איסור הכאה
[1] (הלכה 14)
שאלה: מהו איסור ההכרה ומה דין המכה?
תשובה: אסור לאדם להכות חברו, ואם הכהו עובר על לא תעשה, [ואם הכה אותו והזיק אותו משלם את הנזק, אך אם זו הכאה קלה שאין בה נזק השוה פרוטה חייב מלקות מן התורה]. וכל המרים יד על חברו להכותו, אע"פ שבפועל לא הכה אותו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה. אמנם חמור מצבו של אדם שהכה בפועל את חבירו שמלבד שנקרא רשע, הוא גם כן מוחרם בחרם הקדמונים, ואי אפשר לצרף אותו למניין ולדברים שבקדושה עד שבית דין יתירו לו את החרם (שו"ע אדמו"ר הזקן דיני נזקי גוף ונפש סעיפים א - ב).
[2] (הלכה 15)
שאלה: האם אדם יכול להרשות שיכו אותו?
תשובה: האיסור לאדם להכות את חבירו, הוא גם במקרה שחבירו נותן לו רשות להכות אותו, כיון שאין לאדם רשות על הגוף של עצמו כלל להרשות שיכו אותו, ולא רק הכאה אלא גם לא לבייש או לצער את הגוף כגון להתענות סתם, (אמנם במקרה שמתענה בתור תשובה, או כחלק מסיגופים לצורך עבודת ה' מותר).
שאלה: האם מותר לעבוד במקצוע שיש בו הכאה?
תשובה: אדם שהדרך שלא להתפרנס כרוכה בלצער את הגוף שלו או לבזות את עצמו מותר לו, וכגון אדם שהמקצוע שלו לעסוק באיגרוף מותר לו כיון שזה לצורך פרנסה (שו"ע אדמו"ר הזקן דיני נזקי גוף ונפש סעיף ד וקונטרס אחרון ס"ק ב. אגורה באהליך ח"ב סי' עד).
[3] (הלכה 16)
הכאה לשם התגוננות:
שאלה: האם מותר להכות חזרה מי שמכה אותי?
תשובה: *איסור ההכאה חל גם במקרה שאדם אחר היכה אותנו או התחיל במריבה ומחרף ומגדף אותנו, וכעת אנחנו רוצים להחזיר לו על מה שעשה לנו.
*אמנם כל זמן שחבירו בפועל מכה אותו (או שמתכנן להכות) מותר לו להכות חזרה במידה ורק זה הדרך שלו לעצור את ההכאה (וכן למנוע מראש שלא יכה), וגם אז באם יכול להסתפק בהכאה קטנה אסור לו להרבות בהכאה.
*וכן כשאנו רואים מישהו שמכה את חבירו מותר לנו להכות את המכה כדי למנוע אותו מלהמשיך ולהכות, אבל כנ"ל לעשות רק את המינימום המוכרח ולא יותר.
*אדם שנכנס לבית שלנו ואינו מוכן לצאת יש מתירין להכותו כדי שיצא ובתנאי שאין דרך אחרת.
*אדם שגזל חפץ שלנו או שבא לגזול, גם בזה מותר לנו להציל את החפץ על ידי הכאה באם אין דרך אחרת [ואין צורך להמתין ולתבוע אותו בבית דין כדי שיחזיר את החפץ].
(שו"ע אדמו"ר הזקן דיני נזקי גוף ונפש סעיפים ב וג)
[4] (הלכה 17)
הכאה לשם חינוך:
שאלה: האם מותר להכות לשם חינוך?
תשובה: *כתב שלמה המלך במשלי: 'חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר' כלומר אדם האוהב את בניו ותלמידיו ורוצה לחנכם שילכו בדרך הישר חייב להשתמש גם כן בגבורות כדי להציב להם גבולות.
אמנם חכמים הציבו הרבה גבולות כדי לוודא שיש כאן ענין חינוכי ולא ח"ו פריקת תסכול של ההורה או המחנך, או מאידך שבגלל ההכאה במקום תועלת יצא נזק.
ולכן כתבו:
א. ביחס לילדים קטנים שאסור להכות מכה אכזרית, בשוט או במקל אלא ברצועה קטנה, ובמידה וההכאה עוברת את נקודת החינוך הרי המכה עובר בלא תעשה, ומנדין אותו. (וכן כתבו חכמינו שאסור לאיים ולהפחיד את התינוק שיענישו אותו בהכאה בעתיד, אלא או יענישו מיד או לא להעניש).
ב. ביחס לילדים גדולים אסור בכלל להכותם, ומי שמכה מנדין אותו, הגדרת בן גדול לענין זה - יש אומרים מגיל 22, או שהוא נשוי, אבל יש אומרים שכל ילד שמצד גילו יש חשש שיגיב בחזרה או יקלל את הוריו כבר צריך להימנע מהכאה.
וכל זה מעיקר הדין, אבל כבר בדורות האחרונים נזהרים מכל ענין ההכאה, כיון שהנזק שיכול לצאת מזה הוא גדול ו'אין הצר שוה בנזק המלך', וכבר אמר הנביא זכריה 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים' ולכן במקום מקל החובלים צריך לאחוז במקל הנועם.
וכך כותב הרבי באג"ק חלק יב ע' רסו 'צודק אשר אין זו הדרך להשתמש בחינוך בעונש השבט, כי לפעמים הכי תכופות יצא שכרו - שמשתכרים על ידי זה - בהפסדו, וד"ל. ורואים במוחש אשר בתוקף המלובש בדרכי נועם פועלים יותר'. (שו"ע אדה"ז הלכות ת"ת פ"א הי"ג. הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד).
מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות
קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'
הצטרפו לקבוצת WhatsApp