבנ"ז או"ח סי' תצא ↩
13 הל' לולב פ"ז ה"ט. וראה גם כה"ח ס"ק לג ↩
14 שו"ע או"ח סי' תרנא ס"א ↩
15 יל"ש תהלים רמז תשג ↩
16 שם סי"ג ממג"א ס"ק ו ↩
17 שנה א פר' האזינו סי"ד ↩
[13] (הלכה 385)
סדר נענועים (4) [חיבור האתרוג ללולב]
שאלה: האם צריך לחבר את האתרוג לשאר המינים בעת הנענועים?
תשובה: כתב רבינו מנחם הריקאנטי1: 'וצריך לסמוך האתרוג עם שאר המינין שלא להפרידה מן הבנין, וסוד זה נגלה אלי בחלום בלילי יו"ט הראשון של חגה"ס בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הר' יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו"ד ה"א והיה מרחיק הה' אחרונה מן הג' אותיות הראשונות, ואמרתי לו מה זה עשית, והשיב כך נוהגין במקומינו, ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם, ואשתומם על המראה ואין מבין, למחר בעת נטילת הלולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלתי אתרוג, והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו. ורז"ל רמזו סוד זה בויקרא רבה2 אמרו שם פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר3 הוד והדר לפניו, כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר4 צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר5 והוא עומד בין ההדסים, פירוש תפארת בין חסד ופחד, וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר6 סולו לרוכב בערבות. תראה שכל המינים הללו רומזים בשם יתברך'.
וכ"ה במנהגי המהרי"ל: 'ובכל נענועים וכן באמירת הושענות לא פירד את הלולב מן האתרוג'.
אלא שבספר צרור החיים לרבינו חיים ב"ר שמואל (תלמיד הרשב"א ורבינו פרץ)7 כתוב: 'ושמעתי כי דעת הרמב"ן ז"ל כי בשעת הברכה יש לו לחברם, אבל בשעת הנענועות לא יהו מחוברים, וטעמו ז"ל כי הנענועות הוא סימן השפעה כמו נענע לי בראשו, והאתרוג הוא מקבל השפע'.
אך רבים מהאחרונים השיגו על דבריו, וכמ"ש בתשובת זקן אהרן8: 'ולפי דעתי שזה טעות נפל וחלילה שהרמב"ן יחלוק עם כל חכמי הקבלה האמיתית שכולם נתנו טעמים עמוקים ונכבדים על חבור הד' מצות אלו, ועוד שר"ם דרקאנטי הוא תלמידו והולך על שיטת הרמב"ן ואיך יכתוב היפך דעתו וכ"ש שלא הזכיר דבריו לכתוב אבל הרמב"ן כתב. לכן אני אומר שאם הקבלה אמיתית, נקבל ואם לאו נעמוד על דין התלמוד ודעת כל הפוסקים שכולם מסכימים לחבר את האהל להיות אחד וכולם שוים לטובה'.
וכן הוא גם עפ"י קבלת האריז"ל כמבואר בשער הכוונות9: 'ונבאר עתה פרטי הלולב ומיניו היכן רמוזים בדרך קצרה כדי שתבין סוד הנענועין ואח"כ נשלים ביאור פרטיו. הנה למטה יתבאר כי ד' מינין שבלולב הם רומזים אל ד' אותיות ההוי"ה והנה הויה זו כולה היא בז"א לבדו בזה האופן. יו"ד חסד גבורה ת"ת, והם ג' הדסים. ה"ה נצח והוד, והם ב' ערבי נחל. ו' יסוד והוא הלולב. ה"ה אחרונה אתרוג והיא מלכות שבו שהיא העטרה שביסוד הנקרא ראש צדיק אבל אינו נוקבא דז"א כמו שחשבו רבים כי זהו טעות מפורסם, כי המלכות דז"א עצמו המחוברת עמו, (גם היא) נרמזת בחיבור בסוד אות ה"ה אחרונה של הוי"ה, אבל הנקבה יש לה שם שלם בפני עצמה והוא אלהי"ם או אדנ"י כנודע. ולכן נקרא פרי עץ הדר ר"ל פרי של היסוד הנקרא עץ הדר והפרי שבו הוא העטרה גם נקרא יסוד הדר בסוד הדרת פני זקן וכמ"ש בפ' תצוה. ובזה יתיישבו לך כמה מאמרים בס"ה שנראין דבריהם כסותרין זה את זה כי נמצא בזוהר שהאתרוג הוא יסוד, גם נמצא במ"א שהוא המלכות, ושניהם אמת כי היא מלכות שביסוד דז"א וזהו טעם איסור הפרשת האתרוג מן הלולב בעת נטילתו וצריך לחברם יחד כי הלולב הוא היסוד והאתרוג הוא העטרת הדבוקה עמו בלי פירוד. וז"ס הנז' בס' הרקאנטי על ענין אותו החלום שראה אותו חכם שהיה מפריד ה' אחרונה משאר ג' אותיות ההויה והיה זו על שהיה מפריד האתרוג מן הלולב. ולהיות כי המלכות נאחזת בשמאלא לכן אתרוג בשמאל אבל עכ"ז אין להפרידו מן היסוד. והנה הלולב הוא היסוד ונמשך דרך חוט השדרה וז"ס הלולב הדומה לשדרה ולכן מקום חיבור האתרוג עם הלולב כנ"ל הוא בסיומא במקום אחיזתו מלמטה כי כן העטרה היא בסוף היסוד'.
וכן פסק המחבר10: 'צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת נענועו ולנענע בשניהם יחד'.
וכ"כ אדמו"ר הזקן בסידור: 'ויקח הלולב תחלה לבדו בימינו ויברך, ואח"כ יקח האתרוג בשמאלו, ובמקום סיום הלולב והדס וערבה יחבר האתרוג עם הלולב'.
ובספר המנהגים11: 'מתחילין ברכת שהחיינו כשהלולב בידו אחת והאתרוג בידו השנית, בסיום הברכה מחברים אותם, הלולב מחברו לשליש העליון של האתרוג אשר אוחזו באלכסון קצת'.
א"כ למעשה צריך להקפיד שבכל הנענועים וההושענות לחבר את האתרוג ללולב ע"י אחיזת האתרוג מעט באלכסון כך ששלישו העליון נוגע בלולב.
הערות:
1 פ' אמור פכ"ג פסוק מ. הובא בב"י סי' תרנא, ובט"ז סק"יד ↩
2 פ"ל ט ↩
3 תהלים צו, ו ↩
4 שם צב, יג ↩
5 זכריה א, ח ↩
6 תהלים סח, ה ↩
7 ע' קה ↩
8 סי' כב הובא בעיקרי הד"ט (טיראני) סי' לג אות יט. וברוח חיים (פלאג'י) סק"ג ↩
9 דרושי חגה"ס דרוש ה ועד"ז בפע"ח שער הלולב פ"ב ↩
10 שו"ע או"ח סי' תרנא סי"א ↩
11 ע' 66 ↩
[14] (הלכה 667)
שאלה: האם צריך לקנות ארבעת מינים לילדים קטנים?
תשובה: המשנה במסכת סוכה1 אומרת: 'קטן היודע לנענע חייב בלולב'. ופירש רש"י חייב בלולב - לחנכו מדבריהם. וכ"כ הרמב"ם2.
וכתבו התוספות3: 'אביו לוקח לו תפלין - וגבי ציצית לא נקט לישנא דלוקח דמסתמא טלית יש לו וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו4 אי נמי משום דתפלין דמיהן יקרים שייך בהו לקיחה'.
אך הטור5 כתב: 'קטן היודע לנענע הלולב אביו צריך לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות'.
א"כ לדעת התירוץ הראשון בתוס' העיקר שהילד יקיים את מצוות נטילת לולב, ולדעת הטור האבא צריך גם לקנות לו ארבעת המינים.
ולהלכה נחלקו בזה האחרונים שהמחבר6 כתב: 'קטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות'7.
אך הרש"ל8 השיג על הטור וכתב: 'ולא נהירא, דהא בהדיא שנינו חייב בלולב ולא נאמר שם שצריך לקנות לו לולב כמ"ש גבי תפילין היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכן למקצת גאונים גבי ציצית גורסין אביו לוקח לו ציצית אבל בלולב תנן חייב בלולב והטעם פשוט שא"צ לקנות לו לולב בפ"ע, כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לברך עליו משא"כ תפילין'.
ובישוב קושית המהרש"ל למה צריך האב בדווקא לקנות לבנו לולב, ולא יכול לחנכו בשל עצמו, מצינו במפרשים שלושה ביאורים, וכדלקמן:
א) מנהג ירושלים לצאת בלולבו לבית הכנסת.
הב"ח9 כתב: 'ואפשר לומר דלמאי שכתב בסי' תרנ"ב דהמדקדק במעשיו יעשה כאנשי ירושלים וכו'10 א"כ צריך לקנות לו לולב דהא שייך הכא נמי הך טעמא דשייך גבי תפילין, ומשנה וברייתא דנקטו חייב בלולב איירי דוקא בסתם בני אדם וק"ל'.
כלומר כמו שבתפילין האב צריך לקנות מכיון שהם משתמשים בתפילין באותו זמן, ולכן אי אפשר להסתפק בשל האבא, כך גם למנהג אנשי ירושלים שהקפידו ללכת כל היום עם הלולב אי אפשר להסתפק בלולב של האבא.
ב) שצריך הקטן לולב שיוכל גם הוא לנענע את הלולב בעת אמירת ההלל
הט"ז11 כתב: 'ואיני יודע מה קשיא ליה דזה מיירי ממי שידו משגת לקנות לבנו לולב א' יעשה כן כדי שגם בנו יכול לברך בשעה שהצבור אומרים הלל שזהו יותר טוב ממה שיברך אח"כ'.
ובשלחן גבוה12 הקשה על הרש"ל:'וקשה דא"כ גבי תפילין נמי הכי דלאחר שיצא בהם אביו יתננו לבנו לברך עליהם ולמה צריך לקנות ב' זוגי תפילין אלא ודאי משום ששניהם צריכין אב ובן לקרות ק"ש בהם בשעה אחד הכא נמי גבי לולב כיון ששניהם צריכין לנענע בשעה שהצבור מנענעין בהלל כא' וסתמא דתלמודא גילה דעתו בא' מהם וה"ה אשארא וכן דעת ט"ז דכתב אם ידו משגת יקנה לבנו שיברך בשעה שהצבור אומר הלל13'.
ג) בגלל הבעיה להקנות לקטן את הלולה לברכה של יו"ט הראשון בו מחוייב שיהיה לכם.
המאמר מרדכי14 כתב: 'מ"מ י"ל דכיון דאמרינן לקמן סי' תרנ"ח ס"י דאין ליתן לולבו לקטן ביום ראשון עדיף טפי לקנות לו לולב בפ"ע ונהי דבסי' הנזכר יתבאר דיש תקנה וצדדי היתר בדבר מ"מ כתב דחייב לקנות לו על צד היותר טוב ועיין בט"ז וב"ח וקיצור ב"י תירוצים אחרים על זה ויש מהם נכונים'15.
ויש מהאחרונים16 שכתבו שהעיקר שאין חיוב לקנות, אך אם ידו משגת ודאי נכון לקנות עבור הנענועים, אלא שלמעשה בד"כ לא קנו לקטנים ד' מינים, מכיון שזה הי' יקר ולא מצוי, וכמ"ש ערוך השולחן: 'ובמקומות שהד' מינים בזול ובוודאי בכה"ג טוב יותר כדי שיהא לו להלל ועוד דהא קשה להקנות לקטן לולב ביום ראשון כמו שיתבאר בסי' הבא אמנם זהו במקומות שהד' מינים בזול אבל אצלינו הלואי שיהא ביד משפחה אחת לקנות לעצמם הד' מינים וגם זה אינו מצוי'.
אך כתב האגרות משה17: 'ולכן זה שהקלו במדינותינו ביוראפ כהראב"ן היה זה משום העניות שלא היה באפשרי דרוב בני העירות לא היה אף לעצמן אתרוג אלא ברכו באתרוג של הקהל ולא קיימו אף בעצמן מצות הנענועים בהלל, אבל בעצם הדין היה לן להחמיר שכן הוא שיטת הרמב"ם והטור והמחבר והמג"א ורוב האחרונים וכהראיה מגמ' דחגיגה דף ו'/ כדלעיל, ולכן במדינתנו אמעריקא שב"ה השפיע בחסדו שפע ברכתו, וגם יש להשיג אתרוג ומיניו כשרים בזול, יש לכל אחד להחמיר כמו שראוי להורות לדינא ולקנות בעד כל קטן וקטן אתרוג ומיניו ביחוד שיהיה שלו ממש ויקיים האב מצות החינוך שעליו כדין'.
א"כ כאשר אפשרי יש לקנות לקטן ד' מינים שיהיה שלו שיוכל לנענע בו בהלל.
--------------
הערות:
1 מב, א ↩
2 הלכות שופר וסוכה ולולב פ"ז הי"ט ↩
3 ערכין ב, ב ↩
4 וכתב המשנ"ב בסי' תרנז ס"ק ד שכן משמע ג"כ מהעיטור הל' לולב צג, א שכתב: 'קטן היודע לנענע חייב בלולב ורישא לא אמרו בקטן אלא כדי לחנכו במצות. ומסתברא שיוצא בלולב של חבירו'. [והקשה בפתח הדביר אות קג שזה צ"ע דבהל' תפילין פירש את כל הברייתא שקטן היינו אחר גיל יג] ↩
5 סי' תרנז ↩
6 סי' תרנז ס"א ↩
7 וכתב בחקרי לב (חזן) סי' קכח 'והי' נראה להביא ראיה לפסק השו"ע ממתניתין דסוכה דתני מיד התינוקות שומטין את לולביהן וע"ש ברש"י ותוס', ובש"ס שם דמ"ו דמוכח להדיא דהיה להם לקטנים לולב, ויש לדחות שהיו עושין כן אף שלא היו חייבין', וראה שם עוד מה שדן אם ניתן להוכיח מהדין (שו"ע חו"מ סי' רצ סט"ו) שאפוטרופוס קונה ד' מינים לקטן ↩
8 בפירושו על הטור הובא בב"ח ↩
9 או"ח סי' תרנז, אך ראה מ"ש הב"ח בסי' יז ↩
10 כתב שם הטור: 'והמדקדק במעשיו יעשה כאנשי ירושלים שהיה אדם יוצא מביתו ולולבו בידו היה קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו ..' ↩
11 ס"ק א ↩
12 ס"ק א ↩
13 ולכאו' לדבריהם מובן הלשון 'קטן *היודע לנענע לולב* כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב..'. וראה בלבושי שרד ובפרמ"ג בא"א. אך ראה בפרמ"ג על הט"ז ↩
14 סי' תרנז ס"ק ב ↩
15 וראה בהמאיר לעולם (רבינוביץ) דהטור והמחבר דברו בחו"ל ובגלל יו"ט שני ↩
16 ערוה"ש ס"ב, משנ"ב ס"ק ד ↩
17 או"ח ח"ג סי' צה ↩
[15] (הלכה 668)
ארבעת מינים לילדים קטנים [ב]
שאלה: מהי ההגדרה של קטן היודע לנענע שחייב בארבעת המינים?
תשובה: כתב הראבי"ה1, בשם הירושלמי: 'מצאתי בירושלמי סוכה .. תני יודע לנענע חייב בלולב לא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה ומנענע'. וכ"כ האו"ז2, והמרדכי3.
וכתב רבינו מנוח4: 'קטן היודע לנענע חייב בלולב כו' כגון שיש לו דעת ותבונה לנענע כתקון חז"ל וליכא ספיקא שמלמדין אותו לברך'.
והרדב"ז5 כתב: 'ותו דגרסינן בירושלמי ואיתא במרדכי היודע לנענע וכו' לא סוף דבר שיודע לנענע אלא מוליך ומביא יודע להתעטף וכו' לא סוף דבר שיודע להתעטף אלא להשליך שתי כנפיו לפניו ושתי כנפיו לאחריו וכו' הא למדת שאע"פ שאינו יודע לעשות המצוה בשלימות אביו לוקח לו וכו''6.
ולהלכה הבית יוסף7 הביא את הירושלמי: 'ואיתא בירושלמי לא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה ומנענע'. וכ"כ המגן אברהם8.
וביאר הפרי מגדים על המג"א: 'ויראה כל שיודע מוליך ומביא מעלה ומוריד, אעפ"י שאין בקי ממש בנענועים כבסי' תרנא9, חייב לקנות לולב'10.
א"כ קטן היודע לנענע היינו שיודע להוליך ולהביא, ולהעלות למעלה ולהוריד למטה, למרות שאינו בקי בכל שאר פרטי הדקדוקים של הנענונים, חייב בארבעת המינים.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין בקטן שכבר הגיע לעונת הפעוטות אך אינו יודע לנענע?
תשובה: כתב הפמ"ג במשב"ז11: 'והנה בסוכה מב, א ברייתא ציצית תפילין לוקח לו, ולא אמר סתמא חייב, י"ל להיפוך לאוריי דבלולב חייב, הא אינו יודע לנענע אף שהוא כבר שית אין חייב, דחינוך אין שוה בכל המצות, ואי הוה אמר חייב לקנות הוה אמינא אינו יודע לנענע חייב עכ"פ לחנך ליטול לולב קמ"ל'.
ובא"א12 כתב: 'ובאינו יודע לנענע אין חייב לקנות, אבל נותן לולבו לברך עליו מטעם חינוך, עיין ט"ז [ס"ק] א' י"ל דחז"ל תקנו חינוך בלולב. כל שאין יודע לנענע פטור מליטול כלל לולב'.
כלומר במשב"ז כתב שקטן שאינו יודע לנענע אין חובת חינוך כלל ליטול לולב, אך בא"א כתב שרק אין חובת קניה, אך יש חובת חינוך לברכת לולב.
ובביכורי יעקב13 הסכים לדבריו שבמשב"ז, וכתב: 'כתב הט"ז, ובסי' תרנ"ח ס"ו משמע שאפי' קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות מברך על הלולב, היינו שלא מצד החיוב לחנכו אלא אם ירצה לעשות כן, עכ"ל. ומזה רצה לפסוק בפמ"ג (א"א סק"א) דביודע לנענע חייב לקנות לו לולב, ובאינו יודע לנענע נותן לו אביו לולב שלו לברך עליו, מטעם חינוך. ולא נלענ"ד כן, דהא בגמרא (שם) אמרינן דוקא היודע לנענע חייב בלולב, אבל פחות מכן לא, די"ל דכיון דטעמא משום חינוך הוא כל שאינו יכול לחנכו כסדר שתקנו חכמים לא תקנו חכמים חינוך כלל, דהם אמרו והם אמרו. דאם יחנכו לטול בלא נענוע, אדרבא אתי למסרך כן .. ומה שהביא ראי' מסי' תרנ"ח, שם איירי בקטן שיודע לנענע, דמאן נימא לן דקטן פחות מעט מבן שש אינו ידוע להוליך ולהביא להעלות ולהוריד הלולב. אבל באינו יודע לנענע, י"ל דאינו מחויב כלל לחנכו'. וכן הסכים המשנ"ב14.
ולהעיר מערוך השולחן15 שכתב: 'ונערים שלנו נוטלין הלולב ומברכין אבל אין מנענעין לכל הרוחות כהירושלמי אפילו הגיעו לחינוך וי"ל משום דאינם בקיאים בזה'.
★ ★ ★
שאלה: מה דין קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות - גיל חינוך?
תשובה: כתב הט"ז16: 'ובס"ו משמע שאפי' קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות מברך על לולב היינו שלא מצד החיוב לחנכו אלא אם ירצה לעשות כן'.
וכתב הפמ"ג: 'ובסי' תרנ"ח ס"ו לקטן קודם פעוטות בן שש, עיין מ"א .. ומשמע אף בפחות מחינוך אם ירצה רשאי לומר הברכה עם קטן וצונו, אע"ג דאין בר חינוך, מ"מ י"ל להתלמד רשאי'.
ובמנחת פיתים17 כתב: 'צ"ע דביודע לנענע אפילו בלא הגיע לעונת הפעוטות מחויב לחנכו, כמ"ש התוס' בערכין ב ד"ה שהגיע'.
א"כ קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות, אך יודע לנענע, רשאים לחנכו לנטילת לולב עם ברכה.
★ ★ ★
שאלה: מה דין קטן שאינו יודע לברך?
תשובה: כתוב במנהגי מהרי"ל18: 'נשאל למהר"י סג"ל תינוקות שלא ידעו לברך מה דינם. ואמר שינענעו את הלולב ודים'. והביאו הא"ר19, והמשנ"ב בביאור הלכה.
--------------
הערות:
1 ח"ב הל' לולב סי' תרצג ↩
2 הל' סוכה סי' שיד ↩
3 סוכה רמז תשסג ↩
4 הל' לולב פ"ז הי"ט ↩
5 שו"ת ח"ג סי' תקח (תתקמג) ↩
6 כתב המאמר מרדכי (סי' תרנז ס"ק א): 'ונראה פשוט לע"ד דהירושלמי לאקולי אתא דלא נימא דקטן היודע לנענע נענוע כל דהו קאמר אלא בעינן שיהא יודע לעשות המצוה כתקנתה לנענע כשורה .. אמנם באו לידי תשובות רדב"ז ח"ג שנדפסו מחדש וראיתי שם סי' תק"ח שהביא הירושלמי הנזכר וכתב עליו וז"ל הא למדת שאעפ"י שאינו יודע לעשות המצוה בשלמותה אביו לוקח לו וכו' ומבואר שהבין ממנו היפך ממה שהבננו אנחנו. ואני תמיה שהרי לשון הירושלמי אינו מתפרש כלל על הדרך שהבינו הגאון ז"ל. בתר כתבא דנא אתא לידן פי' הרב רבינו מנוח ז"ל על ה' לולב ומצאתי שכתב וז"ל קטן היודע לנענע כגון שיש לו דעת ותבונה לנענע כתיקון חז"ל ע"כ ומשמעות דבריו כמ"ש דלאו דוקא נענוע בעלמא אלא בעינן דלידע לנענע כתיקון חז"ל ואין ספק שלמד כן מן הירושלמי הנז' והבינו כמ"ש'. כלומר המאמר מרדכי הבין שיש כאן מחלוקת בין הרבינו מנוח לרדב"ז בהבנת הירושלמי, שלרבינו מנוח רק קטן היודע לנענע כתקון חז"ל חייב בלולב ולרדב"ז גם מי שאינו יודע לעשות את המצוה בשלימות חייב. אמנם י"ל (וראה ג"כ ילקוט יוסף סדר נטילת לולב בהערות אות כו) שאין ביניהם מחלוקת לדינא, אלא לרבינו מנוח תקון חז"ל היינו מוליך ומביא מעלה ומוריד, ולרדב"ז מי שאינו יודע לעשות בשלימות, היינו שאינו יודע לעשות את כל הסדרים המבוארים בשו"ע תרנא, וכמבואר בפמ"ג דלקמן ↩
7 או"ח סי' תרנז ↩
8 סי' תרנז ס"ק א ↩
9 סעי' ח - יא ↩
10 כתב הביכורי יעקב סי' תרנז ס"ק א: 'וראיתי בפסקי תוס' פ"ק דערכין (אות ה) וז"ל, קטן היודע מקום שמנענעין בו בהודו ובאנא תחלה וסוף, חייב בלולב, עכ"ל. אכן כבר כתב שם המגי' שלא נמצא כן בתוספות' ↩
11 שם ס"ק א ↩
12 ס"ק א ↩
13 שם ס"ק ג ↩
14 ס"ק א ↩
15 או"ח סי' תרנז ס"א ↩
16 ס"ק א ↩
17 הובא בילק"מ בשו"ע סי' תרנז ↩
18 הל' לולב [יא] ↩
19 ס"ק א ↩
[15] (הלכה 669)
ארבעת מינים לילדים קטנים [ג]
שאלה: האם חינוך הקטן הוא רק ביום הראשון שהמצוה מדאורייתא או גם ביו"ט שני וחול המועד כשזה מצוה מדרבנן?
תשובה: כתבו כמה מהאחרונים שאין דין חינוך במצוות מדרבנן וכמ"ש הרמ"ע מפאנו1: 'דהא קיי"ל כרבנן דר' יהודה בפ"ב דמגלה י"א ע"ב דסברי אין חנוך לקטן בדרבנן'1.
וגם בנידון דידן בנטילת לולב לקטן יש שהסתפקו בזה כמ"ש החיד"א2 בשם הרב בתי כהונה: 'יש להסתפק אי צריך לחנך הקטן בלולב בשאר ימי החג, דהוי תרי דרבנן, משום דאמרינן בחגיגה דף ו' ע"א, גבי קטן חיגר שיכול להתפשט, כל היכא דגדול מחייב דאוריתא, קטן נמי מחנכינן מדרבנן, כל היכא דגדול פטור מדאוריתא, קטן פטור מדרבנן3. ויש לחלק בין זו לבהמ"ז וחנוכה ופורים. מורינו הרב הנז' בכ"י'4.
אך למעשה רוב האחרונים כתבו שחובת חינוך היא גם במצוות דרבנן, וכמבואר גם במג"א5: 'מאיסור דאורייתא. באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאי' בסי' ק"ו ס"א ובכמה דוכתי'. ובאדמו"ר הזקן6: 'אבל אביו כיון שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה משהגיעו לחינוך כ"ש שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה ואפילו על איסור של דברי סופרים ואם איננו מפרישם מאיסור של תורה צריכים הבית דין למחות בידו אבל אם אינו מפרישם מאיסור דברי סופרים אין צריך למחות בידו. ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו כגון היודע מענין שבת חייב לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז וכן כל כיו"ב בין במצות עשה של תורה בין בשל דברי סופרים. אבל החינוך בלא תעשה בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול ..'.
וכ"כ אדמו"ר הזקן בהל' ברכת המזון7: 'אבל הקטן אינו מוציא את האשה שאכלה כדי שביעה שמא היא מחוייבת מן התורה אבל מוציא הוא את מי שלא אכל כדי שביעה אפילו הוא א[יש] כיון שאינו חייב מן התורה אלא מד"ס ואפילו אם הקטן גם כן לא אכל כדי שביעה שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו שברכת המזון אינה דומה למגילה והלל וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים שאין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל לפיכך אינו בדין שיוציא את מי שהוא גדול כבר אעפ"י שחיובו אינו אלא מדברי סופרים כיון שהקטן גם חיוב זה אינו חייב אלא משום להרגילו לכשיגדל שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים אבל בברכת המזון מה שמחנכין את הקטן לברך אחר אכילתו לשובע כשיגדל שהוא חיוב מן התורה לפיכך כשם שהוא מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה אם הוא אכל כדי שביעה כך מוציאו אם לא אכל כדי שביעה כיון שחינוכו כשלא אכל כדי שביעה מועיל לו להרגילו כמו כשאכל יותר8'.
וכ"כ כאן הפרי מגדים9 לגבי נטילת לולב: 'חינוך לקטן אף במצוה דרבנן כיו"ט שני'. וכ"כ בערך השלחן10 שחייב בכל מצוות דרבנן.
וכתב הביכורי יעקב11: 'וכן נראה מדעת הט"ז שהבאתי ס"ק ב, שכתב שצריך לקנות לולב לקטן ולא יוצא בשל אביו, כדי שיכול לנענע בשעת ההלל. והרי זה ודאי רק דרבנן, דמדאורייתא כל שלקחו בידו ואפילו בלא נענוע כלל יצא. אבל מ"מ גם במה שחייב הגדול רק מדרבנן, כגון לולב בשאר הימים, חייב לחנך הקטן'.
וראה בשו"ת חקרי לב12 שהאריך להוכיח מהרבה ראשונים שסוברים שיש חובת חינוך בדרבנן13.
וכ"כ המשנה ברורה14: 'ומצות חינוך הוא אפילו בשאר הימים שהם מדרבנן'.
א"כ חובת החנוך לחנך בנו לברך על לולב היא גם בשאר ימי החג שבהם החיוב הוא רק מדרבנן.
--------------
הערות:
1 שו"ת סי' קיא ↩
2 וראה א"ר קפו ס"ק ג. אמרי בינה או"ח סי' יד. פתח הדביר סי' ריט אות ו ↩
3 ברכי יוסף או"ח סי' תרנז אות ג ↩
4 אך כתב הביכורי יעקב סי' תרנז ס"ק ד: 'גם הראיה שהביא הברכ"י מהא דחגר, לענ"ד תמוה היא. דשם בגדול שיכול להתפשט, לא בלבד מדאורייתא פטור אלא גם מדרבנן, כנראה מדברי הרמב"ם. ולכן ודאי לא שייך חינוך בקטן במה שגדול פטור לגמרי. ומה דנקט בגמרא מדאורייתא, היינו משום דשם כל שחייב חייב מדאורייתא, דמדרבנן ליכא חיוב ראיה כלל רק בקטן' ↩
5 וראה ביכורי יעקב שם שכתב: 'ולא ביאר מה החילוק שבין חנוכה וכדומה לזה. ואולי כוונתו, דבשלמא באלה כל עיקר המצוה הוא רק מדרבנן, ואם לא יחנך לא ידע הקטן מהמצות כשיגדיל. אבל הכא, כיון שמחנכו ביום ראשון שהוא דאורייתא הרי ידע מצות נטילה, אפשר שאין צריך לחנכו בשאר הימים' ↩
6 או"ח סי' שמג ס"ק ב ↩
7 שם סעיפים ב - ג ↩
8 או"ח סי' קפו ס"ג ↩
9 וראה לקו"ש חי"ז עמ' 234 בשוה"ג להע' 26 ↩
10 או"ח סי' תרנז משב"ז ס"ק א ↩
11 סי' תרנז ס"ק א ↩
12 סי' תרנז ס"ק ד ↩
13 או"ח סי' צט ↩
14 והביא דברי פסקי תוספות ערכין פ"א אות ו: 'ויוצא בשל אביו אם הקנה לו מלבד י"ט ראשון'. משמע מדבריו שחייב גם בשאר בימים ↩
15 סי' תרנז ס"ק ג ↩
[16] (הלכה 670)
ארבעת מינים לילדים קטנים [ד]
שאלה: האם חינוך מצוה של קטן צריך להיות בהכשר גמור?
תשובה: כתב הריטב"א1: 'אמר רבי יהודה מעשה בהילני וכו' עד כל מעשיה לא היתה עושה אלא ע"פ חכמים. מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, מקרא מלא דבר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו, וגדולה מזו אמרו במסכת עירובין (מ, ב) גבי זמן ביום הכפורים ליטעמיה לינוקא דלמא אתי למיסרך2, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה'.
ועד"ז כתב הר"ן3: 'מתני' התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים .. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שביתת עשור נראה דאין רשאין למנוע מהן מאכל קאמר כלומר אעפ"י שבשאר מצות אם רצה להקדים חנוכו של תינוק רשאי ומחנך אותו לעשות המצוה כהלכתה כגדול ממש הכא אינו רשאי לחנכו בענוי קודם לזמן שקבעו לו חכמים לחנוך שעות ולהשלמה כסברייהו דאמוראי בגמרא'.
אמנם מדברי הראבי"ה4 נראה שלא כדבריהם, שכתב: 'ראיתי שפירש רבינו זקני [-הראב"ן] לא ליקני אינש לולבא לינוקא וכו'. ומיהו אם תופסו עם התינוק כיון שלא יצא מידו לגמרי שפיר דמי. ובקיאי הדעת מחזירים אותו למקומו והתינוקות מעצמן נוטלין אותו ומברכין עליו5'. נראה מדבריו שניתן לקיים את מצוות חינוך אצל הקטן בד' מינים שאינם שלו.
א"כ נראה שנחלקו הראשונים בגדר מצוות חינוך האם נדרש שיעשה הקטן את המצווה בשלימותה באופן שגדול היה יוצא בה י"ח, או שלאו דוקא6.
ולהלכה כתב המחבר7: 'לא יתננו ביום ראשון לקטן, קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר; ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות, מותר; ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי'.
וכתב המגן אברהם8: 'לקטן. אם אמר לקטן, יהא שלך עד שתצא בו, הקטן לא יצא כמ"ש ס"ג (הרא"ש)'. ומדבריו נראה שסבר שאין הקטן יוצא י"ח השאול.
ובדעת המחבר (שהעתיק את תחילת דברי הראב"ן אך השמיט הסיום) נחלקו המפרשים9 האם מש"כ שהאבא יחזיק יחד עם הקטן זה מועיל למצוות החנוך של הקטן או שכוונתו רק שבאופן כזה אין בעיה לתת לקטן, והגדול יכול אח"כ לברך, אבל הקטן עצמו לא קיים בכך את המצוה, וכדלקמן:
הפמ"ג10 כתב על המחבר: 'ומש"כ ואם תופס עם התינוק שרי, היינו קודם פעוטות. והוא הדין אם לא מקני ליה כלל שרי. ובהגיע לחינוך לדיעה א' אין הקטן יוצא ידי חובתו אא"כ מקני ליה .. ומסתימת המחבר כדיעה א' ..'.
וכ"כ הלבושי שרד שם: 'משמע דבהאי גוונא לא זכה בו הקטן. וקשה, דא"כ אין הקטן יוצא, כמ"ש המג"א סק"ח, ואפשר מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך. אי נמי, בלא הגיע לפעוטות ואביו אין לו אחר, צריך לעשות כך. וזה דוחק, דהא יכול הוא לצאת בו תחלה'.
וכתב הביכורי יעקב11: 'והב"י בשם המרדכי כתב עוד וז"ל, ובקיאי הדעת מחזירין אותו למקומו, והתינוקות מעצמן נוטלין אותו ומברכין עליו, עכ"ל. משמע שלכתחלה יכול לעשות כן. ולא הבנתי, שהרי בזה לא יצא הקטן, ופשיטא שלא יצא בזה ידי חינוך, אדרבה יש בזה חשש דאתי למיסרך שגם כשיגדל יטלנו מעצמו בלא מתנה מהבעלים. ואפשר שמטעם זה השמיט בשו"ע12'.
אך יש אחרונים שחלקו וכתבו שכוונת המחבר שכן מקיימים בזה, מצוות חינוך למרות שזה השאלה ולא קנייה, וכמ"ש הבגדי ישע13 על המגן אברהם שם: 'אם אמר לקטן וכו' לא יצא. הלשון אינו מדוקדק שהרי השו"ע אמר ואם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו שפיר דמי, ואמאי שפיר דמי הרי לא יצא הקטן, אלא ש"מ אין נ"מ שיקנה הקטן מאחר שאינו עושה רק לחנך במצות א"כ לא שייך גם בנדון זה לומר לא יצא שהרי בגווני השו"ע ג"כ הקטן לא קני דאקני לא מצי מקני וק"ל'. וכ"כ החיד"א בברכי יוסף14, ועוד אחרונים15.
ולמעשה נקטו רבים מהאחרונים16 שלצורך מצוות חינוך צריך להעשות ע"י הקטן באופן שיוצא הגדול ידי חובה17 וכדברי הריטב"א הנ''ל, וכמ"ש כאן המשנ"ב בביאור הלכה: 'כדי לחנכו במצות - ופשוט דצריך שיהיו ד' מינין כשרין כמו בגדול'.
--------------
הערות:
1 סוכה ב, ב ↩
2 וראה חנוך לנער (בלוי) פ"ב הע' ח ↩
3 יומא ג, א מדפי הרי"ף ↩
4 הל' לולב סי' תשי ↩
5 ראה גם מרדכי סוכה רמז תשנט, הובא בב"י סי' תרנח ↩
6 שו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' רכד כתב: 'ומסתבר לע"ד שטעם המחלוקת הוא בעצם מצות חינוך אם עיקר המצוה הוא בשביל להרגילו במצות כדי שיקיימם כשיגדל שלכן סגי גם בשאול דעכ"פ מתרגל בזה כיון דעשה מעשה המצוה עכ"פ אף שליכא קיום מצוה בזה. או שהחינוך להתרגל בהמצות הוא רק טעם החיוב אבל עצם החיוב הוא שחייבו להאב שיראה שיקיים גם הקטן המצוה, דהמג"א ודעימיה סברי דהוא רק טעם להחיוב אבל עצם החיוב הוא קיום המצוה להקטן ולכן צריך דוקא באופן שיש קיום מצוה דהוא דוקא כשיקנהו בקנין גמור להקטן והסוברין דא"צ להקנות סברי שהחינוך להתרגל הוא עצם החיוב שלכן אף שליכא בזה קיום מצוה כיון שעכ"פ איכא מזה חינוך להתרגלות בהמצוה יצא האב ידי חובתו בחינוך' ↩
7 שו"ע או"ח סי' תרנח ס"ו ↩
8 ס"ק ח ↩
9 ראה משנ"ב שם ס"ק כח ↩
10 א"א ס"ק ט ↩
11 שם ס"ק יח ↩
12 וראה מ"ש בספרו ערוך לנר עמ"ס סוכה מו, ב: 'כל עוד שמראה לו כאלו מקיים המצוה כתקנה הוי חנוך אף שמן הדין אינו יוצא ואף דלפמ"ש בבכורי יעקב לא יצא ידי חינוך אלא באופן דכשר גבי גדול מ"מ מהריב"ן ושאר ראשונים שהבאתי שם נראה דס"ל אפילו הגדול לא יצא בכזה כל עוד שלא ידוע לקטן ענין הפסול יוצא ידי חינוך ע"ש וא"כ אם אומר לקטן שנותן לו לולבו בזה שיחשוב הקטן שבמתנה נתן לו אבל בלבו לא רצה להקנות לו הרי חינך את הקטן שסובר שנטל לולב שלו ואעפ"כ יכול האב אח"כ לצאת בו שהרי באמת לא נתן לו במתנה ולא הקנה לו, אבל באמת גם זה אין תקנה משום אידך דר"ז שלא יאמר לתנוק יהיבנא לך מידי ולא יהיב לי' אף שאין בזה משום מדבר שקר תרחק שהרי לא שיקר לו שהרי באמת נתן לו ביד רק לא במתנה וזה לא אמר לו ליתן לו במתנה מ"מ יש חשש בזה שילמד לקטן לדבר שקר באופן שלא ירגישו בו בני אדם שהרי כשיגדל הקטן צריך ללמדו שלא יתן לולבו במתנה ביום ראשון קודם שנטל ובמקדש כל שבעה וכשישאל לו הקטן הרי הוא נתן יאמר לו שכך אמר לו אבל במחשבתו לא הי' לשם מתנה או התחכמות אחר שהי' עושה באופן שהי' חושב הקטן שקבל במתנה ולא קבל ועי"ז מלמדו לדבר שקר במרמה וזה אסור משום דכתיב למדו לשונם דבר שקר' ↩
13 סי' תרנח ↩
14 סי' תרנח אות ו ↩
15 ראה במשנ"ב שם שהביא גם את החולקים ובשעה"צ שם ס"ק לו. שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קסג אות ג. ובשבט הלוי ח"ח סי' קנב כתב: 'והגדר בזה דחז"ל לא חייבו אלא צורה החיצונית של המצוה וצביונה לא דיני כוונה ולא דינים כשאול וכיו"ב שאינם בגוף המצוה' ↩
16 וראה מרומי שדה סוכה מב, א. שו"ת משיב דבר ח"א סי' מא. שו"ת אג"מ או"ח ח"ג סי' צה ↩
17 וראה טורי אבן חגיגה ו, א ↩
[17] (הלכה 927)
פרי עץ הדר - אתרוג [ז] (המשך מהלכה מספר 369)
שאלה: מה הדין במקרה ונפל הפיטם של האתרוג?
תשובה: הגמרא במסכת סוכה1 במשנה אומרת: 'נטלה פטמתו .. פסול. נטל עוקצו .. כשר'. ובהמשך הגמרא2: 'נטלה פטמתו. תנא רבי יצחק בן אלעזר: נטלה בוכנתו'.
הראשונים נחלקו בדברי המשנה מהו פטמתו שפסול, ועוקצו שכשר, וכן בדברי רבי יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו, האם הכוונה לפיטם שבראש האתרוג או לשושנה שמעל הפיטם, או שבכלל מדובר על העוקץ שבתחתית האתרוג, ובאופן כללי מצינו שלשה גישות, וכדלקמן:
א) רש"י בפירוש המשנה כתב: 'נטלה פטמתו - ראש אתרוג, מפי רבינו יעקב, ודוגמתו: הפטמה של רמון'.
ובפירוש דברי הגמרא כתב רש"י: 'תני ר' יצחק בר אלעזר נטלה בוכנתו - במתניתיה הוה תני להאי נטלה פטמתו - בוכנתו, לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא, זה לשון מורי הזקן רבינו יעקב'.
ב) בהמשך הביא רש"י עוד פירוש: 'אבל רבינו יצחק הלוי היה מפרש: פטמתו ועוקצו שניהם בזנב, עוקצו - שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג - כשר, פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו - לפיכך פסול, והיינו דתני ר' יצחק בר אלעזר נטלה בוכנתו - מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא, ולשון רבינו יעקב נראה לי, שלא מצינו בכל מקום פטמא עוקץ'.
וכתב הרא"ש3: 'ועתה לפירוש קמא אין פסול בעוקץ כלל אפילו נתלש העוקץ ונשאר מקומו כמו גומא לפי שלא נחסר מגוף האתרוג כלום מידי דהוה אנקלף דלא מיקרי חסר דאין הקליפה מכלל האתרוג, ולפרושא בתרא אין פסול בפטמתו שבראש האתרוג לפי שאינו מכלל האתרוג'.
א"כ לדברי רש"י בפירוש העיקרי מרבו רבינו יעקב, הפסול הוא בפיטמה שבראש האתרוג, והבוכנה היא הפיטמה, שעשויה בצורה של בוכנה [ואם נפל רק הפרח - השושנה שעל הפיטמה לא נפסל4]. אך במידה ונפל העוקץ אינו פסול.
פירוש נוסף הביא רש"י מרבו רבינו יצחק הלוי הסובר שהמשנה לא עסקה בחלק העליון של האתרוג (הנקרא פיטם בלשוננו), אלא רק בחלק שבו האתרוג מחובר לעץ, ובזה הדין שאם נפל העוקץ כשר - היינו שנפל החלק המחבר על העץ אבל רק מה שבולט מחוץ לגומא שבפרי שבה החיבור, ופיטמה שפסול היינו במקרה שנפל הכל גם החלק שבתוך הגומא וכעת האתרוג חסר, ולכן פסול. אך במידה ונפל הפיטם לא נפסל.
ג) פירוש נוסף כתב הערוך5 בשם רבינו חננאל: 'פיטמא ניטלה פיטמתו פי' ר"ח ז"ל נראין הדברים שהוא דד החוטם כפיטמא של דד כדתנן פיטמא של רמון אבל הא דאמר רבי יצחק ניטלה בוכנתו הוא קצה העץ הנתון באתרוג כאותו דשחיטת חולין האי בוכנא דשף מדוכתיה טריפה ושם המדוך עוד בוכנא ואסיתא. ובאתרוג עץ שהיא תלוי בו באילן כמין בוכנא ובעיקר האתרוג חקוק כמו אסיתא והעץ נתוו בה וקיי"ל שאם נעקרה הבוכנא מן האסיתא חיישינן שמא ניטל מגופו של אתרוג עמה וחסר האתרוג ופסול אבל אם הבוכנא באתרוג קיימת בתוך האסיתא ונחתך העץ למעלה ממנה כשר שהרי העיקר קיים וזהו ניטל עוקצו כשר'.
וכתב הרא"ש שם: 'ומשמע מתוך פירושו דפטמתו ובוכנתו תרי ענייני נינהו זה בראשו וזה בעוקצו ולא בא רבי יצחק לפרש אלא להוסיף על המשנה'6.
כלומר לפירוש רבינו חננאל יתכן פסול בפיטם ויתכן פסול בעוקץ, אלא שהמשנה דנה על הפסול שבפיטם, ורבי יצחק ב"ר אליעזר דן בפסול שבעוקץ.
וכ"כ הרי"ף7: 'ניטלה פטמתו תאני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו, פירוש פיטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רמון והיא שושנתו, ופירוש בוכנתו קצה העץ הנתון באתרוג שהוא תלוי בו באילן ובעיקר העץ סביבותיו כמין אסיתא והעץ יוצא ממנה ונמצא העץ יוצא מתוכה כמו בוכנא באסיתא ואם נעקר מן העץ שהוא בכונתו מעיקרו ולא נשתייר ממנו באסיתא כלום נמצא מקומו כמו גומא שהוא באיסתא ונראה כמו נקב וחסר ולפיכך פסול ואם נחתך העץ מלמעלה כמעט ונשתייר כל שהוא בתוך האסיתא כשר וזהו ניטל עוקצו כשר'.
הרמב"ם8 כתב ג"כ כדברי הרי"ף: 'ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול, ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג ונשאר מקומו גומה פסול'.
וכתב המגיד משנה: 'ומלשון רבינו נראה שאינו פוסל בנטילת השושנה בלבד אלא בנטילת הדד והוא העץ שהשושנה בו וכן עיקר וכן ראוי להורות אף על פי שיש בזה סברות ופירושין ודברים ארוכים'.
הר"ן9 האריך לדון בדברי הרי"ף, וכתב הבית יוסף10: 'והר"ן סובר שדעת הרי"ף לפסול בנטילת השושנה לבד ודחה דבריו והעלה שיש להחמיר ולפסול כל שניטלה אחת משתי הבוכנות אבל ניטלה השושנה בלבד כשר. ולי נראה שהרי"ף נמי סובר כמו הרמב"ם שאינו פוסל בניטלה השושנה בלבד אלא בניטל הדד'.
הרא"ש הביא את פירוש הרבינו חננאל וכתב: 'וכ"כ הרב אלפס והרמב"ם ז"ל וכן נהגינן ליפסל בשניהם כשהיה פטמא בראש האתרוג וניטלה אבל יש אתרוג שלא היתה בו פטמא מעולם ואינו נפסל בכך וכן אם ניטל העוקץ ולא נשאר ממנו כלל באתרוג פסול אבל אם נשאר בו כל דהו כשר'.
ומ"ש הרא"ש שאתרוגין שלא היו להם פטמא אינם פסולים כ"כ ג"כ האורחות חיים11: 'וכתב הבעל ההשלמה יש אתרוגין שאין להן פטמא והן כשרין כלומר שלא היתה להם מתחלת ברייתן אבל אותן שהיתה להן ונפלה חסרין הן ופסולין וכן דעת הראב"ד ז"ל'.
א"כ ראינו שבאופן כלל ישנם ג' שיטות בראשונים האם יתכן פסול רק בפיטם (ובשושנה), או רק בעוקץ או בשניהם.
בהלכה הבאה נראה כיצד נפסק להלכה.
הערות:
1 לד, ב ↩
2 לה, ב ↩
3 סוכה פ"ג סי' טז ↩
4 ראה ריטב"א סוכה לה, ב, וכפות תמרים בסוכה שם ↩
5 ערך פטם (ג) ↩
6 וראה קרבן נתנאל שם אות צ ↩
7 סוכה, יז. ב ↩
8 הל' לולב פ"ח ה"ז ↩
9 שם יז, א ד"ה נטלה פטמתו. ויז, ב ד"ה תאני ר"י ↩
10 או"ח סי' תרמ"ח ↩
11 הל' לולב אות טז ↩
[18] (הלכה 928)
פרי עץ הדר - אתרוג [ח] נפל הפיטם (2)
בהלכה הקודמת ראינו את שיטות הראשונים בפירוש דברי המשנה, האם יתכן פסול רק בפיטם ובשושנה, או רק בעוקץ או בשניהם.
שאלה: כיצד נפסקה ההלכה במקרה שנפל הפיטם?
תשובה: כתב המחבר1: 'ניטל דדו, והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול'.
ונחלקו האחרונים מהו החסרון בפיטם שפוסל את האתרוג, שהבית יוסף2 הביא את דברי הר"ן3 וכתב: 'נראה מדבריו שאינו פוסל בנטילת הפיטמא שבראשו של אתרוג אלא אם כן ניטל כל הדד שהוא כבוכנא באסיתא משום דסבירא ליה דרבי יצחק בן אלעזר אתא לפרושי מהו פיטמתו, ולי נראה שלפירוש רבינו חננאל אפילו לא נעקרה כל הבוכנא פסול ותדע מדמפליג הרא"ש בעוקץ בין נשאר ממנו באתרוג בין לא נשאר ובפיטמא לא מפליג משמע דכל שניטלה קצת הפיטמא אעפ"י שנשאר הגומא מלאה פסולה'.
ועד"ז כתב הלבוש4: 'אבל בפטמה העליונה מחמירין יותר בכל שהיתה לו פטמה וניטל ממנו אפילו מקצתו, אעפ"י שנשאר כל הבוכנא שבתוכו יש לפוסלו, שכיון שנשברה הפטמא שהיה לו שוב אינו הדר'.
אך הט"ז5 כתב: 'וכתב ב"י מדמפליג הרא"ש בעוקץ בין נשאר ממנו באתרוג בין לא נשאר ובפיטמא לא מפליג משמע דכל שניטלה קצת הפיטמא אעפ"י שנשאר הגומא מלאה פסול, ואיני מכיר משמעות זה דהא כ' הרא"ש וכן אם ניטל העוקץ ולא נשאר ממנו כלל באתרוג פסול אבל אם נשאר בו כל דהו כשר עכ"ל משמע דבנטילת שניהם שוה .. וכ"כ ב"י שמשמע כן מדברי הר"ן, וכן משמע דברי הרמב"ם שהוא לשון השו"ע כאן ניטל דדו כו' דסתמא ניטל כולו קאמר וכ"מ לשון המגיד שכתב משמע מלשון רבינו שאינו פסול בנטילת השושנה בלבד אלא בנטילת הדד והוא העץ שהשושנה בו וכן עיקר וכן ראוי להורות כו' עכ"ל משמע דנטילת כל הדד קאמר דאי פסול במקצת הרי יהיה פסול בנטילת השושנה דהא השושנה הוא מגוף הדד ואם נטלה היא הרי נטל מקצת הדד דלמה יהיה חמור יותר נטולה קצת הדד שאחר השושנה מן אותו חלק שבה השושנה אלא ודאי אנטילת כל הדד קאמר דפוסל ולא ניטל מקצתו וכן הוא משמעות דברי רמ"א כאן שפוסל בניטל הדד והיינו כולו כנלע"ד'.
והמגן אברהם6 כתב על דברי הרמ"א: 'משמע מלשונו דוקא שניטל כולו כמ"ש הר"ן אבל הב"י ולבוש כתבו להחמיר אפי' ניטל מקצתו, ונ"ל דעכ"פ בעינן שינטל עד האתרוג7 כיון דהטעם משום חסר כמ"ש סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה א"כ בניטל כל שהוא לא מיקרי חסר דאין זה חסרון הניכר ולכן כתבו כל הפוסקים ל' ניטל, ועיין בשל"ה'.
ובביאור מחלוקת הט"ז והמג"א כתב המשנה ברורה8: 'והנה מלשון ניטל הדד משמע דניטל העץ אף מה שתקוע בתוך האתרוג ונעשה שם כמו גומא ולפיכך פסול אבל אם ניטל רק מה שלמעלה מן האתרוג אין להחמיר וכן הסכים הט"ז לדינא. אבל יש מן הפוסקים שמצדדים להחמיר אפילו אם לא ניטל רק למעלה מן האתרוג וסוברים דזה הוי בכלל חסר לדידהו, ואם נשאר מן העץ למעלה מן האתרוג כל שהוא דעת המ"א דאין להחמיר בזה'.
ועד"ז כתב כף החיים9: 'ור"ל לדברי הט"ז אינו פסול עד שינטל הדד ונשאר כמו גומא בראש האתרוג אבל לדברי המ"א כיון שניטל מן הדד עד האתרוג הוא פסול ורק אם לא ניטל עד האתרוג ונשאר כל שהוא מלמעלה מקיף את האתרוג כשר, וכ"פ הר"ז אות י"ז'.
א"כ נחלקו הפוסקים האם כל חוסר בפיטם פוסל את האתרוג או דווקא במקרה שנפל ממש כל הפיטם.
וכתב אדמו"ר הזקן10: 'אבל אתרוג שהיה לו פטמא וניטלה פטמתו אפילו לא ניטל כל עובי הפטמא אלא מקצת העובי נשאר מחובר לאתרוג ומקצת העובי ניטל לגמרי מן האתרוג בענין שנשאר משהו באתרוג מגולה במקום שהיה מכוסה בעובי מקצת הפטמא שניטלה הרי זה פסול לפי שפטמא זו נחשבת מגוף האתרוג וכיון שהיא חסרה הרי זה אתרוג חסר אעפ"י שיש אומרים שאין חסרון פוסל אא"כ יש בו כאיסר כמשנ"ת מ"מ כיון שהפטמא היא בגובה האתרוג על ראשו והחסרון ניכר בה יותר לפיכך החמירו בה שאפילו חסרון כל שהוא שבה פוסל לפי שעיקר הידורו של אתרוג תלוי בראשו שהאדם רואה אותו בתחלת השקפתו ואם נחסר שם כל שהוא אינו הדור. אבל אם לא ניטל כלום מעובי הפטמא במקום שהיא מחוברת לאתרוג ואפילו נטלה כל הפטמא ולא נשאר ממנה רק גובה משהו בענין שמקצת ראש האתרוג הוא מכוסה בעובי פטמא משהו זו שנשתייר כמו שהיה מכוסה בתחלה כשהפטמא היתה שלימה הרי זה כשר דכיון שמקצת ראש האתרוג הוא מכוסה כמו שהיה מתחלה אין זה חסרון'.
א"כ ראינו שלדעת אדמו"ר הזקן נטלה הפיטמה האתרוג כשר רק במידה ונשאר קצת מהפיטמא באופן שכל ראש האתרוג מכוסה בפיטמא שנשארה, ואם לאו פסול'11.
ואמנם כבר ראינו בהלכה הקודמת שישנה שיטה בראשונים הסוברת שאפילו ניטל רק השושנתא פסול, ובהלכה הבאה נראה את ההלכה בזה, והאם הפסול בפיטם הוא רק ביום הראשון או כל ימי החג.
--------------
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' תרמח ס"ז ↩
2 או"ח סי' תרמח ↩
3 סוכה יז, ב ד"ה כתב ↩
4 או"ח שם ס"ח ↩
5 שם ס"ק יא ↩
6 שם ס"ק ט ↩
7 ראה מ"ש הפמ"ג, הלבושי שרד, והמחצית השקל לבאר בכוונת המג"א ↩
8 שם ס"ק ל ↩
9 שם ס"ק מח ↩
10 או"ח שם סי"ז ↩
11 בהבנת דעת אדמו"ר הזקן האריכו בזה הפוסקים, וראה מ"ש בתורת ד' מינים (שנעבאלג) דיני אתרוג סי' כב הערה ד, וחלק השו"ת סי' ל. ואמנם הרבה אחרונים הבינו (ראה משנ"ב שם שעה"צ אות לד. כף החיים שם ס"ק מח) שדעתו כדעת המג"א שצריך שיבלוט קצת מעל גובה האתרוג ↩
[19] (הלכה 929)
פרי עץ הדר - אתרוג [ט] נפל הפיטם (3)
שאלה: מה הדין במקרה שנשאר הפיטם, ורק נפלה השושנתא שבראשו?
תשובה: בהלכה מספר 927 ראינו שהב"י כתב שדעת הר"ן בשיטת הרי"ף שגם נפילת השושנתא לבדה כבר פוסל את האתרוג, והב"י עצמו דחה את שיטתו וסבר שגם הרי"ף סובר שנפילת השושנתא לבדה איננה פוסלת, וכמ"ש המגיד משנה בדעת הרמב"ם1.
אך הרמ"א בדרכי משה2 כתב על דברי הב"י: 'מ"מ משמע דאינו נפסל בנטילת השושנה לבד דהיינו מה שעל העץ שעל ראש האתרוג ובעי שינטל מקצת אותו הדד שעל ראש האתרוג ממנו, אמנם נהגו להחמיר אפילו בנטילת השושנה לבד וכן ראוי לעשות במקום שאפשר משום דהר"ן כתב דלדעת הרי"ף פסול בנטילת השושנה לחוד לכן ראוי לחוש לדבריו במקום שאפשר למצוא אחר בקלות'.
וכ"כ בהגה בשו"ע3: 'ויש מחמירין אם נטלה השושנתא, דהיינו שאנו קורין פיטמא, וטוב להחמיר במקום שאפשר, מיהו לענין דינא אין לפסול אא"כ ניטל הדד, דהיינו העץ שראש הפיטמא עליו, והראש נקרא שושנתא'.
א"כ הרמ"א כתב לחשוש לכתחילה לשיטת הר"ן בדברי הרי"ף, שגם נפילת השושנא לבדה כבר פוסלת את האתרוג.
וכתב השל"ה4: 'ויען כי ראיתי בני אדם מדקדקים דקדוק דק וקל, ומניחין את החמור, דהיינו שרואין הכל אחר השושנתא של אתרוג, אם נחסר דבר מה ממנו, אף אם האתרוג מהודר בכל מיני הידור ביופי ובתואר, מניחין את זה ולוקחים אחר, אף שאין דומה לו במראה ובקומה ובהידור, רק שאין שום חסרון בשושנתא, אבל טועים הם על כך. עיין בגמרא ובפוסקים, והם מובאים בב"י סי' תרמ"ח. תנן: נטלה פטמתו פסול, ניטל עוקצו כשר כו', עד .. דאל"כ, הוה ליה חסר ופסול. וכתב הב"י: וכתב הרב המגיד שנראה מדברי הרמב"ם כו', עד .. נקראת דד ולא חוטם, עכ"ל. הרי שאין פסול בנטלה השושנתא, ומכל שכן כשיש שושנתא רק נחסר מקצתה והאתרוג בעצמו הוא מהודר ומפואר, ולוקח בשביל זה אתרוג אחר שאינו מהודר, הוא הכסיל שבחשך הולך'.
וכ"כ הט"ז5: 'ונלע"ד דאם יש אתרוג לפנינו מהודר בשאר המעלות רק שאין לו השושנה או שניטל קצת מהדד שלמעלה ואתרוג אחר שאינו מהודר בשאר המעלות רק שיש לו שושנה אין להשגיח בהך שושנה וכ"ש במקום שיש ספק אם היה לו כלל שושנה כיון שכתבו הר"ן והמגיד והב"י בשם א"ח שכן ראוי להורות הלכה למעשה ודאי ראוים הם לסמוך עליהם הלכה למעשה'.
וז"ל אדמו"ר הזקן6: 'ויש חולקין ע"ז ואומרים דאפילו לא נטלה רק השושנתא העליונה וכל הפטמא קיימת הרי זה פסול שאינו הדור אא"כ הוא שלם לגמרי בראשו ואעפ"י שאין הלכה כדבריהם מ"מ טוב לחוש לדבריהם במקום שאפשר דהיינו שאם יש לפניו שני אתרוגים שוים בנוי והידור ובאחד מהן ניטל השושנתא אזי יקח אותו שיש בו השושנתא אבל אם אותו שיש בו השושנתא אינו מהודר ומפואר כל כך כמו אותו שניטלה ממנו השושנתא יקח את המהודר ואת המפואר יותר אעפ"י שאין בו שושנתא שהעיקר הוא כסברא הראשונה'.
א"כ למעשה לכתחילה ראוי לחשוש במקרה שנפלה השושנתא, אא"כ הבחירה היא בין אתרוג מהודר שנפל לו השושנתא, לאתרוג פחות מהודר שיש לו שושנתא שעדיף המהודר בלי השושנתא.
ובמקרה שנחסר רק חלק מהשושנתא, הנה לכאורה מלשון הפרי מגדים7 נראה שראוי להדר שתהי' השושנה שלימה, שכתב: 'שושנה, אם יוכל להדר שיהא השושנה והפרח שלם, טוב8, ואם לא, עכ"פ יראה שיהא העץ יוצא קצת מאתרוג, כי ליש אומרים פסול, עיין מ"א אות ט'.
אמנם הביכורי יעקב9 כתב: 'יש מעלות לפ"ז באתרוג לענין פטמא, זו למעלה מזו. המובחר הוא שיהיה לו השושנה שלמה על הדד, ואפי' נחסר מקצת השושנה אין בכך כלום'10, 11.
הערות:
1 וראה מ"ש המשנ"ב בביאור הלכה ד"ה מיהו לענין דינא אין לפסול ↩
2 או"ח סי' תרמח אות ג ↩
3 סי' תרמ"ח ס"ז ↩
4 מסכת סוכה פרק נר מצוה ↩
5 או"ח סי' תרמח ס"ק יב ↩
6 או"ח שם סי"ז ↩
7 א"א סי' תרמח ס"ק כד ↩
8 ויש שכתבו (הליכות המועדים (עוז והדר) הלכות ארבעת המינים פ"ו אות סד הערה 93) שכן ניתן לדייק מלשון אדמו"ר הזקן, אמנם לכאורה אין הדיוק מוכרח ↩
9 סי' תרמח ס"ק כה ↩
10 בתוספת ביכורים לסי' תרמח אות ז מבאר דבריו כתוב: 'כתבתי דבניטל מקצתו של השושנה א"צ לחוש, שהרי מה שהחמיר הרמ"א לכתחלה בשושנה הוא ע"פ הר"ן בשם הרי"ף, ולדינא כתב שאין חשש רק בניטל הדד. וכתב המג"א דמשמע דוקא דניטל כולו כמש"כ הר"ן, א"כ ה"ה לכתחלה בניטל שושנה ג"כ לא החמיר רק בניטל כולו. ואף שכתבתי שיש לחוש לדינא גם בניטל מקצת הדד, היינו משום דכן ס"ל הב"י והלבוש, אבל בניטל מקצת השושנה לא מצאנו מי שס"ל שזה מקרי ניטל פטמתו. וכיון דבלא"ה רק חומרא הוא, במקום שאפשר הבו דלא לוסיף לפסול במה שלא מצאנו לשום פוסק שסובר כן' ↩
11 ולהעיר מלשון השל"ה שם: 'הרי שאין פסול בנטלה השושנתא, *ומכל שכן כשיש שושנתא רק נחסר מקצתה'* ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp