ברכה תפילין
[א] (הלכה 1097)
שאלה: אדם שהוריד את התפילין לצורך הליכה לבית הכסא, האם כשמניחם שוב צריך לברך שוב?
תשובה: הגמרא במסכת סוכה1 אומרת: 'תניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. וכי איצטריך זימנא אחרינא - עייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך'.
וכתב הרמב"ם2: 'תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן ואפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום'.
הטור בהל' ציצית3 כתב: 'אם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד כשחוזר ולובשו צריך לברך אבל אם היה דעתו ללובשו מיד כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא בזה אני מסתפק אם צריך לברך שיש פנים לכאן ולכאן דאיכא למימר כיון דילפינן כל התורה מתפילין ותפילין כל אימת דממשמש בהו מברך פירוש אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן א"כ כל שכן הכא שיש לו לברך מיהו י"ל דשאני התם שזזו ממקומן ולא ידע שלא היו במקומן אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה'.
וכתב הבית יוסף: 'איני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך דהא בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחריתי עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך ומשמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא ודאי היה על דעת לחזור ולהניחם מיד כשיצא ואפילו הכי היה מברך והוא הדין לציצית'.
אמנם הרמ"א בדרכי משה4 תירץ את דברי הטור: 'ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה דהתם גבי תפילין שהוצרך לחלצן דאסור ליכנס בהן לבית הכסא ולא בדעתיה תליא מלתא ולכן צריך לחזור ולברך דזהו הוי הפסק, אבל כשמסיר התפילין במקום שלא היה צריך להסירם ודעתו ללבשן מיד אין צריך לחזור ולברך והוא הדין גבי ציצית אע"ג דמסירם משום שרוצה ליכנס לבית הכסא מאחר דלא צריך להסירן לא חשיב הפסק ואין צריך לחזור ולברך כדעת הטור. וחילוק זה שכתבתי הוא בהדיא בגמרא (ברכות) פרק מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו אם צריך לחזור לראש ועיי"ש דף כ"ג (ע"א)'.
וכ"כ הדברי חמודות5: 'ולא שהיה מפסיק ביניהם בעשיית צרכיו כההיא דרבא דהתם שאני שכיון דבשעת ההפסק לא חזי לתפילין הוי הפסק גמור וצריך ברכה אחרת כמו הפסקת הלילה דאפי' לחכמים מברך שחרית מיהת, אבל במסיר אותם ע"מ להחזיר לשום טעם אחר ואינו מפסיק בין ההסרה להחזרה בענין דלא חזי לתפילין לא הוי הפסק לא בהסרה ממש וכ"ש בהשמטה בעלמא ע"מ להחזיר וסעד לחילוק זה מהא דפ' מי שמתו סימן כ"ג גבי אם שהה כדי לגמור את כולה'.
ולהלכה6 כתב המחבר7: 'אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירן למקומן צריך לברך, הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד, צריך לברך'.
והרמ"א כתב בהג"ה: 'וי"א שלא לברך, והכי נהוג, וכבר נתבאר לעיל סי' ח סי"ד'.
וכתב הט"ז8: הזיזם ממקומם כו'. לעיל סי' ח סי"ד נתבררו דברים אלו ושיש לנו לפסוק כי"א קמא שמביא רמ"א שם, וא"כ לענין תפילין יש לפסוק אם הסירם כדי ליכנס לבית הכסא צריך לחזור ולברך אבל בלא ליכנס לבית הכסא אי"צ לברך9'.
והמגן אברהם10 כתב: 'וי"א שלא לברך. אבל אם חולצן ליכנס לבית הכסא צריך לברך לכו"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבית הכסא ואידחי ליה וכמ"ש רסי' ס"ה (כ"מ בגמרא ד"מ ב"ח דל"ח) וה"ה אם לא הי' בדעתו להחזיר מיד צריך לברך כמ"ש ס"ס תרל"ט, ואפשר לומר דכשבית הכסא אינו רחוק כמו בית הכסא שלהם שהיו בשדה אי"צ לברך וא"כ אין חילוק בין בית הכסא למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן'.
ומשמע שלמסקנת דבריו נוטה המג"א שהברכה תלויה מצד (הזמן ו)ריחוק היציאה לבית הכסא11. ולפי"ז יוצא שנחלקו הט"ז והמג"א12 לגבי מי שמוריד תפילין בשביל ללכת לבית כסא הסמוך אליו האם מברך כשחוזר ומניחם.
> א"כ ראינו את שלושת הטעמים והדעות מתי יש לברך שוב: א) כל הנחה חדשה של תפילין (מחבר). ב) רק אם היה במקום שלא ראוי להניח שם תפילין (ט"ז). ג) אם בית הכסא מרוחק (מג"א). ובהלכה הבאה נראה את דברי אדמו"ר הזקן ועוד פוסקים, ואת ההבדלים בין סוגי בית הכסא כיום.
--------------
הערות:
1 מו, א ↩
2 הל' תפילין פ"ד ה"ז ↩
3 או"ח סי' ח ↩
4 שם אות ו, ראה גם בב"ח, ובט"ז או"ח סי' ח סקי"ב ↩
5 ה"ק הל' תפילין סי' יד ↩
6 מחמת האריכות לגבי טלית, להלן יובא רק ביחס תפילין. ועוד חזון למועד ↩
7 שו"ע או"ח סי' כה סי"ב ↩
8 שם ס"ק יא ↩
9 וכתב הפמ"ג במשב"ז: 'ובסי' ח אות י"ב דבבית הכסא דאי אפשר שם לכנוס בתפילין הוה הפסק, ואע"ג דסי' כ"א אות ג [כתב] דבטלית גדול אין 'נכון' [ליכנס] לבית הכסא, מ"מ לאו מדינא, ומש"ה בציצית לא הוה הפסק. והמ"א אות כ"ב [כתב] דבית הכסא שלנו שאין רחוק אין לברך, וכן נוהגין' ↩
10 שם ס"ק כב ↩
11 וראה באור ההלכה (דאוידאוויטש) חידושים אות יז שביאר באריכות דברי המג"א ↩
12 וכתב הפרי מגדים בא"א: 'עיין מ"א. דבית הכסא שאין רחוק אין מברכין, וכן נוהגין, דלא כמ"ש בט"ז לברך, יע"ש'. וראה גם פרמ"ג משב"ז שהובא בהערה 9 ↩
[ב] (הלכה 1098)
בהלכה הקודמת ראינו את שלושת הדעות מתי יש לברך שוב כאשר הוריד את התפילין ללכת לבית הכסא, שהמחבר כתב שכל הנחה חדשה של תפילין מברך, הט"ז כתב שרק אם היה במקום שלא ראוי להניח שם תפילין, והמ"א כתב שאם בית הכסא מרוחק.
שאלה: כיצד נפסקה ההלכה, ומה נהגו למעשה1?
א. בדעת ההולכים לפי פסקי מרן המחבר, נחלקו הדעות:
1) כתב בכף החיים2: '.. דהאחרונים דחו ראיית מרן ז"ל יעו"ש .. ואע"ג דאנן אתכא דמרן סמכינן ודעתו ז"ל לברך כבר כתבנו לעיל סי' ח"י אות ז ובכמה מקומות דספק ברכות להקל אפילו כנגד מרן ואפילו כנגד הרוב יעו"ש .. ודע דאין חילוק בזה בין הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם למקומם בין אם חלץ תפיליו ודעתו לחזור וללובשן מיד דבכל זה אינו חוזר ומברך כמבואר בדברי הפוסקים הנ"ל, אבל אם חלץ אותם כדי ליכנס לבית הכסא כתבו הפוסקים הנ"ל דצריך לחזור ולברך .. אמנם המ"א ס"ק כ"ב לחלק יצא דאם הבית הכסא אינו רחוק כמו בית הכסא שלהם שהיו בשדה אי"צ לברך יעו"ש. וכתב הפרמ"ג בא"א אות כ"ב ובמש"ז אות י"א דכן נוהגים שלא לברך אם אין בית הכסא רחוק ודלא כהט"ז יעו"ש. ואע"ג דהרב ח"א כלל י"ג אות ו'. ובקיצור שו"ע סי' יו"ד אות ט"ו כתבו דאפילו בכה"ג יש לברך כבר אמרנו דספק ברכות להקל אפילו כנגד הרוב וד"ל .. וכן פסק בן איש חי3 דאין לברך משום סב"ל. אלא יברך בלא שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות במחשבה'.
2) אך יש שכתבו שאמנם לא נהוג כדברי המחבר לגמרי אך גם לא כדברי המג"א וכמ"ש ביביע אומר4: 'ועכ"פ כיון דבלאו הכי דעת מרן השו"ע שאפילו פשט טליתו על דעת לחזור וללבשו מיד צריך לברך, נהי דאנן מחמרינן לכתחלה לחוש לדברי החולקים .. ומש"כ הפרי מגדים שהמנהג כהמגן אברהם, הוא תמוה, שהרי אדרבה המנהג דלא כהמגן אברהם, וגם המגן אברהם לא כתב כן לדבר ברור אלא בדרך אפשר, ואין להניח פשיטות כל הפוסקים משום ספקו של המגן אברהם. ע"ש .. ומעתה מש"כ בבן איש חי לחוש לדברי המגן אברהם, דספק ברכות להקל, וכן נמשך אחריו בכף החיים .. אין דבריהם מוכרחים, ובפרט שבכל זה דעת מרן שצריך לברך, ובצירוף דברי האחרונים הוי ספק ספיקא שצריך לברך. וכן עיקר'.
ב. גם לנוהגים לפי פסקי הרמ"א [מכיון שבהגהה בשו"ע לא חילק הרמ"א כדבריו בדרכי משה] נחלקו הפוסקים למעשה, יש שכתבו שנהוג כדברי המג"א וכמ"ש הפרמ"ג5: 'עיין מ"א. דבית הכסא שאין רחוק אין מברכין, וכן נוהגין, דלא כמ"ש בט"ז לברך, יע"ש'.
כמו"כ מצינו עוד שהעידו שכך המנהג וכמ"ש הרה"ק ממונקאטש באות חיים ושלום6: '.. אין כדאי בראיות כאלו לשנות ממנהג העולם שנהגו כמהג"א דגם כשהולך לביהכ"ס שלא לברך עוד הפעם. והנה בפרמ"ג כ' דהמנהג כהמג"א וראיתי בס' תורת חיים (להדיין מפעסט) שתמה על הפרמ"ג בזה דהא המנהג דלא כהמג"א בזה והנני תמה על תמיהתו דהא באמת המנהג כהמג"א דגם כשהולכין לביהכ"ס באמצע התפלה אין מברכין על התפילין עוד הפעם זולת איזה יחידי סגולה) אבל מנהג העולם כמהג"א כנזכר'.
ג. מאידך הרבה פוסקים נקטו למעשה כדברי הט"ז7 וכמ"ש המשנה ברורה8: 'אם חלצן לכנוס לבהכ"ס אפילו היה דעתו ללבשן תיכף צריך לברך לכו"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבית הכסא ואדחי ליה וכמ"ש בסימן ס"ה, וכתב החיי"א דה"ה כשחולץ שצריך להפיח כיון דאסור להפיח בהן צריך לחזור ולברך'.
וביאר בבאור הלכה9: 'עיין במ"ב שהעתקתי דהחולצן ליכנס לבהכ"ס דצריך לחזור ולברך אף דהמ"א ספוקי מספקא ליה לענין בהכ"ס שלנו שאינם רחוקין כבר כתב הח"א דלא שבקינן פשיטותא דכל הני גדולים [הב"ח והע"ת וט"ז וא"ר] משום ספיקא דמ"א וגם עיקר סברתו דחו אותה עיין בחידושי רע"א ובספר ארצות החיים וכן ראיתי עוד חבל נביאים כולם בסגנון אחד דצריך בזה לחזור ולברך ולכן אף שהפמ"ג והדה"ח העתיקו את דברי המג"א המברך בודאי לא הפסיד ובפרט שהגר"א ז"ל מסכים לדעת המחבר דבכל גווני צריך לחזור ולברך'.
אדמו"ר הזקן10 כתב כדברי הרמ"א בדרכי משה והט"ז שכאשר היה זמן שלא היה יכול להניחם זה נחשב הפסק וצריך לברך, אך שינה בלשונו מדבריהם כדלקמן וז"ל: 'מי שחלץ את תפיליו .. אם בשעת חליצת התפילין היה דעתו לחזור ולהניחם מיד וחוזר ומניחן מיד א"צ לחזור ולברך עליהם מפני שכבר נפטרו בברכה שבירך עליהם כשהניחן בפעם א'. במה דברים אמורים שלא עשה צרכיו בין חליצת התפילין להנחתן פעם ב' אבל אם עשה צרכיו11 בינתיים כיון שבעת ההיא לא היה יכול להניח תפילין א"כ אינו מועיל כלום מה שהיה בדעתו לחזור ולהניחן מיד ולכן צריך לחזור ולברך על הנחה שנייה כאלו לא היה בדעתו כלל בשעת חליצתן לחזור ולהניחן מיד'.
> א"כ ראינו למעשה שרבים מהאחרונים נקטו כדברי הרמ"א והט"ז שהיוצא מבית הכסא מברך שוב על התפילין [מכיון שהיה זמן שלא היה יכול להניח את תפילין לכן כאשר מניחם בחזרה מברך שוב]. אדמו"ר הזקן הסכים לעקרון הזה אך לא כתב שצריך לחזור ולברך מצד הכניסה לבית הכסא אלא מצד שעשה צרכיו, וראה בהערה.
הערות:
1 בסוגיה זו דנו הרבה פוסקים, ומחמת קוצר היריעה הובאו כאן רק באופן כללי השיטות השונות. וראה הנסמן לקמן בדברי כף החיים, ובשו"ת יביע אומר, ובפסקי תשובות סי' כה הע' 186 ↩
2 או"ח סי' כה סקע"ח ↩
3 ש"א וירא אות יג ↩
4 שו"ת ח"ח סי' ב ↩
5 א"א סי' כה ס"ק כב ↩
6 סי' טז ↩
7 ראה הנסמן הע' 1 ↩
8 שם ס"ק מז ↩
9 ד"ה וי"א שלא לברך ↩
10 שם סעפים כ"ט - ל ↩
11 הפוסקים הנ"ל כתבו שההפסק הוא עצם הכניסה לבית הכסא, אך אדמו"ר הזקן כתב: 'אם עשה צרכיו בינתיים', וכתבו לבאר (ראה שו"ע אדמו"ר הזקן עם ביאורי הרב אלאשוילי הע' קנט. וראה שו"ע אדמו"ר הזקן עם דובר שלום שם הערה צז) שרצונו לדייק שאין עצם הכניסה לבית הכסא עושה את ההפסק, מכיון שלא כל בית הכסא הוא מקום שאסור להניח בו תפילין וכדלקמן, וע"כ רק כאשר עשה צרכיו הוי ודאי הפסק וצריך לברך שוב, ולא כאשר רק הטיל את מימיו. וראה בסי' מג ס"א שכתב: 'אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו או בזרועו גזירה שמא יעשה בהן צרכיו אבל *בבית הכסא עראי דהיינו מקום שאין רגילין לפנות שם לגדולים מותר להשתין בהן ואין חוששין שמא יפנה שם אפילו הוא מקום צנוע.* ויש מי שאוסר להשתין בתפילין אפילו שלא בבית הכסא גזירה שמא יפיח בהן כי כן דרך המשתינים ותפילין צריכין גוף נקי ויש לחוש לדבריו'. א"כ מקום שלא מיועד לעשיית צרכיו ורק להטיל מימיו מעיקר הדין אינו מקום שאסור להכנס שם בתפילין, ולפי"ז הנכנס לשם אין זה נחשב הפסק, ולא יוכל לברך שוב כאשר יוצא ומניחם. [ויש לשים לב לזה כאשר הוריד את התפילין והיה רק בחדר שבו מותקנים משתנות, לכאורה לא יכול לברך שוב כאשר מניח את התפילין] ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp