עיטוש
[ג] (הלכה 1152)
בית המדרש
שאלה: האם מותר לענות מרפא - אסותא בבית המדרש?
תשובה: הגמרא במסכת ברכות1 אומרת: 'תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם. בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו; ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר: ברב עם הדרת מלך. בשלמא בית הלל מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא? - קסברי; מפני בטול בית המדרש. תניא נמי הכי: של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא [=לאדם המתעטש, שרגילים לומר אסותא. רש"י] בבית המדרש מפני בטול בית המדרש'.
[בתוספתא שבת2 כתוב: 'האומר מרפא, הרי זה מדרכי האמרי. ר' לעזר בי ר' צדוק אומר אין אומרים מרפא מפני בטול תורה, של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא מפני דרכי האמורי'3].
> א"כ לפי דברי בית שמאי וכן נהגו בבית מדרשו של רבן גמליאל אין עונים אסותא בבית המדרש מפני ביטול בית המדרש.
כתב הרמב"ם4 והביאו הטור5: 'אין ישינים בבית המדרש וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים קרעים, וכן אמר שלמה בחכמתו וקרעים תלביש נומה, ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד, אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש, ואין צריך לומר שאר הדברים, וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בתי כנסיות'.
הלחם משנה העיר על דבריו שלכאורה הם רק לפי שיטת בית שמאי, ולא לשיטת בית הלל, וז"ל: 'ולכאורה משמע דהאי תניא כותיה אתי כב"ש ולית הלכתא הכי, וכן משמע מדברי רב אלפס שלא הביאו להך תניא נמי הכי. אבל לדברי רבינו נראה לי דאע"ג דודאי הלכתא כבית הלל דאומרים אחד מברך לכלן, דהלכתא כב"ה בכל מקום, אפילו הכי לא פליג עליה דר"ג, דאפשר דב"ה מודו דמרפא ואסותא אין אומר משום ביטול ביהמ"ד, אבל הכא משום דאיכא מצוה משום דברוב עם הדרת מלך לא חיישינן לביטול בית המדרש. ומה שאמרו בגמרא תניא נמי הכי ר"ל דחיישינן לביטול בית המדרש פורתא כי האי משום דלא תימא דודאי טעמייהו לא הוי משום הכי דלבטול בית המדרש לא חיישינן ולהכי קאמר תניא נמי הכי דר"ג אמר דלבטול תורה כי האי חיישינן אבל לא דר"ג פליג עליה דבית הלל דאין סברא לומר דר"ג שביק ב"ה ועביד כב"ש אלא ודאי כדכתיבנא, וכן צ"ל לדברי הטור שפסק בהלכות תלמוד תורה כהך תניא נמי הכי וכדברי רבינו, ובטור או"ח פסק כב"ה בסימן רצ"ח'.
> כלומר לדברי הלחם המשנה הסברא של ביטול בית המדרש מוסכמת על כולם, וגם לדעת בית הלל אין לענות אסותא בבית המדרש, וכל המחלוקת בין ב"ש לב"ה היא רק ביחס לברכה על הנר ששם כנגד הסברא של ביטול בית המדרש, ישנו טעם של ברוב עם הדרת מלך.
[כתוב במהרי"ל6: 'הבנתי במהרי"ל ביושבנו לפניו ללמוד, ואם הוא מתעטש ואמרו מקצת הבחורים אסותא לא ענה להם דבר, וכן אם הם מתעטשים לא אמר להם אסותא, וטעמא דדברי תורה מרפאים', א"כ מהרהי"ל הוסיף שאי אמירת אסותא בזמן הלימוד אינו רק השלילה בגלל הפסקת הלימוד, אלא גם שדברי התורה מרפאים].
אמנם אליה רבה7 כתב ליישב באופן אחר: 'מיהו נ"ל ליישב בהקדים דברמב"ם וטור משמע טעם האיסור משום קדושת בית המדרש, והוא תמוה, הא בברייתא מפורש טעם משום ביטול בית המדרש. אלא נראה לי ליישב הנ"ל, כי קשה נמי על בית רבן גמליאל איך עשו כבית שמאי, אלא נ"ל דס"ל אפילו לבית הלל אסור משום קדושת בית המדרש, ומאי דקאמר תניא כוותיה דבית שמאי היינו על טעם דתני משום ביטול בית המדרש, אבל לבית הלל איכא טעם אחר משום קדושת בית המדרש'.
> כלומר לדברי האליה רבה גם לבית שמאי וגם לבית הלל אין לענות אסותא בבית המדרש, אלא שלדעת בית שמאי זה משום ביטול בית המדרש, אך לדעת בית הלל זה מצד קדושת בית המדרש, ולפי זה לבית הלל אין לענות גם בזמן שלא לומדים.
> א"כ ראינו שבבית מדרשו של רבן גמליאל לא ענו אסותא, ומבואר בגמרא שטעם הדבר הוא כדברי בית שמאי 'מפני ביטול בית המדרש', ונחלקו האחרונים כיצד למדו הרמב"ם והטור את דעת בית הלל, יש שלמדו שבית הלל מסכימים לסברת בית שמאי של ביטול בית המדרש, ויש שלמדו שלדעת בית הלל אין לענות אסותא משום קדושת בית המדרש. בהלכה הבאה נראה כיצד נפסקה ההלכה למעשה
הערות:
1 נג, א ↩
2 פ"ח ה"ב ↩
3 לפי הגירסא שלנו בתוספתא הטעם של בית רבן גמליאל שלא לענות מרפא היא לא כגמרא שלנו שזה משום ביטול בית המדרש, אלא שסברו שעניית מרפא היא מדרכי האמורי, אך ראה בהגהות הגר"א שגרס בדברי התוספתא כגמרא דילן ↩
4 הל' תלמוד תורה פ"ד ה"ט ↩
5 יו"ד סי' רמו ↩
6 ליקוטים [קז] ↩
7 או"ח סי' קנא ס"ק א ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp