סעודה מפסקת

---

[א] (הלכה 1140)

שאלה: מה מותר לאכול בסעודה המפסקת?

תשובה: המשנה במסכת תענית¹ אומרת: 'ערב תשעה באב, לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה'.

ומבארת הגמרא² את דברי רשב"ג: 'אמר רבי יהודה: כיצד משנה? אם היה רגיל לאכול שני תבשילין, יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם, סועד בחמשה. היה רגיל לשתות עשרה כוסות, שותה חמשה כוסות'.

ומביאה הגמרא ברייתא בה מצינו גם מחלוקת אודות סעודה זו: 'תניא אידך: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: ישנה, וממעט בבשר וביין, כיצד ממעט? אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר, יאכל חצי ליטרא, היה רגיל לשתות לוג יין, ישתה חצי לוג יין, ואם אינו רגיל כל עיקר, אסור. רשב"ג אומר: אם היה רגיל לאכול צנון או מליח אחר סעודתו, הרשות בידו'.

> א"כ ראינו שנחלקו במשנה ובברייתא האם מותר לאכול שני תבשילים.

וכתב הרמב"ם³: '.. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה, אבל שותה הוא יין מגתו שיש לו שלשה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר, ולא יאכל שני תבשילין'.

והרמב"ן⁴ כתב: 'ואע"ג דקתני ברייתא בלשון חכמים ימעט ורב יהודה אמר רב מפרש למימרא דידהו, אפילו הכי הלכתא כסתם מתני' אסור לאכול בשר ולשתות יין כלל, דקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' והני רבנן דברייתא כרשב"ג דמתני' אמרי, אי נמי רשב"ג דמתני' היא, דרשב"ג קאמר במתניתין ישנה, דמיעוט ושינוי חד דינא אינון, ורב יהודה אמר רב פרושי בעלמא הוא דמפרש לדרשב"ג מאי מיעוט ומאי שינוי ולאו למימרא דסבירא להו, אלא כמתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין לגמרי, וסוגיא דברייתות כולהו כסתם מתניתין איתניין לאיסורא, וכך פסקו כל הגאונים ורבינו הגדול ז"ל בהלכותיו. ונוסחא דיליה ז"ל אמר רב יהודה כיצד ישנה וסיפא דברייתא היא, ורבי יהודה תנא הוא ופליג, ולפי גירסא זו כל שכן שהדבר פשוט דהלכתא כסתם מתניתין, דר' יהודה ורשב"ג יחידאי אינון ולא מיסתמיך מילתייהו באמוראי, אלא דנוסחי דילן וגירסא ירושלמית באמוראי תנו לה. ומ"מ סתם מתניתין וסוגיין דרבנן עדיפא וכן הלכה'.

וכתב הראבי"ה⁵: 'וכן לא פליגי בהא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל באידך ברייתא אם היה רגיל לאכול אחר אכילתו צנון או מליח הרשות בידו. ואע"ג דקאמר הרשות בידו, מצוה הוא להתנהג בפרישות, כדחזינא בעובדא דרב דצבע פיסתיה אקיטמא. ודוגמת הכי איתא נמי במדרש איכה⁶'.

וכ"כ המרדכי⁷: 'כתב ראב"י העזרי אע"ג דרשב"ג ות"ק פליגי בשאר מילי בהא מילתא לא חזינא דפליגי וכן לא פליגי בהא דקאמר רשב"ג באידך ברייתא אם היה רגיל לאכול אחר אכילה צנון או מליח הרשות בידו. ואע"ג דקאמר הרשות בידו, מצוה להתנהג בפרישות'.

[ולהעיר ממ"ש סדר היום⁸: 'ערב ט' באב חמור טפי ומי שהחמיר על עצמו בענינים קודם היום הזה צריך להחמיר יותר ויותר ביום הזה והכל לפי קבלתו ולפי מנהגו כיצד אם קבל או נהג שלא לאכול בשר ולשתות יין אבל תבשיל של גבינה ושאר הדברים היה אוכל צריך להחמיר עליו ביום הזה שלא לאכול תבשיל של גבינה ולא של דג ולא כל דבר שיוצא מבעל חי שסוף סוף הוא מוטעם יותר אבל יאכל תבשיל של עדשים בלבד: ומי שנהג עצמו שלא לאכול דבר היוצא מבעל חי מר"ח אבל היה אוכל תבשיל אחר עט"ב אפי' תבשיל אחר לא יאכל אלא פירות חיין וכיו"ב מירקות ובסעודה המפסקת ישב בין תנור וכירים בפת חרבה וקיתון של מים כמנהגו של ר"י בר אלעאי זלה"ה שראוי להחמיר בו יותר: נמצא כללן של דברים שיש מי"ז בתמוז עד יום ט"ב ה' זמנים זה חמור מזה ה: א) מי"ז בתמוז עד ר"ח. הב) מר"ח עד השבוע שחל ט"ב להיות בתוכו. הג) ערב ט"ב. הד) סעודה המפסקת. הה) יום התענית עצמו שהוכפלו בו הצרות בעונות, ונ"ל לנהוג בזמנים האלו כסדר הזה דרך קל אפי' לחלושי המזג מי"ז בתמוז עד ר"ח ימנע עצמו מן הבשר באמצע השבוע אבל לא מן היין אם היין מחזיק לו יותר כי מניעת הבשר אינו כ"כ קשה ואם הוא מרגיש בעצמו שמחליש לו יותר מניעת הבשר ממניעת היין ימנע עצמו מן היין ולא ישתה כ"א כוס של ברכת המזון שיעור רביעית או רובו ותבשיל שנתבשל בו בשר יכול לאכול כי לא קבל עליו אלא לצער עצמו מן הבשר עצמו. ומר"ח עד השבוע ימנע עצמו מן היין ומן הבשר עצמו. שבוע שחל ט"ב בתוכה לא יאכל תבשיל שנתבשל בו בשר אבל יאכל תבשיל אחר ודג וגבינה וכל דבר היוצא מן החי עד עט"ב ובערב ט' באב לא יאכל תבשיל דג וגבינה ולא כל דבר היוצא מן החי אבל יאכל תבשיל של עדשים בבקר ובסעודה המפסקת אם יש בו כח לסבול אפי' תבשיל לא יאכל אלא כמנהג ריב"א זלה"ה או קרוב לו והכל לפי מה שהוא אדם'].

להלכה כתב המחבר⁹: 'ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת, שאוכלה אחר חצות, בשר, ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין'.

וכתב הרמ"א בהגה: 'ואף ממשקים אחרים ממעט בשתייתן ממה שרגיל לשתות, וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח, דברים שנוהג בהם בשאר פעמים, כדי שיתנהג בפרישות'.

---

הערות:

¹ כו, ב ↩

² ל, א ↩

³ הל' תעניות פ"ה ה"ז ↩

⁴ תורת האדם שער האבל - ענין אבלות ישנה ↩

⁵ סי' תתפח ↩

⁶ פ"ג סי' טז ↩

⁷ תענית הל' ת"ב רמז תרלט ↩

⁸ סדר ת"ב ↩

⁹ שו"ע או"ח סי' תקנב ס"א ↩

---

[ב] (הלכה 1141)

שאלה: מה נחשב שני תבשילין?

תשובה: כתב רש"י¹: 'שני תבשילין - בשר² ודגים, או בשר וביצים שעליו, או דג וביצה שעליו, כדאמר בפרק ערבי פסחים³'.

והתוספות⁴ כתבו: 'פירוש ב' תבשילין ר"ל בשתי קדירות כגון שקורין העולם אכלנו ב' מינים שקורין מיישו"ן, אבל אין לאסור לאכול תבשיל שעושין מבצלים ומגבינה ומביצים דאע"ג דאין רגילין העולם לאכול בצלים חיין כדאמר בעירובין⁵ אכל בצל והשכים ומת וכו' שקשין לכל גופו של אדם כחרבות אעפ"כ מאחר שאין עושין מהם תבשיל בעצמו אם לא ישימו או שומן או שום דבר שנותן בהם טעם אינו קרוי תבשיל כדי לאסור הביצים שמשימין עמהם, אבל מן גבינה המבושל בקדירה אין חששא לאכול דכל דבר שהוא נאכל כמו שהוא חי כמו חלב כמו גבינה כמו תפוחים אין בהם תורת בשול כלל וכלל'.

והרמב"ן⁶ כתב: 'כתב רבינו האי גאון ז"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים שהן שני מינין, והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב כל שני תבשילין הן דרך כבוד ואסרו אותן חכמים אפילו ממין אחד של קטניות או מין אחד של ירק ואין צריך לומר משני מינין, וכדברי הרב ז"ל עיקר דכל שני מיני קדרה או שני מיני אילפס וכיוצא בהן אסורין והם שקרויין בתלמוד תבשיל בכל מקום, אבל שני מינין בקדרה אחת תבשיל אחד הוא. ויש שמחמירין לאסור שני מינין בקדרה אחת ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג, מפני שהן קרויין שני תבשילין לענין עירוב⁷ ואינו כן, קל הוא שאמרו חכמים בעירובי תבשילין לעשותן כשני תבשילין ואינו ענין לתשעה באב. ומיני ירקות ופירות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין ואפילו במינין הרבה'.

בשבלי הלקט⁸ כתב: 'ומצאתי בשם הר"ר אביגדור כהן צדק זצ"ל אפי' לביבות או מקרוני מבושלים עם גבינה נקראין שני תבשילין ומסתבר כוותי' דכל שני דברים מבושלין ואפי' בצל וגבינה או בצל וביצה קרואין שני תבשילין כדאמרי' התם אפי' סילקא ואריזה ואפי' דג וביצה שעליו'.

וכתב הריטב"א⁹: 'כמה כתבו הראשונים ז"ל בזה ועיקרן של דברים דהכא לענין ט' באב שהאיסור משום תענוג וחשיבות אין לומר שיהא דג וביצה שעליו נידון כשני תבשילין, כמו שאמרו לענין עירוב ולענין ליל פסח¹⁰ וכמו שהיו סבורים קצת רבותי ז"ל, אלא כל שהוא בשתי תמחויים ואפי' ממין אחד כגון שהאחד צלי והאחד מבושל וכיוצא בזה הרי אלו שני תבשילין, וכל שהם בתמחוי אחד וקדרה אחת אפי' כמה מינים ביחד אינו אלא תבשיל אחד, וכן דעת מורי בשם רבינו נר"ו בשם רבותיו. ולענין מיני פירות נראה ג"כ דכיון דלענין בשולי גויים כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גויים לפי שאין זה דרך חשיבות דאתי לידי חתנות, שאף לענין ט' באב כן, ואעפ"י שסומכין בהם לענין עירובי תבשילין כדאיתא בירושלמי¹¹, אבל בתוספות אוסרים בכל מיני פירות מבושלים וגם רבינו הגדול ז"ל לא התיר אלא בפירות חיים, נראה שמדמין [ה]דבר לענין עירוב להחמיר והמחמיר תבא עליו ברכה'.

הרא"ש¹² הביא את דברי רב האי גאון והרי"ץ גיאת וכתב: 'ובצרפת מקילין לתת כמה מינין בקדירה אחת דכיון שמבשלן יחד אמרי הוי תבשיל אחד. ובאשכנז מחמירין. ויש אומרים דוקא שני תבשילין של דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי אבל דבר שהוא נאכל כמו שהוא חי כגון חלב וגבינה ודג מליח יבש לא מיקרי שני תבשילין ואפילו אחד אינו נאכל כמו שהוא חי והשני נאכל כמו שהוא חי. והראב"ד ז"ל כתב דאפי' גבינה קרי תבשיל וכן מסתבר דלא שייך לחלק הכא בין נאכל כשהוא חי בין אינו נאכל כמו שהוא חי. כלום הוא הטעם אלא דבריבוי תבשילין יש כבוד ותענוג וכן עושין תבשילין טובים מדבר שנאכל כמו שהוא חי כמו מדבר שאין נאכל כמו שהוא חי. ונהגו באשכנז לאכול ביצה כמו שנהגו בסעודת הבראה ולכך אין אוכלין שום תבשיל אחר בסעודה המפסקת'.

וכתב הטור¹³: 'ונראה דאפי' לדברי המחמירין דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנין בהם בצלים וביצים שרי'.

הב"י הקשה על דבריו: 'אינו כן שהרי דג וביצה שעליו דרכו בכך כל השנה ואפילו הכי איכא מאן דאסר ומ"מ לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו שדחה סברת המחמירים'.

> א"כ ראינו כמה דעות בדברי הגאונים והראשונים מה נחשב לשני תבשילין שאסרו בסעודה מפסקת: א) יש שכתבו שאסור גם תבשיל אחד עם משהו נוסף כמו דג וביצה שעליו. ב) יש שאסרו כשזה שני סוגי מאכל כגון אורז ועדשים, גם במידה והתבשלו בסיר אחד. ג) יש שאסרו (רק¹⁴) במידה וזה שני סירים, וסוגי בישולים שונים¹⁵ אפילו שזה מין אחד. כמו"כ ראינו שיש שכתבו שגם דבר שנאכל חי והתבשל נחשב תבשיל.

להלכה כתב המחבר¹⁶: 'אפילו בשל מין אחד בשתי קדרות מקרי שני תבשילין. וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדירה אחת, אא"כ הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנים עליהם בצלים וביצים; ותבשיל הנעשה מדבר שנאכל כמות שהוא חי, מקרי תבשיל לענין זה'.

וכתב הרמ"א בהגה: 'ואין חילוק בין צלי למבושל לענין זה'.

ועוד כתב המחבר¹⁷: 'מותר לאכול פירות כשהם חיים, אפילו כמה מינים'. וביאר הלבוש: 'אבל ירקות ופירות חיין אפילו כמה מינים מותר ללפת בהן את הפת, שאין זה לא דרך שררה ולא כבוד ולא תענוג'.

וכתב המג"א¹⁸: 'אבל דגים אסור לטגנן בבצים כיון שרוב הפעמים מבשלין אותן בלא בצים כמ"ש בטור וכל כיוצא בזה וכתב שבלי לקט אסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה'.

> א"כ ראינו ששני קדרות גם ממין אחד נחשב שני תבשילין, ומחמירים גם בשני מינים בקדירה אחת, חוץ מדברים שדרכם שמתבשלים יחד, ונראה בהלכה הבאה כיצד המנהג למעשה.

---

הערות:

¹ כו, ב ↩

² בהערה בשו"ג כתוב שכוונת רש"י לבשר מליח שנתבאר בברייתא בדף ל, א ↩

³ קיד, ב ↩

⁴ ל, א ↩

⁵ כט, א ↩

⁶ תורת האדם שער האבל - ענין אבלות ישנה ↩

⁷ ביצה טו, ב ↩

⁸ סדר תענית סי' רסה ↩

⁹ תענית כו, ב ↩

¹⁰ פסחים קיד, ב ↩

¹¹ נדרים פ"ו ה"א ↩

¹² תענית פ"ד סי' לד ↩

¹³ או"ח סי' תקנב ↩

¹⁴ ראה לעיל בדברי הרא"ש שנראה שלדעה זו שני מינים אפילו אם הם התבשלו בסיר אחד, אסור, אך בדברי הרמב"ן מפורש שלדעה זו אסרו דווקא בשני סירים אך בסיר אחד אפילו שני מינים מותר ↩

¹⁵ ראה מג"א (סי' תקנב סק"ג): 'בשתי קדירות. פי' שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידא לבשל בב' קדירות', אך ראה שו"ת כנסת הגדולה סי' לו ↩

¹⁶ שו"ע או"ח סי' תקנב ס"ג ↩

¹⁷ ס"ד ↩

¹⁸ ס"ק ד, וראה במחצית השקל, שכתב שהמג"א התכוון בדבריו לבאר דברי הטור הנ"ל מקושיית הב"י ↩

---

[ג] (הלכה 1142)

בהלכה הקודמת ראינו שאין לאכול שני תבשילין בסעודה המפסקת

שאלה: מה נהוג למעשה לאכול?

תשובה: הגמרא במסכת תענית¹ אומרת: 'אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו'.

ובתלמוד ירושלמי תענית² נאמר: 'רב מן דהוה אכל כל צורכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ט' באב לקיים מה שנאמר³ ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר. יאות אמר רבי יהודה מה טעמון דרבנן. עשו כמי שמתו מוטל לפניו אינו לא כופה את מיטתו ולא ישן על גבי מיטה כפויה'.

וכן הוא באיכה רבה⁴: 'רב מן דהוא אכיל כל מאכלו נסיב חד פת פחית ויהב עליה קטם ואמר זו היא סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר'.

> א"כ ראינו הנהגה של תנאים ואמוראים שהחמירו על עצמם בסעודה המפסקת ואכלו רק פת בלי שום תבשיל.

כתב הרמב"ם⁵: 'זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יתר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו, וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אא"כ היה בשבת'.

וכתב הגהות מיימוניות⁶: 'מכאן נהגו לישב ע"ג קרקע בסעודה המפסקת: ונהגו לישב בסעודה זו ע"ג קרקע ואוכלים ביצים מבושלות וקרות דומיא דאבל כדאמר⁷ מה ביצה מגולגלת אף אבילות וכו''.

וכתב שבלי הלקט⁸: 'א"ר יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ערב ת"ב מביאין לו פת חרבה במלח ושורה אותו במים ויושב בין תנור וכיריים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. יש מן החכמים שטובלין פיתן באפר בסוף סעודת ערב ת"ב והכי איתא במס' תענית ירושלמי רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה טביל פיתתיה וצבע בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ערב תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר. ובסעודה המפסקת בה אין מסובין על השלחן ואין מזמנין זה עם זה אלא כאו"א מברך לעצמו ויושבין בעגמת נפש כאבלים. והגאון רבינו יצחק זצ"ל היה נוהג לאכול ערב ת"ב ביצה אחת דרך אבילות. ומצאתי בשם הר"ר אביגדור כהן צדק זצ"ל שקבל מרבו ר' שמחה משפירא זצ"ל שבערב ת"ב אין ממתינין זה לזה בסעודה אלא הקודם יבצע כדי שלא יתחייבו בזימון'.

וכתב הרא"ש⁹: 'ונהגו באשכנז לאכול ביצה כמו שנהגו בסעודת הבראה ולכך אין אוכלין שום תבשיל אחר בסעודה המפסקת'.

וכתב הגהות אשרי¹⁰: 'כל ת"ח שבארץ נוהגין בתשעה באב בסעודה המפסקת שלא להסב אלא כל אחד יושב לבדו וכל אחד מברך לעצמו ואין מזמנין בברכת המזון וכן עושין תלמידי חכמים בכל ארץ גלותם. מא"ז'.

ובמנהגי מהרי"ל¹¹: 'סועדים אחר מנחה סעודה מפסקת על הארץ ביצים או עדשים ופירות כי פירות לא אתקרי תבשיל. כתב באגודה שלא לשתות שכר בסעודה המפסקת. בהג"ה במיימוני דאין מזמנין יחד אך כ"א יאמר ברכת המזון בפני עצמו. מהר"י סג"ל אכל בערב ט' באב עדשים לאיבול'.

להלכה כתב המחבר¹²: 'נוהגים לאכול עדשים עם ביצים¹³ מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'ויש נוהגים לאכול ביצים קשים, שהוא ג"כ מאכל אבלים'.

ועוד כתב המחבר¹⁴: 'מי שאפשר לו, לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'ויש מחמירים לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאכלו, על שם ויגרס בחצץ וגו''.

> א"כ ראינו שנהוג לאכול בסעודה המפסקת מאכל אבלים (ביצים או עדשים) ויש נוהגים לטבול את הפת באפר ולאכלו¹⁵.

---

הערות:

¹ ל, א ↩

² פ"ד ה"ו ↩

³ איכה ג, טז ↩

⁴ ג, ו ↩

⁵ הל' תעניות פ"ה ה"ט ↩

⁶ הל' תעניות מנהגי ת"ב ↩

⁷ ב"ב טז, ב ↩

⁸ סדר תענית סי' רסה ↩

⁹ תענית פ"ד סי' לד ↩

¹⁰ תענית פ"ד סי' לה הגהה ב ↩

¹¹ הל' י"ז בתמוז ות"ב [יג] ↩

¹² שו"ע או"ח סי' תקנב ס"ה ↩

¹³ וביאר המג"א סק"ה את היתר אכילת שני תבשילין אלו: 'צ"ל דוקא שדרכו בכך כל השנה כמ"ש ס"ג ובטור כתב עדשים או בצים וכ"כ הלבוש' ↩

¹⁴ שם ס"ו ↩

¹⁵ ראה בספר לב מבין להרב יצחק נברו דף נא, ד הובא במועד לכל חי פ"י דין כט. שנהוג גם לטבול את הביצה באפר. וראה גם עלי תמר על הירושלמי שם, וראה גם אשל אברהם (בוטשטאט) סי' תקנד ↩

---

[ד] (הלכה 1143)

שאלה: האם אפשר לעשות את הסעודה המפסקת מיד אחרי שאכל סעודה עם תבשילין שונים?

תשובה: הגמרא במסכת תענית¹ אומרת: 'ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין כו'. אמר רב יהודה: לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה - מותר. ואמר רב יהודה: לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה - מותר. ותרוייהו לקולא'.

מבואר בדברי הגמרא שבסעודה שמתקיימת לפני סעודה מפסקת אפשר לאכול בה שני תבשילין.

אמנם כתב הרמב"ן² שזה בתנאי שעושה אח"כ סעודת קבע: 'ומסתברא סעודה המפסיק בה כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אעפ"י שדעתו לאכול עראי, לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ושותין ומשתכרין ביין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין'.

ובמנהגי מהרי"ל³ כתוב: 'בערב ת"ב אוכלין סעודת הלילה קודם תפלת המנחה אחר מנחה גדולה. ואח"כ מתפללין רק תפלת המנחה לבד וחוזרין לבתיהם ואוכלין סעודה המפסקת על הארץ'.

להלכה כתב המחבר⁴: 'כל זה בסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע, וכשהוא אחר חצות; אבל אם היה קודם חצות, או אחר חצות ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע, אין צריך ליזהר בדברים הללו'.

וכתב הרמ"א בהג"ה: 'ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואח"כ מתפללין מנחה ואוכלים סעודה מפסקת. ונוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה, כדי שלא יזיק להם התענית הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כיפורים; ויש קצת ראיה לזה ממדרש איכה רבתי; מיהו מי שיוכל לסגף עצמו ויודע בעצמו שאין התענית מזיק לו ומחמיר על עצמו, נקרא קדוש כנ"ל'.

[טעם נוסף להרבות בסעודה הראשונה כתב המגן אברהם⁵: 'ול"נ טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יו"ט ת"ב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך ב"ב לששון ולשמחה'].

> א"כ המחבר כתב שכל המניעה לאכול ב' תבשילין הוא רק אחר חצות ורק בסעודה המפסקת, והרמ"א כתב שנהגו באשכנז להרבות בסעודה ולהתפלל מנחה ולערוך את הסעודה המפסקת.

אמנם כמה מגדולי הפוסקים השיגו על המנהג לאכול סעודה גדולה אחר חצות וכמ"ש המהרש"ל⁶: 'נראה אותן שאוכלין מעדנים בערב ט' באב בכמה מיני טיגונין לרוב התבשילין כאילו הוה סעודת שלמה אלא שאין אוכלין בשר ושותין יין בודאי הוה בכלל בטן רשעים כמ"ש הרמב"ן והטור הביאו .. א"כ ג"כ לפי הגמרא כותב הרמב"ן שמתיר בשר קודם סעודה המפסקת וכן פוסק בסמ"ג מ"מ הוא בטן רשעים שאוכלין כל צורכם במעדנים לאכול אח"כ ארעי וה"ה שאר אכילות מחלב שעושין בתיקונם כמו לחג השבועות בארצינו וההוה תפש הרמב"ן. וראייה מן המיימוני שכתב מימינו לא אכלנו ערב ט' באב אפילו תבשילין של עדשים, וכתב ערב ט' באב היינו אחר חצות, ועוד דאי איירי בסעודה המפסיק בה אבל כבר אכל כמה מינין א"כ מאי רבותיה שכתב מימינו לא אכלנו כו' לכן אומר אני שגדול עונם מנשוא בפרט לקצת יודעי התורה'.

גם הלבוש⁷ כתב: 'אבל אלו האוכלים סמוך לערב כמה מיני תבשילין כל צרכם ואומרים שדעתם לאכול אחריה קבע לסעודה המפסקת, וידוע שלא ירעבו ולא יצמאו לא מצאו ידיהם ורגליהם, דא"כ אין כאן לא אבילות ולא צער ולא זכר לחורבן, אלא דרך תענוג ויום טוב, וקרוב הוא לקרות עליהם ותהי עונותם על עצמותם⁸. אלא אם ירצה לאכול כדי שלא יזיק לו התענית, יאכל כל שבעו בתבשיל אחד המשביעו ולא מאכלים המתענגים, ואם יכול לסגף עצמו ויחמיר על עצמו שיודע שלא יזיק לו התענית, קדוש יאמר לו'.

המגן אברהם⁹ הביא את דבריהם, וכתב: 'ומאן דחש למנהגא שכתב רמ"א ירבה בסעודה קודם חצות'.

ועוד כתב המג"א¹⁰: 'לכן יש ליזהר שאף קודם מנחה לא יאכל רק תבשיל א' וכ"כ בדרכי משה¹¹ שהמדקדקין פורשין עצמן ואע"ג שאחר מנחה אוכל בצים לא מיצטרפי השני תבשילין כיון שהפסיק בנתים כנ"ל'.

אמנם האליה רבה¹² [הובא ג"כ במשנ"ב¹³] כתב להצדיק את המנהג הקדום שכתבו המהרי"ל והרמ"א: 'אומר אני דכל זמן שהוא מכוין לש"ש בכונת הנ"ל [=דהיינו שלא יזיק לו התענית] הרשות בידו אבל עכ"פ יראה כל אדם שלא ישביע עצמו יותר מדאי והחכם עיניו בראשו כדי שיוכל לאכול אחר המנחה סעודה המפסקת שלא יהא כאכילה גסה ועראי'.

כתב במסגרת השלחן¹⁴ (לגבי סעודה מפסקת): 'ומ"מ מותר לאכול גם בסעודה זו פת עם חמאה כדי לשבוע .. ויש לעשות כן (דבזה יהא נקרא סעודה זו סעודת קבע ויהיה מותר לאכול בסעודה שקודם מנחה שני תבשילין אף לדעת הרמב"ן וחומרת האחרונים, וכעין זה כתב בדרכי משה רק שיזהר שלא יאכל תבשיל אחר חוץ מהביצה (שו"ע ואחרונים)'.

> א"כ ראינו שמן הדין מותר גם אחר חצות לעשות סעודה עם מאכלים שונים, וכן נהגו בקהילות אשכנז (ויש שכתבו שזה גם זכרון שיהפך ימים אלו לששון ולשמחה!) אמנם לא ירבה באופן שאח"כ לא יוכל לאכול סעודה מפסקת, ולאחר ברכה אחרונה מתפללים מנחה, ושוב נוטלים ידיים אוכלים סעודה מפסקת עם לחם אפר וביצה.

---

הערות:

¹ ל, א ↩

² תורת האדם שער האבל - ענין אבלות ישנה ↩

³ הל' י"ז בתמוז ות"ב ↩

⁴ שו"ע או"ח סי' תקנב ס"ט ↩

⁵ שם ס"ק יא ↩

⁶ שו"ת סי' ל ↩

⁷ או"ח שם ס"ט ↩

⁸ יחזקאל לב, כז ↩

⁹ שם ס"ק י ↩

¹⁰ שם ס"ק יב ↩

¹¹ אות ג ↩

¹² שם ס"ק יב ↩

¹³ שם ס"ק כב ↩

¹⁴ סי' קכג ס"ק ו ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp