מנהג כפרות
[א] (הלכה 1185)
מקור המנהג
שאלה: מה מקור מנהג הכפרות?
תשובה: שורשו של מנהג זה קדום מאוד כפי הנראה עוד מזמן התלמוד1 והתפתח בזמן הגאונים2, אלא שהיו שינוים בין התקופות באופן קיום המנהג, ואם הוא התקיים בעציצים או בבעלי חיים, וכדלקמן:
כתב רב ששנא גאון3: 'וששאלתם האי שאנו רגילים לשחוט ערב יוה״כ תרנגולים ואין אנו יודעים מנהג זה למה אי משום תמורה מ״ש תרנגול מבהמה וחיה הא ודאי קושיא היא. וי״ל שיש בה שני טעמים אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים ועיקר מבעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו לפי׳ לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים ראשונים שאעפ״י שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים. תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרי' מאי קריאת הגבר. אמר רב קרא גברא דבי רב שילא אמרי קרא תרנגולא. ותניא כותיה דר׳ שילא היוצא קודם קריאת הגבר דמו בראשו וכיון ששמו גבר תמורת גבר בלבד ואפי מהני ומעלי. וכך צריך אוחז שליח תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ונוטלו מניחו על ראש מתכפר ואומר זה תחת זה וזה חילוף זה זה מחול על זה ומחזירו עליו פעם אחרת ואומרי׳ יושבי חשך וצלמות כו׳ ויוציאה מחשך וצלמות כו׳ אוילים מדרך פשעם כו׳ כל אוכל תתעב נפשם וגו׳ ויצעקו אל ה׳ בצר להם וגו׳ ישלח דברו וירפאם יודו לה׳ חסדו וגו׳ ויחננו ויאמר פדעהו וגו׳ נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה ז׳ פעמים ואח״כ מניח ידו על ראש תרנגול ואומר זה יצא למיתה תחת זה ומניח ידו על ראש מתכפר ואומר תכנס אתה פלוני בן פ׳ לחיים ולא תמות ועושה כסדר הזה ג׳ פעמים ומניח מתכפר ידו על ראש תרנגול תבנית סמיכה וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר. תבנית תכף לסמיכה שחיטה'.
ורב נטרונאי גאון כתב4: 'וביו״ט הראשון של ר״ה שוחטין תרנגולין {על} כל אחד {ואחד} שבבית, ומחזרין אותן בחייהן על כל או״א מן בני הבית ואומרים: זה תחת זה, זה חלוף זה, זה בשביל זה, זה מחול על זה, יוצא זה למיתה {ו}תכנס אתה פלוני בר פלוני לחיים ולא תמות, ושוחטין אותו ומחלקין אותו לעניים וליתומים, ואומרים יהא זה כופר שלנו ויהיו עלינו כפרה. וחכמים ובעלי בתים אף בערב יום הכפורים עושים כן, ויש שעושין אלים וכבשים'.
וכתב רש״י5: 'ובתשובת הגאונים6 מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ר״ה עושין כל או״א לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ר״ה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר'7.
> א״כ ראינו מתשובות הגאונים שהיו מנהגים שונים בעשית כפרות, יש שהיו עושים על תרנגול, היה מיעוט שהיה עושה על אילים יש שעשו בר״ה ויש שעשו בערב יו״כ, והיו שהיו נוהגים לעשות בערב ר״ה על עציצים.
ומנהג הכפרות על תרנגול הוזכר בכמה מהראשונים עפ״י דברי הגאונים כמנהג מקובל ורגיל וכמ״ש בספר האורה8: 'רגילין אנו לשחוט תרנגול ששמו גבר תמורת גבר, וכך עושין אוחז תרנגול ומניח על ראש המתכפר, ואומר זה תחת זה, זה חילוף של זה, זה מחול על זה, ומחזירו עליו פעם אחרת, ואומר יושבי חושך וצלמות וכו׳, אוילים מדרך פשעם וכו׳, הפסוק והמזמור ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, ויעשה כסדר הזה שבעה פעמים, ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול, ואומר זה יצא למיתה תחת זה, ומניח ידו על ראש המתכפר, ואומר תכנס אתה פלוני בן פלוני לחיים ולא למות, ועושה כסדר שלשה פעמים ומניח מתכפר ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה, וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר. תבנית תיכף לסמיכה שחיטה'.
והראבי״ה9 כתב: 'מצאתי בתשובת קדמונים שחקקתם שאנו נחשי נחישות .. ושאנו שוחטים תרנגולים בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית .. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. הנה זה הנחוש טוב הוא ורובו מן יסוד המקרא והאגדות .. שוחטין תרנגולים בערב יוה״כ, בכונה טובה אנו עושין. וכן מנהג כל חכמי הארץ ובעלי בתים לוקחין תרנגולים זכרים ונקבות ומחזירים אותם בחייהם על כל או״א ואומרין זה תחת פלוני וזה חלופו [של] פלוני זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה, ושוחטים ומחלקים בין עניים ויתומים ואלמנות, כדי שיהא כפרה על נפשותינו. ויש חכמים ובעלי בתים עושים גם בר״ה כן. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אלים וכבשים וגדיים ומחלקין לעניים'.
והכלבו10 כתב: 'נהגו לעשות כפרה על הסדר שנבאר, כיצד לוקחין תרנגול שנקרא גבר ומביאין לזקן או לחסיד ובעל כוונה ויקח אותו ויקיפנו סביב ראש המתכפר ג' פעמים ויאמר זה תחת זה זה תמורת זה זה חלוף זה יצא תרנגול זה למיתה ויכנס פלוני בן פלוני זה לחיים ויאמר פסוקים אלו ג' פעמים אוילים מדרך פשעם וגו׳, כל אוכל תתעב וגו׳ ויצעקו אל ה' וגומר ישלח דברו וירפאם וגו׳ יודו לה' חסדו וגו׳ ושוחט התרנגול ומקיפו על ראש המתכפר ג' פעמים ואומר זה תחת זה זה תמורת זה זה חלוף זה זה תחתיו זה תמורתו זה חלופו יצא תרנגול זה למיתה ויכנס פלוני זה לחיים ולא למות, ובכל פעם שיקיף התרנגול על ראש המתכפר יאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו׳ ואחר כך משלחין התרנגול למי שאין נכון לו כדי לעשות צדקה על דרך הכתוב וצדקה תציל ממות'.
ויש שהזכירו את המנהג בעיקר לגבי ערב ראש השנה וכמ״ש בשבלי הלקט11: 'ובערב ר״ה שוחטין כל או״א שבבית תרנגול ומחזירין אותן בחייהן על כל או״א ואומר זה תחת זה זה חילוף זה יצא זה למיתה ויכנס פלוני בן פלוני לחיים ושוחטין אותו ומשגרין אותן ליתומים ולעניים ואומר יהי כופר נפשנו ויהיה כפרה עלינו וחכמים ובעלי בתים אף בערב יוה״כ עושין כן ויש מחזירין אילים וכבשים וכל זה נחש לטובה היא במסכת כריתות פרק קמא אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל אינש למיחזי בריש שתא קרא ריבייא וכרתי וסילקא ותמרי'.
וכ״כ בתניא רבתי12: 'ומנהגנו לשחוט בערב ראש השנה כל בעל הבית תרנגול אחד. ומחזרין למצוא תרנגול לבן. ע״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'.
ויש שהזכירו שזה מנהג מקצת מקומות כמ״ש האבודרהם13: 'ערב יום הכפורים נוהגין במקצת מקומות לשחוט תרנגול לכפרה'.
> א״כ ראינו שמנהג הכפרות מקורו קדום מאוד, ויש שעשו כן בערב ר״ה ויש בערב יו״כ, ואת המנהגים השונים על מה עושים. ובהלכה הבאה נראה את דברי כמה מהראשונים ששללו מנהג זה.
הערות:
1 ראה בדברי רש״י דלקמן שהסביר שזהו פורפיסא שבתלמוד. וראה גם במרדכי יומא רמז תשכז: 'גרסינן פרק גיד הנשה רב חנן מנהרדעא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי אתו עורבי שדו כבדי וכולייתא א״ל שקול ואכול דהאידנא דהיתרא שכיחא טפי יש מביאין ראיה מהתם לשחוט כפרות ולהשליך על הגג ואין כ״כ ראיה דשמא העורבים לקחוה מבית ישראל ולא על הגגות' ↩
2 ראה חמדה גנוזה סי׳ צג. תשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק) סי׳ ח. דברי הגאונים הובאו אצל הרבה ראשונים, וראה לקמן בדברי רש״י, ראבי״ה, וראה גם מרדכי שם, תשב״ץ קטן סי׳ קכה, רא״ש יומא פ״ח סי׳ כג ↩
3 שערי תשובה סי׳ רצט ↩
4 תשובות רב נטרונאי גאון - ברודי (אופק) או״ח סי׳ קעט ↩
5 שבת פא, ב ד״ה האי פרפיסא ↩
6 ראה תשובות רב נטרונאי גאון שם סימנים שצה-שצו ↩
7 וראה חת״ס שבת שם: 'המנהג אשכנז לעשות כפרות כמבואר בש״ע. ועיין מג״א סי' תר״ה סוף סק״ג שמרמז על מה שהובא ברש״י שבת דף פ״א ע״ב בשם הגאונים, ונ״ל שהי׳ עושים כן שאם נגזר חלילה כריתת זרעו יהיה זרע העציץ הזה במקום זרעו ומשום כן זורעים אותו ע״ש קטן וקטנה שבבית ולהיות אסכרה מיתת הקטנים רחמנא לישזבן. ואמרינן פ' אלו נערות מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרוכי היינו אסכרא ר״ל ע״כ זורקו לנהר שהוא במקום אסכרא ובזה יכופר לו ולבניו ויחיו' ↩
8 ח״א [צה] הל׳ יוה״כ ↩
9 ח״ב מסכת ר״ה סי׳ תקמז ↩
10 סי׳ סח, וראה גם אורחות חיים ח״א דין עיוה״כ אות א ↩
11 סדר ר״ה סי׳ רפג ↩
12 סי׳ עב ↩
13 סדר תפלת יוה״כ ↩
[ב] (הלכה 1186)
התנגדות למנהג
בהלכה הקודמת ראינו את המקור הקדום של מנהג הכפרות.
שאלה: האם מנהג זה הוסכם על כל רבתינו הראשונים?
תשובה: כתב האורחות חיים1: 'נהגו כל ישראל ערב יום הכיפורים לעשות כפרה על זה הסדר. לוקחין תרנגול שנקרא גבר .. והרמב״ן ז״ל אוסר מנהג זה משום דרכי האמורי'.
והרשב״א2 כתב: 'לחכם רבי יעקב בר מכיר. כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערים בערבי יום הכפורים ושאסרתי אני, והנאך. ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה. שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים. והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אעפ״י ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז״ל ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו. ומ״מ אינו רואה לפסול השחיטה מפני שלא פסלו אלא השוחט לשם דבר הנדר והנדב. ודוקא תמימים אבל בעלי מומין לא. לפי שכל הרואה יודע שאין זה לשם עולה ולשם שלמים דוקא אלא דברי הבאי בעלמא. ולפיכך כתבתי אני בספרי ספר תורת הבית שהשוחט תרנגולין אווזין לשם אחד מכל אלו ששחיטתן כשרה. לפי שהכל יודעין שאין אחד מאלו עולין לקרבן'.
גם המאירי3 כתב שהיו ששללו מנהג זה, אך בסוף דבריו הוא מבאר שיש טעם למנהג: 'מנהג אחר נהגו זקנים ביום זה שהוא צריך לעיין עליו והוא, שהתינוקות מביאין לפניהם תרנגולים ושוחטים אותם וקוראין עליהם פסוקים, כמעט שמחללין קדשת התינוק על התרנגול, כאלו היה התינוק הקדש או מעשר שני שירצו לחלל קדשתו על התרנגול, ומחליפין וממירין זה תחת זה עד שמתגלגלין ובאין להיות תכלית היוצא מדבריהם שיהא תרנגול זה פורש למיתה והלה פורש לחיים, ונתפשט מנהג זה באמתנו עד שהוקבע בסדור המחזורים כנסח ודוי של יום הכפורים עצמו, מבלי שנדע בדבר זה שורש או יסוד בתלמוד כלל, ולא עוד אלא שכשלו בו רבים לעשות כן מדרך נחש וסימן עד שכבר מחו קצת גאונים במנהג זה, וחלקו הרבה במעשה ולא נענו, מפני שסמכו רוב הגאונים להיות עולם כמנהגו נוהג בענין זה כענין מה שאמרו בענין קרכס״ת4, השתא דאמרת סימנא מילתא היא ליחזי איניש בריש שתא קרכס״ת, וכמו שבארנו במקומו, ולדעתי רצו לומר בזה שאין הכונה במנהג רק להעיר לב האדם ולהרעידו להיות מראה את עצמו כאלו הוא ובני ביתו מחויבים לשם מצד עונותיו, ושאם ישוב לשם בכל לבו יהפך השם אליו את הקללה לברכה ויקרע גזר דינו בתכלית תשובתו, והוא שהיה מכלל המנהג היותם סמוך לזה מרבים בצדקה לשלוח מנות לאביונים עם התרנגולים ההם איש כמתנת ידו, ועל זה הצד תקנו בו לפי דעתי פסוקים יורו על זה, ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יצילם ישלח דברו וירפאם וגו׳, ויחננו ויאמר פדעהו וגו׳, ופסוקים אחרים יורו על דמיון זאת התכונה, והיתה כונתם בקריאת הפסוקים האלו שלא יטעו לדמות היות הענין דרך נחש חלילה, כמו שכתבתי בענין קרכס״ת, ומצאתי בדברי הגאונים ענין דומה לזה, יורה גם כן היות עקר המנהג לזכור ולהיות החי נותן אל לבו ענינים יביאוהו לידי יראת השם והוא שכתבו הגאונים, שעקר מנהג זה באיל בעל קרנים אלא שאחר כן נתפשט המנהג בתרנגולים, אם מצד המצאו בבית מזומן, אם מצד היותו נקרא גבר בלשון חכמים כאמרם ז״ל, מאי קריאת הגבר ר' שילא אמר קרא התרנגול, והיה נאות אצלם בהערת התמורה נפש בנפש בשתוף השם, אבל עקר המנהג היה באיל על שם שארע ליצחק אבינו, שהיה רצון השם להצילו ולהעמיד איל תחתיו, יזכרו בזה ענין העקדה שאנו מכונים בה לזכרה תמיד באלו הימים כמו שכתבנו, עד שנתעורר בזכירתה גבול אהבת השם ויראתו עד היכן מגעת כמו שכבר קדם לנו, וכמדומה באלו הדרכים ראוי להבין במחזיקים במנהג, ומי יתן והיה לבבם זה ליראה את השם הנכבד והנורא ולקחת המנהגים בדרך הנאות והמבוקש, לא דרך בלתי מכוון ולא דרך מצוה מלומדה'.
הבית יוסף5 הביא את מנהג הכפרות וסיים עם דברי הרשב״א והרמב״ן הנ״ל.
וכתב הרמ״א בדרכי משה6: 'אמנם המנהג הפשוט בכל מדינות אלו לעשותו'.
גם בעלי הקבלה כתבו שיש לנהוג במנהג זה וכמ״ש רבי חיים ויטאל7 על הנהגת האריז״ל8: 'מנהג של הכפרה המנהג הנזכר בספרי הגאונים היה מורי ז״ל נזהר מאד לקיימו והיה לוקח תרנגול א' לבן לכל א' מבני הבית הזכרים ותרנגולת א' לבנה לכל א' מבני הבית הנקבות ולפיכך לאשה מעוברת ישחוט עליה מספק ב' תרנגול א' זכר אולי הוא זכר ותרנגולת א' נקבה אולי הולד נקבה ועוד תרנגולת אחרת בשביל האשה עצמה נמצא שהם ג' תרנגולים ב' נקבות וא' זכר לכל אשה מעוברת. וזמן שחיטתו הוא בליל עיה״כ באשמורת קודם עלות השחר אחר סליחות וסוד הדבר הוא לכפות את הדינים'.
> א״כ ראינו שהיו ראשונים ששללו את מנהג הכפרות, והבית יוסף הביא אותם, אמנם הרמ״א כתב שהמנהג כן לעשות, וכן נהג האריז״ל כמ״ש המקובלים, בהלכה הבאה נראה כיצד נפסק להלכה.
הערות:
1 ח״א דין ערב יום הכפורים אות א ↩
2 שו״ת ח״א סי׳ שצה ↩
3 חיבור התשובה משיב נפש מאמר ב פ״ח ↩
4 ר״ת של סימני ר״ה 'קרא רוביא כרתי סלקא תמרי' ↩
5 או״ח סי׳ תרה ↩
6 אות ה ↩
7 שער הכוונות בהקדמה ליו״כ. וכ״ה בפרי עץ חיים שער כז פ״א. ובשל״ה מסכת יומא ↩
8 בחמדת ימים יום הכיפורים פ״א אות יא - יב כתב: 'ואנשי חיל יראי אלהים יש להם לנהוג מנהג ותיקין לשחוט כפרות בעד נפשו ובעד נפשות אנשי ביתו באשמורת ערב יום הכפורים אחר הסליחות ואין למנוע מנהג זה. ומה שחרה לו להרמב״ן ואמר למנוע אותו משום דרכי האמורי, היינו מפני אותם שזורקים הבני מעיים על הגגות ובאים העופות ואוכלים אותם דודאי בדבר זה היטב חרה לו, אמנם בענין הכפרה עצמה אינו שייך דרכי האמורי כי זה דרכינו לעשות כפרה לנפשותינו כשאר הקרבנות בחטאות ואשמות, ולכן טוב שיהיו לבנים ע״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ורבינו האר״י זלה״ה כתב גם כן שהוא מנהג ותיקין לשחוט לחשבון בני אדם שבבית זכר לזכר ונקבה לנקבה' ↩
[ג] (הלכה 1187)
להלכה כתב המחבר1: 'מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג'.
[להעיר שבשולחן ערוך בכל סימן ישנה כותרת לסימן, ומבואר בדברי הש״ך2 שגם את הכותרות כתב רבי יוסף קארו: 'וגם מלשון המחבר מה שרשם בתחלת הסימן ממה שמדבר הסימן ..'.
ובמהדורות הראשונות של השו״ע שנדפסו ע״י רבי יוסף קארו עצמו היה כתוב בכותרת של הסימן: 'מנהג כפרות בערב יוכ״פ מנהג של שטות הוא'.
אמנם מדפוס אמסטרדם שנת תסח ואילך הושמטו מילים אלו, וכתב הרב אי״ש גרציאני בהגהותיו על השו״ע3: 'ושמעתי מחכמי הדור ז״ל, ובפרט מהגאון מופת הדור כמוה״ר נתנאל טרבוט זצוק״ל כי דברים הללו אינם מהרב הגדול המופלא בדורו כמוה״ר רבי יוסף קארו זצ״ל רק דברי תלמיד אחד שכתב כן כשהיה מסייע לרב הנ״ל, לכתוב כללי דיני ספר שו״ע זה על כל סימן וסימן, ושכך קיבל מרבותיו ודאי'.
ועד״ז כתב הרב שמשון מורפורגו4: 'ואסהדנא עלי שמים וארץ איך בימי חורפי בהיותי מתאבק באבק רגלי גאון ישראל כמהרר״ש אבוהב זלה״ה שמעתי ממנו שהדברים הרשומים בשו״ע או״ח קודם סי' תרה מנהג כפרות בעיה״כ מנהג של שטות הוא קבלה היתה בידו שאינם דברי מהריק״א אלא דברי מסדרי הסימנים והמפתחות והראיה שהמחבר לא כתב בפנים אלא יש למנוע המנהג ולא הלעיג עליו, ובב״י אחר שהביא תשובת הגאונים ופסקי הרא״ש והתשב״ץ שקיימוהו סיים בתשובת הרשב״א ז״ל אעפ״י ששמע מפי אנשים הגונים מאשכנז שכל רבני ארצם עושים כן וגם שמע שנשאל רבינו האיי ואמר שכן נהגו עכ״ז מנע המנהג ומפני זה פסק גם הוא בשלחנו הטהור שיש למנוע המנהג ותו לא דחס ליה לרבינו המשביר ז״ל לקרוא מנהג רבני אשכנז ורבינו האיי הרא״ש והתשב״ץ מנהג של שטות'.
ויתירה מכך כתב הרב יצחק הלוי וואלי בהגהותיו על השו״ע5: 'מנהג כפרות, בעי״ה מנהג של שטות הוא, אינו מדברי רבינו ז״ל, אלא המדפיס שם אותו מדעתו, כך קבלנו מבנו של המדפיס עצמו הראשון שהדפיס השו״ע. ובריך רחמנא דשקליה למטרפסיה מיניה בהאי עלמא דבן בנו היה שוטה'6].
וכ״כ הפרי חדש7: 'ומ״מ אין ספק שראוי לבטל המנהג משום חשש דרכי האמורי, וכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך'.
אך הרמ״א כתב שם בהג״ה: 'ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכ״כ אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין'.
וכתב המגן אברהם8: 'ויש מהגאונים. וכ״כ האר״י בכוונות ע״פ הקבלה ושל״ה, האר״י שחטו באשמורת אחר הסליחות כי אז רחמים גוברים (של״ה)'.
וכ״כ אדמו״ר הזקן9: 'נוהגין באלו הארצות ליקח בערב יום הכיפורים תרנגול כפרה לזכר ותרנגולת נקבה ואומרים עליו זה חליפתי זה תמורתי זה כפרתי וכו׳ (ראשי תיבות חת״ך) זה השם החותך חיים לכל חי ומחזירו סביב ראשו ויאמר בני אדם כו' ועושין כן ג' פעמים'.
ובסידור כתב: 'בערב יום הכיפורים מנהג לשחוט תרנגול לבן הנקרא גבר ושוחטים אותו באשמורת הבוקר אחר סליחות כי אז חוט של חסד גובר בעולם ואנו שוחטין אותו להכניע הגבורות ומוציאין ממנו דמו כדי להמתיקו ונקרא כפרה כמו שעיר המשתלח'.
> א״כ לדעת המחבר והפר״ח אין לנהוג את מנהג הכפרות, מאידך לדעת הרמ״א והמקובלים ואדמו״ר הזקן צריך לנהוג את מנהג הכפרות.
למעשה גם פוסקי ספרד כתבו שמנהגם ג״כ לעשות את מנהג הכפרות, [ויש שציינו שזה בגלל דברי האריז״ל], וכמ״ש בשלחן גבוה10: 'וכן מנהגנו לעשות כפרות אלו'. וכן כתבו הרבה מפוסקי ספרד את סדר הכפרות כמבואר בבן איש חי11. והגר״ח פלאג'י במועד לכל חי12.
וכתב בכף החיים13: 'וכן נוהגין במדינות אלו וכו׳ וכן נוהגין בני ספרד'.
וכ״כ הגרע״י14: 'אלא שבכל זאת כבר פשט המנהג הזה גם אצל הספרדים ועדות המזרח'.
> א״כ מנהג עשיית הכפרות על תרנגול בערב יו״כ ששורשיו עוד בתקופת הגאונים, התקבל ישראל, ונוהגים בו הן בני אשכנז והן בני ספרד [מלבד בני תימן].
הערות:
1 שו״ע או״ח סי׳ תרה ס״א ↩
2 חו״מ סי׳ שפו ס״ק ד ↩
3 ראה יוסף בחירי ע׳ שעג ↩
4 שו״ת שמש צדקה סי׳ כג ↩
5 וראה ג״כ שו״ת להורות נתן חי״ג סי׳ מא, ובשו״ת בנין אב ח״ז סי׳ עא ↩
6 או״ח שם ↩
7 ס״ק א ↩
8 שם ס״א ↩
9 שם ס״ק ה ↩
10 ש״א וילך ב-ד ↩
11 פט״ו מו-מז ↩
12 שם ס״ק ח ↩
13 שו״ת יחו״ד ח״ב סי׳ עא. וראה ג״כ ילקוט יוסף מועדים סדר ערב יוהכ״פ ומנהג הכפרות ה״ד ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב״ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp