בישולי עכו"ם
[א] (הלכה 562)
שאלה: מה מקור איסור בישולי עכו"ם, ומה טעם האיסור?
תשובה: המשנה במסכת עבודה זרה1 אומרת: 'מתני'. ואלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה .. והשלקות'. ומבואר בגמרא2: 'והשלקות. מנהני מילי? א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא: אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי, כמים - מה מים שלא נשתנו, אף אוכל שלא נשתנה .. אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא'.
א"כ למסקנת הגמרא איסור זה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא, אך כבר כתב הריטב"א3: 'שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמש"נ ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום'.
ודברים נפלאים כתב בזה המהר"ל מפראג בבאר הגולה4: 'השני, הם המצות שהם בעצמם דברי סופרים, והביאו ראייה ודרש מן התורה. ואמרו ע"ז כי המצוה מדבריהם, רק קרא אסמכתא בעלמא. ורבים טועים שסבורים לומר כי אין לאותה מצוה כלל שום עניין אל התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דבר דרש מן התורה כאילו היה זה מליצה בלבד. והאומרים כך טעו, לא הבינו דבריהם, כי ח"ו שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון ויפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת. וכאשר אמרו מנין דבר זה, והביאו ראיה מן המקרא, יש באמת ראיה מן המקרא לדבריהם .. וכן בפרק אין מעמידין, השלקות והכבשים אסורים. מנה"מ, דאמר קרא: 'אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים שתיתי', מה מים שלא נשתנו על ידי אור, אף שלקות שלא נשתנו על ידי אור. וקאמר, מידי 'אור' כתיב. אלא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, ע"כ. אין הפירוש שיהיה הכתוב זכר ומליצה בלבד, רק שלמדו גזירת חכמים מן המקרא. שלכך כתוב 'אוכל בכסף תשבירני ומים ושתיתי', שהאוכל הזה דומה למים, כמו פירות וירקות שלא נשתנו, כמו מים שלא נשתנו. וקרא אורחא דמילתא קאמר, שאומה שהיא נבדלת מאומה אחרת, כמו שישראל נבדלים מכל האומות, אין דרך להיות להם חבור ושתוף עם האומה שנבדלת ממנה. ואין קונים זה מזה רק דבר שלא נשתנה. ולפיכך זכר הכתוב 'מים', שזה לא נשתנה, וכן אוכל דומה לו. ובודאי אורחא דמילתא קאמר, ולא למצוה. מ"מ למדו שדרך האומה להיות נבדלת מן אחרת בתקון האוכל. ומזה למדו גזירה זאת, שהם גזרו על בשולי גוים, להיות הבדל האומה מאומה. בפרט באוכל שצריך תקון האדם, כי האוכל הוא נפש האדם, כי האוכל מחיה את האדם עצמו. והרי אומה זאת נבדלת בעצמה מן האומה האחרת. ולפיכך אוכל שנעשה אוכל ע"י אחד מאומה אחרת, יש לישראל להרחיק אותו, אחר שהאוכל הוא מקיים האדם עצמו. בודאי אם לא נעשה אוכל ע"י אומה אחרת, הרי אין האוכל שייך אליו, כי לא עשאוהו אוכל. אבל אוכל שנעשה על ידי אומה אחרת, יש לישראל להרחיק אותו, ואם אין מרחיק יש להם קירוב וחבור. והרי יש לדבר זה סעד גדול מן הכתוב, רק שהכתוב מדבר מאורחא [דמילתא]. וזה סמך אל בשולי גוים שהוא אסור, מפני שהוא קירוב להם'.
ובטעם האיסור כתבו הראשונים שהוא משום איסור חתנות, וכמ"ש הרמב"ם5: 'ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואעפ"י שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן .. ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן'. וכ"כ הרשב"א6, והרא"ש7.
וכ"כ רש"י בפירוש דברי המשנה8: 'והשלקות - כל דבר שבישלו עכו"ם ואפילו בכלי טהור, וכולהו משום חתנות'.
אלא שבהמשך בגמרא9 כתב רש"י עוד טעם: 'מדרבנן - שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא10. וכ"כ עוד ראשונים11.
בעל הלבוש כתב12 את ב' הטעמים: 'דבר שבשלו גוי אפי' בביתו של ישראל ובכלי של ישראל, אסרוהו ג"כ חז"ל, חדא משום חתנות, ועוד שלא יהא הישראל רגיל אצל הגוי במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא'.
וכ"כ ערוך השלחן13: 'רוב הפוסקים כתבו בטעם איסור שלקות משום חתנות ויש מרבותינו שכתב הטעם שלא יאכילנו דבר איסור .. ורש"י ז"ל במשנה שם כתב משום חתנות ובגמ' שם כתב שלא יאכילנו דבר איסור ע"ש ואפשר שטעמו הוא למה הקילו בפת ולא בשלקות משום דבשלקות יש שני טעמים ובפת לא שייך החשש השני מאכילת דבר איסור דבפת נראה להדיא מה שיש בו ולא כן בשלקות ולכן החמירו בשלקות ולא בפת ..'.
א"כ ראינו שהטעם לאסור בישול עכו"ם הוא משום איסור חתנות, ויש שכתבו עוד טעם שלא יכשל במאכלות אסורות, ובעז"ה בהמשך יתבאר ההשלכה ההלכתית שיש לזה.
--
הערות:
1 לה, ב ↩
2 לז, ב ↩
3 ר"ה טז, א ↩
4 באר הראשון פ"א ↩
5 הל' מאכ"א פי"ז ה"ט ↩
6 תוה"ב ב"ג ש"ז ↩
7 שו"ת כלל יט סי' כב ↩
8 לה, ב ↩
9 לח, א ↩
10 וראה תוס' ע"ז לח, א ד"ה אלא מדרבנן. ובב"ח יו"ד סי' קיב ↩
11 וראה ספר האורה ח"א סי' קיא* פסק רבינו גרשום'. ובאו"ז ע"ז סי' קצא, והגהות אשרי ע"ז פ"ב סי' כח בשם רשב"ם ↩
12 יו"ד סי' קיג ס"א ↩
13 יו"ד סי' קיג ס"ב ↩
[ב] (הלכה 563)
בהלכה הקודמת למדנו שאסור לאכול מאכל שבושל על ידי גוי [למרות שביררנו שאין בו בעייה של רכיבים לא כשרים] וטעם האיסור הוא משום חתנות, ויש שהוסיפו שמא זה יגרום שיאכילנו דבר לא כשר.
שאלה: האם איסור בישול עכו"ם קיים גם כשהגוי המבשל אין אצלו חשש חתנות - כגון שאין לו בת?
תשובה: הנה דין זה נידון בפוסקים לענין איסור פת עכו"ם שנתבאר בטור ושו"ע ביו"ד סי' קיב, ואיסור פת עכו"ם יש בו קולות יותר מבישול עכו"ם (וכמבואר בהלכה מספר 374) מכיון שמלכתחילה בשעה שחכמים גזרו על זה הוא לא התקבל כל כך (וכמ"ש הט"ז1: 'יש מקומות שמקילין כו'. לפי שגזירת הפת לא נתפשט בכל המקומות בשעה שגזרו עליה בימי התנאים'. והש"ך2 שם הוסיף: 'ולא דמי לשלקות [=דברים מבושלים] בסי' קי"ג דלא נהגו היתר בשום מקום, דעל הפת יחיה האדם ושייך ביה טעמא דירושלמי דחיי נפש ומה"ט הקילו נמי בפת השלכת קיסם וכן כמה דברים דלא מהני בשלקות ..').
וא"כ מכיון ששתי איסורים אלו [פת עכו"ם ובישול עכו"ם] הם משום אותו חשש של חתנות, אלא שאיסור הבישול חמור יותר, על כן דברי הפוסקים שיובאו לקמן, אף שנכתבו לענין פת עכו"ם כל שכן ששייכים לבישול עכו"ם.
כתב הרשב"א בתשובה3: 'שאלת פת הכומרים [=וכמובן אנו יודעים שאין בה מרכיבים לא כשרים] שאין להם בנים ולא בנות אם מותר הואיל וליכא למגזר משום בנותיהן. ואמרת שכבר שאלתנו פעם אחרת ואסרתי, ואמרתי דדרך כלל אסרו שאע"פ שאין לזה יש לזה. ואמרת שעכשיו נתחדשה לך ראיה להתיר מההיא דפרק המוצא תפילין (דף קד) דגרסינן התם אמימר שרא לממלא בגלילא במחוזא. ואמר טעמא מאי גזור רבנן משום גנתו וחרבתו. הכא לא גנא איכא ולא חרבא איכא4. ואמרת דקושטא דמילתא ראיה זו ראיה להתיר פת של כומרים. תשובה. ראיה זו איני מכיר מכמה צדדין. חדא שלא כל האיסורין והגזרות דומים ואין למדים מזו לזו. ותדע לך שהשבות הזו דרבנן פעמים מקילין בו במקום מצוה מועטת .. ופעמים החמירו והעמידוהו אפילו במקום מצוה שיש בה כרת כאזמל והזאה. ועוד הגע עצמך טלטול בשבת משום הוצאה .. וא"כ ביו"ט יהא מותר למאן דאמר אין ערוב והוצאה ליו"ט. ואף בשבת נתיר בעיר שהיא מעורבת כלה ולזקן וחולה שאינן יכולין לצאת ברגליהן, ומי שהולך בספינה או שהוא חבוש בבית האיסורין. וכמו שהתירו קצת השבותין במקדש. ובמקדש בעצמו יתירו כל השבותין זה כזה. וכבר ראית שם בפרק המוצא תפילין (קב, קג) שיש שבותין שהתירו ויש שלא התירו. ועוד אם אתה בא להתיר פת הכומרים לפי שאין להם בנים אף אתה תתיר פת של מי שאין לו בנים כפת של בחורים שאינן נשואין ושל נערים ושל סריסין וכן בספינה שאין שם נשים. וכן יקח ישראל זה ויביא בחבורת ישראל ויאכלו הקרואין להם. שהרי הלוקח אינו אוכל והקרואין לא לקחו מגוי. ואין שם משום בנותיהן באותה חבורה. ורבי למה התיר משום פת דחוקה? מקום רחב אני רואה לו כאן ואכלו ושבעו. ומנפח אני בידי הראיה ואזלא לה. גם הכומרים פעמים שיש להם בנים ובנות מתחלה קודם כניסתן לכמריא והגדולים שבהן כן יש להם. גם האחרים אין להם אפוטרופוס. ועוד משום בנותיהן שאמרו לאו דוקא משום בתו של מוכר או של נותן אמרו. אלא משום בנות הגוים שאם אין לזה יש לזה. והרחקה עשו משום בנות הגוים כמו על שמנן משום יינן. שאעפ"י שאין לבעל השמן יין אין אומרין שיהא מותר בשמן ונמצא התקנות לפי המוכר זה אסור וזה מותר. ושויתינהו למילי דרבנן ותקנותיהם כחוכא. סוף דבר לדבריך אלו אין סוף ולהתירן אלו אין מספר. העבר קולמוס על הראיה ותופר. ובמקומי אני עומד לאסור ואין בזה צד ספק ..'.
וכתב כנסת הגדולה5: 'בילדותי שמעתי דיש שהיו מתירים הפודולא"ש שהם הפת הנעשה בבית המלך והמשנים, מפני דכיון דאין הטעם אלא משום חתנות בכאן ליכא למיחש בהכי, דודאי המלך והשרים לא יתחתנו בנו. והך תשובה דהרשב"א הויא תיובתייהו, דאע"ג דבאלו אין חשש לחתנות מ"מ אסור .. מינה דבנדון דידן ג"כ אין טענה לפי שהמלך והשרים יתחתנו בנו דדרך כלל אמרו משום בנותיהן, וכן ג"כ ראיתי ליראי אלקי' הצנועין מושכים ידיהם ממנו'6.
ועוד כתב הכנה"ג שם שכן מבואר ברבינו ירוחם7 שכתב: 'לחם אוני שנותנין לכומרים מותרים בהנאה ולא באכילה שהוא פת של גוים'.
וכ"כ הרמ"א להלכה8: 'ואפילו במקום דליכא משום חתנות, אסור'.
א"כ למעשה אין היתר בבישול עכו"ם גם כשאין חשש חתנות אצל המבשל. בהלכה הבאה נדון לגבי מקרה שיש בו רק חשש שמא יאכילנו דבר טמא כגון בישול ע"י יהודי מומר.
--------------
הערות:
1 יו"ד סי' קיב ס"ק ד ↩
2 ס"ק ו ↩
3 שו"ת ח"א סי' רמח ↩
4 הגמרא אומרת שאסור בשבת לשאוב מבור מים על ידי גלגל, מכיון שזה גורם שהשאיבה תהי' בקלות והוא ישקה כבר גם את החורבה והגינה ויעבור על איסור זורע, אמימר בהתחלה התיר לתושבי מחוזא לשאוב בגלגל כיון שלא הי' שם לא גינה ולא חורבה, ומזה הוכיח השואל שכשאין חשש אפשר להתיר דבר שגזרו עליו ↩
5 הגה"ט יו"ד סי' קיב ↩
6 וראה מ"ש הבית הלל ס"ק א. והחיד"א בשיו"ב אות ו בשם מהריק"ש ↩
7 תולדות אדם וחוה נתיב יז ח"ד קנז, ד ↩
8 שו"ע יו"ד סי' קיב ס"א בהג"ה ↩
[ג] (הלכה 564)
שאלה: כאשר הבישול אינו של אדם פרטי, אלא בישול במפעל האם יש צד להקל?
תשובה: לגבי איסור פת עכו"ם מצינו שיש שחילקו בין פת פלטר כלומר של אופה, לפת של בעה"ב, וטעמם כמ"ש הרשב"א1: 'וטעמא דפלטר דשרי דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כ"כ אבל בבעה"ב יש בו קירוב הדעת טפי ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות, ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר גוי אסור שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש כדאיתא בירושלמי'.
בעבר לא תמיד היה תנור ביתי, אלא הי' תנור מרכזי שאליו היו מביאים את העיסה והאופה אפה עבורם. ודנו הראשונים מהו ההיתר בפת זה, ומדבריהם ניתן לכאורה ללמוד לנדון דידן, וכדלקמן:
הרא"ה כתב שלא רק פת פלטר שעומדת למכירה לכל מותרת, אלא כל שהנכרי אינו אופה לאדם מסוים אלא אופה לכל, הרי"ז מותר, וז"ל בבדק הבית שם: 'ועוד שהאופה אופה בבית מיוחד לכך ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל הבא בבית מיוחד שאין בנ"א אוכלין בו ולא שותין בו והוא רשות הרבים לכל העולם, בזה אפשר לדון לזכות דכי הא לא חשיב בשולי נכרים דלא שייך בהא איקרובי דעתא וכ"ש לענין פת שהקלו בו'.
אך הרשב"א במשמרת הבית שם תמה שלפי דבריו, גם בבישול צ"ל היתר זה: 'ואי עיקר טעמא משום דאופה בבית מיוחד ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל א"כ שלקות של חנוני שאינו מתכוין לאדם מיוחד אלא למלאכתו לבשל ולמכור ולמלאכתו מתכוין יהא מותר .. ומאי דקאמר נמי טעמא דפורני בית מיוחד הוא ואין אוכלין בו ולא שותין בו ורה"ר לכל היא ומשום כך לא חשיב בישולי נכרים, א"כ בית מיוחד ושאדם בוש לאכול בתוכו אין בו משום בישולי נכרים. וא"כ פת של בעה"ב נכרים לשתרי דאין כאן משום בישול עו"ג מכל אותן הטעמים שאמר וכן השלקות ששולקים בשוק לא יהא בהם משום בישולי עו"ג סוף דבר אין בכל טעמיו ריח שיש לו עיקר. ומה שסיים דבריו וכ"ש פת שהיקלו בו, מה ראה שחזר והודה בו אחר שראה אותו כשאמרה המחברים'.
ובאמת שהריב"ש2 כתב שהרא"ה התיר דווקא פת, ולא בישול נכרי, וז"ל: 'והטעם שנסמך עליו המתיר שכיון שהפורני אופין בו בשכר לכל הבא, אין כאן משום חתנות. טעם זה נכון לאמרו בפת. שכך אמר הרא"ה ז"ל להתיר הפת שלנו בפורני הנעשה לשכר אף בלא השלכת קיסם, כמו שהתירו פת פלטר מטעם זה אבל בשאר המתבשלים אין טעם זה כלום. דמשום חיי נפש, הקלו בפת ובמקום שאין פלטר ישראל'.
א"כ ראינו שהקילו בפת פלטר וביארו הראשונים שהוא היתר מיוחד בפת בגלל שהוא חיי נפש, [ויש שכתבו היתר זה גם בתנור ציבורי אך רק בפת3].
אמנם יש שכתבו להקל גם בבישול של אומן במאכלים שונים וכמ"ש מהרי"ט צהלון4: 'כל ימי נצטערתי על בישקוג"וש שמוכרים הגויים לפי שאני זהיר בפת של גויים אם לא ע"י קיסם ואלו הבישקוגוש הייתי מצטער לפי שאין דרך ומקו' להשליך קיסם .. ומצאתי להם התר .. שטעם האיסור הוא משום חתנות הילכך בפלטר דליכא הך חששא איכא מאן דשרו, ואנו נהגנו איסור אפי' מן הפלטר כדברי המחמירים מ"מ בבישקוגוש יראה לענ"ד דלכ"ע שרי .. שבפת יש חולקים דאפילו מהפלטר אסור דוקא פת דחשוב אבל קליות ודאי העושה אותם למכור בשוק כו"ע מודו דליכא איסור משום דליכא טעם חתנות ודוקא בפת אסרו דאפילו פלטר איכא חשש דחתנות כיון שהוא חשוב ומזמין עליו אבל קליות אפילו מי שיחמיר בפת פלטר יודה בקליות שעושים למכור בשוק דומיא דפלטר דשרי וטעמא דכתב הר"ן והרמב"ם זלה"ה בקליות הוצרכו לכותבו כדי להתיר אפי' קליות של בעה"ב אבל בקליות פלטר בלאו הני טעמי שרו משום דבפלטר לא שייך חתנות דבאומנותו עוסק ואפי' מי שמחמיר בפת פלטר מודה בקליות פלטר ..'.
אך החיד"א דחה דבריו: 'ואני בעניי איני רואה ראיה להתיר, והנה מ"ש הרב דגם בבישולי גוים יש התר בפלטר, זו לא שמענו, דדוקא בפת הותר הפלטר ולא בבשולי גוים, דדוקא בפת משום שהוא חיי הנפש, והיא גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, הניחום שינהגו התר בפלטר. וכמבואר מדברי הרשב"א והריטב"א .. והיינו מאי דאתמר בירושלמי עמעמו והתירו פלטר משום חיי נפש, והיינו דוקא בפת, אבל בבשולי גוים ליכא שריותא דפלטר כלל. וכ"כ הרשב"ץ בתשובה ח"א סי' פ"ט.. וכן מוכח ומשמע מדברי כל הפוסקים ..'
וגם מדברי המחבר והרמ"א נראה שכל היתר של פלטר, הוא רק בפת שהרי כתבו5: 'במקום שנהגו היתר בפת של פלטר, אפילו הוא נלוש בבצים או שביצים טוחים על פניו, מותר. אבל אינפנד"ה שאפאה עכו"ם, אסור לאכול מהפת שלה'. וכתב הרמ"א בהגה: 'ויש אוסרים בפת שביצים טוחים על פניו, משום שהן בעין ואינם בטלים לגבי פת, ויש בהם משום בשולי עכו"ם, וכן נוהגין'.
ולמעשה נקטו הפוסקים שאין להקל כלל בבישול גוי במפעל, [אך יש שצירפו את זה לפעמים כסניף להקל]6.
הערות:
1 תוה"ב ב"ג ש"ז צב, ב ↩
2 שו"ת סי' תקיד ↩
3 וראה בב"י יו"ד סי' קיב שכתב: 'ולא נהגו לסמוך על זה אלא אף בשאופין בשכר מצריכים השלכת עץ לכתחלה וכן בדין שאף הרא"ה לא אמרה אלא מדוחק ..' ↩
4 שו"ת סי' קסא ↩
5 שיו"ב יו"ד סי' קיב ס"ק ט ↩
6 יו"ד סי' קיב ס"ו, וראה גם סי' קיג ס"ג, ובפר"ח סק"ח ↩
7 ראה בשד"ח אספ"ד בישולי עכו"ם אות ד'. שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' כו אות ו, ח"י סי' סז, ח"ז סי' סב. שו"ת חשב האפוד ח"ג סי' כט, שו"ת אג"מ יו"ד ח"ד סי' מח. שו"ת יבי"א ח"י יו"ד סי' ז. שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' מה, וח"ט סי' כג. שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מא אות יד. תשובות והנהגות ח"ג סי' רמז, וח"ה סי' רמט אות ח. אך ראה בשו"ת התעוררות תשובה ח"ד יו"ד סי' ס ומה שהעיר עליו בעקבי סופר הע' ד ↩
[ד] (הלכה 565)
שאלה: מה הדין בבישול של יהודי מומר האם זה גם אסור בגזירת בישולי גויים?
תשובה: למדנו בהלכה (562) שישנם שני טעמים לגזירת זו: א) משום חתנות. ב) שמא יאכלנו דבר איסור. ויש מהפוסקים שכתבו שדין בישול מומר תלוי בטעמים אלו, וכדלקמן1:
כתב בתפארת למשה2: 'עיין בית יוסף טעמים על איסור בישולי גוים, י"א שמא יאכילנו דברים אסורים וי"א משום חתנות ונ"ל דנ"מ אי בישול של מומר לע"ז אסור דהוי מומר לכל התורה, למ"ד משום חתנות שרי דהא עכ"פ שחיטת ישראל הוא ומותר לישא בתו ממומרים ולמ"ד שמא יאכילנו דברים אסורים אסור, ולפ"ז פת של מומר שרי דפת הוא רק משום חתנות'.
אך יש שכתבו3 שמחידושי הר"ן חולין ד, ב משמע שגם במומר יש איסור חתנות מדרבנן.
ויש שכתבו שגם לולא איסור החתנות מ"מ מכיוון שגזרו שהם כנכרים, הרי הם נכללים בגזירה וכמ"ש הגר"ש קלוגער4: 'אבל לדעתי א"צ לדברי הר"ן רק כיון דהכותים גזרו עליהם להיות כנכרים גמורים פשיטא דמכ"ש מומרים דהוי בכלל גזירה זו דהרי מומר לכל התורה גרוע מכותי ואטו יהי' יציבא בארעא וכו' לכך בכלל גזרות כותים הוי מכ"ש מומר ונהי דגבי קידושין אין דין מומר כדין כותי היינו לאפקועי איסור ערוה לא הפקיעו חז"ל במומר לקולא אבל בשאר דברים דהוי לחומרא ודאי קנסוהו במומר כמו בכותים והוא בכלל כותים וגרע מיניה והוי בכלל גזירת כותים'5.
ועוד כתב שם הגרש"ק גם מצד טעמי הגזירה: 'כיון דבמומר יש חשש שיאכילנו דברים טמאים דומה קצת לגזרת עכו"ם משום חיתון דבעכו"ם דאינו עשוי להכשיל ולא שייך חשש אכילות דברים טמאים לכך בו גזרו משום חתנות אבל במומר דלא שייך איסור חתנות מן התורה. אבל מומר עשוי להכשיל את ישראל בדברים טמאים לכך לא פליג בתקנתן'.
[ויש שכתבו שגם מצד האיסור חתנות כך הדין גם במחלל שבת בפרהסיא ואפילו הוא בגדר של 'תינוק שנשבה'. וכמ"ש בתשובות והנהגות6: 'נראה דאף לטעמא דאסרו פיתם משום חתנות יש לאסור בזה, דעיקר איסור חתנות היינו קירוב בינינו לבינם שבזה מביא להתרחק ח"ו מחיי תורה, א"כ גם במחלל שבת בפרהסיא יש לאסור. וע"ע בשו"ת אבנ"ז שמצדד כן שגם בהם שייך האיסור משום בנותיהם ע"ש, ומיהו בתינוק שנשבה מצינו ביו"ד (קנ"ט) שאין דינו כעכו"ם שהוא כמו אנוס, ולפי"ז גם כאן בתינוק שנשבה אינו כעכו"ם לאסור פיתו ובישולו, אבל נראה שאפילו הוא אנוס וכתינוק שנשבה, ולא אשם במה שמחלל שבת, התקרבות אליהם מזיק לנו, ולכן גזרו על פיתו ויינו שלא להתקרב עמהם, ואף שאינו כעכו"ם הקירוב עמו מביא אותנו לעשות כמעשיו'.]
מאידך יש שכתבו7, א) שהטעם שכתב רש"י שמא יאכלנו דבר איסור אינו עיקר הטעם להלכה, וגם 'לרש"י שמבאר משום שמא יאכילנו דבר טמא, לא שייך זה במומר ומכ"ש במחלל שבת בפרהסיא, בהיות דמה שכתב רש"י הך טעמא דשמא יאכילנו הוא אך הוספת טעם על טעמא דחתנות ולומר דצריכי לתרווייהו יחד ואחד בלא משנהו לא מהני'. ב) אין כלל איסור חתנות עם מומר גם מדרבנן, 'הרי דלהחת"ס ז"ל הוי ברירא ליה דמומר כל עוד שלא נטמע בין הנכרים אע"ג שהוא מומר לחלל שבת או לע"ז מ"מ אין כל גזירה על בנותיו ומותר להתחתן אתן'. ואין ללמוד מדברי הר"ן בחולין שיש איסור זה מדרבנן. ג) ה'תינוקות שנשבו' אינם כמומרים רח"ל. וע"כ [אמנם וודאי שיש להזהר ולהשגיח ויתכן אינם נאמנים וכו', אך] אינם בכלל גזירת חז"ל באיסור בישול עכו"ם.
וכתב הציץ אליעזר במסקנת דבריו: 'זאת תורה העולה מבירורנו בזה, שאין מקום לחוש משום בשולי עכו"ם בהשימורים שנעשים ומתבשלים בבתי חרושת שבעליהם פורקי עול ומחללי שב"ק בפרהסיא רח"ל כשיש ממונה עליהם בן תורה ויר"ש העומד ע"ג ומפקח ומשגיח בעין פקוחה על כל הנעשה שם מראשיתו ועד סופו שהכל יעשה על טהרת ההלכה כדת וכדין'.
והגרע"י ביביע אומר כתב למעשה: 'אתה הראת לדעת שישנה מחלוקת רבה בספרי האחרונים מערכה לקראת מערכה, ולפע"ד העיקר כדעת הסוברים להקל בבישולי מומר לחלל שבת בפרהסיא, ותנא דמסייע להו הריב"ש ז"ל, ובפרט דקי"ל (בסי' קיג סי"א) דספק בבישולי עכו"ם אזלינן לקולא. ובכל זאת אומר אני, שמכיון שהרבה אחרונים מחמירים בדבר, טוב לתקן הדבר אליבא דכו"ע, שהמשגיח על הכשרות במקום עשיית השימורים הללו, ידליק את האש (ע"י לחיצה בכפתור החשמלי) כדי שפעולת הבישול תהיה על ידו'.
א"כ ראינו שנחלקו האחרונים בבישול מומר וכדומה שיש שהחמירו בזה, ויש שהחמירו גם במחלל שבת, תינוק שנשבה, ומאידך יש שהתירו גם במומר או אפיקורס, לכן8 ראוי להחמיר, אא"כ ישנם עוד צדדים להקל9.
--------------
הערות:
1 דבר זה נדון בהרבה אחרונים וחלקם הובאו לקמן, וראה עוד שנסמנו ביב"א דלהלן, ובבפסקים ותשובות סי' קיב אות ב. וסי' קיג אות ב ↩
2 יו"ד סי' קיג ס"ט. וראה גם דרכ"ת יו"ד סי' קיג ס"ק טו בשם בס' שבולי דוד ועוד ↩
3 שו"ת מהר"ם שיק אבהע"ז סי' יד. שו"ת יהודה יעלה (אסאד) ח"א יו"ד סי' לא, וראה גם שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' י. (אך ראה שו"ת ציץ אליעזר, ויביע אומר דלקמן) ↩
4 שו"ת טוט"ד מהדורא תליתאי ח"ב סי' טז ↩
5 וראה גם בפרי מגדים או"ח א"א סי' שכה ס"ק כב שכתב: 'ולענין בישולי עכו"ם במומר לעכו"ם י"ל דינו כעכו"ם'. וכ"פ בקיצור שו"ע סי' עב ס"ב ↩
6 ח"א סי' תע ↩
7 ציץ אליעזר שו"ת ח"ט סי' מא. וראה גם בשו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' י ↩
8 ראה בכף החיים יו"ד ס"ק א שכתב במסקנת דבריו: 'נמצא דדבר זה הוא בפלוגתא לפי הטעמים וא"כ כיון דמידי דרבנן הוא נראה דבדיעבד אין לאסור' ↩
9 ראה גם נתיבים בשדה השליחות ח"ג ע' 46 ↩
[ה] (הלכה 566)
שאלה: מהם הדברים הנאסרים משום בישול עכו"ם?
תשובה: הגמרא במסכת עבודה זרה1 אומרת: 'אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי עכו"ם, בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו הכי, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עכו"ם. מאי בינייהו? איכא בינייהו: דגים קטנים, וארדי, ודייסא. אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים, אין בהן משום בישולי עכו"ם'.
וכתב רש"י: 'דגים קטנים וארדי ודייסי - אין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים, ללישנא קמא [=סורא] יש בהן משום בישולי עכו"ם, ללישנא בתרא [=פומבדיתא] שרו'.
ונקטו רוב הראשונים שהלשון השני בא להוסיף קולא, שגם אם אינו נאכל חי, אלא שאינו עולה על שלחן מלכים, מותר2. אך יש שכתבו שהלשון השני חולק, וסובר שההיתר היחיד הוא עולה על שלחן מלכים, וא"כ יש בלשון השני חומרא, שבמידה והוא עולה על שלחן מלכים, גם אם הוא נאכל חי, אסור3.
ולהלכה נחלקו הראשונים, וכדלקמן:
א. יש ראשונים שפסקו לחומרא, שרק בדבר שיש בו את שני התנאים, שהוא גם נאכל כמו שהוא חי, וגם אינו עולה על שלחן מלכים, אז אין בו איסור בישולי גויים, וכמ"ש רבינו חננאל4: 'ומדחזינן ברוב התלמוד דמוקים להו בנאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בישולי עכו"ם. ש"מ דהא לישנא דוקא. מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דמפרש ואמר ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת. הלכך בעינן בתרי לישני'. ויש שלמדו בדבריו שפסק לחומרא5 שמותר רק כאשר הדבר נאכל חי ועולה על שלחן מלכים. וכ"כ בשמו במרדכי6: 'ויש שפסקו כתרי לישני ולחומרא וכן פי' ר"ח'.
גם ראבי"ה7 כתב: 'ויש שפסקו כתרין לישנא, ולחומרא'.
ב. יש שכתבו שהלכה רק כלישנא קמא, וכמ"ש הרמב"ן8: 'ולדידי מחוורתא דפיסקא כלישנא דסוראי דבעיין ופשטין באהיני שליקן כותייהו, וכן נראין דברי רבינו הגדול ז"ל'.
והראבי"ה כתב: 'ור"ת פסק כלישנא בתרא .. ולא נהירא לי, דסוגין כלישנא קמא'. אך מסיים הראבי"ה: 'ומיהו ללישנא בתרא נמי י"ל דמודי ללישנא קמא דדבר הנאכל כמות שהוא חי, ולהכי יין מבושל לא חשו בו משום בישולי גוים לכו"ע'.
ג. ויש שכתבו שהלכה להקל ומותר אם נאכל חי, או אם אינו עולה על שלחן מלכים. וכמ"ש התוספות9: 'פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו או נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי עכו"ם דבשל סופרים הלך אחר המיקל'.
וכ"פ הרמב"ם10: 'עכו"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו (מכל) דבר הנאכל כמות שהוא חי הרי אלו מותרין, ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות, אם בישלן העכו"ם מתחלה ועד סוף ולא נשתתף ישראל עמו בבשולן הרי אלו אסורין משום בשולי עכו"ם. במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו"ם אעפ"י שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא בהן, שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו'.
ג' שיטות אלו הובאו באגודה11, וז"ל: 'פסק ר"ת כלישנא בתרא, ורבינו אבי"ה כלישנא קמא. פסק רבינו חננאל כתרוייהו לחומרא'.
להלכה כתב המחבר12: 'דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עו"ג, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עכו"ם'.
א"כ להלכה נפסק שאיסור בישול נכרי הוא רק במאכל שאינו נאכל חי, והוא עולה על שלחן מלכים.
בימים הקרובים נלמד מה נקרא נאכל חי, ומה נחשב עולה על שלחן מלכים.
--------------
הערות:
1 לח, א ↩
2 תוס' ד"ה איכא בינייהו, וראה ראבי"ה. תוס' הרא"ש, ריטב"א, נמוק"י בסוגיה שם. או"ז פסקי ע"ז סי' קצב. הגה"מ הל' מאכ"א פי"ז אות ר ↩
3 משמעות ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סי' תשכא. ראבי"ה בשם יש מי שפסקו. רמב"ן ורשב"א בסוגיה שם (אלא שאח"כ מביא דברי ר"ת שס"ל שלא נחלקו הלשונות), וכ"ה לשאר הראשונים שביארו את דברי הגמ' שהנפק"מ הוא גם בנאכל חי ועולה על שלחן מלכים, וראה כנסת הגדולה סי' קיג אות יד שכתב שי"ל שכך סבר רב אמי שהקפיד על רב נחמן ששתה מים שחימם גוי ↩
4 ע"ז לט, ב ↩
5 אך ראה רשב"א שם שלמד בר"ח שכוונתו לקולא, וראה גם הגהות מהר"ם על המרדכי: 'צ"ע בפירוש הר"ן כי שם כתב דר"ח פוסק כשתי הלשונות ולקולא ובהגה"מ פי"ז דהל' מ"א כתב בשם אבי"ה שפוסק כשתי הלשונות לקולא וכתב דיש פוסקין כתרי לישני לחומרא ע"כ ולא הזכיר ע"ש ר"ח. מהר"ם'. אך להעיר מפירוש ר"ח והגירסאות בדבריו בנפק"מ ארדי ודייסי, וראה סוף הערה 3 ↩
6 ע"ז רמז תתל ↩
7 תשובות וביאורי סוגיות סי' אלף סה. הובא בהגה"מ שם ↩
8 ע"ז לח, א ↩
9 ע"ז שם ד"ה איכא בינייהו. וכ"כ הרא"ש ע"ז פ"ב סי' כח ↩
10 הל' מאכ"א פי"ז יד - טו ↩
11 ע"ז פ"ב אין מעמידין סי' כט ↩
12 שו"ע יו"ד סי' קיג ס"א ↩
[ו] (הלכה 567)
בהלכה הקודמת למדנו שדבר שנאכל חי אין בו איסור בישול עכו"ם.
שאלה: מה דין דבר שרוב הפעמים נאכל מבושל ורק מעט פעמים חי?
תשובה: כתב הריטב"א1: 'כל הנאכל כמות שהוא חי. פירוש שראוי לאוכלו כמות שהוא חי ואעפ"י שאין הרגילות לאוכלו אלא מבושל, והכי רהיט כוליה פרקין'.
והמאירי2 כתב: 'ואחר שכן כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אכילה הרגילה אעפ"י שאין עיקר אכילתו בכך אין בו משום בשולי גוים אעפ"י שעולה על שלחן מלכים'.
וכן משמע באו"ה הארוך3 (הביאו הש"ך4) שכתב: 'מיהו הני אגסין הקשין אעפ"י שרוב אכילתן ע"י צלי ובישול. אם צלאן ובשלן כנעני מותרין דמ"מ נאכלין ג"כ חיין, ועוד שרוב שבמינו עיקר אכילתו חי'.
החיד"א5 הביא את הריטב"א וכתב: 'ולפי דבריו אזדא ליה מעיקרא מה שהוכיח מהריק"ש ממאי דקאמר נאכל כמות שהוא חי ולא קאמר כל שזה אוכלו כמות שהוא חי כמש"ל. ולא צריכנא לדחיה שכתבנו. דנקט האי לישנא לאשמועינן, האי דינא דהריטב"א שראוי לאכלו כמות שהוא חי, הגם דרגילי לאכלו מבושל'.
ועוד הביא החיד"א שם6 את דברי הרד"ק: 'ערמונים שקלאן גוי מותרים, דהא נאכלים כמו שהן חיים, אעפ"י שרוב אכילתם ע"י צליה ובישול. הרד"ק בהגהותיו כ"י.
א"כ למעשה כתבו הראשונים והאחרונים שכל דבר שהוא ראוי לאכלו חי, למרות שברוב הפעמים מבשלים אותו, אעפ"כ נחשב לנאכל חי ואין בו בישול עכו"ם.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין דבר שנאכל חי רק עם אוכל אחר, כגון שמן שדרך אכילתו הוא עם לחם. האם נחשב השמן נאכל חי?
תשובה: כתב המאירי7: 'שמן של גוים הואיל והותר אין בשולו אוסרו שאם מצד בשולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא על ידי פת חמה וכיוצא בו'.
וכ"כ המגן אברהם8 לגבי הזאנגביל: 'לענין בשולי עכו"ם אין חילוק דהא היבש ג"כ נאכל כמות שהוא חי עם לחם ומלח דאל"כ דג מליח נמי ליתסר משום בישולי עכו"ם וכן חומץ ושמן דאין נאכלין חי לבדן אלא ע"כ כל שנאכלין חיין ש"ד'9.
א"כ גם דבר שדרך אכילתו חי הוא ע"י דבר אחר נחשב כנאכל חי10.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין בדבר שנאכל חי רק אחרי מליחה או עיבוד אך גם ללא בישול, האם הוא נחשב לנאכל חי, כך שגם אם הגוי בשלו ללא המליחה קודם לכן, הוא לא ייאסר מחמת בישולי הגוי?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז11 אומרת: 'אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים - אין בהן משום בישולי עובדי כוכבים'.
ומוכח מדברי הגמ' והראשונים שרק אם בשלו הגוי אחר המליחה (שאז כבר היה ראוי לאכילה) מותר. אך אם היה מבשלם הגוי לפני המליחה למרות שע"י המליחה היה ראוי לאכלו אין זה נחשב נאכל כמו שהוא חי.
א"כ דבר שכעת אינו נאכל חי, גם אם יש אופן הכנה בו יוכל להאכל ללא בישול אין זה נחשב דבר שראוי לאכלו חי12.
הערות:
1 ע"ז לח, א ↩
2 ע"ז שם ↩
3 שער מג סי' ד ↩
4 סי' קיג ס"ק יט ↩
5 שיו"ב יו"ד סי' קיג ס"ק א ↩
6 שיו"ב שם ס"ק ח ↩
7 ע"ז לח, ב ↩
8 סי' רג ס"ק ד ↩
9 אך ראה בפרמ"ג א"א ס"ק ג שהביא שהט"ז בסי' רד סקי"ד, חולק לגבי זנגביל. (אך יתכן שנחלקו רק לגבי הזנגביל מחמת אופן אכילתו, והט"ז מסכים לעיקרון המובא כנ"ל גם במאירי לגבי שמן). וראה בחיי"א כלל נג ס"ט שפסק כמג"א. ועפ"ז כתב בכה"ח או"ח סי' רג סקכ"ד, וביו"ד סי' קיג סקכ"ז בשם האחרונים דכיון דבישול עכו"ם הוא מדרבנן יש להקל ↩
10 המדובר כאן הוא כאשר זהו דרך אכילת המאכל שבו מעוניין (כגון אכילת זנגביל שהוא נאכל עם לחם). ולא כאשר המאכל הוא רכיב במאכל אחר שאז יתכן שאין אכילתו במאכל אחר כרכיב מחשיבה את המאכל כדבר שנאכל חי. (לדוגמא אכילת שום חי בסלט כתבלין, יתכן שלא תחשיב את השום כדבר שנאכל חי) ↩
11 לח, א ↩
12 בשו"ת מחזה אליהו ח"ב סי' מב כתב שכאשר ההכנה היא רק לחתוך דק דק ואין צורך למלוח לצורך אכילתם או להשהות את החתיכות, שאז נחשב מאכל זה כנאכל חי. אך צ"ע אם אפשר סמוך על זה למעשה ↩
[ז] (הלכה 568)
בהלכה הקודמת למדנו שדבר שנאכל חי אין בו איסור בישול עכו"ם, גם במידה ורוב אכילתו ע"י בישול.
שאלה: מה הדין בדבר מאכל שניתן לאכלו חי רק בשעת הדחק?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1 אומרת: 'דג מליח - חזקיה שרי, ור' יוחנן אסר. ביצה צלויה - בר קפרא שרי, ור' יוחנן אסר. כי אתא רב דימי אמר: אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה - חזקיה ובר קפרא שרו, ורבי יוחנן אסר. ר' חייא פרוואה איקלע לבי ריש גלותא, אמרו ליה: ביצה צלויה מאי? אמר להו: חזקיה ובר קפרא שרו, ור' יוחנן אסר, ואין דבריו של אחד במקום שנים. אמר להו רב זביד: לא תציתו ליה, הכי אמר אביי: הלכתא כוותיה דרבי יוחנן. אשקיוהו נגוטא דחלא ונח נפשיה .. ת"ר .. ביצה צלויה - אסורה'.
ויש מהראשונים שכתבו שכו"ע ס"ל שאין הדג נאסר במליחה, ונחלקו חזקיה ורב יוחנן במקרה שלאחר מליחה זו בישל הגוי הדג, האם לאחר מליחה זו שבה הדג ראוי להאכל רק מחמת הדחק האם ייחשב זה כראוי לאכילה או לא.
וכמ"ש הרמב"ן שם: 'והא דפליגי חזקיה ור' יוחנן בדג מליח .. אלא בדג גדול מליח שצלאו גוי פליגי ר' יוחנן אסר דעולה הוא על שלחן מלכים ואינו נאכל נמי כמות שהוא מליח, וחזקיה שרי דנאכל הוא ע"י הדחק, וכן הטעם בביצה צלויה לפי שראויה לגמוע אותה חיה, ואע"ג דבחד טעמא שייכן קאמר רבינו ז"ל משמיה דגאון ז"ל דהלכתא כר' יוחנן בביצה וכחזקיה בדג, והטעם לפי שזה כבר נתבשל קצת והו"ל תחילתו בהיתר וגמרו באיסור ושרי כדלעיל'.
וכ"כ הריטב"א שם: והנכון דלענין מה שחזר ובשלו או צלאו גוי הוא שנחלקו, דחזקיה שרי כיון דבמליחתו היה נאכל כמות שהוא חי קצת, ור' יוחנן אסר דכיון שלא היה נאכל כמות שהוא מליח אלא ע"י הדחק יש בו משום בשולי גוים, וזה כעין מה שנחלקו בביצה שצלאה גוי לפי שאינה נאכלת חיה אלא ע"י הדחק, וסמכו ענין לו, וכן פירשו בתוספות ז"ל וגם הראב"ד והרמב"ן ז"ל'. ועד"ז כתבו גם תלמידי רבינו יונה, והרא"ה.
בהמשך הגמ' מביאה 'בעו מיניה מרבי אסי: הני אהיני שליקי דארמאי [=תמרים מבושלים של גויים] מאי? חוליי לא תיבעי לך - דודאי שרו [=מתוקים ודאי מותרים כי הרי נאכלין חיין], מרירי לא תיבעי לך - דודאי אסירי [=מרים ודאי אסורים כי אינן נאכלין ובישולן ממתקן], כי תיבעי לך - מציעאי [=נאכלין חיין ע"י הדחק - רש"י] מאי? אמר להו: מאי תיבעי להו? דרבי אסר, ומנו? לוי'.
וגם בהכרעה נחלקו הראשונים, כיצד לפסוק למעשה, וכדלקמן:
הרי"ף חילק בין דג לביצה וכתב וקאמר גאון דלא איפסיקא הלכתא כר' יוחנן אלא בביצה צלויה אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוו להו רבים לגבי יחיד'. [אלא שהרי"ף לא ביאר מחלוקתם בנאכל ע"י דחק2].
אך הרשב"א שם הביא את דברי רבו - רבינו יונה שכתב לגבי דג כרב יוחנן שאסור: 'ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו נכרי קאמר הלכתא כר' יוחנן דאסר מהא דרב אסי אמר רב דמשמע הא גדולים יש בהם משום בישולי נכרים'.
אלא שהרשב"א הקשה עליו וכתב 'ואני תמה היאך איפשר לפסוק כר' יוחנן דהא חזקיה רביה דר' יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכ"ש דלית הלכתא כותיה דרב במקום חזקיה דהשתא לגבי ר' יוחנן לית הלכתא כותיה לגבי חזקיה דהוא רביה דר' יוחנן הלכתא כותיה, והילכך אפי' א"ר אסי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים אבל גדולים יש בהן משום בישולי נכרים אפי' כן הי' לנו לפסוק כחזקיה כמ"ש, וכ"ש דחזקיה ובר קפרא שרו, וכ"ש דר' אסי לא אמר בהדיא, והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכ"פ הרמב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן נכרי להתיר כחזקיה ובר קפרא'.
אך למרות מ"ש בחידושים וגם בתורת הבית הארוך3. אעפ"כ בתורת הבית הקצר4 הכריע לחומרא: 'בישל דגים גדולים מלוחים אף על פי שיש מקצת אנשים אוכלים אותן חיין מחמת מילחן אכילה זו אכילת הדחק היא הרבה ואינה אכילה היא לפיכך בשלן עו"ג הרי אלו אסורין, ויש מן החכמים שהתירו והראשון נראה עיקר'.
א"כ ראינו שנחלקו הראשונים מה נפסק להלכה בדג מליח (שע"י המליחה הוא נאכל ע"י הדחק) ואח"כ צלאו הגוי.
ולהלכה המחבר5 הביא את ב' הדיעות, אך את השיטה האוסרת כתב בסתם, וז"ל: 'אבל דגים מלוחים גדולים, אינם נאכלים אלא ע"י הדחק; לפיכך אם צלאן עובד כוכבים, אסורים, ויש מתירין'. [וכתב המהריק"ש בערך לחם: וכן נהגו, דבשל סופרים הלך אחר המקיל, וכן דין כל הנאכלין חיין על ידי הדחק קצת'].
וכתב הרמ"א בהגה: 'וכן כל דבר שנאכל חי על ידי הדחק, ובשלו עובדי כוכבים, דינו כדגים גדולים'.
א"כ נחלקו הראשונים מה הדין בדבר שנאכל חי ע"י הדחק, האם זה נחשב 'ראוי לאכלו חי' כך שלא יהיה בו איסור של בישול גוי. המחבר כתב בסתם [=הכריע] כאוסרים, והוסיף שיש מתירים.
בהלכה הבאה בעז"ה נלמד עוד פרטים בדין זה, ומה הדין בביצה ובתמרים.
--------------
הערות:
1 לח, ב ↩
2 אלא בדג שמלחו ללא בישול כרש"י. ועיין רשב"א ↩
3 תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז צה, ב ↩
4 שם דף צד, ב. הפר"ח ס"ק כא תמה: 'ויש לתמוה עליו שבתורת הבית הקצר פסק הפך מה שהסכים בתוה"ב הארוך'. אמנם כתב הפרי מגדים בכללים בהוראת או"ה אות ט: *'הנה הרשב"א ז"ל חיבר חידושי הרשב"א על חולין וספר תוה"ב הארוך וספר תוה"ב הקצר ושו"ת. ופשיטא מחידושי הרשב"א לתוה"ב הארוך, לתוה"ב הארוך שומעין. מתוה"ב הארוך לתוה"ב הקצר, לתוה"ב הקצר שומעין, כי שם הוא אליבא דהלכתא'*. ובשפ"ד סי' צב ס"ק יא כתב: 'וכדברי הקצר נקטינן להלכה דחזר מארוך שהוא באחרונה ועיין ב"י סי' ק"ו ותבין שכדברי כן הוא' ↩
5 יו"ד סי' קיג סי"ב ↩
[ח] (הלכה 569)
בהלכה הקודמת ראינו שנחלקו האמוראים לגבי איסור בישולי נכרי בביצה1, ואת דברי הברייתא שיש איסור בישולי בביצה. כמו"כ ראינו את דברי הגמ' לגבי תמרים.
שאלה: מה ההלכה בבישול ביצה ותמרים המרים קצת, האם יש בהם איסור בישול עכו"ם?
תשובה: כתב הרי"ף2: 'וקאמר גאון דלא איפסיקא הלכתא כר' יוחנן אלא בביצה צלויה אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוו להו רבים לגבי יחיד'.
וכן פסק המחבר בשו"ע3: 'ביצה, אעפ"י שראויה לגומעה חיה, אם בשלה עכו"ם, אסור'.
וכן פסק לגבי תמרים4: 'תמרים המרים קצת, שאינם נאכלים אלא על ידי הדחק, אם בשלם עובד כוכבים, אסורים'.
א"כ בביצה ובתמרים למרות שיש אפשרות לאכלם ע"י הדחק, ישנו איסור בישול עכו"ם.
★ ★ ★
שאלה: בהלכה הקודמת למדנו שיש ראשונים שכתבו שדבר הנאכל ע"י הדחק כגון דג גדול מלוח אין בזה בישול עכו"ם, והמחבר הגם שהכריע כאוסרים, אעפ"כ הביא דעה זו בשם יש אומרים, וצ"ב מדוע בדין של ביצה ותמר שגם ניתן לאכילה חי בשעת דחק, לא הביא ג"כ שיש מתירים?
תשובה: בטעם החילוק בין ביצה ותמר, לדג מצינו כמה ביאורים, וכדלקמן:
א) הריטב"א5 כתב: 'וקשה הדבר שהרי לפי הפירוש הנכון טעם אחד לשני המחלוקות אם אכילה כמות שהיא על ידי הדחק שמה אכילה אם לאו, וי"ל דאפ"ל דאפילו הכי ביצה חמורה טפי שכל מעשיה ביד גוי, דאילו דג מליח כבר נעשית בו מליחה בהיתר שהכשירו לאוכלו כמות שהוא מליח ע"י הדחק מיהא, ואפי' מלחו גוי כיון דמליחתו אין בו משום בישול בישולו בהיתר הוא'.
ב) הבית יוסף6 כתב: 'ואע"ג דביצה ראויה לגומעה חיה לא מיקרי נאכל כמות שהוא חי דאין זו אכילה חשובה, וכ"כ התוספות בפרק החולץ (יבמות מו. ד"ה רבי יוחנן)'. וכ"כ הלבוש7.
ג) הב"ח8 כתב: 'ומאי שנא מביצה ותמרים המרים דאעפ"י שגם המה נאכלים למקצת אנשים ע"י דוחק הרבה אסורין לדברי הכל ואין חולק ע"ז וי"ל דכל שהוא חי אם אינו נאכל כמות שהוא חי בלא דוחק לא מקרי נאכל כמות שהוא חי בסתמא ואית ביה משום בישולי גוים אבל כשהוא מבושל אעפ"י שאינו נאכל אלא לקצת אנשים ע"י הדחק הרבה אין בו משום בישולי גוים דלא גרע מנתבשל כמאכל בן דרוסאי דאינו נאכל אלא לקצת אנשים ע"י דחק הרבה ואפילו הכי אין בו משום בישולי גוים כיון שנתבשל ונאכל לקצת אנשים כנ"ל'.
ד) הט"ז9 כתב: 'ביצה כו'. הטעם דאכילה ע"י הדחק היא, ואף ליש מתירין דסי"ב בדגים גדולים מודים כאן ובתמרים המרים דסט"ו שכאן אין נאכלין אלא ע"י דוחק גדול, וכן סיים הטור בהדיא ע"י דוחק גדול'.
א"כ ראינו טעמים שונים מדוע בביצה מחמירים יותר למרות שהיא נאכלת חיה בשעת הדחק: א) כל הכנת הביצה היתה ע"י הגוי. ב) אכילת ביצה חיה איננה אכילה חשובה. ג) שהצד להקל בנאכל ע"י דחק זה רק בדבר מבושל קצת או מעובד. ד) שביצה חיה נאכלת רק בדוחק גדול.
ומטעמים אלו יוצאים נפק"מ לגבי מאכלים שונים10.
הערות:
1 להעיר מהרא"ה בחידושיו על הגמרא בע"ז שם שנראה שביאר את מחלוקת האמוראים בביצה, לגבי 'ביצה צלויה שצלאה' ↩
2 ע"ז טו, ב ↩
3 יו"ד סי' קיג סי"ד ↩
4 סט"ו ↩
5 ע"ז לח, ב, ועד"ז כתב ג"כ הרמב"ן ↩
6 יו"ד סי' קיג ↩
7 שם סי"ד ↩
8 יו"ד סי' קיג ↩
9 יו"ד סי' קיג ס"ק יד, וראה גם לשון הרשב"א בתוה"ב הקצר ש"ז ביחס לתמרים: 'והבינונים שיש קצת אנשים אוכלין אותם כשהן חיין אף הן אסורין לפי שאין נאכלין אלא ע"י דחק גדול'. (אלא שהרשב"א כתב גם לגבי דגים 'דחק גדול') ↩
10 הגם שהמחבר פסק בסתם כמחמירים שהנאכל בדוחק אסור כיון שלא נחשב נאכל חי. אך מ''מ מכיוון שהזכיר גם את דעת המתירים, וי"א (ראה הלכה 457) שהסיבה להזכרתם היא מכיון שניתן לסמוך עליהם עכ"פ בהפסד מרובה או שעת הדחק. *א"כ בטעמים אלו תלוי מה נחשב דומה לביצה, שבו אין להתיר גם בשעת הדחק* ↩
[ט] (הלכה 570)
למדנו בהלכות הקודמות שדבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו איסור בישול עכו"ם
שאלה: אדם שרגיל לאכול משהו חי אך אין זה דבר המקובל, האם לגביו מאכל זה ייחשב נאכל כמו שהוא חי ולא ייאסר עבורו בבישול הגוי?
תשובה: כתב הראב"ן1: 'ודג מליח שבישלו גוי וביצה שצלאה גוי, ואעפ"י שיש בני אדם שאוכלין דג מליח חי וגומעין ביצה חיה, מיהו כיון דרובא דעלמא לא אכלי הכי, אסר להו ר' יוחנן, והלכתא כוותיה. אבל דג קטן מליח כגון הרינגש שבישלו גוי אין בו משום בישול גוים דרובא דעלמא אכלי ליה [בחי] כשהוא יבש, וכל דבר שאוכלין אותו בני אדם, רובן, כמות שהוא בחי אם בישלו גוי אין בו משום בישול גויים, דאמר רב כל שהוא נאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בישול גוים'.
יש אחרונים שלמדו מדבריו2 שהגדרת דבר הנאכל חי היא לפי הנהגת רוב בני האדם, ולא מתחשבים בהנהגת היחיד, וגם אם יחיד אוכל את זה חי עדיין יש בזה בישול עכו"ם.
ומצינו בהגהות אשירי שכתב3: 'רשב"ם פסק כר' יוחנן דמליחתו זהו בישולו הואיל ונאכל כמות שהוא חי, והרינג"ש מותר לנו מפני שאין נאכלין חיים במקומותינו שהרי אנו מבשלין אותם ואוכלין, ולמי שדרכו לאוכלן חיים אסורין'.
ולכאורה נראה מדבריו שכתב: 'ולמי שדרכו לאכלן', שכוונתו שאין היחיד נגרר אחר הרוב4. אך יש שכתבו5 שאין כוונתו ביחס ליחיד, אלא זה בהמשך לדבריו שדן לגבי מקום (וכוונתו במה שכתב: 'מי שדרכו', היינו למקום - שדרכו כך, כלומר שכך רגילות האנשים באותו מקום), ולא לגבי אדם יחיד.
ומצינו בכמה פוסקים שדנו ישירות בשאלה זו וכמ"ש המהריק"ש בספרו שו"ת אהלי יעקב6: 'גרסינן .. כל הנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי עכו"ם .. אי ס"ד דאזלינן לכל חד בתר דעתיה הוה ליה לרב למימר כל שזה אוכלו כשהוא חי וכו' מדקאמר כל הנאכל וכו' ברירא מלתא דבתר אורחייהו דבני אדם אזלינו ולא חיישינן לדעתו של זה .. [ומביא עוד ראיות ומסיים] ועלה בידינו דאזלינן בתר ארחא דעלמא בהכי ולא חיישינן לדעתו של זה דמעיקרא כך היתה גזרת חז"ל כשגזרו לאסור להשוות גזרתם בכל וצור ישראל יצילנו משגיאות'.
עד"ז כתב בפרי חדש7: 'ויש לדקדק בדין דבר נאכל כמות שהוא חי, שאם אדם אינו אוכלו אלא צלי או מבושל, והעולם אוכלים אותו כמות שהוא חי או איפכא, אי אזלינן בתר דידיה או בתר דעלמא, .. וא"כ הכא נמי משמע ודאי אי רובא דעלמא אוכלין אותו כשהוא חי מקרי דבר נאכל כמות שהוא חי ולא משגחינן במיעוטא וכליתנהו דמו ואף לדידהו לית ביה משום בישולי גוים'.
וכ"כ המנחת יעקב בסלת למנחה8: 'ודוקא שנאכל כן לרוב בני אדם דאף אם אדם אחד אכלו חי בטלה דעתו אצל כל אדם, וכ"כ הפר"ח סי' קיג ס"ק ג'.
אך הר"ח אלגאזי בספרו בני חיי9 חלק על הפר"ח וכתב: 'ול"נ דלכל חד וחד בתר דידי' אזלינן והטעם כיון דבישול גוים נאסר משום גזרה שימשוך אחר הגוי ויאכילנו דבר טמא א"כ לא שייך לומר הכא בטלה דעתו דבדבר הנאכל חי שייך הך גזרה, וא"כ אם זה אינו אוכלו חי לא שייך לומר בטלה דעתו כיון דאיכא למיחש דממשיך אבתרי' וכן איפכא'.
וכדבריו כתב גם הג"ר רפאל יעקב מנשה בעין המים10: 'דכיון דגזרת חכמים היתה פן יבואו העם להתקרב עם הגוים ולהתחתן בם ע"י בשול גוים א"כ כל מי ששייך לחוש לו בחשש זה אוסרין עליו וכי מפני שרוב העולם אינן באין בזה לידי חתנות נתיר לזה שיש לחוש עליו שיבא לידי חתנות ע"י בש"ג..'.
החיד"א11 דן בזה בהרחבה, ובתחילה נטה כדעת הסוברים שאין היחיד נגרר אחר כולם ואין אומרים בטלה דעתו וכדעת הבני חיי, אך מסיים שמדברי הראב"ן שהובא לעיל נראה כהפר"ח שהיחיד בטלה דעתו.
ולמעשה נראה שהאחרונים פסקו שהולכים אחר רוב אנשי המקום, והיחיד אינו צריך להחמיר בדבר כאשר עבורו זה לא נאכל חי, ובודאי שאין ליחיד להקל כאשר עבורו זה נאכל חי12.
וכמ"ש חכמת אדם13: 'כללו של דבר הכל הולך אחר המקום מה שדרך לאכול באותו מקום לרוב בני אדם כשהוא חי או שאינו עולה על שולחן מלכים מותר ואם לאו אסור אבל אם הוא אוכל כשהוא חי לא אזלינן בתריה דבטלה דעתיה'.
וערוך השולחן כתב14: 'דבר פשוט הוא דלענין דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי הולכין אחר רוב בני אדם דאם הרוב אין אוכלין מאכל זה כמות שהוא חי אף שהיחיד אוכלו מ"מ אסור גם לאותו יחיד לאכלו מבושל ואם הרוב אוכלין זה כשהוא חי אף שהיחיד אינו יכול לאכלו רק מבושל מ"מ מותר בו דבטלה דעתו אצל כל אדם, וכן פסק אחד מגדולי אחרונים [פר"ח סק"ג]'.15
א"כ למדנו שלגבי הגדרת נאכל חי, נקטו האחרונים שאין מתחשבים בהנהגת היחיד אם הוא אוכלו חי או לא, אלא מה ההנהגה הרגילה והמצויה. מחר נראה מה הדין כאשר יש שינויים ממקום למקום.
--------------
הערות:
1 ע"ז סי' שג ↩
2 ראה שיו"ב יו"ד סי' קיג אות א. אך לכאורה יתכן לפרש את הראב"ן שכוונתו לבאר מה הדין לרוב העולם, שאין להם לחשוש למיעוט. אך אולי ס"ל שהיחיד עצמו יש לו לחוש ↩
3 ע"ז פ"ב סי' לד ↩
4 ראה דברי הבני חיי בהערה הבאה ↩
5 פר"ח: 'וההיא הגהת אשירי שהבאתי אתראי נינהו', אך כתב הבני חיי: 'מ"ש הפר"ח דההיא דהגהת אשירי אתראי נינהו לא משמע כן מדברי הג"א מלישנא שכתב ולמי שדרכו לאכלו כמו שהוא חי משמע דלא מיירי באתראי אלא לכל חד וחד בתר דידי' אזלינן' ↩
6 סי' נח ↩
7 יו"ד סי' קיג ס"ק ג ↩
8 כלל עה סט"ז ↩
9 יו"ד סי' קיג ↩
10 סי' קיג סוף אות א ↩
11 שיו"ב שם ↩
12 אמנם יתכן שחלק מהפוסקים שכתבו שאין אומרים על היחיד בטלה דעתו התכוונו רק להחמיר על היחיד באם אצלו הוא אינו נאכל חי, ולא להקל עליו באם אצלו הוא נאכל חי. ויתכן שחלק מהפוסקים שכתבו שדעת היחיד בטלה התכוונו להתיר רק שאין לו להקל כאשר הוא אוכלו חי, אך למעשה נראה שהאחרונים נקטו שגם להקל אומרים בטלה דעתו ↩
13 שער או"ה כלל סו ס"ד ↩
14 יו"ד סי' קיג סי"ב ↩
15 וראה שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' צג: 'האמת דרוב הפוסקים הכריעו כהפר"ח' ↩
[י] (הלכה 571)
בהלכה הקודמת למדנו שבהגדרת נאכל חי, איננו מתחשבים בהנהגת איש פרטי, אלא לפי ההנהגה הכללית.
שאלה: דבר מאכל שברוב העולם אינו נאכל חי, אך במקום מסויים כן, האם באותו מקום לא יהי' בישול עכו"ם?
תשובה: כתב הפרי חדש1: '.. וראיתי בהגהת אשירי שכתב בפרק אין מעמידין [ע"ז פ"ב סי' לד] וז"ל רשב"ם פסק כר' יוחנן [שם לח, ב] דמליחתו זהו בישולו הואיל ונאכל כמות שהוא חי והרינג"ש מותר לנו מפני שאין נאכלין חיים במקומותינו שהרי אנו מבשלין אותם ואוכלין ולמי שדרכו לאוכלן חיים אסורין ע"כ .. וההיא הגהת אשירי שהבאתי אתראי נינהו, ואי הוה ברירא מילתא שבמקומות דשכיחי ההרינג"ש רובן אוכלים אותן כשהם חיים הוי ליה למיזל בתר רובא דעלמא דאף באתרא אמרינן דבטלה דעתו לגבי רובא דעלמא וכדאיתא בפרק המצניע [שם צב, ב] גבי אנשי הוצל. ובריש פרק בכל מערבין [עירובין כט, ב] נמי פרכינן ופרסאי הוו רובא דעלמא, ובבל הויא רובא דעלמא [שם כח, א], אלמא דאף באתראי אמרינן בטלה דעתן. אלא דבעל הגהת אשירי לא קם עלה דמילתא שפיר הי מינייהו הוי רובא, וכיון שיש מקומות שאין נאכלין חיים ויש מקומות שדרכן לאוכלן חיים כל חד וחד כי אתריה וכדוכתיה ליקום ולא מיבטלי אהדדי כיון דלא ידיע הי מינייהו הוי רובא'. וכמה מהאחרונים העתיקו את הפר"ח להלכה2.
א"כ לשיטת הפר"ח וסיעתו לא רק שיחיד בטל לגבי הנהגת הכלל, אלא יתירה מכך גם הנהגת מקום מסויים מתבטלת ביחס להנהגת רוב המקומות, אא"כ אין רוב או שלא ידוע מה הרוב אלא כל מקום נוהג אחרת, שאז כל מקום הולך כמנהגו.
אמנם כמה מהאחרונים חלקו על הפר"ח על מ"ש שגם הנהגה של כל תושבי עיר אחת בטלה להנהגת רוב העולם, אלא כל עיר ועיר דנים אותם בפני עצמם, כמ"ש החיד"א3 להקשות על הפר"ח מדברי הריטב"א: 'איברא דממ"ש הריטב"א בחידושי עירובין על דף כ"ח ע"א נראה בצד מה הפך דברי הרב פרי חדש, דשם העלה הריטב"א דאם המנהג משונה אפילו נהגו אל מקום אחד בטלה דעתם, ואם אין המנהג משונה והיו יכולים לנהגו בשאר מקומות, אז היכא דנהוג נהוג, אי הוי אתרא. ואי המנהג יפה וראוי - אותו המקום הוי רובא דעלמא. ומנהג איש ומשפחה לא חשיב וכו'. וכתב על זה, אשר הורם תרומה טהורה מדברי רבותיו ז"ל. זהו תורף דבריו. ע"ש באורך. ובתוספות בשבת דף צ"ב (ע"ב ד"ה ואת"ל). ולפ"ז במנהג שאינו משונה, אמרינן היכא דנהוג. וזה נראה דלא כמסקנת הרב פר"ח4, דדחיק ומוקי דברי הגהות אשרי דלא קים ליה איזה מנהג רובא. וכמש"ל'.
וכ"כ ערוך השולחן5: 'אבל אם מדינה אחת אוכלה כשהיא חיה ומדינה אחרת אין אוכלין אותה רק מבושל אין נבטלין זה לזה [עי' תוס' שבת צ"ב ב ד"ה ואת"ל ועירובין כ"ח ד"ה ובבל ודו"ק]'.
★ ★ ★
שאלה: מי שבמקומו המאכל אינו נאכל חי, אלא שנסע למדינה שבה זה נאכל חי האם בהיותו במדינה ההיא זה יהי' מותר?
תשובה: כתב בשבט הלוי6: 'ואשר שאל בסוחר שנוסע בקביעות למדינת יאפאן במקומות שהתושבים אוכלים דג חי ושואל האם בהיותו שם שרי לי' לאכול דג מבושל ע"י נכרי כיון שבאותו מקום נאכל כמו שהוא חי או שנדון כפי המקום שיצא משם ובמקומינו איכא בשול עכו"ם בדגים. בעניותי דבר זה נוטה לאיסור דלא מבעיא לדעת הגאון בני חיי שבדרכי תשובה יו"ד סי' קי"ג ס"ק ג שחולק על הפר"ח שהי' דעתו דאזלינן בתר רוב העולם ואין מקום אחד קובע ודעת הבני חיי דאזלינן בתר כל אדם בדידי' עצמו אם דרכו לאכל חי א"כ נוסע זה הרי לא דרכו לאכל חי ואיכא בשול גוי, אלא גם להפר"ח מכ"מ אזלינן בתר רובא דעלמא ורובא דעלמא אין אוכלים חי. ואפילו נימא לחלק בין אתרא למדינה, ובמדינה אין הולכים בתר רובא דעלמא, וכמש"כ בס' ערוה"ש שם סי' י"ב ועתוס' שבת צ"ב ע"ב ועוד, היינו דאין מדינת יאפאן בטלה לרוב העולם כיון דמדינה שלמה אוכלים כשהוא חי, אבל עדין אין זה אומר דאם רוב רובא דעלמא אין אוכלים חי ובא אחד באופן זמני למדינה שאוכלים חי פשיטא דאין לו היתר בשול גוי חדא דהוא עצמו אינו אוכל חי ועוד רובא דעלמא, מלבד הסברא דחומרא מקום שיצא משם, וגם לבי אומר דגם ביאפאן אין זה כל המדינה ואולי רק אתרא, וגם מן הסתם יש הנוהגים כך ויש הנוהגים כך באופן דלא ראיתי מקום להתיר'.
א"כ בעיר שיש בה מנהג ברור לגבי מאכל מסוים שהוא נאכל חי, אין בו משום בישול עכו"ם במקום זה, למרות שבמקומות אחרים, אין הוא נאכל חי, אפילו אם הם הרוב. אך אורח שבעירו אין זה נאכל חי, גם כשהוא מגיע לעיר שזה כן נאכל חי, אין לו להקל ולאכול את זה בבישול עכו"ם.
--------------
הערות:
1 יו"ד סי' קיג ס"ק ג ↩
2 ראה לחם הפנים (להרב משה יקותיאל קופמן כץ) סי' קיג ס"ק ב. בית לחם יהודה (להרב צבי הירש בן עזריאל) ס"ק ב. ועוד. וראה מ"ש הרב נפתלי הירץ לנדא בחקר הלכה אות ב דיני בישולי עכו"ם סק"ב. פסקים ותשובות סי' קיג הערה 12 ↩
3 שיו"ב יו"ד סי' קיג ס"ק א ↩
4 וראה בבסלת למנחה על התורת חטאת (כלל עה סט"ז): '.. ואם יש שני מקומות באחד אוכלין חיין ובאחד אין אוכלין הדין בכל אחד כמנהגו ועי' בשבת דף צב בתוספות שם ד"ה ואנשי הוצל ודו"ק', ולא חילק באם יש מנהג שהוא רוב העולם. וראה גם חכמ"א שער או"ה כלל סו ס"ד. שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' סז. וראה גם בשבט הלוי דלקמן ↩
5 יו"ד סי' קיג סי"ב ↩
6 ח"ט סי' קסג ↩
[יא] (הלכה 572)
שאלה: האם אדם חשוב צריך להחמיר גם בדבר ה'נאכל כמות שהוא חי'?
תשובה: הגמרא במסכת שבת1 אומרת: 'אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: אטמין לי צונן, ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שמע רבי אמי ואיקפד. אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד? כרבוותיה עביד, חדא כרב וחדא כשמואל. כשמואל - דאמר ר"י אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן. כרב - דאמר רב שמואל בר ר"י אמר רב: כל שהוא נאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בשולי נכרים. והוא סבר: אדם חשוב שאני [שהרואה אותו שהוא מיקל - עומד ומיקל יותר. רש"י]2'.
ובמסכת מועד קטן3 נאמר: 'רבי יהודה נשיאה .. ואשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. שמע רבי אמי איקפד. אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד? .. אי משום דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה - הא אמר שמואל בר"י אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי נכרים! - אדם חשוב שאני'.
וכתב הרבינו חננאל בשבת שם: 'ואסיקנא אע"ג דקיי"ל דשרי להטמין את הצונן וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים. אדם חשוב לא איבעי ליה למיעבד הכי'.
והרי"ף4 והרא"ש5 הביאו את הגמרא הזו, ולכאורה סברו שכן ההלכה.
וכ"נ מדברי התשב"ץ6 שכתב: 'אבל עם היותם מותרים לגמרי לא מלאני לבי לאכול מהם משום דאשכחן בפ' במה טומנין דאמרינן התם .. והוא סבר אדם חשוב שאני ע"כ .. שבכל אלו הדברים של עכו"ם כדי להתרחק ממעשיהם ומחקותיהם ראוי לכל אדם חשוב לקדש עצמו במותר לו וכ"ש בדברי' שאינן נאכלין אלא משום תענוג ויקל לאחרי' ויחמיר לעצמו'.
אלא שהרמב"ם הטור והמחבר בשו"ע השמיטו מימרא זו, ונחלקו המפרשים, כיצד לפסוק, ובטעם ההשמטה:
א) יש שנקטו שכך ההלכה, ולכן תמהו למה לא הובא וכמו שתמה הב"ח7: '.. ומייתי לה הרי"ף והרא"ש לשם .. ואיכא לתמוה למה לא כתבו רבינו'.
הש"ך8 כתב בביאור קושיית הב"ח: 'ולי נראה דלא הוצרכו לכותבו משום דמלתא דפשיטא היא דאדם חשוב ירחיק עצמו בכל מאי שיוכל וכן צ"ל לדעת הרמב"ם והט"ו בסי' קי"ג שלא כתבו הא דאיתא בש"ס דאדם חשוב אסור בבשולי עכו"ם אף בדבר שנאכל כמות שהוא חי ..'9.
ב) מאידך יש שכתבו שסיבת ההשמטה היא מכיון שגמרא זו איננה להלכה, וכמ"ש הקרבן נתנאל על הרא"ש שם10: 'הש"ס מיישב דעת ר' אמי מה שהקפיד בתחלה. אבל אחר שאמר ליה רב יוסף שתרווייהו כרבוותא עביד והם לא חלקו בין אדם חשוב הודה ר"א לדבריו. ומש"ה הטור והרמב"ם לא חלקו בזה וכ"ה בכנה"ג ובמ"א11'.
וכתב היד דוד12 שאדרבה זו הסיבה שהרי"ף והרא"ש הביאו גמרא זו: 'והפוסקי' השמיטוה, את כאן לענין שבת, וביו"ד לענין בשולי גוים, ואע"ג דהרי"ף והרא"ש הביאו, סברו דלהכי הביאו, לאשמועינן דאפי' אדם חשוב א"צ להחמיר, דהלכה כרב נחמן וכרבי יוסף'.
וכ"כ פרי חדש13: 'ומ"מ מסתברא דקיי"ל כותיה דרב נחמן, חדא דמעשה רב, ועוד דאשכחינן לרבי יהודה נשיאה נמי דאשתי מיא דאחים קפילא ארמאה כדאיתא בפ"ב דמו"ק והוי ליה רבי אמי יחידאה לגבייהו, ולאפוקי מהב"ח שתמה על הטור למה השמיט דין זה דאדם חשוב שאני. והש"ך כתב לקמן בסי' קנ"ב שלא הוצרכו לכתבו הרמב"ם והטור לפי שפשוט הוא, וכ"ז אינו מחוור אלא העיקר שלא כתבוהו לפי שהדבר ברור להתיר אפילו לאדם חשוב וכדכתיבנא'14.
והמנחת יעקב15 כתב: 'ואפ"ל דדעת הטור והש"ע דאף דבזמן הש"ס ראוי לאדם חשוב להחמיר כי היכי דלא להקל יותר מ"מ עכשיו אין חוששין לזה .. וא"כ הא דצריך אדם חשוב לאחמורי היינו דוקא בזמן הש"ס דהיו ג"כ מחמירין במקום שאינן בני תורה משא"כ בזה"ז לא חיישינן לטעות .. והטעם צ"ל דאף דלא אכשור דרי מ"מ בזמן הש"ס היה יותר מוחזקים לאינן בני תורה לפי שכל גרסתם היה על פה ולא היתה סדורה לפניהם כמו עכשיו שנתפשטו ונדפסו הספרים לפנינו כש"ע כנ"ל ליישב דעת הפוסקים ..'.
אך מצינו בדברי האריז"ל16 שמי שרוצה להיות חסיד יש לו להחמיר וכתב את זה לגבי דבר שאינו עולה על שלחן מלכים, אלא שהביא 'עכ"ז לא גרעי' מההוא גברא דלא אתחזי ליה אליהו ז"ל משום דשתה מים דאחים ליה קפילא ארמאה'. ועפ"ז כתב החיד"א שיש להחמיר17.
א"כ ראינו שיש מהפוסקים שכתבו שאדם חשוב יש לו להקפיד גם בדבר שנאכל חי, ואפילו מים שהרתיח גוי18.
--------------
הערות:
1 נא, א ↩
2 וז"ל הריטב"א: 'אדם חשוב שאני. *פירוש שיש לו להחמיר [לפנים] משורת הדין בדבר שנראה לבני אדם שיש בו איסור כדי שלא יבא הרואה להקל יותר, וזה כלל גדול'*. וראה גם במאירי שם. וראה כנה"ג הגב"י יו"ד סי' קיג שי"ל: 'שסובר רבי אמי דהני תרי לישני [מה נאסר בבישול עכו"ם] פליגי, וס"ל ללישנא בתרא דכל שעולה עש"מ אעפ"י שנאכל כמות שהוא חי יש בו משום ב"ג' ↩
3 יב, ב ↩
4 שבת כג, ב ↩
5 שבת פ"ד סי' יב ↩
6 ח"א סי' פט הובא בב"י סי' קיג כא. וראה גם ח"ג סי' יא. (וראה באר שבע שו"ת סי' מח. שו"ת דברי יוסף סי' מה) ↩
7 יו"ד סי' קיג, וראה גם סי' קיד א בסופו ↩
8 יו"ד סי' קנב ס"ק ב ↩
9 וכ"פ המהריק"ש ערך לחם יו"ד סי' קיג ס"א. וכ"כ במזמור לדוד קז, א. וראה גם שו"ת שבט הלוי ח"ו סי קח ↩
10 אות ש ↩
11 אך ראה בתוספת שבת סי' רנד סקי"ז שכתב שאין ללמוד מהיתר המג"א (וכ"ה באדה"ז) בהטמנה לגבי בישול עכו"ם ↩
12 מהדו"ב שבת נא, א ↩
13 יו"ד סי' קיג ס"ק ג ↩
14 ועד"ז כתב הדגול מרבבה יו"ד סי' קיג ס"א. וראה גם כנה"ג שם ↩
15 כלל עה ס"ק ל. אך ראה מ"ש החיד"א בברכ"י חו"מ סי"ז ס"ק כג ↩
16 שער המצוות פר' וילך ↩
17 בשיו"ב שם. וראה גם כה"ח סי' קיג ס"ק יב ↩
18 וראה המסופר לגבי הנהגת הרבי הרש"ב שהקפיד לא לשתות מים ממיחם של גוי, ומעשה עם הרה"ח ר' איטשע מתמיד (הורביץ) בספר יראת ה' אוצרו עמ' 76 ↩
[יב] (הלכה 573)
שאלה: מה הדין כשגוי בישל תבשיל מעורב, שחלק מהדברים נאכלים חיים וחלק אינם נאכלים חיים?
תשובה: הגמרא במסכת עבודה זרה1 אומרת: 'אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים - אין בהן משום בישולי עכו"ם. אמר רב יוסף: אם צלאן עכו"ם - סומך ישראל עליהם משום עירובי תבשילין, ואי עבדינהו עכו"ם כסא דהרסנא [=טיגן במורייס שומן דגים עם קמח. רש"י] - אסור. פשיטא! מהו דתימא הרסנא עיקר [=ואותו מורייס נאכל כמות שהוא חי ושרי. רש"י], קמ"ל קימחא עיקר [=ויש בו משום בשולי עכו"ם שהקמח אינו נאכל חי. רש"י]'.
וכתב ספר התרומה2: 'ואומר מורי רבינו דכיון דהביצים הן בטלים ואינן בעין והעיסה עיקר שהרי מברכים עליה המוציא לחם מן הארץ להכי אין איסור בשולי עכו"ם בבצים וכדאמרינן פרק אין מעמידין כסא דהרסנא יש בו משום בשולי עכו"ם פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר ושרי קמ"ל קמחא עיקר ואסור אלמא אי הוה הרסנא עיקר אין איסור בקמח כיון שאין עיקר'.
וכ"כ הרשב"א3: 'דבר הנאכל כמות שהוא חי שנתערב עם דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ובשלן עו"ג, רואין אם עיקר התבשיל מן הדברים שיש בהם משום בישולי עו"ג הרי זה אסור, ואם עקרו מן הדברים שאין בהם משום בשול עו"ג הרי זה מותר, לעולם הולכין אחר העיקר ומניחן את הטפל בין להקל בין להחמיר. ולפיכך הרסנא שעושין לדגים והוא מציר דגים הנאכל כמו שהוא חי ומקמח הרי זה אסור שאין הציר עיקר אלא הקמח וכן כל כיו"ב. ואותן לחמין שעושין בתבלין וטחים פניהם בבצים לנוי הרי אלו מותרין, שהלחמים עיקר והם מותרין שלחמי הפלטר הם, וביצה שעליהם טפילה היא להם'.
וכ"כ עוד ראשונים, וכמבואר בריטב"א4, והטור5, והתשב"ץ6.
ולהלכה כתב המחבר7: 'עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ובישלם העכו"ם, אם העיקר מדבר שיש בו משום בישולי עכו"ם, אסור. ואם לאו, מותר'.
וביאר הדרכי תשובה8: 'וזה דוקא היכא שלא ניכר בתוך התבשיל הדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אבל אם ניכר הדבר שאינו נאכל כשהוא חי אסור וכמש"ל בסעיף שאח"ז בירקות שנאכלין חיין שבשלן עם בשר והוא פשוט'9.
[אמנם נחלקו המחבר והרמ"א10 לגבי ביצים שמורחים על החלה לנוי שהמחבר עפ"י הרשב"א שהובא לעיל התיר, והרמ"א עפ"י ראשונים אחרים החמיר, כלומר לדעת הרמ"א באופן שזה ניכר תמיד יהי' אסור, אך כאן גם המחבר יאסור כיון שמדובר בדברים שאינם דווקא לנוי, ועל כן באם הם ניכרים, נאסרים].
וכתב הרב יאודה אשכנזי בקהל יאודה11 הובא בדרכ"ת12: 'ואפי' לכתחלה מותר לערבם ולבטלם13 ואין כאן משום ביטול איסור לכתחלה'.
★ ★ ★
שאלה: כיצד מגדירים עיקר וטפל?
תשובה: מבואר בתוספות14 הובא בט"ז וש"ך15 שדין בישול עכו"ם לענין זה הוא כדין ברכה ראשונה: 'ועוד יש טעם אחר להתיר השכר דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דכי היכי דהתבואה בטלה לגבי המים לענין ברכת שהכל נהיה בדברו ה"נ היא בטלה לענין איסור בישול' וכן מבואר בפר"ח16.
וכ"כ הפרי תואר17: 'ובהיכא דהוי בתערובות מה' מינים הם עיקר כדקיי"ל לענין ברכות ולמאי דאסיקנא דהלכתא כדעת הרמב"ם ותוס' והר"ן דחטים אינם נאכלין כמות שהן חיין כל דאית בי' מכל ה' המינים אסור הגם דתערובתו מרובה ממנו'.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין כשב' המינים עיקר בתבשיל?
תשובה: כתב הבית שלמה18: 'וכוונת התוס' והרא"ש (בע"ז) לענין השכר הוא פשוט, משום דלעולם אם בישל יחד דברים שיש בהם משום בישולי עכו"ם עם דברים שאין בהם משום בישולי נכרים, אזלינן אחר העיקר כמבואר בש"ע (סי' קיג ס"ב). ובכל הדברים ודאי דהרוב הוא העיקר'.
ודבריו הם עפ"י הכלל הקודם שהולכים לענין ברכה ראשונה, וכמבואר במג"א19: 'וכל שהוא הרוב הוא העיקר'. וכ"כ אדמו"ר הזקן20: 'או אפילו שניהם עיקר אלא שהאחד מרובה והאחד מועט שהרוב נחשב עיקר והמועט טפל'.
אמנם כתב הערוך השולחן21 לדייק מדברי המחבר: 'ומלשון זה משמע דאם שניהם שוים בעיקר מותר דכיון דאיסור קל הוא מותר גם במחצה על מחצה'.
הערות:
1 לח, א ↩
2 הל' או"ה סי' כח ↩
3 תוה"ב הקצר ב"ג ש"ז צה, א ↩
4 ע"ז לח, א ↩
5 יו"ד סי' קיג ↩
6 שו"ת ח"א סי' פט ↩
7 שו"ע יו"ד סי' קיג ס"ב ↩
8 סי' קיג ס"ק כב ↩
9 ולהעיר ממ"ש הפרי תואר סי' קיב ס"ק ט. אך ראה פסקים ותשובות סי' קיג אות י הערה 122 ↩
10 סי' קיב ס"ו ↩
11 יו"ד סי' קיג ס"ב (מד, א) ↩
12 סי' קיג ס"ק יח ↩
13 היינו קודם בישול הגוי. אך אם עירבב אחרי שבישל הגוי זהו דין אחר ויתבאר בהמשך בעז"ה ↩
14 ע"ז לא, ב ↩
15 סי' קיד ס"ק א ↩
16 סי' קיב ס"ק יז ↩
17 סי' קיג ס"ק ד ↩
18 שו"ת חיו"ד ח"א סי' קעח ↩
19 או"ח סי' ריב ס"ק א ↩
20 או"ח סי' ריב ס"א ↩
21 יו"ד סי' קיג סי"ד ↩
[יג] (הלכה 574)
למדנו בהלכה מספר 566 את הגמרא1 שאומרת: 'אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים'. וראינו שכך נפסק להלכה שאיסור בישול עכו"ם הוא רק במאכל שעולה על שלחן מלכים ללפת בו הפת'.
שאלה: מה סיבת ההיתר בדבר שאינו עולה על שלחן מלכים?
תשובה: כתב הרמב"ם2: 'במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו"ם אף על פי שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא בהן, שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו'.
וז"ל הרא"ה3: 'פירוש כל דבר שאינו חשוב שאין מינו עולה על שלחן מלכים לא גזרו בו, דכיון דלא חשוב לא שייך ביה חתנות וקרובי דעתא'. וכעי"ז כתבו עוד ראשונים4.
★ ★ ★
שאלה: מה ההגדרה של עולה על שלחן מלכים?
תשובה: כתב הדרכי תשובה5: שלחן מלכים. הנה בתורת חטאת שם דין י"א כ' בלשונו על שלחן מלכים עכו"ם וכן ראיתי במנח"י שם ס"ק ל"א שכ' וז"ל 'וכן שמעתי שעכשיו ערבסי"ן עולה על שלחן מלכים עכו"ם', ומבואר מדבריהם דפשוט דהעיקר תלוי בשלחן מלכי עכו"ם ואם אינו עולה על שלחן מלכי עכו"ם, אף שעולה על שלחן מלכי ישראל מותר, וכן להיפוך אם עולה על שלחן מלכי עכו"ם, אף שעל שלחן מלכי ישראל אינו עולה אסור. אמנם למעשה צ"ע כי לא ראיתי לשום מחבר מגדולי האחרונים שיכתבו כן להדיא וגם הרמ"א בעצמו בשו"ע וכל נושאי כלי השו"ע לא הזכירו שום דבר מזה שצריך שיעלה עש"מ עכו"ם דייקא וצ"ע'6.
אלא שלמעשה בלאו הכי אין נ"מ בנידון זה וכפי שיתבאר בשאלה הבאה.
★ ★ ★
שאלה: האם הכוונה דווקא למלכים ממש?
תשובה: כתב או"ה הארוך7: 'ועולה על השלחן שרים ללפת בו הפת'.
וכ"כ הרח"ו בשם האריז"ל8: 'אבל האפוני' מן הדין אסורי' מפני שקליות שלהם עולים על שלחן מלכים והשרים של המקומות עושי' אותם קליות, ולאו דוקא מלכים אלא כיון שעולים על שלחן השרים אסורים'.
והאחרונים כתבו את זה לדינא כמ"ש הכנסת הגדולה9: 'ובמנהגי הרב המקובל האלהי כמה"רר יצחק אשכנזי ז"ל כתוב, צריך ליזהר שלא לאכול תורמוסי' המתוקי מן הגוי' כי אע"פי שאין עולי' על שלחן מלכים, השרים אוכלים אותם ע"כ'10.
וכ"כ החיד"א בשיו"ב11: 'לאו דוקא מלכים, אלא אפילו עולה על שלחן שרים שבארץ ההיא אסור. רבינו האר"י זצ"ל בשער המצות פרשת עקב. ועמ"ש בספר נגיד ומצוה מהר"י צמח בסוד12 הלא שרי יחדיו מלכים. ע"ש'.
ובשו"ת חיים שאל13: 'יש להסתפק באפונים קלוים ע"י גוי שבאו מתונס לליוורנו לדעת רבינו האר"י זצ"ל שלא היה אוכלם משום בשולי גוים דאף אם אינם עולים על שלחן מלכים עולין על שלחן שרים וסי' הלא שרי יחדיו מלכים. ובליוורנו אינן עולים על שלחן שרים ואפי' על שלחן הדיוטות מספ"ל אי בליוורנו שרו לדעת רבינו האר"י זצ"ל ויש לצדד בדבר ועיין מה שרמזתי לענין נאכל כמות שהוא חי אי בטלה דעתו ולענין המקומות בספרי הקטן מח"ב א"א סי' רנ"ד .. ובמאי דקמן דעתי נוטה לאסור'.
וכ"כ הבן איש חי14: 'והא דבעינן עולה על שלחן מלכים לאו דוקא מלכים, אלא אפילו על שלחן שרים שבארץ ההיא נמי אסור .. וכן סבר רבינו האר"י ז"ל'.
ובכוונת 'שרים' כתב כף החיים15: 'ור"ל אנשים חשובים שראוי מאכל זה לתת לפניהם'.
א"כ חכמים אסרו משום בישול עכו"ם דבר העולה על שלחן מלכים, וטעם האיסור הוא משום קירוב וחתנות ולכן אסרו רק דברים חשובים שמזמינים לאכול אותם, ואין הכוונה דווקא למלכים ממש, אלא מה שמגישים לפני אנשים חשובים נכלל בזה.
בהלכה הבאה נדון כיצד מגדירים את הדברים העולים על שלחן מלכים במציאות של ימינו.
הערות:
1 ע"ז לח, א ↩
2 הל' מאכ"א פי"ז הט"ו. הובא בב"י ובט"ז סי' קיג ס"ק א ↩
3 ע"ז לח, א ↩
4 הרשב"א בתוה"ב ב"ג ש"ז. הנמוק"י ורבינו יהנותן מלוניל ומאירי ע"ז שם ↩
5 יו"ד סי' קיג ס"ק י ↩
6 בפסקים ותשובות סי' קיג הערה 25 כתב: ובחנם נדחק, כי תיבת עכו"ם נוספה ע"י הצנזורה, ואינה מופיעה בתו"ח דפו"ר (קראקא שכט) ↩
7 שער מג סי' ב ↩
8 שער המצוות פרשת וילך ↩
9 הגב"י יו"ד סי' קיג אות כה ↩
10 בקהל יאודה סי' קיג מד, א העיר על הכנה"ג: אולי כוונתו לומר דאף דהיתר התורמוסין מפורש בגמרא היינו דוקא בזמנם שלא הי' עולה על שלחן מלכים, ומ"מ יש לתמוה עליו שאע"פ שעולין, כל שאינם עולין ללפת בו את הפת שרו ואולי חשיב להו כמו פרפרת העולה משום קינוח סעודה' ↩
11 יו"ד סי' קיג ס"ק ב ועד"ז כתב בס"ק ו ↩
12 עפ"י ישעיהו פ"י פ"ח ↩
13 ח"א סי' עד ס"ו ↩
14 ש"ב פרשת חקת ס"ט ↩
15 יו"ד סי' קיג ס"ק ב ↩
[יד] (הלכה 575)
בהלכה הקודמת למדנו שדברים שמגישים לפני אנשים חשובים הם בכלל התנאי של עולה על שלחן מלכים.
שאלה: למעשה מה נחשב דברים שמגישים לאנשים חשובים?
תשובה: בהגדרת דבר שעולה על שלחן מלכים מצינו בכמה פוסקים שכתבו שזה צריך להיות דבר שמגישים בסעודה חשובה1, אלא שבזה עצמו מצינו דעות שונות בין פוסקי זמננו, וכדלקמן:
יש פוסקים שביארו שהכוונה לדברים שמקובל להגיש במסעדות וסעודות מצוה, וכמ"ש בשו"ת שבט הקהתי2: 'ולגבי הגדר מה נקרא 'עולה על שולחן מלכים', נראה דאין לקבוע הגדר על פי המאכלים שמחלקים במלון, משום דבמלון מחלקים ג"כ מאכלים שאינם חשובים כ"כ, דכל מה שאדם אוכל בביתו מחלקים במלון כדי שירגיש בהסעודות והארוחות שאוכל כאילו הוא בבית. אבל יש לקבוע הגדר של 'עולה על שולחן מלכים' כגון מה שמחלקים במסעדה למי שנכנס לאכול שם ארוחה, או מה שמחלקים בסעודות ברית או שאר סעודות מצוה שמזמנים אנשים חשובים, מה שמחלקים שם זה קובע מה נקרא 'עולה על שולחן מלכים''.
וכתב בשו"ת חבל נחלתו3: 'בימינו כל המוגש במסעדה מכובדת או בסעודות שמחה גדולות ה"ה בבחי' 'עולה על שולחן מלכים'.
ויש שכתב4 לבאר יסוד זה: 'ובפשטות נ"ל שסעודה חשובה היא כגון סעודת נישואין שמגישים בה דברים נכבדים שראוי לכבד בהם, וכן בשאר סעודות הנעשות בשמחות, משום שדרגת חשיבות המאכלים הנאכלים שם קבועה ואינה משתנה, כאותם הנאכלים למלכים בצורה קבועה, ולא מגישים שם דברים שאינם ראויים'.
א"כ לפי גישה זו מה שמגישים במסעדה חשובה או בסעודת נישואין וכדומה, נחשב כמאכל 'שעולה על שלחן מלכים', ורק דבר שבגלל פחיתותו אין מגישים אותו בסעודה חשובה או בסעודת נישואין אין זה מאכל חשוב ולא נאסר בבישול עכו"ם.
מאידך יש שכתבו5 שמה שמקובל6 לומר שדברים שמגישים בחתונה זה נחשב לעולה על שלחן מלכים, הוא טעות: 'ולא אדע מי גילה להם סוד זה, דבר שאין לו שום מקור כלל וכלל ואדרבה מבואר ברמב"ם להיפך דהגדר הוא מה שהמלך אוכל בשלחנו לסעודת היום שלו הוא בדרגה אחת עם מה שאדם פרטי 'מזמין חברו עליו' ולא בעינן שיהא המאכל בתכלית החשיבות עד שיגישהו בסעודת החתונה. ולכן פשוט וברור לענ"ד דמה שאנו אוכלים בסעודת שבת .. בכלל עולה על שלחן מלכים הוא דודאי אנו מזמינים את חברינו להשתתף עמנו בסעודות אלו ..'. ומביא ראיה מדברי האיסור והיתר7 שכתב שגם דבר שאין ראוי ליתן לפני אורחים נכבדים נאסר בבישול עכו"ם.
א"כ ראינו שכל דבר חשוב שמלך או אדם נכבד אוכלו לסעודתו הפרטית (גם אם אין זה סעודה חשובה עבור המלך להזמין את אורחיו הנכבדים) הוא דבר שאדם מזמין חבירו לזה ונאסר בבישול עכו"ם שמא יזמינו ויסעוד איתו ויתקרב אליו.
הערות:
1 ו, רעד, ד ↩
2 ח"ט, סי' כז ↩
3 שולחן מלכים ש"ג, ז, ב ↩
4 ראה שו"ת מחזה אליהו ח"ב סי' מא אות א, וראה כרם אפרים קיג, ב, ב. משמרת הבית בישולי עכו"ם (קארפ) פ"ב דין יג ↩
5 להעיר ממ"ש בקובץ מבית לוי הל' בישולי עכו"ם, כללי האיסור ג: 'ויש לדעת דהגדרת .. דבר מאכל שעולה על שולחן מלכים תלוי במציאות, והיא משתנית לפי המקום והזמן. *וכהיום כמעט ואין בנמצא דבר שאינו עולה על שלחן מלכים*. ויש העושים שקר בנפשם ומתירים את האסור שלא כדין' ↩
6 שער מג כלל ב הובא בש"ך ס"ק ב ↩
[טו] (הלכה 576)
שאלה: האם האיסור בעולה על שולחן מלכים או דווקא בדברים שמלפתים בהם את הפת?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1 אומרת: 'אמר רב שמואל ב"ר יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישול גויים'.
וכתב הרשב"א2: 'אלא דקשיא לי דבכולהו נוסחאי הכי אית בהו כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת את הפת וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל (ע"ז יד, ב) וא"כ היאך איפשר לומר דדייסא עולה על שולחן מלכים ללפת והא אמרינן בעלמא (ביצה טז, א) הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן כלומר שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן לא בעינן שעולים על שולחן מלכים ללפת אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול יש בהם משום בישולי נכרים. והילכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואסירא אליבא דפומבדיתאי דאמרי כל שאינו עולה על שולחן מלכים'.
אך מאידך הריטב"א על הגמרא שם כתב: 'וקשה טובא היאך נוכל לומר דדייסא עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת לגירסא דידן או לאכול בו את הפת לגירסת רבינו אלפסי ז"ל, דהא אפילו הדיוט אינו מלפת בו וכדאמרינן בעלמא (ביצה טז, א) בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא, ויש שהיו מתרצין דאדרבא כיון דאפילו הדיוט אין מלפת בו את הפת [יש בו משום בישולי גוים, דהא דאמרינן כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת] אין בו משום בשולי גוים הני מילי בדברים שאחרים מלפתין בו את הפת, אבל דברים שאין אחרים מלפתין אלא שאוכלים אותן בפני עצמן כגון דייסא, גם הוא עולה על שלחן מלכים כן ויש בו משום בשולי גוים, ואין זה מספיק בעיני דסוף סוף כיון דכללא דנהרדעא הוא שכל שעולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת מה ענין דייסא לכאן, לכך הנכון שאף דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים, וללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנא בתרא אין בו משום בשולי גוים, דאע"ג דחיטים חזו לכוס אנן אכילה כמות שהוא חי בעינן'.
המאירי שם הביא גם בדבריו את שני האופנים: 'ואעפ"י שעליה ללפת אמרו, ודייסא אינה ראויה למלכים ללפת, שהרי אמרו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. נראה לי שע"י תערובות וסמים מכשירין אותה ומ"מ היא עקר או שמא לא נאמר ללפת אלא לרבותא כלומר אף ללפת וכ"ש כשהיא עולה לאכילה לעצמה .. ויש מי שפירש בהם שאין נאכלים כמות שהם חיים ושאין עולים על שלחן מלכים מפני שהם גורסים כל שאין עולים על שלחן מלכים ללפת בו את הפת ודייסא אינה בכלל זה שהרי נאמר על הבבליים בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא הרי שקראם טפשים על שהיו אוכלים פת ודייסא ומ"מ אנו מפרשים בין לאכול על ידי עצמו בין ללפת ואין גורסים בה ללפת בו וכו' ואף למה שגורסו אנו מפרשים בה אף ללפת וכל לאכילה לעצמו ודייסא עולה על שלחן מלכים לאכלה ע"י עצמה וכן נראה לנו מתלמוד המערב כמו שביארנו'.
א"כ ראינו שנחלקו הראשונים מה הדין במאכל חשוב שעולה על שלחן מלכים בסעודה, אך אינו דבר שנאכל עם הפת.
הטור והמחבר לא כתבו במפורש דין מאכלים אלו שהם עיקר בסעודה אך אינם באים ללפת הפת. וכתבו3 רק שאסור כאשר עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת.
[ובפשטות כוונתם בפרפרת הוא דבר שבא לפני או אחרי הסעודה כקינוח, ונראה את הדעות בזה בהלכה הבאה, אך החת"ס כתב על דברי המחבר שם: 'בש"ס לא הוזכר כי אם ללפת בו הפת, והרמב"ם הזכיר לשון זה לפרפרת, וכונתו דהש"ס לרבותא קאמר אפילו דבר שאין אדם מזמין חברו עליו בפני עצמו כי אם ללפת הפת בו, אסור, כ"ש מה שנאכל בפ"ע לסעודה גמורה כגון קטניות וכדומה שאדם קובע סעודה עליו אפילו בלא פת לא כ"ש דאסור, והיינו דקרי ליה הרמב"ם פרפרת'].
אך נקטו הפוסקים שכוונתם כשיטת הרשב"א לאסור כל דבר חשוב הבא בסעודה גם אם אינו נאכל עם לחם. וכמ"ש בערוך השולחן4: 'נראה שדעתם כן הוא דזה שאמרו חז"ל ללפת בו את הפת לאו דווקא הוא5 ואורחא דמילתא קאמר דדבר שאינו חשוב אין מעלין על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה על שלחן מלכים אעפ"י שנאכל בפ"ע ולא עם הפת'.
וכן נראה דעת הרמ"א6 שכתב שאם לחם אורז עולה על שלחן מלכים, הוא אסור בבישולי גויים.
וכן נקטו להלכה הפוסקים7 שגם דבר שאינו נאכל עם הפת, אך הוא עולה על שלחן מלכים, יש בו דין בישול עכו"ם.
--------------
הערות:
1 לח, א ↩
2 תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז צד, א ↩
3 תחילת סי' קיג ↩
4 יו"ד סי' קיג ס"ז ↩
5 וראה לשון המחבר או"ח סי' קעז ס"א: 'דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא ומיני מלוחים'. וראה שעה"צ ס"ק ב. ואכן אדמו"ר הזקן חילק וכתב בסי' קעז ס"א: 'בין ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים וירקות וגבינה וביצים ומיני מלוחים בין למזון ולהשביע כגון כרוב ותרדין ודייסא וכל מעשה קדרה שאינן באין ללפת אלא לתבשיל ולמזון' ↩
6 סי' קיב ס"א, וראה גם בב"י שם ↩
7 ראה שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' סב. והנסמן בכף החיים סי' קיג אות ח, אך להעיר מדברי מהריט"ץ סי' ס ↩
[טז] (הלכה 577)
שאלה: מה הדין בדבר שנאכל בתור קינוח הסעודה?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1: 'אמר רב ברונא אמר רב: עכו"ם שהצית את האור באגם - כל החגבים שבאגם אסורין .. אלא משום בישולי עכו"ם, כי האי גוונא מי אסיר? .. לגלויי אגמא קא מיכוין! לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא, ומעשה שהיה - בעכו"ם היה'.
נמצאנו למדים מדברי הגמרא שחגבים שהגוי התכוון לבשלם יהיו אסורים מצד בישולי עכו"ם.
וכתב הרמב"ם2 עפ"י גמרא זו שהגם שחגבים הם בגדר פרפרת ואינם עיקר הסעודה אעפ"כ יש בהם בישול עכו"ם, וכ"ה בכל פרפרת, וז"ל: 'עכו"ם שבישל ולא נתכוון לבשול הרי"ז מותר, כיצד עכו"ם שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בה חגבים הרי אלו מותרין, ואפילו במקום שהן עולין על שלחן מלכים משום פרפרת'. וכ"כ שם3: 'פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותן העכו"ם ומוכרין אותן אסורין משום בישולי עכו"ם במקום שעולין על שלחן מלכים משום פרפרת ..'.
אלא שנחלקו המפרשים במה התכוון הרמב"ם כשכתב 'פרפרת', יש הבינו שמשמעותו דבר שטפל לסעודה כקינוח וכדומה, ויש שהבינו שהוא דבר הנאכל יחד עם הפת, כדלקמן:
כתב הטור4: 'ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שולחן של מלכים ללפת בו הפת או לפרפרת ..'.
וכתב הב"י שם שמקור דברי הטור הם בדברי הרמב"ם הנ"ל: 'ומ"ש רבינו או לפרפרת. כן נראה מדברי הרמב"ם ..'.
ולפי"ז יוצא שהטור שהזכיר בנוסף ללפת את הפת, גם 'פרפרת' א"כ עפ"י הבנת הב"י שמקורו ברמב"ם, מובן שסברו שלרמב"ם פרפרת הכוונה לכעין קינוח סעודה5.
וראה גם בריטב"א6 שכתב לגבי תמרים: 'מרירי לא תבעי לך דודאי אסירי. פירוש ואפילו ללישנא דנהרדעי שגם אלו עולים הם על שלחן מלכים לקינוח סעודה, ולא כדברי הרמב"ן ז"ל שהביא ראיה מכאן דלית הלכתא כלישנא דנהרדעי7.
גם באו"ה8 הובא בתו"ח9, ובש"ך10 כתב שהכמהין והפטריות עולין משום פרפרות ויש בהם בישול עכו"ם, ומוכח בש"ס11 שעולין משום קינוח, ומ"מ דעתם שאסור בבישול עכו"ם.
אך הפר"ח כתב12 שכוונת הרמב"ם לדברים הבאים עם הלחם, ולא לדברים הבאים בתור קינוח, וז"ל: 'ומאי דקרי הרמב"ם לפולים וחגבים דאתו משום פרפרת, אינו רוצה לומר פרפרת בעלמא דהיינו לקנוח סעודה, אלא ר"ל לפתן ללפת בהם את הפת, ותדע שהרי הרב בפיה"מ למסכת ברכות בפרק כיצד מברכין [פ"ו מ"ה] כתב וז"ל פרפרת שם ללפתן וכל מיני מטעמים שיאכלו בו הלחם13 ע"כ'14.
א"כ ראינו שהב"י הבין שפרפרת שבטור היינו קינוח, וא"כ בשו"ע15 שכתב: 'עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת'. כוונתו שגם בקינוח יש איסור בישול עכו"ם. וראינו שכן סבר הריטב"א וכן סברו האו"ה, הרמ"א בתו"ח והש"ך עפ"י הבנת הפר"ח.
אך הפר"ח לשיטתו כנ"ל בדברי הרמב"ם כתב: 'דברים הבאים בקנוח סעודה שאינם עשויים ללפת בהם את הפת וגם אינם באים בתורת מאכל פשיטא דלית בהו משום בישולי גוים שאין אדם מזמן חבירו עליהם'.
יש מהאחרונים שכתבו כהפר"ח וכמ"ש החת"ס16: 'אבל הפרפראות שאוכלין לקנוח סעודה בעלמא אין שום הו"א שיאסרו וכ"כ פר"ח ומשו"ה התיר כמהין ופטריות דלא כאו"ה הארוך הובא בש"ך ס"ק ב, ומשו"ה יש להתיר ערמונים .. וכן האפונים והקטניות המבושלים שקורין אוי"ז גשוועלט אינן עולות על שלחן מלכים לפרפרת כנ"ל כ"א לקנוח לא לסמוך עליהן לפרפרת או ללפת, ודלא כמנח"י דודאי עולות על שלחן מלכים מבושלים ממש לא באופן הנ"ל'.
אך למעשה רוב האחרונים17 נקטו שגם דברים הנאכלים לקינוח יש בהם איסור בישולי עכו"ם.
הערות:
1 לח, א ↩
2 הל' מאכ"א פ"ז הי"ט ↩
3 הי"ח ↩
4 יו"ד סי' קיג ↩
5 וראה ב"י או"ח סי' קעו ↩
6 ע"ז לח, ב ↩
7 ראינו בהלכה הקודמת שהריטב"א כתב לגבי דייסא שאין בה משום בישול עכו"ם כי אינו ללפת הפת. ויתכן שאעפ"כ ס"ל שקינוח נאסר. ראה משמרת הבית (קארפ) בישולי עכו"ם פ"ב הערה 16 ע' ס ↩
8 או"ה שמ"ג דין ב ↩
9 כלל ע"ה דין טז ↩
10 סי' קיג ס"ק ב ↩
11 ברכות מז, ב וברש"י שם ↩
12 יו"ד ס"ק ג ↩
13 וראה רמב"ם הל' ברכות פ"ד ה"ו, והל' אישות פי"ב ה"י ↩
14 ואת דברי הטור ביאר הפר"ח שסבר כהרשב"א שהובא בהלכה הקודמת, שכוונתו למאכלים חשובים שאינם לפתן כאורז וכדומה. וכך ביאר החת"ס דלקמן ברמב"ם ↩
15 יו"ד סי' קיג ס"א ↩
16 חידושים ליו"ד סי' קיג. וראה עוד הנסמן במשמרת הבית שם פ"ב הע' 16 ↩
17 ראה בפרי תואר סק"ג, ופנים מאירות ח"ב סי' ס"ב וראה עוד בשו"ת יחו"ד ח"ד סי' מב, שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' מג, פסקים ותשובות סי' קיג אות ו ובנסמן שם. ובפרט לפי דברי האריז"ל לגבי קליות (יתבאר בעז"ה בהלכה הבאה). אלא שיש אחרונים שכתבו שאמנם גם קינוח אסור אך לא החשיבו כל מרקחת כפרפרת קינוח, ראה תורת חיים ע"ז לח, א הביאו הגרע"א יו"ד סי' קיג ס"א ↩
[יז] (הלכה 578)
שאלה: מה הדין במאכל שאינו נאכל כסעודה ממש אלא כחטיף וכדומה כגון קטניות קלוים¹?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1 אומרת: 'חטין ועשאן קליות ה"נ דאסורין! וכי תימא ה"נ, והתניא: חיטין ועשאן קליות - מותרין'. ובהמשך הגמ'2: 'ת"ר: הקפריסין, והקפלוטות, והמטליא, והחמין, והקליות שלהן - מותרין'.
וכתב הרמב"ם3: 'וכן קליות של עכו"ם מותרין ולא גזרו עליהם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות. פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותן העכו"ם ומוכרין אותן אסורין משום בישולי עכו"ם במקום שעולין על שלחן מלכים משום פרפרת'.
וביארו הכנסת הגדולה4, והמעשה רקח5 שההבדל בין הקליות לפולין ואפונין, הוא שהפולין הם מבושלים ולא קלוין, ולכן הם נחשבים לפרפרת ואסורים6.
ולהלכה כתב הבית יוסף7: 'וע"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויים שקולים הגוים ולא פקפק אדם עליהם'. וכתב הרמ"א בדרכי משה8: 'וכן מצאתי בהגהות מוהר"ר אברהם מפראג שהתיר קטניות שקורין בלשון אשכנז ערבי"ס שקולין הגוים בכליהם שאין בהן משום בישולי גוים וכתב דכן משמע בסמ"ג הל' יו"ט סי' עה (עשין כה ע"ג) דנוהגין היתר בתורמוס של גוים ..'.
וכ"כ הרמ"א בשו"ע9: 'ומותר לאכול אפונים קלויים של עכו"ם, וכן הקטניות שקורין ערבשי"ן, קלויים, דאינן עולים על שלחן של מלכים'10.
אך הרח"ו כתב בשם האריז"ל11 שהקליות עולים על שלחן מלכים: 'מי שרוצה להיות חסיד צריך לנהוג חומרות יתירות אע"פ שאינו מחויב בהם כפי הדין ואכתוב קצת ממה שהזהירני מורי ז"ל ויש בהם דברי' של חומרא בלבד ודברי' שהם כפי הדין .. האפונים מן הדין אסורים מפני שקליות שלהם עולים על שלחן מלכים והשרים של המקומות עושין אותם קליות ולאו דוקא מלכים אלא כיון שעולים על שלחן השרים אסורים'.
ויש שכתבו12 שגם כיום הוא דבר חשוב ורגילות שמזמינים אורחים ומגישים לפניהם קליות - ומיני פיצוחים קלויים, ולכן גם דברים כאלו נאסרים בבישול עכו"ם.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין בקורנפלקס וכדומה שמגישים לארוחה קלה שאינה הסעודה העיקרית?
תשובה: יש שכתבו13 שקורנפלקס שהמלך אוכל לארוחה קלה (שאיננה לשביעה וכדומה), אין בהם בישול עכו"ם, שמכיון שאינם עולים לסעודה העיקרית, לכן אינם נחשבים עולים על שלחן מלכים, ואין אדם מזמין חבירו עליהם, ובמילא אינם באיסור בישולי עכו"ם.
ובתשובות והנהגות14 כתב שמעיקר הדין מותר אך ראוי להדר: 'קבלתי קונטרסו, שיש להתיר מיני דגני בוקר, שנתבשלו ע"י עכו"ם, כיון שלא נאכל אצל מלכים לסעודה המשביעה, אלא נאכלים בדרך כלל בבוקר כסעודה קלה להשקיט הרעבון. וכן זוכר אני שבחו"ל נהגו להקל .. אמנם, בארץ ישראל בהכשר העדה החרדית מקפידים שישראל יסיק התנור. וטעם המחמירים הוא, דס"ל דכל שנאכל אצל מלכים לסעודה, אפי' אם אינו סעודה העיקרית נמי אסור, וא"כ כיון שדגני בוקר חשובים גם אצל מלכים לסעודת הבוקר יש לאסור. ומה עוד, דיש לצדד שאפילו במידה ונאכל למלכים אפילו שלא בסעודה כלל, אלא עראי בעלמא (כמעדנים וכדו') ג"כ נאסר בבישול עכו"ם .. ומעיקר הדין נראה, שיש להתיר, ומ"מ יש מקום להדר, ולכן במקום שאפשר להשיג בבישול ישראל, ראוי להדר בכך'.
אך יש שכתבו15 שבעולה על שלחן מלכים נאסר גם כשאינו מוגש בסעודה העיקרית, ולכן גם קורנפלקס וכדומה שנאכל רק לארוחה קלה נאסר. [ולכאו' גם מדברי הרח"ו הנ"ל אודות קליות נראה כך שגם כשאינו סעודה משביעה נאסר16].
א"כ ראינו שנחלקו האחרונים בדברים שאינם עולים לסעודה העיקרית, אך הם מאכלים שעולים על שלחנו של מלך או שר, ולמעשה ראוי שלא לאכלם אם אינם בישול ישראל.
--------------
הערות:
1 בדין קטניות הקלויים דלקמן יתכנו עוד צדדי היתר: א) באם נאכלים חיים. ב) י"א שנאסר רק נשתנה מברייתו (נלמד את הפרטים בזה בהלכה הבאה בעז"ה), הנדון דלקמן הוא, האם הם נחשבים 'עולה על שלחן מלכים' ↩
2 לז, ב ↩
3 לח, ב ↩
4 הל' מאכ"א פי"ז הל' יז - יח ↩
5 יו"ד סי' קיג הגב"י אות יט ↩
6 על הרמב"ם שם הי"ז ↩
7 אך ראה מש"כ ערוה"ש יו"ד סי' קיג סט"ז. ומשמרת הבית (קארפ) הל' בשולי עכו"ם פ"ב ע' פד הערה 51 ↩
8 יו"ד סי' קיג ↩
9 אות ג ↩
10 יו"ד סי' קיג ס"ב בהג"ה ↩
11 וגם לדברי המחבר שפרפרת אסורה ונתבאר בהלכה מס' 577 שכוונתו לקינוח א"כ לכאורה אסר גם בדבר שאין אדם מזמין את חבירו ע"ז לעיקר סעודה, ראה בפרי תואר סק"ג שביאר: 'דכל דאית ליה טעם לשבח שם לפתן עליו ובא בקביעות סעודה, לאפוקי קליות שאינם בני לפתן. והפרפרת הגם שאין אוכלי שלחן המלך מלפתין בהם את הפת, עכ"ז בני לפתן הם, כי אחרים הדיוטות, מלפתין בהם את הפת'. ויש שהדגישו (ראה מבית הלוי תשנ"ח יב עמ' קב) את הנקודה הראשונה שבגלל שהוא חלק מהסעודה נאסר, למרות שהוא רק קינוח ↩
12 שער המצות פר' וילך. וראה גם בכנה"ג שם סוף אות יז. וראה גם אות יט מ"ש מדרשות מהרי"ל ↩
13 ראה נהרות איתן (רובין) ג, מא, א, שו"ת שבט הלוי ח"י סי' קכד. משמרת הבית (קארפ) פ"ב דין לח והערה 52 ↩
14 ראה טהרת מים (טלושקין) עמ' שכח. ושו"ת מחזה אליהו ח"ב סי' מא אות ב. וראה שבט הקהתי ו, רעד, ד ↩
15 ח"ה סי' רמט ↩
16 ראה נהרות איתן ג, מא, א, וראה שולחן מלכים שער ג, ז, ב. וראה גם כשרות המאכלים (חזן) סי' קיג סק"י ↩
17 ואמנם עדיין יש לחלק כיום בין קליות שמזמינים שעליהם דיבר האריז"ל, לקורנפלקס שלא מזמינים עליו. אך הטעם שיש שכתבו להקל שהוא מחמת שאינו עולה לסעודה המשביעה לכאורה לא מתאים לדברי האריז"ל. ולנקוט שלהלכה נקבע רק לפי מה שרגיל להזמין הוא לכאורה צ"ע כי למרות שהובא ברמב"ם, אך הרמ"א שינה וכתב רק עולה. ועצ"ע ↩
[יח] (הלכה 579)
בהלכות הקודמות למדנו שישנם שני תנאים בשביל שבדבר מאכל יהי' את האיסור של בישול עכו"ם, א) שאינו נאכל חי. ב) עולה על שלחן מלכים.
שאלה: האם ישנו תנאי שלישי לגבי בישול עכו"ם - שיהי' נשתנה מברייתו ע"י האור?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1: 'והשלקות. מנהני מילי? א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא: אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי, כמים .. מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור, אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור. מידי אור כתיב? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו הכי, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים.
רש"י בהמשך הגמרא2 מזכיר עיקרון זה, וכתב: 'והחמין - מים חמין דהא אין משתנין מברייתם ע"י האור'.
וכתב הר"ן3: 'ונמצא פסקן של דברים דכל שיש בו אחת מג' מדות הללו שהוא נאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שולחן מלכים או שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אין בו משום בישולי עכו"ם אלא שלא ראיתי לראשונים מפורש דכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור יהא מותר'.
א"כ לדברי הר"ן גם למסקנת הגמ' נאסר רק דבר שנשתנה מברייתו.
וכתב הבית יוסף4 לגבי קליות: 'וכתב הר"ן דטעמא מפני שלא נשתנו מברייתן אבל הרמב"ם כתב בפי"ז מהל' מאכ"א (הי"ז) דטעמא דלא גזרו עליהן מפני שאין אדם מזמן את חבירו על הקליות וע"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויים שקולים הגוים ולא פקפק אדם עליהם ..'.
וכתב הרמ"א בדרכי משה5 על דברי הר"ן: 'וכ"ה בהגהות אשיר"י פ"ב דע"ז (סי' כח) ולכן נוהגין לאכול קומפש"ט של גוים אעפ"י שמבשלין אותו עכ"ל ובאו"ה הארוך כלל מ"ג (דין א) דאין לחלק בין נשתנה ללא נשתנה עכ"ל'.
המחבר בשו"ע לא הזכיר תנאי זה שצריך להיות נשתנה מברייתו ע"י האור וכתב הש"ך6: 'מדלא התנה המחבר שיהא נשתנה מברייתו ע"י האור אלמא דס"ל אפילו לא נשתנה אסור, וכדעת הרמב"ם שהביא בב"י, וכן דעת הרב בד"מ, ובת"ח כלל ע"ה דין טז וזה דעתו בהג"ה ס"ב שלא התיר האפונים אלא מטעם שאינם עולים על שולחן מלכים ולא מטעם דלא נשתנו מברייתן וכמ"ש בד"מ ובת"ח שם. אבל באמת נראה עיקר בש"ס (דע"ז סוף דף ל"ז) כהר"ן ורש"י דאין אסור משום בשולי עכו"ם אלא כשנשתנה מברייתו ע"י האור, וכ"פ בהג"א פא"ט מאו"ז וכ"נ דעת הרי"ף וכמ"ש הר"ן וכ"נ דעת ראב"ן סי' ש"ג מיהו דעת שאר הפוסקים נראה דאין לחלק בזה'.
אך הפרי חדש7 כתב: '.. ואינו נוח לי דא"כ ביצה צלוייה אמאי אסורה, וגם דברי הר"ן אינן ברורין אצלי דאהיני מרירי ומציעאי דאסירי [שם לח, ב] לא משמע שנשתנו מברייתן, על ידי האור בצלייה, וכן רוב דברים הנצלין באור אינן משתנין מברייתן, וא"כ בוא ונתיר צלייתן של גוים8, ולכן נראה עיקר כמ"ש הרשב"א בתוה"ב דף פ"ט [ב"ג ש"ז צג, ב] וז"ל מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף כל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור, כלומר לא אסרו אלא מה שנשתנה על ידי האור מהכשר אכילתו בדבר שלא היה ראוי מעיקרא לאכילה והוכשר לאכילה ע"י האור ע"כ. ולפי"ז אוכל שלא נשתנה מברייתו ודבר הנאכל כמו שהוא חי הכל דבר אחד9. ועפ"י פירוש זה יפה עשו הפוסקים שהשמיטוהו'.
החתם סופר10 מיישב את קושיית הפר"ח: 'ומה שהקשה פר"ח כל הדברים הנצלים לשתרי, לא דק, דקלויין היינו דברים שאין מוציאין שומן ורוטב ע"י קלייתן ואינהי לא נשתנו כלל, ובלשון אשכנז גרעס"ט, אבל צלי היינו דגים ובשר וכל דבר המוציא שומן וליחות או שמשימין עליו שומן והדומה, הן הנה דברים המשתנים ע"י האור. גם מה שהקשה מאי טעמא לאסור ביצה צלויה לקמן סו"ס זה תמהתי עליו וכי יש לך משתנה ע"י האור יותר מזה שהאור עושהו אוכל ומעיקרא משקה וגמיעה'.
ולמעשה מבאר החת"ס שהטעם שלא נשתנה ע"י האור הוא רק בהו"א שאיסור בישול עכו"ם הוא משום שמא יאכילנו דבר טמא, ולכן אין מה לאסור אלא דברים שמשתנים ע"י האור ואפשר לזייף אותם, אבל למסקנא שהטעם הוא משום איסור חתנות אין לחלק בין נשתנה ללא נשתנה.
א"כ להלכה לא התקבלו11 דברי הר"ן שישנו תנאי שלישי שישתנה ע"י האור, וגם דבר שלא משתנה, אם אינו נאכל חי, והוא עולה על שלחן מלכים יש בו איסור בישול עכו"ם.
--------------
הערות:
1 לז, ב ↩
2 לח, ב ↩
3 טו, א מדפי הרי"ף ↩
4 יו"ד סי' קיג וכ"כ בכס"מ הל' מאכ"א פי"ז הי"ז ↩
5 יו"ד סי' קיג אות ב ↩
6 יו"ד סי' קיג ס"ק א ↩
7 יו"ד סי' קיג ס"ק א ↩
8 הפרי תואר ס"ק א מיישב את קושיית הפר"ח, על הר"ן ורש"י ומבאר שההגדרה היא שצריך שיראו שהתבצע בישול בדבר, ולכן ביצה וכיו"ב רואים עליה שהיא מבושלת, משא"כ קליות קלויים לאו דווקא שרואים עליהם. אך להלכה הוא מסכים לפר"ח כיון שהראשונים חלקו על הר"ן, ומבאר שגם הרי"ף חולק. וא"כ הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והרשב"א, ולכן נקטינן לאסור ↩
9 אך ראה בבית מאיר יו"ד סי' קיג שהאריך לבאר דלא כהפר"ח ↩
10 חידושים ליו"ד סי' קיב ↩
11 אמנם להעיר משו"ת 'עלה עזרא' להר' עזרא עטיה יו"ד סי' ח שסמך על המקילים בשעת הדחק ↩
[יט] (הלכה 581)
שאלה: מה הדין במקרה שגוי בישל אוכל בלי כוונה לבשל? (1)
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1 אומרת: 'גופא, אמר רב חנן בר אמי א"ר פדת א"ר יוחנן: האי עובד כוכבים דחריך רישא - שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה. אמר רבינא: הלכך, האי עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא, וקבר בה ישראל קרא מעיקרא - שפיר דמי. פשיטא! מהו דתימא: לבשולי מנא קא מיכוין, קמ"ל: לשרורי מנא קא מיכוין'.
כלומר גוי שחרך את שערות הבהמה, ואגב החריכה נצלתה אוזן הבהמה, אין בזה משום בישול עכו"ם כיון שהגוי לא התכוון לבשל, וכן גוי שהסיק תנור וזרק לתוכו חתיכת עץ כדי לייבש אותה, ולא ידע שיהודי הטמין שם דלעת, והיא התבשלה, הדלעת מותרת באכילה.
אך דנו הראשונים מה הדין אם הגוי ידע שיש כאן אוכל, אלא שהוא לא התכוון לפעולת בישול אלא למשהו אחר, כגון גוי שהפעיל תנור לייבש קרש וידע שיש בתנור גם חתיכת בשר, וכדלקמן:
כתב הרי"ף2: 'אמר רבינא הלכך האי עכו"ם דשדא סכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי לבסוף אסיר'. וכתב הרא"ש3: 'בהלכות רב אלפס ז"ל כתב קבר ביה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי, לבסוף אסור. לא בעי למימר לבסוף אחר שהסיק העכו"ם התנור. דהא ודאי שרי דהיינו שגר עכו"ם ואפה ישראל. אלא הכי קאמר לבסוף בתר דשדי עכו"ם סיכתא לאתונא קודם (שהעביר) האש ליבש הסיכתא דכיון דקבר בה ישראל לעין העכו"ם אע"ג דלא כיון לבסוף לבשל הסיכתא חיישינן שמא כיון לבשל הקרא כיון דידיע בה. ולא שרינן אלא היכא דקבר ביה ישראל מעיקרא ולא ידע בה העכו"ם'.
א"כ הרא"ש למד בדברי הרי"ף שבמידה והגוי ידע מראש שיש שם אוכל, הגם שהוא הדליק את האש למטרה אחרת אנחנו חוששים שהוא התכוון גם לבשל את האוכל, ולכן זה נאסר משום בישול עכו"ם.
וכ"כ הרשב"א4: 'לפיכך עו"ג שהסיק את התנור להשליך שם יתדות רטובות של עץ כדי לייבשן והיתה דלעת וכיוצא בזה טמונה בתנור ועו"ג לא ידעה הרי"ז מותרת, לפי שלא נתכוין העו"ג לבשל לא הדלעת ולא היתידות אלא לחזק היתידות'. וכ"כ עוד ראשונים, המאירי והנמוק"י בע"ז שם. ורבינו ירוחם5. ואהל מועד6.
וכ"פ הטור7: 'ולא אסרו אלא כשמכוין העו"ג לשם בישול אבל אם אינו מכוין לשם בישול .. מותר כיון שלא כיון לשם בישול, אבל אם כיון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחלה ונצלה אעפ"י שלא כיון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אפ"ה אסור, לפיכך אם ידע שהיה בשר בתנור אפילו חממו ליבש כלי אסור חיישינן שמא כיון גם לבישול כיון שידע בו'. והרמ"א בתו"ח8 הביא את דבריו להלכה.
אלא שהבית יוסף9 כתב: 'ולא ראיתי לאחד מהפוסקים שכ"כ כי הר"ן (טו. ד"ה כל) פירש גירסת הרי"ף דמשמע מינה דמעיקרא מכוין גוי לשרורי מנא ובתר הכי לבשולה וכתב שאינו מחוור'.
ועפי"ז בשו"ע10 לא הזכיר דין זה, וז"ל: 'עכו"ם שבישל, ולא נתכוין לבישול, מותר .. וכן אם חרך הראש להעביר השער, מותר לאכול ראשי האזנים שנצלו בשעת החריכה. אבל אם כיון לשם בישול, כגון שהסיק התנור לבשל בו, והיה בו בשר תחלה ונצלה, אעפ"י שלא כיון לזה הבשר, שהרי לא ידע בו, אסור'.
הפר"ח11 הביא את שי' הרא"ש והטור אך סיים: 'ורבים מן הפוסקים חלוקים בזה, והיכא דליכא הפס"מ ראוי לחוש לזה'.
אך הפרי תואר12 השיג על המחבר, וכתב: 'וכיון דדברי הרי"ף מילי דסברא הם ותלמודא מתישב שפיר ולא אשכחן שום פוסק דפליג בהדיא, ואדרבא הרא"ש ורי"ו והטור טעמו טעמיה ונטו אחריו מי הוא אשר יטה עורפו כנגדם ומש"כ הב"י כי לא נמצא חילוק זה בפוסקים לא ידענא אהי מנייהו קאי דהרמב"ם ז"ל השמיט האי דינא דסכתא .. ואפשר אי הוה כתביה הוה מחלק כדברי הרי"ף, ושאה"פ נמי נוכל לומר דלמאי דכתיבנא דדוקא לא התירו אלא במציאות דהצית האור באגם וחריך רישא ודדמי ליה וממילא אי במציאות דקבר קרא לעיני הגוי ובתר הכי הדליק הגוי התנור דלא דמי לאגם ורישא אסיר ואשר ע"כ נראה דאסיר כדעת הרי"ף והרא"ש ור"י והטור'.
וכ"כ הרב רפאל יעקב מנשה13: 'ומרן ז"ל בשו"ע השמיטו לדין זה מפני שכתב בב"י .. והנה מ"ש מרן שלא ראה לאחד מהפוסקים שכ"כ הוא תימה דהא הרשב"א והרא"ש והטור ורי"ו דעתם ברור מללו דכל שידע בה עכו"ם אסור ודעת הר"ן נמי לא פליג עלייהו דהני רבוותא ז"ל .. ולפום עניותין נראה ברור דאילו הי' רואה מרן ז"ל בב"י דברי הרשב"א בתה"ק ודברי רי"ו ז"ל שכתב כי כן עיקר בודאי דהי' פוסק הלכה כמותה כי כן גילה דעתו בפירוש שלא ראה לאחד מהפוסקים שכ"כ. וא"כ אנו שזכינו וראינו דדעת הרשב"א ורי"ו כדעת הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל בודאי דדעת מרן ז"ל בזה דדעתם ז"ל עיקר וכן בדין וכ"פ הפר"ת ז"ל וכן עיקר'.
א"כ למעשה גוי שבישל מבלי שהתכוון לפעולת בישול, הדבר מותר באכילה, אא"כ ידע מראש שיש כאן דבר שיכול להתבשל שאז הדבר נאסר משום בישול עכו"ם.
--
הערות:
1 לח, א ↩
2 ע"ז טו, א ↩
3 ע"ז פ"ב סי' לא ↩
4 תוה"ב הקצר ב"ג ש"ז צג, ב ↩
5 תולדות או"ח נתיב יז ח"ז קסא, א ↩
6 שער או"ה דרך ז נתיב ט ↩
7 יו"ד סי' קיג ↩
8 כלל עה סכ"ב ↩
9 יו"ד סי' קיג ↩
10 יו"ד סי' קיג ס"ה ↩
11 שו"ע שם ס"ק יא ↩
12 שו"ע שם ס"ק ח ↩
13 עין המים סק"ו ↩
[כ] (הלכה 582)
בהלכה הקודמת למדנו שכאשר אין כוונת הגוי לבשל אין אסור משום בישול עכו"ם.
שאלה: מה הדין כאשר הגוי מבשל אך מטרת הבישול אינה עצם הבישול אלא מטרה צדדית, כגון הרתחה לצורך הריגת החיידקים - 'פיסטור'. (כגון פיסטור חלב שלא מאושר למכרו טרי, האם הפיסטור צריך להיות דווקא ע"י יהודי)?
תשובה: כתב הר"ן1: 'ומה שהקשה אי דבש דמתניתין דבש דבורים קאמר היכי קאמרינן בגמרא למאי ניחוש לה אי משום בשולי גויים נאכל כמות שהוא חי הוא, הא בלאו הכי היה מותר לפי שאין מתכוונין לבשלו אלא כוונתן להוציא את השעוה לבד, והוה ליה כגוי דחריך רישא דשרי למיכל מריש אודניה, אינה קושיא דגוי דחריך רישא אינו מתכוין לבשול כלל, אבל זה לבשול מתכוין ואעפ"י שאינו רוצה אותו בשול אלא בשביל הוצאת השעוה מ"מ כוונתו היא שיתבשל הדבש וכיון שכוונתו לבשול אין הפרש בין שמתכוון בו בשביל עצמו או בשביל דבר אחר'.
ומדבריו נראה שכל שכוונתו היא לבשל גם אם תכלית הבישול היא לא לאכילה, הרי הדבר נאסר משום בישול עכו"ם.
אלא שמצינו בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג2 שכתב: 'דגים המעושנים שעשנם גוי אין בהן משום בישולי גוים ודקמדמית לשבת פ' כלל גדול דגרסי' בירושלמי (ה"ב) הצולה השולק המעשן כולם חייבי' משום מבשל [זה אינו דהא] אמר בהדי' פ' אין מעמידי' (לח, א) האי גוי דחריך רישא שרי למיכל אפי' מריש אוני' דלעבורי שער קמכוין ה"נ ליבשם קא מכוין שלא יסריח ולא לאוכלו ע"י עישונו ואמר התם האי מאן [דשדא] סיכתא באתונא וכו' לשרירי קא מכוין ולא לבשולי ולית בי' משום בישולי גוים וטעמא דבבישולי גוים מדרבנן לא גזרו אלא [היכא] דמכוין לבשולי וכן דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי גוים (ע"ז שם) וחייב במליחת הישן אפי' בהדחה בעלמא משום בישול וכהנה רבות ונלאתי לכתוב. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר לקנות דגים מלוחי' מעושנים כגון בוקגינ"ש וכיו"ב מן הגוים'.
ויש שלמדו מדבריו3 שכך גם בפיסטור אין איסור בישול עכו"ם מכיון שאין מטרת הבישול בפיסטור להכין המאכל לאכילה.
★ ★ ★
שאלה: מה הדין כאשר כוונת הגוי לבשל דבר שאין בו איסור בישול עכו"ם, אך ללא ידיעתו בפעולתו התבשל גם דבר שאסור בבישול עכו"ם?
תשובה: כתב החקר הלכה4: 'ונ"ל פשוט דאם הגוי נתכוין לבשל דבר שנאכל כמו שהוא חי או מאכל שכבר נתבשל כמב"ד דהוי כלא נתכוין לבישול'.
אך החת"ס5 כתב: 'בש"ס מבואר אפילו הסיקו לבשל בו דבר המותר משום בישולי נכרים מ"מ נאסר אותו דבר של ישראל, שהרי בש"ס מיירי מסיכתא דשדא לאיתונא ואי לאו דמכוון לשרורי מנא היה נאסר קרא של ישראל אע"פ דגבי סיכתא לא שייך בישולי עכו"ם'.
הערות:
1 שו"ת סי' ה ↩
2 דפוס פראג סי' נח ↩
3 יש לומר שהוא מכיון שהפיסטור אינו חלק מתהליך הכנת האוכל לסעודה, ויש שכתבו שמכיון שהוא רק לשמר המאכל (ראה קובץ מבית לוי עניני יו"ד ע' סט בשם הרב וואזנער). ויש שכתבו כי הוא להסיר הקלקול (ראה בשבט הקהתי ח"ה סי' קלה, שלחן מלכים ב שער יב א ב. וראה גם חלקת בנימין, קיג,א). אך אמנם יתכן לומר שדברי המהר"ם אמורים רק אודות עישון שלא היה עבור התיקון הסופי למאכל והרגילות היה לבשלו ולתת טעמו אח"כ, ולא פליג על הר"ן. ולהעיר שבמקרים שונים יש עוד צדדים להתיר את הפיסטור (מנחת יצחק ח"י סי' סז) מכיון שי"ל שגם לולא הפיסטור נחשב ראוי למאכל, או מצד שהפיסטור נעשה בקיטור, ונדון בהלכה נפרדת ↩
4 ערוך אות ב בדיני בישולי עכו"ם סוף ס"ק ג הובא בדרכ"ת סי' קיג ס"ק מא ↩
5 חידושים ליו"ד קיג ס"ה ↩
[כא] (הלכה 583)
שאלה: מה דין דבר שנאסר משום בישולי עכו"ם והתערבב באוכל אחר?
תשובה: כתב הרמב"ן1: 'וכן הדין נראה בכל איסור של דבריהם שאין לו עיקר בשל תורה .. וכן כל בישולי עכו"ם כולם בטילין ברוב דומיא דתרומה וחלה של חו"ל, ודומיא דשאובה, דהא מדמו להו בגמ', אלא דמ"מ אין מערבין ומבטלין אותה לכתחלה'.
וכ"כ הריטב"א שם: 'מעתה אין לנו ראיה לבטל אפילו איסורים של גוים כגון חלב וחמאה וגבינה בפחות מששים, ומיהו לענין פתן ובשוליהם כיון שאין איסורן שוה בכל כדפי' בדוכתא אפשר דבטיל חד בתרי וכן עיקר בעיני וכן הסכים ע"י הר"ם ז"ל'.
וכ"כ הנימוקי יוסף2: 'ומיהו ענין פתן ובשוליהן כיון שאין איסור שוה בכל הוא אפשר דבטיל חד בתרי כן נראה עיקר בעיני וכן הסכים על ידי מורינו הר"ב ז"ל והריטב"א ז"ל'.
וכ"כ או"ה3: 'וכתב עוד ואם עירב דבר הנאכל חי עם דבר שאין נאכל חי אזלינן בתר העיקר בין להקל בין להחמיר עכ"ל. וכ"כ רש"י ובבישול כנעני לא גזרו על טעם כעיקר כמו שלא גזרו על תערובות דמאי עכ"ל. והילכך אם נתערב אפי' מאכל שנאסר כבר ע"י בישולי כנעני תוך מאכל של היתר ואין ניכר בתוכו להפרידו ולהוציא בין שנתערב במינו בין שנתערב בש"מ בין בלח בין ביבש בטל ברוב בעלמא. ואפי' ביצה ועוף שלם ושאר דברים שאין מתבטלין בעלמא בבישול כנעני מתבטל שפיר אפי' בלח ברוב בעלמא ודווקא שנתערב כבר אבל להרבות עליו ודאי אסור בבישול כנעני כדאיתא לעיל בדברים המתבטלים'.
אלא שהרשב"א4 חלק עליהם והכריע לחומרא להצריך ששים, וז"ל: 'כל האיסורים של דבריהם הקלים שאין להם עיקר בתורה כחלת חו"ל וכתבשילי עו"ג ובגבינה של עו"ג יש מגדולי המורים שאמרו שאין צריכין ס' אלא אפילו נתערבה גבינה של עו"ג בתוך גבינה כשירה בין ביבש בין בבלול אפילו חד בתרי כשירה. ויש מחמירין גם באיסורים אלו להצריכן ס' כשאר האיסורים של דבריהם, וכן ראוי להורות בכלן חוץ מחלת חו"ל בלבד'.
ולהלכה הרמ"א בתורת חטאת5 הכריע כאו"ה שבטל ברוב: 'וכתב באו"ה הארוך כלל מ"ג דה"ה דבר שאינו אסור רק משום בישול עכו"ם שאינו אוסר תערובתו ובטל ברוב בעלמא בין במינו בין שלא במינו אפילו הוא דבר חשוב שאינו בטל במקום אחר'6.
וכ"כ הש"ך7: 'ואם נתבשלה בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבשולי עובדי כוכבים בטלים ברוב כדלעיל סי' קי"ב ס"ק כ"ג וע"ל סי' קט"ו ס"ק י"ז'.
מאידך הפרי חדש8 החמיר כהרשב"א9: 'ודע שנחלקו המפרשים בזה שיש מהם שסבורין דכל איסורין דרבנן שאין להם עיקר מן התורה כגון גבינה של נכרים ובישולי נכרים דינן כתרומת חו"ל שמותר לבטלם ברוב ולאוכלם. וקצת מפרשים אחרים חלוקין בזה וסבורין שדוקא בתרומת חו"ל הוא שהקלו יותר משאר איסורין ואין למדין הימנו לבטל לכתחילה בשאר איסורין או דסגי ברובא, אלא לכתחילה אין מערבין אותם כדי לבטלם וצריך ששים בביטולם כשאר איסורין של דבריהם וכמ"ש הרשב"א לשם ובדף ק"ח, וסברא זו עיקר .. ולענין דינא אין לנו אלא פסק המחבר שסתם וכתב איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו דהיינו כל מיני איסורין של דבריהם בין אותו שיש לו עיקר מן התורה ובין אותו שאין לו עיקר מן התורה כלל, ואין למדים מתרומת חו"ל דקילא טפי, ומינה שמעינן דכי קאמר בסיפא דכשנפל לתוך היתר דמרבה עליו, רצונו לומר רביה דידיה דהיינו ששים כשאר האיסורין ..'.
וכ"נ10 מדברי המהרשד"ם11 שהזכיר בלשונו ביחס לבישול עכו"ם ביטול בששים: 'וזה אני אומר בתנאי שיהיה ברור למי שרחץ אותה קדרה עם האחרות שהיתה נקיה ולא היה בה שומן דבוק דאם היה בה שומן דבוק אוסרת האחרות לדעת הרשב"א והמסכימים לדעתו ואם היה במים ס' לבטל השומן הדבוק בקדרה אז ג"כ לדברי הכל הקדרות מותרות ואין לי פנאי להאריך יותר בזה'. וכ"כ המנחת כהן12.
אך למעשה רוב האחרונים13 כתבו כדברי הרמ"א שבישול עכו"ם בטל ברוב.
--------------
הערות:
1 יבמות פב, ב ↩
2 יבמות כו, א ↩
3 שער מג סי' ז ↩
4 תוה"ב הקצר ב"ד ש"א יג, א ↩
5 כלל עה דין ח ↩
6 ובשו"ע יו"ד סי' קיב סי"ד הביא הרמ"א דברי האו"ה לענין פת עכו"ם: 'וכן כ"מ שנתערבה פת של עכו"ם בשאר מאכל, בטל ברוב, בין בלח בין ביבש. אבל אסור לערב כדי לאכלו'. וראה שם בש"ך סקכ"ג ↩
7 יו"ד סי' קיג ס"ק כא ↩
8 יו"ד סי' צט ס"ק יז ↩
9 ראה עין המים ס"ק יא. אך החיד"א בעין זוכר מערכת ב אות מו העיר דלכאורה יש סתירה בדברי הפר"ח, וביאר שיתכן שבבישול עכו"ם גם הפר"ח יודה, וז"ל: 'ביטול האיסורין שהם מדרבנן כתב מורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בכ"י, העיקר דאינן בטלים אלא בס' בין יש להם עיקר מן התורה בין אין להם. הכרעת הפר"ח סי' צ"ט ס"ק י"ז. ובחצי שיעורין באיסורין דרבנן נמי הכי אית ליה כמ"ש בסי' ס"ה ס"ק ז' וסי' צ"ח ס"ק ך'. ונראה דזה בדבר שיש לו עיקר מן התורה. ודבר חשוב אפילו באיסורין דרבנן אין לו ביטול סי' ק"א גבי חתיכה בהגהה. ומיהו גבי בש"ג בטיל כמ"ש הרב פר"ח סי' קי"ב ס"ק כ"ה בשם תורת חטאת. ולפי הכרעתו לעיל יש לדון בה איך סתמה. *ואולי הואיל ולדעת רוב הפוסקים קילא טובא כמו שיראה הרואה בקצת מן הראשונים דבשאר איסורין דרבנן אפילו שאין להם עיקר מן התורה דנו ביטולו בס' וגבי בשולי גוים הקלו כל כי הא דד"ח דאינו אלא מדבריהם ג"כ ראה ז"ל להקל ובהא הוא דאמרה נקוט מיהא פלגא ועדיין צ"ע'* ↩
10 ראה כנה"ג הגה"ט סי' קיג ס"ק ג. אך ראה שו"ת שואל ומשיב (מאזוז) יו"ד סי' מו ↩
11 שו"ת חיו"ד סי' מא ↩
12 ספר התערובות ח"א פ"א אות ו ↩
13 ראה כנה"ג הגה"ט ס"ק ג. מנח"י כלל עה ס"ק יד. לחם הפנים ס"ק כג. בית לחם יהודה ס"ק כא. פמ"ג סדר והנהגות השואל עם הנשאל סדר ג אות לו. חידושי רעק"א סי' קיג אות ב. חכמ"א כלל סו אות יא. שו"ת פאת נגב יו"ד סי' כז (לד, ג). ערוה"ש יו"ד סי' קיג סנ"ג. משנ"ב סי' שכח ס"ק סג. כה"ח ס"ק צא ↩
[כב] (הלכה 584)
למדנו שלהלכה נקטו הפוסקים שבישולי עכו"ם בטלים ברוב.
שאלה: מה דין הכלי שהתבשל בו בישול עכו"ם, האם הכלי חייב הכשרה?
תשובה: כתב הרשב"א1: 'ולענין כלים שבשל בו העו"ג לפנינו דבר שיש בו משום בישולי נכרים. מסתברא שצריכין הכשר דכל שאסרוהו חכמים פליטתו אסורה כמוהו .. ואעפ"י שלא אסרו בישוליהן אלא משום גזרת בנותיהן ליכא למימר שאין בגיעוליהן משום חתנות אלא בגופן ממש שא"כ אף אנו נאמר שאין לגזור משום חתנות אלא באוכל בביתו של נכרי אי נמי בעיר אבל בשדה אי נמי בלוקח ואוכל בביתו של ישראל לא .. וטעמא דכל שאסרו חכמים כעין דאורייתא אסרו. והילכך צריך ליזהר בשפחות שלנו שרגילו לבשל לעצמן בקדרות שלנו שיניחנו ישראל ע"ג האש או שיהפך קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי דאי לא הקדרה שנתבשל בה וקערה שנאכל בה אסורות דכל שהמאכל אסור הכלים שבלעו ממנו אסורין ואם של חרס ישברו ואם של שטף יגעיל וילבן כדין כלים שבלעו מן האיסור ..'2.
אך הרא"ה3 השיג על הרשב"א וכתב: 'עוד אני בא לדון מזה הטעם שלא השוו חכמים מדותיהם בענין זה ולא אסרו בו אלא לפי מה שיראה שימשך בו טעם של חתנות, ואומר שהנכרי שבא לבשל לעצמו בין בחול בין בשבת ובלבד דברים המותרין שאע"פ שהתבשיל אסור משום בשולי נכרים אבל הכלים מותרין להשתמש בהן אחר הדחה דלגבי גיעולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהו משום בשולי נכרים דלית בהו משום חתנות ולאו משום איקרובי דעתא'.
הר"ן4 אסר למעשה כדעת המחמירים: 'אבל למעשה אני אוסר לפי שראיתי קצת מן הגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל ואסרו פליטת הכלים הבלועים מבשולי גוים אעפ"י שהם דברים מותרים והצריכו הכלים הגעלה ואם הם של חרס ישברו, והרב בעל התרומה מזה הדעת, ולפיכך ראוי להנהיג איסור בדב"ס שלכם, [ופורץ גדר ישכנו נחש] ושלום לכם'.
אך הריטב"א5 הביא את מחלוקת רבותיו וכתב שמסתבר כדברי הרא"ה שמותר, אך כשאפשר טוב להגעיל: 'וכל שנאסר משום בשולי גוים אומר מורי הרשב"א נר"ו שגם הכלים נאסרין עמו כשאר איסורין דרבנן דהא בלעי איסורא, אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דכיון דהקלו כמה דברים משום בשולי גוים [מסתברא נמי] שלא היתה הגזירה אלא בעיקר התבשיל ולא בבליעתו דגריע טובא מדבר שאינו עולה על שלחן מלכים, וטעמא דמסתבר הוא, ומיהו בכלי שאפשר בהגעלה טוב הוא להגעילם'.
ויתירה מכך מצינו ראשונים שנקטו כן להלכה ולמעשה והעידו שכך המנהג להקל, וכמ"ש הרא"ש6: 'ואני אומר דלכו"ע הכלים שבשל בהן הגוי מותרין ואין צריכין הגעלה דכולי האי לא החמירו חכמים לאסור פליטת בשולי גויים דלא שייך בית חתנות כלל, ויותר מזה אמרו חכמים דתערובת דמאי מותר בפ"ק דחולין (ו, א) וכ"ש פליטת בשולי גויים ואע"ג דרוב עמי הארץ מעשרין הן יותר נראה להקל בבישולי גויים כי כמה קולות הקלו בהם חכמים .. ומכל הלין טעמא איכא למילף מכ"ש דפליטת בשולי גויים לא נאסרה .. וכן מנהג פשוט אשר שפחות גויות העומדות בבתי ישראל בימי עינוי שלהן עושות מדורות ומבשלות תבשילן, ולא שמענו מכל גדולי אשכנז שפירשו מכליהן, ובמקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג וכ"ש שאין כאן רפיון'. וכ"כ הטור7 בשם אביו הרא"ש.
וכ"כ המאירי8 הביא את ב' הדיעות וסיים: 'ואף בזו אנו נוהגין להקל'.
ויתירה מכך כתב רבינו ירוחם9: 'ורוב הפוסקים הסכימו למה שכתב הרא"ש בתשובה10'. וכ"כ האו"ה11.
להלכה כתב המחבר12: 'כלים שבשל בהם העכו"ם לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עכו"ם, צריכים הכשר, ויש אומרים שאינם צריכים. ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים, ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא'.
ולפי כללי הפסיקה במחבר שסתם וי"א הלכה כסתם א"כ נקט להלכה שהעיקר שצריך להכשיר את הכלי13.
א"כ ראינו שלהלכה כלים שבישל בהם גוי דבר שנאסר בבישולי גוי צריך להכשיר את הכלי אלא שיש בזה קולות שונות וכפי שנראה בהלכה הבאה בעז"ה.
--------------
הערות:
1 תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז צה, ב ↩
2 אלא שכפי שלמדנו בהלכה 583 שהרשב"א מחמיר וס"ל שאינו בטל ברוב. ועפי"ז לכאו' לדיעות הסוברות (וכן עיקר להלכה) שבטל ברוב, הרי מכיוון שבכל בישול יהיה תמיד רוב כנגד הטעם, במילא למעשה י"ל שמלכתחילה אין איסור להשתמש בכלים אלו מבלי להכשירם. (וראה שו"ת דברי דוד ח"ב יו"ד כ). אלא שעדיין אין זה מוכרח מכיון שיתכן שבטיגון וכיו"ב אין רוב נגד הכלי. וראה כשרות המאכלים (חזן) ביאורים סו"ס קיג. וראה בהוראה ברורה בביאור הלכה הארוך לסי' קיב ↩
3 בדק הבית צד, א ↩
4 שו"ת סי' ה ↩
5 ע"ז לח, א ↩
6 תוס' הרא"ש ע"ז מ, א ↩
7 יו"ד סו"ס קיג ↩
8 ע"ז לח, ב ↩
9 תאו"ח נתיב יז ח"ז קס, ד ↩
10 הב"י בבדק הבית העיר על דבריו: 'כתב שבתשובה כתוב כן ובדקתי בתשובות שבידינו ולא מצאתיה. וכתב עוד שרוב הפוסקים הסכימו לדעת הרא"ש ומתוך מה שכתבתי תראה שלא דיבר נכונה בזה דאדרבה רוב הפוסקים הסכימו לדעת הרשב"א'. אמנם להעיר א. שאף שתשובה לא ראינו אבל ראינו שכ"כ הרא"ש בתוספותיו, וב. כעת שנדפסו יותר ראשונים רואים כדברי רבינו ירוחם ↩
11 שער מג סי' ח ↩
12 יו"ד סי' קיג סט"ז, ומדברי הרמ"א בתורת החטאת כלל עה דין יד, נראה שהסכים עם הב"י ↩
13 וראה מ"ש החיד"א בשיו"ב יו"ד סי' קיג ס"ק יט: 'ראיתי להרב מנחת כהן בתערובות ח"א פ"א, כתב, דמרן לא הכריע בכלים שבשל הגוי אם צריכים הכשר, והוא פסק להקל. ע"ש. וכבר ידוע דמרן פוסק כסברא שהביא בסתם. אמנם הרב הנזכר קרי ביה לא הכריע, כיון שהביא סברא אחרת. ועמ"ש בקונטריס זה לעיל סי' נ"ה (אות ב). ע"ש' ↩
[כג] (הלכה 585)
למדנו שלהלכה יש להגעיל כלי שנאסר בבישולי גויים.
שאלה: בדיני איסור והיתר נפסק שכלי חרס שבלע איסור אין תקנה בהגעלה, מה דינו כשהתבשל בו דבר שנאסר משום בישול עכו"ם?
תשובה: כתב בעל העיטור1: 'ובכלי חרס לא מהני הגעלה דאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ואי לא דמסתפינא מרבוותא אמינא אפי' כ"ח בקדירה דלאו ב"י כיון דמדרבנן הוא דאסור מגעילה ג"פ'.
והרשב"א2 כתב שזה רק באיסור דרבנן שאין לו עיקר, וז"ל: 'דברים אלו שאמרנו בשבלע אחד מאיסורי תורה. אבל בלע אחד מאיסורים של דבריהם. מגעילו ג' פעמים ודיו. ואפ"ל שלא התירו אלא באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בתורה כתרומה וחלה בחו"ל וכן בישולי עכו"ם. אבל שאר איסורים של דבריהם החמירו בהם בשל תורה. וראוי לחוש שלא להקל בהן'.
הטור3 הביא את דבריהם, וכתב הבית יוסף4: '(לדעת הרשב"א) שאוסר כלי שנתבשל בו בישולי גוים מ"מ יש להקל בו יותר מבשאר איסורין דאילו כלי חרס שנשתמש באחד מן האיסורין רותח אין לו תקנה אלא שבירה או חזרת כבשונות אבל כלי חרס האסור משום בישולי גוים מגעילו ג' פעמים ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא וכ"כ רבינו בסי' קכ"א'.
הרמ"א בתורת החטאת5 הביא את הב"י: 'וכתב ב"י אע"ג דהרשב"א אוסר הכלים מ"מ אפילו לכלי חרס סגי ליה בהגעלה ג' פעמים'.
וכתב הויכוח מים חיים על דברי הרמ"א: 'לבי מהסס בהוראה זו להגעיל שום כלי חרס לפי שהרואה דמגעילים כלי חרס סובר שנבלע מאיסור גמור ויכשיר כל כלי חרס ע"י הגעלה גם מה שמצריכו להגעיל ג"פ אין בזה טעם נכון6'.
ולהלכה פסק המחבר7: 'ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים, ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא'.
★ ★ ★
שאלה: האם צריך להמתין שיהא הכלי אינו בן יומו לפני ההגעלה כמו בשאר הגעלות?
תשובה: בדין זה ישנם שלושה דעות, וכדלקמן:
א) יש שכתבו שלאחר מעת לעת אין צורך בהגעלה וכמ"ש הערך השלחן8: 'דרוב האחרונים ס"ל דכלי שאינו ב"י באיסור דרבנן מותר לכתחלה', אך השיגו9 על דבריו מדברי הפרמ"ג10 שכתב: 'הלכה מרווחת היא בישראל אפילו איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני נותן טעם לפגם'.
ב) יש אומרים שאמנם גם לאחר מעל"ע צריך הגעלה אך מ"מ באיסור זה אין צורך להמתין מעל"ע קודם ההגעלה וכמ"ש הדרכ"ת11: 'עבשו"ת מנחת יהודה חיו"ד סי' ל"ו שמתמה השואל במה שנוהגין בכלים של בישולי עכו"ם לצורך חולה בשבת להגעילם תיכף במוצ"ש דנהי שמקילין להגעיל גם כלי חרס ג"פ אבל מנ"ל להקל דמהני הגעלה זו גם בתוך מעל"ע ועכ"פ הו"ל להמתין עד אחר מעל"ע והשיב שמנהג זה כדין נהגו בזה דלא דמי לשאר הגעלות משאר איסורין אפי' באיסור דרבנן דצריכין להמתין מעל"ע דהתם כדמפרש טעמא כיון שצריך שיהיה במים ס' לביטולו חיישינן שמא לא היה ס' ע"כ לצאת מחששא זו מצריכין שיהיה אינו ב"י משא"כ בנ"ד דקיי"ל דבישולי עכו"ם בטלה ברוב א"צ לדקדק שיהיה אינו ב"י'.
ג) ויש שכתבו שגם באיסור זה יש צורך להמתין מעל"ע וכמ"ש המנח"י12: 'סגי לי' בהגעלה ג"פ והיינו דוקא לאחר מע"ל שנעשה אינו ב"י כמבואר בטור סי' קכא ועיי"ש בדרישה ס"ק יז'.
ולמעשה לכאורה עפ"י דברי הרמ"א13 שו"ע או"ח סי' תנב ס"ב ועד"ז בשו"ע אדמו"ר הזקן14 שכתבו: 'נהגו שלא להגעיל שום כלי בן יומו', כתבו האחרונים15 שגם כלי שנאסר מבישול עכו"ם יש להגעילו רק לאחר מעל"ע.
א"כ לכתחילה יש להמתין מעל"ע לפני הגעלת הכלי שנאסר מבליעת בישול עכו"ם16.
הערות:
1 ש"א הכשר הבשר יד, ג ↩
2 תוה"ב הקצר ב"ד ש"ד לז, א ↩
3 יו"ד סי' קכא ↩
4 יו"ד סי' קיג ↩
5 כלל עה דין יד ↩
6 וראה דרישה סי' קכא סק"ו: 'ובזה י"ל דהאי ג' פעמים דקאמר ר"ל שיחמם לכל פעם מים בפ"ע כדי שיעשה זכר שכלי חרס דינו חמור שגם בקדרה שאינה בת יומא צריכה שלש מים להגעלתם'. ובגליון מהרש"א יו"ד סי' קיג סט"ז סק"ט כתב: 'וא"כ י"ל דבהגעיל ג' פעמים הוחזק לכל מיני החמין' ↩
7 שו"ע יו"ד סי' קיג סט"ז ↩
8 סי' קיג סקכ"ב ↩
9 ראה בא"ח ש"ב חקת סכ"ד, וכה"ח יו"ד סי' קיג ס"ק צ ↩
10 יו"ד שפ"ד סיד צג ס"ק ג ↩
11 סי' קיג ס"ק צב ↩
12 סולת למנחה כלל עה סי"ד ↩
13 שו"ע או"ח סי' תנב ס"ב ↩
14 סי' תנב סט"ו ↩
15 ראה שו"ת מחזה אליהו ח"ב סי' מו אות כט ואילך ↩
16 אך בעת צורך בשאלת רב יש מקום להקל שהרי כפי שראינו יש שכתבו שא"צ כלל להגעיל, ויש שכתבו שבהפס"מ יש לסמוך על דבריהם, וכן יש שכתבו שגם לכתחילה א"צ להמתין מעל"ע ↩
[כד] (הלכה 586)
הלכה היא בדיני שבת1 שחולה שאין בו סכנה אך נפל למשכב או שמצטער כ"כ עד שנחלש כל גופו, שצרכיו - אפילו אפיה ובישול נעשים ע"י גוי.
שאלה: מדוע בחולה האוכל מאכל שבישל עבורו הגוי, אין בעיה של בישול עכו"ם, ומה דין האוכל במוצ"ש?
תשובה: בביאור היתר אכילת החולה דבר שבישל גוי מצינו כמה ביאורים בראשונים, ויש נפקא מינה ביניהם וכדלקמן:
א) הרא"ה בבדק הבית2 ביאר שהוא מצד שבבישול בשבת אין חשש חתנות, וז"ל: 'אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בשולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצ"ש'.
א"כ לדבריו דבר שבושל בשבת מכיון שאין חשש של איסור חתנות במילא אין באוכל זה בכלל את גזירת בישול עכו"ם, ואוכל זה מותר לכולם אחרי שבת.
ב) אך הרשב"א במשמרת הבית3 השיג עליו, וביאר שהטעם הוא מצד שאי אפשר בענין אחר, וז"ל: '.. הדין בשבת דכל שא"א היום ע"י ישראל ובשאפשר אין סומכין על בשולו איסורו של שבת מוכיח עליו ולפיכך התירוהו לו ודוקא לחולה ובשבת לפי שא"א לו והקלו לו בזה אעפ"י שתחלתו וגמרו ביד נכרי ודכותיה בחול אסור לעשות כן אף לחולה ומ"מ לא לגמרי התירו אלא מה שהצריך לו דהיינו בשבת עצמו ולחולה עצמו אבל במוצ"ש אסור אף לחולה ואף קדרה שבשל בה אסורה לחולה בחול שלא מצינו אסור אפילו של דבריהם שלא תהא חליפת כליו אסור כמוהו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון'4.
א"כ לדבריו כל ההיתר הוא רק מצד שבשבת אין לנו דרך אחרת, במילא זה היתר נקודתי לשבת, ומיד אחרי שבת שכבר יש דרך אחרת, אוכל זה אסור לכו"ע באכילה משום בישול עכו"ם.
ג) הר"ן בחידושים5 חלק ג"כ על הרא"ה וכתב טעם נוסף, מצד שאין איסורו מגופו: 'ואין לסברא זו ראיה שאפילו נאמר דבכלל צרכי חולה שנעשין על ידי עובד כוכבים בשבת הוי דבר שיש בו משום בשולי עובד כוכבים וכמו שפשט המנהג אכתי אפשר דהיינו דוקא לחולה מפני שהתירו בו כל דבר הנעשה ע"י עכו"ם שאין איסורו מגופו אבל להתירו לבריא אין לנו'.
א"כ לדבריו כיון גזירת בישול עכו"ם איננה מוגדרת ש'איסורו מגופו' ולכן לחולה זה מותר לגמרי אך לא לבריא.
הבית יוסף6 הביא את דברי הר"ן בתשובה7, וז"ל: 'והביא הר"ן כ"ז בפרק אין מעמידין, וז"ל בתשובה כתב הרא"ה גוי שבא לבשל לחולה בשבת מותר לבריא במוצ"ש וליכא משום בישולי גוים ומשום חתנות דכל כי הא היכירא איכא עוד התיר .. הכלי .. אבל למעשה אני אוסר לפי שראיתי קצת מהגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל ובעל התרומה מכללם עכ"ל'.
[ובדברי חמודות8 מאריך שסיום דברי הר"ן 'ולמעשה אני אוסר' נאמרו לא רק ביחס לסיפא לגבי איסור הכלי, אלא גם על הרישא לגבי דין האכילה במוצש"ק. ונחלקו בזה הש"ך9, והט"ז10].
ולהלכה הרמ"א11 כתב את טעם הרא"ה ועפי"ז התיר את האוכל גם לבריא במוצ"ש: 'עכו"ם שבשל לחולה בשבת, מותר למוצ"ש, אפילו לבריא, ואין בו משום בשולי עכו"ם, דכל כה"ג היכרא איכא'. וכ"פ הערך לחם12, והלבוש13.
אך המחבר ביו"ד השמיט הלכה זו, ובאו"ח14 כתב: 'חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי א"י'. ולא ביאר מה דין המאכל במוצ"ש לחולה או לבריא.
וכתב הבית הילל15 על המחבר: 'והשמיט הדין זה אם מותר לבריא למוצ"ש, משמע דלא קים ליה כהרא"ה, אבל מור"ם כאן הכריע כהרא"ה וצ"ע'. וראה גם כנסת הגדולה16. [ואמנם גם אם אין ללמוד מהשמטת המחבר, ונטה לדברי הרא"ה שהזכיר בבית יוסף, אעפ"כ יש מהאחרונים שטענו17 שהבית יוסף לא ראה את דברי הרשב"א במשמרת הבית שהחמיר, ואם הי' רואה בודאי שהי' מזכירו, ומחמיר].
א"כ ראינו שנחלקו הראשונים בהגדרת ההיתר של בישול נכרי לחולה בשבת והנ"מ האם זה מותר במוצש"ק, שהרמ"א כתב להקל, ויש שכתבו שדעת המחבר להחמיר.
בהלכה מחר נראה בעז"ה את דברי שאר הפוסקים, ודעת אדמו"ר הזקן בזה.
הערות:
1 ראה דברי המחבר שיובאו לקמן. ושו"ע אדמו"ר הזקן סי' שכח סי"ט ↩
2 ב"ג ש"ז צד, א ↩
3 ב"ג ש"ז צג, ב ↩
4 וכדבריו שיש להכשיר הכלי כתב באהל מועד שער או"ה דרך י נתיב י ↩
5 ע"ז ט, א מדפי הרי"ף ↩
6 יו"ד סי' קיג, וסי' קכג ↩
7 סי' ה ↩
8 חולין פ"א סי' כ ↩
9 יו"ד סי' קכג ס"ק נ ובנקוה"כ ↩
10 שם ס"ק יח ↩
11 שו"ע יו"ד סי' קיג סט"ז בהג"ה ↩
12 שם סט"ז ↩
13 שם סט"ז ↩
14 שכח סי"ט ↩
15 יו"ד סי' קיג ס"ק ב ↩
16 הגהב"י יו"ד סי' קיג אות עט ↩
17 ראה ט"ז יו"ד סי' קכג ס"ק טו, ובש"ך שם ↩
[כה] (הלכה 587)
בהלכה הקודמת ראינו שנחלקו הראשונים בבישול עכו"ם לחולה בשבת האם מותר זה במוצ"ש, יש שכתבו שדעת המחבר להחמיר ושהרמ"א כתב להקל.
הש"ך1 כתב כדברי הרמ"א, וז"ל: 'בב"י הביא תשובת הר"ן דאין בזה משום חתנות וע"ז סמך הרא"ה בעכו"ם שבשל לחולה בשבת שמותר לבריא במו"ש דליכא בהאי משום חתנות ..'.
אך הט"ז2 חלק על הרמ"א, וכתב: עכו"ם שבישל לחולה כו'. אלו הם דברי הר"ן בשם הרא"ה הביאום ב"י והנה בס' בדק הבית להרא"ה דף פ"ט כתב ג"כ הכי ובעל משמרת הבית שהוא הרשב"א כתב ע"ז וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצ"ש חוזר לאיסורו וכ"ש לבריא ודומה לנבילה לחולה שיש בו סכנה דמותרת לו בשבת ואם הבריא אסור דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון עכ"ל ודבריו נכונים .. ואלו ראו ב"י3 ורמ"א4 ספר משמרת הבית לא היו פוסקים להיתר כהרא"ה בזה5 והיותר תימה שבסי' קכ"ג בסופו כתב ב"י תשובת הר"ן דלא קי"ל כהרא"ה6 בזה ועמ"ש שם על דברי רמ"א'.
למעשה הרבה אחרונים הסכימו לדברי הט"ז, וכמ"ש הכנה"ג7 הפר"ח8, והפר"ת9 באר שבע10. מנח"י11. ועוד רבים מהאחרונים12.
שאלה: מה שיטת אדמו"ר הזקן בנידון זה?
תשובה: כתב אדמו"ר הזקן13: 'ואע"פ שכל מאכלות האסורות אפילו מדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה אעפ"כ התירו לו איסור בישולי נכרים בשבת שאי אפשר בענין אחר כיון שהוא מותר מחמת עצמו אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור'.
ובסי' שיח14 כתב: 'אבל המבשל או עשה שאר מלאכה בשביל החולה שיש בו סכנה אסור בשבת לבריא או לחולה שאין בו סכנה גזרה שמא ירבה במלאכתו בשבילו .. ואפילו עשה ע"י נכרי בין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לצורך חולה שאין בו סכנה אסור לבריא בשבת גזרה שמא ירבה בשבילו אבל למוצ"ש מותר לבריא מיד ואי"צ להמתין בכדי שיעשו כיון שהנכרי עשה בהיתר לצורך חולה בד"א בשאר מלאכות חוץ מאפייה ובישול שאם אפה נכרי או בישל בשבת לצורך חולה אסור לבריא אף במוצ"ש משום בשולי נכרים כמ"ש ביו"ד סימן קי"ג'.
א"כ אדה"ז כתב בסי' שכח את טעמי הרשב"א והר"ן, ובסי' שיח כתב שאסור לבריא אף במוצ"ש.
אלא שיל"ע בדבריו מה דין החולה עצמו האם יכול לאכול מזה במוצ"ש (וכנ"ל בהלכה הקודמת שלרא"ה מותר לכולם במוצ"ש, ולשיטת הרשב"א אסור לכולם במוצ"ש), דבסי' שיח כתב 'אסור לבריא אף במוצ"ש', ומשמעות דבריו15 שלחולה עצמו יישאר מותר, אמנם בסי' שכח כתב 'התירו איסור בישול נכרים בשבת שא"א בענין אחר', משמע16 שאחרי שבת גם לחולה זה אסור?
ולמעשה בדעת אדמו"ר הזקן מצינו כמה גישות:
1) יש שכתבו17 שאדמו"ר הזקן הכריע שבחולה שהיתה לו שעת היתר סמך על הרא"ה, משא"כ בבריא שמעולם לא היתה לו שעת היתר שהרי גם בשבת עצמה הי' אסור לו באכילה, החמיר כהרשב"א.
2) יש שכתבו18 שאדמו"ר הזקן, מבוסס על דברי הר"ן, שמדיוק לשונו נראה שלחולה מותר תמיד, שבדבריו על הרא"ה, כתב ' .. היינו דוקא לחולה, מפני שהתירו בו כל דבר הנעשה ע"י עכו"ם שאין איסורו מגופו, אבל להתירו לבריא אין לנו'.
3) י"ל19 שבסי' שיח דיבר גם בחולה שיש בו סכנה שאצלו ההיתר לא מבוסס על כך שא"א באופן אחר, אלא שמותר לו כמו כל דבר שמותר לחולה שיש בו סכנה, ולכן לא כתב כאן איסור אכילה לחולה, משא"כ בסי' שכח שעוסק בחולה שאין בו סכנה ולכן כתב שההיתר יהי' רק בשבת עצמה.
4) י"ל20 שאדמו"ר הזקן בא ללמדנו שיש באוכל הזה איסור בשולי עכו"ם, ובמילא פשוט שלבריא אסור, אך לגבי חולה זה יהי' תלוי במידת הצורך, וכל שיש צורך מותר, ולכן כשיצא שבת ויש אפשרות לבשל דבר אחר, אין להתיר לו. אך במידה ובסיום שבת ואין עדיין אוכל אחר לצורך החולה והוא זקוק לזה יהיה מותר לו. משא"כ לבריא אין כל היתר במוצ"ש. ובמילא בסי' שיח כתב רק את הדבר הברור שלבריא אסור גם במוצ"ש (כי לבריא אין שום היתר). אך לא הזכיר חולה כיון שיש מקרים שיהיה מותר לו (גם כשאין סכנה).
--------------
הערות:
1 יו"ד סי' קכג ס"ק נ ↩
2 שם ס"ק טו ↩
3 ראה שו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סי' יא: 'וברור הוא שלא ראה הב"י ז"ל ספר משמרת הבית שאלו היה ראהו היה מביא ראיה ממנו שכיון לדבריו וכן מוכח בכמה דוכתיה' ↩
4 ראה במבוא לתורת הבית הוצאת מוסה"ק ע' יא ↩
5 הש"ך בנקוה"כ סי' קיג סט"ז השיב: 'ומש"כ ואלו ראו ב"י ורמ"א כו' ליתא, דאפשר אפילו ראו היו פוסקים כן, דבשל סופרים הלך אחר המיקל, כ"ש בפת של עכו"ם דקיל טובא ↩
6 וכתב הש"ך שם: 'ועוד, שגם דעת הר"ן בתשובה כהרא"ה, ומש"כ בב"י סו"ס קכ"ג ט"ס הוא ..' ↩
7 יו"ד הגהב"י אות עט. ושכנה"ג אוח"ח סי' שיח וראה מ"ש בשו"ת בעי חיי יו"ד סי' קנד בסופו ↩
8 שם סי' קיג ס"ק כו ↩
9 סי' קיג ס"ק יט ↩
10 שו"ת סי' כד ↩
11 כלל עה ס"ק כט ↩
12 ובדעת המשנ"ב ישנה מבוכה דלכאורה דבריו סותרים זא"ז שבסי' שיח סקי"ד כתב בשם הגר"א שמותר לבריא במוצ"ש, אך בסי' שכח ס"ק סג כתב שאסור הן לחולה והן לבריא במוצ"ש, אלא שבנו הרא"ל כתב (מכתבי חפץ חיים בקיצור תולדות חייו ע' מב): 'וסיבת הדבר הוא שבסי' שי"ח הוא מיסוד של מר אבא, והוא אחז בשיטת הרא"ה, וכמו שפסק הרמ"א ביו"ד סו"ס קיג, ובסי' שכח הוא כתב ידי, ואנכי העתקתי להלכה שי' הרשב"א שחולק על הרא"ה עיי"ש בסי' קיג בט"ז ונקה"כ'. אך ראה מ"ש בשו"ת דברי יציב יו"ד ח"א סי' ל. תשובות והנהגות ח"ג סי' קב. שש"כ פל"ח הערה מז ↩
13 שו"ע או"ח סי' שכח סי"ט ↩
14 ס"ה ↩
15 כמו שדייקו התהל"ד סי' שכח סי"ט אות כה, נמוקי שבת ע' רכד, רביד השלחן סי' שיח אות טו, ושכח אות כה. שוע"ר עם ביאורים והערות (כהן) ע' תל. שוע"ר המבואר 'כנישתא דבי רב' בתוספת ביאור ע' תתעא. (ולא כמ"ש בשוע"ר - 'דעת לישראל' סי' שכח הערה 183) ↩
16 ראה נמוקי שבת שם. שוע"ר - כנישתא דבי רב שם ↩
17 פרי הגן סי' שכח על משב"ז סקי"ד שערי הלכה ע' קסה ↩
18 נמוקי שבת סי' שכח ס"ה ע' רכד, שו"ע אדה"ז עם ביאורים והערות - (כהן) ע' תלא אות יז א. מכון לשבתך ביאורים סי' ה ↩
19 נמוקי או"ח שם ↩
20 שו"ע עם ביאורים והערות (כהן) שם אות ב ↩
[כו] (הלכה 588)
שאלה: מה הדין במקרה שגוי סייע ליהודי בבישול?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1 אומרת: 'אמר ר"י אמר שמואל: הניח ישראל בשר ע"ג גחלים, ובא עכו"ם והפך בו, מותר. היכי דמי? אילימא דאי לא הפך ביה הוה בשיל, פשיטא! אלא לאו דאי לא הפך לא הוה בשיל, אמאי מותר? בישולי של עכו"ם נינהו! לא צריכא, דאי לא הפך הוה בשיל בתרתי שעי, והשתא קא בשיל בחדא שעתא, מהו דתימא: קרובי בישולא מילתא היא, קמ"ל .. תניא נמי הכי: מניח ישראל בשר ע"ג גחלים, ובא עכו"ם ומהפך בו עד שיבא ישראל מבהכנ"ס או מביהמ"ד, ואינו חושש; שופתת אשה קדירה ע"ג כירה, ובאת עכו"ם ומגיסה עד שתבא מבית המרחץ או מבהכנ"ס, ואינה חוששת. איבעיא להו: הניח עכו"ם והפך ישראל, מהו? אמר ר"נ בר יצחק: ק"ו, גמרו ביד עכו"ם מותר, גמרו ביד ישראל לא כ"ש. איתמר נמי: אמר רבב"ח א"ר יוחנן .. בין שהניח עכו"ם והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך עכו"ם, מותר, ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם'.
א"כ ראינו בגמ' שכאשר יהודי הניח אוכל לבשל, וגוי סייע לו בבישול, אם סיוע הגוי הוא רק כדי לזרז את הבישול הר"ז מותר.
אך הגמ' מסיימת: 'ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם', ונחלקו הפוסקים בכך:
הרמב"ם2 כתב: 'וכל שבשלו ישראל מעט בשולו בין בתחלה בין בסוף מותר, לפיכך אם הניח העכו"ם בשר או קדרה ע"ג האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהניח ישראל וגמר העכו"ם הרי"ז מותר'.
בדברי הרמב"ם (וכן בטור) לא הוזכר תנאי, שכשהניח הישראל וסייע הגוי הרי"ז מותר רק במקרה שגם בלעדי הגוי זה היה מתבשל. וכ"נ באו"ה הארוך3.
אלא שהב"י4 הקשה על הרמב"ם והטור מדברי הגמ' וז"ל: 'ומ"מ יש לתמוה על הרמב"ם ורבינו שלא כתבו דהא דשרי בהניח ישראל והפך גוי דוקא בדלא עביד גוי אלא קירוב בישול כדאמרינן בגמרא אבל היכא דאי לא היפך ביה גוי לא הוה בשיל אסור, וי"ל שרבינו סמך עמ"ש אח"כ גבי הניח ישראל ע"ג גחלים עוממות, והרמב"ם אפשר שנראה לו שהוא דבר פשוט ולכן לא הוצרך לכתבו'. ומסיים הב"י שלכן יש להזהר ב'בשר שצולין בשפוד אעפ"י שהניח ישראל השפוד עם הבשר תחוב בו סמוך לאש במקום צלייתו אסור ליתנו לגוי להפכו כדי שיצלה'.
אך הרמ"א כתב5 על דברי הב"י: 'אבל לפמשנ"ת דחיתוי בעלמא מהני כ"ש דבכה"ג מהני בדיעבד'.
ולהלכה המחבר6 כתב: 'כל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחלה בין בסוף, מותר. לפיכך אם הניח עכו"ם בשר או קדרה ע"ג האש, והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה, או שהניח ישראל וגמר העכו"ם, הרי"ז מותר'. והוסיף7: 'הניח ישראל ע"ג גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם כמאכל בן דרוסאי, ובא עכו"ם והפך בו ונתבשל, אסור8.
אך הרמ"א9 חלק, וכתב: 'ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע העכו"ם'.
הש"ך והט"ז תמהו על האו"ה ורמ"א שזה נגד הגמ' הנ"ל, וביאר הט"ז10: 'ונלע"ד דהם ס"ל דכשאומר אח"כ בגמרא דאין אסור עד שיהא תחילתו וגמרו ביד עכו"ם הדר ביה מסברא זו ואעפ"י דבלא עכו"ם לא היה מתבשל מ"מ כיון שהישראל סייע בהתחלה או בסוף מותר'.
והש"ך11 כתב: 'ונראה דס"ל להאו"ה והרב דנהי דמדינא דש"ס אסור בכה"ג מ"מ הא גם חיתוי וקיסם אסור מדינא דש"ס דהא לא היה מתבשל בלא סיוע העכו"ם ואפ"ה אנו מתירין .. אלא דסמכינן אמ"ש בחילופי מנהגים דבין בני א"י ובין בני בבל דמהני, והנח להם לישראל שיהו שוגגין כו' וכמ"ש הרא"ש והטור בסי' קי"ב א"כ ה"ה בבשולי עכו"ם ..'.
ולמעשה נחלקו האחרונים: הויכוח מים חיים12, והפר"ח13, והגר"א הכריעו כמחבר. הש"ך נשאר בצ"ע לדינא. והט"ז היקל דווקא בבית ישראל14. מאידך הלבוש15, הכריע כרמ"א ובתנאי שיכל להתבשל כמאכל בן דורסאי, אך המנח"י16, והחת"ס17, התשובה מאהבה18 הכריעו כרמ"א, וראה ערוך השלחן19, דרכי תשובה20.
א"כ, כיון שכמה מהאחרונים כתבו להחמיר ראוי לחוש לכתחילה21, שכאשר יהודי מניח אוכל ע"ג אש, להניחו במקום שיכול להתבשל ללא סיוע הנכרי, אך בדיעבד אין האוכל נאסר.
(חשוב להבהיר שאין הדברים אמורים כאשר היהודי הדליק את האש וכדומה, או כאשר הגוי ביטל את תחילת הבישול של הישראל שאת הפרטים בזה נראה בהלכה הבאה).
--------------
הערות:
1 לח, א ↩
2 הל' מאכ"א פי"ז הט"ז ↩
3 שער מג סי' ט ↩
4 יו"ד סי' קיג ↩
5 תו"ח כלל עה דין יט ↩
6 שו"ע יו"ד סי' קיג ס"ו ↩
7 ס"י ↩
8 בביאור דברי המחבר הסובר שכשיהודי מגיס בקדירה שבישל הגוי הרי"ז מועיל, ולעומת זאת כשיהודי הניח את הבשר על האש באופן שלא היה מצליח להתבשל, שזה לא נחשב אפילו כמגיס ונאסר, ראה ר"ן ע"ז טו, ב מדפי הרי"ף שביאר: 'דקרובי בשולא [לא] מהני אלא היכא שיש שם אש הראוי לבשל דאלת"ה היכי אמרינן לעיל ואלא דכי לא מהפך ביה לא מטי אמאי מותר דהא ודאי א"א דלא ליהוי קרובי בשולא בהנחת ישראל אלא ודאי כיון דכשעשה ישראל מעשה שלא היה ראוי להתבשל אין בקרוב בשול של ישראל כלום'. וראה גם באר שבע שו"ת סי' כד. פר"ת סק"י. וראה מהר"ם שיק ע"ז לח, ב ↩
9 ס"ו, וראה בש"ך ס"ק ח שהטעם שלא השיג הרמ"א על המחבר בס"י, מכיון שסמך עמ"ש קודם ↩
10 ס"ק ו ↩
11 ס"ק ח ↩
12 על התו"ח שם ↩
13 יו"ד סי' קיג סקי"ג ↩
14 וכתב הבל"י ס"ק י: 'ואנו נוהגין כמור"ם בדיעבד ולכתחילה כמ"ש הט"ז' ↩
15 ס"ז, וסי"א. וראה גם באר הגולה אות ט ↩
16 כלל עה ס"ק מא ↩
17 בחידושים ליו"ד סי' קיג ↩
18 ילק"מ על השו"ע ↩
19 סעיפים ל - מג. אמנם באם כשהניח היהודי זה לא יכל להגיע אפילו למאכל בן דורסאי בזה נשאר ערוה"ש בצ"ע ↩
20 יו"ד שם ס"ק מז ↩
21 ובפרט שכ"כ הרמ"א בתו"ח, ויתכן שזה גם כוונתו בשו"ע ↩
[כז] (הלכה 589)
שאלה: מה הדין כאשר היהודי מדליק את האש והגוי מבשל על האש שהדליק היהודי?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1: 'איתמר נמי: אמר רבב"ח א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנה א"ר יוחנן: בין שהניח עכו"ם והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך עכו"ם, מותר, ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם. אמר רבינא, הלכתא: הא ריפתא דשגר עכו"ם [=הסיק בתנור. רש"י] ואפה ישראל, א"נ שגר ישראל ואפה עכו"ם, א"נ שגר עכו"ם ואפה עכו"ם ואתא ישראל וחתה בה חתויי - שפיר דמי'.
ומדברי הגמ' אנו למדים שבדין אפיית פת עכו"ם כאשר היהודי מדליק את האש או כאשר היהודי מחתה הרי זה נחשב כאפייתו של היהודי, אלא שנחלקו הראשונים האם דין זה נאמר דווקא בפת, או גם בבישול עכו"ם. וכמו"כ נחלקו הראשונים במשמעות 'הפך בה ישראל' שמתיר את הבישול, האם זה הפיכה בגחלים או הפיכה של הבשר, וכדלקמן:
א) כתב הר"ן2: 'א"נ שגר ישראל ואפה עכו"ם שרי. מיהו דוקא בפת לפי ששגירת התנור היא מלאכה מיוחדת בו אבל בשאר תבשילין לא והכי מוכחא כולה שמעתין דאמרינן שופתת אשה קדרה ואמרינן הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ומשמע דהדלקת האש בלחוד לא מהני וכ"כ הראשונים ז"ל ואין בדבר ספק כלל'. וכ"כ רבנו יונה3 וכ"כ הריב"ש4.
מבואר בראשונים אלו, שאין הדלקת האש מועילה בבישולי עכו"ם.
ב) הריטב"א5 כתב: 'וקבר בה ישראל קרא מעיקרא. פירוש דאילו קברה בתר דעבד נכרי נורא פשיטא דמותר ואע"ג דידע ביה גוי, דכיון דישראל אנחה בנורא בשול ישראל הוא שאין עשיית האש מעלה ומוריד בבשולי גוים אלא הכל הולך אחר ההופך באש6 או אחר המהפך או המגיס וכדאיתא בסמוך, ולא חשבו עשיית האש למלאכה אלא בפת בלבד כדאיתא לקמן בסמוך'.
אלא שלדעתו שם7 (בשם הרמב"ן8) גם בפת חתוי המתיר הוא 'דוקא חתוי העושה רושם באפיית הפת בענין שמעשיו ניכרין בו'. [וראה גם אורחות חיים9 שכתב בשם הרא"ה: 'והרא"ה ז"ל כתב כשהתרנו פת בחתוי לא התרנו אלא בחתוי שעושה רושם הניכר לבשל לקבל הבשול ע"י כך. כשאמרנו שהיסק התנור ע"י ישראל מלאכה חשובה היא להוציאו מכלל בשולי גוים לא אמרו אלא בפת שהיסק התנור לענין פת מלאכה חשובה היא ומלאכת אומן אבל הדלקת האש לענין שאר בשולין אינה חשובה ולא כלום'.]
מבואר בדבריו שאין הדלקת האש מועילה בבישול, אך היפוך10 [=חיתוי] באש מועיל11, (אלא שבחתוי צריך חתוי שעושה רושם הניכר12).
ג)כתב רבינו פרץ13: 'הניחו העכו"ם בתנור אך ישראל מסיק התנור גם זה מותר ולאו דוקא היסק גמור דבחיתוי בעלמא סגי או בזריקת קיסם כמו שרגילין העולם'.
ועד"ז כתב תלמידו המרדכי14: 'ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם וכן הלכתא דבחיתוי סגי.. המנהג שנהגו העולם לזרוק קיסם בתנור פלוגתא היא מבני בבל ומבני א"י בני בבל נהגו להתיר פת ע"י קיסם ובני א"י אומרים קיסם זה אינו מעלה ואינו מוריד ואנן קי"ל כבני בבל ואם נאפה הפת בתנור של עכו"ם בלא חיתוי ובלא קיסם'. ומהמשך דבריו נראה שמשווה דין החיתוי והקיסם בבישול לאפיה.
ובאו"ה הארוך15 כתב: '.. ואפי' שהישראל אינו מהפך במאכל כלל אלא שמסייע רק בתיקון האש בלבד ואפי' אם ניער את האש מעט או כבשו לאש הואיל ונשתתף במלאכת הבישול או האפייה מותר ואפי' אם זרק הישראל רק קיסם לתוך האש סגי אעפ"י שהיא מתבשל גם בלא קיסם ובלא חיתויי .. וכתב בסמ"ק שאין חילוק בהיתר חיתוי גחלי' בין פת למאכל אחר עכ"ל. אך יזהר כשמחתה בגחלין שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ביד ישראל'.
מבואר בראשונים אלו שמתירים גם כאשר הישראל עשה רק הדלקת ותיקון האש או החיתוי או השלכת הקיסם16 גם בבישול.
א"כ ראינו את שיטות הראשונים לגבי פעולת היהודי הנדרשת כדי להתיר את בישול העכו"ם, ובהלכה הבאה נראה את מסקנת הפוסקים הלכה למעשה.
הערות:
1 לח, ב ↩
2 טו, ב מדפי הרי"ף ↩
3 אגרת התשובה אות לח ↩
4 בסי' תקיד. הביאם הב"י סי' קיג ↩
5 ע"ז לח, א ↩
6 וראה רשב"א משמרת הבית ב"ג ש"ז צד, א. וראה טור יו"ד סי' קיג ומש"כ הב"י: 'רבינו נראה שמפרש דהיפך דאמרינן אגחלים קאי' ↩
7 לח, ב ד"ה פת ↩
8 ראה רמב"ן ע"ז לה,ב. וראה גם רשב"א בתורת הבית הארוך ב"ג ש"ז צג,א.וראה גם אורחות חיים שכתב: 'והרא"ה ז"ל כתב כשהתרנו פת בחתוי לא התרנו אלא בחתוי שעושה רושם הניכר לבשל לקבל הבשול ע"י כך' ↩
9 הל' איסורי מאכלות אות סג. ו. וראה בדק הבית להרא"ה ב"ג ש"ז ↩
10 ולכאורה פשוט שכוונתם בחיתוי כשהמאכל עומד על האש ↩
11 וראה גם בר"ן שם ט, א שלמרות שסובר כנ"ל שאין ההדלקה מועילה, מ"מ כתב: 'ובשלקות התירו בסיוע ישראל כגון מחתה בגחלים' ↩
12 וא"כ לכאו' לא יועיל זריקת קיסם וראה גם ריטב"א שם ↩
13 הגהות סמ"ק מצוה רכג הגהה ג וראה גם בכלבו סי' ק, הובא גם בארחות חיים שם ↩
14 ע"ז רמז תתלא, אלא שבמרדכי לא כתב בפירוש לגבי ההדלקה, רק לגבי החיתוי, וכתב ע"ז בדרכי משה סק"ד 'וכ"ש שעשיית האש' ↩
15 שער מג סי' ט-י ↩
16 לכאו' דבריהם גם קודם הנחת התבשיל, ולכן למד מזה הרמ"א כ"ש עשית האש, ראה הערה הקודמת ↩
[כח] (הלכה 590)
בהלכה הקודמת ראינו שנחלקו הראשונים האם הדלקת האש, מועילה לענין בישולי עכו"ם, ושישנם באופן כללי ג' שיטות: א. יש שכתבו שאין הדלקת האש מועילה, ב. יש שכתבו שאמנם אין הדלקת האש מועילה אך החיתוי מועיל. וג. ויש שכתבו שגם אם הישראל עשה רק את הדלקת האש או חיתוי או זריקת קיסם הרי"ז מועיל.
שאלה: מה הלכה למעשה, האם סומכים על הדלקת האש או שצריך לעשות פעולה יותר משמעותית?
תשובה: הב"י1 הביא את דברי הר"ן הרבינו יונה והריב"ש שהם השיטה הראשונה, שאוסרת הדלקת האש. וכ"כ המהרש"ל2.
[וכתב הב"י שדוחק לומר שלדבריהם החיתוי תחת הקדרה יועיל, שאמנם: 'יש לדחות ולומר דע"כ לא אמרו אלא בהדלקת האש שמאחר שהיא נעשית קודם שיניח הבשר לצלות אינה הוכחה שהוא מדליקו לצלות בשר אלא להתחמם בו או לבשל בו דברים שאינם עולים על שלחן מלכים או שהן נאכלים חיים משא"כ בתנור דסתמו אינו אלא לאפות בו אבל כשמחתה בגחלים בעוד הבשר עליהם ומקרב בישולו מישרא שרי אפילו לדעת הר"ן3 ודוחק4'.]
אך הרמ"א בדרכי משה שם5 הביא את הראשונים הנוקטים בשיטה השלישית, וכתב: 'משמע דפשוט להתיר ע"י חיתוי וכ"פ בארוך6 להתיר ע"י חיתוי והשלכת קיסם .. וכ"ה במרדכי פרק אין מעמידין (דף שפ"ו ע"ב)7 דחיתוי מהני וכ"ש8 דעשיית האש מהני'9.
וכן נחלקו בזה בשו"ע להלכה שהמחבר10 כתב: 'אין שגירת11 התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד, אלא ההנחה דווקא. לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עכו"ם, צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו'.
אך הרמ"א בהג"ה כתב: 'ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת, וכן נוהגין. ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהגויה הדליקה האש מאש של ישראל, שרי'.
א"כ להלכה לדעת המחבר לא מועיל הדלקת האש או חיתוי [אא"כ הגוי העמיד את האוכל על מקום הבישול ואח"כ היהודי הדליק את האש12], אך לדעת הרמ"א מועיל הדלקת האש, חיתוי, או השלכת קיסם13.
למעשה יש פוסקים שכתבו כדברי הרמ"א וכמ"ש הפרמ"ג14: 'ועיין לקמן להר"ב בהג"ה אף שלקות מהני חיתוי וקיסם, וכן הלכה'. אך יש פוסקים15 שכתבו שראוי להחמיר ולא לסמוך להקל בשופי כדברי הרמ"א וכמ"ש הט"ז16: 'ונלע"ד לענין הלכה דדוקא בבית ישראל יש לסמוך אקולא זו דיש חולקין של רמ"א בסמוך כיון דיש דעה בהתחלת סי' זה בטור בשם ה"ר אברהם דבבית ישראל אין איסור שלקות, אע"ג דר"ת פליג עליה, מ"מ בכה"ג הוה מותר אבל בבית עכו"ם אין להקל רק שהישראל יניח הקדירה למקום הראוי להתבשל'.
לפועל רבים מקילים בבית היהודי כדברי הרמ"א, אך צריך להזהר במסעדות ובמקומות ציבוריים בהם באים להתארח גם הנוהגים לפי שיטת מרן המחבר שיזהרו שיהיה הבישול באופן המותר גם לדעת השו"ע.
--------------
הערות:
1 יו"ד סי' קיג ↩
2 יריעות שלמה על הסמ"ג ל"ת סה ריט, ד. וראה בדבריו שצוינו בהע' 4 ↩
3 ולכאורה הדברים מתאימים לדעת הר"ן טו, ב ד"ה ואף ↩
4 וכ"כ הרמ"א בדרכי משה שאכן לדברי ראשונים אלו חיתוי לא יועיל, אך להעיר שכנ"ל יש את השיטה השניה בראשונים - הריטב"א שאמנם אסר את ההדלקה אך התיר את החיתוי (וראה גם מש"כ מהרש"ל על הגהש"ד סי' עה). ולכאו' כוונתו בחיתוי תחת הקדירה דווקא, ולא חיתוי באש לפני הקדרה שאז ודאי אינו עדיף מעשיית האש. וראה גם בביאור הגר"א ס"ק יח-כ ↩
5 ס"ק ד ↩
6 כלל מג דין ט ↩
7 סי' תתלא ↩
8 לכאורה כ"ש זה ניתן ללמוד מדברי הריב"ש שו"ת סי' תקיד: 'דאלמא דעשיית האש בלחוד לא מהני. אצ"ל דבהשלכת קיסם בלחוד לא מהני'. אלא שכנ"ל הב"י סבר שאינו כ"ש כי י"ל שהתירו חיתוי (ויש שהתירו קיסם) רק בעוד הבשר עליהם. ובשי' הרמ"א י"ל שסבר שמוכח שהתירו גם כשאין הבשר עליהם (ראה הלכה מס' 589. ולפ"ז שפיר למדו מזה גם לדיון אודות המתבשל ללא סיוע העכו"ם, ולא כמ"ש הש"ך סק"ח), או שלמד שגם אם מצינו שהתירו חיתוי רק כשהבשר עליהם, מ"מ אם זה מועיל למרות שהוא עוסק רק באש, כ"ש שיועיל כאשר הוא עושה את האש ↩
9 שיטה זו שעשיית האש מהני מצינו בעוד פוסקי אשכנז, כמ"ש המהר"א שטיין והמהר"ז זק (מחכמי אשכנז בדור שאחרי המהרי"ל ותרומת הדשן), ומהר"י מקרמניץ (תלמיד הרמ"א) בביאוריהם על הסמ"ג ל"ת סה ריט, ד. וכדכתב הבאר שבע בשו"ת סי' כד: 'מ"מ מצינו כמה פוסקים המפורסמים קמאי דקמאי ובתראי ז"ל החולקים עליהם וס"ל דמהני הדלקת האש אפי' גבי שלקות והם מהר"ף בסמ"ק סי' רכ"ג והכל בו בסי' ק וגדולה מזו כתבו דאפילו השלכת קיסם מהני להוציאנו מידי בישול ע"א כמו בפת ע"ש וכ"מ בהדיא במרדכי פרק אין מעמידין ונוסף על כל זה כתב בא"ו הארוך בשם מהר"ם דאם הדליקה הגויה האש מאש של ישראל ובשלה בו התבשיל מותר וכ"ש אם עשה האש בעצמו דשרי וכן הגאון מהר"י מולין ראש ואב לכל האחרונים פסק דאפי' ניפוח בפה או במפוח מהני להוציאנו מידי בישול ע"א והאגור הביאו לפסק הלכה'. (אלא שהבאר שבע עצמו חלק על פרשני הסמ"ג. והקשה עליהם עיי"ש) ↩
10 יו"ד סי' קיג ס"ז ↩
11 וכתבו בביאור: פי' הבערה. ובערו והשיקו (יחזקאל לט, ט), תרגום ויהון שגרין ↩
12 וראה ש"ך סקי"ב שכתב ג"כ שקי"ל שהדליק או השליך קיסם שרי. (וא"כ דבריו בסק"ח שצ"ע להתיר כדברי הרמ"א הם דווקא כשניח במקום שלא היה מתבשל. ולא כמ"ש כמה אחרונים (ראה כשרות מאכלים סקנ"ב, ובמשמרת הבית (קארפ) פ"ב הע' 79) [אלא שכנ"ל הע' 8 לכאו' דעת הש"ך (בסק"ח, שהביא לגבי הרמ"א בס"ז את דברי הר"ן) נראה שלמד שהחיתוי והקיסם שיש להתיר הוא רק זה שתחת הקדרה שהוא קרובי בישולא] ↩
13 כמ"ש כנה"ג הגהב"י יו"ד סי' קיג סקל"ג: 'מיהו הדבר ברור דאם הניח גוי הבשר על האש ולא נתבשל אם לא שהישראל הטה בגחלים מותר כיון דהוא גרם הבישול, עין בפרישה'. וראה גם שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' צו: 'ודאי הסיק ישראל התנור לאחר שפיתת הקדירה מהני גם להמחבר' ↩
14 שפ"ד סי' קיב ס"ק ו ↩
15 חכמת אדם שער או"ה כלל סו ס"ח. שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קלג. תשובות והנהגות ח"ג סי' רמז ↩
16 סק"ו. שלמרות שתחילה כתב: 'באמת בלאו הכי קי"ל כיש חולקין שהביא רמ"א בסמוך דהדלקת אש או חיתוי מהני' ↩
[כט] (הלכה 591)
שאלה: מה הדין כאשר הגוי הדליק את האש והיהודי רק הגביר קצת את מעלות החום, בכיריים או בתנור. האם לדעות שמתירים חיתוי או זריקת קיסם, צריך שיהיה חיתוי המועיל?
תשובה: מבואר בשו"ע בסימנים קיב קיג שיש הבדל הלכתי בין פת עכו"ם לבישול עכו"ם שבפת מקילים יותר מבישול עכו"ם, אך למדנו בהלכה הקודמת שדעת הרמ"א שגם בבישול יש להקל כפי שמקילים בפת עכו"ם לגבי הדלקת האש או חיתוי וכן בהשלכת קיסם.
ולגבי אפיית פת כתב הרמב"ם1: 'ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה'.
ומפשטות דברי הרמב"ם מובן שכל הענין הוא היכר, ולכן לא משנה גודל וכמות העץ, ואין צורך שתהי' תוספת אש משמעותית המועילה לבישול, כדלקמן.
וכ"כ הרא"ש2 לגבי הכשר הפת: 'לכאורה מוכח בכולה שמעתין דבעינן שיהא ישראל מקרב הבשול. ותימה על מה שנהגו האידנא להקל בהשלכת קיסם לתנור ובהלכות שבין בני א"י לבני בבל כתיב בני מזרח משליכין קיסם לתנור. ובני מערב אומרים קיסם מה מעלה ומה מוריד .. והרמב"ם ז"ל כתב שאפי' לא זרק ישראל אלא אפילו עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו. שאין הדבר אלא להיות (הדבר) היכר שפת של עכו"ם אסורה. ולישנא דגמרא לא משמע הכי. והנח לישראל שיהו שוגגין'.
מאידך ראינו בהלכה 589 שכתבו כמה ראשונים שצריך שיהא חיתוי המועיל. וכמ"ש הרמב"ן3: 'שגר גוי ואפה גוי וישראל מחתה הגחלים מותר, פי' משום דבהפוך הגחלים יוצא חומן, כך פי' רש"י ז"ל, והו"ל כההיא דאמרינן בגמ' דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא, ומעשיו של ישראל ניכרין בה שהרי גמר ויכירו שאם לא חתה בגחלים עדיין לא נגמר ומש"ה מותר, אבל אם הפך בהם מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא אסור שהרי הנחתו וגמרו ביד גוי, וזה כלל גדול כל שהנחתו וגמרו ביד גוי אסור, ולפיכך אני אומר שהזורק עץ בפורני של גוי כדי להתיר פתו משום בישולי גוים שאין במעשיו ממש ואסור, דבלא עצו נמי מבשיל בחדא שעתא ועצו לא עבד ולא מידי'. וכתב הריטב"א4 לגבי פת: 'נראין הדברים כדברי הרמב"ן ז"ל דדוקא חתוי העושה רושם באפיית הפת בענין שמעשיו ניכרין בו'. וכ"כ הארחות חיים5 בשם הרא"ה.
וכ"כ באו"ה הארוך6: 'אך יזהר כשמחתה בגחלין שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ביד ישראל'7.
וכ"כ שו"ת מהרי"ל8: 'אך כל מה שכתבתי לא כתבתי אלא שבנפוח מדליק העצים הכבוים ונדלקי' ע"י כחו, אבל אם יש כאן גחלים לוחשות ועצים דולקות ובנפוח מוסיף חמימות אעפ"י שהכל דולק בלאו הכי כמו שעושין הנפחים, אז אין מקרי בשולו כיון שבלאו הכי יש חמימות די לחתיכה זו, ובחמימות לא יתקרב בשולו אפילו פורתא ובהא לא קאמרינן'.
וכתב הרשב"א9: '.. וכ"כ גם מורי הרב ז"ל דמדינא דגמרא אין לנו להתיר בהשלכת קיסם בתנור .. אלא כן נראין הדברים דבמקומות שנהגו לאכול פת נכרים מן הפלטר היו מקילין בפת של ישראל בהשלכת קיסם לתנור להרחקה מהם ובמקומות שלא נהגו לאכול פתם הצריכו אחת משלש מלאכות. ע"כ דברי מורי. ומסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בשול. וכ"ז מקולותיו של פת, ומנהגן של ישראל תורה היא'.
א"כ ראינו שלדעת הרמב"ם (והרא"ש שכתב שכך המנהג) כל תוספת באש מכשירה את המאכל כיון שצריך רק היכר. וא"צ תוספת אש המועילה לאפיית הפת, אמנם יש ראשונים שכתבו שצריך שיהא זה אש המועילה לאפיה, [ויש שכתבו שתוספת אש שאינה מועילה לאפיה מותרת רק בפת של ישראל, שאפה הגוי לנוהגים לאכול פת פלתר].
וכתב הבית יוסף10: 'ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרשב"א מסכימים להתיר בהשלכת עץ והטעם שכתב הרמב"ם טעמא דמסתבר הוא ומנהגן של ישראל שהוא תורה מסייען הכי נקטינן'.
וכתב על דבריו הרמ"א11: 'וכן פסק המרדכי פרק אין מעמידין (ע"ב דף שפ"ו) וכ"כ מהרא"י בשעריו שער כ"ה וכ"ה באו"ה הארוך כלל מ"ג, וכ"ה בשערים מדורא, ובאגור, בשם מהר"י מולין, דאם נפח באש מועיל כחתוי עכ"ל וכ"ה לקמן סי' קי"ג'.
וכדברי הרמב"ם פסק המחבר בשו"ע12 לגבי פת, ופשטות דבריו שבכל עץ מתיר.
וכבר למדנו בהלכה הקודמת שלדעת הרמ"א גם בבישול יש להקל כפי שמקילים בפת בהדלקת האש בחיתוי או בהשלכת קיסם13. ועפ"ז כתב הרמ"א14 גם לגבי בישול: 'נראה לי דהואיל וכתב דניפוח הוי כאילו עשאו ביד א"כ לדידן דקיי"ל דחיתוי או השלכת קיסם מהני אע"ג דלא מהני כלל לקרב הבישול הוא הדין הניפוח כנ"ל'.
א"כ לדעת הרמ"א שבבישול מועיל חיתוי או זריקת קיסם, הרי"ז גם כשלא ניכר שסייע לבישול15, ולכן במידה והיהודי הגביר קצת את החום בתנור או האש בכיריים הרי"ז מועיל.
--------------
הערות:
1 הל' מאכ"א פי"ז הי"ג ↩
2 ע"ז פ"ב סי' לג ↩
3 ע"ז לה, ב ↩
4 ע"ז לח, ב ↩
5 הל' איסורי מאכלות אות סג ↩
6 שער מג דין י וראה גם בהגהות על או"ה שבסוף הספר על ס"י ↩
7 הובא בט"ז סי' קיג ס"ק ד ובש"ך שם ס"ק ט. וראה מ"ש בשבט הלוי ח"ז סי' קלג שלכאורה זה בסתירה למ"ש האו"ה שם בדין ט ↩
8 סי' קצג ↩
9 תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז צג, א - ב ↩
10 יו"ד סי' קיב סק"ט ↩
11 דרכי משה אות ו ↩
12 יו"ד סי' קיב ס"ט ↩
13 אך ראה תשובות והנהגות ג סי' רמז שהרמ"א דקדק לכתוב בבישולי עכו"ם שהדלקת אש או חיתוי מועיל כמו באפייה, ולא הוסיף שמועיל גם חום שנשאר כ"ד שעות כי קולא זו לא התירו אלא בפת עכו"ם, שעיקר איסורו קלוש שלכן כל שהוא שיד ישראל מעורב בו סגי .. אבל בבישול עכו"ם גם לרמ"א רק הדלקת אש וקיסם התירו ולא יותר ↩
14 דרכי משה יו"ד סי' קיג ס"ק ו ↩
15 וראה גם פסקים ותשובות סי' קיג אות טז ↩
[ל] (הלכה 592)
שאלה: מה הדין כשגוי בישל באש שהוא הדליק אותה מאש שהדליק יהודי, וכגון יהודי סיעודי שנזקק לגוי שיבשל עבורו בביתו, והיהודי לא יכול להדליק בעצמו, האם יש היתר שהגוי יקח אש מבית של יהודי שכן וידליק עם זה ויבשל?
תשובה: כתב או"ה הארוך1: 'השיב מהר"ם שמותר בדיעבד כיון שעשתה האש מן האש שנשאר מאתמול ובאותו האש חיתה הישראל בגחלים אעפ"י שבזה לא חיתה עכ"ל. ואפי' אם הביאה האש מבית אחר נוהגין כן'.
ונראה מדבריו שהיתר זה שהנכרית הבעירה מאש של ישראל הוא רק בדיעבד.
וכתב המהרי"ל2: 'ואפילו אם נשאר לו גחלת (חשיב) מאש ישראל וביער הגוי אש חדשה מאותה גחלת התירו רבותינו ז"ל כי (הא) הוקשה בעיניהם המנהג שנוהגין בגויות שפחות עושות אש בבית אדוניהם ישראל ואין שום ישראל מחתה בכלום ומצאו עילה זו שנשאר שום דבר מאש של אתמול ומכח זה התירו, וכי אין היכר גדול מזה נפוח המבעיר העיקר'.
ולהלכה כתב הרמ"א3: 'וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהגויה הדליקה האש, מאש של ישראל, שרי'.
והנה למרות שהרמ"א לא ציין מפורש שהדבר מותר רק בדיעבד אך כן הוא באו"ה כנ"ל4. וגם בלשון הרמ"א יש שדקדקו שלא סמך ע"ז לכתחילה5 שהרי על הקולא שהביא לפני"כ לגבי הדלקת האש וחיתוי בגחלים כתב 'וכן נוהגין', ולאחמ"כ כתב את הדין הזה בשם י"א, ולא הוסיף שכן נוהגין. וכ"כ כמה אחרונים שאין ראוי לסמוך על היתר זה אא"כ בשעת הדחק, ובבית ישראל. וכמ"ש ערוך השולחן6: 'ס"ל לי"א דגם בלא השלכת קיסם רק בהדלקה מאש של ישראל שרי .. אבל באמת הם קולות גדולות ואין ראוי לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק ובבית ישראל'.
והנה בעבר היה מצוי בתנורים שדלקה להבה קטנה מוסתרת וכאשר היו מדליקים את אחד מהחצובות האש היתה מגיעה מהלהבה הקטנה, ודנו הפוסקים האם לדעת הרמ"א יספיק שיהודי ידליק את הלהבה הקטנה, וייחשב שכל ההדלקות באותו תנור הם מאש שהדליק היהודי ויהי' מותר. ויש שכתבו שגם בשעת הדחק אין לסמוך למשך זמן על אותה שלהבת אלא יש להדליק את האש בכל יום וכמ"ש במשנה הלכות7: 'וקצת יש לדייק מלשון האו"ה שכתב שם וז"ל וישראל שיש לו שפחה וכו' ולכל הפחות יזהר להכשיר פעם אחת ביום דהא ר"ת וכו' והנראה מלשון האו"ה דעכ"פ צריך להכשיר פעם אחת ביום ואפשר דהכ"נ בנידו"ד באש של ישראל מהפיילוט שצריך עכ"פ שידליק פעם אחת ביום ואח"כ יכול העכו"ם לבשל לבדו על סמך האש הנ"ל כל אותו היום. והגם כי יש לחלק בין הדבקים מ"מ כיון שההיתר של הדלקת אש מאש של ישראל הוא רק בשעת הדחק וגם צ"ע אי לאחר כמה ימים או כמה חדשים אכתי זה נקרא אש מאש ישראל דכה"ג ודאי ליכא שום היכרא כי זה היה עיקר התקנה ואפשר דהדרא לה גזירת חז"ל משום חתנות וכדלעיל. ומה שעולה להלכה דלכתחילה ודאי יש להזהר שידליק ישראל עכ"פ פעם אחת ביום .. ועל שכבר אכלו אין להזניחם כלל על העבר שלא עשו כן ולשגגה ייחשב'.
ויש שהחמירו יותר8, וסברו שההיתר לסמוך על הלהבה הקטנה שהדליק היהודי זה רק לחצובה אחת, היינו שמאש שהדליק היהודי יכול הגוי להדליק רק פעם אחת אש חדשה.
אמנם בשעת הדחק גדולה כשאין פתרון אחר יש להקל, וכמ"ש המשנה הלכות9: 'אף דאין לסמוך להתיר לכתחילה בכל אדם כה"ג מ"מ בחולה כזה שאין לך שעהד"ח גדול מזה והו"ל באיסור בישול עכו"ם דקיל נלפענ"ד דיש לסמוך בריוח ולהקל בזה דהרי אית לן ס"ס הרבה ספק אי קיי"ל כהראב"ד דבבית ישראל ליכא איסור ואפילו אי כר"ת מ"מ כה"ג דמדליק האש מישראל אפשר דגם ר"ת מודה למהר"ם ואפי' נימא דגם בהא פליג אולי דבהא מודים האחרונים למהר"ם ורק בהדליק העכו"ם האש פסקו כר"ת ואפי' נימא דפליגי אפשר דמדליק האש מישראל אינו אסור אלא בבית עכו"ם אבל בביתו של ישראל לא ואפי' נימא דפליגי על מהר"ם מ"מ אפשר דוקא כשחיתה הגחלים ולא הדליק האש מתחלה אבל הדליק האש מתחלה אפשר מודים כ"ע דכל שהדליק האש מאש שהדליק ישראל בתחלה ובביתו של ישראל דכה"ג עיקר האש של ישראל .. וגם הוה לצורך חולה גדולה וקשה מאוד להחזיקו בבית בניו, אשר לפענ"ד כה"ג מותר האחות לבשל ואין בזה איסור משום בישול עכו"ם כנלפענ"ד'.
א"כ ראינו שאמנם רמ"א הביא את ההיתר שגוי יכול לבשל באש שהוא הדליק מאש שהדליק יהודי אך כתבו כמה מהפוסקים שאין ראוי לסמוך על היתר זה אא"כ בשעת הדחק ובבית ישראל. כגון אדם חולה ר"ל שזקוק למבשל נכרי עבורו, ואינו יכול להניח הסיר על האש או להדליק האש בעצמו ואין יהודי שיכול לסייע לו בכך, יכול להדליק נר שממנו ידליק הנכרי את האש שתחת הקדירה.
--------------
הערות:
1 שער מג סי' יג ↩
2 שו"ת סי' קצג ↩
3 שו"ע יו"ד סי' קיג ס"ז בהג"ה ↩
4 ראה שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קנט: 'ולולי דמסתפינא הי' נלפענ"ד לדייק קצת שינוי לשון שכתב הרמ"א ממה שמבואר באו"ה .. והנה האו"ה לא כתב שהי' אש של ישראל וגם לא כתב אלא דבדיעבד שרי והרמ"א ז"ל .. ומשמע דאפי' לכתחלה שרי לדעת הי"א ומצינו לכאורה חומרא וקולא בדברי הרמ"א חומרא דהר"ם כתב כיון שעשתה מאש שנשאר מאתמול ובאותו אש חיתה ישראל ולא בעי אש שעשאו ישראל והרמ"א החמיר דבעי שתדליק מאש של ישראל והר"ם סגי ליה באש שחיתה בה ישראל, וקולא דהר"ם ואו"ה לא הותרו אלא בדיעבד והרמ"א מתיר אפי' לכתחילה וי"ל דהרמ"א בכיון שינה בלשונו הקדוש דכיון דישראל הדליק האש הראשון א"כ עיקר האש בא מן הישראל וכה"ג לעולם לא אזל עיקר הראשון ושפיר מותר אפי' לכתחילה נמצא חומרו קולו דמה שמחמיר דבעי שהאש יהי' של ישראל מתיר אפי' לכתחילה והר"ם שמקיל אפי' רק באש שחיתה בה ישראל קולו חומרו שאינו מתיר רק בדיעבד וי"ל בזה כמובן' ↩
5 ראה פסקים ותשובות סי' קיג אות יח. משמרת הבית (קארפ) בישולי גויים פ"ב הערה 80. אך ראה בשו"ת משנה הלכות שהובא בהערה הקודמת ↩
6 יו"ד סי' קיג סמ"ד ↩
7 שו"ת ח"י סי' ק ↩
8 ראה מנחת שלמה עשי"ת פ"ג ארחות הלכה אות 11. תשובות והנהגות ח"ה סי' רמט ↩
9 שו"ת ח"ט סי' קנט ↩
[לא] (הלכה 593)
שאלה: האם יש בישול עכו"ם בכבישה או מליחה?
#כבוש ומלוח#
תשובה: המשנה במסכת ע"ז1 אומרת: 'אלו דברים של עכו"ם אסורין .. וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין .. אלו מותרין באכילה .. וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין'.
נראה ממשנה זו שלמרות שלגבי דינים רבים נאמר שכבוש דינו כמבושל, אך בבישול עכו"ם כבוש לא נאסר.
ולגבי מליח, בגמרא במסכת ע"ז2 נאמר: 'דג מליח - חזקיה שרי, ור' יוחנן אסר. ביצה צלויה - בר קפרא שרי, ור' יוחנן אסר. כי אתא רב דימי אמר: אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה - חזקיה ובר קפרא שרו, ורבי יוחנן אסר. ר' חייא פרוואה איקלע לבי ריש גלותא, אמרו ליה: ביצה צלויה מאי? אמר להו: חזקיה ובר קפרא שרו, ור' יוחנן אסר, ואין דבריו של אחד במקום שנים. אמר להו רב זביד: לא תציתו ליה, הכי אמר אביי: הלכתא כוותיה דרבי יוחנן. אשקיוהו נגוטא דחלא ונח נפשיה'.
וביאר רש"י: דג מליח - שמלחו העובד כוכבים ובמליחתו הוא נאכל בלא בישול. חזקיה שרי - דלאו הוא בישול. ור' יוחנן אסר - דזהו בישולו.
ונחלקו הראשונים בפירוש המחלוקת בין חזקיה לר' יוחנן יש שביארו שנחלקו בעצם דין איסור מליח הגוי שלחזקיה מותר, ולר' יוחנן אסור3. ויש שכתבו4 שלכו"ע אין מליחת הגוי אוסרת.
וכתב הרי"ף5: 'וקאמר גאון דלא איפסיקא הלכתא כר' יוחנן אלא בביצה צלויה אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוו להו רבים לגבי יחיד'.
כלומר פסק הרי"ף בשם גאון שמליח בבישול עכו"ם מותר.
#מעושן#
איתא בתלמוד הירושלמי במסכת נדרים6: 'רבנן דקיסרין שאלון מעושין מהו שיהא בו משום בישולי גוים. מהו שיהא בו משום תבשילי שבת. מהו שיהא בו משום בשר בחלב. מהו שיטבל למעשרות. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר בתבשיל. רבי בא בר יהודה בשם דבית רב אחי חביצא אין בו משום בישולי גוים ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה כל אוכל שהוא נאכל חי כמות שהוא אין בו משום בישולי גוים ויוצאין בו משום עירובי תבשילין'.
וכתב הרשב"א7: 'מדאמרינן בגמרא8 גבי השלקות מנא הני מילי וסלקא דעתין מעיקרא דאורייתא היא ומייתי לה מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף כל שלא נשתנו מברייתו ע"י האור אלמא לא אסרו אלא ע"י האור. ואע"ג דאקשינן אטו אור כתיב לאו למימרא דאפילו שלא ע"י האור אסור אלא לדחויה מדאורייתא ולאוקומה בדרבנן ולעולם ע"י האור דאינהו ודאי מידע ידיע עיקרא דמילתא אי דוקא ע"י האור או אפילו שלא ע"י האור דבהא לא פליגי וכיון דמעיקרא הוה מפרשי מה מים שלא נשתנה ע"י האור אף כל שלא נשתנה ע"י האור שמע מינה דעיקר גזרה במה שנשתנה ע"י האור בלבד היא. ומ"מ לכשתמצא לומר דמליחת נכרי היא מחלוקת הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו כדכתיבנא בסמוך. ובירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל אמרו במעושן שאין בו משום בישולי נכרים9. ולענין פסק הלכה. בפלוגתא דחזקיה ור"י בדג מליח ובביצה צלויה ופסק אביי כוותיה בביצה הלכה כותיה. אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דרבים נינהו'.
וכתב הרמב"ם10: 'דג שמלחו עכו"ם ופירות שעישנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרין, מליח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל'.
ולהלכה כתב המחבר11: 'דג שמלחו עכו"ם ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה, הרי אלו מותרין, דמלוח אינו כרותח בגזירה זו, והמעושן אינו כמבושל'.
וכתב רמ"א בהגה: 'גם כבוש אינו כמבושל, דלא אסרו אלא בישול של אש'.
א"כ ראינו שלהלכה איסור בישולי עכו"ם נאמר רק על בישול של אש, ולא כאשר הגוי הכין את המאכל ע"י מליחה, כבישה או עישון. ובימים הבאים נראה לגבי בישול באופנים אחרים כגון במיקרוגל וכדומה.
הערות:
1 פ"ב משנה ו - ז ↩
2 לח, ב ↩
3 וראה ר"ן טו, ב מדפי הרי"ף שביאר בדעת רבי יוחנן שהכבשין ששנינו במשנתנו דוקא בשאינן עולין על שולחן מלכים ↩
4 ראה בארוכה בהלכה 568 ↩
5 ע"ז טו, ב ↩
6 פ"ו ה"א ↩
7 תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז ↩
8 ע"ז לז, ב ↩
9 ויש שכתבו שהוא בעיא דלא איפשטא וכמ"ש בא"ח ש"ב חקת ס"כ: 'וה"ה המעושן שאם בישלו הגוי ע"י עישון מותר, יען כי המעושן בדין בש"ג הוא בעיא בתלמוד ירושלמי דלא אפשיטא וכיון דבש"ג הוא מדרבנן, פסקו הפוסקים להתיר, וכמ"ש הרב המגיד ז"ל וכ"כ פני משה בביאור הירושלמי, ועיין מטה יוסף יו"ד סי' ז אות א, ומחב"ר יו"ד סי' פ"ז אות י"ב יע"ש' ↩
10 הל' מאכ"א פי"ז הי"ז ↩
11 שו"ע יו"ד סי' קיג סי"ג ↩
[לב] (הלכה 594)
שאלה: האם יש בישול עכו"ם בקיטור?
תשובה: הבישול בקיטור נחלק באופן כללי לשני סוגים: יש אופן שהקיטור מבשל ישירות את האוכל, ויש אופן שהקיטור מחמם את הסיר שיש בו מים, ומחום זה המים מבשלים את תבשיל.
א. לגבי האופן הא' יש מהפוסקים שכתבו שמחמת שני טעמים אין באוכל זה איסור בישולי עכו"ם1: א) זה כמעושן שכפי שלמדנו אין בו בישול עכו"ם. ב) זהו אופן בישול מחודש שלא היה בזמן חז"ל ולכן לא נכלל בגזירתם.
וכמ"ש הזר זהב2: 'ע' בתשו' שם אריה סי' כב שרב אחד ר"ל .. דלא הוי בהו משום בישול גוים משום שאינם מבשלין המיץ .. על אש ממש רק שנעשה ע"י קיטור והבל המים רותחים שנכנס לתוך היורה שמונח בה המיץ ע"י קנים וא"כ הבל המים לא גרע ממעושן דאין בו משום בישולי גוי דמה לי הבל האש גופא שהוא העשן ומה לי הבל המים עכת"ד, ובאמת דברים נכונים הם, ומה שדחה הרב המחבר את דבריו והביא ראיות מחיובי שבת דתולדות האור הוי כאור אין ראיה באמת לפי דעת רבינו דבישולי גוי קיל, ובפרט שענין הבישול ע"י מכונות הקיטור הוא דבר שנתחדש עתה מקרוב, וא"כ י"ל דזה לא הי' בכלל גזירת חז"ל כשגזרו על בישולי גוי'.
וכ"כ הבן איש חי3: 'דטעם ההיתר שכ' הרב אברהם יעקב ז"ל שהביאו הגאון שם אריה בסי' כ"ב, הוא טעם חשוב שראוי לסמוך עליו, דכתב שזה אינו מתבשל באש אלא רק בהבל, וכמו שאמרו אין במעושן איסור בישול גוים, כן י"ל בהבל עכ"ד .. ההבל אין בו ממשות ורק הוא חום אוירי, ואין הפרש בין הבל לבין העשן, דגם ההבל הוא עשן אלא דההבל חומו יותר חזק וגדול מן העשן'.
אך יש שחלקו וכתבו ש: א) הקיטור אינו דומה לעישון. ב) הוא נכלל בגזירת חז"ל, וכמ"ש הלבושי מרדכי4: 'דברי השם ארי' תמוהים בעיני, שחושב דאמפ"ף לעשן, ע"כ עשה קל וחומר הנ"ל. אבל לענ"ד דאמפ"ף אינו בכלל עשן, ואינו כן, דודאי הבל שעולה מן המים הוא זיעה .. ועי' רמ"א סו"ס צ"ב ס"ח כי דרך בישול שמעלה זיעה, והכל מהבל חמימות האש, וזה עיקר בכל הבישולין, אבל עשן ממש לעולם אינו מזיע. וראיתי בערוך תיבת הבל, מעתיק רוי"ך דאמפ"ף, אפשר דהבל גם רוי"ך מיקרי, אבל פשיטא דעשן ממש או מעושן אינו נקרא ע"ש דאמפ"ף, ומעולם לא נשמע שיתלו בשר בתוך הדאמפ"ף ולא יצלח לשום אכילה, ע"כ היתר הנ"ל ממילא ליתא כמובן. ועי' בירושלמי .. דשם איבעיא דלא איפשטא במעושן ממש, כ"ש דלא נלמוד לענין זה .. וע"ד מ"ש לסמוך עמ"ש .. דבימי חכמים לא היה עוד בישול כזה ע"י זיעה, ולא גזרו על דבר זה. והנה הוא סברא בלי ראיה, וכבר הוי בכלל גזירה כמ"ש לעיל, דהוי תולדות האש, דגם בימי חכז"ל הי' בישול כנ"ל. ועוד לפי"ד הרמ"א סי' צ"ב [ס"ז] הנ"ל עיקר בישול בזה האופן, דהיינו העלות הזיעה, וכי מפני שינוי התנור נימא דלא היה בכלל הגזירה'5.
ב. לגבי האופן הב' קיטור שאינו מבשל בצורה ישירה אלא הוא מחמם את הכלי שבו מתבשל האוכל כתבו אחרונים6 שהוא חמור יותר שהרי הקיטור הוא רק אופן אחר לחימום הכלי שיבשל כבישול הנאסר.
וכמ"ש בשו"ת חשב האפוד7: 'עוד הושמע טעם להתיר .. לפי שהסיגנון היום שהקופסאות האלה מתבשלים בהבל העולה ממים רותחים. דהיינו שממלאים קופסאות למאות וסותמים אותם, ונותנים אותם בדוד גדול ובמקום אחר מרתיחים מים וההבל מן המים נכנס לתוך הדוד ע"י צינורות, ומבשל האוכל שבתוך הקופסאות. ואומרים שזה דומה למעושן .. שאין בו משום בישול נכרים. אכן כאשר בא דבר זה לידי מו"מ בישיבת הבד"צ שליט"א, הושמע טענה כי אין האוכל שבתוך הקופסאות מתבשל ע"י ההבל, אלא ההבל מרתיח המים שבתוך הקופסאות, והאוכל שבתוך הקופסאות מתבשל ע"י המים שבקופסאות, ואי"ז מעושן אלא מבושל ממש .. והנה הטענה הזה שהבישול בדרך זו לא הי' בימי חכמי התלמוד, ולא הי' הבישול בדרך זו בכלל הגזירה, אפשר שיש בזה מקום להקל גם באופן כזה שההבל מחמם את המים שבקופסאות, ובדרך זו מתבשל האוכל שבתוך הקופסאות'.
ובתשובות והנהגות8 כתב: 'ויש באחרונים שצידדו להקל בדיעבד בבישול בעשן הקיטור דלא חשיב בישול ובמעושן דמי, אבל דבריהם תמוהין דהתם מיירי במעושן שאיננו מבושל ולכן לא גזרו, אבל כאן שהקיטור מרתיח המים שמבשלים התבשיל פשיטא שאין חילוק בין הבל היוצא מן האור להבל היוצא מעשן הקיטור, שפעולת הבישול הנעשית בשניהם שוה, דהמים וודאי יש בזה איסור בישול עכו"ם, וכמ"ש בשו"ת אחיעזר ח"ד סי' ל"ו בפשיטות, וכן הביא בשם שו"ת שם אריה, שאיסור בישול עכו"ם אינו תלוי בבישול מאש דוקא, ואי נימא שלא גזרו אלא בבישול ע"ג האש ממש כמו שהיה בזמנם א"כ גם באלקטרי היה לנו להתיר לרוב הפוסקים דאש של מתכת אינו אש, אבל פשוט דכשנקרא הדבר מבושל אסור וכמו שסתמו חז"ל ש'בישול עכו"ם אסור' ולא חילקו האיך נעשה הבישול, ולכן אין נ"מ היאך נתבשל וע"כ בקיטור ודאי ראוי לאסור'.
ולמעשה נטיית הפוסקים9 לא לסמוך על היתר בישול בקיטור בלבד אפילו לא באופן א' הנ"ל, אך השתמשו בזה כסניף כאשר ישנם עוד צדדי היתר.
-
הערות:
1 שו"ת משנה הלכות חי"ב סי' יז: 'וכן שמעתי מידי"נ הגאון מהרמ"פ זצלה"ה שפסק להתירא ובאיסור דרבנן אין להחמיר יותר מדאי'. וכ"פ הגרע"י בשו"ת יבי"א ח"ה יו"ד סי' ט אות ב ↩
2 על או"ה שער מג אות ד ↩
3 ש"ב חקת סכ"ב ↩
4 שו"ת יו"ד מהדורה תליתאי סי' י ↩
5 וראה מ"ש הרלוי"צ הלפרין בספרו כשרות ושבת במטבח המודרני ע' קעד - קעה ש: א) שהיתר המעושן אינו השינוי בפעולה אלא השינוי בתוצאה. ואם ע"י קיטור מתבשל, הוא ממש בישול, ואינו כעישון. ב) מסופק אם ניתן לומר שלא היה בכלל הגזירה כי מה לי בישול במים חמים מה לי בישול ב(קיטור שהוא) מים חמים ביותר. (וסברא זו שייכת יותר לבישול בחשמל) ↩
6 ראה פסקים ותשובות יו"ד סי' קיג הערה 243 בסופה. משמרת הבית (קארפ) בישולי גוים פ"ב אות מא והערה 57 ↩
7 ח"ג סי' כט ב ↩
8 ח"ג סי' רמז ↩
9 ראה הפוסקים הנ"ל וראה גם שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קנו, ועוד - נסמנו במובא הע' 6. וראה בשו"ת חשב האפוד שם ↩
[לג] (הלכה 595)
שאלה: האם בבישול במיקרוגל יש בישול עכו"ם?
תשובה: למדנו בהלכה הקודמת שנחלקו האחרונים לגבי בישול בקיטור, וא"כ הסוברים שבישול ע"י קיטור לא נאסר ודאי שגם הבישול ע"י המיקרוגל לא ייאסר. אך ראינו שלמעשה בבישול בקיטור נטיית האחרונים לאסור, ועפי"ז יש לדון בבישול ע"י מקרוגל שהתחדש בעשרות שנים האחרונות, מכיון שהמקרוגל אינו מבשל בצורה הרגילה דרך מקור חום, ונחלקו בזה פוסקי דורנו, וכדלקמן:
יש כתבו1 שהמיקרוגל הוא דרך בישול חדשה שודאי אינה נכללת בגזירת חז"ל, וגם המחמירים בקיטור מהטעם שנחשב למבשל באש או בתולדות האש יש להם להתיר במיקרוגל (שאינו דומה לגזירת חז"ל שאסרו בישול ע"י מקור חום) ויש לדמות את דינו למבשל בתולדות חמה, (ויש שהוסיפו שגם באיכות הבישול ניכר שינוי בין הבישול ע"י מקור חום לבישול במיקרוגל).
אך יש שכתבו שבכל צורה של הכנת אוכל באופן הרגיל באותו זמן, הגורמת שהאוכל יתבשל אסור ואין הבדל באיזה אופן נהיה הבישול, וכמ"ש בשבט הלוי2 : 'אשר שאל הלכה למעשה בענין התנורים שפועלים ע"י גלים קצרים מהו דינם לגבי בישול עכו"ם. וכ' בשם מצדדים להקל דהבישול בתנור אינו דומה לבישול של אש כלל לא במהותו ולא בטיב הבישול לא במהותו דבזה הבישול נעשה ע"י ריכוז גלים שעוברים את החלקים הקשים ומגיעים לחלקים הרכים של המבושל ועי"ז הם מבשלים במהירות מאד, וגם בטיב הבישול אינו דומה לגמרי למבושל באש ממש, ומעלת כב' כ' דיש מקילים בזה, וגם מסעדות כשרות המהדרין בשאר דברים אינם מקפידים מלבשל בזה ע"י עכו"ם.
ובתשובת דבר זה אומר כי הדבר פשוט כי דבר זה אסור משום בשולי עכו"ם, כי בין לטעם הגזרה משום חתנות ובין לטעם הגזרה משום שמא יאכילנו דברים טמאים כמש"כ רש"י ע"ז לח, א, ובין לקס"ד דגמ' שם לז, ב דילפינן מקרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי דמה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור, כ"ז שייך בבישול זה דמיקרוגל, דאלו היה האיסור מלאכת בישול הי' עלינו לחקור בטיב פעולת מלאכת בישול של מיקרוגל אשר עכשיו אין לנו עסק בזה, אבל היתה הגזרה בישול גוי משום חתנות וגזרו להנזר מהם להתרחק מבשוליהם אשר בשול הסעודה מביא לידי התקרבות כמש"כ הראשונים א"כ מה איכפת צורת ואיכות הבשול כל שנתבשל והוכן לסעודה באופן הרגיל בתקופה זאת, ואוכלים מאכל זה בתור נתבשל היא הגזרה שגזרו חז"ל'.
וכ"כ בתשובות והנהגות3: 'בדרכ"ת4 מביא מהאחרונים שבישול בחמה ותולדות חמה אין בזה איסור בישול עכו"ם. א"כ לדעת הסוברים דבישול במיקרוגל דינו כתולדות חמה, ה"ה דבישול עכו"ם במיקרוגל מותר. ואני לא שמעתי שמקילין לומר שאין בזה בישול עכו"ם ח"ו, דנראה דאפי' אם נימא דלדין תורה לא חשיב בישול מיקרוגל כבישול ופטור עליו בשבת, מ"מ לענין בישול עכו"ם אינו תלוי במה דנחשב עפ"י התורה לבישול, אלא כיון שאצל בנ"א הבישול במיקרוגל חשוב ומקובל כשאר בישול באש, הלוא שייך ביה טעם הגזירה ככל מאכל מבושל ע"י אש (והיינו שיזמן העכו"ם את הישראל אליו לסעודה, ויבואו לקירוב חתנות ביניהם או שיאכילנו דבר האסור), וח"ו להקל בזה.
ואף שמומחים טוענים שפעולת הבישול במיקרוגל אינו כבישול באש, מ"מ כיון שלבנ"א אינו ניכר השינוי ביניהם, והוא חשוב ומקובל אצלם כבישול באש, ה"ה בכלל הגזירה דבישול עכו"ם. ואם נתיר במיקרוגל, נימא ג"כ דבישול עכו"ם באלקטרי מותר, שלשיטת הראב"ד5 דגחלת של מתכת אינו אש, א"כ המבשל באלקטרי אין כאן בישול באש או תולדותיו. ואף שלענין שבת אנו מחמירים כדעת הרמב"ם דס"ל דהוי אש, אבל לענין איסור בישול עכו"ם שהוא דרבנן נקיל לסמוך על שיטת הראב"ד. וע"כ כמ"ש שכל שחשוב ומקובל כמו בישול באש ה"ה בכלל הגזירה, ואם כי יש לחלק שפעולת הבישול באלקטרי הוא ממש כפעולת הבישול באש משא"כ במבושל במיקרוגל, נראה עיקר שלא תלוי בפעולת הבישול, אלא אם חשוב ומקובל לבנ"א כבישול באש וכמ"ש. והא דמתיר בדרכ"ת בישול עכו"ם בתולדות חמה, אי"ז משום שע"פ ד"ת ל"ח בישול, אלא משום שאין הדרך לבשל לסעודה בחמה ותולדות חמה, ול"ש ביה טעם הגזירה דבישול עכו"ם'.
א"כ ראינו שיש שכתבו שגם במיקרוגל יש איסור בישולי גוים, ועל כן ראוי להחמיר.
[חשוב להזכיר שהדברים אמורים רק לגבי בישול ולא לגבי חימום וכדומה של דבר שראוי לאכילה כפי שראינו הפרטים בזה בהלכות הקודמות].
הערות:
1 ראה רבבות אפרים ח"ח סי' תקיא, מערכי לב (לב, זאב) עמ' תמז, וראה גם משמרת הבית (קארפ) פ"ב הע' 61 ↩
2 ח"ח סי' קפה. וכ"כ ח"ט סי' קסב ↩
3 ח"ה סי' רמט אות ב. וראה גם שו"ת שרגא המאיר ח"ו סי' נב אות ג ↩
4 סי' קי"ג ס"ק ט"ז ↩
5 פי"ב דשבת ה"א ↩
[לד] (הלכה 596)
שאלה: מה הדין כאשר יהודי הניח מאכל על האש¹ לבשלו, אך בתחילת הבישול לקחו מהאש ואח"כ החזירו גוי לבשלו?
תשובה: הגמרא במסכת ע"ז1 אומרת: 'אמר ר' אסי א"ר יוחנן: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישולי עכו"ם, הא אינו כמבא"ד [=כמאכל בן דרוסאי], יש בו משום בשולי עכו"ם! התם כגון דאותביה בסילתא, ושקליה עכו"ם ואותביה בתנורא'.
רואים מגמ' זו שכאשר היהודי התחיל הבישול ואח"כ הופסק מעשה הבישול של היהודי, וגוי המשיך את הבישול, אם האוכל לא היה מבושל ע"י בישול היהודי כמאב"ד הרי"ז אסור, אלא שנחלקו המפרשים בביאור הגמ' והעולה ממנה לדינא.
יש שפירשו שהבשר היה במקום שלא ראוי להתבשל והעבירו הגוי למקום הראוי להתבשל2. ויש שפירשו שהיה מונח במקום ראוי לבישול אלא שהיהודי סילק את הבשר ממקום הבישול והגוי החזירו. ויש שפירשו שכ"ה גם כשהגוי סילקו, וכדלקמן:
הגמרא בהמשך הביאה ברייתא: 'מניח ישראל בשר ע"ג גחלים, ובא עכו"ם ומהפך בו עד שיבא ישראל מבהכנ"ס או מביהמ"ד, ואינו חושש; שופתת אשה קדירה ע"ג כירה, ובאת עכו"ם ומגיסה עד שתבא מבית המרחץ או מבהכנ"ס, ואינה חוששת'.
וכתב הרשב"א תוה"ב הארוך3: 'והיכא דהניח ישראל ע"ג גחלים ובא נכרי והפך בו ואינו יודע אם סלקו מע"ג האור והחזירו אם לאו מסתברא דאין חוששין לכך ..'.
ומדבריו נראה שאם ודאי שהגוי הוריד מהאש (לפני שהתבשל כמאב"ד) והחזירו, אסור.
אך הב"ח כתב4: 'ולפע"ד נראה דכשסילקו הגוי מעצמו קודם שיתבשל כמאב"ד והחזירו אין בו איסור דמי ביקש מידו שיסלקנו ויחזירו הלא אם לא היה הגוי מסלקו היה בשיל ממילא ובגמ' לא אמרו אלא כגון דאותביה בסילתא ושקליה גוי ואותביה בתנורא דהיינו דהישראל סילקו מעל האש והניחו בסל ובא גוי והחזירו על האש וכן פירש הרשב"א להדיא בתוה"ב הארוך ב"ג ש"ז והוא הדין ודאי אם סילקו הגוי בציווי ישראל והחזירו הגוי מעצמו נמי אסור והתם הוא דאסור אבל בשסילקו גוי מעצמו ושוב החזירו אין שם איסור .. ותימה שבתוה"ב הארוך כתב היכא דסילקו גוי והחזירו דאסור ולא הביא שום ראיה לדבריו ובגמרא משמע להדיא דבסילקו גוי והחזירו ליכא איסור אלא כשסילקו ישראל והחזירו גוי כדפרישית .. נלפע"ד דהעיקר דלהלכה נקטינן דבסילקה גוי מעצמו והחזירה ליכא איסורא אפי' סילקה מקמי שהגיע למאב"ד ודו"ק'.
ולהלכה המחבר5 כתב: 'נתן ישראל קדרה על האש וסלקה, ובא עכו"ם והחזירה, אסור. אא"כ הגיע למאב"ד, שהוא שליש בישולו, כשסילקה'.
והגם שכתב המחבר שסילק ישראל אך מכך שהביא בסי"א גם את הרשב"א נראה שפסק שגם כשהגוי סילק את המאכל והחזירו הרי"ז אסור.
וביאר הט"ז6: 'לאו דוקא שהישראל סילקה אלא ה"ה אם עכו"ם סילקה לאיזה צורך שיש לו בזה והחזירה דאסור כדמוכח בסי"א דאם הוא ודאי שסילקה עכו"ם עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי דאסור, ונ"ל דכ"ש הוא דאסור בסילקה עכו"ם כיון שהעכו"ם עצמו ביטל מעשה ישראל ועשה מחדש הכל ממילא עקר שם ישראל ממלאכה זו, וזה גרע ממה שנעקרה ממילא ע"י ישראל'. והאריך להשיג על הב"ח7.
אך הש"ך8 הגם שחלק על הב"ח בדברי המחבר, כתב שלדעת הרמ"א זה מותר וז"ל: 'למאי דקי"ל דאפילו הדליק ישראל האש או השליך קיסם שרי לא נ"מ מידי בהא דפשיטא דשרי .. כאן כיון דלא סלקו הישראל רק העכו"ם נראה דדמי מיהת לקיסם וכה"ג'9.
ויש שכתבו שגם בדעת10 השו"ע, במקרה שסילק הגוי והחזיר אם סילק על דעת להחזיר לא אמרינן שנסתלק מעשה היהודי, ומותר וכמ"ש המאירי11: 'ואין לחוש שמא יסלקנה מכל וכל קודם שתגיע לכלל מאב"ד שאין הדבר מצוי לעשות כן אא"כ לצורך הבשול וכל שעושה כן לצורך הבשול אינו קרוי סלוק וזהו לדעתי שאמרו בסוגיא זו דאותביה בסילתא כלומר בסל מקום שאין עושין כן לצורך הבשול'12.
א"כ במקרה שגוי הדליק את האש ויהודי הניח ע"ז סיר והורידו (לפני שהגיע למאכל בן דורסאי), והגוי החזיר את הסיר והתבשל, המאכל נאסר [ולכן כדאי שתמיד היהודי גם ידליק את האש].
--------------
הערות:
1 הנדון הוא כאשר הגוי הדליק האש, כיון שכבר למדנו בהלכה 590 שלרמ"א כאשר יהודי הדליק את האש תמיד יהי' מותר ↩
2 לח, א ↩
3 וראה הנדון בזה בהלכה מס' 588 ↩
4 ב"ג ש"ז צה, א ↩
5 יו"ד סי' קיג ס"ג ↩
6 שו"ע יו"ד סי' קיג ס"ח ↩
7 שם ס"ק ט. וכתב שכ"כ הפרישה והלבוש ↩
8 וראה גם בכנה"ג הגה"ט אות ז. והפר"ח ס"ק יז. מנח"י כלל עה ס"ק לט. אך ראה בפר"ת ס"ק יב. ובהגהות יד שאול שבילק"מ, והר"ש קלוגר בספרו עבודה עבודה עמ"ס ע"ז לח, א ד"ה והנה. מ"ש ליישב דברי הב"ח ↩
9 שם ס"ק יב ↩
10 וראה בל"י ס"ק יד. ולחם הפנים סקי"ז. גם מכף החיים סי' קיג ס"ק נה נראה שמסכים עם הש"ך בדעת הרמ"א ↩
11 וכ"כ הפרי תואר יו"ד סי' קיג ס"ק יב. הר"ש קלוגר בעבודה עבודה עמ"ס ע"ז לח, א ד"ה והנה. ובשו"ת זכות אבות סי' כד אות ז. הובא ביד שאול בילק"מ. ובדרכ"ת ס"ק נז. וראה גם אבנ"ז שו"ת חיו"ד סי' צט. שו"ת עמק התשובה ח"ט סי' פד ↩
12 ע"ז לח, א ↩
13 אך יש שהעירו (ראה משמרת הבית פ"ב הע' 69, פסקים ותשובות סי' קיג אות יט) שנראה מדברי הב"י שגם במהפך הגוי לצורך הבישול אם הוא סילק מהאש זה נאסר ↩
[לה] (הלכה 597)
בהלכה 596 למדנו שכאשר היהודי התחיל לבשל מאכל אם הוא התבשל כשיעור מאב"ד [=מאכל בן דרוסאי], אז גם אם היהודי הפסיק הבישול והמשיך הגוי לבשלו, אין בזה איסור בישולי עכו"ם.
שאלה: מה הדין במקרה הפוך בו הגוי התחיל לבשל המאכל, ואחרי שהתבשל ע"י הגוי כשיעור מאכב"ד בא יהודי והמשיך את הבישול כגון צ'יפס קפוא, שבמפעל של גוים כבר מבשלים אותו קצת כדי שיקל על הבישול הביתי?
תשובה: א) כתב הרשב"א1: 'וכתב ר"ח ז"ל סוגיין דשמעתא נכרי שלקח בשר של ישראל ונתנו ע"ג האור אם נתבשל כמאב"ד אסור אע"ג שנגמר ביד ישראל אבל אם לא נתבשל כמאב"ד מותר. ויש מתירין אפילו הגיע למאב"ד ביד נכרי דלא אמרו כמאב"ד להחמיר אלא להקל וראייתם מדאמרינן סתם הניח נכרי והיפך בו ישראל מותר ואם כדברי ר"ח ז"ל הול"ל היפך בו ישראל עד שלא הגיע למאב"ד. ומסתברא לי כדברי ר"ח ז"ל'.
א"כ הרשב"א פסק כרבינו חננאל שמרגע שמאכל בושל שיעור של מאב"ד ע"י גוי המאכל נאסר, וכ"כ הר"ן2. והריב"ש3.
ב) וכתב הרבינו ירוחם4: 'וכ"ז מיירי שהיה מונח בסל שאלו היה מונח בגחלים כבר כתבתי בין התחיל גוי וגומר ישראל בין התחיל ישראל וגמר גוי מותר ולא שייך בזה שיעור כמאב"ד'.
כלומר לדברי רבינו ירוחם, גם הרשב"א יסכים שכל עוד המאכל עומד על האש למרות שהוא בושל ע"י הגוי כמאב"ד, במידה ויהודי יגמור את הבישול זה יהי' מותר.
ג) אך הרא"ש5 חלק על הרשב"א, וכתב: 'ראיתי מי שאסר תבשיל שבשלו עכו"ם כמאב"ד וגמרו ישראל. וראייתו מדשרינן היכא שבשלו ישראל כמאב"ד וגמרו עכו"ם ואין בו משום בישולי עכו"ם. אלמא חשיב כמבושל ואין בישול אחר בישול. ול"נ דלהקל עשאוהו כמבושל ולא להחמיר'. א"כ לדברי הרא"ש למרות שגוי בישל כמאב"ד עדיין יועיל שיהודי ימשיך את הבישול.
וכ"כ הסמ"ג6. רבינו פרץ7. מרדכי8. כלבו9. אורחות חיים10 בשם מהר"ם מרוטנברג. אגודה11. רא"ה12. ריטב"א ומאירי13. צידה לדרך14. וכתב כנה"ג15 שכן נראה מדעת הרמב"ם16.
ד) הטור17 הביא דברי אביו הרא"ש וסיים: 'הילכך אפילו אם בשלו כמאב"ד ובא ישראל וחתה בו וגמרו מותר'. וכתב הב"י: 'ומ"ש רבינו הילכך אפילו בשלו כמאב"ד ובא ישראל וחתה בו וגמרו מותר. לטעמיה אזיל שסובר דחיתוי גחלים מועיל להוציאנו מידי בישולי גוים וכבר כתבתי שאין דעת הפוסקים כן'.
אך הפרישה18 כתב: 'נלע"ד דגם הרא"ש מודה בזה כיון דתחילת בישולו עד מאב"ד היה ביד גוי אם הוה גם גמר בישולו ביד גוי לא מהני החיתוי דבנתיים'.
ה) בדרשות מהר"ח אור זרוע19 כתב20: 'וכמה יתבשל שלא יועיל החיתוי, יש שרצו לומר עד שליש כמאב"ד, ואינו כן אפי' נתבשל דיי רק שמועיל לו רק עדיין החיתוי מותר. ומעשה שהגויה צלאה בשר בלא חיתוי ישראל וציוה הר' אליעזר לחתות ישראל ולהתירו אעפ"י שכמעט נצלה כולו ולא אמר אותו טעם שנשאר האש מאתמול'.
א"כ לדבריו גם כשהגוי בישל מאכל והמאכל כבר ראוי לאכילה, אם תוספת בישול תשביח את המאכל, יועיל שיהודי יעשה את זה להתיר את המאכל.
הבית יוסף21 הביא את דברי הרשב"א וכתב: 'והכי נקטינן דדברי ר"ח דברי קבלה הם וכ"ש שהסכימו עמו הני רבוותא והרא"ש הוא יחיד. מיהו אם הוא שעת הדחק כגון שהוא ערב שבת או ערב יו"ט או שיש הפס"מ בדבר כיון דמידי דרבנן הוא כדי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם'. ובבדק הבית הביא גם את דברי הרבינו ירוחם.
אך הרמ"א בדרכי משה22 כתב: 'ותמהני עליו שכתב כיון דהרא"ש הוא יחיד בדבר זה אחרי שבעצמו כתב דרבים הסכימו עמו להתירו23, וכ"ש דמוהר"ם וה"ר פרץ והמרדכי שדרכן בכל מקום להחמיר והכא מקילין והמה בתראי נינהו שיש לסמוך עלייהו באיסור בישולי גוים שהוא מדרבנן, וכ"פ האו"ה הארוך24 דכן נוהגין'.
א"כ ראינו שישנם בזה חמש שיטות במאכל שהתבשל ע"י הגוי כמאכ"ד: א) י"א שהדבר נאסר ולא יעזור שיהודי יסיים הבישול. ב) י"א שאם זה עדיין על האש, ויהודי יסיים את הבישול, מותר. ג) י"א שגם כשזה לא על האש יכול יהודי להחזירו לאש ולסיים הבישול, אך צריך שהיהודי יעשה מעשה משמעותי כגון החזרה לאש, (ולא מספיק שהגוי יחזיר והיהודי רק יחתה). ד) י"א שגם חיתוי אחרי מצב של מאב"ד מתיר להחשיב את זה כבישול ישראל. ה) ויש שהוסיפו שגם לאחר גמר הבישול אם עדיין הבישול משביח את המאכל ('מצטמק ויפה לו') יהיה מותר כאשר היהודי יסייע לבישול זה כגון לחתות תחת הסיר.
מחר נראה את דברי הפוסקים הלכה למעשה
--------------
הערות:
1 תוה"ב הארוך ב"ג ש"ז צד, ב - צה, א ↩
2 ע"ז טו, ב ד"ה ואינו אסור ↩
3 שו"ת סי' תקיד ↩
4 תולדות או"ח נתיב יז ח"ז קסא, א ↩
5 ע"ז פ"ב סי' לב ↩
6 לאוין קמח ↩
7 הגהות סמ"ק מצוה רכג הגהה ג ↩
8 ע"ז רמז תתלא ↩
9 סי' ק ↩
10 איסורי מאכלות אות סג ↩
11 ע"ז סי' ל ↩
12 בדק הבית ב"ג ש"ז צד, ב ↩
13 ע"ז לח, א ↩
14 מא"ב כלל ג פ"א ↩
15 הגב"י יו"ד סי' קיג אות נ ↩
16 הל' מאכ"א פי"ז הט"ז ↩
17 יו"ד סי' קיג ↩
18 אות ח ↩
19 סי' כה ↩
20 וראה גם דברי הרא"ה בבדק הבית שם, (אלא שלא הזכיר בפירוש את הדין שגם חיתוי יועיל אז) ↩
21 יו"ד סי' קיג ↩
22 אות ח ↩
23 וכן תמה כנה"ג שם אות נג ↩
24 כלל מג דין ט ↩
[לו] (הלכה 598)
בהלכה הקודמת למדנו שישנם חמש שיטות במקרה שמאכל התבשל ע"י הגוי כמאכ"ד: א) י"א שהדבר נאסר ולא יעזור שיהודי יסיים הבישול. ב) י"א שאם זה עדיין על האש ויהודי יסיים את הבישול, מותר. ג) יש אומרים שגם אם זה לא על האש יכול היהודי להחזירו לאש ולסיים את הבישול, אך צריך שיעשה היהודי עצמו מעשה משמעותי כגון החזרה לאש, (ולא מספיק שהגוי יחזיר והיהודי רק יחתה). ד) י"א שגם חיתוי אחרי כמאכב"ד מתיר להחשיב זה כבישול ישראל. ה) ויש שהוסיפו שגם לאחר גמר הבישול אם עדיין הבישול משביח את המאכל ('מצטמק ויפה לו') יהיה מותר כאשר היהודי יסייע לבישול זה כגון לחתות תחת הסיר.
שאלה: מה הדין בכל זה הלכה למעשה?
תשובה: א. כתב המחבר1: 'אם בישלו עכו"ם כמאב"ד2 וגמרו ישראל, יש לאסור3, אא"כ הוא ערב שבת או ערב יו"ט או שיש הפסד מרובה בדבר'.
אך הרמ"א כתב: 'ויש מתירין בכל ענין, וכן נוהגין'.
וכתב הש"ך4: 'ויש מתירין. וכן הסכמת רוב הפוסקים ודלא כמהרש"ל באו"ה שלו5'. וכ"כ הבית הילל6. והתפארת למשה.
ואמנם כתב הפת"ש7: 'ובשל"ה ד' ע"ו כתב דיש להחמיר כמהרש"ל דלא מהני אחר בישול מאב"ד ע"ש'. אך הסכמת האחרונים8 למעשה כדברי הרמ"א והש"ך.
ב. המחבר בשו"ע לא חילק בין מקרה שהאוכל שבישל הגוי כמאב"ד עדיין על האש או שאינו על האש, וכתב הפרי תואר9 שאכן לשיטת המחבר כל שהתבשל כמאב"ד ע"י גוי זה נאסר בכל אופן, (כשיטה א).
אך הפר"ח10 כתב שהעיקר כמ"ש הב"י בבדק הבית (כשיטה ב) והסכים עמו הבן איש חי11. וכ"פ למעשה בהוראה ברורה12.
ג. על דברי הרמ"א כתב הרעק"א13 בשם הדרישה: 'ויש מתירין בכל ענין. ובעינן גמרו ממש אבל לא היפוך בעלמא'. (כשיטה ג).
אך האחרונים כתבו שלדעת הרמ"א גם חיתוי מספיק וכמ"ש בתורת חטאת14: 'ולא אסרו אלא בשכל הבישול ע"י עכו"ם אבל אם חתה ישראל בגחלים אעפ"י שהיה מתבשל בלא חיתוי ואעפ"י שכבר נתבשל כמאב"ד שרי'. (כשיטה ד).
ד. כתב הדרכ"ת15: 'עי' בשו"ת חינוך בית יהודא סי' ס"ט שכ' דכ"ז דוקא אם צריך התבשיל עוד לגמור בישולו אבל כשכבר נגמר לא מהני עיי"ש והביאו בגליון מהרש"א. אמנם יעוין בס' מקור מים חיים סו"ס זה שהביא מדברי הרא"ה בבדק הבית דאפי' נתבשל כל צרכיו ביד עכו"ם אם הוא עדיין מצטמק ויפה לו ונגמר ביד ישראל מותר והביא ראי' לדבריו עיי"ש'.
וכ"כ עוד אחרונים16 שגם כשהתבשל המאכל כל צרכו, עדיין יועיל חיתוי של יהודי כל עוד שע"י הבישול המאכל משתבח (כשיטה ה).
א"כ ראינו שכאשר בישל הגוי חצי בישול ולאחמ"כ המשיך יהודי לבשלו, לנוהגים כשיטת המחבר (אם הוא עדיין על האש יכול היהודי לסייע לגמור, אך אם זה הורד מהאש) והתבשל ע"י הגוי כמאב"ד המאכל אסור [אא"כ הוא ערב שבת או יו"ט או הפסד מרובה]. אך לנוהגים כשיטת הרמ"א אם עדיין לא התבשל לגמרי [או שהתבשל אך הוא מצטמק ויפה לו] גם אם הורד מהאש יכול היהודי לסייע בבישול ויהיה מותר17.
ולכן למעשה ציפס שבושל ע"י הגוי יותר ממאב"ד לספרדים זה יהי' אסור, אך לנוהגים בשיטת הרמ"א - וכמנהגנו, יהיה מותר.
הערות:
1 שו"ע יו"ד סי' קיג ס"ט ↩
2 ובדין הזה הולכים לקולא דהיינו כשהגיע לחצי בישולו כמ"ש הבית הלל ס"ק א. והדרכ"ת ס"ק סא וס"ק סו ↩
3 ראה חת"ס על השו"ע כאן שתמה שלכאורה דברי המחבר כאן סותרים למ"ש בסי' קיב סי"ב, וראה מ"ש לבאר בשו"ת מחזה אליהו ח"ב סי' מה ↩
4 ס"ק יד ↩
5 מכונות ועטרת שלמה סי' עה סוף אות ג ↩
6 ס"ק א ↩
7 ס"ק ד ↩
8 ראה ערוה"ש סמ"ו שכתב ואין לפקפק כלל בזה והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים ↩
9 ס"ק ט. וכ"כ הכנה"ג הגהב"י ס"ק נד. וזבחי צדק ס"ק כז ↩
10 ס"ק יח ↩
11 רב פעלים יו"ד ח"ג סי' ט ↩
12 ס"ק לד וראה מ"ש בביאור הלכה ↩
13 בהגהה לסעי' ט ↩
14 כלל עה דין יח ↩
15 סי' קיג ס"ק סה ↩
16 ראה שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' מה. מחזה אליהו שם. (וראה מה שכתבו לבאר שכן הוא גם בדעת או"ה. ואכמ"ל) ↩
17 אמנם גם לדעת המקילים י"א שיהי' מותר רק אחרי שבפועל סיים הישראל את בישולו, וכמ"ש הרא"ה בבדק הבית שם, והריטב"א בע"ז שם. וז"ל או"ה הארוך שער מג סי' י: 'ודוקא שחוזר אותו אצל האש אבל אם לא מחזירו אפי' אם לא היה כ"א כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו כדפי' בי"ד. אסור מאחר שלא עשה בו שום היכרא. וגם מאחר שהוא אוכלו כך הוי ליה לדידיה גמר בישולו ולא נתנו חכמים שיעור לבישולו אלא אסרו כל בישול שעשה הגוי לבדו'. (אך להעיר ממ"ש התפארת למשה שגם בכזה מצב יהי' מותר מכיון שבכזה מצב אינו עולה על שלחן מלכים), וראה גם שדי חמד אס"ד מע' בישולי א"י אות א שכתב שלדעת הרא"ש מותר גם ללא המשך בישול ע"י היהודי ↩
[לז] (הלכה 599)
בהלכה הקודמת למדנו שדעת מרן המחבר שכאשר גוי בישל מאכל כמאב"ד [=כמאכל בן דורסאי] המאכל נאסר ולא יועיל שיהודי ימשיך ויבשל את זה, אך לדעת הרמ"א כל עוד שלא הסתיים הבישול לגמרי יכול היהודי לסיים את בישלו ולא יאסור בבישול עכו”ם1.
שאלה: מה הדין במוצר שאחרי שהגוי בשלו (יותר ממאב"ד לב"י או לגמרי לרמ"א) המאכל התייבש ולא ניכר כ"כ בישלו של הגוי כגון אטריות או פתיתים?
תשובה: מרן הבית יוסף נשאל בשו"ת אבקת רוכל2 הביאו החיד"א3: 'ילמדנו רבינו חטים ששולקים אותם הגויים עד שמגיעים למאב"ד וחוזרים ומייבשים אותם כדי לעשותן גריסין ושוב אינם נאכלים אלא ע"י בישול אחר מוקימנא להו למאב"ד או דילמא כיון שנתייבשו כולי האי חזרו להתירן הראשון?'. וענה להם הבית יוסף: 'תשובה - ומ"מ בשעת הדחק שהוא ערב שבת או ערב יו"ט או שיש הפסד מרובה בדבר כיון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם עכ"ל שם ובכה"ג נראה לומר בנ"ד דכיון דאיסורא דרבנן היא ויש מתירים הני חטים כיון דמתייבשין כ"כ דאינם נאכלים אלא ע"י בישול אחר והבשול הא' אינו ניכר בהם מותרים ואפשר שאפילו האוסרים בתבשיל יתירו באלו החטים כיון שאינן נאכלין אלא ע"י בישול מחדש נאם הצעיר יוסף קארו'.
א"כ רואים בדברי הבית יוסף שגם דבר שהתבשל כמאב"ד, אם לאחר מכן התייבש והוא במצב שאינו נאכל כעת ללא בישול מחדש4, מותר כשיבשלם היהודי אחר כך.
ועד"ז כתב בספר חקי דעת5: 'שאלוני בדבר הגרי"ץ שלמים העשוין משבולת שועל ע"י עכו"ם ומביאן אותם למוכרן בשוק ונעשים באופן זה, שלוקחים שבלת שועל המלאות וטובת ומבשלים אותם בקדרות שלהם עד שנתרככו היטב, ואח"כ מייבשים היטב בתנורים עד שנתקרשו ממש באבנים וכותשין אותן במכתשת שכותשין בו מיני הריפות להסיר מהן החליפות שלהן וכשמביאין למכור הם קשים מאד באבנים וצריכין בישול מחדש יותר מבישרא דתורא עד שיהי' ראוין לאכילה. שאלה אם מותרים לנו באכילה. ונ"ל להתיר .. דהא עינינו רואות שצריכים בישול מחדש היטב עד שיהא ראוין לאכלן על ידן.. ולכן לית דין צריך בושש ומותר לכתחילה לקנותן ולאכלן כנ"ל'.
וכתבו הפוסקים6 שגם אם המאכל התבשל לגמרי, אם אח"כ התייבש באופן שצריך שוב לבשלו לצורך אכילתו מותר הדבר.
א"כ דבר שבישל גוי ועבר תהליך של יבוש וכעת צריך בישול מחדש לצורך אכילתו, מותר אם את הבישול השני יעשה יהודי, ולכן אין בעיה לקנות איטריות או פתיתים, למרות שהם עוברים תהליך של בישול במפעל לפני האריזה.
מחר נראה מה הדין במאכלים שאינם צריכים בישול שני אלא מספיק להם שריה וכדומה.
הערות:
1 וראה מ"ש הרא"ה בבדק הבית על תוה"ב ב"ג ש"ז צה, א: 'בשבשל הנכרי כדי מאב"ד וגמרו ישראל וזה ודאי מותר *וזהו איסור החוזר להכשרו*' ↩
2 סי' ל ↩
3 שיו"ב יו"ד סי' קיג ס"ק יג דין ט ↩
4 בין הדברים הזכיר גם 'הבשול הא' אינו ניכר בהם', אך לכאורה אין כוונתו שממש אינו ניכר בהם, (שאל"כ למה מבשלם) אלא שאין ניכר שהתבשלו כ"כ וע"כ צריך שוב לבשלם ↩
5 יו"ד אות ב סקמ"א, וציין לזה גם בספרו לחם הפנים יו"ד סי' קיג סק"ד ↩
6 הגרע"י ביביע אומר ח"י יו"ד סי' ז כתב דין זה בפשיטות גם לדעת מרן המחבר שאוסר בבישל הגוי יותר ממאב"ד 'שכיון שבטל מעשה הבישול שלהם, ע"י שנתייבשו לגמרי עד שא"א לאוכלם, והבישול מחדש נעשה ע"י ישראל, יש להתיר'. אך בשבט הלוי ח"ב סי' מה כתב שבכללות ההיתר מסתפק המחבר 'דרבינו הב"י בזה לשיטתו דנטה במחלוקת הראשונים להחמיר כשנתבשל כבר ע"י גוי כמאכב"ד וא"כ יש נטיה להחמיר בזה דדילמא כהמחמירים ע"י מאכב"ד של גוי .. וא"כ לא אהני שום גמר והה"ד לא מהני ייבוש כיון דאפילו שני שלישי בישול החסרים עדיין לא מהני א"כ לכאורה הה"ד יבוש אלא דשוב כ' דיש מתירים בייבוש, דשאני ייבוש דאנו דנין כאילו חזר לגמרי לאיתנו וכמאן דבטל בישול הראשון, ולכן ספוקי מספקא לי' להב"י אבל לדידן דקיי"ל בפשיטות כהכרעת רמ"א וש"ך דמהני תיקון אחרי תחילת בישול דמאכב"ד ולפמש"כ גם אחרי גמר בישול אם משביח עוד שבח כ"ד, א"כ דין ייבוש ק"ו להתיר דרך פשיטות לא דרך ספק', אמנם מצינו שיש שכתבו להחמיר בכך, וראה מש"כ באריכות בשלחן מלכים עמ' רסא ואילך. אך לכאורה גם אם יש מקום למחמירים הוא בעיקר בדעת המחבר שאחר שהגוי בישל כמאב"ד כבר אין היתר, ויתכן שהיבוש אינו מחשיבו לפחות ממאכב"ד וא"כ 'איסור שבו לאן הלך'. אך לדעת הפוסקים שגם לאחר שהתבשל כל צרכו אם משביח יותר יכול היהודי להתיר המאכל ע"י השבחתו. ופשוט שלאחר שהתייבש המאכל והיהודי מתקנו מחדש הוא טוב וחשוב יותר מהשבחה המותרת. ובפרט שהיבוש נעשה במפעל כחלק מהיצור ואולי יש לדמות הבישול של הגוי שאינו ממש לצורך האכילה ↩
[לח] (הלכה 600)
שאלה: למדנו שכאשר הגוי התחיל הבישול (למחבר עד כמאב"ד, ולרמ"א גם אחרי כמאב"ד) אם היהודי יגמור הבישול יהיה מותר. מה הדין כאשר הגוי לא המשיך לבשל אלא המשיך בפעולה אחרת כגון כבישה וכדומה?
תשובה: כתב הנחלת שבעה1: 'נשאלתי בכרוב דפרמי כותים ולפעמים מניחים כרוב שלם בין הפרום, ואומרים שמתחלה מבשלין אותו קצת ואח"כ מניחים אותו בין הפרום להיות נכבש עמהם. והשבתי נראה לי דהיתר גמור הוא דאינו אסור משום בישול גוים כלל. דטעמא דכל מה שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, דבישול דידהו לא אהני לן ולא מידי, הואיל ונוכל לאכלו כמות שהוא חי, א"כ ה"ה להיפך, אם ע"י אותו בישול עדיין לא נוכל לאכלו כמו שהוא חי רק שצריך לכבוש אח"כ, א"כ בישול דידהו לא אהני לן ולא מידי, הואיל ועכ"פ צריך אח"כ לכבשו, א"כ אינו אסור כלל משום בישול גוים. כדאיתא בטור יו"ד (סי' קי"ג) גבי בשר או דגים קטנים שכבשן גוי או מלחם עד שראויים לאכילה, מותרין אפילו בשלם אח"כ, שהמליחה אינה אוסרתן, וכשמבשלן אח"כ, דבר שנאכל כמות שהוא חי הוא מבשל עכ"ל. וכן מצאתי בתשובת מהר"י ווייל (סי' מ"ט), דבנירנבורג היו נוהגין היתר בכרוב שלום דשלקי להו כותים הביאו בתורת חטאת (כלל וסי' ס"א דין י"א), וא"כ הכא נמי הכי'2.
א"כ כאשר הגוי התחיל לבשל אך לא סיים להכשיר את המאכל לאכילה דרך בישול, אלא המשיך להכינו ע"י כבישה או מליחה וכדומה, הרי זה מותר. (אמנם לאכול את זה רק ע"י הבישול הראשוני בלא תיקון נחלקו בזה הפוסקים3).
★ ★ ★
שאלה: מה הדין בקוסקוס או בורגול4 שמתבשלים לגמרי במפעל, ובבית אין צורך לבשלם ודי בשריה בים חמים בכלי שני. או אפילו שריה במים פושרים למשך זמן ארוך יותר?
תשובה: למדנו בהלכה הקודמת שאוכל שהוכן ע"י הגוי אך התייבש וכדי לאכלו צריך שוב פעם לבשלו, באם יהודי יעשה את הבישול השני הרי"ז מותר, כיון שע"י היבוש התבטל חלק ממעשה הבישול שעשה הגוי5. וכך יהיה הדין גם במאכל שהמשך תיקונו יעשה בצורה של כבישה או מליחה או הכנה אחרת.
וא"כ גם לגבי קוסקוס וכיו"ב שמתבשל לגמרי במפעל מ"מ מכיון שלאחר היבוש אין הוא ראוי לאכילה, ומעשה התיקון שנעשה ע"י שריית הקוסקוס במים מכשירו לאכילה, הרי מעשה זה מתיר את הקוסקוס.
[ולכאורה גם במידה והגוי עצמו יעשה את השריה הזו במים פושרים, הקוסקוס יהי' מותר, אך אם יעשה את זה ע"י עירוי של מים חמים על הקוסוקוס מכלי ראשון או אפילו בכלי שני ראוי להחמיר6].
להעיר שיש שהחמירו וכתבו שראוי שאת הבורגול יבשל היהודי שוב ורק כך בישלו מתיר את הקוסקוס שעשה הגוי במפעל7.
א"כ לכאורה8 גם קוסקוס ובורגול וכדומה שבושל לגמרי במפעל ע"י הגוי, מ"מ אחרי שהתייבש, יהיה מותר אם תיקונו מחדש לאכילה יעשה ע"י היהודי9.
הערות:
1 שו"ת סי' עא ↩
2 וראה גם חת"ס יו"ד סי' קיב ס"ו ↩
3 ראה הלכה מספר 598 הע' 17 ↩
4 ממערכת כשרות הבד"ץ - 'העדה חרדית' נאמר לנו שהקוסקוס שבכשרותם בישולו במפעל נעשה ע"י יהודי. אך הבורגול שבכשרותם אינם מקפידים שהבישול במפעל יהי' ע"י יהודי ↩
5 אמנם מצינו שיש שכתבו להחמיר בכך, וראה הלכה 599 הע' 6 ↩
6 ראה פסקים ותשובות סי' קיג עמ' תעה. וראה שלחן מלכים עמ' תריב-תריג ↩
7 ראה משמרת הבית עמ' קיח הע' 91. אך ראה לעיל הע' 4 שהקוסקוס בהכשר העדה"ח תחילת בישולו נעשה ע"י יהודי וא"כ (גם לאחר היבוש הרי אין זה שהתבטל כל מעשהו, שהרי כעת די לשרותו, ולכאורה נחשב יותר מבישל יהודי שליש בישלו) וכשר גם אם הגוי יסיים לבשלו ↩
8 וראה לעיל הע' 5 שיש שהחמירו אך הוא בעיקר לסוברים כדעת המחבר ↩
9 או אפילו ע"י הגוי אך אם ישרה במים פושרים ↩
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp