חג השבועות

---

[א] (הלכה 554)

שאלה: מדוע אוכלים מאכלי חלב בחג השבועות?

תשובה: כתב הכלבו¹: 'נהגו לאכול דבש וחלב בחג שבועות מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב כמ"ש² דבש וחלב תחת לשונך .. גם נהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך ולו ארבע ראשים, ונראה לומר כי נמצא המנהג זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת, או אפשר מפני מזל תאומים המשמש בסיון'.

מנהג זה נזכר גם בספר המנהגים (טירנא)³: 'בשבועות אוכלין חלב, וזכר רמז לטעמי תורה שנאמר⁴ מנחה חדשה לה' בשבועותיכם ר"ת חלב. וצריך לאכול גם בשר, כי אין שמחה בלא בשר.

הרמ"א⁵ הביא את המנהג וכתב: 'ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות; ונ"ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים'.

וביארו פרמ"ג ומחצית השקל שעיקר הענין בשני המאכלים החלבי והבשרי הוא ללחמים שבאים עם המאכלים וכמ"ש הפרי מגדים⁶: 'כאן זכר דבעי להביא ב' לחם עמהם כבאות ח', הוי זכרון לב' הלחם'. ועד"ז כתב מחצית השקל⁷: 'הוא הדין בשבועות. עושים זכר לקרבן שתי הלחם שהיו מביאים, ולכן כשאוכל חלב ואח"כ בשר דצריך לכל א' לחם מיוחד וצריך להיות שני לחמים, והוי זכר בזה'⁸.

ובמטה משה⁹ כתב טעם נוסף: 'ובעל אבן בוחן כתב, גם אמרו בעלי משל וחידודם, שמספר תרי"ג רמז אל 'דבש חלב קמחא דסמידא', והאחד העודף יפתר, לאכול מהן שובע והותר. כן היום מנהג בני אמותינו. ביום מתן תורתינו, עכ"ל. סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור¹⁰, וממנהג אבותינו אל תסור כל אשר יורוך. ואל ישנה אדם שום מנהג, כדאמרינן בפסחים פרק מקום שנהגו¹¹, ובבראשית רבה פרשת וירא אליו¹² עלייתא לקריתא הלך בנימוסה. ובפרק א' דתענית ירושלמי¹³, ובירושלמי פרק מקום שנהגו¹⁴, ובהגדה שיר השירים¹⁵ דמנהגא מילתא.

אדמו"ר הזקן¹⁶ הביא מנהג זה: 'נוהגין בכל המקומות לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות ומנהג אבותינו תורה היא כי הרבה טעמים נאמרו עליו ולפי שמצוה לאכול בשר בכל יו"ט כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט לפיכך צריכין להזהר שלא יבואו לידי איסור בשר בחלב ויעשו ככתוב ביו"ד סי' פ"ח ופ"ט'.

ובמשנה ברורה¹⁷ כתב: 'ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד¹⁸ שאמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה¹⁹ לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה'.

ראינו בדברי הרמ"א ואדמו"ר הזקן שהזכירו שהמנהג הוא ביום א' של שבועות, גם הרבי בשיחה ט' סיון תשנ"א²⁰ הזכיר שמנהג זה הוא דווקא ביום הראשון בו קוראים את עשרת הדברות.

אך להעיר שהאליה זוטא²¹: 'כתב רמ"א ונוהגין לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות .. ואני מצאתי בכל בו וספר צדה לדרך זה לשונם נהגו לאכול דבש וחלב בשבועות מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב, כמ"ש דבש וחלב תחת לשונך ע"כ, ומשמע דנוהגין נמי הכי ביום שני'. ובספר בקדש פנימה²² מובא לגבי הנהגת הרבי לאכול חלבי בב' הימים.

★ ★ ★

שאלה: האם הלחם צריך להיות חלבי?

תשובה: מצאנו בדברי הפוסקים שנהגו לעשות את הלחם לחג השבועות חלבי כמ"ש הרמ"א²³: 'נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות'.

וכתב המג"א²⁴ שהטעם לעשיית לחם חלבי הוא לוודא שיהיה לו שני לחמים, וז"ל: 'וצריכים להביא כו'. דאסור לאכול בשר וחלב מלחם א', ולכן נהגו לאפותו עם חמאה דאז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר'.

גם אדמו"ר הזקן שם הביא מנהג זה וכתב: 'והנוהגים לאפות לחם נילוש בחלב או בחמאה יזהרו כשמסיקין התנור קודם האפייה שיסיקוהו יפה ..'.

א"כ ראינו את טעמי מנהג²⁵ אכילת מאכלי חלב בחג השבועות, ושהמנהג לעשות לחם חלבי, ונראה בהלכה הבאה את הדיון בהיתר עשיית לחם כזה.

--------------

---

הערות:

¹ סי' נב ↩

² שה"ש ד, יא ↩

³ הגהות המנהגים חג השבועות ↩

⁴ במדבר כח, כו ↩

⁵ שו"ע או"ח סי' תצד ס"ג ↩

⁶ או"ח א"א סי' תצד ס"ק ז ↩

⁷ או"ח סי' תצד ס"ק ז ↩

⁸ ובביאור הדברים ראה אגורה באהלך (פרקש) ח"ב ע' 201 ואילך ↩

⁹ עמוד העבודה דיני שבועות סי' תרצב ↩

¹⁰ קהלת יב, יג ↩

¹¹ נ, א ↩

¹² פמ"ח, יד ↩

¹³ ה"ד ↩

¹⁴ פסחים פ"ה ה"א ↩

¹⁵ פ"ד ↩

¹⁶ שו"ע או"ח תצד סט"ז ↩

¹⁷ סי' תצד ס"ק יב ↩

¹⁸ ספר גאולת ישראל. ספר מטעמים חג השבועות דף ל אות פה ↩

¹⁹ וראה בלקו"ש ח"ח עמ' 58 הע' 47* ביאור הדברים: 'דלכאורה הול"ל דשבת ואסור הוא וכל היום (וכמו שהובא טעם זה בשם ס' גאולת ישראל)'. ולגבי הכלים ראה לקו"ש יח עמ' 364. אך ראה תורת מנחם ח"ח ע' 210 ואילך שהרבי הקשה על טעם זה ↩

²⁰ תו"מ תשנ"א ח"ג ע' 297 הערה 33 ↩

²¹ סי' תצד ס"ק ז, וראה גם הנסמן בנטעי גבריאל חגה"ש פכ"ט אות א ↩

²² ע' 30. וכ"ה באוצר מנהגי חב"ד ע' שט ↩

²³ יו"ד סי' צז ס"א ↩

²⁴ סי' תצד סק"ח ↩

²⁵ וראה עוד בזכרון משה דין כו, ספר מטעמים שם. טעמי המנהגים אות תרכא - תרכה ↩

---

[ב] (הלכה 555)

איסור עשיית לחם חלבי או בשרי [א]

שאלה: האם מותר ללוש עיסה חלבית ולעשות ממנה לחם?

תשובה: הגמרא במסכת פסחים¹ אומרת: 'ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא, אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא אפילו במילחא לעולם, דילמא אתי למיכליה בכותחא. מיתבי אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין את התנור באליה, ואם טש - כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור. הא הוסק התנור - מיהא שרי, תיובתא דרבא בר אהילאי! תיובתא. [וביאר רש"י: 'ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס'].

ובהמשך הגמרא²: 'תניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה! .. כדאמר רבינא: כעין תורא שרי, הכא נמי: כעין תורא'.

ופירש רש"י: 'אין לשין עיסה בחלב - כל ימות השנה, שלא יאכל בשר עמה. כעין תורא - מעט כעין של שור מותר ללוש בחלב, דאכיל ליה מיד בבת אחת, ולא משהי ליה דלינשי שנילוש בחלב'. כלומר לשיטת רש"י ההיתר ללוש עיסה בחלב הוא בתנאי שמדובר בכמות קטנה שנאכלת מיד, ולכן אין חשש תקלה.

וכ"כ בפירוש רבינו חננאל שם: 'וי"ל כי דבר מועט לש להם כגון בני ר' יהושע שלשו בחלב כעין תורא שהוא דבר מועט'.

אך הרי"ף³ כתב: 'ואי שני להו ועביד להו כעין תורא שרי דכיון דשני בהו מידע ידיע דלהיכרא עבד להו הכי דלא ליתו בהו לידי תקלה ולפיכך מותרין'. כלומר לשיטת הרי"ף ההיתר הוא מצד ההיכר והסימן - השינוי שיש בצורת העיסה גורם לאנשים לא להיכשל.

וכ"כ הרמב"ם⁴: 'אין לשין העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה, שמא יאכל בה בשר, ואין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור שמא יאכל בה חלב, ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה ניכרת כדי שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב הרי זה מותר'.

והרשב"א⁵ כתב: 'ואם שנה בצורות הפת ועשה כעכין קטנים⁶ כעין השור מותרות, שהרואה יודע שלא שנו בצורתו אלא להיכרא בעלמא וישאל ויאמר לו'.

א"כ ראינו בדברי הראשונים שני אפשרויות בדברי הגמרא מתי מותר לעשות עיסה בחלב או כאשר הכמות קטנה, או כאשר עושה שינוי בצורת הפת.

וכתב בהגהות שערי דורא⁷: 'ונראה דהני תרי פירושי אליבא דהלכתא סליקו דתרווייהו סברות יפות הן. והכי כתב אשר"י בכמה דוכתין בתלמוד אשני פירושים דנוכל לסבור כתרווייהו. מהרא"י ז"ל'.

והביאו המהרש"ל⁸ והוסיף: 'אלמא כל היכי דהוה כעינא דתורא שרי, בין שהוא דבר מועט, או עשה בו שינוי, שאין תארו כשאר תואר הלחם, ואף שלחמי המשנה אנו עושין בו כל השינוים, שהוא מעט, וגם עושין בו ציור ברשימת סכין, מה שאין עושין כן בשאר לחמים, וכן קבלתי, שמשום הכי עושין כן, כדי להיות יוצא ב' פירושים, לחומרא בעלמא עושין כן, אבל סגי בחדא, שהרי בלחמי משנה כתבנו לעיל דסגי בה האי טעמא שהוא דבר מועט, והוי כעינא דתורא לפי' התוס', ומש"ה ראיתי נמי, שיש שעושין לחמי משנה שאין בו שינוי כלל, אלא עשוי כעין לחם שמוכרין בשוק'.

וכ"פ המחבר⁹: 'אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם הבשר. ואם לש, כל הפת אסור, אפילו לאכלה לבדה. ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, או ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר. כיוצא בו, אין אופין פת בתנור שטחו באליה, ואם אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב'.

וכתב הרמ"א בהגה: 'ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות, גם בשומן לכבוד שבת, כי כל זה מחשב כדבר מועט, גם כי צורתן משונה משאר פת'.

א"כ ראינו שאין ללוש ולאפות לחם חלבי או בשרי. אא"כ אופה כמות קטנה או ששינה את הצורה, ובהלכות הבאות נלמד את הפרטים מה נחשב כמות קטנה ומתי מועיל שינוי צורה.

---

הערות:

¹ ל, א ↩

² לו, א ↩

³ פסחים ח, א. וחולין לח. הב"י כתב בתחילה שלא מצא כן ברי"ף, ותמהו עליו האחרונים (פרישה ס"ק ג. מבוא שערים על הגש"ד שם אות א) שהרי מפורש כן ברי"ף, וכמ"ש הוא עצמו בכסף משנה, הל' מאכ"א פ"ט הכ"ב, ואמנם בבדק הבית הב"י הגיה ומחק משפט זה. (אך ציין רק לרי"ף בחולין) ↩

⁴ הל' מאכ"א פ"ט הכ"ב ↩

⁵ תוה"ב הקצר בית ג ש"ד פו, ב ↩

⁶ הדרישה בס"ק ב הבין שהרשב"א הוא כעין שיטה ממוצעת בין רש"י והרי"ף והצריך שיהיו גם קטנים וגם צורה משונה [וכתב שלרשב"א יהי' מותר לאפות הרבה קטנים משא"כ לרש"י]. אמנם להעיר שבתורת הבית הארוך לא נזכר תיבת 'קטנים', וא"כ משמע שהבין כהרי"ף שהעיקר הוא השינוי ולא הגודל ↩

⁷ סי' ס, וראה גם באו"ה הארוך שער מ דין יט שכתב 'דבשל סופרים הולך אחר המיקל' ↩

⁸ יש"ש חולין פ"ז סי' יד ↩

⁹ שו"ע יו"ד סי' צז ס"א ↩

---

[ג] (הלכה 556)

איסור עשיית לחם חלבי או בשרי [ב]

בהלכה הקודמת למדנו שאסור לעשות לחם חלבי או בשרי, אמנם במידה ועושה כמות מועטת, מותר.

שאלה: מה נחשב לדבר מועט שמותר לעשותו עיסה חלבית או בשרית?

תשובה: כתב המחבר¹ (כדברי רש"י): 'ואם הי' דבר מועט כדי אכילה בבת אחת', ומפשט לשונו נראה שהותר רק באם זה ממש דבר קטן.

אך הרמ"א בתורת החטאת² כתב: 'ומכאן אני רואה היתר ג"כ לאותם לחמים שנהגו ללוש בחלב בשבועות ואין בהם איסור כלל מאחר שנשתנה צורתם משאר פת כי עושים אותם ארוכים ולא עגולים כשאר פת ועוד דאפשר דזה מקרי דבר מועט דהא עוגה קטנה שכתב רש"י לאו דוקא דהא הלחמים שעושין לכבוד שבת נקראין דבר מועט כמו שכתב מהרא"י אע"ג דגדולים קצת והם שלשה אלא ש"מ דעוגה קטנה לאו דוקא אלא כל שהוא דבר מועט ונאכל ליומיה לא חיישינן ביה לתקלה שישכח לאכלה שלא במינו'.

א"כ הרמ"א עפ"י דברי מהרא"י מפרש את דברי רש"י (שהם מקור דברי המחבר) שגם כמות הנאכלת באותו יום זה נקרא דבר מועט.

אלא שבעל התוי"ט שם בפירושו תורת האשם, העיר על דבריו: 'ואני אומר דודאי הוכחתו ממהרא"י הויא הוכחה דמהרא"י הכי ס"ל. אבל מה שרוצה להוכיח דעוגה קטנה שכתב רש"י לאו דוקא. אינו נראה בעיני כלל, שהרי רש"י כתב בזה הלשון כעין תורא. מעט כעין של שור, מותר ללוש בחלב, דאכיל ליה מיד בבת אחת, ולא משהו ליה דלינשי שנילש בחלב עכ"ל. ואין במשמעות בת אחת, נאכל ליומיה כלל, אלא בסעודה אחת קאמר. ובשו"ע כתוב כדי אכילה בבת אחת. ולא הגיה עליו המחבר [=הרמ"א] כלום. והיינו דכך הוא סובר לפירוש של אכילת בת אחת. ואינו נראה'.

כלומר לדעת התוי"ט, נכון שבדברי מהרא"י מוכח כדברי רמ"א שמעט היינו כמות הנאכלת באותו יום, אך אין זה הפשט ברש"י, ובמחבר, ולשיטתם דבר מועט היינו כמות של סעודה אחת³, וא"כ תמוה על הרמ"א בשו"ע שלא הגיה כלום על המחבר.

וכ"כ בכף החיים⁴ בדברי המחבר: 'לספרדים שקבלו חומרות השו"ע אין להתיר אלא דוקא כדי אכילה בבת אחת'.

א"כ ראינו שנחלקו לגבי לחם שנאכל ליום אחד האם זה נחשב דבר מועט, וכמ"ש הפרי מגדים⁵: 'ואם פת מועט נמי שרי ומה הוא דבר מועט בשו"ע משמע כדי אכילה בבת אחת, אמנם בתו"ח כלל ס' ד"ב כל ליומא הוה דבר מועט וכ"מ בלבוש .. ומשמעות התו"ח דהוי דבר מועט כל שאוכל בו ביום, ולא ישאר למחרתו, לא ישכח'.

ומדברי הפוסקים נראה שיום משמעותו יום שלם וכמ"ש ערוך השולחן⁶: 'יום אחד שהוא מעת לעת [כ"מ בב"י ממ"ש בשם הגהש"ד בהלחמים שעושים לשבת ע"ש]'.

★ ★ ★

שאלה: האם ההיתר הוא רק בכמות לאדם אחד או גם בכמות עבור בני ביתו?

תשובה: כתב ערוה"ש שם: 'ולפ"ז אם בני ביתו מרובים יכול ללוש בחלב מה שהוא ובני ביתו צריכים לאכילת יום אחד שהוא מעל"ע'.

א"כ למעשה לספרדים הנוהגים עפ"י מרן השו"ע מותר לעשות רק לחמים קטנים מאוד, כמות שנאכלת בארוחה אחת. אך לנוהגים כדברי הרמ"א מותר גם בכמות של שיעור אכילה ליום⁷, ואת הכמות המותרת, מותר לעשות עבור כל אחד מבני הבית.

בהלכה הבאה נדון בעז"ה האם מוכר יכול לאפות כמות גדולה ולמכור.

---

הערות:

¹ שו"ע יו"ד סי' צז ס"א ↩

² כלל ס דין ב ↩

³ וכ"כ ביד יהודה סי' צז פיה"ק אות ו. ובדרכ"ת שם ס"ק יז ↩

⁴ סי' צז סק"ז ↩

⁵ שפ"ד סי' צז ס"ק א. וכ"כ החוות דעת ביאורים ס"ק ג, ובדרכ"ת שם ס"ק יז ↩

⁶ יו"ד סי' צז ס"ד ↩

⁷ כתב בדרכ"ת סי' צז ס"ק לג: 'מ"ש הרמ"א להתיר הלחמניות לחג השבועות גם בלא שינוי צורה בע"כ היינו כשאופין רק ליום א' אבל אם אופין לב' יום טוב של שבועות צריך בע"כ לשנות צורת הפת ואם לאו אסור. וה"פ'. ולהעיר שהדברים מתאימים עם המבואר בהלכה 554 שמנהג אכילת החלב בחו"ל הוא רק ביום א' ולא ביום ב' ↩

---

[ד] (הלכה 557)

איסור עשיית לחם חלבי או בשרי [ג]

בהלכה הקודמת למדנו שאסור לעשות לחם חלבי, אא"כ עושים שינוי בצורת הלחם.

שאלה: אם שינוי יועיל עבור מכירה בחנות, או שיש חשש שאנשים מעיר אחרת שלא מכירים השינוי, יקנו ויכשלו?

תשובה: כתב המהרי"ט¹: 'הילכך בנמכרות בחנות ודאי יש לחוש לבאים מחוץ. וא"ת יודיעם, כדאמרינן בהמוכר פירות במי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות אא"כ הודיעו .. הכא אין תקנתא בהודעה, שמא ישכח ויאכל כיון שאינו רגיל בכך. וכ"ת ימכור לכל א' דבר מועט ויודיענו שיאכלנו לאלתר דומיא דלחם משנה דעביד ליה בשערי דורא כדבר מועט שנאכל מיד, מ"מ איכא למיחש שהחנוני לא יכיר אם הוא מחוץ לעיר כדי שיודיענו, ואת"ל מכיר שמא ישכח מלהזכירו כיון שהוא רגיל למכור בסתם לכל בני העיר לא רמי עליה וזבין ולאו אדעתיה'.

גם הפר"ח² כתב להיזהר: 'ומ"מ משמע ודאי שיש לחוש לארחי ופרחי דאתו מעלמא דאינהו לא ידעי שדרך בני העיר ללוש אותם באליה ויבואו לאכלם עם גבינה, וכמ"ש הרב הנזכר שכבר אירע תקלה בזה שהרבה עניים שבאו מחוץ שלא היו יודעים במנהג המדינה אכלו אותם בגבינה .. במידי דאיכא חשש דאיסורא פשיטא שיש לנו לחוש אף לאורחים דאתו מעלמא להרים מכשול מלפניהם'.

וכתב הבן איש חי³: '.. ועוד פה עירנו יע"א יש עושים פת בחלב כדי למכור דבר יום ביומו ועושים הרבה, וגם אלו עושין צורתו משונה, שהוא נודע וניכר לכל שהוא של חלב, אך דא עקא כי מהרי"ט ז"ל אוסר בעושין למכור אפילו על ידי שינוי, דחיישינן לאורחין, ועיין פר"ח ופר"ת וחו"ד שהסכימו כן, ונ"ל דיש להמליץ בעדם משום דזה הפת שעושין בחמאה נרגש מן הריח שלו, ויש כמה ספיקות, וי"ל דמהרי"ט לא אסר בכה"ג דניכר מן הריח, ועיין להרב מזמור לדוד ז"ל שכתב בעיר מולדתו שהיא עיר גדולה של חכמים וסופרים, נהגו היתר למכור בחנות, וכתב טעם ההיתר משום דניכרים בריח וטעם ע"ש, ועיין פרי תואר סי' צ"ז ס"ק ג' מ"ש בהיתר המכר משום ס"ס יע"ש'.

א"כ למעשה גם כאשר הלחם החלבי הוא שונה מהלחם הרגיל אסור למכרו בחנות כי חוששים שיבואו אורחים שאינם מכירים השינוי⁴, (אא"כ זה ניכר בטעם ובריח).

★ ★ ★

שאלה: מה הדין כשעבר ואפה עיסה גדולה ובלי שינוי, האם יכול לחלקה לחלקים קטנים, ולהזהיר האנשים שהוא חלבי?

תשובה: כתב הכרתי ופלתי⁵: 'ושמעתי שזקני אבי אמי הגאון המפורסם מהור"ר ליב צונץ ז"ל הורה בפת שזבה תחתיו חלב, שכולו אסור, וצוה לחלקם לבתים לכל בעל בית ככר אחד, וא"כ מאי שנא מאלו אפה תחלה דבר מעט דמותר, ה"ה ביש בכל בית רק דבר מועט, דתו איכא היכרא, וצ"ע. ואם יש מקום עוד צידד להקל כדאי לסמוך עליו'.

ותלמידו הגאון ר' יצחק בנימין וואלף אוסטרליץ⁶ כתב דין זה במצב שלשו העיסה בחלב וז"ל: ואמר אמ"ו שפעם אחת באה שאלה לפני מהר"י נר"ו באשה שלשה פת עם חלב ולא שינתה צורתה, וגם הי' הרבה מאוד ולא היה לו שום צד היתר, והורה הגאון הנ"ל לחתוך כל כיכר לכמה חתיכות יתן אותו לעניים ואתה חתיכה לבדה הוי דבר מועט ומותר, ודו"ק'.

והפרי מגדים⁷ כתב על הפלתי: 'מ"ש הכר"ו בשם זקינו הגאון אין לעשות מעשה כן לחלק להרבה ב"ב דאל"כ הא דאם טש כל הפת אסורה (פסחים ל, ב) יחלק כו''.

ואמנם החיי אדם⁸ כתב לחלק בין מקרה שנשפך חלב על הלחם, לבין מקרה שלש עיסה בחלב: 'ויותר נ"ל לתרץ דבודאי אם יעשה כן לכתחילה דטש התנור באליה או שֶׁלָּשׁ עיסה בחלב כדי לאכול עם בשר או חלב אפילו נתן רק דבר מועט דהוי מבטל איסור לכתחילה בודאי לא מהני שום תיקון להתיר דכיון דכבר נאסר מתחילה .. אבל אם בדיעבד זב תחת הפת אעפ"י דלכתחילה אסור להעמיד בתנור אחד דבר שיש לחוש שמא יזוב .. היינו לכתחילה אבל בדיעבד מותר .. משא"כ באין לשין עיסה גזרו דאם לש כל הפת אסור כדאיתא בגמרא להדיא וא"כ הכא נמי לא מצינו שתיקנו חז"ל דאם הניח חלב עם פת שיהיה אסור בדיעבד וא"כ לא קנסו חז"ל וא"כ מצד תקנת חז"ל אין לקנסו אלא שיש לחוש שמא יאכל עם חלב י"ל שפיר דמהני סימן, וכ"ז בזב, אבל אם לש עיסה בחלב לא מהני שום תיקון ולכן אסרה רבה כל הפת אפילו במלחא ולא מהני שום תיקון ושאני ההוא דשערי דורא שהבאתי שעשה הסימן קודם האפיה וא"כ עשה כתיקון חז"ל'.

אך למעשה⁹ הגביל גם את ההיתר במקרה של זב, רק: 'בהפסד מרובה שיחלק הפת לבתים הרבה לכל בעל הבית ככר אחד .. ועוד אפשר להקל שיעשה ג"כ סימן בכל ככר .. וכיון שעושה שני דברים יש להתיר וכן הורה מו"ה ר' שמעון הזקן מו"צ דק"ק ווילנא ודוקא בזב תחתיו אבל לכתחילה לא יסמוך ע"ז כיון שהוא מפורש בגמרא'.

א"כ עיסה שנלושה בחלב ונאפתה בגודל רגיל ובלי שינוי, אסורה באכילה, ולא יועיל לחלק אותה לחלקים קטנים להרבה אנשים, (אך אם זב על הלחם יש מתירים בהפסד מרובה לחלק לאחרים ולעשות שינוי אחרי האפייה).

--------------

---

הערות:

¹ שו"ת ח"ב יו"ד סי' יח והביאו החוו"ד בביאורים ס"ק ג וחידושים ס"ק ה ↩

² יו"ד סי' צז ס"א ↩

³ ש"ב פר' שלח לך סי"ז ↩

⁴ אך ראה דברי יוסף ח"ב סי' תרנו, וביד יהודה פיה"ק סק"ז (הובאו בדרכ"ת סי' צז סק"כ) שנטו להקל בפרט כשיש שינוי גדול ↩

⁵ הובא בילק"מ בהוצאת מכון ים ↩

⁶ פלתי יו"ד סי' צז סק"א ↩

⁷ שפ"ד יו"ד סי' צז ס"א ↩

⁸ בינת אדם שער או"ה סי' נא ס"ע. וראה גם מ"ש בשו"ת כתב סופר יו"ד סי' סא. ולהעיר מדברי הצ"צ שו"ת יו"ד סי' סט: 'לא שייך לגזור הגזירה רק כשלשו במתכוין עם חלב כמעשה שבגמ' או עכ"פ גם בשוגג אם ודאי זב חלב תחתיו וקנסו שוגג אטו מזיד'. וראה שו"ת בצל החכמה ח"ו סי' פד ↩

⁹ חכמ"א שער או"ה כלל נ ס"ה ↩

---

[ה] (הלכה 558)

איסור עשיית לחם חלבי או בשרי [ד]

למדנו בהלכות הקודמות שכאשר עושים שינוי בלחם מותר לעשות לחם חלבי

שאלה: מתי מועיל עשיית השינוי?

תשובה: כתב הגאון רבי חיים (אח המהר"ל מפראג) בויכוח מים חיים¹: 'ויש שחושבים לעשות בו סימן ע"י שדובקים עליו מעט גבינה להודיע שנאפה עם פלאדין או מעט בשר להודיע שנאפה עם פשטידא להכירא בעלמא כדרך שעושין הכירא לעוף הנאכל בחלב של מי שקדים ע"י גרעיני שקדים שמניח סביב הקערה או כדרך שמניחים קשקשי דגים בקערה שיש בהם דגים אבל נראה דמכאן יש להוכיח דלא יפה הם עושים דא"כ מאי דיעבד או כולו אסור שייך כאן דפשיטא שלא יבוא לעולם לידי איסור גמור הואיל ובקל יכול לעשות סימן כזה אלא ודאי אינו סימן אא"כ משנה מעשה הפת וצורתו בעוד שהוא בצק אבל לאחר שנאפה אסור שאז אין לעשות שום סימן'.

ובספר חמודי דניאל² כתב ג"כ שמאו"ה הארוך כלל לט שכתב 'והא דשרינן פת שנאפה עם הפשטידה היינו דוקא שנאפה הפשטידא במחבת אבל אם הפשטידא בלא מחבת הפת אסור בדיעבד עם בשר וכתב האו"ה דצריך לחותכו ולמוכרו לנכרים ע"ש משמע [שאחרי אפיה] דלא מהני שום תקנתא'.

וכ"כ בחוות דעת³: 'וגם השינוי אינו מועיל רק כששינה בשעת אפיה, דלא היה עליו איסור כלל, אבל לעשות שינוי אחר שכבר נאסר אינו מועיל'⁴.

ועפי"ז כתב בשו"ת קול מבשר⁵: 'הציעו ב"כ הממשלה לעשות סימן ע"י הדבקת שתי פתקאות על שני קצות הלחם. אבל סימן כזה בודאי אין יכולים לעשות רק אחר האפייה, והלא כתב הגאון בעל חוות דעת בסי' צ"ז דאחר האפייה אינו מועיל התיקון כיון שכבר נאסר הפת. וגם בלאו הכי התיקון הזה הוא ללא הועיל בנידון דידן זולת לקונה לחם שלם שעדיין הפתקאות קיימות, אבל הלחם הזה נחתך לפרוסות וניתן במסעדות ובתי אוכל ואין האוכל יכול להכיר אם זה חלבי או לא. ע"כ בהכרח צריכים לשנות צורת הפת בשינוי גמור וסימן מובהק שיהא ניכר היטב גם בפרוסה'.

אמנם יש שכתבו שאם כבר בשעת הלישה בכוונתו לעשות שינוי או סימן שהוא חלבי אינו נאסר, ויכול לסמן אחר האפיה וכמ"ש בשו"ת אבן ישראל⁶: 'למה לא הקשה על מה שהותר בחתיכה קטנה, הא האיסור הוא על הלישה, כמו שאמרו אין לשין, וא"כ מה מועיל חתיכות קטנות הא כבר נאסרו בשעת לישה, וע"כ דאם כוונתו לכתחילה לאפות חתיכות קטנות שפיר דמי ומעיקרא לא נאסר, וכל כוונת החו"ד אם עתה יתקן ויעשה חתיכות קטנות, משא"כ בכוונתו בשעת לישה לעשות כן, וה"נ אם כוונתו להדביק מדבקות על העוגות שהן חלביות מהני'⁷.

אך לכאורה פשטות לשון הויכוח מים חיים הנ"ל ושאר הפוסקים, הוא שגם כאשר היה בכוונתו מלכתחילה לעשות אחר האפיה את הסימן אין זה מועיל, כי סימן המועיל הוא רק כשנעשה לפני האפיה.

א"כ האופה לחם חלבי צריך לעשות את השינוי או הסימן לפני האפיה, ובמידה ושכח לעשות סימן לפני אפיה וכבר אפה הלחם אסור באכילה, [אמנם יש שכתבו שאם בשעת הלישה התכוון לעשות סימן מיד אחרי האפיה כגון שהכין מראש פתק חלבי וכדומה הרי זה מותר באכילה].

---

הערות:

¹ כלל לו ס"ט ↩

² הל' תערובות הב' אות יח. הובא בדרכ"ת סי' צז אות כא ↩

³ יו"ד סי' צז ביאורים אות ג וחידושים אות ה ↩

⁴ ולהעיר שבגליון מהרש"א יו"ד סי' צז ס"א כתב: 'אין תקנה לעשות בה אחר אפיה סימן, כגון לחתוך בו אותיות חלב, פן לא ישגיח בסימן'. ומלשונו נראה שהחשש הוא רק מחמת שלא יראה הסימן, ולא בגלל שכבר נאסר. וגם הבינת אדם שער או"ה סי' נא (ע) בתחילת דבריו, כשדן לגבי לחם שזב עליו חלב כתב: 'לפי"ז על כרחך הא דכתב הרמב"ם שישנה צורת הפת לאו דוקא אלא הוא הדין כל סימן, ולפי זה *י"ל שפיר דאף לאחר אפיה מהני סימן, ונ"ל דה"ה לפי"ז דמהני אם יכתוב עליו בשר או חלב'*, אך למעשה בסיום דבריו, כותב כשאר הפוסקים שעשיית סימן מועילה רק לפני האפיה: *'אבל אם לש עיסה בחלב לא מהני שום תיקון ולכן אסרה רבה כל הפת אפילו במלחא ולא מהני שום תיקון ושאני ההוא דשערי דורא שהבאתי שעשה הסימן קודם האפיה וא"כ עשה כתיקון חז"ל'*. מלבד במקרה שזב חלב מאליו מתחת לעיסה שאז בהפס"מ יועיל לעשות סימן גם אחרי האפיה, ולחלקו. אך ראה בדרכ"ת סי' צז סקי"א שהתיר גם באחד משניהם וז"ל: 'אם נעשה הדבר שלא בכוונה כלל כגון שנשפך חלב או בשר תחת הפת שלא במתכוין כלל בזה יש לסמוך על זקינו של הכו"פ שיכול לעשות בו היכר גם לאחר האפייה שלא יבא לאכלו עם מין השני או לחלקו להרבה ב"ב שיהא ביד כל א' דבר מועט עיי"ש' ↩

⁵ ח"א ס"י ↩

⁶ ח"ט סי' סז ↩

⁷ וראה גם שבט הקהתי ח"ה סי' קכח. אך דבריו שם צ"ע, א. מ"ש שהפת"ש כתב בשם מהרי"ט שלא יועיל סימן אחר האפיה, נתחלף לו בין המהרי"ט עם החוו"ד. ב. כתב שהפלתי התיר לעשות סימן אחרי אפיה ולא ידענו איה מקומו. ג. כתב שהבינת אדם התיר לעשות סימן אחרי האפיה, וגם זה דברי שגגה וכמבואר בהערה 4 ↩

---

[ו] (הלכה 559)

איסור עשיית לחם חלבי או בשרי [ה]

שאלה: למדנו שאסור לאפות לחם חלבי, אא"כ עושים שינוי או שזו עיסה מועטת, האם ישנם אופנים נוספים שמותר לעשות עיסה חלבית?

תשובה: א) כאשר ניכר - כתב הרוקח¹: 'דווקא חלב שנילושה בעיסה שאינו ניכר אבל ניכר לעין לא יבא לידי קילקול'.

ועד"ז כתב האו"ה הארוך²: 'ומה"ט אנו אוכלין פשטיד"א ופלאד"ן שנאפו כל אחד לבדו או עם פת דליכא למיחש דילמא אתי למיכל עם חלב או עם בשר מאחר שניכר בהן הבשר או החלב וא"צ להשים עליהם עצמות או גבינה לסימן'. והביאו הרמ"א בדרכי משה³, ועפי"ז פסק בהגה⁴: 'וכ"ש פלאדן או פשטידא דמותרין'.

הפר"ח⁵ הביא את הרוקח וכתב: 'וכן עיקר שאם השמנונית הוי דבר מועט שנבלע בפת ולא מינכר אסיר באכילה אבל אם השמנונית ניכר והרי הוא על פני הפת אין כאן בית מיחוש ושרי באכילה'. וכ"כ הרבה אחרונים⁶.

★ ★ ★

שאלה: האם אפשר להסתפק בכך שהמילוי מבפנים הוא בשר או חלב?

תשובה: כתב השערי דורא⁷: 'ומיהו פשטידא או פלאדין אוכלין ולא שייך למיחש דילמא אתי למיכל הפשטידא עם חלב או פלאדין עם בשר, אחרי שניכר הבשר או החלב'.

וביאר הויכוח מים חיים⁸ את דברי השערי דורא⁹: 'ולי נראה דצריך לטעם השערי דורא משום דאע"ג שנשתנה משאר פת מ"מ יש כאן חשש משום דהפשטידא והפלאדן עצמן דומין זל"ז שרוב הפלאדן מכוסים ג"כ למעלה כמו הפשטידא ויבא לטעות בהם'.

וגם בהגהות שערי דורא¹⁰ כתב להיזהר לכתחילה: 'ואמר לנו הרא"ש כשאופין קונשטיל"א או קולצ"א עם מולייתא דלכתחילה יש לעשות סימן כפי מה שהם המולייתות, אם הם של בשר ישימו עליו קצת עצמות ואם הם של חלב ישימו עליו קצת גבינה, דהוי כעין תורא לפי פירוש אחד דפירש כעין תורא סימן, עכ"ל'.

ולמעשה כתב החיד"א¹¹: 'בארץ הצבי ובטורקיאה נהגו לעשות בוריקא"ס דאתו ממולא"י בשר להם, וכן עושים מלאות ביצים או ירק וגבינה וכיוצא, והמנהג על הרוב לעשות של גבינה בשינוי על דרך כעין תורי. וצריך להזהיר על זה'.

אך האחרונים חלקו עליו וכמ"ש בשו"ת תפארת אדם (להראב"ד משאלוניקי)¹²: 'ולע"ד איני רואה טעם לזה דדוקא בפת שאינו לא של בשר ולא של גבינה ודרך הוא לאוכלו עם כל דבר בלי חקירה, אבל בורקי"ש ופאסטי"ל שידוע שהם ממולאים מהם של בשר ומהם של גבינה הנה הבא לאכלן מסתמא הוא בודק למען דעת מאיזה מין הוא של בשר או של גבינה ואי"צ שום שינוי. ועוד דאפילו לשאול אי"צ לפי שהבשר והגבינה ניכר לעין להדיא, וגם אין דרך לאוכלן עם לפתן לא עם בשר ולא עם גבינה לפי שהם נילושים בשמן, ועוד שהלפתן כבר נתון בתוכן. וכ"ה המנהג שלא לעשות שום שינוי וכשנותנים לאדם לאכול מאלו המינים והוא אכל כבר בשר בתוך שש שעות הוא שואל קודם שיפתח אותו אם הוא של בשר או של גבינה כדי שלא לאוכלם מכל וכל'.

והסכימו איתו האחרונים כמ"ש הבן איש חי¹³: 'ופה עירנו עושין סמבוס"ך שממלאים אותו בגבינה ואין עושין בו שנוי מן סמבוס"ך הממולא בלוזים וסוכ"ר, ועיין בתפארת אדם שקיים המנהג הזה'.

גם השד"ח¹⁴ הסכים עם התפארת אדם, והביאו הדרכי תשובה¹⁵ וסיים: 'ואין בזה בית מיחוש כי אין אוכלין אותן עד ששואלין תחלה מה הוא אם של בשר או של חלב עיי"ש'.

א"כ למעשה כתבו הפוסקים שבמאפים שניכר שיש בהם מילוי מכיון שאז ניכר היטיב שיש בו בשר או חלב אין צריך לעשות שינוי. [אך כאשר ניתן, לכתחילה ראוי לעשות באופן שיהיה צורה קבועה לחלבי¹⁶].

---

הערות:

¹ הל' או"ה סי' תסט ↩

² שער מ סי' יט ↩

³ סי' צז ס"ק א ↩

⁴ שו"ע סי' צז ס"א ↩

⁵ ס"ק ג ↩

⁶ פרי תואר ס"ק ד. כנפי יונה יו"ד סי' צז. וכ"כ הפר"מ שפ"ד שו"ע יו"ד סי' צז ס"ק א. ערוה"ש יו"ד סי' צז ס"ו ↩

⁷ או"ה סי' ס ↩

⁸ כלל ס ס"ב ↩

⁹ ראה מ"ש הרמ"א בתו"ח כלל ס' דין ב ↩

¹⁰ או"ה סי' לה אות ה ↩

¹¹ שיו"ב יו"ד סי' צז ס"ק ב ↩

¹² יו"ד סי' טז ↩

¹³ ש"ב פר' שלח לך סי"ז וראה גם בערוה"ש סק"ה ↩

¹⁴ אסיפת דינים מערכת בשר בחלב אות ח (ח"ד ע' 1572) ↩

¹⁵ סקכ"ב ↩

¹⁶ כיום הרגילות בארץ לעשות בורקס חלבי בצורת משולש, ובורקס תפו"א בצורת מרובע. ראה ספר הכשרות פ"י ע' רסח הערה לז ↩

---

[ז] (הלכה 560)

שאלה: האם בחג השבועות יש קולא בזמני ההמתנה בין בשר לחלב?

תשובה: בספרי הפוסקים מצאנו שהיו שהקילו בחגה"ש יותר מבכל השנה, וכדלקמן:

כתב האורחות חיים¹, וכ"ה בכלבו²: 'ויש נמנעין מלאכול גבינה בסעודת מנחה של עצרת לפי שהאריכו בתפלה עד חצי היום או קרוב ומשם עד סעודת מנחה של ערב ליכא ו' שעות, ויש שאין חוששין לזה כיון שהוא תאב לאכול כבר נתעכל הבשר אך כיון שעיקר שהיה בשביל בשר שבין השנים ראוי למי שאינו נמנע מהגבינה באותה סעודה לחצות שניו ולהוציא בשר קודם שיאכל גבינה, וכן נמי כתב הר"ף בשם רבו. ואעפ"כ בזמן אחר אין ראוי לסמוך על חציית השנים אלא לשהות כשיעור³'.

[ובביאור המנהג להקל בחגה"ש כתב הנועם אלימלך⁴: 'נ"ל ע"ד הרמז דיש ליתן טעם לשבח למה נאסר לנו בב"ח והמלאכים כשהיו אצל אברהם אבינו ע"ה נתן להם דוקא בב"ח. וגם אנחנו בחגה"ש התירו לנו חז"ל שלא להמתין אחר הגבינה השיעור כמו בשאר ימות השנה .. וזה הטעם שהתירו לנו בחגה"ש לאכול אחר גבינה בלא המתנת שיעור מחמת שאז הוא שעת מ"ת הקדושה ואנו מראים עצמינו שאנו דוגמת המלאכים בשעת מ"ת על ידי התורה'].

גם בזכרון משה (להר"מ הלפרין תלמיד המהרש"ל והרמ"א)⁵ הזכיר הנהגה להקל בחגה"ש: 'הנוהגין לאכול מאכלי חלב ובשר בסעודה אחת בחגה"ש .. ודווקא בשאר ימות השנה יש להחמיר כמ"ש הזוהר שם דכל דאכיל האי מיכלא דמתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא, ארבעין ימין מתחזיא גדי מקלפא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעתא מסאבא מתקרבין בהדיה וגרים לאתרעא דינא בעלמא כו' ע"כ. אמנם האי יומא מ"ת לית רשות להנהו מסאבא להתקרב ולאתרעא דינין בעלמא⁶ .. כ"ז לא כתבתי אלא ליישב המנהג אבל שומר נפשו ירחק מהם⁷'.

וכסיום דבריו, שראוי שלא להקל גם בחגה"ש, מצאנו בעוד פוסקים, וכמ"ש השל"ה⁸: 'העולם נוהגין לאכול בחגה"ש מאכלי חלב, ואח"כ אוכלין בשר, לקיים 'ושמחת בחגך', ואין שמחה בלא בשר. אז צריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח והדחה היטב, ולהפסיק בברכת המזון ולהמתין שעה, ואח"כ יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן ובשר. ורמז לדבר 'ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו', שיהיה נזהר שלא יערבבם. ומי שמתקדש בזה ביותר, קדוש יאמר לו.

גם בספר יוסף אומץ (להר' יוסף יוזפא)⁹ כתב: 'רבים נוהגין לאכול מאכלי חלב ביום א' דשבועות, ויש להם על מה שיסמוכו. אכן מפני שאמרו חכמינו ז"ל אין שמחה אלא בבשר ויין, נוהגין לאכול בשר אחריהן. והעושים כן צריכין לדקדק שיטלו כל בני הבית את ידיהם בין חלב לבשר. ולפמש"כ לעיל דיש להחמיר להמתין אחר חלב לבשר שש שעות, יש לקיים מנהג זה בתבשיל חלב שאין חלב וחמאה בעין .. ועכ"פ מנהגנו לעשות מולייתא מחלב או בשר ודמות סולם משבע שליבות עליה, זכר לשבעה רקיעים שקרע הקב"ה בשעת מ"ת להראות שאין עוד מלבדו, והוא מנהג טוב ויפה'.

והכנה"ג¹⁰ כתב: 'ואני אעפ"י שאני מן הנוהגין שלא לאכול גבינה ובשר בסעודה אחת, לקיים זה לאכול מאכל חלב ובשר ביום חגה"ש, אני אוכל החלב עם הדבש קודם, ואני מברך ברכת מזון, ואח"כ אחר שעה אני אוכל מאכל בשר'¹¹.

וכ"כ הפרי מגדים¹²: 'יש לזהר בענין מאכלי בב"ח ככל מה שנזהרין בכל השנה, המבואר ביו"ד סי' פ"ח וסי' פ"ט, ושלא לצאת שכרם בהפסדם, ובעונותינו הרבים בגלות המר הזה כל מה שיכולין לגדור גדר יותר טוב, וכ"ש מה שמדינא, ומנהג שקבלו כבר הוה כנדר'.

ועד"ז כתב אדמו"ר הזקן¹³: 'נוהגין בכל המקומות לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות ומנהג אבותינו תורה היא כי הרבה טעמים נאמרו עליו, ולפי שמצוה לאכול בשר בכל יו"ט .. לפיכך צריכין להזהר שלא יבואו לידי איסור בב"ח ויעשו ככתוב ביו"ד סי' פ"ח ופ"ט'.

ולמעשה הרבי¹⁴ גם עורר ע"ז ובפרט בחגה"ש: 'במ"ת ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לענין הכשרות, כידוע שאחד הטעמים לאכילת מאכלי חלב בחגה"ש הוא, כדי להדגיש שבנ"י שומרים על ההפרדה שבין חלב ובשר, ולכן ניתנה התורה לבנ"י דוקא, ולא למלאכי השרת [אף שטענו 'חמדה גנוזה אתה מבקש ליתנה לבשר ודם תנה הודך על השמים'] שלא הקפידו על אכילת בשר וחלב, כפי שמצינו בתורה בנוגע למלאכים שבאו אל אברהם - 'ויקח חמאה וחלב ובן הבקר גו' ויאכלו'. ומזה מובן שאין להקל ח"ו בהפסק שבין אכילת מאכלי חלב בחגה"ש לאכילת בשר (כפי שסוברים כמה אחרונים) כי איפכא מסתברא, מכיון שא' הטעמים לאכילת מאכלי חלב בחגה"ש הוא כדי להדגיש שבנ"י שומרים על ההפרדה שבין חלב לבשר, כנ"ל'.

א"כ ראינו שלמעשה אין להקל בהמתנה בין בשר לחלב בחג השבועות.

--------------

---

הערות:

¹ הל' איסורי מאכלות אות עג ↩

² סי' קו ↩

³ וראה גם א"ר סי' תצד סק"י ↩

⁴ פר' משפטים בסופו ↩

⁵ דין כו ↩

⁶ ראה שבת פט, א. ולהעיר מהיום יום ג סיון ↩

⁷ המנח"י כלל עו-עז סק"ה הביא את סיום דבריו ↩

⁸ מסכת שבועות פרק נר מצוה טז ↩

⁹ ח"א סדר חגה"ש סי' תתנד ↩

¹⁰ שכנה"ג הגה"ט או"ח סי' תצד אות ג ↩

¹¹ וראה דרכ"ת סי' פט ס"ק יט בסופו ↩

¹² או"ח משב"ז סו"ס תצד. וראה גם בא"א סי' תצד סק"ו ↩

¹³ שו"ע סי' תצד סט"ז ↩

¹⁴ תו"מ תשמ"ג ח"ג ע' 1579 ↩

---

[ח] (הלכה 561)

שאלה: האם יש ענין להסתפר לכבוד החג?

תשובה: המשנה במסכת מועד קטן¹ אומרת: 'שאר כל אדם אסורין [לספר במועד]'.

ומבארת הגמרא שם: 'ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין? - כדתנן: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין, מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא - כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין. הכא נמי: כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין'.

וכתב רש"י: 'ומאן דמתרשל ולא גילח מקמי רגל, ומטי זמן עלייהו לגלח ברגל - החמירו רבנן, הואיל ולא מזרזי נפשייהו לספר מקמי רגל, דלא להוי ברגל מנוולין - אם היו מגלחין במועד לא היו מגלחים לפני המועד, ונכנסין לרגל כשהן מנוולין'.

וכתב בשיטה לתלמיד ה"ר יחיאל: 'ומכאן אנו למדין שמצוה על האדם להתנאות בעצמו בגילוח וכיבוס ורחיצה בערב הרגל, שהרי קנסו עליו שלא יגלח במועד מפני שלא גילח ערב הרגל'.

וכתב בפסקי מהר"ח או"ז²: 'מצוה לאדם שהוא מגודל שיער לגלח בערבי שבתות ובערבי ימים טובים'. וכ"כ בשם האו"ז בדרכי משה³: 'כתב באו"ז פרק אלו מגלחין דמצוה על האדם שהוא מגודל שער לגלח עצמו לשבת או ליו"ט דהא אסרו לגלח במועד כדי שלא יהא מנוול במועד'.

ולהלכה כתב המחבר⁴: 'מצוה לגלח בערב יום טוב'. וכתב הט"ז⁵: 'מצוה לגלח כו'. כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול לפיכך אין מגלחין במועד כדי שיהיה חושש לגלח ערב המועד'. וביאר הלבושי שרד בכוונת הט"ז: 'הוקשה לו דסעיף זה היה ראוי להיות מקומו בהלכות יו"ט, לא בהלכות חוה"מ, לזה תירץ שהוא נתינת טעם לסעיף שאחר זה, וק"ל'.

כלומר הסיבה שהמחבר כתב את הדין הזה בהלכות חול המועד ולא בהלכות יום טוב, הוא כדי לבאר מדוע אסרו לגלח בחול המועד, שהסיבה היא כדי שיקפידו לקיים המצוה לגלח בערב היו"ט, ולא יסמכו על כך שאפשר להסתפר בחול המועד, וכמ"ש ערוך השולחן⁶: 'גילוח ותספורת אסור בחול המועד ואע"ג דזהו צורך יו"ט דניוול הוא לו לילך בגודל שערות וגם צער הוא למי שאינו מורגל בכך מ"מ הא היה יכול לגלח קודם המועד ואדרבא דמשום זהו גופו אסרו דהא מצוה לגלח ולהסתפר בערב הרגל משום כבוד הרגל ואם תתיר לו בחוה"מ כל אחד מפני טרדתו קודם הרגל יניח על חוה"מ'.

גם הרמ"א כתב דין זה⁷: 'ומצוה לרחוץ ולגלח בערב יום טוב וללבוש בגדים נאים כמו בשבת'.

וכ"כ אדמו"ר הזקן⁸: 'איזה כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על האדם לגלח בערב יום טוב כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול'.

★ ★ ★

שאלה: מתי הוא הזמן בערב החג?

תשובה: לגבי ערב שבת כתוב בפרי עץ חיים⁹ ביחס להנהגת האריז"ל: 'מורי זלה"ה, היה נזהר שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה, ואפילו בע"ש היה נזהר מאוד בזה'.

וכ"כ המגן אברהם¹⁰: 'ובכונות כתב שהאר"י היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפילו בע"ש ועסי' רל"ב'.

וכן הביא הרבי במכתב¹¹: 'ועל-פי המובא מהאריז"ל צריך להיות קודם חצות, שהרי כתב בשם האריז"ל לגלח שערות קודם חצות היום משום 'לא תחסום שור בדישו'.

וכתב הפרי מגדים¹²: 'ועיין סימן תס"ח בערב פסח אחר חצות אסור לגלח, הא בשאר ערב יום טוב בשכח מותר, אבל לכתחלה יש לגלח קודם חצות, עיין סימן רנ"א אות ה' במג"א בשם האר"י ז"ל. ועיין ב"ח רנ"א, ובשאר דוכתי משמע שבת ויו"ט שוין'.

כלומר הפרי מגדים מבאר א. שהזהירות להסתפר לכתחילה בערב שבת היא גם בערב יו"ט, ב. מי שלא הספיק יכול להסתפר אחרי חצות.

ומדברי הרבי נראה שהסכים לפרי מגדים שגם בערב יו"ט לכתחילה ראוי להסתפר לפני חצות שבשיחת כט אלול ערב ר"ה התשכ"ב¹³ מובא ביחס לערב ראש השנה: 'שע"פ המבואר בכ"מ (ראה פע"ח שער השבת ספ"א) שאין לגלח השערות אחר חצות היום'.

א"כ מצד כבוד היו"ט מצוה להסתפר בערב החג, אך לכתחילה ראוי להסתפר לפני חצות, ומי שלא הספיק יכול גם אחרי¹⁴.

---

הערות:

¹ יד, א ↩

² מסכת מו"ק אות עו ↩

³ או"ח סי' רס אות א ↩

⁴ שו"ע או"ח סי' תקלא ס"א ↩

⁵ ס"ק א ↩

⁶ או"ח סי' תקלא ס"א ↩

⁷ או"ח סי' תעא ס"ג ↩

⁸ שו"ע או"ח סי' תקכט ס"ב ↩

⁹ שער השבת פ"א ↩

¹⁰ סי' רנא ס"ק ה ↩

¹¹ אג"ק חי"ח ע' תקס ↩

¹² או"ח משב"ז סי' תקלא ס"ק א ↩

¹³ תו"מ חל"ד ע' 320 הערה 66 ↩

¹⁴ וראה דברי הרמ"א בסוף סי' רנא, מג"א סק"ה. ודברי אדה"ז סי' רנא סעיף ד.וראה גם במשנ"ב שער הציון סי' תקלא ס"ק ב שכתב: 'ולפי מש"כ שם בשם האחרונים דנוכל לסמוך על דעת הפוסקים דמנחה היינו מנחה קטנה, נראה דבערב יו"ט כשהזמן דחוק לו אפילו לכתחלה יוכל לסמוך עליהם. וכל זה לענין לכתחלה, אבל לענין דיעבד הלא ידוע דעת הרמ"א שם בסוף הסימן דמסתפרין כל היום, ואף דהגר"א שם מפקפק על זה, לענין ערב יו"ט כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול אין להחמיר, וכן המנהג' ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp