שאלה: מה מאחלים למי שמתעטש?
[א] (הלכה 1151)
שאלה: מה מאחלים למי שמתעטש?
תשובה: ראינו בהלכה הקודמת את דברי הפרקי דרבי אליעזר1: 'מופת רביעי, מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה, אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיתה נשמתו יוצאת מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו בקש על זאת רחמים, ואמר לפניו רבון כל העולמים, אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי, ונעתר לו שנאמר ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ושמעו הדברים כל מלאכי הארץ ותמהו שלא היה כמותו מיום שנבראו שמים וארץ, לפיכך חיב אדם לומר בעטישתו, חיים, שנהפך המות הזה לאור, שנאמר עטישותיו תהל אור'.
מבואר בפרד"א שהעיטוש היה קשור למות (ובגלל זה המתעטש 'אומר חיים', וכפי שראינו בהלכה הקודמת שהמנהג לומר פסוק 'לישועתך קויתי ה', כמו"כ) נהוג ומוזכר בתלמוד ובהלכה שהאנשים השומעים מאחלים למתעטש, איחולים של רפואה2, ולקמן נראה כמה מצבים בהם נפסק שאין לאחל.
שאלה: האם אפשר לאחל לבריאות באמצע הסעודה?
תשובה: איתא בתלמוד הירושלמי3: 'שאלו את בן זומא מפני מה בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אמר להן מפני שאין בית הבליעה פנוי א"ר מנא הדא אמרה אהן דעטיש גו מיכלא אסור למימר ייס4. בגין סכנתא דנפשא'.
וביאר הפני משה: 'אהן דעטיש גו מיכלא. מי שנתעטש בתוך הסעודה אין לומר לו ייס יהי לו לאסו ורפואה בשביל סכנת נפש שלא יחנק מתוך שאין בית הבליעה פנוי שהרי אפי' לאמן אמרו שלא יענה בתוך הסעודה מפני הסכנה'.
הראשונים5 הביאו את דברי הירושלמי, וז"ל רבינו מנוח6: 'והביא אבא מרי ז"ל על ענין זה ירושלמי שהוא בפרק כיצד מברכים דאמרינן התם האי מאן דעטיש גו מכליה אסיר למימר ליה זיט בגין סכנתא דנפשיה, כלומר שאין לומר לו אסותא והוא משיב להם חיי דמר וכיו"ב כמנהג העולם כי אולי יסתכן אם ידבר שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה'.
להלכה כתב המחבר7: 'אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט, ואפילו מי שנתעטש בסעודה, אסור לומר לו, אסותא'.
אלא שכתב הפרישה8 והביאו הא"ר9 ס"ק א: 'ומיהו נוכל לומר דהיינו דוקא לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הושט למעלה והקנה שבו מדברים למטה וכשהוא מדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנו הראוי ליכנס לתוך הושט יפול ויכנס לתוך הקנה ויסתכן משא"כ בזמן הזה שאנו אוכלים ויושבין בשוה שאין לחוש כולי האי משום הכי לא ראיתי נזהרין10 ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום'.
וכתב החיד"א11: 'כל ימי נצטערתי על זה דחזינן לרבנן קשישאי לא זהירי בזה, ואהי מתהלך בינ'ן של קדושים חסידי דורנו ואדם לא זכר להזהר בזה, ושנות דור ודור הם המדברים, ואינהו אכלי ולא ניזוק אדם, והזקנים עדים לא שמיע להו מזקניהם ההיתה כזאת, והיה בליבי כאש בוערת. אך זה היום מצאתי בספר א"ר משם הפרישה בחלקו'ת ישית, שבזמנם היו מסובים ושכיח הזקא, והאידנא יתובי יתבינן כלן שוים וימין ושמאל שקולא'י נינהו, וכגון דא ליכא למיחש, זת"ד. וגברא רבא אמר מילתא דמיתבא דעתא ומסתברא כוותיה. ולפ"ז בליל התקדש חג הפסח כשהוא מיסב יש ליזהר ביותר לקיים דברי חכמים'.
ובשיורי ברכה כתב: 'אמנם כבר הרב עצמו סיים דחילוק זה ליתיה בשום מקום. והנני יוסיף דאדרבא מוכח להפך דכבר כתבו ז"ל דהאידנא ליכא הסבה כמבואר לעיל סי' קס"ז .. ועכ"ז כתבו דאין משיחין בסעודה, ומשמע גם לדידן דלא נהגינן הסבה. אך מה נעשה דלא איתי אנש אשר זהיר בזה, וכמ"ש הפרישה'.
והשערי תשובה12 כתב: 'וצ"ע על תירוץ הדרישה בזה דמשמע בש"ס דבהסיבת שמאל אין חשש זה כלל ע"ש וא"כ הרי הסיבה שלהם של שמאל היו וצ"ל דאף אם מסיב בשמאל יש חשש כשמדבר משום שהקול יוצא דרך הקנה ונפתח השפוי כובע ע"י הדבור וע"כ צ"ל כדאמרינן בעלמא והאידנא דדשו בה רבים כו' עיין שבת דף קכ"ט ולפ"ז אין לחלק בין לילי פסחים לשאר השנה לענין זה'.
אך למעשה כתב הפרי מגדים13: 'ואפילו בזמן הזה שאין סומכין על שמאל, אין משיחין, עיין פרישה. וכן משמע סתימת הפוסקים'.
וכ"כ בחסד לאלפים שם: 'אמנם משמעות וסתמיות כל הפוסקים משמע דגם לדידן איתיה להך איסורא, ונהי דשלמים וכן רבים עינינו הרואות שאין נזהרים בזה, מ"מ אנו אין לנו אלא דברי חכמים, כל שלא נתגלה לנו טעם המדברים, חיובא רמיא עלן לאסור איסר, וכל אדם יזהר שלא לדבר לפחות בעוד המאכל בפיו, כדי לקיים דברי חז"ל'.
> א"כ ראינו שמעיקר הדין אסור לאחל למתעטש באמצע הסעודה מפני הסכנה, ואמנם יש שכתבו ליישב את מנהג העולם שלא מקפידים על זה, אך הרבה פוסקים14 כתבו שגם כיום צריך להקפיד על זה.
--------------
הערות:
1 פנ"ב ↩
2 ראה בעלי תמר על הירושלמי שם כתב שטעם נוסף לאיחול הוא בגלל דברי הגמרא ברכות (נז, ב): 'ששה דברים סימן יפה לחולה .. עטוש, דכתיב עטישתיו תהל אור'. וכתב שלכן מצינו שני סוגי איחולים. שלפי הפרד"א האיחול הוא 'לחיים', ולטעם דברי הגמרא האיחול הוא 'לבריאות', (אבל למעשה מצינו שהאיחול לבריאות לא נאמר רק לחולה. אז קשה לתלות הדברים בדברי הגמרא בברכות) לגבי שני האיחולים ראה גם להלן דברי הרד"ל בהערה 4 על דברי הירושלמי. ובמקור חיים (בכרך) שם כתב: 'ענין אסותא ולק"י .. ונ"ל בפשטי' מפני שהוא סימן לתכונה רעה ריבוי לחות שבמוחו, ואות טוב לטבע שנתחזק לדחות המותרות, כי אם יעצרו יולדו חלאים גדולים כגון השתוק והשיעול הקשה, ובכמה מקומות באטליה אומרים גם על עיטוש שלמטה כן, וע"כ ארז"ל דעיטוש סימן יפה לחולה, ואפשר דה"ה עיטוש של מטה, וקרא בלאו הכי אסמכתא בעלמא הוא' ↩
3 ברכות פ"ו ה"ו ↩
4 ראה רד"ל שם אות יח שכתב: 'לפיכך חייב אדם כו' בעטישתו חיים. וכן הוא בירושלמי פ"ו דברכות אהן דעטיש גו מיכליה אסור לומר לו זיט, כן הוא גירסת הערוך, ופי' חיים בלשון יוני, וכן הביא בערוך ערך עטש מהילמדנו לומר חיים טובים, אבל גירסא שלנו בירושלמי שם לומר לו ייס, פי' לשון אסוותא כמו שאנו נוהגין, וכדתניא בתוספתא פ"ח דשבת ומייתי לה בפ"ח דברכות [נג ב] אין אומרים מרפא בבהמ"ד כו'. ובילקוט לך לך [עז ד"ה שבעה] הנוסחא בלשון הפר"א דכאן חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה שנהפך כו''. וראה ברשב"א ברכות מו, א ורא"ש ברכות פ"ו סי' לד שגרסו בירושלמי: 'אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה' ↩
5 ראה רשב"א ורא"ש שבהערה הקודמת. טור או"ח סי' קע ↩
6 הל' ברכות פ"ז ה"ו ↩
7 שו"ע או"ח סי' קע ס"א ↩
8 או"ח שם ס"ק א ↩
9 שם ס"ק א ↩
10 וראה מאמר מרדכי ס"ק א: 'עיין בפרישה מה שחילק בין זמן לזמן, *והוא נכון לישב מנהג העולם'*. וראה ג"כ מקור חיים בכרך בקיצור ההלכות. וראה מ"ש ערוה"ש שם ס"ב ↩
11 ברכ"י שם ס"ק א ↩
12 ס"ק א ↩
13 א"א שם ס"ק א ↩
14 ראה ג"כ קיצור שו"ע סי' מב ס"ה ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp