פת שחרית
[א] (הלכה 1095)
א) הגמרא במסכת בבא קמא1 אומרת: 'א"ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן: השכם ואכול בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה, ואמרי אינשי: שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך? דכתיב: לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש. א"ל: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: ועבדתם את ה' אלהיכם - זו קרית שמע ותפלה, וברך [את] לחמך ואת מימיך - זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך, ותניא: מחלה - זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה? ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו, וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן'2.
ב) הגמרא במסכת בבא מציעא3 אומרת: 'והסיר ה' ממך כל חלי .. רבי אלעזר אמר: זו מרה. תניא נמי הכי: מחלה - זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה - שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: מחלה ששמונים ושלשה חלאים תלוין במרה, וכולן - פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן. תנו רבנן: שלשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה, ומן הצנה, ומן הזיקין, ומן המזיקין, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו, ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעים, ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה. אמר ליה רבה לרבא בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין רהיטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך, ואמרו רבנן: השכם ואכול, בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה. - אמר ליה: דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש. לא יכם שרב ושמש - כיון דלא ירעבו ולא יצמאו. - אמר ליה: את אמרת לי מהתם, ואנא אמינא לך מהכא: ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך. ועבדתם את ה' אלהיכם - זו ק"ש ותפלה, וברך את לחמך ואת מימיך - זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך - והסרתי מחלה מקרבך'.
ג) הגמרא במסכת שבת4 אומרת: 'תנו רבנן: שעה ראשונה - מאכל לודים, שניה - מאכל לסטים, שלישית - מאכל יורשין, רביעית - מאכל פועלים, חמישית - מאכל כל אדם. איני? והאמר רב פפא: רביעית זמן סעודה לכל אדם! - אלא: רביעית - מאכל כל אדם, חמישית - מאכל פועלים, ששית - מאכל תלמידי חכמים. מכאן ואילך - כזורק אבן לחמת [=קשה לגוף, ולי נראה לא קשה ולא יפה. רש"י]. אמר אביי: לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל טעים מידי בצפרא - לית לן בה'.
א"כ ראינו כמה מקורות בדברי חז"ל על חשיבות אכילת פת שחרית, וכתב הטור5: 'קודם שילך לבית המדרש יכול לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו כדאמרינן בעלמא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה וטוב שירגיל בו כדאמרינן פ"ג מיני חלאים תלויין במרה וכולם פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלתן ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה'.
אלא שהב"ח שם כתב בשם המרדכי: 'כתב במרדכי הארוך וששאלת לפרש שיעור פת של שחרית ובאיזו שעה ביום אוכלין אותה, דע שאנו לא נהגנו בה כל עיקר, ואין רבותינו רגילין בה, מפני ששמענו שפת שחרית אינה באה אלא בתבואה הרחוקה מן הישוב ולא שמעה קול תרנגולת ולא קול מושכין באניות והרגילין בה צריכין לאכלה תדיר בכל יום על כן נמנעים החכמים ממנה דאי אפשר לעמוד עמה עכ"ל'.
ולהלכה כתב המחבר6: 'אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד .. קודם שילך לבית המדרש יוכל לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו, וטוב שירגיל בו7'.
הט"ז8 הביא דברי חמיו הב"ח, וכתב: 'ומי שלא נותן לב לדבר זה ומקיים הדברים כפשוטן לא הפסיד כלום'.
ויתירה מכך כתב המ"א9 על דברי הב"ח: 'ואין אלו אלא דברי נביאות ובגמרא לא משמע כן, ולולי דמסתפינא הייתי אומר שהשומע שמע וטעה דאמרינן בשבת דף ס"ו דפותה הוי דלא שמע קול וכו' כמש"ל והוא סבר דפי' זה קאי על פיתא כלומר פת שחרית'10.
וכתב ביוסף אומץ11: 'ואם כל כך החמירו בפת שחרית אפילו אם ירצה ללמוד, מכל שכן אם דעתו לילך לעסקיו או ליושבי קרנות שישגיח על בריאותו שלא ילך לחוץ בלי טעימה. ובפרט בעת שאין האויר טוב [בשעת דבר] חס ושלום, מסוכן מאד לילך לרחוב בלי טעימה'.
וז"ל אדמו"ר הזקן12: 'וקביעות העת צריך שיהיה קבועה ותקועה בענין שלא יעבירנו אף אם הוא סבר להרויח הרבה. ומ"מ קודם שילך לבית המדרש יכול לאכול פת שחרית אם הוא רגיל, וטוב שירגיל בו כי פ"ג מיני חלאים כמנין מחלה תלויים במרה וכולם פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלתן. ומצוה להנהיג עצמו בהנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת בוראו ועל כן אינו רשאי לסגף עצמו אלא א"כ יש בו צורך לעבודה כגון שטבעו נוטה להיות שטוף בתאוות אכילה ושתיה או שאר תאוות ואי אפשר לו לכפות טבעו אלא א"כ יטה עצמו לקצה אחרון ולנהוג בעצמו בפרישות לגמרי מאותו דבר שטבעו כוסף ומנהיג בזה זמן רב עד שידע בנפשו שאף אם ינהג עצמו בזה הדרך הממוצע לא יטנו טבעו מדרך הישרה'.
> א"כ ראינו שפת שחרית מועילה לבריאות ולכן אחרי שהתפלל יכול להקדימה ללימודו13, בהלכה הבאה נראה פרטים נוספים לגבי סעודה זו.
הערות:
1 צב, ב ↩
2 וכתב בעל הטורים שמות טו, כו: 'כל המחלה. מחלה. אותיות הלחם. ואותיות המלח. לומר לך שפ"ג מיני חלאים תלוים במרה ופת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלתן. ולכך סמך לו עינות מים'. והמהרש"א בח"א על ב"מ כתב: 'ואמר וברך את לחמך זו פת במלח כו' רמזו בו ג"כ מלת לחמ"ך הוא אותיות מחל"ך מכאן ואילך והסירותי מחלה וגו'' ↩
3 קז, ב ↩
4 י, א. ופסחים יב, ב ↩
5 או"ח סי' קנה ↩
6 שו"ע או"ח סי' קנה סעיפים א-ב ↩
7 ראה בשבט הלוי ח"ד סי' טז שכתב: 'לדידי אין ספק בזה דהוא רק בגדר עצה טובה לא בגדר מצוה ולשון המחבר סי' קנ"ה יוכל לאכל פת שחרית אם הוא רגיל בו וטוב שירגיל בו, ולשון זה מוכיח על עצמו שרק עצה טובה קמ"ל, ככל לשון חכמים מרפא, ולשון הטור שם ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה, והנהגה טובה, לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה ע"כ. הנה הזכיר הטור בזה גדר מצוה, והיינו משום שמביא להתחזקות בעבודת ה' והרי י"ג דברים נאמרו בפת שחרית ב"מ ק"ז ע"ב ומחכים - וזוכה ללמוד וללמד ודבריו נשמעים ותלמודו מתקיים בידו, ופשיטא דמצוה להביא עצמו לזה, אבל פשוט דלא גזרו על פעולת אכילת שחרית גדר מצוה בפ"ע, אלא ה"ה כשאר הנהגות ישרות שיש בהם סרך מצוה, דא"ת דהטור כיון לגדר מצוה ממש, א"כ המחבר בעל שו"ע חולק ללא צורך על הטור, והדברים פשוטים' ↩
8 שם ס"ק א ↩
9 שם ס"ק ג ↩
10 וראה עד"ז בשו"ת חכם צבי סי' טו, אך ראה בא"ר שם סק"ב מש"כ בזה ↩
11 סי' שלד ↩
12 שו"ע שם ס"א ↩
13 יובהר שהלכה זו עוסקת בפת שחרית שקודם הלימוד, ולא על סעודת שחרית המבוארת בשו"ע בסי' קנז ↩
[ב] (הלכה 1096)
בהלכה הקודמת ראינו את מעלת פת שחרית וקיתון של מים בין תפלת שחרית ללימוד התורה.
שאלה: האם קיתון של מים הוא בדווקא או גם שאר משקים?
תשובה: בהלכה הקודמת ראינו את לשון הגמרא 'קיתון של מים' וכתב רש"י1: 'וקיתון של מים - למי שאין לו יין'.
וכתב המהרש"א בחידושי אגדות: 'ולולי פירושו היה נראה דדוקא קאמר קיתון של מים, והם דבריהם בעצמם באבות כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה כי המתענגים ברובי מאכל ומשתה אי אפשר להם לעסוק בתורה והוא שאמר ומחכימת פתי וזוכה ללמוד תורה כו' כי הלחם הוא המזון ממוזג לשכל האדם כמ"ש בערבי פסחים כשאמר לו הקב"ה לאדם בזעת אפיך תאכל לחם מיד נתקררה דעתו ואמרו קטן האוכל כזית לחם כו' שנאמר ויוסיף דעת יוסיף וגו' וכן המים הוא יסוד פשוט ממוזג לשתיה אבל שאר אכילות ושתיית היין ושאר משקין מבלבלין השכל .. '.
אך במצפה איתן2: 'ונ"ל דהדין עם רש"י עפ"י הגמרא דפרק הדר דדריש דמים דקרא זה וברך את לחמך ואת מימיך היינו יין דמה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים, ומשו"ה פירש"י כאן דמים לאו דוקא'.
והפרי מגדים3 הביא את דברי רש"י: '.. ושותה אח"כ משקה אם יש לו, ואם לאו מים, כדאמר בבא מציעא ק"ז ב' פת במלח וקיתון מים, ופירש רש"י אם אין לו יין'.
> א"כ למעשה כל משקה4 מועיל יחד עם פת שחרית
שאלה: מהי כמות הפת, והאם משנה סוג הפת?
תשובה: כתב הפרי מגדים שם: 'ודע, דשיעור פת שחרית כביצה .. ובסוכה כ"ו א' עראי חוץ לסוכה כדטעים בר בי רב ועייל לכלה, והיינו כביצה, כמ"ש הרא"ש5, ורשב"א בשבע שיטות6 .. והנה פת בעינן מחמשת מיני דגן, ובירך [את] לחמך7, וסתם לחם הכי הוה ככל לחם בתורה, לאפוקי תבשיל מחמשת מיני דגן אין זה בכלל פת שחרית. ועיין תוספות ברכות ל"ז ב' ד"ה אמר רבא שרבינו דוד ממי"ץ היה שורה פתיתים במים שלא לברך המוציא, משמע דהוה נמי פת שחרית'.
אך היעב"ץ בסידורו כותב: 'ויראה שכולל כל דבר מאכ"ל (ועפ"י הסוד יש בו סוד נמרץ. גימטריא הוי"ה אדני. וקראוהו פת. שמשבר ופותת כח הת"פ [גימטריא בת זוגו של ס"מ] הידועה. שהיא מרה שחורה הגוברת בהעדר אכיל"ה. לכן טוב להקדימו אל תלמו"ד. ולהדבק במאכ"ל שהוא עץ החיים. איל"ן העליון. האוכל ממנו חי לעולם (שלכך ארז"ל בפרק מי שאחזו8 למחלא. מרגל בפת שחרית. כי טחול שוחק. והוא שחוק הכסיל. מלך זקן וכסיל. ופת שחרית עומד לשבר כחו. לזה כשיאכל פת שחרית לקיים מצות חכמים שצוו על ככה (לא להנאתו הגשמית חלילה) תחשב לו לצדקה כוונתו לשמים בודאי לחמו ומימיו במעיו יהיו לברכה) כמו שכל דבר הסועד הלב קרוי לחם'.
ועד"ז כתב ג"כ האשל אברהם (בוטשאטש)9: 'אין ספק שבכלל פת שחרית שאחז"ל מפסוק ובירך את לחמך כו' לפי הכרעת המג"א ע"ה ומוהר"ר צבי אשכנזי ע"ה שאין קפידא במהות הפת כידוע, אין קפידא ג"כ בפת דוקא רק כל אכילה ושתיה בכלל הברכה דפסוק זה בהחלט, כי רק לענין הברכות סידרו חז"ל ההדרגות במאכלים ומשקים, וברכת המזון מן התורה הוא דוקא מן הה' מינים דשבח א"י כמו שלמדו חז"ל לענין כמה מצות, משא"כ זה שהוא מצד סדרי כחות הגופניות שלא יהיה טרדא על ידיהם להנפשות, נראה שאין קפידא, וכל אכילה ושתיה שדעתו מפוייסת בה עד זמן קביעות הסעודה בזמן דתלמידי חכמים היא בכלל ברכה'.
ועוד כתב: 'במקום אחר כתבתי אודות פת שחרית שיש זכות לומר שבשתיית הקאוי הנהוגה יש בה גם כן כח הזנה וטעם כעיקר, וחלב זיין, יערות דבש הצוקר זיין, כמו שאמר הכתוב10 ומצור דבש אשביעך, והשביעה וזיין הוא בחינה אחת. וכן יין זיין וסעיד בפורתא וכתיב11 ייני עם חלבי, ותיבת עם מורה טפילות, הרי מבואר שיש בחלב כח מזין יותר מביין (גם מצד סדר דומם צומח חי, נגד בריאה יצירה עשיה, למפרע. הרי חלב מחי והוא מעלה יתירה מיין ומ"מ העיקר מצד ההזנה) ומצד טעם כעיקר הוא במקום אכילה ושתיה, ויש בזה מעלה בפת שחרית וקיטון של מים, ויש ג"כ מעליותא בזה, שגם דיינים הממונים על הציבור שאין להם לאכול בפני שלשה, מ"מ בשתיה זו וכן גם באכילה כל שאיננה קביעות סעודה, אין בזה שום קפידא, וכמו מלאכת ארעי המותרת בחול המועד שמותר לדיינים לעשותן בפני רבים, וכמ"ש במק"א. וכמו כתיבת מושיטא שאין בזה גם מדת חסידות למנוע את עצמו מזה, וכן עשיית הקולמס שכל זה בכלל מלאכת ההדיוט. וכן הוא באכילת ארעי דמותר לכו"ע וכל שכן שתיה'12.
> א"כ ראינו שיש שנקטו שפת שחרית צריכה להיות בפת דווקא, [אמנם אין חיוב שיהיה פת המוציא13], אך יש שכתבו שהיו מגדולי ישראל שקיימו את פת שחרית במשקה מזין כמו קפה עם חלב. ופת לאו דווקא אלא כל דבר מאכל נחשב לפת שחרית.
--------------
הערות:
1 ב"מ קז, ב ↩
2 ב"מ שם ↩
3 שו"ע או"ח סי' קנה משב"ז ס"ק א ↩
4 וראה בכף החיים סקכ"ג שכתב שיש מעלה בשתית *חמין* דדוקא, וראה ג"כ ביוסף אומץ סי' שלג ↩
5 סוכה פ"ב סי' יג ↩
6 שם ד"ה אוכלין ↩
7 שמות כג, כה ↩
8 סט, ב ↩
9 שו"ע שם ↩
10 תהלים פא, יז ↩
11 שה"ש ה, א ↩
12 וראה עלי תמר נדרים פ"ח ה"א שכתב על דבריו: 'וראיה לדבריו מירושלמי כאן שנראה שרבי יונה אכיל גבינה ושתה קיתון של מים לשם אכילת פת שחרית שהוא סועד הלב וזיין עד זמן סעודה העיקרית שהיא שעה שישית זמן מאכל של ת"ח. וכן נהגו כמה גדולים ות"ח בגליציה ששתו או טה או קפה ואכלו תפוחי אדמה בחמאה לשם פת שחרית, וכן נהג מורי הגאון החריף רבי פנחס יהושע בומבך מח"ס אהל יהושע אבד"ק אושפצין ז"ל וסעודה הקבועה אכלו אחרי חצות. וכן שמעתי שהיה נוהג הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל' ↩
13 וראה ג"כ בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) ח"ב סי' רנג. ובכף החיים שם, ובשו"ת אור לציון ח"ב פ"י ס"ו ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp