עיר הנדחת בספר

הרמב״ם פ״ד מהל׳ עבודה זרה ה״ד כתב וז״ל אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנאמר באחד שעריך ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת לפי שלא התחלקה לשבטים. ואין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו עבודי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל ואין בית דין אחד עושה שלש עירות הנדחות זו בצד זו רבל אם היו מרחקות עושה עכ״ל.

נראה בעליל מדברי הרמב״ם שיש חילוק יסודי בין זה שערי המקלט וירושלים אינם נעשים ערי הנדחת, לזה שאין עושין עיר הנדחת בספר, וכן שאין בית דין אחד עושים שלש עירות. שבערי מקלט וירושלים התבטא הדין בהלשון ״נעשית״ ומשמע שזה שאינה נעשית עיר הנדחת היא דין מחמת עצמה בין אם הובא הדין לפני הסנהדרין או לא. ואילו בזה שאין עושין בספר עיר הנדחת וזה שאין בית דין אחד עושים שלש עירות הנדחות זו בצד זו, שינה הרמב״ם את לשונו וכתב ״אין עושין״ ומשמע שזה ציווי להסנהדרין.

והנה פשיטא דא מילתא שדין תורה לא ניתנה הרשות לדיין לומר שאע״ג שמשורת הדין איש זה חייב ממון או מלקות או מיתה מן ההרגש איני רוצה לחייבו. שהרי תפקיד הדיין אינו לפסוק מה שנראה לסברת עצמו אלא מה שלפי עיניו היא ההלכה. ומזה מוכרח שאע״ג שעל ידי הפסק דין חל חיוב תשלומי קנס או מלקות בפועל על הנידון, אין לומר שלפני זה לא היה חייב הממון או המלקות, אלא לעולם היה חייב מפני שעבר על האיסור (עכ״פ בידי שמים), ועכשיו נפסק כן בבית דין.

ולפ״ז ראוי להתבונן בזה שכתב הרמב״ם שאין להסנהדרין לעשות עיר הנדחת בספר, שמצד אחד ניתן לומר שזה רק דין שאין לפסוק כן על עיר ספר, אבל זה שאינה עיר הנדחת אינו פסק דין. ומאידך גיסא ניתן לומר שיש חיוב מסוימת על הבית דין לפסוק שדין זה אינה עיר הנדחת.

ונראה להכריע כצד השני דאי תימא שאינם פוטרים את העיר, הרי עצם החיוב נשאר על העיר, וכמו במי שחייב מלקות וכדומה, וא״כ אין לדון יחידי העיר שעבדו עבודה זרה בסקילה הואיל ועדיין לא נגמר את דינם, כמבואר בגמ׳ סנהדרין (דף קיב ע״א) שפסק הדין של הסנהדרין הוא גמר הדין של דינם הראשונה עי״ש.

ויש לומר שהרמב״ם דקדק כן מדתנן (סנהדרין דף ב ע״א) אין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, אין עושין עיר הנדחת בספר, ולא שלש אבל עושין אחת או שתים עכ״ל. ובהשפקה ראשונה אינו מובן מה ענין לכאן שאין עושים עיר הנדחת בספר, והרי הכא איירינן באיזה דינים באים לפני איזה בתי דינים, שדיני ממונות בשלשה, דיני נפשות בעשרים ושלשה וכו׳^[1].

וייתכן לומר שמתוך קושיא זו הכריע הרמב״ם שכוונת תנא דמתני׳ הוא שזה שאין עושין ערי מקלט בספר הוא דין על הסנהדרין דווקא, וכמו שרק בית דין הגדול יכולים לעשות עיר הנדחת, כמו כן הם מוזהרים שאין לעשות עיר הנדחת בספר. ובזה יובן למה לא שנינו כאן שאין ירושלים וערי המקלט נעשים עיר הנדחת, שהרי דינים אלו אינם תלויים בהבית דין, אלא העיר עצמה מפקיע ממנה היכולת שיחול עליה דין עיר הנדחת.

ובאמת יש לומר יותר מזה, שהרמב״ם ס״ל שכוונת המשנה הוא שאין עושין עיר הנדחת בספר, אבל עושין אותם חייב מיתת סקילה, דהכי יש לדקדק ממה שכתב להלן (בהלכה ו׳) נמצאו כל העובדים מעוטה סוקלין אותן ושאר העיר נצול נמצאו רבה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסיף עי״ש. ומשמע שעד שבאים לבית דין הגדול לא זו בלבד שלא נגמר הדין שהעיר עצמה היא עיר הנדחת וישוביה חייבים בסיף אלא אפי׳ דינם לסקילה לא נגמרה על פי בית דין הקטנה^[2].

אכן שדעת רש״י אינו כן, שכתב לפרש מה שלמדנו להלן (דף קיא ע״ב) מקרבך ולא מן הספר שמשמע באמצע ולא מן הספר שאם היתה עיר של ספר בין מחוז עובדי כוכבים למחוז ישראל אינה נעשית עיר הנדחת דגזרת הכתוב היא שלא תעשה עיר הנדחת עי״ש. וממה שכתב רש״י אינה נעשית עיר הנדחת משמע שכיון שהוא גזרת הכתוב הדין עיר הנדחת לא חל עליה מעליו.

וכן נראה שרש״י חולק על הרמב״ם וס״ל שעל ידי בית דין של כ״ג נפסק דין לסקילה, שהרי למדנו (דף קיב ע״א) איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסולקין וריש לקיש אמר מרבה להם בתי דינין ופרש״י (ד״ה ור״ל) וז״ל מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבלן עדותן ביום א׳ ויגמור דין כולם ביום אחד עי״ש. ומבואר שאפי׳ לדעת ריש לקיש ס״ל לרש״י שבית דין הקטנה גומר את דינם לסקילה^[3].

ויש לומר שרש״י והרמב״ם לשיטתייהו אזלי, שהרמב״ם ס״ל שלא נפסק מידי על ידי הבית דין של כ״ג בעיר הנדחת וכל גמר הדין הוא על ידי הסנהדרין, ולפ״ז בעיר ספר הסנהדרין פוטרם אותם ממיתת סיף, ומחייבים אותם במיתת סקילה. ורש״י פליג וס״ל שהפסק דין לסקילה כבר נפסק על ידי הבית דין של כ״ג, והסנהדרין רק מבררים שהיא עיר ספר, אבל אין בזה משום פסק דין, ונמצא שאין עושין עיר הנדחת בספר אינו דין שנעשה על ידי בית דין הגדול אלא בעצם העיר^[4].

ועיין בכת״י קאופמן ובדקדוקי סופרים שנוסח המשנה היא אין עיר נידחת בספר ולא שלוש עיר נדחת. ולפי נוסח זה יוסלק הראי׳ שכתבנו לשיטת הרמב״ם, ולפ״ז י״ל שבזה פליגי רש״י והרמב״ם, שלפני הרמב״ם היה הנוסח כמו שהוא לפנינו, ורש״י פליג כיון שהיה לו נוסח אחרת בהמשנה.

אמנם א״ז מוכרח, שהרי אפי׳ אי תימא הכי עדיין צריך ליישב לדעת רש״י למה תנן דינים אלו במתני׳ וגם לא תני זה שאין עיר הנדחת בירושלים ובעיר מקלט. וי״ל שרש״י ס״ל שהמקור לחלק זה של המשנה היה ברייתא שדן בכמה פרטי דינים של עיר הנדחת ורבי העתיק הברייתא כצורתה^[5] ולפ״ז נקודת המחלוקת רש״י והרמב״ם הוא במתודולוגיה, ואם כן אפי׳ אם ננקוט שהנוסח לפני רש״י היה שווה להנוסח שהיה לפני הרמב״ם יש לומר כן.

ובזה יש ליישב שאלת המנ״ח (מצוה תס״ד) על הרמב״ן (פר׳ שופטים) שגם קבלת עדות לדיני נפשות בעי בית דין עשרים ושלשה, שהרי לפ״ז למה מהני בית דין של כ״ג לפסוק דין סקילה בעיר הנידחת לפני שנפסק הדין על חצי העיר ומביאים הפסקי דינים לבית דין הגדול שבירושלים. ולפי מה שכתבנו יש לומר שזה קשה רק לדעת הרמב״ם שסנהדרי קטנה רק מקבלים עדותן, אבל לדעת רש״י שפיר יש לומר שכיון שהם שני פסקי דינים שונים זה מזה לא נאמר הדין של עיר הנידחת על פסק דין של הבית דין של כ״ג, וכש״נ.