לחם על שלחן האכילה
[א] (הלכה 1012)
שאלה: האם צריך אחרי הסעודה להשאיר לחם על השלחן?
תשובה: הגמרא במסכת סנהדרין1: 'ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו, כאילו עובד ע"ז, שנאמר הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך, לא קשיא, הא דאיכא שלימה בהדיה, הא דליכא שלימה בהדיה'.
בטעם הדבר מצינו ברש"י בביאור הגמרא ב' טעמים: 'כל שאינו משייר פתיתין - דצריך לשייר, כדכתיב אכול והותר2. דאיכא שלימה בהדיה - שמביא שלימה לאחר שאכל, ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר, דמחזי דלשם עבודה זרה עביד הכי. והא - דליכא שלימה בהדייהו, דמזומנין לעני'.
[וז"ל הלבוש3: 'וצריך כל אדם לשייר פתיתין על שולחנו כדי שיהו מזומנין לעני שיבא, ועוד כדי שיודה לשם יתברך חסדו שהשפיע לנו מטובו עד ששבענו והותרנו כדכתיב אכול והותר']
וכטעם השני שברש"י כתב רבינו יהונתן מלוניל4: 'לפי שדרך העולם שאחר שאכל הוא חותך חתיכות לצורך העניים מן הלחם הנשאר על השולחן, וכשעינו צרה שאינו משים לחמים מרובים על השולחן אלא כשיעור מהו שצריך לאנשי ביתו בצמצום נמצא שאינו נותן דעתו על העניים העומדים בשער ואם ישאלו ממנו ירע עינו להתחיל לכתחלה לפרוס להם לחם אחר וכ"ש אם אין לו עוד בבית לחם אחר, כלומר שקונה אותו בצמצום מן השוק אלא כשנשאר פתיתין על השולחן אין עינו צרה בהם ונותן לעניים'.
בנוסף להשארת לחם ממאכלו, מצינו טעם נוסף בדברי הזהר שמקשר את דין השארת הלחם לברכת המזון, וז"ל הזהר פרשת לך לך5: 'וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית ביה ממשא ולאו איהו ריקניא מנלן מאשת עובדיהו דאמר לה אלישע6 הגידי לי מה יש לך בבית, דהא ברכאן דלעילא לא שריין על פתורא ריקניא ולא באתר ריקניא, מה כתיב ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן, מאי אסוך, אלא א"ל שיעורא דהאי משחא לאו איהי אלא כדי משיחת אצבעא זעירא, אמר לה נחמתני דהא לא ידענא היאך ישרון ברכאן דלעילא בדוכתא ריקניא אבל השתא דאית לך שמן דא הוא אתר לאשתכחא ביה ברכאן .. ת"ח משלחן דלחם הפנים דברכאן נפקין מתמן ומזונא לעלמא לא בעי לאשתכחא ריקניא אפי' רגעא חדא בגין דלא יסתלקון ברכאן מתמן אוף הכי לא מברכין על שלחן ריקניא דהא ברכאן דלעילא לא שריין על שלחן ריקניא'.
וכ"כ השולחן של ארבע7: 'יש להזהר כשבא לברך שלא ישאר השלחן בלא לחם .. וטעם הדבר כדי שתחול הברכה על מה שנשאר ואם לא נשאר כלום על מה תחול הברכה שאין הברכה חלה על האין אלא על היש, והעד על זה שלחן שבמקדש שלא היה שלחן בלא לחם והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מועט ממנו, וכן ארז"ל כל כהן שמגיעו כפול היה שמח ומתוך אותו לחם שבשלחן היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם מלחם הפנים בדרך יש מיש לא יש מאין, כי גם הנביאים אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך אין כח בידם להמציא יש מאין אלא יש מיש, ואעידה לי עדים נאמנים אליהו ואלישע זה בכד הקמח וזה בענין אסוך שמן שהיה הכל יש מיש כי אין כח לעשות יש מאין אלא הקב"ה יוצר בראשית שברא עולמו יש מאין ואפי' בעצמו ובכבודו לא מצאנוהו אלא בבריאת העולם בששת ימי המעשה ומאז ועד עתה הכל יש מיש, וכ"כ אשר ברא אלהים לעשות, באורו אשר ברא אלהים יש מאין לעשות מכאן ואילך יש מיש ולא יש מאין. ולפיכך יצטרך אדם כשבא לברך ברהמ"ז שישאר פת לחם על השלחן ואפי' מעט ממנו כדי שתחול הברכה בו ויתפשט כח הרבוי במעוט כדרך הנסים הנסתרים הנעשים לנו כל היום ואין אנו יודעים ומכירים בהם ..'.
וכך מצינו בראשונים מנהג השארת הלחם בברכה המזון, וכמ"ש התוספות8 ועד"ז ברא"ש9: 'משמע שדרכן היה לסלק השלחן קודם בהמ"ז ולכאורה קשה למנהג שלנו שאנו מקפידים שלא לסלק הלחם קודם ושמא בימיהם נמי לא היו מסלקין השלחן מקמי המברך כי אם מלפני שאר המסובין לפי שהיו להן שלחנות קטנים וכל אחד לפני עצמו אוכל על שלחנו אבל אנו שרגילים לאכול כולנו על שלחן אחד אין נאה לסלק השלחן עד לאחר ברהמ"ז'.
וכתב הרדב"ז10 שזה עפ"י הטעם שהובא בזהר: 'בשעת ברכמ"ז צריך שיהיה הפת המשוייר וטעמא כדי שתחול עליו הברכה דאין הברכה שורה אפתורא ריקניא, וכ"כ הרא"ש ז"ל וז"ל אבל אנו שאנו אוכלין כולנו על שלחן אחד אין נכון להסיר המפה והלחם עד אחר ברמ"ז, ויש נוהגין שלוקחין כל הלחם והמפה ומניחין אותו לפני המברך ע"כ. וא"כ מה שנהגו להביא לחם בשעת ברכמ"ז יפה הם עושים'.
אמנם הדרישה11 הביא ביחס להנהגה הזו של הראשונים את הטעם הראשון שברש"י: 'ולא היו מסירין השלחן עם הלחם מלפני המברך ואפשר שטעמם היה לקיים אכול והותר ולפני המברך מפני שהוא אומר בברהמ"ז ואכלת ושבעת וברכת ואין השובע ניכר אלא כאשר יראה לפני המסובים שעדיין נותר מן הלחם, וזהו אפשר הטעם שכתבו התוספות והרא"ש שאנו מקפידין על הסרת הלחם .. ואין להקשות נמי על הנוהגין להסיר השלחן והלחם קודם ברהמ"ז איך מכוונים מש"כ בפרק חלק אמר ר"א כל שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, דהם יפרשו שר"ל שישייר ממאכלו ליתנו לעניים ולא שיאכל הכל ולא ישייר לעני כלום וכמ"ש רש"י לבסוף אהא דמסיק והא דליכא שלימה בהדייהו ז"ל: 'דמזומנין לעני'. ולעולם נוכל לומר דהסירו השלחן ונתנו הלחם והמזון הנשאר לעניים'.
טעם נוסף כתב הלבוש12: 'ואין נאה להסיר המפה והלחם מעל השולחן עד אחר ברהמ"ז, כדי שיהא ניכר לכל שמברכין לשם יתברך על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וכו''.
> א"כ ראינו כמה ביאורים מדוע צריך להשאיר לחם על השלחן13: א) מכיון שכתוב אכול והותר. ב) כדי שיהי' מזומן לעני. ג) שתהי' לברכה על מה לחול, כיון שברכה לא חלה על שלחן ריק. ד) שיהא ניכר בברכתו שמברך על המזון שנתן לו ה'.
הערות:
1 צב, א ↩
2 מ"ב ד, מג ↩
3 או"ח סי' קפ ס"ב ↩
4 יט, ב מדפי הרי"ף ↩
5 פח, א - ב. וראה ג"כ פרשת יתרו פז, ב ↩
6 מלכים ב ד, ב ↩
7 שער א. וראה תורת חיים סנהדרין צב, א ↩
8 ברכות מב, א ↩
9 ברכות פ"ו סי' לא אך כתב *'אין* לסלק'. ובמרדכי ברכות רמז קלח כתב *אין נכון* לסלק ↩
10 שו"ת ח"ד סי' רא ↩
11 או"ח סי' קפ אות א ↩
12 או"ח שם ס"א ↩
13 לכאורה טעמים א וב הם לגבי עצם חיוב המובא בגמרא להשארת פת, והטעמים ג וד הם לגבי הסילוק שיהי' דווקא לאחר ברהמ"ז, אך חלק מהמפרשים הביאו באת יאורים ג וד ג"כ על דברי הגמ' (ראה תורת חיים שבהערה 7), וכן כנ"ל חלק מהמפרשים הביאו את ביאור א וב על דברי הראשונים, ראה דרישה הנ"ל ↩
[ב] (הלכה 1013)
בהלכה הקודמת ראינו את דברי הגמרא, הזהר והראשונים לגבי השארת לחם על השלחן בסיום הסעודה עד לאחר ברכה המזון.
כתב המחבר1: 'אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם'.
וכ"כ אדמו"ר הזקן2: 'כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אין רואה סימן ברכה לעולם שנאמר אין שריד לאכלו ע"כ לא יחיל טובו אבל בברכה מהו אומר אכול והותר. ונכון שלא להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון כדי שיהא ניכר שמברך ה' על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו'.
> א"כ למעשה צריך להשאיר לחם על השלחן בסיום הסעודה, עד אחר ברכת המזון.
★ ★ ★
בהלכה הקודמת ראינו ג"כ את המשך דברי הגמרא וכפי שביאר רש"י שאין להביא לחם שלם לאחר הסעודה ולהניחו על השלחן כי נראה שהוא לצורך עבודה זרה.
אלא שדין זה לא הובא בראשונים, וכפי שתמה הב"י3: 'ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דבר זה'.
וכתב הבאר שבע4: 'שוב מצאתי שהרב מהר"י קארו ז"ל בספר ב"י בטור יו"ד בסו"ס קע"ח תמה ג"כ ולא שת לבו ליישב. ושמא י"ל משום שהיה קים להו דעבודת עכו"ם של גד אינה בנמצא כלל בזה"ז'.
וכדברי הבאר שבע כבר כתב הרדב"ז5: 'שאלת ממני ידידי במה שנהגו מקצת חכמים אחר שגומרים הסעודה ומסלקין את הלחם ואת הפרורין ומנערין את השלחן להביא פירות ומיני תרגמא ובשעת ברכת המזון מצוין להביא לחם ואם יביאו אותו שלם בוצעין אותו כדי שלא יהיה שלם. אם יש להם על מה שיסמוכו ומה ענין בציעה זו: תשובה .. וא"כ מה שנהגו להביא לחם בשעת ברכמ"ז יפה הם עושים. ומה שנהגו לבצוע הלחם המשוייר לעשות אותו פתיתין משום העורכים לגד שלחן אין אני מודה להם בזה כלל מכמה טעמי חדא דהאידנא לא חיישינן להכי כלל. תדע דהא בעלי הפסקים לא כתבוהו והרא"ש ז"ל בפסקיו כתב מימרא קמייתא דר' אלעזר ואידך השמיטה וכן הריא"ף ז"ל השמיטה ואיך נחוש אנחנו לגד ומני אשר אבד זכרם ואדרבא אני אומר כי המדקדק בזה לא טוב הוא עושה דמשמע דחששא אית בהו דקפיד שלא נעשה כאשר היו עושין. כללא דמלתא דהאידנא כבר נשתכח שם עכו"ם אפי' מעובדיה וכ"ש אנחנו. ותו דלא חיישינן להכי אלא כשהיו מניחים את השלחן ערוך כל היום כדי שיהיה מזומן לעניים אז איכא למיחש אם יביאו פת שלימה משום העורכים לגד שלחן שכן היו עושים מניחין שלחן ערוך במאכל ובמשתה לשם אותה ע"ז שקורין גד וכ"כ עלה רש"י ז"ל. ומדקאמר מניחין משמע שהיו מניחין אותו כל היום או לפחות זמן מה וכן בדין שאם לא כן מנין היו יודעים מתי ירעב גד או כומריו אלא ודאי כך היו מניחים השלחן ערוך. אבל אנן דמיד אחר ברהמ"ז מסלקין את השלחן למאי ניחוש לא לגד ולא למני. ותו דאנן לא מייתינן ליה אלא כדי שתחול הברכה על הלחם משום אכול ושבוע והותר וכיון דמשום הכי מייתינן ללחם ליכא למיחש דבשלמא אם היו מביאין את הלחם אחר ברהמ"ז הוה אפשר לחוש אבל השתא לא חיישינן'. [המשך דבריו הרדב"ז יובאו להלן] ומסיים: 'הילכך מכל הלין טעמי נראה לי שאי"צ כלל לבצוע הככר שמביאין על השלחן בשעת ברכת מזון ואי איישר חילי אבטליניה להאי מנהגא'.
להלכה כתב המחבר באו"ח6: 'לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן, ואם עשה כן מחזי דלשם עכו"ם עביד, שנאמר: העורכים לגד שולחן'. וכפל דבריו ביו"ד7: 'מי שאכל ושייר פתיתין על שלחנו, לא יביא פת שלימה ויניח על השלחן'.
★ ★ ★
שאלה: האם האיסור הבאת פת שלמה הוא רק כשנשארו פתיתים, או גם במקרה שהשלחן נשאר ריק?
תשובה: כתב הרדב"ז שם: 'ותו דלא אמרינן משום העורכים לגד שלחן אלא היכא דאיתיה שלימה בהדי פתיתין אבל שלימה לחודה ליכא למיחש למידי והכי ריהטא סוגיין דאמרינן ל"ק הא דאיכא שלימה בהדיה ופרש"י ז"ל הא דאסור דאיכא שלימה בהדיה שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמחזי דלשם ע"ז עביד הכי. והא דליכא שלימה בהדייהו דמזומנין לעני ע"כ. וטעמא דמלתא כיון דאיכא פתיתין מזומנין לעני וזה מביא שלימה על השלחן מחזי כעורך לגד. אבל היכא דליכא פתיתין ומביא שלימה לא לערוך לגד הוא מביא אלא כדי שיהיה מזומן לעני הואיל וליכא פתיתין'.
ועד"ז כתוב בביאור הגר"א8: 'אבל לא יביא כו'. ר"ל אם יש פתיתין על השולחן אבל אם אין פתיתין על השולחן מותר להביא אפי' שלימה'.
וכתב המשנה ברורה9: 'ובשם הזוהר כתבו שטוב לעשות כן לכתחלה'.
אך הבן איש חי10 כתב: 'ואם אכלו כל הפת קודם ברהמ"ז ולא הרגישו אלא עד שעת ברהמ"ז, לא יביאו פת שלימה ויניחו על השלחן אלא יביאו פרוסה'.
וכתב הכף החיים11: 'ואם הביא פת שלם יש לאכול ממנו מעט כדי שיהא שבור וגם כדי שיהא נראה שלצורך אכילה הביאו, והגם דהגר"א כתב דאם לא נשאר פתיתין על השלחן מותר להביא אפילו שלימה מ"מ כיון דמסתמיות הזוה"ק והשו"ע משמע דאין להביא. וכ"נ דעת האחרונים יש להחמיר'.
וכך פסק להלכה אדמו"ר הזקן12: 'אם לא נשאר לו לחם על השולחן לא יביא פת שלימה ויתננה על השולחן מפני שנראה כעורך שולחן לע"ז כמו שאמר הכתוב העורכים לגד שולחן וגו'.
> א"כ למעשה אין להביא לחם שלם לאחר סיום הסעודה, גם במקרה שלא נשאר פירורים לפניו
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' קפ סעיפים א-ב ↩
2 שו"ע או"ח שם סעיפים א-ב ↩
3 יו"ד סי' קעח ↩
4 סנהדרין צב, א ↩
5 שו"ת ח"ד סי' רא ↩
6 סי' קפ ס"ב ↩
7 סי' קעח ס"ג ↩
8 או"ח סי' קפ ↩
9 סי' קפ ס"ק ד ↩
10 ש"א שלח לך ס"ג ↩
11 סי' קפ ס"ק ז ↩
12 שו"ע או"ח שם ס"ג ↩
[ג] (הלכה 1014)
בהלכות הקודמות ראינו שצריך להשאיר פתיתי לחם על השלחן עד אחר ברכת המזון. ושאין להביא לחם שלם.
שאלה: במקרה שנשאר לחם שלם בסוף הסעודה, האם מותר להשאירו על השלחן?
תשובה: ראינו שרש"י ביאר שדברי רבי אליעזר במעלת השארת הלחם על שלחן נאמרו לגבי השארת חלקי לחם, ולא לגבי השארת פת שלימה, וז"ל רש"י: 'דאיכא שלימה בהדיה - שמביא שלימה, לאחר שאכל, ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר, דמחזי דלשם עבודה זרה עביד הכי'. הבית יוסף1 הביא את דברי רש"י.
מפשטות דברי רש"י נראה שהאיסור הוא להביא פת שלמה ולהניחה על השלחן, אך כשיש פת שלמה שכבר נשארה מהסעודה אין חשש מלהשאירה2, ואדרבה מדברי הזוהר נראה שיש בזה מעלה, וכדלקמן:
כתוב בזוהר3: 'לא תשא את שם וגו', ר' שמעון פתח ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית, אמר לה אלישע כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקוב"ה דתנינן אסור ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא, מ"ט משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא, ובגיני כך בעי בר נש לסדרא על פתוריה חד נהמא או יתיר לברכא עלוי ואי לא יכיל בעי לשיירא מההוא מזונא דאכל על מה דיברך, ולא ישתכח דיברך בריקניא'.
> א"כ לשיטת רש"י מותר להשאיר לחם שלם, ומדברי הזהר נראה שיש מעלה כאשר יש לחם שלם על השלחן ברכה.
אלא שיש שכתבו שאין להשאיר בשום אופן פת שלימה על השלחן, וכמ"ש המהר"י ווייל4: 'בפרק חלק א"ר אלעזר כל שאינו משייר פתיתין על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר אין שריד לאהלו ע"כ לא יחיל טובו, והאמר רבי אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כאילו עובד ע"ז שנאמר העורכים לגד שלחן לא קשיא הא דאיכא שלימה בהדיה והא דליכא שלימה בהדיה מכאן נראה שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברכת המזון, ועוד דאין ברכה מצויה בדבר שלם דהוי כמו דבר שבמידה שאין הברכה מצויה בו'.
וכ"כ בשמו הרמ"א בדרכי משה5: 'וכתב מהר"י וייל .. דיש להסיר פת שלם מן השלחן בשעת ברכת המזון משום דאין ברכה מצויה בדבר המנוי ודבר שלם הוי כדבר המנוי, וכ"מ בגמרא בפרק חלק דאין להניח לחם שלם על השלחן לאחר הסעודה וע"ש'.
וכ"כ המטה משה6: 'ומשמע מדברי רש"י דאינו אסור רק להביא לחם שלימה על השלחן, אבל אם כבר מונח אין צריך להסירה, וכ"פ הבית יוסף כדברי רש"י. אבל לישנא דתלמודא משמע סתמא דאסור היכא דאיכא שלימה בהדיה. וכ"כ מהר"י ווייל .. ונכון לחוש לדבריו'.
וכן נראה לכאורה מפשטות דברי הלבוש7 שכתב: 'וכל שאינו משייר פתיתין על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם .. ודווקא פרוסות, אבל פת שלימה עם הפרוסות וכל שכן שלימה לבדה אסור שנראה כתחלת סעודה, והרי הוא כבר אכל ומיחזי כמכין שולחן לעבודה זרה, וע"ז נאמר העורכים לגד שולחן וגו' שהוא מין עבודה זרה, והוכיחם הנביא ע"ז'.
גם השל"ה8 כתב: 'משמע מדבריו דאין אסור אלא להביא שלמה, אבל אם כבר מונח אין צריך להסירה, וכ"ה בשו"ע. אבל לישנא דסתמא משמע דאסור היכא דאיכא שלמה בהדיה, וכ"כ מהר"י ווייל'.
מאידך כנסת הגדולה9 כתב: 'נראה בבירור דדוקא להביא אסור, אבל אם היתה מתחלה אין להסירה. וכן מצאתי שהגיה המגיה חקוק בעט ברז"ל ועופרת. אבל מהר"י וייל ז"ל .. כתב: מכאן נראה שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברהמ"ז ..'.
הבאר שבע10 הביא את דברי המהר"י וויל והקשה עליו: 'וקשה לי עמש"כ מכאן נראה כו', שהרי אם הפת שלם כבר היה מונח על השלחן בשעת אכילה אז אין שייך כלל לומר בו העורכים לגד שלחן, מאחר שהוא אינו עורך כלום לאחר שאכל. ואין ספק שמפני כך הוכרח רש"י לפרש הא דאיכא שלמה בהדיה, שמביא שלמה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמחזי דלשם ע"ז עביד הכי כו', מדפירש שמביא שלמה לאחר שאכל משמע בהדיא שאינו אסור אלא דוקא להביא, אבל אם היתה כבר מונחת על השלחן אי"צ להסירה. וגם הטעם השני שכתב ועוד דאין הברכה מצויה בדבר שלם, לא נ"ל כלל, דלפי דבריו לא היה ראוי ג"כ לברך ברכת המוציא על פת שלם, כיון דאין הברכה מצויה בדבר שלם. ולכן אומר אני אדרבה איפכא מסתברא, דכשם שאנו מברכין ברכת המוציא על פת שלם דקי"ל כרבי יוחנן11 שאמר שלמה מצוה מן המובחר, כך הוא מצוה מן המובחר לשייר פת שלם מתחלה על דעת זה על השלחן כשמברכין ברהמ"ז לברך עליו ברהמ"ז, דזיל בתר טעמא למה הצריך הכתוב אכול והותר, הלא הוא משום כדי שיתן שבח והודאה בברכת המזון להשי"ת, שלא בלבד שאכלנו כדי שבענו אלא גם הותרנו הרבה, א"כ כל כמה שהוא שלם הוא יותר שבח והודאה להשי"ת. כך כתבתי בימי חרפי, ועכשיו שזכיתי ללמוד בזוהר פרשת תרומה12 מצאתי כדברי. ולכן נ"ל שיש למחות ביד אותן שנהגו כדברי מהרי"ו בזה'.
> א"כ ראינו שנחלקו המפרשים האם פת שלימה שנשארה על השלחן צריך ג"כ להסירה לפני ברכת המזון, בהלכה הבאה נראה כיצד נפסק למעשה.
הערות:
1 או"ח סי' קפ ↩
2 להעיר שישנם ראשונים שביארו הפוך את דברי הגמרא שאדרבה - לחם שלם יש מעלה בהשארתו על השלחן, משא"כ פירורים שיש להסירם וכמ"ש היד רמ"ה שם: 'אמר ר' אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כעובד ע"ג שנאמר העורכים לגד שלחן והוא דאמר הני לגדא דביתא מזל הבית והוא דליכא שלימה ביניהן [דאי איכא שלימה ביניהן] לאו עובד ע"ג הוי לגמרי לפי שאין עבודתו בכך שאין משיירין לו אלא פרוסות'. וראה גם בשבלי הלקט (סדר ברכות סי' קנה) וז"ל: 'שאלו לפני רב פלטוי ב"ר יעקב גאון זצ"ל .. והשיב דרך ארץ הוא לסלק שולחן ולרחוץ ידים ולברך והא דר' אלעזר הכי גרסינן אמר ר' אלעזר כל שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם אם משייר פת שלימה לא מסלק ואם אינו משייר פת שלימה ומשייר פיתותים יסלק ואי איכפת ליה' ↩
3 יתרו פז, ב. הובא ג"כ במג"א שיובא בהלכה הבאה ↩
4 סי' מ ↩
5 או"ח סי' קפ אות א ↩
6 סי' שה ↩
7 או"ח שם ס"ב ↩
8 שער האותיות אות ק קדושת האכילה ↩
9 הגב"י או"ח סי' קפ אות ב ↩
10 סנהדרין צב, א. וכ"כ בבאר מים חיים סי' י ↩
11 ברכות לט, ב ↩
12 קנב, ב ↩
[ד] (הלכה 1015)
בהלכה הקודמת ראינו את הדעות השונות בדברי הפוסקים האם האיסור של הבאת פת שלימה לברכת המזון, הוא גם במקרה שנשארה פת שלימה מהסעודה.
שאלה: כיצד נקטו הפוסקים הלכה למעשה?
תשובה: בהלכה הקודמת הבאנו את דברי המחבר שכתב1: 'לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן, ואם עשה כן מחזי דלשם עכו"ם עביד, שנאמר: העורכים לגד שולחן'. ולקמן נראה מה שכתבו הפוסקים בדברי המחבר:
כתב הט"ז2: 'ונראה פשוט שלא הזהירו אלא שלא יביא פת שלם קודם ברהמ"ז אבל אם היתה כבר על השלחן שהיו סבורים לאכול ממנה אי"צ לסלקה כלל, וכן מבואר ממ"ש ב"י שמביא שלמה לאחר שאכל כו' ורבים טועים בזה'.
גם הש"ך3 דייק מלשון המחבר 'לא יביא': 'משמע דוקא להביא שם ולהניחו אצל הפתיתין אסור משום העורכים לגד שלחן אבל אם היה שם אי"צ להסירו וכן משמע מפרש"י, וכ"כ ב"י בא"ח סו"ס ק"פ (בטורים שנדפסו שנת שמ"ח ושאר דפוסים ג"כ) בהג"ה וז"ל דוקא מביא, אבל אם היתה מתחלה על דעת זה לברך על השלם כדאיתא בזוהר פ' תרומה ש"ד אין להסירם מעל השלחן בשעת ברכה עכ"ל. וכ"כ בס' באר שבע .. שכן משמע לו מפרש"י ושכן מצא בזהר פרשת תרומה ומה שהשיג שם על מהר"י וייל .. שכתב שיש להסיר פת שלם מעל השלחן כשמברכין ברהמ"ז כו' אינה השגה כ"כ דר"ל כשמביאין אחר שאכל פת שלם במקרה יש להסירו ואע"ג דפשט דבריו לא משמע קצת הכי מ"מ לאותבי דעתיה טפי עדיף וק"ל'.
המגן אברהם4 כתב: 'מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן אי"צ להסירה וכ"כ באר שבע, וכ"כ בהג"ה בב"י בשם זוהר תרומה, וכן דקדק מלשון רש"י, ובס' עסיס רמונים להרמ"ע ש"ח כתוב וז"ל וזהו סוד שיור פתיתין לאחר המוציא למי שא"א להכין בתחלת הסעודה ככר שלם לברהמ"ז כמבואר בזוהר דבכה"ג עדיף טפי עכ"ל והוא בזוהר יתרו עמוד קנ"ז. ומיהו מלשון הגמרא דקאמר הא דאיכא שלימה בהדיה משמע דאפילו מונחת מקודם יסירנה, וכ"כ מהר"י וייל וכתב מטה משה שיש לחוש לדבריו, אבל הוא לא ראה דברי הזוהר, ואפשר שהזוהר מפרש הגמרא הא דאיכא שלימה בהדיה כלומר אם יש לו שלימה ומביא פתיתין הוה ליה כאלו עע"א ובזה מדוקדק הלשון יותר בגמרא, דפירש"י אינו מתיישב אחר הלשון, ומ"מ מודה הזוהר דאסור להביא שלם בשעת ברהמ"ז, ובשבת לא יסיר השלם עד אחר ברהמ"ז'.
[על מ"ש המג"א ובשבת לא יסיר כתב המחצית השקל: 'ר"ל, ודאי יש לנהוג אז כהזוהר'. וכן ציין למחלוקת הלבוש והט"ז ביו"ד, שכתב הלבוש5: 'לפיכך יש למחות ביד הנוהגים לערוך את השלחן ולשים עליו כל מיני מאכל בלילה שלמחר ימולו את התינוק, שיש בזה משום עורכים לגד שולחן. ונ"ל דהוא הדין שיש למחות ביד הנוהגין כן לערוך השולחן בליל שבת בפת שלם ומניחין אותו שם כל הלילה, ושמעתי מקצת מהם שאומרים שעושין כן זכר למן שהיה מונח בקופסא כל הלילה, ולכך מכסין ג"כ אותו הלחם במפה כל הלילה, אבל גם זה נראה לי טעות, שהרי המן לא היה מונח כן כל הלילה אלא בבוקר נפל המן, דכתיב6 ובבקר היתה שכבת הטל וגו', לכך נראה לי שיש למחות דודאי לא נתפשט זה המנהג אלא מחק ע"ז, שנאמר עליה העורכים לגד שולחן וגו', נ"ל'.
אך הט"ז7 דחה דבריו: 'ולא נהירא לע"ד דדוקא בלילה שקודם המילה שעושים כן למזל התינוק יש בו שייכות העורכים לגד כי גד הוא לשון מזל משא"כ בלילי שבת שמניחים הפת לחם משנה הוא בשביל כבוד השבת שכבודו בלחם משנה ואין בזה משום מזל ואין בזה איסור כלל דהא גם קודם השבת מיד שמוציאין אותן מהתנור מניחים אותן על השלחן משום כבוד השבת'. וכפל דבריו באו"ח8: 'עמ"ש ביו"ד סי' קעח שאין איסור מה שנהגו קצת לערוך השלחן בליל שבת בפת שלם כל הלילה מפני שהוא כבוד שבת ולא כלבוש דאוסר שם'].
> א"כ מדעת הט"ז והש"ך מבואר שאין בעיה להשאיר פת שלימה, וגם המג"א נראה שנוטה לומר שאפשר להשאיר פת שלימה [ובפרט בשבת] כיון שכן מבואר בזוהר [וניתן לבאר את הגמרא באופן שאין סתירה לזה].
מאידך האליה רבה9 כתב לבאר את החשש של המהר"י וויל, וכתב שאין ההוכחה מדברי הזהר: 'ולענ"ד ליישב טעמו דמהר"י ווייל, דצריך להסיר משום הנכנסים שיסברו שהניחו אותו אחר האכילה. גם י"ל דלשון פת משמע פרוסה כדכתיב10 ואקחה פת לחם, וכן בברכות דף ל"ט11 צריך שתכלה ברכת המוציא עם הפת, ור"ל כשתפרוס הפרוסה עיי"ש, ועוד דלשון רש"י בש"ס שם כל שאינו משייר פת[יתין] וכו', ועוד הא כתב [במטה משה] ושל"ה דלישנא דש"ס משמע כדברי מהר"י ווייל ונכון לחוש לדבריו [ע"כ]. ומ"ש מזוהר פר' תרומה נראה שכיון למ"ש הזוהר12 ז"ל, הפתורא לא יהא בריקניא דהא לית ברכתא משתכחא על פתורא ריקנא, דכתיב הגידי לי מה יש [לכי] בבית דהא ברכאין עלאין לא שריין אלא באתר שלים עכ"ל. ונראה שהבין באתר שלים דהיינו לחם שלם, ולענ"ד אין ראיה מזה, דהכי קאמר שלא יהא שלחן ריקם, אבל שיהא הפת שלם לא בעינן, והיינו שלא הזכיר בשל"ה מדברי זוהר'.
אמנם החיד"א13 דחה את דברי הא"ר: 'ומה שהשיג על הוכחת הרב באר שבע מזהר תרומה, דאין משם ראיה שיהיה פת שלם רק דלא ליהוי פתורא רקניא, עש"ב. נעלם ממנו לשון הזהר פרשת יתרו דף פ"ז ע"ב דקאמר בעי בר נש לסדרא על פתוריא חד נהמא או יתיר לברכא עלוי. והביאו הרב יד אהרן, ע"ש. ובספר מקדש מלך שם האריך בזה'.
למעשה אדמו"ר הזקן14 הכריע כדברי הפוסקים שכתבו שאין בעיה להשאיר פת שלימה: 'אם לא נשאר לו לחם על השולחן לא יביא פת שלימה ויתננה על השולחן מפני שנראה כעורך שולחן לע"ז כמו שאמר הכתוב העורכים לגד שולחן וגו' אבל אם היתה שלימה מונחת כבר על השולחן כמו שבשבת בוצעים על לחם משנה טוב שלא להסירה עד אחר ברכת המזון'.
> א"כ למעשה פת שלימה שנשארה מתחילת הסעודה [וכמו בשבת אם נשאר הלחם משנה] טוב להשאירה לברכת המזון
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' קפ ס"ב ועד"ז כתב ביו"ד סי' קעח ↩
2 או"ח שם סק"א ↩
3 יו"ד שם ס"ק ה ↩
4 או"ח שם ס"ק ב ↩
5 יו"ד שם ס"ג ↩
6 שמות טו, יג ↩
7 שם ס"ק ז ↩
8 שם ס"ק א ↩
9 סי' קפ ס"ק ב ↩
10 בראשית יח, ה ↩
11 ע"א ↩
12 קנז, ב ↩
13 ברכ"י שם ס"ק א ↩
14 שו"ע או"ח שם ס"ג ↩
[ה] (הלכה 1020)
שאלה: ממה צריך להיזהר כשמפנים את הלחם מהשלחן?
תשובה: המשנה במסכת ברכות1 אומרת: 'בית שמאי אומרים: מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים, ובית הלל אומרים: נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית'.
ובטעם המחלוקת מבואר בגמרא2: 'ת"ר ב"ש אומרים: מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, נמצא אתה מפסיד את האוכלין. אבל נט"י לב"ש תחלה, לא סבירא להו, מאי טעמא, משום פירורין. ובית הלל אומרים: אם שמש תלמיד חכם הוא, נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. במאי קמיפלגי? ב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ; וב"ש סברי: מותר להשתמש בשמש עם הארץ. אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא: בכוליה פרקין הלכה כב"ה, בר מהא דהלכה כב"ש. ורבי אושעיא מתני איפכא, ובהא נמי הלכה כב"ה'.
הרמב"ם3, הרא"ש4, והטור5 הביאו את דברי הגמרא להלכה.
> א"כ ראינו ש: א) אסור לאבד ביד פירורין שיש בהם כזית, [אך פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדם]. ב) מותר להשתמש בשמש עם הארץ, למרות שהוא לא יודע את הדין של איבוד הפירורין, ג) ולכן יש לחשוש שהוא ישאיר על השלחן פירורי לחם בגודל של כזית, וכשיטלו ידיים למים אחרונים זה יכול להישפך על הפירורין ויגרום לאיבודם , ד) לכן צריך לטאטא לפני נטילת המים אחרונים.
אמנם תלמידי רבינו יונה6 כתבו: 'ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כך אומר ר"י הזקן ז"ל שזה לא היה אלא בימיהם שהיה מנהגם לסלק את השולחן קודם ברכה והיו נוטלים ידיהם במקום שהשולחן היה עומד ואם היה נוטל ידיו קודם שיכבדו מקום שהשולחן עומד המים נופלים על הפירורין ואיכא משום בזוי אוכלין אבל עכשיו מפני שאין מנהגנו לסלק את השולחן ונוטלין ידיהן מחוץ לשולחן מקום שאין שם פירורין לא חששו לדבר'.
וכ"כ המחבר להלכה7: 'קודם שיטול ידיו, יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה; אעפ"י שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, שמא יהא השמש עם הארץ, שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ויניח גם פרורין שיש בהם כזית שאסור לאבדן ביד, לכך יכבד תחלה; ועכשיו אין אנו נוהגים כך, מפני שאין אנו מסלקין השלחן, ואנו נוטלין הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פרורים, וליכא למיחש למידי'.
אמנם הב"ח8 כתב: 'אבל לפע"ד נראה כיון דהרא"ש ורבינו [=הטור] ראו דברי ה"ר יונה ואעפ"כ כתבו פסק דין זה כמו שהוא בגמרא דצריך לכבד הבית קודם שיטול ידיו אלמא דדחו להא דר' יונה והוא דהוא ז"ל תלה דבריו לפי שאנו נוטלין הידים חוץ לשלחן וכו' וזה אינו דאעפ"י דכך הוא מנהגינו בנטילה ראשונה ליטול חוץ לשלחן דלא כמנהג חכמי התלמוד דהיו נוטלין במקום שהיו מסובין לאכול כדאיתא בברייתא כיצד סדר הסיבה בפרק כיצד מברכין (מג, א) מ"מ בנטילה אחרונה גם עכשיו מי שנוהג ליטול מים אחרונים מביא השמש אליו המים ונוטל שם במקומו שיושב אצל השלחן הילכך מי שנוהג בנטילת מים אחרונים צריך לנהוג לכבד הבית קודם שיטול ידיו או ילך חוץ לשלחן ויטול ידיו. כן נראה לי פשוט דצריך ליזהר בזה'.
ובדברי חמודות9 כתב על דברי תלמידי רבינו יונה: 'ונ"ל שמ"ש רש"י מכבדין את הבית כו' אם הסבו ע"ג קרקע או אם הסבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלים שנתפזרו עליו ע"כ מיירי כשנוטלים על השלחן וא"כ יש ליזהר בסעודות גדולות שרגילים ליטול על השלחן ואף בנטילת מים ראשונים יש ליזהר ולא עוד אלא שבאותה נטילה עדיין יש פתיתים שלמים וא"כ יש ליזהר ביותר לסלקן'.
אך הט"ז10 כתב על דברי הב"ח: 'כתב מו"ח ז"ל א"כ אותם שנט"י במים אחרונים ויושבין על השלחן צריך לכבד את הקרקע גם בזמן הזה, ול"נ דיש עוד חילוק בזה דבזמן התלמוד היו מסלקין השלחן ויש לחוש שמא על ידי ניעור השלחן נפלו פירורים וגם במקום שנוטלין אין מצוי פירורין'11.
אדמו"ר הזקן12 כתב למעשה כדברי המחבר: 'בימי חכמי התלמוד שהיו מסלקים את השולחנות הקטנות שלפני כל אחד ואחד קודם מים אחרונים והיו נוטלים מים אחרונים במקום השולחנות היו צריכים לכבד קרקע הבית במקום השולחנות קודם הנטילה שלא ישארו שם פירורי פת וימאסו במי הנטילה ואע"פ שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית חוששים שמא יהיה השמש עם הארץ שמותר להשתמש בשמש עם הארץ ויניח על השולחן גם פירורים שיש בהם כזית כשמסיר הלחם מעל השולחן ואח"כ יפלו ממנו כשמסלקין אותן משם וימאסו במי הנטילה לכך יכבד תחלה. אבל אנו שאין אנו מסלקין השולחן ואנו נוטלים הידים במקום שאין שם פרורים א"צ לכבד תחלה'.
ובמקומות שרגילים ליטול מים אחרונים על השלחן בתוך כלי, כתב המאמר מרדכי13: 'והמנהג הפשוט ליטול על השלחן בתוך הכלי ולפ"ז היה נראה דיש לחוש לפירורין דשמא יצאו ניצוצות חוץ לכלי ויפלו על הפירורין שעל השלחן וכ"כ הרב ב"ח ז"ל דיש ליזהר גם עכשיו לכבד הבית תחלה יעו"ש. אלא שלפי מנהגינו כיבוד הבית אינו מעלה ומוריד וק"ל. ויש ליישב ולומר דע"כ לא חששו בזמן הש"ס אלא לפירורין שע"ג הקרקע משום דאינם נראים וחיישינן שיהיו שם פירורים דאית בהו כזית, משא"כ בפירורים שעל השלחן דנראים ועומדים לפניו וליכא למיחש למידי, ומ"מ טוב וראוי להסיר הפירורים שסביב הכלי כדי שלא יפלו עליהן מים כנ"ל וכ"מ בלבוש מטעם אחר יעו"ש14 ..'.
ועד"ז כתב המשנה ברורה15: 'אבל כשנוטלין הידים בכלי על השלחן כמנהגנו לכו"ע צריך לנקות הפירורין סביב וכדלקמיה'.
א"כ למעשה יש להקפיד שלא ישפך ממי נטילת הידיים ומים אחרונים על חתיכות פת (הגדולים מכזית), [ויש שכתבו שכשנוטלים מים אחרונים על השלחן בכלי כדאי להרחיק את חתיכות הלחם, מחשש שירטבו].
הערות:
1 נא, ב ↩
2 נב, ב ↩
3 הל' ברכות פ"ז הי"א ↩
4 ברכות פ"ח סי' א ↩
5 או"ח סי' קפ ↩
6 לח, ב מדפי הרי"ף ↩
7 שו"ע או"ח סי' קפ ס"ג ↩
8 או"ח שם ↩
9 ברכות פ"ח סי' א אות ב ↩
10 שם ס"ק ב ↩
11 וראה מה שהשיג עליו הא"ר סי' קפ ס"ק ד ↩
12 שו"ע או"ח שם ס"ד ↩
13 או"ח שם ס"ק ג ↩
14 ושם כתב בס"ג: 'טוב ונאה הוא לנקות את המפה ולהסיר הפירורין קודם שיברך כדי שיהיה השולחן טהור ונקי בשעת הברכה' ↩
15 או"ח שם ס"ק ז ↩
[ו] (הלכה 1021)
בהלכה הקודמת ראינו דברי הגמ' בברכות שאין איסור מן הדין לאבד פירורים קטנים מכזית.
שאלה: האם למעשה מותר לאבד פירורים קטנים?
תשובה: הגמרא במסכת פסחים1 אומרת: 'נשורא [=פירורין של פת] בביתא - קשי לעניותא .. איסרא דמזוני נקיד שמיה, איסרא דעניותא נבל שמיה'.
ופירש רש"י 'נקוד שמיה - לשון נקידו כמו מנקד חצירו לפיכך אינו רוצה שיהו פרורים נשלכים לידרס ברגל'.
והרשב"ם כתב: 'נקיד שמיה. לשון נקיות לפיכך אינו רוצה שיהו פירורין נשלכין לידרס ברגל'. 'איסרא דעניותא נבל שמיה. לשון לכלוך ושמא נכנס בבית שהוא רואה שאין נוהגין מנהג נקיון בפת'.
ובגמרא בחולין2 איתא: 'ואמר אביי: מריש הוה אמינא, האי דכנשי [=מטאטאים] נשווראה [=פירורי הלחם], משום מנקירותא [=משום נקיון]. אמר לי מר: משום דקשי לעניותא [=זלזול בפירורין גורם לעניות]. ההוא גברא, דהוה מהדר עליה שרא דעניותא ולא הוה יכיל ליה [=אותו אדם שהיה מהדר על ה שר העניות לא יכל לפגוע בו] - דקא זהיר אנשוורא טובא, יומא חד כרך ליפתא איבלי, אמר: השתא ודאי נפל בידאי, [=יום אחד אכל במקום במקום העשבים, וחשב שעכשיו יוכל לפגוע בו] בתר דאכיל - אייתי מרא עקרינהו ליבלי שדינהו לנהרא [=לאחר שאכל הביא מעדר ועקר את השבים והשליכם לנהר], שמעיה דקאמר: ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה'.
וכתב רש"י 'נפל לידאי - שלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהו למדרס רגלים ואלכדנו בכך'.
וכתב בפסקי ריא"ז3: 'ראוי לאדם לקבץ פירורין מן המקום שאכל שם סעודתו, שלא יהו נדרסין ברגלי בני אדם, לפי שרוח רעה שורה עליהם ומביאתו לידי ענייות'.
וכ"כ באורחות חיים4: 'ואסור לזרוק הפתיתין לאבוד דאמרינן בפ' ערבי פסחים שרא דעניותא נביל שמי' פי' מי שנבל ומזלזל בפת ומשליך הפירורין בארץ ונדרכין ברגלי בני אדם משתרר על האדם שר העניות. ומי שמצנעים משתרר עליו שר של מזונות'.
ומלשון הראשונים נראה שהעניות נגרמת כאשר אין מקפידים לניקוי פירורי הפת, ודורסים עליהם ברגלים.
אמנם מדברי התוספות5 נראה שעצם איבוד פירורים הוא עצמו גורם לעניות, שהתוספות כתבו על דברי דברי הגמ' בברכות שאין איסור לאבד פירורין הקטנים שאין בהם כזית: 'פירורין דלית בהו כזית מותר לאבדן ביד - מיהו קשה לעניותא כדאמרינן בפרק כל הבשר'.
ולהלכה כתב המחבר6: אעפ"י שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, מ"מ קשה לעניות'.
ומדברי המחבר משמע כדברי התוספות שבכל צורה שמאבדים את הפירורין הרי זה קשה לעניות.
אך המגן אברהם7 כתב: 'קשה לעניות. כ"כ הרב ב"י בשם התוספות וצ"ע דאטו בית הלל לא חייש לעניות ואמאי קאמר שיטול ידיו תחלה אלא ע"כ דלא קשה לעניות אלא כשדורס עליהם אבל אם משליכן למים שרי וכדאיתא בחולין פכ"ה בהדיא והביאו בתוספות שם ע"ש, וזה כוונת התוס' דקשה להו ל"ל לב"ה להזכיר כיבוד הבית כלל הל"ל דאין צריך לכבד הבית אלא עכצ"ל אף בית הלל מודה דצריך לכבד הבית אח"כ שלא ידרסו על הפירורין וק' לעניות ואע"פ שמפסידן במים של נטילה כיון שאין בהם כזית לית לן בה ..'.
> מבואר בדברי המג"א שחשש העניות באיבוד פירורים פחות מכזית, הוא רק בדורך עליהם, וכפשטות לשון הראשונים (ואין התוס' חולקים בכך, וכוונת התוספות לבאר שבגלל החשש עניות מהדריכה עליהם, לכן לכו"ע [גם לבית הלל] צריך לטאטא, ורק נחלקו אם מותר לשפוך המים לפני הניקוי).
אמנם הפרמ"ג חלק על המג"א: 'האדון ז"ל עשה פלילות עם מר"ן המחבר ז"ל, במה שכתב 'כאן' דין זה משמע דסובר ליטול ידיו על פירורין שאין כזית קשה לעניותא, א"כ בית הלל ברכות נו"ן ב' [נב] ב' דנוטל ידיו תחלה איך לא חייש לעניות. על כן פירש דהכי פירושו בתוספות שם, דקשיא להו לבית הלל דפירורין שאין כזית מותר לאבדן ביד למה מכבדין אח"כ כלל, לזה אמר דלדרוס אסור באין כזית. ובשבת קמ"ג גורס רש"י פירורין שאין כזית אסור לאבדן, היינו כשדורס עליהם כו'. ולי קשה דבסימן קע"א ס"ד 'קליות ואגוזים' אסור להשליך במקום שנמאסים, כל שכן פת שאין כזית למאס במי נטילה מידים מזוהמות. וכי תימא ביד אסור למאס אבל ליטול עליהם שרי, הא קאמר לבית הלל נוטל ידיו תחלה פירורין שאין כזית מותר לאבדן ביד, והא למאס ביד אסור. אלא שמע מינה דלמאס נמי דקשה לעניותא כבסי' קע"א, ואיסורא ליכא. ובר"מ פ"ז מהל' ברכות הי"א פירורין שיש 'כזית' אסור להלך ולרחץ בהם, הא אין כזית מותר להלך עליהם, ובכסף משנה בשם הרבינו מנוח בדוכתא אחרינא אמרו דקשה לעניות, והיינו פרק כל הבשר, וזה סייעתא להמחבר'.
אדמו"ר הזקן8 פסק כדברי המג"א: 'אע"פ שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית בידים לא יזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה לעניות כשדורסים על פירורי לחם ולא התירו אלא לאבדם כגון להשליכם למים וכיו"ב'.
וכ"כ בהל' שמירת גוף ונפש9: 'פירורי פת בבית קשה לעניות (אם הם במקום דריסת הרגלים)'.
> א"כ ראינו שלמרות שמן הדין מותר לאבד פירורים שאין בהם כזית10, אך מ"מ אין להניחם במקום שידרסו עליהם, כיון שזה קשה לעניות.
הערות:
1 קיא, ב ↩
2 קה, ב ↩
3 ברכות פ"ח ה"א אות ז ↩
4 הל' סעודה אות לג ↩
5 ברכות נב, ב ↩
6 שו"ע או"ח סי' קפ ס"ד ↩
7 שם ס"ק ג ↩
8 או"ח שם ס"ה ↩
9 ה"ט ↩
10 יש שהחמירו כאשר יש בכל הפירורים יחד כזית, וכמ"ש בהגהות מהר"א אזולאי על הלבוש סי' זה אות ג, [הביאו החיד"א (ברכ"י או"ח סי' קפ ס"ק ג)]: 'יש אומרים שאין בהם כזית פירוש שאין בכל אחד מהם כזית אלא פחות מכזית אבל בין כולם יש יותר מכזית, וקשה שאין זה נקרא פרור, שהפת שיש בו כזית נקרא פרוסה, שכן נקראת פרוסת המוציא ולא פירור המוציא אחר שיש בה חצי כביצה, לכן נ"ל שפירוש שאין שם כזית כלומר בין כולם אז ליכא איסורא. ואח"כ מצאתי שהאלהי כמוהר"ר אברהם גלאנטי זלה"ה בפירוש הקדמת הזוהר אשר לו הכריח כן מלשון ספר הזוהר עיי"ש. מאידך הבית מנוחה בדיני פירורי פת אות ד (הובא בכה"ח או"ח שם ס"ק יב) הסכים עם הי"א, עיי"ש. וראה מגן גיבורים שלטי גיבורים סי' קפ ס"ד. [ולענין מ"ש מהר"א אזולאי שהפת שאין בה כזית אינה נקראת פרור יש להעיר מדברי אדמו"ר הזקן בסי' תמב קו"א ס"ק א שיש פירורין של כזית עיי"ש] ↩
[ז] (הלכה 1022)
שאלה: בהלכה מספר 1012 ראינו שיש ענין להשאיר פת בעת ברכת המזון, האם הפת צריכה להיות גלויה או מכוסה?
תשובה: כתב רבינו בחיי בשלחן ארבע1: 'יש להזהר לפרוס מפה על הפת שבשלחן בשעת ברכה, וכן הוא מנהג הותיקים לכסות הפת בשעה שמברכין ברכת המזון כדי שלא יתבייש הפת, וכן כשמקדשין קדוש של שבת ביין ולא בפת. וכן אמרו בקדוש היום פורס מפה ומקדש, כלומר פורס מפה על הפת ואח"כ מקדש על היין'.
ובשו"ת באר עשק2 האריך לבאר מדוע צריך לכסות את הפת, וכתב: 'ומה אם קודם סעודה שעדיין לא נהנו מהפת והיו יכולים לקבוע סעודה על היין חששו לבושת דפת לאחר הסעודה שכבר נהנו ממנו ועשו אותו עיקר ובו קבעו סעודתן ודאי שיבוש ויכלם כי הוא מוקדם בפסוק'. [וכתב שם עוד טעמים: 1) טעם הלבוש שהמקום צריך להיות נקי לכבוד הברכה. 2) עפ"י הזוהר יש ענין שדברים שבקדושה יהיו בצניעות ומסותרים. 3) אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין].
המגן אברהם3 הביא את דברי רבינו בחיי, וכתב: 'כתוב בשלחן של ארבע שיש לכסות הפת בשעת ברכת המזון שלא יראה בושתו עסי' תע"ג'.
המחצית השקל ביאר את הפניית המגן אברהם לסי' תעג: 'שלא יראה בושתו עיין סימן תע"ג. דדוקא כשהכוס בידו4, ע"ש. א"כ אפשר כשמברך ביחיד, דלדעת רמ"א בסימן קפ"ב ס"ב בהג"ה אין אוחזו בידו אלא מניחו על השלחן, אין צריך לכסות'5.
> א"כ מבואר שלדעת רבינו בחיי יש לכסות פת הנמצאת על השלחן בזמן ברכת המזון וכתב המגן אברהם שזה במקרה שמברכים על הכוס, והוסיף המחצית השקל שזה כשאוחזים את הכוס ביד.
אלא שעל מש"כ הלבוש6: וקודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורים וימאסו במים שלי נטילה ויהי' משום בזיון אוכלין'. כתב מהר"א אזולאי בהגהותיו אות ב: 'שהיו נוטלים ידיהם שהי' השלחן עומד. ונ"ל שמזה נמשך המנהג לכסות השולחן בשעת נטילת מים אחרונים כדי שלא יפלו המים על הפת שעל השולחן וימאס, דלא שייך טעם שלא לבייש הפת שכבר בירכו עליו ברכת המוציא'.
> א"כ מהר"א אזולאי דחה את טעם ביוש הפת, וכתב שהטעם הוא כדי למנוע בזיון אוכלין וכמשנ"ת בהלכות הקודמות.
אמנם נכדו החיד"א7 הביא את דבריו, וכתב: 'ועתה במקומותינו אין מי שנוהג לכסות השלחן בסוף, רק ראיתי באיזה עיר קצת נוהגין כן'.
אדמו"ר הזקן לא הביא דברי המג"א אלו, [ואדרבה ראינו בהלכה 1013 שכתב שסיבת השארת לחם על השלחן הוא כדי שיהא ניכר שמברך על חסד ה' שהכין מזון, וכדברי כף החיים שיובאו לקמן] וכן הרבה אחרונים חלקו על טעם ביוש הפת8, וכתבו כדברי החיד"א שלא נוהגים לכסות, וכדלקמן:
בשו"ת זרע אמת9 הביא את דברי המג"א והבאר עשק וכתב: 'אבל לא ראיתי נוהגין כן וגם אין שייך לע"ד טעם שלא יראה הפת בושתו לגבי ברהמ"ז דהלא זהו סימן סילוק הסעודה דהיינו סילוק הפת ואיך יברך עליו וק"ל'.
והבגדי ישע10 כתב: 'גם מה שסיים המג"א כתב בש"א שיש לכסות הפת בשעת ברהמ"ז שלא יראה בושתו עס"י תע"ג דברים אלו תמוהים מאוד דמאי בושתו הוא של פת בשלמא גבי קידוש ה"ל להקדים הפת שברכתו המוציא והוא מברך תחילה משום קידוש בפה"ג וה"ל לברך המוציא תחלה שהרי דעתו לאכול פת וברכת המוציא חשובה יותר והוא משום קידוש נקרא בושתו של פת וצריך לכסות .. משא"כ לענין ברהמ"ז שאין דעתו עוד לאכול פת ומאי בושתו כמו שמבואר בסימן קס"ח ורי"א דאם אינו רוצה לאכול ממנו אין שייך שום קדימה וצ"ע על דבריו ודו"ק'.
והמאמר מרדכי11 כתב: 'ואנכי הרואה מנהג פשוט היפך דברי הרב [=מג"א] ז"ל, וכפי הנראה לפק"ד יפה כח המנהג .. ואנא זעירא נלפק"ד דלא דמיא דהתם הוא בתחלת הסעודה שיש לו לברך על הפת ומש"ה כשמברך על היין קודם יש בזיון ובושת לפת דמן הראוי להקדימו שהוא ראשון אליו בפסוק ואפ"ה הוא נדחה לגבי היין ברם הכא אין לו לברך על הפת ואדרבא מושך ידו ממנו ומברך עליו ברכה אחרונה ומאי בושת איכא הכא והרי א"א לברך עליו בהמ"ז דאם יצטרך לברך עליו המוציא כמו שמברך בפה"ג על הכוס יתחייב לברך שנית בהמ"ז והלכך פשיטא דאין כאן בושה וכפי הנראה הדין נותן שיהיה הפת מגולה בשעת ברכה מאחר שעליו קאי הברכה וכמ"ש בס"א .. ואעפ"י שאיני כדאי לחלוק על הגאון בעל שלחן ארבע ז"ל כי רב קדמון הוא מ"מ הנני כנותן טעם למנהג ושלפי הנראה הוא מנהג ותיקין וכ"נ מסתמיות כל הפוסקים דאל"כ לא הוו שתקי מיניה. והתימא על הרב מ"א ז"ל שהעתיק דברי הרב ש"א ז"ל בסתם ונראה דלזה לא העתיק מרן ז"ל דברי הרב ש"א בזה כמו שהעתיק בדברים אחרים'.
וכתב בכף החיים12: 'אמנם לפי הטעמים שכתבנו באות א' נראה שצריך להיות הפת גלוי בשעת בהמ"ז יעו"ש. וכן עמא דבר'.
> א"כ ראינו שהרבה פוסקים כתבו שלא נהגו לכסות את הפת בברכת המזון, וגם אדמו"ר הזקן לא הביא את דברי המג"א שיש לכסות את הפת בשעת הברכה.
הערות:
1 שער א ↩
2 סי' כז ↩
3 סי' קפ ס"ק ד ↩
4 וראה גם בלקוטי בן חבר ↩
5 וראה מ"ש אדמו"ר הזקן או"ח סי' קפב ס"א ↩
6 או"ח שם ס"ג ↩
7 ברכ"י או"ח שם ס"ק ב ↩
8 אמנם ראה מ"ש ליישב בפתח הדביר ח"א או"ח סי' קפ ↩
9 ח"ג בלקוטי או"ח צ, ב ↩
10 או"ח שם ↩
11 ס"ק ד. וראה עוד מ"ש בהשמטה על דברי החיד"א ↩
12 או"ח שם ס"ק טז ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp