שואל שלא מדעת
[1] (הלכה 648)
שאלה: האם מותר להנות מנכסי חברו ללא ידיעתו, על סמך שהוא יסכים לאחר מכן כשידע. לדוגמא: אדם שרואה בקבוק שתיה של חברו האם יכול לשתות ממנו, במידה והוא יודע שאח"כ כשיספר לו, הוא יסכים לכך?
תשובה: הגמרא במסכת בבא מציעא1 אומרת: 'אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. .'. [=אמימר ומר זוטרא נקלעו לבוסתן של מרי בר איסק, בזמן שהוא לא הי' שם, והאריס - הפועל שלו, הניח לפניהם תמרים ורימונים, אמימר ורב אשי אכלו מהפירות, אך מר זוטרא לא אכל..].
ונחלקו הראשונים בהסברת ההנהגה של אמימר ורב אשי כיצד אכלו לפני ידיעת הבעלים, וכדלקמן:
התוספות שם כתבו: 'וא"ת ואמאי לא אכל, האמר רבא פרק הגוזל בתרא2 אריסא מדנפשיה קא זבן, וי"ל דהתם שהביא האריס מבית, דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא, אבל הכא שהביא מן הפרדס, היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם. ורב אשי לא היה חושש לזה, ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק, משום דאריס מדנפשיה קא יהיב. דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה'.
רואים מדברי התוס' שבעצם כולם מסכימים שאסור לאכול מהפירות לפני ידיעת הבעלים, מכיון שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, [ומה שאמימר ורב אשי אכלו כי הם סברו שהאריס נתן להם משלו על חשבון מה שמגיע לו].
וכ"כ בהגהות מרדכי3, והגהות אשרי4. והאריך בזה בחידושי הריטב"א בגמרא שם.
אך בחידושים לאחד מהראשונים (שיוחסו בטעות לריטב"א) בגמרא שם כתב: 'אמימר ורב אשי היכי אכל. י"ל דמידע ידעי דמינח הוי ניחא ליה למרי בר איסק שיהנה ת"ח מנכסיו ולא אתא באיסורא לידיה דרחמנא שרית מעיקרא כי אע"ג דלא ידע כי האי שהן ת"ח כדאמרינן בזוטו של ים ודו"ק'. כלומר לדעתו מותר לאכול על סמך הידיעה שבודאי הבעלים יסכימו.
ובשטמ"ק שם כתב: 'אבל הרשב"א תירץ דאפילו לית ליה חולקא בפירי שרי לפי שאומדן דעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו. דמיא למאי דאמרינן בתוספתא דפרק בתרא דב"ק הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ומשום האי טעמא נמי אמרינן בהגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין צדקה מן הנשים בדבר מועט. הר"ן'5.
ולמעשה נחלקו בזה האחרונים, שהש"ך6 השיג על הראשונים הנ"ל, וכתב: 'ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר, ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע"כ הוא מתייאש א"כ אמרי' מעיקרא באיסורא אתי לידי' דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו הי' יודע שהוא אצלו לא מתייאש, משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד ע"ז ואע"ג דבש"ס שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן ע"ש ודוק ..'. וכ"כ הנודע ביהודה7.
אך אדמו"ר הזקן8 חלק על הש"ך, וכתב: ואפילו ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים. לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים אעפ"י שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו מ"מ כיון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור וכן כל כיוצ"ב וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה'. [וראה בהמשך דברי אדמו"ר הזקן שאמנם במקרים שכך כולם נוהגים, וגם הבעלים יודעים מהמנהג, מותר]. ובקיצור שו"ע9 העתיק את דברי אדמו"ר הזקן להלכה.
וכ"כ קצות החושן10: 'ולפי מ"ש בש"ך סימן שנ"ח לחלוק על דברי תוס' הנזכר וכתב דמותר ליטול מחבירו בלי ידיעה כל שידוע שלא יקפיד ע"ש, א"כ לא היה לו לומר כאן דבעינן ידע המוכר, כיון שידוע שלא יקפיד כי היכי דליקו בהימנותא. ומיהו שם בסימן שנ"ח אין דברי הש"ך מוכרחין ועיקר כדברי תוס' פרק אלו מציאות'.
א"כ למעשה אסור לקחת רכוש של אדם אחר (כגון דבר מאכל וכיו"ב) מבלי להודיעו גם במידה וברור לנו שכשהוא ידע הוא יסכים.
בהלכה מחר נלמד מה הדין בהשתמשות/השאלת חפץ של החבר מבלי ידיעתו.
--------------
הערות:
1 כב, א ↩
2 ב"ק קיט, א ↩
3 ב"מ רמז תכה ↩
4 ב"מ פ"ב סי' ג ↩
5 אמנם אדמו"ר הזקן בשו"ע חו"מ הל' מציאה ופקדון בקו"א ס"ק א מבאר שהרשב"א ג"כ מסכים עקרונית לדברי התוס' ורק נחלקו מהו המנהג בפועל: 'והתוס' וסיעתם לא פליגי על הרשב"א שבשיטה מקובצתי בדינא, כי אם במציאות, דהתוספות סבירא להו דוחק לומר שכך נהגו כמ"ש הרשב"א ודו"ק', ולהעיר מסי' שנט, א לגבי נטילת קיסם, ואכמ"ל ↩
6 חו"מ סי' שנח ס"ק א ↩
7 תנינא אהע"ז סי' עז ד"ה ומה שנסתפקתם ↩
8 שו"ע חו"מ שם ס"ד ↩
9 סי' קפב סי"ג ↩
10 סי' רט ס"ק ה. וכ"כ בסי' רסב ס"ק א ↩
[2] (הלכה 649)
שואל שלא מדעת
בהלכה הקודמת למדנו למדנו שאסור לקחת ממון של חברו ללא ידיעתו, גם במקרה שכשהוא ידע הוא יסכים.
שאלה: האם מותר להשתמש בחפץ של חבירו ללא ידיעתו?
תשובה: המשנה במסכת בבא בתרא1 אומרת: 'השולח את בנו אצל חנווני (ופונדיון בידו), ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, שבר את הצלוחית ואבד את האיסר - חנווני חייב; רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו'. ומבארת הגמרא2: 'אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנוה, ומנו? ר' זירא, הכא במאי עסקינן - כגון שנטלה למוד בה לאחרים, ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי, מר סבר: שואל הוי, ומר סבר: גזלן הוי'.
וכתב הרי"ף3: 'והלכתא שואל שלא מדעת גזלן הוי'.
וכ"כ הרמב"ם4: 'השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן, היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו ולקחו אחד מהן ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים, לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו או לעבד ואבד מהן או נשבר חייב לשלם, וכן כל כיו"ב'.
וכן פסק המחבר5: 'אפילו הלוקח בשאלה, שלא מדעת הבעלים, נקרא גזלן'. ועוד כתב6: 'וה"ה אם נטלה על דעת שאלה שלא מדעת, גזלן הוי'.
א"כ למדנו שלהלכה השתמשות בחפץ ללא אישור הבעלים נקרא שואל שלא מדעת, ונחשב גזלן, ועל כן אין להשתמש בחפץ ללא רשות בעליו.
★ ★ ★
שאלה: האם יש הבדל בין שימוש שיכול לקלקל את החפץ בעקבות ההשתמשות, או לא, והאם צריך לידע מראש את הבעלים?
תשובה: כתב הריטב"א7: 'ושואל שלא מדעת אין דעתו לחסר לבעלים כלום אלא שרוצה להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואם הוא תשמיש שראוי לשכר דעתו לתת שכר לבעלים, ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים ואעפ"י שאינו מתחסר בתשמיש אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק, דאלו בדבר שא"א לבא לידי נזק בטלטולו, ליכא למ"ד דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי, וכ"ז מיסודו של הרמב"ן, וכ"נ דעת רש"י לקמן'.
ועוד כתב8: 'סד"א ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה קמ"ל. פי' קמ"ל דבהא כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר לא ניחא ליה דהא יצא שכרו בהפסדו כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד, אבל במידי דליכא שום חשש קלקול ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה, כגון אם מצא טלית או תפילין של חבירו בבית הכנסת וכיו"ב רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים, מפי רבינו ז"ל'.
אלא שהמחנה אפרים9 הקשה שדבריו סותרים שבמקום אחד כתב שבחפץ שא"א לבוא לידי נזק אין בכלל דין שואל שלא מדעת, ובמקום השני כתב שמותר רק לצורך מצוה10.
אמנם נראה שאין בדברי הריטב"א סתירה, אלא שיש לחלק בין חפץ שלא שייך בו נזק, לבין חפץ ששייך בו נזק אלא שאני משתמש בו באופן שאינו מזיקו, שבחפץ שאין שייך בו נזק, הבעלים אינם מקפידים ועל כן אין איסור השתמשות, משא"כ בחפץ ששייך שינזק, אלא שאני רוצה להשתמש בו באופן שלא ינזק, בזה צריך ידיעה שהבעלים מסכימים, כיון ששייך כאן אפשרות לנזק, ולכן רק אם ברור לי שהבעלים מסכימים מותר, [וכן בחפץ של מצוה שברור שהבעלים מסכימים ויבואר בהלכה הבאה].
וכמ"ש להלכה אדמו"ר הזקן11 לגבי (חפץ שאינו מתכלה): 'אבל אם אינו מוציאו לגמרי אלא שמשתמש בו לצרכו ולא לצורך הפקדון ואין הפקדון נפסד ומתקלקל כלל בתשמיש זה אין בו משום שליחות יד, אלא משום שואל שלא מדעת, ואם יודע בבירור שאין המפקיד מקפיד עליו מותר. ואצ"ל אם הוא דבר שאין דרך בני אדם להקפיד כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל מתשמיש זה להפקדון. אבל תשמיש שקצת בני אדם מקפידין עליו מפני חשש קלקול אפילו הוא חשש רחוק אסור בין באבדה בין בפקדון משום שואל שלא מדעת אפילו אם ברי לו שלא יקלקל כלל אא"כ ידוע לו שהמפקיד לא יקפיד כלל בזה'.
ועוד כתב12: 'אבל אסור לילך לבית חבירו לקרות שם מספרו אפילו באקראי שלא מדעתו .. ואצ"ל להשתמש בשאר חפציו אא"כ ידוע לו בבירור שלא יקפיד עליו בעל החפץ או שהוא דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה אבל דבר שמקצת בני אדם מקפידים עליו מפני חשש קלקול אעפ"י שרובן אין מקפידין מפני שהוא חשש רחוק אין הולכין בזה אחר הרוב לומר שמן הסתם לא יקפיד בעל החפץ זה ואפילו אם ברי לו שלא יקלקל כלל אסור כי בעל החפץ חושש עכ"פ שמא יקלקל ואם היה יודע שזה משתמש בחפציו אפשר שהיה מקפיד ונמצא זה שואל שלא מדעת הבעלים והוא גזלן אף שאינו מקלקל כלל ..'.
א"כ למעשה מותר להשתמש בחפץ של חבירו במידה וברור לו שחבירו לא יקפיד13, וכן באופן שאין דרך כל בני האדם להקפיד, אבל אם אפילו מיעוט מקפידים אין להשתמש בזה, אפילו בצורה שאינה מקלקלת.
--------------
הערות:
1 פז, ב ↩
2 שם פח, א ↩
3 ב"מ כג, ב ↩
4 הל' גזלה ואבדה פ"ג הט"ו ↩
5 שו"ע חו"מ סי' שנט ס"ה ↩
6 שם סי' שסג ס"ה ↩
7 ב"מ מא, א ↩
8 כט, ב ↩
9 הל' גזילה סי' כ ↩
10 כתב הפתחי חושן הל' גניבה ואונאה פ"ז הערה ב: 'ואפשר לחלק שלכתחלה אסור אף בדבר שאינו מתקלקל, ובחפץ מצוה מותר אף לכתחלה, אבל בדיעבד אינו נעשה גזלן' ↩
11 הל' מציאה ופקדון סכ"ח ↩
12 הל' שאלה ושכירות וחסימה ס"ה. וראה בב' הלכות אלו שבמ"מ צוין לשיטה מקובצת בשם הריטב"א ↩
13 בזה שונה שואל שרק משתמש בחפץ ולא מזיקו, מאוכל מאכל של חבירו ששם לא מועיל גם אם יודע שחבירו אח"כ יסכים, וצריך לשאלו לפני הלקיחה. משא"כ כאן די בכך שיודע שחבירו לא יפקיד על כזו השתמשות, למרות שאין הסכמה בפועל לפני ההשתמשות. וראה מנחת פתים חו"מ סי' שנח ס"ד. וראה גם אמרי יעקב על שו"ע אדה"ז דיני שאלה בביאורים ד"ה אא"כ ידוע לו בבירור ↩
[3] (הלכה 650)
שואל שלא מדעת [ב]
שאלה: האם מותר להשתמש בחפצי מצווה של אדם אחר, ללא ידיעתו? (א)
תשובה: הגמרא במסכת פסחים1 אומרת: 'איבעיא להו: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק, ומצאו שאינו בדוק מהו? מי הוי כמקח טעות, או לא? - תא שמע, דאמר אביי: לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו - דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה, אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה'.
אך הגמרא במסכת בבא מציעא2 אומרת: 'אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר. מתיב רבינא: מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות - גוללן. גוללן - אין, שם דמיהן ומניחן, לא! אמר אביי: תפילין בי בר חבו משכח שכיחי, ספרים לא שכיחי. ת"ר השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר, .. אמר מר: השואל ס"ת מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר. מאי אריא ס"ת? אפילו כל מילי נמי! דאמר רבי שמעון בן לקיש: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר. ספר תורה איצטריכא ליה, מהו דתימא: ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה, קמ"ל'.
ומדברי הגמ' רואים שמצד אחד נוח לאדם שיקיימו מצוה בממונו, ולגבי המוצא תפילין שם את דמיהם ומניחם, ומאידך שבס"ת לא אומרים את הכלל הזה, ועפי"ז דנו הראשונים האם אדם רשאי להתעטף בטלית או להניח תפילין של אדם אחר ללא רשותו, וכדלקמן:
כתב רבינו פרץ בהגהות על הסמ"ק3: 'יש לברך על טלית חבירו .. ואפי' בלא רשות נמי דמסתמא ניחא ליה לאיניש דנעביד מצוה בממוניה, מיהו טלית מקופל ומונח צריך ליטול רשות'. וכ"כ הרא"ש4.
המרדכי5 הביא את הרבינו פרץ אך הסתפק בטלית מקופלת: 'ובסמ"ק כתב .. ואפי' בלא רשות נראה דיכול לברך דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה, ומיהו מהר"ם פירש דבמקופל צריך ליטול רשות, ולי אני הדיוט נ"ל דאם מקפלו כבתחלה שרי או שמא כיון שהבעל מקפלו גלי דעתיה שמקפיד בדבר מלהשאיל'6.
הריטב"א7 כתב: 'סד"א ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה קמ"ל. פי' קמ"ל דבהא כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר לא ניחא ליה דהא יצא שכרו בהפסדו כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד, אבל במידי דליכא שום חשש קלקול ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה, כגון אם מצא טלית או תפילין של חבירו בבית הכנסת וכיו"ב רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים, מפי רבינו ז"ל'.
אך הנימוק"י8 תמה עליו: 'ותמיהני אני על פסק זה של רבותי ז"ל דבהדיא אמרינן סוף פ' אלו מציאות מצא תפילין שם דמיהם ומניחן ואם לא ששם אותם וקנאם לא היו מתירין אותו להניחם כשאר גוף אבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה (גבי) ס"ת נמי גבי אין השואל רשאי להשאיל דאמרינן סד"א דניחא ליה לאיניש וכו' קמ"ל ואילו היה לרבותי ז"ל שום ראיה הייתי דוחק עצמי ליישב זה, אבל עכשיו תמיהני'.
המהרש"ל9 כתב לבאר את קושית הנמוק"י10: 'נראה בעיני, דאינו דומה מה שבא באקראי בעלמא, דבודאי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה, אפי' מצאה מקופל, רק שיקפלנו כבראשונה, אבל באבידה, להניחם תמיד, ולהשתמש בה כבשלו, בודאי מן הסתם לא ניחא ליה, ומשום הכי שם דמיהן'.
אך הנימוקי יוסף בהלכות ציצית11 כתב: 'ובמקום שנהגו להניח טליתותיהן בבהכ"נ אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירו למקומו מותר ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה משא"כ בספרים דשמא יבוא לקרות בהן הרבה עד שיקרע מרוב משמוש .. כ"ז מיסוד הריטב"א ז"ל'.
ויש שכתבו לבאר שדבריו במנחות הם דווקא במניחים בבית הכנסת, וכמ"ש באדמת קודש12: 'האמנם לפי מ"ש ניחא דהתם מיירי בנכנס לבית חבירו שלא מדעתו אז הוא דאסור ומ"ש בהל' ציצית מיירי בטליתות ביהכנ"ס כנ"ל ישוב דעת הנמוק"י ודוק'.
ועד"ז כתב בערוך השולחן13: 'הרי מפורש שאפילו המתירים לא התירו רק כשהטליתות מונחים בבהכ"נ, ולא שכל אחד מצניע טליתו במקום מוצנע, דבכה"ג לא מצינו מי שהתיר'.
א"כ ראינו מדברי הראשונים שלמרות שאסור להשתמש בחפץ של אדם אחר [מכיון שיתכן שהוא מקפיד על השימוש בו], אך לצורך מצווה, מותר להשתמש מכיון שנוח לאדם שיעשו מצוות בממונו. אלא שמכיון שההיתר הוא מבוסס על כך שמסתמא אינו מקפיד, א"כ כאשר יש חשש שהוא מקפיד אסור להשתמש.
ולכן ראינו בדברי הראשונים כמה הגבלות: א) ספר תורה וספרים שבו יש חשש קלקול אסור. ב) אין היתר כאשר מונח במקום מוצנע. ג) אין היתר לשימוש קבוע. ד) יש להחזיר את החפץ כפי שהיה.
בהלכה מחר נראה כיצד פסקו הפוסקים הלכה למעשה.
-------
הערות:
1 ד, ב ↩
2 כט, ב ↩
3 מצוה לא ↩
4 חולין פ"ח סי' כו ↩
5 מנחות רמז תתקנ ↩
6 להעיר מדברי המרדכי בב"מ רמז רסג שמחמיר וכותב: 'שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו בודאי ניחא ליה, ולי נראה דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טרחא ולכך גמר ומשעבד נפשיה אבל בעלמא לא'. וראה מ"ש הפר"ח באו"ח סי' תלז ס"ג. חיד"א בברכ"י או"ח שם ס"ק ו. שד"ח כללים מערכת הנון כלל י (ח"ג ע' תקע) ↩
7 ב"מ שם, וכ"כ בב"ב פח, א ↩
8 ב"ב מד, ב ↩
9 יש"ש חולין פ"ח סי' נג ↩
10 וראה מ"ש לבאר הרמ"א בדרכ"מ או"ח סי' יד ↩
11 ה"ק הל' ציצית יב, א ↩
12 שו"ת ח"א חאו"ח סי' יד ↩
13 או"ח סי' יד סי"ב ↩
[4] (הלכה 651)
שואל שלא מדעת [ג]
שאלה: האם מותר להשתמש בחפצי מצווה של אדם אחר ללא ידיעתו (ב)
תשובה: ראינו בהלכה הקודמת שכתבו הראשונים שבספרים אין להשתמש ללא רשות חבירו כי מסתמא הוא מקפיד על שימוש בספרים שיכולים להקרע משא"כ בטלית ותפילין התירו להשתמש בתנאים שונים.
ולהלכה כתב המחבר1: 'מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת'.
ובטעם הדבר שצריך לקפל כתב בתומת ישרים2: 'ומה שהוקשה לך מ"ט אמרו בקפלו דניחא ליה ובלא קיפלו דלא ניחא ליה לכאורה נראה לחלק דכל הפסד ממון הצריך בעשיית המצוה צריך ניחא ליה לאיניש למיעבד. ולכן בלבישת הציצית ניחא ליה ואעפ"י שיהיה הזק בשעת לבישתו או לצורך לבישתו, אבל בהיזק דהווה אחר לבישתו לא ניחא ליה, ולכן אמרו דצריך לקפלו כיון שמצאו מקופל, שאם לא יקפלנו נמצא הטלית ניזוק אחר עשיית המצוה ולא ניחא ליה שיוזק הציצית אחר עשיית המצוה'3.
וכתב הרמ"א שם בהג"ה: 'והוא הדין בתפילין'.
דין נוסף כתב הרמ"א4: 'נמצא בתקנות קדומות שלא להוציא טלית או ספר מבית הכנסת בלי רשות בעלים'.
וכ"כ המהרש"ל5, הובא בט"ז6, ובמג"א7: 'גם נראה שאסור להוציאה מביהכנ"ס וללבוש הטלית, או להניח התפילין, דלא ניחא ליה במאי שיוציא את שלו מחזקתו, דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד'.
וזה לשון אדמו"ר הזקן8: 'מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו ואינו כשואל שלא מדעת דנקרא גזלן כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אח"כ וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס אלא דאם מצא הטלית מקופלת צריך הוא ג"כ לקפלה לאחר שיסירנה מעליו דאם לא יקפלנה יקפיד בעל הטלית והוה שואל שלא מדעת דנקרא גזלן ..'.
ועוד כתב9: 'לא התירו להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו אלא באקראי בעלמא אבל בקביעות אסור שמא יקפיד בעל הטלית10 ואפילו באקראי לא התירו להתעטף אלא במקום שהניחו בעלים אבל לא יוציאנה מאותו מקום למקום אחר כגון מביהכנ"ס לביתו או מבית בעלים לביהכנ"ס ואפילו יחזור ויניחנה במקום שנטלה משם אסור דלא ניחא ליה לאינש שיטלטלו חפציו במקום שאין מיוחדים לו'.
ועוד כתב11: 'וכן מותר להתלבש באקראי בעלמא בתפילין של חבירו שלא מדעתו וצריך לברך עליהם מפני שהתפילין חובת הגוף הם ואין צריך שיהיו התפילין שלו דוקא רק יזהר לקפלם אם מצאן מקופלים ושלא יוציאן ממקום שהונחו שם שמא יקפיד עליו בעל התפילין והוה מצוה הבאה בעבירה'.
אמנם כתב הפרי מגדים12 הובא במשנ"ב13: 'וראוי וודאי כשבעליו עמו שישאל לו וכההיא דריש פסחים [ד, א] למאי נפקא מינה לישייליה, ואין סומכין על חזקה במקום דאפשר לברורי בקל, וכ"ש אם ידוע בו שהוא מקפיד'.
וכתב כף החיים14: 'מלשון ר"י שהביא ב"י, שכתב וז"ל: ואותם שלוקחים ציצית שמוצאים בבית הכנסת וכו', משמע דדווקא אם הציציות מונחים כך בביהכנ"ס על האצטבא, או בחלון שאין בו דלת ומנעול, מותר ליטול, דאמרינן, כיון שהניחו כך ולא הצניעו בדלת ומנעול, לא קפיד, וניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה .. אבל אם הטלית מונח בתיבה או בחלון שיש בו דלת ומנעול, לא אמרינן שיביא מפתח ויפתח התיבה או החלון ויקח הטלית משום דניחא ליה וכו', דוודאי הבעלים מקפידים על זה'.
ראינו שלהלכה כתבו הפוסקים שמותר להשתמש בטלית או תפילין של חבירו, אך הוסיפו את התנאים שאסור ללכת עם הטלית למקום אחר, ושצריך לקפלה חזרה לאחר השימוש, ושאין היתר לשימוש קבוע. וכן שכאשר יש אפשרות לוודא עם בעל הטלית יש לשאולו. וכן במידה והם נמצאים במקום נעול אין להשתמש בזה. בהלכה הבאה נראה אם הדברים אמורים גם בימינו או שיש שינוי בכך.
[בנדון פרטי קיפול הטלית וכן קיפול בשבת, והאם יש לברך על טלית זו שלוקח ללא אישור הבעלים, נדון בעז"ה בהלכות נפרדות].
הערות:
1 שו"ע או"ח סי' יד ס"ד ↩
2 שו"ת סי' מו, הובא בכנה"ג הגה"ט. וכוונתו לבאר שלמרות שבגמ' לגבי בדיקת חמץ אומרים שנוח לו שיעשה המצווה גם אם הוא מוציא ממון על זה, אעפ"כ צריך לקפל, וראה הערה הבאה ↩
3 ראה שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' תלג קו"א ס"ק ד שכתב: 'עיין מגן אברהם. וכוונתו דלא תקשי ממ"ש בסימן י"ד גבי טלית שצריך לקפלה, וע"ז תירץ דהפסד הבא אחר עשיית המצוה לא ניחא ליה. ועיין בפרי חדש שהעלה לחלק בין הפסד מועט להפסד מרובה ..' ↩
4 שו"ע חו"מ סי' קסג ס"ו ציין לזה המג"א שם ס"ק י ↩
5 יש"ש חולין פ"ח סי' נג ↩
6 או"ח סי' יד ס"ק ו ↩
7 שם ס"ק ז ↩
8 שו"ע או"ח סי' יד ס"ט ↩
9 שם ס"י ↩
10 כתב אשל אברהם (בוטשאטש) סי' יד: 'לא נתפרש בזה הגבול מהו ארעי ומהו קבע, ורחוק לומר שהגבול הזה ליום. ונראה שהגבול הזה לפי אומדנא, שאין צד קפידא חלה בזה יותר מבחסרון קיבול. וצלע"ע היטב'. וראה שו"ת הרב עזריאל הילדסהיימר או"ח סי' קיט שיותר מפעם בשנה לא חשיב ארעי. וראה במקור חיים (בכרך) שכתב שלא יותר מאחד לשלושים יום ↩
11 שם סי"ב ↩
12 שם משב"ז ס"ק ו ↩
13 שם ס"ק יג ↩
14 שם ס"ק טז ↩
[5] (הלכה 652)
שואל שלא מדעת [ד]
האם מותר להשתמש בחפצי מצווה של אדם אחר ללא ידיעתו (ג)
למדנו שמותר לאדם להשתמש בטלית או תפילין של חבירו כי נוח לאדם שיעשו מצווה בממונו ולכן אינו מקפיד על שימוש בחפציו למצווה.
שאלה: האם כך הדין גם בימינו, שמותר להשתמש בטלית של חבירו בלא ידיעתו?
תשובה: ראינו בהלכות הקודמות שההיתר להשתמש בחפץ של אדם לצורך מצווה הוא מכיון שאינו מחסיר מהחפץ, וזה השתמשות בלבד ולכן מספיקה הידיעה שהבעלים אינו מקפיד כאשר משתמשים בזה לצרכי מצווה, ולפ"ז כתבו כמה מהפוסקים שבמקומות בהם יתכן שהבעלים מקפיד, אסורה ההשתמשות.
וכמ'"ש ערוך השולחן1: 'כתבו הטור ושו"ע ס"ד דמותר ליטול טלית חברו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. עכ"ל. משום דוודאי ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונו (טור), ורצון בעל הטלית בכך ולא קפיד. ולכן אי ידעינן דגברא קפדנא הוא – אסור ליטול שלא מדעתו. ונלענ"ד אף שרבותינו פסקו הדין הזה, דבסתמא מותר ליקח טלית חברו שלא מדעתו ולהתפלל בו מטעם דוודאי ניחא ליה, מיהו אנן חזינן דהרבה מקפידים בזה מאוד, ובפרט כשהטלית הוא חדש ונקי. וגם יש בני אדם שאין סובלין כלל שאדם אחר ילבש בגד שלהם מטעם זיעה ונקיות. ונראה לעניות דעתי שמאוד יש להתיישב בדין זה'.
ועד"ז כתב הבן איש חי2: 'בזמן הזה חזינן רובא דעלמא קפדי שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם, ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים, אא"כ יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי, ואין כל הדעות שוות בדברים אלו הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינשי דקפדי בזה והטעמים שונים'.
וראה גם דברי הגר"ח פלאג'י בספרו לב חיים3: 'עתה בזמנינו אלה כי הטליתות החשובים הם נלקחים בדמים יקרים ואנחנו רואים כמה בני אדם שמקפידים שלא יתנו הטלית שלהם לשום אדם ויש מהם מצוים לשמש בפירוש שלא יתן הטלית שלו לשום אדם הרי כל סמך המתירים לברך על טלית שאולה הוא משום דניח"ל לאיניש למעבד מצוה בממוניה והרי דכל דקפיד ולא ניחא ליה אין מקום לברך לכו"ע .. '.
גם בנו הגר"י פלאגי ז"ל כתב ביפה ללב4 וז"ל: והנה טעם זה (שבספרים אסור השימוש שלא מדעתו כי חוששים שמא יקרע אותם בלימודו) איתיה נמי בטלית כאשר ראיתי בעיני שלקח טלית חבירו שלא מדעתו וכשבא ללובשו שהגביה ידיו לעטפו נאחז בסבך ונקרע, וכן עוד נגע בעששית של שמן ונשפך עליו ונתקלקל, וכן בתפילין הנוגע בבשר שכמה בני אדם מקפידין בזיעת חבירו ויש חשש סכנה מאיזה חולי שיהיה עליו רח"ל, כי כן יש צד לאסור, דאסור לאדם ליקח טלית חבירו שלא מדעתו וכ"ש תפילין הדבק ונגע אל עצמו ואל בשרו או שבעליו איסטניס וקפיד מזיעת זולתו אפילו ברשות אסור שאם נותנן אינו אלא משום כיסופא שלא מדעת שלם כי יש בהם משום גזל, ואם אמרו בסוטה י"ז ע"א דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות חוט של תכלת ורצועה של תפילין וכו' ופירש"י בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל שהבריח עצמו מן הגזל יע"ש. איך יתכן ליכנס אדם עצמו בספק גזל בב' מצות אלו דמה שזכינו בהן היינו משום שנזהר א"א מחשש גזל כאמור'5.
וראה גם מ"ש הציץ אליעזר6: 'בזמנם היו משיגים לקנות טלית וכן תפילין בזול, ולכן לא היתה הקפידה גדולה כ"כ עליהם, אבל משא"כ בזמנינו שעולים כסף רב, ובמיוחד גדול המחיר עד מאד בקניית תפילין, ולכן ברורה ומתקבלת ההנחה האמורה שע"פ רוב מקפידין שלא להשאילם אי משום קילקולם מרוב התשמיש ומידים ממשמשות זרות, ואי משום איסטניוס והקושי לקנות במקומם אחרים .. כאמור שפיר י"ל דתלוי הדבר לפי מדות ותכונות בני האדם שבמקום או בסביבה אם גס טבעם או להיפך, וכדומה לזה, ואזי כשיש שינוי יש לדקדק לקחת טו"ת בביהכ"נ לקיים בהם המצוה רק אחר הבירור שאמנם משל ציבור הם'.
א"כ במקום שהרגילות שכל אחד סוגר את הטלית ותפילין לשקית עם שמו, או שם בתא אישי, וכן במקומות שיש שמקפידים על שימוש בטלית או תפילין שלהם אין להשתמש בטלית או תפילין ללא רשות. אא"כ ידוע שאדם זה אינו מקפיד שאז ניתן להשתמש ללא בקשת רשות.
--------------
הערות:
1 סי' יד הי"א ↩
2 ש"א לך לך אות ז ↩
3 ח"ב סי' קמב עמ' ק,ב. וראה שדי חמד כללים מערכת הנון כלל יד ↩
4 חה"ש סי' י"ד אות א ↩
5 וכ"כ בשלחן הטהור (קאמארנא) סי' יד ה"ג לגבי טלית: 'יזהר שלא ליקח טלית חברו בלא דעת חברו'. וכתב בזר זהב: 'דרוב העולם מקפידים בפרט מי שיש לו תמיד נאה ועוד על עיקר הדין יש לתמוה דמאי ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו היינו דוקא במצוקה דרמיא על חבירו כגון אתרוג תפילין סוכה וכיוצא אבל במלבוש חביב עליו והתורה לא רמיא חיובא כלל ללבוש ציצית.. ולכן יזהר מאוד כי לדעתי קרוב לאיסור גזל ועבירה הוא ולא מצוה אבל סוכה אתרוג תפילין מותר בלי שום פקפוק' ↩
6 חי"ב סי' ז. אך ראה בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סי' כ. וכפשוט שהדבר תלוי ומשתנה ממקום למקום לפי הרגילות במקום ↩
[6] (הלכה 653)
שואל שלא מדעת [ה]
האם מותר להשתמש בחפצי מצווה של אדם אחר ללא ידיעתו (ד)
למדנו שמכיון שאדם שמח שיעשו מצוה בממונו מותר (בתנאים מסויימים) להשתמש בטלית ותפילין של חברו.
שאלה: מה הדין לגבי שימוש בלולב של חבירו לא ידיעתו?
תשובה: ראינו שישנו הבדל בין לקיחת דבר מחבירו כגון שתיה מבקבוק של חבירו שאסור גם כשודאי שלאחר מכן כשחבירו ידע מכך הוא יסכים. לבין שימוש בחפץ של חבירו שאינו מחסרו שמותר כשודאי שחבירו לא יקפיד על כך. לאור חילוק זה נראה לקמן את החילוק בין לקיחת לולב של חבירו ביום ראשון של החג, לבין שאר הימים.
כתב תרומת הדשן1: 'שאלה: אחד רוצה לילך לדרך בחוה"מ בסוכות, ובא בהשכמה לבהכ"נ לברך על הלולב, ולא מצא לולב ואתרוג של צבור, אבל לולבים ואתרוגים של חביריו מצא. יכול ליטלם ולברך עליהם או לאו? תשובה: יראה דשפיר דמי לברך על אחד של היחידים, כיון דקי"ל בשאר ימים בר מיום ראשון יוצאים בשאולה אפי' לכתחילה. וא"ת הך שאילה לא מדעת הוא, ורב אלפס פסק פ' המפקיד דשאולה שלא מדעת נקרא גזלן, וא"כ גזול הוא ולא שאול. וכתב או"ז וסמ"ג בשם ר"א וכן באשירי וכן בסמ"ק ויש אומרים, דגזול פסול אף בשאר ימים. מ"מ נראה דכה"ג ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה. וכעין זה כתב באשירי פ' כל הבשר, דנהגו להתעטף בטלית של חבירו אפילו שלא מדעתו, וסמכינן אהא דניחא ליה לאיניש לקיימא מצוה בממוניה. ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלה דבעניין אחר לא ניחא ליה עכ"ל. הא קמן, דכל היכא דנראין הדברים דלא מחסר ממונא דחבריה כל עיקר בהשתמשו בו, אמרינן לא קפיד וניחא ליה לקיימה ביה מצוה. ובנטילת אתרוג ולולב רק לברך ברכת הלולב ולנענע כהלכתה הדעת נוטה דליכא שום קפידא, וניחא ליה כמו בטלית. ולא דמי להא דאמרינן בפ' אלו מציאות מצא ספרים לא ילמד בהן, ולא אמרינן ניחא ליה לאיניש, דשאני ספרים דמטשטשים ומתקלקלים כשלומדים בהם. וא"ת סתמא קאמר לא ילמוד בהם, ואפילו מעט. י"ל דכיון דאין שיעור לתלמוד קפסיק וקאמר הכי. משא"כ בעטיפת הטלית ובנטילת האתרוג והלולב דגבול יש להו וק"ל. ואין להביא ראייה אנידון דידן מפסק ראבי"ה במרדכי פ' אלו מציאות שכתב דכל מאן דמכוין למצוה לא מיקרי גזלן אפילו שלא מדעת. דהתם קאי אגברא גופא דלא מיפסל בהכי לשבועה, אבל מ"מ דבר הגזול מיקרי, ולא נפיק בהו'.
הרמ"א2 הביא את דבריו להלכה: 'ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, והוי כשאול'.
וכתב המגן אברהם3: 'אבל אסור ליקח מביתו לבה"כ או איפכא כמ"ש סי' י"ד ס"ד עמ"ש שם'.
וכ"כ אדמו"ר הזקן4: 'ומותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו בשאר הימים חוץ מיום ראשון כמו שיתבאר בסי' תרנ"ח דמן הסתם לא יקפיד חבירו ע"ז שנוח לו לאדם שתעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס שהרי אין הלולב מתקלקל בכך אבל אסור להוציא הלולב ממקום שהניחו בעליו למקום אחר כגון מביתו לביהכ"ס כמשנ"ת בסי' י"ד ע"ש הטעם'.
וכתב הפרי מגדים5: 'בתרומת הדשן [סי'] ק', בספרים אף מעט אסור ללמוד, דאין קבע. משא"כ לולב ואתרוג, דגבול יש, ליטול ולנענע, שרי, יע"ש. ומשמע אתרוג נמי. וקצת קשה, דאמר [סוכה לד, ב] תרומה לא יטול שמפסיד במשמוש היד, עיין ר"מ פ"ח מסוכה ולולב [ה"ב]. ולמאן דאמר [שם לה, ב] שמכשירה, מודה באולי למאן דאמר [שם] מפסידה. וי"ל דלכל שבעה ימים מפסיד, ופעם אחת לא. ולפי זה ראובן קנה אתרוג והלך לעיר אחרת, אין הציבור רשאין ליטול שלא מדעת, דאין גבול ומפסידים האתרוג. וגם הלולב י"ל שלא מדעת כהאי גוונא גזל הוה'.
ראינו בהלכה הקודמת לגבי טלית שיש מקומות שמקפידים שלא ישתמשו בזה, ואז אין להשתמש בטלית של חבירו. כך גם בלולב במקומות בהם יתכן שהבעלים מקפידים על השימוש, אין להשתמש בלולב של אדם אחר בלא רשותו. אך במקומות שאינם מקפידים כשאחר משתמש בלולב של חבירו, מותר להשתמש באופן חד פעמי כיון שמסתמא אינו מקפיד. אך מ"מ אין אי הקפדתו מחשיב את זה כשלו6, ולכן זה לא מועיל ביום הראשון של החג.
בהלכה הבאה נראה את פרטי הדין לגבי בשופר.
הערות:
1 סי' ק הובא בב"י או"ח סו"ס תרמט. וראה גם תרוה"ד פסקים וכתבים סי' קנט ↩
2 או"ח סי' תרמט ס"ה בהג"ה ↩
3 ס"ק טז ↩
4 סי' תרמט ס"ג ↩
5 משבצות זהב סק"ז ↩
6 וראה פרמ"ג שם, הובא במשנ"ב שעה"צ אות כט. וראה מש"כ בהלכות הקודמות שלגבי בעלות וכו' לא יועיל הסכמה אח"כ, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. וראה גם מג"א סי' תרנח ס"ק ג ובמחצית השקל. ובבכורי יעקב סק"ו ↩
[7] (הלכה 654)
שואל שלא מדעת [ו] שופר (3)
האם מותר להשתמש בחפצי מצווה של אדם אחר ללא ידיעתו (ה)
שאלה: אדם הרואה שופר של חבירו בבית הכנסת האם יכול להשתמש בזה ולתקוע?
תשובה: ראינו בהלכות הקודמות את דברי הגמרא והראשונים לגבי שימוש בחפצי חברו לצורך מצווה, כגון ספרים, טלית, תפילין, ולולב. אמנם האחרונים דנו גם לגבי שופר, וכדלקמן:
כתב המגן אברהם1: 'ונ"ל דמותר ליטול שופר חבירו בלא דעתו ולברך עליו כמ"ש סי' תרמ"ט ס"ה ואע"ג דשופר מתקלקל קצת בתקיעתו הלא טלית מתקלקל ג"כ קצת ואפ"ה שרי כמ"ש סי' י"ד וליכא למיחש שיתקע בו הרבה כמו בספרים דלמה יתקע יותר מכדי חיובו כנ"ל'.
וכ"כ אדמו"ר הזקן2: 'מותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו תקיעה של מצוה ומברך עליו דמן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס כמ"ש בסי' י"ד ע"ש'.
[ולהעיר ג"כ ממ"ש הנודע ביהודה3 שכל הדין של ניחא ליה לאיניש שיעשו מצוה בממונו הוא כשלוקח בתורת שאלה, ולא כשמחזיק את זה בצורה של בעלות, וז"ל: 'ומה ששאל באחד ממדינת הודו שמכר אליל ובעד המעות קנה שופר אם מותר לתקוע בו .. ואף שיש עוד מקום להקל שבודאי כשקנה השופר ממעות הנ"ל לא הודיע לבעל השופר שמעות הללו חליפי ע"ז הם וא"כ הוה מקח טעות ולא מיחשב השופר חליפי ע"ז .. ועוד דא"כ הוה ליה שופר הגזול ואין לברך עליו ואף דמותר ליטול שופר של חבירו בלא דעתו היינו שנטלו בתורת שאלה משא"כ זה שמחזיקו לחלוטין, באופן שאין להקל לתקוע בשופר זה כלל'].
א"כ גם שופר מותר לתקוע בשופר של חבירו מבלי ידיעתו אא"כ במקום שאנשים מקפידים שאדם אחר לא ישתמש בשופר שלהם4, אך לא יוציא השופר ממקומו כפי שראינו בהלכות הקודמות ביחס לטלית ולולב.
בהלכה הבאה נדון מה מותר לתקוע בשופר, האם גם תקיעות של חודש אלול.
הערות:
1 סי' תקפו ס"ק ד ↩
2 סי' תקפ"ו ס"ה ↩
3 שו"ת מהדו"ת או"ח סי' קיא ↩
4 יש מפוסקי דורנו (ראה קיצור הל' המועדים (דבילצקי) עמ' פ (הובא בפסקי תשובות סי' תקפו הערה 6), ובנטעי גבריאל ר"ה פמ"ד הערה י). שכתבו שכמו שכתב הערוך השלחן (או"ח סי"ד הי"א, הובא בהלכה 652) לגבי ציצית: 'וגם יש בני אדם שאין סובלין כלל שאדם אחר ילבש בגד שלהם מטעם זיעה ונקיות', ושלכן יש להתיישב בדין זה, א"כ הוא הדין בזמננו שאנשים מקפידים יותר על הגיינה, יתכן שיש אנשים המקפידים שלא יבוא השופר במגע פה של איש אחר מצד הרוק וכדומה, א"כ אפשר שבכל ענין יהיה אסור להשתמש ללא רשות אא"כ יודע ודאי שאין בעל השופר מקפיד על כך'. אמנם לכאורה יש להשיב על דבריהם שסברא זו בלבד אינה מספיקה לאסור בכל מקום את הדין הפשוט במג"א ואדמו"ר הזקן שמותר לתקוע בשופר של חבירו, ומאידך כמובן שצריך להקפיד לנקות את פיית השופר אחרי השימוש, וכמו בטלית שצריך להחזירה מקופלת בגמר השימוש ↩
[8] (הלכה 655)
שואל שלא מדעת [ז] שופר (4)
האם מותר להשתמש בחפצי מצוה של אדם אחר ללא ידיעתו (ו)
שאלה: האם הכלל שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס נאמר רק במצוות שקיומן מדאורייתא או גם בדרבנן?
תשובה: כתב הבית יעקב1 והביאו היד מלאכי2 כללי הדינים כלל תסג ועיקרי הד"ט3 סי' יז אות ב: 'ונלענ"ד דהא דאמרינן דניחא לאינש כו' דווקא במצוה דאורייתא אבל לא במצוה דרבנן ובזה נראה לתרץ קושיית התוס' הנ"ל ע"פ מ"ש הטור בשם הראב"ד דהא בעי' לאו לכתחילה בעי אי צריך להוציאו או לאו דודאי צריך דלא גרע מטמון בבור אלא בשבדק ובטל מיירי ולאחר איסורו מצא מיבעי' עכ"ל וא"כ מ"מ קושיית התוס' דהא דא' ניחא לאיניש כו' היינו כשלא ביטל אבל אם ביטל אז אין הבדיקה אלא מדרבנן שהרי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ובדרבנן לא אמרינן ניחא לאינש כו''.
אך בטל אורות4 דחה דבריו5 והוכיח מלולב בחול המועד שהגם שהוא מצוה דרבנן, אעפ"כ אומרים דניחא ליה, וכמבואר גם בשו"ע אדמו"ר הזקן6.
א"כ הכלל שנוח לאדם שיקיימו מצוה בממונו נאמר גם לגבי מצוות דרבנן וכגון תקיעת שופר ביום השני של ראש השנה.
★ ★ ★
שאלה: האם כלל זה נאמר רק במצוה שחובה על האדם לקיימה או גם במצוה שאין חובה על האדם לקיימה, כגון לתקוע בשופר לנשים?
תשובה: בהלכה הקודמת הבאנו את המגן אברהם7 שכתב: 'ואע"ג דשופר מתקלקל קצת בתקיעתו הלא טלית מתקלקל ג"כ קצת ואפ"ה שרי כמ"ש סי' י"ד וליכא למיחש שיתקע בו הרבה כמו בספרים דלמה יתקע יותר מכדי חיובו כנ"ל'.
ועפי"ז כתב המטה אפרים8: 'אבל אין לו לתקוע בו יותר מכדי חיובו שמא יהיה חבירו מקפיד כיון שהשופר מתקלקל קצת בתקיעתו ומ"מ מאה קולות יכול לתקוע בו כיון שנהגו לתקוע בשיעור הזה כמבואר'.
וכתב בשו"ת התעוררות תשובה9: 'יש לעיין הא דאמרינן פסחים (ד, ב) ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוני', אם גם במצוה שאיננו חיוב גמור רק רשות ההלכה היא כן. כגון מה שפסק הרמ"א (סי' תרמט ס"ה) שמותר ליקח לולב חבירו בחוה"מ שלא מדעתו לצאת בו, וא"כ בנשי דידן שנוהגות ליטול לולב ולברך עליו אם יכולות לעשות כן. ונראה לענ"ד להביא ראיה מדברי המג"א דשרי, דעל מה דפסק המחבר בה' ציצית (סי' יד ס"ד) דמותר ליקח טלית חבירו שלא מדעתו ולברך עליו, הקשה המג"א (סק"ח) דבשלמא בטלית שאולה יכול לברך כיון שמשאילו מדעתו והוי כמתנה ע"מ להחזיר, אך הכא שלא הוי מדעתו איך יברך, ותירץ דכי היכי דנשים מברכות אף על מצות שהז"ג דנשים פטורות מהם, ה"נ בטלית שאולה יכול לברך, ואעפי"כ כתב רמ"א דמותר ליקח שלא מדעתו, מוכח שגם במצוה שאינה חיובית הלכה כן ע"כ'10.
וראה גם שו"ת אגרות משה11 שכתב: 'ומה שנסתפק כתר"ה באשה שפטורה ממצות לולב ורוצה לקיים המצוה אם מותרת נמי ליטול לולב של אחר שלא מדעתו בשאר ימים דאולי טעם הרמ"א סי' תרמ"ט ס"ה דמותר ליטול שלא מדעתו משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה הוא רק לאיש שמחוייב בהמצוה ולא באשה שאינה מחוייבת, הנראה לע"ד שכיון שעכ"פ יש לה מצוה ויש לה שכר על זה הוא ג"כ בחזקה זו דניחא ליה לאינש שיעבדו מצוה בממוניה. וראיה מציצית בסי' יד ס"ד שמותר ליטול טלית של חברו ולברך עליה נמי מטעם דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אף שכל הענין דללבוש טלית בשעת התפלה אינו חיוב ממש אף מדרבנן אלא שהוא מנהג טוב, משום דמ"מ כיון דיקיים מצוה בהלבישה הוא בחזקה דניחא ליה כיון דלא מצוי קלקול ע"י זה, לכן גם באשה אף שאינה מחוייבת וגם אין מנהג לחייבה מאחר שעכ"פ יש לה קיום מצוה הוא בכלל החזקה דניחא ליה לאינש. וזהו נראה שהוא גם המקור למש"כ במ"ב סימן תקפו בשם מטה אפרים שמותר לתקוע בשופר של חברו כל המאה קולות אף שהוא רק מנהג שהזכיר כתר"ה'.
[אך לקחת שופר חברו להתאמן לתקיעות כתבו הפוסקים שאסור וכמ"ש החיי אדם12: אבל להתלמד אסור ליקח שלא מדעת הבעלים אם לא שיודע שחבירו אינו מקפיד בזה'].
א"כ ראינו שמותר להשתמש בחפץ של חבירו לצורך קיום מצווה בשלימות כגון לתקוע את כל המאה קולות, וכן גם לצורך כאלו שאינם ממש חייבים במצווה כגון תקיעת שופר לנשים.
בעז"ה מחר נראה עוד פרטים בכך.
--------------
הערות:
1 שו"ת סי' נ ↩
2 כללי הדינים כלל תסג ↩
3 סי' יז אות ב ↩
4 לרבי יוסף אבן ג'ויה ח"ב סי' א ע' ד ואילך, ועמוד ז ↩
5 גם בקהלת יעקב ח"ב קונטרס מדות חכמים אות רו הקשה עליו. וראה שד"ח (ח"ג ע' תקע) מערכת הנון כלל ניחא ליה - כלל ט. ולהעיר ממ"ש הקהלת יעקב שם (אות רז) דלא אמרינן ניחא ליה לאיניש במקרה של ספק מצוה וכדמוכח מהתוספות בפסחים (י, ב) 'בממוניה לא אטרחוהו רבנן - פי' הכא דוק' דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה', (וראה מ"ש השד"ח שם (ע' תקעא) כלל יא) ↩
6 או"ח סי' תרמ"ט ס"ג ↩
7 סי' תקפו ס"ק ד ↩
8 סי' תקפו ס"ה ↩
9 או"ח סי' ו ↩
10 ולהעיר שבכלל לבישת טלית אינה מצווה חיובית (שלכן הקשה בשלחן הטהור מניין שניחא ליה וראה הלכה 625 הע' 5) ומ"מ כתבו הראשונים שניחא ליה שיעשו מצוה בממונו. אלא שעכ"פ המתעטף מקיים מצווה, וכאן מלמדנו שאפילו כשאינו מקיים מצווה ממש מ"מ אמרינן ניחא ליה ↩
11 או"ח ח"ב סי' קו ↩
12 כלל קמ סי"ח, הובא באלף המגן סי' תקפו ס"ק י ↩
[9] (הלכה 656)
שואל שלא מדעת [ח] שופר (5)
האם מותר להשתמש בחפצי מצוה של אדם אחר ללא ידיעתו (ז)
שאלה: האם הכלל שנוח לאדם שיעשו מצוה בממונו נאמר רק בקיום של מצווה או גם בתשמישי המצוה?
תשובה: כתב הגרש"ק קלוגער1: 'נשאלתי מי שיש לו קיטל במשכון מאחד אם מותר להשאילו לאחר בלא דעת הלוה. נראה דמותר כיון דמפורש בשו"ע או"ח בסי' י"ד דמותר ליטול טלית של חברו שלא מדעתו מכח דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' וא"כ ה"נ כיון דמפורש בסי' כ"ב בטו"ז דאין לילך בקיטל לבית הכסא כיון דנעשה מיוחד למצוה להתפלל בו אין לשמש בו תשמיש בזיון עיי"ש, וא"כ כיון דהוי בגד של מצוה הדר דומה לטלית דאמרינן דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' ומותר ליטלו שלא מדעתו כיון דמדמהו הטו"ז לטלית לענין זה דאין לילך בו לבה"כ לתשמיש בזיון ה"ה נמי דדומה בזה לטלית דמותר ליטלו בלא דעת חברו לכך ממילא מותר המלוה להשאילו בלא דעת הלוה ואין לומר דעשוי להתלכלך ז"א דאפשר ע"י כביסה הוא חוזר לקדמותו ואין בזה הפסד להבעלים כלל בזה מה שיחזור ויכבסנו וז"ב'.
מדבריו נראה שהכלל הנ"ל נאמר לא רק לגבי שימוש עבור קיום המצוה עצמה אלא גם בדברים הנלווים למצוה, אם כי יש לעיין שהרי ציצית הותרה לא רק בגלל התפילה אלא מכיון שבלבישת הטלית עצמה מקיימים מצוה2.
★ ★ ★
שאלה: האם אומרים את הכלל הנ"ל באדם שיש לו את האפשרות לקיים את המצוה אך רוצה לקחת את של חבירו כיון שזה יותר מהודר, או כדי להזדרז למצוה?
תשובה: כתב בשו"ת בצל החכמה3: 'נסתפקתי בא' שבא לביהכנ"ס ולא היו טלית ותפילין בידו ושלח שליח לביתו והביאם לו, אמנם בין כך ובין כך יתפלל מנין הראשון ורצונו גם הוא להתפלל עמהם כהרגלו להיות מן הזריזין מקדימין למצוה. אי רשאי ליקח טלית ותפילין של חברו שלא מדעתו כדי להתפלל עם מנין הראשון ולהיות מן הזריזין. דזה נלענ"ד פשוט דמה שפסק בשו"ע או"ח דמותר ליקח טלית חברו שלא מדעתו מטעם דניחא לי' לאינש כו' היינו דוקא אם אין לו טלית של עצמו אבל אם יש לו טלית לקיים המצוה אינו רשאי ליקח של חברו דלא אמרינן ניחא לי' כו' אלא כשאי אפשר לחברו לקיים המצוה משלו, משא"כ כשיש לו, אלא שמספקא לי בנ"ד כיון שאין הטלית עתה בידו לקיים המצוה כזריזין המקדימין אמרי' דניחא לי' לאינש כו' שיקיים מצות זריזין מקדימין ע"י, או דילמא דוקא לקיים המצוה בעצמה אמרי' דניחא לי' לאינש בממוני' אבל כשגוף המצוה יכול לקיים בלעדו ל"א דניחא לי' כו' כדי לקיים המצוה ע"י בזריזות. חפשתי בספרים שתח"י ולא מצאתי רמז לזה .. והנה כעת ראיתי בס' שו"ת אבן שתי' (חאו"ח סי' ז) שנסתפק בכעין זה אי שייך סברת ניחא לי' לאינש כו' כדי לקיים הידור מצוה וכגון שגוף המצוה יכול לקיים משלו אבל של חברו מהודר יותר אי רשאי ליטלו שלא מדעתו כדי לקיים המצוה בהידור וכ' שלא מצא גילוי לזה אבל מצד הסברא נראה יותר דלא שייך בזה כ"כ ניחא לי' לאינש כו' ע"ש .. והנה ידוע מחלוקת החכם צבי שבו"י ושאר אחרונים אי זריזין מקדימין עדיף או הידור מצוה עדיף וכיון דלענין הידור מצוה מסתבר לי' להגאון בשו"ת אבן שתי' הנ"ל דלא אמרינן ניחא לי' כו' כן הוא גם לענין זריזין מקדימין'.
וכ"כ בנפש חיה (מרגליות)4 שמסתבר שלא אמרינן ניחא ליה לגבי הידור מצוה, ועל כן אדם שיש לו ארבעת מינים אך רוצה לברך על של חבירו שהם מהודרים יותר, אינו רשאי לקחתם בלא רשותו.
★ ★ ★
שאלה: האם אומרים כלל הנ"ל לגבי קיום מנהג, כגון לתקיעת שופר של חודש אלול?
תשובה: יש לדון לגבי תקיעת שופר בחודש אלול מכיון שהוא רק מנהג ולא מצוה, ולא נתבאר בפוסקים אם הכלל שנוח לאדם שיעשו מצוה בממונו, נאמר גם במנהגים. ויש שכתבו שבמנהג לא נאמר הכלל הנ"ל5, אמנם יש לומר שמכיון שלגבי טעמי תקיעת שופר בחודש אלול כתבו הפוסקים6 שהוא מצד התעוררות לתשובה, וא"כ י"ל שכיון שזה חלק מהדרכים של קיום מצוות התשובה, שהיא מצוות עשה מהתורה, יהי' מותר לקחת גם עבור תק"ש של חודש אלול.
א"כ ראינו שלא אומרים הכלל שניחא ליה לאיניש באדם שיש לו איך לקיים את המצוה אלא שרוצה לקחת את של החבר רק בשביל הידור מצוה. וראינו שמותר לקחת גם דבר שאינו המצוה עצמה אלא נלווה למצוה כגון קיטל וכדומה. ועוד ראינו שלא נתברר האם אפשר לקחת לצורך קיום מנהג, אמנם יתכן שבתקיעת שופר של חודש אלול יש להקל כיון שמנהג זה הוא חלק מקיום מצוה תשובה7.
--------------
הערות:
1 שו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' ח ↩
2 אך להעיר ממ"ש הרעק"א בהגהותיו על או"ח סי' יד מג"א ס"ק ח: 'גם ע"ז יש לדון כיון דעכ"פ מתנה לא הוי, והוי כטלית שאולה ואינו מקיים בזה מצות ציצית. שוב נימא דמקפיד ולא שייך בי' ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוני' דהא לא אתעביד בי' מצוה ויהי' אסור ליטלו'. ולכאורה נראה מדבריו שלמרות שטלית היא גם חלק מלבושי התפלה אעפ"כ סבר הרעק"א שאם לא מקיים בזה עצמו את המצוה לא אמרינן ניחא ליה ↩
3 ח"ו סי' קיט ↩
4 או"ח סי' יד ↩
5 ראה בשער האיתן על סי' תקפו ס"ב שיתכן שזה תלוי בין דברי המג"א והרעק"א בסי' תקפו, שהמג"א סק"ד כתב לגבי שופר 'וליכא למיחש שיתקע בו הרבה כמו בספרים דלמה יתקע יותר מכדי חיובו כנ"ל', אך הרע"א כתב 'וגם הא אסור לתקוע יותר מחיובו כדלקמן סי' תקצו' (-לגבי ר"ה). שי"ל שלרע"א הותר רק בימים שאסור לתקוע יותר. אמנם י"ל שלדברי האלף לך שלמה הנ"ל שהתיר אפילו קיטל במשכון ודאי יהא מותר שופר באלול. [ולהעיר מלשונו של אדמו"ר הזקן שו"ע או"ח סי' תקפו ס"ה שהוסיף על לשון המג"א וכתב: 'מותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו *תקיעה של מצוה* ומברך עליו דמן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס כמ"ש בסי' י"ד ע"ש'. ועצ"ע] ↩
6 ראה הלכה 639 ↩
7 אמנם כיון שיש לדון בזה, א"כ במקרה שיש ספק שמא אין זה נוח לבעלים, שב ואל תעשה עדיף ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsAppשואל שלא מדעת
[ט] (הלכה 657)
האם מותר להשתמש בחפצי מצוה שלא אדם אחר ללא ידיעתו (ח)
בהלכה מספר 651 למדנו שמי שלוקח טלית מקופלת צריך להחזירה מקופלת.
שאלה: האם משנה צורת הקיפול, ומה הדין בשבת?
תשובה: כתב הרא"ש1: 'ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה, דאי לאו הכי לא ניחא ליה'. וכן הוא במרדכי2. וברבינו ירוחם3.
ומפשט לשון הראשונים נראה שצריך לקפל בדיוק כפי שזה הי' מקופל כשהוא לקח את זה, אמנם מבואר באחרונים שאין כוונת הראשונים להקפיד על צורת הקיפול הראשונה אלא העיקר שיהי' מקופל, וכמ"ש כנסת הגדולה4: 'וכן נראה לדקדק מדברי רבינו בעל הטורים סי' יד, שכתב: ובלבד שיקפול אותה אם מצאה מקופלת. ע"כ. דמשמע דכל שמקפלה באיזה קפול, שרי, והרא"ש ז"ל שכתב .. ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה, לאו למימרא שצריך לקפלה כקפול הראשון, אלא הא דקאמר 'כבראשונה' אעיקר קפול קאי, וה"ק: צריך שיקפלנה כמו שמצאה מקופלת, אבל אין כונתו לומר שתהיה הקפול כבראשונה'.
עוד דנו האחרונים מדוע בקהילות מסויימות לא נהגו לקפל, וכיצד נכון לנהוג בשבת, וכדלקמן:
כתב כנה"ג5: 'נהגו בקושטנדינה שבאים יחידי קהל אחד לקהל אחר בשביל שמחת חתן או כלה .. או לסבה אחרת, ואם מתפללים שם, הם מתעטפים בטלית חבריהם, ומניחין אותם בלתי מקופלות והולכין להם. ולכאורה אין למנהג הזה מקום .. ואולי סמכו על פשט דברי נמוקי יוסף שהביא רבינו ב"י שנראה מדבריו דאפילו בלא קפול שרי. ואי"ז מספיק, כיון דלשאר רבוותא צריך שיקפלנו מה להם ליכנס בספק ברכה לבטלה .. כיון שזה הולך לקהלתו של זה וזה הולך לקהלתו של זה, מסתמא אינן מקפידין ע"ז אם מניחין אותם בלתי מקופלים. ומנהגן של ישראל תורה היא'.
ובהגהות ב"י6 כתב: 'ובשבת שאינו יכול לקפלה, אסור. מצאתי הגהה כת"י, וכמדומה לי שהיא ממהר"ש יפה ז"ל. ובקושטנדי"נה נוהגין היתר. ובטור זה סימן ש"ב דף קצ"ה ע"א שטה מ"ד צדדתי לקיים המנהג ולהתיר כשיקפלנו, אבל לא כקפול הראשון. ולפי הטעם שכתבתי למעלה שנהגו היתר להתעטף בטלית חבירו בלי קפול אח"כ דכיון דזה הולך לקהלתו של זה וזה הולך לקהלתו של זה מסתמא אינם מקפידין, ניחא ג"כ מה שנהגו היתר בשבת, כיון דאינם מקפלים אותם אח"כ אין כאן איסור שבת'.
ובאו"ח סי' שב שם כתב: 'אבל בטלית חבירו דלא הותר להתעטף בו אא"כ יקפלנו כמו שהיה בראשונה, אין להתעטף בו בשבת, שאם יקפלנו בסדר קפולו הראשון אסור משום שבת, ואם לא יקפלנו כבר נתבאר בטור זה סי' י"ד דאין להתעטף בו דהוי גזלן .. ואפשר לי לומר, שאם מקפלו שלא בסדר קפולו הראשון, אף בשבת מותר להתעטף בטלית חבירו, דאין אדם מקפיד אלא אם מניחו בלתי מקופל מכל וכל, אבל אם מקפלו אפילו שאינו בסדר קפולו הראשון אינו מקפיד .. ולפי הטעם שכתבתי למעלה, שנהגו היתר להתעטף בטלית חבירו בלי קפול אח"כ, דכיון דזה הולך לקהלתו של זה וזה הולך לקהלתו של זה, מסתמא אינן מקפידין, ניחא ג"כ מה שנהגו היתר בשבת, דכיון דאין מקפלין אותם אח"כ, אין כאן איסור שבת'.
ועפי"ז כתב המגן אברהם7: 'שיקפל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון, ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי כנ"ל ע' בכנסת הגדולה סי' ש"ב'.
וכתב הפרי מגדים: 'בכנה"ג מחמיר בחול שיקפל בקיפולו הראשון ובשבת אעפ"י שאין כקיפולו הראשון, והמג"א מיקל בחול אעפ"י שאין כקיפולו הראשון, ובשבת אפילו אין מקפלו כלל, ואיני יודע כעת מנלן זה, ולכאורה בחול עכ"פ בקיפולו הראשון כי בעל הבית מקפיד ע"ז וצ"ע'8.
אך המחצית השקל ביאר את דברי המג"א: 'ר"ל כיון דבסי' ש"ב ס"ג יש מחלוקת אי רשאי לקפל טלית בשבת שלא כסדר קפולו הראשון. ואף דהרב ב"י כתב שם דנראין לו דעת המתיר לקפלו שלא כסדר קפולו הראשון, מ"מ מי שאינו מקפלו כלל ודאי עדיף טפי, דיוצא בזה כל הדעות9. א"כ כמו דאמרינן ניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה, ניחא ליה גם בזה שאחרים יצאו אליביה דכו"ע, ולא יעשה איסור עבורו לשום דעה, בדבר שאין לו הפסד כי אם מעט מזעיר'.
גם רבי עקיבא איגר בהגהותיו שם ביאר: 'ובפשוטו לק"מ דהא דניחא לי' אף בהפסד ממון. היינו אם אין המצוה נעשית בלא הפסד ממון, וניחא לי' שיפסיד ממון שיתקיים המצוה, אבל הכא דאפשר לעשות המצוה בלי הפסד ממון שיצא ידי המצוה ויקפל אותה דאין דעת להשאילו רק ע"י שיקפיל אותה. ומה"ט עולים יפה דברי המג"א דבשבת שאינו רשאי לקפלו דאעפ"כ דמותר ליטלו והיינו באי אפשר ניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' אף דאיכא חסרון כיס. וק"ל'.
וכ"כ הלכה למעשה אדמו"ר הזקן10: 'ואין צריך לקפלה כסדר הראשון דוקא, אלא אפילו אם מקפל בענין אחר די בכך, ובשבת אין צריך לקפלו כלל ועיין סימן ש"ב'.
--------------
הערות:
1 חולין פ"ח סי' כו ↩
2 מנחות רמז תתקנ ↩
3 תולדות אדם וחוה נתיב יט ח"ג קסח, ד ↩
4 הגב"י או"ח סי' שב אות ד ↩
5 הגה"ט או"ח סי' יד אות א ↩
6 שם אות ג ↩
7 או"ח סי' יד ס"ק ט ↩
8 וראה עוד ג"כ מה שהאריך להקשות בעיקרי הד"ט סי' ב אות ג ↩
9 ולהעיר ג"כ מקצות השלחן סי' קיז ס"ב שכתב: 'ואנשי מעשה נוהגין להחמיר אפילו שלא כסדר קיפולו הראשון'. וראה שם בדה"ש הערה ח ↩
10 שו"ע או"ח סי' יד ס"ט ↩