ערלה

---

[א] (הלכה 540)

נאמר בפרשתינו פרשת קדושים¹: 'וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל'.

שאלה: ביחס לאיסור ערלה נאמר בתורה: 'ונטעתם', כלומר עם ישראל, מה דין העצים שהיו נטועים בארץ לפני כניסת עם ישראל, האם נהג בהם דין ערלה?

תשובה: המשנה במסכת ערלה² אומרת: 'עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור נטעו אף על פי שלא כבשו חייב'.

ומבואר בספרא קדושים³ הובא בירושלמי⁴: 'כי תבואו ונטעתם, פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ, או יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו לארץ, תלמוד לומר כל עץ, מיכן אמרו עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב'.

א"כ ראינו שהתורה התירה את כל העצים שהגוים נטעו לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל.

★ ★ ★

שאלה: מה הדין כיום כאשר גוי נוטע עץ, והעץ נשאר בבעלותו של הגוי האם נוהגים בו דיני ערלה?

תשובה: נאמר במשנה שם: 'העכו"ם שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה'.

ובתוספתא⁵: 'אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לגוי בארץ ישראל בסוריא בחוצה לארץ'.

וכפשטות דברי המשנה כתבו רוב ככל הגאונים והראשונים כמ"ש רב נטרונאי גאון⁶: 'וששאלתם [גוי] שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזקה הן, של נטע רבעי הן, לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו (יבמות קכב, א) - הא לאו הכי חיישינן, למימרא דנטיעה דגוי נהגא בה ערלה, הכי הלכתא. כך הראונו מן השמים: שנטיעת גוי נהגא בה ערלה, שכך שנינו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, נטעו אעפ"י שלא כבשו חייב, הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר, הנוטע ברשות הרבים והגזלן שנטע והנכרי שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליה חייב בערלה, ושוב שנו חכמים כי תבואו ונטעתם, פרט לשנטעו גוי עד שלא באו ישראל לארץ. או יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו ישראל לארץ, תלמוד לומר כל עץ - מיכן שמענו שנטיעת גוי נוהג בו ערלה'.

וכ"כ רבינו שמשון⁷: 'וכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל נכרים .. ובהדיא תנן בפ"ק נכרי שנטע חייב בערלה'.

וכתב הרשב"א⁸: 'מכאן יש לנו ראיה מפורשת למה שאמרנו, ועמדו דברי רבינו שמשון ז"ל שהוא רב מובהק על כנן, וכן הסכימו גם גדולי הראשונים⁹ נ"נ בתשובות שערלה נוהגת בשל נכרים'.

ואמנם מצאנו שיש שכתבו שאין ערלה נוהגת בנטיעת גוי וכמ"ש בשיטה לא נודע למי¹⁰ בשם ר"ת: 'ומן הירושלמי שכתבנו יש להקשות על רבינו תם ז"ל שהיה אומר דאין ערלה נוהגת אלא בנטיעת ישראל ולא בנטיעת גוי בשדה דגוי דכתיב ונטעתם, וי"ל [דערלה] נוהגת בנטיעת גוים גוים בשדה ישראל'.

אך התוספות¹¹, ועוד ראשונים כתבו בשמו הפוך¹²: 'הרב ר"ת דחק להביא ראיות דכלאים וערלה נוהגין בשל עכו"ם .. שמעינן מיהא דערלה .. נוהגין בשל עכו"ם ..'.

וגם הרמב"ם שבפירוש המשנה¹³ כתב: 'הנכרי שנטע, ר"ל שנטע לישראל או שנטע הגוי לעצמו וקנהו ממנו ישראל אח"כ הרי זה חייב בערלה'.

אך בספר משנה תורה חזר בו¹⁴, שכתב בהל' מע"ש ונטע רבעי¹⁵: 'ועכו"ם שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי'.

וכתב הרדב"ז¹⁶: 'וכתבתי זה אעפ"י שהוא דבר פשוט כדי שלא יעלה על הדעת לסמוך על מה שכתב הרב בפיה"מ להתיר ספק ערלה בא"י כיון שהודאי הוא מחלוקת או לעשות אותו צניפין להוראה כי מה שכתב ז"ל בפיה"מ לאו בר סמכא הוא כלל וספק ערלה בא"י אסור אפי' במה שנטע העכו"ם לעצמו'.

ולהלכה כתב המחבר¹⁷: 'ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל'.

א"כ להלכה דין ערלה חל גם בנטיעות של גויים שנטעו באדמה שלהם.

בהלכות הבאות נראה עוד פרטים בזה ולגבי ערלה בחו"ל.

---

הערות:

¹ פי"ט פסוק כג ↩

² פ"א מ"ב ↩

³ פרשה ג פ"ה אות ב ↩

⁴ ערלה פ"א ה"ב ↩

⁵ תרומות פ"ב הי"ג ↩

⁶ ברודי - אופק יו"ד סי' רעא ↩

⁷ פיה"מ פ"ג מ"ט ↩

⁸ שו"ת ח"ה סי' נו ↩

⁹ וראה בב"י סי' רצד ד"ה ערלה עוד ראשונים שפסקו כך, וראה גם רחמים לחיים על הרשב"א שם אות ח שציין להרבה ראשונים ואחרונים ↩

¹⁰ קידושין לז, א ↩

¹¹ ע"ז סג, ב ↩

¹² ראה מ"ש ברחמים לחיים שם אות ר ↩

¹³ וראה גם בפירוש הרע"ב שם: 'והעכו"ם שנטע - בשדה של ישראל' ↩

¹⁴ כמ"ש הכס"מ שם ה"ה: 'ומ"ש ונכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו בפיה"מ כתב רבינו דדוקא בנטע לישראל וכאן חזר בו משום דבכמה דוכתי משמע בנטע העכו"ם לעצמו אסור משום ערלה כמ"ש ה"ג', וכ"כ בבית יוסף שם: 'ואעפ"י שבפיה"מ כתב בענין אחר אין לסמוך אלא על מ"ש בחיבור'. וגם בדברי הרע"ב ראה דבריו בערלה פ"ג מ"ט ↩

¹⁵ פ"י ה"ה ↩

¹⁶ שו"ת ח"א סי' תקפ ↩

¹⁷ שו"ע יו"ד סי' רצד ס"ח ↩

---

[ב] (הלכה 541)

בהלכה הקודמת למדנו שגם עצים שנטעו ע"י נכרי בשדהו אסורים באיסור ערלה.

שאלה: האם איסור ערלה נוהג בחו"ל, והאם יש בזה קולא במידה וזה עץ של גוי בקרקע של גוי?

תשובה: נאמר במשנה במסכת קידושין¹: 'כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, חוץ מן הערלה וכלאים ..'.

כלומר למרות שערלה היא מצוה התלויה בארץ, אעפ"כ היא נוהגת גם בחו"ל.

ובהמשך הגמרא²: 'תניא, ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ [=חדש ערלה וכלאים], ונוהגות בין בארץ בין בחו"ל, והוא הדין שינהגו: ומה חדש - שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו, נוהג בין בארץ בין בחו"ל, כלאים - שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין היתר לאיסורן, אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחו"ל; והוא הדין לערלה בשתים [=אף הערלה באה בק"ו זה בשני הוכחות אעפ"י שהשלישי אין בה שאין איסורו איסור עולם, מיהו איסור הנאה הוא, ואין לו היתר בתוך ימי איסורו. רש"י], רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ [=פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בחו"ל, וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן]'.

ובהמשך הגמרא³ נחלקו אמוראים מהו החיוב של ערלה בחו"ל: 'תנן התם: 'ערלה - הלכה .. מאי הלכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה [=הנהיגוהו הם עליהם בחו"ל. רש"י], עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני'.

וכתב הבית יוסף⁴ שהראשונים פסקו כרבי יוחנן, וז"ל: 'בסוף פ"ק דקידושין אמר רבי יוחנן ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני .. ואע"ג דשמואל פליג התם ואמר דלא מיתסרא אלא מהלכות מדינה, הלכה כרבי יוחנן וכן פסק הרמב"ם⁵, והרא"ש⁶, וכן נראה שהוא דעת הרי"ף⁷ שכתב סתם מתניתין דקתני הערלה הלכה למשה מסיני משמע'.

וכ"כ המחבר⁸: 'ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עכו"ם בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחו"ל הלכה למשה מסיני'⁹.

אמנם לענין גידול של גוי באדמה של גוי בחו"ל הסתפק בזה החתם סופר¹⁰ האם זה ג"כ מצד ההלכה למשה מסיני או שזה רק מדרבנן, ונטה לומר שזה מדרבנן, אך לא היקל למעשה, וז"ל: 'אך אי אסור מדאורייתא מהלכה או רק מדרבנן לא נתברר .. מ"מ מסברא אני אומר דלמ"ד אין קנין לנכרים בא"י להפקיע מחיובו, וא"כ ערלה דכתיב בספר אורייתא דמשה, לישראל נאמר, דהא לא שייך גוי בא"י כלל. א"כ ההלכה שבחו"ל סתמא נאמרה ולא הוסיפו על מ"ש בקרא ובישראל קאי, ולא בשל נכרים, ומרויחים עוד שאם המצא ימצא בשום מקום משמעות ברייתא דנוהגין מהתורה בשל נכרים נימא רבי מאיר היא דס"ל יש קנין לנכרים .. ולדידי' ערלה דאורייתא על גוי בא"י נמי נאמר, וה"ה ההלכה שבחו"ל. ולית הלכתא כוותי' דר"ח בהא, וא"כ ערלה דגוי בחו"ל דרבנן. וי"ל בזה בקידושין ל"ט ע"א .. אלא ע"כ ערלה בנכרי בחו"ל דרבנן .. ונ"ל דדברי רמב"ם פ"י ממ"א הי"א הם ממתני' שלהי ערלה הנ"ל ודבריו שבהלכה י"ב הם מברייתא זו וזה ברור לע"ד ולא מיירי מגוי אלא סתמא משל ישראל ומקשה שפיר מה"ת להקל בשל תורה ומסיק כך נאמרה הלכה מבואר מזה דערלה של גוי בחו"ל דרבנן בעלמא הוא ומ"מ הואיל ואנו מדמין לא נעשה מעשה כיון שלא מצאתי זה להדיא בקדמונים ואדרבא מדהקשו תוספות וכל הפוסקים מיין שעושים אצל הגוי שרובן מבריכים ומשמע מיעוטא עכ"פ אין מבריכים וא"כ מאי קושיה נימא מחבואה א' מצלת על כל הכהנות כולם כמ"ש בהגהת שו"ע יו"ד סי' קי"ד ס"י .. אלא ע"כ משמע קצת דס"ל דבשל נכרים בח"ל נמי אסור מהלכה ..'.

א"כ למעשה הלכה למשה מסיני שאיסור ערלה נוהג גם בחו"ל, וגם בגידול של גוי באדמה של גוי.

אלא שיש הבדל בין איסור ערלה כפי שהוא נוהג בארץ ישראל לבין חו"ל, וכפי שנראה בהלכות הבאות.

---

הערות:

¹ לו, ב ↩

² לח, א ↩

³ לח, ב ↩

⁴ יו"ד סי' רצד ↩

⁵ הל' מאכלות אסורות פ"י ה"י ↩

⁶ הל' ערלה סו"ס א ↩

⁷ קידושין טו, א ↩

⁸ שו"ע יו"ד סי' רצד ס"ח ↩

⁹ וכתב ערוה"ש יו"ד סי' רצד ס"ה: *'וידוע שאין שום הפרש בין המצוה הכתובה בתורה ובין שנאמרה למשה בסיני ואידי ואידי דבר תורה הוא* אלא דבערלה יש קולא לעניין ספק ערלה דבחו"ל מותר וכך נאמרה מפורש ההלל"מ דרק וודאי ערלה אסור' ↩

¹⁰ שו"ת ח"ב יו"ד סי' רפו הובא בפת"ש שו"ע יו"ד סי' רצד ס"ק ז ↩

---

[ג] (הלכה 542)

שאלה: האם יש הבדל בין דיני ערלה בא"י לדיני ערלה בחו"ל? (1)

תשובה: מצינו כמה הבדלים להלכה בין א"י לחו"ל וכדלקמן:

א. ספק ערלה: המשנה במסכת ערלה¹ אומרת: 'ספק ערלה בא"י אסור, ובסוריא מותר, ובחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט'.

וממשנה זו שואלת הגמרא בקידושין² על דברי רבי יוחנן (וכן הלכה כמבואר בהלכה הקודמת) שאיסור ערלה הוא הלכה למשה מסיני: 'אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן: ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני. א"ל ר' זירא לרבי אסי, והתניא: ספק ערלה בארץ - אסור, בסוריא - מותר, (בחו"ל - יורד ולוקט)³! אישתומם כשעה חדא, א"ל, אימא כך נאמר: ספיקא מותר⁴, ודאה אסור'.

וכתב הרמב"ם⁵: 'בד"א בנוטע בא"י שנאמר כי תבאו אל הארץ וגו', אבל איסור ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני שודאי הערלה בחו"ל אסורה, וספיקה מותר'.

וכ"כ המחבר להלכה⁶: 'ספק ערלה בא"י, אסור. ובחו"ל, מותר'.

שאלה: מה נקרא ספק ערלה המותר בחו"ל?

תשובה: את המשנה הנ"ל ממסכת ערלה ביאר רש"י בקידושין⁷ שספק ערלה היינו: 'ספק עברו עליה ג' שנים⁸, אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות..'. ויורד לוקט היינו: 'יורד ישראל ולוקח מן העכו"ם הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות, וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה. ובלבד שלא יראנו - ישראל כשהוא לוקט מן הערלה'.

הגמרא בקידושין שם הביאה את המשנה הזו, ודנה האם יש חילוק בין ערלה לכלאים שהרי בכלאים נאמר 'יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד' ופרש"י: יורד - עכו"ם ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר. ובלבד שלא ילקוט - החבר עצמו ביד ..'.

ומסיימת הגמרא: '.. מר בריה דרבנא מתני ליה לקולא: זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד'. כלומר גם ערלה דינה ככלאים שבחו"ל אסור רק במידה ולוקט ביד.

ונחלקו המפרשים האם סיום דברי הגמרא שמשווה בין כלאים לערלה לקולא, הם רק אליבא דשמואל הסובר שערלה זה מהלכות מדינה ולא הלכה למשה מסיני, וא"כ לפי"ז להלכה שפוסקים כרבי יוחנן שזה הלכה למשה מסיני אין את הקולא הזו, או שנאמר שזה מוסכם אליבא דכו"ע, כיון שהגם שערלה בחו"ל זה הלכה למשה מסיני, אך חלק מההלכה למשה מסיני היא הדין הזה שמותר ללקוט, ובלבד שלא ילקוט ביד.

שהרמב"ם⁹ כתב: 'כיצד היה כרם וערלה וענבים נמכרות חוצה לו, היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו, שמא ממנו הוא זה שמא מאחר, בסוריא מותר ובחו"ל אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן, והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו'.

כלומר לדברי הרמב"ם¹⁰ גם בכרם שכולו ערלה מותר לקנות מהנמכר חוצה לו¹¹.

אך הטור¹² כתב: 'הלכך בא"י ספיקה אסור ובחו"ל ספיקה מותר, כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם מותרין רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה'.

וכתב הבית יוסף¹³: לרבי יוחנן דאמר דהלכה למשה מסיני היא וקיי"ל כוותיה לא שרי אלא ביורד ולוקח ולא ביורד ולוקט, וכך הם דברי רבינו שכתב רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות ערלה והיינו כדתנן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובכרם שיש בו נטיעות ערלה ונטיעות המותרים מיירי כדדייק לישנא דכרם שיש בו נטיעות ערלה דנקט. ומש"כ ואצ"ל כרם שהוא ספק ערלה. היינו לומר דעד השתא איירי בכרם שיש בו נטיעות המותרות ונטיעות ערלה בודאי וקאמר דמותר והשתא קאמר דאצ"ל בכרם שאין בו נטיעה של ודאי ערלה אלא כל נטיעות שבה ספק עברו עליהם ג' שנים ספק לא עברו'.

ולהלכה כתב המחבר¹⁴: 'כיצד, כרם שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו, בא"י, אסור; ובסוריא, מותר, והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם; ובחו"ל, מותר, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה', 'כרם שהוא ספק ערלה, בא"י אסור, ובסוריא מותר, ואין צריך לומר בחו"ל'.

ומדברי המחבר מובן שמותר רק בכרם שיש בו גם נטיעות שאינם ערלה, [ולא כדברי הרמב"ם שכל הכרם הוא ערלה]. וכמ"ש הש"ך¹⁵: 'שיש בו נטיעות של ערלה. ונטיעות של היתר ג"כ'.

א"כ להלכה כרם שכולו ערלה אסור לקנות מגוי המוכר מכרם זה, ולא נחשב ספק ערלה בחו"ל. ומותר רק כאשר יש בו גם נטיעות שאינם ערלה, וכן כרם שהוא ספק ערלה מותר¹⁶.

--------------

---

הערות:

¹ פ"ג מ"ט ↩

² לט, א ↩

³ ראה בהגהות מהרש"ל, וביד דוד על הסוגיה שם ↩

⁴ וראה בב"י סי' רצד שאין ספיקה מותר בגלל שהוא הלכה למשה מסיני כי 'שאר הלכות למשה מסיני ספיקן נמי אסור', ולכן מקשה על הטור שכתב: 'בא"י הוא מן התורה ובחו"ל הלכה למשה מסיני, הלכך בא"י ספיקה אסור, ובחו"ל ספיקה מותר'. אך מבאר הט"ז סי' רצד ס"ק יג: 'בא"י הוא בפסוק, ובחו"ל בהלכה למשה מסיני, אלא ודאי דבזה גילה לנו הוא יתברך דיש בזה חילוק דין דהיינו בחו"ל קיל בספיקה'. וראה שו"ת חות יאיר סי' קצב בסופו. באר יעקב (ברלין) סי' רצד ↩

⁵ הל' מאכ"א פ"י ה"י, וראה גם הי"א ↩

⁶ סי' רצד ס"ט ↩

⁷ לח,ב ↩

⁸ ראה יד דוד. שו"ת שיבת ציון סי' מט ד"ה אך. וראה גם ב"י מובא לקמן, ובחכמת שלמה על השו"ע ↩

⁹ הל' מאכ"א פ"י הי"א ↩

¹⁰ וכ"כ המרדכי קידושין רמז תקב הובא בדרכ"מ סי' רצד אות ג: ובמרדכי .. וכ"ה דעת הרמב"ם .. והאריך ב"י בפירוש דבריו אבל מדברי רבינו והרא"ש בהל' דערלה (סי' א) אינו נראה דאין מותר לקנות אלא בספק ערלה ואף שם אסור ללקוט ביד' ↩

¹¹ וביאר הר"ן טו, ב מדפי הרי"ף שמקור הדברים הם מדברי מר בריה דרבנא, וס"ל שהוא אליבא דהלכתא גם למ"ד שאיסור הערלה בחו"ל הוא מהלכה למשה מסיני, אך ראה בב"י שהאריך לבאר באופן אחר ↩

¹² סי' רצד ↩

¹³ שם ד"ה ומ"ש ובחוצה ↩

¹⁴ סי' רצד ס"ט-י ↩

¹⁵ ס"ק כ ↩

¹⁶ אלא שנחלקו האם בספק ערלה מותר ללקוט ביד, ראה מש"כ הב"י ד"ה והרמב"ם: 'ומשמע דכשכל הכרם ספק אם עברו עליו ג' שנים מותר ללקוט ביד'. אך הדרכ"מ שם אות ג כתב: 'ספק ערלה ואף שם אסור ללקוט ביד'. וראה בש"ך סקכ"א ובביאור הגר"א אות לד. ואודות מה נאמר כרם שהוא ספק ראה הנסמן בהע' 8 ↩

---

[ד] (הלכה 543)

שאלה: האם אפשר לתת ערלת חו"ל לאחרים שאינם יודעים שזה ערלה? (2)

תשובה: הגמרא במסכת קידושין¹ אומרת: '.. אמר ליה לוי לשמואל: אריוך, ספק לי [=לקוט שלא בפני שיהי' ספק אצלי. רש"י²] ואנא איכול. רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי'.

ונחלקו הראשונים אם היתר זה להאכיל לאחרים הוא גם לשיטת רבי יוחנן שהערלה בחו"ל היא הלכה למשה מסיני או רק לדעת שמואל שאמר שהערלה בחו"ל היא מהלכות מדינה, וכדלקמן:

כתב הר"ן³: 'ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן דספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספקא. ואי מהא לא איריא דהכא אצטריך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואעפ"י שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשום הכי אמרינן⁴ דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספקא שריא ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואילו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור'.

היינו שלמרות שזה אסור מהלכה למשה מסיני, אעפ"כ מותר לתת לאחרים⁵, ואין בזה משום לפני עור וכפי שמבאר הר"ן שם: 'ואין אנו צריכין לומר דכיון שהוא משוה ערלה לכלאים כשמואל ס"ל דאמר הלכות מדינה דאפשר דכי היכי דאמרינן דכן נאמרה הלכה דספקה מותר ה"נ נאמרה שכל שלא יראנו לוקט מותר על דרך הפירושים שכתבנו'⁶.

וכ"כ התוספות רי"ד⁷: 'ערלה סתם קתני ואפילו בחו"ל שאינה אסורה אלא באכילה ולא בהנאה כדאמרי' בפ"ק דקידושין שהלכה למשה מסיני הוא דנראה אסורה וספיקה מותרת וכדאמרי' התם ספק לי ואנא איכול הילכך לאו לשריפה קיימי שהרי מוכרה לחבירו ואינו מודיעו שהיא ערלה ומותר בה להכי מפרש טעמא לפי שאין בה היתר אכילה'. הרי שהתיר להאכיל לאחרים. [אלא שסבר שביחס לאדם עצמו הרי אין לו בו היתר אכילה].

אך נכדו הריא"ז⁸ חלק עליו לגבי הפרט של אתרוג ערלה בחו"ל שזה כן נקרא שיש לו בו היתר אכילה, מכיון שיכול להאכיל אחרים: 'ומז"ה פוסל אפילו בערלת חו"ל, ולי נראה שערלת חו"ל יש בה היתר אכילה שהרי יכול להאכיל לכתחילה לחבירו שאינו מכיר בה, ולא אמרו אתרוג של ערלה פסול אלא בערלת א"י ..'.

אך בשיטה לא נודע למי⁹ חלק על זה וכתב: 'אריוך ספק לי ואנא איכול. איכא דאמרי לא תודיעני שהם פירות ערלה כי היכי דתהוי ספקא גבאי, ולא נהירא דאי ודאה אסור היכי מצי שמואל לספוקי ליה [ללוי], כיון דשמואל ידע שהיא ערלה, ואיכא דאמרי האכילני מפירות ערלה דס"ל זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד, ושמואל לטעמיה דאמר הלכות מדינה, אבל לר' יוחנן דאמר הלכה למשה מסיני ודאי אסור, וכדאמר ליה ר' זירא לר' אסי לקמן ודאה אסור ספקא מותר, ולא קאמר לקיטה ביד אסור שלא ביד מותר'.

גם הרמב"ם והטור לא הזכירו כלל את הדין הזה של נתינה לאחרים, וכתב הבית יוסף¹⁰: 'ואיכא למידק על הרמב"ם ורבינו למה לא כתבו דאפילו מי שיודע בפירות שהן ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו וכדאמר ליה לוי לשמואל וכדעבדי רב אויא ורבה בר בר חנא, י"ל דסבירא להו דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בחו"ל הלכת מדינה היא, אבל לרבי יוחנן דסבר הלכה למשה מסיני היא, אסור'.

ועפי"ז המחבר בשו"ע שפסק להלכה שהאיסור הוא הלכה למשה מסיני, לא העתיק את ההיתר להאכיל לאחרים.

אלא שמצינו שסמכו על דעת המתירים לגבי אתרוג כמ"ש המגן אברהם¹¹ כתב: 'וערלת חו"ל כשר שהרי יכול לכתחלה להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה (ש"ג) וכ"מ דעת הפוסקים שהשמיטוהו אבל לפי מ"ש הרב"י בי"ד סי' רצ"ד דאסור להאכילו לחבירו א"כ פסול הוא, מ"מ נ"ל דיש להכשיר הואיל ופשטא דתלמודא משמע שיכול להאכילו לחבירו יש לסמוך עליו לגבי אתרוג'.

וכ"כ אדמו"ר הזקן¹²: 'ואתרוג של ערלת חו"ל אעפ"י שאסור באכילה מ"מ כיון שיש מתירין להאכיל ערלת חו"ל לחבירו שאינו יודע שזה ערלה וא"כ הרי הוא ראוי לאכילה ואעפ"י שאין הלכה כדבריהם כמ"ש ביו"ד סימן רצ"ד מ"מ יש לסמוך על דבריהם להכשיר האתרוג למצוה¹³'.

א"כ למעשה אין היתר להאכיל לחברו ערלת חו"ל, גם במקרה שחבירו אינו רואה מהיכן הביא, אמנם לגבי אתרוג ערלה מחו"ל סומכים להקל.

--------------

---

הערות:

¹ לט, א ↩

² אמנם יש שפירשו בגמרא באופן אחר כמבואר בתוס' ר"י הזקן ↩

³ קדושין טו, ב מדפי הרי"ף ↩

⁴ ברכות לו, א ↩

⁵ וראה שב שמעתתא, שמעתתא א פ"ב שהעיר: 'אמנם קשיא לי בהא דמספקי אהדדי, דהא כיון דודאן אסור בהנאה א"כ כי יהיב חד לחבריה איהו ידע שערלה אסור לאתהנויי ביה .. וא"כ נהי דחבריה דלא ידע ביה מותרת היא לו אבל הנותן שיודע בודאי שהוא ערלה היכי מתהני ביה וצ"ע'. אך שאלה זו תלויה במחלוקת האם ישנו איסור הנאה בערלת חו"ל, וראה ג"כ בתורי"ד. ויתבאר בעז"ה בהלכה נפרדת ↩

⁶ וראה שערי ישר ש"א שער הספיקות פ"ו: 'דלפירושם כך נאמרה ההלכה שיהיה דין ערלה תלוי בתנאי של ידיעת האוכל דבשעת העלם ידיעת ודאי, הוי אז כדבר מותר ממש, ומה"ט מותר להאכיל לחבירו ערלה ודאית שלא ידע האוכל ולא שייך בזה לפני עור דאינו מכשילו כלום דמאכילו דבר המותר ממש' ↩

⁷ סוכה לה, א ↩

⁸ הובא בשלטי גיבורים סוכה יז, א מדפי הרי"ף ↩

⁹ קידושין לט, א ↩

¹⁰ יו"ד סי' רצד ↩

¹¹ סי' תרמט ס"ק כ ↩

¹² או"ח סי' תרמט סט"ו ↩

¹³ וכ"פ הא"ר סקי"ד, והמשנ"ב סקמ"ה. (ואמנם יש שחלקו ואסרו, ראה תשובה מאהבה יו"ד סי' תא, שו"ת אבני נזר סי' תפ"ט ועוד) ↩

---

[ה] (הלכה 544)

איסור הנאה (1)

שאלה: מה דין פירות הערלה?

תשובה: המשנה במסכת קידושין¹ אומרת: 'המקדש בערלה .. אינה מקודשת'. ומבארת הגמרא: 'בערלה מנלן? דתניא: ערלים לא יאכל - אין לי אלא איסור אכילה, הנאה מנין שלא יהנה ממנו, ולא יצבע בו, ולא ידליק בו את הנר? ת"ל: וערלתם (את) ערלתו, לרבות את כולם². בכלאי הכרם. מנלן? אמר חזקיה, אמר קרא: פן תקדש, פן תוקד אש'.

וכתב הרמב"ם³: 'הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל כל פירות שעושה אותו אילן שלש שנים משנטע הרי הן אסורין באכילה ובהנאה שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, וכל האוכל מהם כזית לוקה מן התורה'.

וכ"כ המחבר⁴: 'הנוטע עץ מאכל, מונה לו ג' שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורין בהנאה לעולם ..'.

★ ★ ★

שאלה: מה דינם של פירות אלו האסורים בהנאה?

תשובה: המשנה במסכת תמורה⁵ אומרת: 'ואלו הן הנשרפין .. והערלה וכלאי הכרם, את שדרכן לשרוף - ישרוף, ואת שדרכן להקבר - יקבר'.

ובטעם הדבר שפירות הערלה דינם שריפה כתב רש"י בד"ה כלאי הכרם: 'פן תקדש המלאה וגו' פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה'. ובאופן הלימוד מכלאי הכרם כתבו התוס' שם: 'ופי' רש"י משום דאיתקש לכלאי הכרם'⁶.

אלא שהתוספות בסוכה⁷ נראה שהסתפקו בדרשה זו, וז"ל: 'וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשרפה דקחשיב ליה בתמורה פרק בתרא בהדי נשרפין ואמרינן התם הנשרפין לא יקברו, ואפשר דאפילו מדאורייתא הויא ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי הכרם דכתיב בה פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש'.

וכדברי רש"י שפירות ערלה דינם שריפה, כתב הרמב"ם⁸: 'הערלה וכלאי הכרם דין הפירות שלהן שישרפו, והמשקין שלהן יקברו מפני שא"א לשרוף המשקין'. וחזר ושנה⁹: 'אלו הן הנשרפים .. והערלה .. ודבר שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה .. הרי אלו יקברו'¹⁰.

וכ"כ עוד הרבה ראשונים, כמבואר בראב"ד¹¹: 'וערלה מן הנשרפים הן כדאיתא במסכת תמורה הלכך מכתת שיעורייהו'. וכ"כ הרמב"ן¹², והר"ן¹³.

וכ"כ רבינו יונה¹⁴, הובא בכל בו¹⁵, ובסמ"ק מצוריך¹⁶: 'ומצות ערלה וכלאי הכרם בין בארץ בין בחו"ל לשרוף אותם באש'. וכ"כ הרא"ש¹⁷ בשם הרבינו יונה.

וכ"כ המהר"ם מרוטנברג בתשובה שהובאה בתשב"ץ קטן¹⁸, ובסמ"ק מצוריך¹⁹: 'וששאלת מה יעשה בפירות של ערלה. תנן בפרק בתרא דתמורה אלו הן הנשרפין הערלה וכלאי הכרם הראוי לישרף ישרף הראוי ליקבר יקבר. לישרף כמו פירות. ליקבר כמו משקין של פירות שאינן ראויין לישרף יקברו'.

וכ"כ בכפתור ופרח²⁰: ודין הערלה ופירותיה הוא שישרפוה, והמשקין יקברו שא"א לשורפן, והכי איתא מסכת תמורה פרק בתרא תרומה טמאה וערלה בשרפה .. ומזה הטעם פסל הראב"ד אתרוג של ערלה אפילו מיום ראשון ואילך, דמיכתת שיעורייהו, אבל הר"ז מתירו אחר יום ראשון'.

אלא שהריטב"א²¹ כתב: ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך, וא"א ליהנות בשריפתו'.

א"כ הראשונים כתבו שיש מצוה וצריך לשרוף את פירות הערלה, אמנם הריטב"א כתב שאין חובת שריפה. בהלכה מחר נלמד מה ההלכה למעשה.

--------------

---

הערות:

¹ נו, ב ↩

² להעיר מפרישה סי' רצד ס"ק א ↩

³ שו"ע יו"ד סי' רצד ס"א ↩

⁴ לג, ב ↩

⁵ אך המלאכת שלמה (ערלה פ"א מ"ט) כתב: 'והלא שריפת ערלה דאורייתא הוי כדתנן בתמורה ופירש רש"י ז"ל *הטעם דגמרא מכלאי הכרם במה מצינו זו מאתים וזו מאתים'*. וכן התיו"ט (תמורה פ"ז ד"ה והערלה) העיר: 'והתוס' כתבו בשם רש"י דאתקיש לכלאי הכרם. ובל יודיעו מה הוא ההיקש. לכן נ"ל דרש"י דקדק לכתוב לשון גמר. דלאו היקשא הוא. אלא ילפותא בעלמא וכההוא דריש פ"ב דערלה. לענין בטולן דבעינן מאתים. ופירש הר"ב דיליף ערלה מכלאי הכרם. דתרווייהו איסורי הנאה. והוא מירושלמי דהתם'. וכתב הפנ"י (פסחים כב, ב וכ"כ בסוכה לה, ב): 'וכתב בעל תויו"ט שם דלא ביארו התוס' מקום ההיקש, ובאמת יש לתמוה דכמה פסוקים מפסיקין בין פרשת כלאים לערלה ועוד דכלאים דאותה פרשה היינו כלאי זרעים דשריין באכילה וכ"ש בהנאה, ועל מה שפירש התוי"ט שם בכוונת רש"י דיליף ערלה במה מצינו מכלאים יש לתמוה דודאי איכא למיפרך מה לכלאים שאיסורן איסור עולם, ותדע דאי לא תימא הכי אמאי לא ילפינן ערלה מכלאים דליתסר אף שלא כדרך הנאתן והא ודאי ליתא .. וכ"ש דיש להקשות כן לפירוש התוס' שם בשיטת רש"י דהקישא הוא וקי"ל אין היקש למחצה ..' ועיי"ש בהמשך דבריו ↩

⁶ לה, א ד"ה לפי ↩

⁷ הל' מאכ"א פט"ז הכ"ז ↩

⁸ הל' פסולי המוקדשין פי"ט ה"י ↩

⁹ ולהעיר גם ממו"נ ח"ג פל"ז: 'ועמדה התורה כנגד זה הדעת ואמר ית' *בשרפת כל מה שיוציא האילן העושה פרי לשלושת השנים* ..'. ואמנם האחרונים דנו בדברי הרמב"ם ויש שכתבו (משאת משה ח"א אהע"ז סי' כ, והסכים עמו שער המלך הל' גירושין פ"ד ה"ב) שאין מצוות שריפה, אלא שדינן בשריפה כדי שלא יכשלו. ובבית מאיר אבהע"ז סי' קכד ס"א כתב שחובת הביעור היא מדרבנן: 'משא"כ ערלה וכלאי הכרם נראה מל' הרמ' פי"ט מהל' פ"מ דמ"ע ודאי אינו כדמשמע בהקדמתו להלכה זו שאינו מונה אלא שני מ"ע ואפשר אף משמעות לשונו דאפיל' מצוה דרבנן אינו מקיים בשריפתן וכ"א חיוב דרבנן הוא דאיכא עלי' לבערן מן העולם'. אך בהגהות הר"ב פרנקל העיר: 'זה אינו דהא מפורש בקרא פן תקדש ואיתא בפיה"מ להרמב"ם פ"ח ממס' כלאים בזה"ל אמר הכתוב בכלאי הכרם פן תקדש ובא בקבלה פן תקדש תוקד אש ר"ל לשרפם ואל יהנה בהם ע"כ וכל שבא בקבלה היא ד"ת גמור רק שאינו בחשבון מ"ע'. וראה שו"ת חת"ס או"ח סי' קפ, ויו"ד סי' רפו. וראה שו"ת יהודא יעלה יו"ד סי' שנא ↩

¹⁰ השגות יז א מדפי הרי"ף ↩

¹¹ מלחמת ה' סוכה טו, א מדפי הרי"ף ↩

¹² סוכה יז, א מדפי הרי"ף ↩

¹³ שערי תשובה ש"ג אות פג ↩

¹⁴ סי' צב ↩

¹⁵ מצוה ריב אות קפב ↩

¹⁶ פסחים פ"ב סי' ב ↩

¹⁷ סי' שסח ↩

¹⁸ שם אות קפה ↩

¹⁹ פנ"ד ↩

²⁰ סוכה לה, א ↩

---

[ו] (הלכה 545)

איסור הנאה (2)

בהלכה הקודמת ראינו שרוב הראשונים כתבו שפירות ערלה דינם בשריפה.

שאלה: האם למעשה יש דין שריפה בפירות ערלה של ארץ ישראל?

תשובה: האחרונים תמהו מדוע הלכה זו לא הובאה בטור ושו"ע, וכפי שהקשה הבית הילל¹: 'הנה הטור ושו"ע לא כתבו כלום מה דינו אם לבערם מן העולם, רק גבי כלאי הכרם .. וא"כ למה לא כתבו הטור ושו"ע דצריך ג"כ לשרוף כמו כלאי הכרם, כמ"ש בשו"ע בסי' רצ"ו ס"ג. ונ"מ מזה, דאלו נשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור ..'.

ובאמת החתם סופר² כאן ציין לדברי הרמב"ם: 'הנוטע עץ מאכל וכו'. ערלה בשריפה מבואר ברמב"ם סוף הלכות פסולי מוקדשים'.

ומצאנו באחרונים כמה אופנים לבאר את השמטת המחבר:

א. הבית הלל שם כתב: 'ואפשר לתרץ ולומר מאחר דהרמב"ם פוסק כחכמים ודלא כר"י, ומתניתין בסוף תמורה סתם כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה כדאיתא שם בגמרא, א"כ אע"ג דתנא דמתניתין סתם ערלה וכלאי הכרם בהדדי, אעפי"כ אין ערלה וכלאי הכרם שווין בדין זה, דלגבי כלאי הכרם דוקא בשרפה משום דכתיב תקדש תוקד אש, אבל ערלה לא, דלא גמרינן ערלה מכלאי הכרם, דלא כרש"י ותוס' ..'.

ב. וביד אברהם³ כתב: 'וי"ל דהשו"ע אזיל לטעמו דכתב לקמן ריש סי' של"א [ס"ב] דעכשיו תרומות ומעשרות גם בא"י דרבנן, וא"כ הוא הדין לערלה בזה"ז כמ"ש המשנה למלך⁴'. וכ"כ המהר"ם שיק⁵.

אלא שדבריו תמוהים, כפי שהעירו (במלבושי יום טוב⁶. וביביע אומר⁷). שהרי המחבר כתב להלכה את הדין שספק ערלה בא"י אסור.

ג. החתם סופר⁸ כתב: 'והנה כתבתי במ"א דלא מצאתי בש"ס שמחוייב אדם לשרוף ערלה ורמב"ם נמי לא מייתי ליה במקומו כלל⁹ אלא בהל' פסולי מוקדשין דרך אגב אשר מזה נ"ל מעולם לא נצטוה לבער ערלה מן העולם אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן לאפוקי בב"ח דלא סגי בהכי אבל שיהיה מצוה להדר לשורפו לא מצאתי וכן לא ראיתי מעולם מרבותי ששורפים רק הניחום וירקבו הן אמת בכלאים קאמר ש"ס ר"פ ר' ישמעאל במס' ע"ז למעוטי תפלה אך התם קאי על גידולו של כלאים למעט ולבטל מעשה התיעוב אבל אם נעקר ממקום גדולו שוב אין מצוה בביעורו וקרא אמר לא תזרע כרמך כלאים פן תגרום לך שתוקד אש פי' נהי שלא תגרום איסור הנאה מאפרן עכ"פ תגרום אסור הנאה מגופן אבל אין מצוה בשריפה'.

והניף ידו בשנית¹⁰: 'מ"מ לא נ"ל שיהיה מצוה לבערו אלא אם מבערו באש מצוה קעביד, דהרי הרמב"ם בהל' ערלה לא הזכיר מצוה זו, וכן בשו"ע בהל' ערלה לא נזכר מזה כלום רק בסוף הל' פסולי המוקדשין הזכיר ערלה מהנשרפין, גם לא ראיתי רבותי נזהרים בשריפת פרי ערלה, ואע"ג די"ל ערלה בחו"ל שאני¹¹, מ"מ האמת נ"ל כנ"ל'. וכ"כ המהר"י אסאד¹². וכ"כ ערוך השולחן¹³.

וכתבו כמה מהאחרונים¹⁴ שדברי הריטב"א שהובאו בהלכה הקודמת הם המקור לשיטת החת"ס.

אך להלכה נקטו הרבה מהאחרונים¹⁵ לעיקר כפשטות דברי הרמב"ם ורוב הראשונים שצריך לשרוף את פירות הערלה: וכמ"ש המנחת יצחק¹⁶: 'אמנם בנוגע להלכה בערלה, כ"פ פסקו להלכה למעשה דצריך שריפה'.

בהלכה הבאה נדון מה דינם של פירות ערלה בחו"ל.

---

הערות:

¹ שו"ע יו"ד סי' רצד ס"א ↩

² בהגהותיו על השו"ע יו"ד סי' רצד ס"א מהדו"ב ↩

³ בהגהות על השו"ע ↩

⁴ מאכ"א י, יא. וז"ל שם: 'וכן ערלה דקי"ל דבח"ל ספיקה מותר משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמה"ז אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ' ↩

⁵ שו"ת או"ח סי' רח ↩

⁶ שו"ת קונט' חובת קרקע סי' ג ↩

⁷ שו"ת ח"ו יו"ד סי' כד ↩

⁸ שו"ת יו"ד סי' רפו ↩

⁹ אך האחרונים (ראה נטע הארץ הלכה מה ע' רטז בפרי ציון. ובנטע הלולים ע' סב, אות סב.) העירו שצ"ע על החת"ס שהרי הרמב"ם כתב דין זה גם בהל' מאכ"א, וכן הזכיר דין השריפה בעוד כו"כ הלכות. וראה ג"כ מ"ש הגאון ר' מאיר אריק במנחת קנאות עמ"ס סוטה דף כה, א ד"ה ובפשיטות להקשות על החת"ס. שבט הלוי ח"ד סי' מה אות ו. משנה הלכות חי"ט סי' רלה ↩

¹⁰ או"ח סי' קפ ↩

¹¹ וכ"כ כמה מהאחרונים (מהר"ם שיק או"ח סי' ח. וראה גם תורת הארץ פ"ט אות לד) בביאור דבריו, וכפי הנראה לא ראו את התשובה הזו, אלא רק את התשובה בחיו"ד ↩

¹² שו"ת יהודא יעלה ח"א יו"ד סי' שנא ↩

¹³ יו"ד סי' רצד ס"ג ↩

¹⁴ שו"ת מהר"ם שיק שם. שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נד ↩

¹⁵ שו"ת מלבושי יום טוב שם. תורת הארץ פ"ט. נטע הארץ (הלוי) הל' ערלה ע' רטו הלכה מה. כרם ציון (רוזנטל) פ"א ה"ב ↩

¹⁶ שו"ת ח"י סי' נא ↩

---

[ז] (הלכה 546)

איסור הנאה (3)

בהלכה הקודמת למדנו שפירות ערלה של א"י אסורים בהנאה ודינם שריפה

שאלה: מה דינם של פירות ערלה בחו"ל?

תשובה: בדין זה נחלקו רבותינו הראשונים, וכדלקמן:

א. יש שלמדו שאין הבדל בדין איסור הנאה ושריפת הפירות בין א"י לחו"ל וכמ"ש הרבינו יונה בשערי תשובה¹ והביאו הכל בו²: 'ומצות ערלה וכלאי הכרם בין בארץ בין בחוץ לארץ לשרוף אותם באש'³.

ב. ויש שכתבו שאמנם יש איסור הנאה, אך אין דין שריפה, שהגמרא במסכת ע"ז⁴ אומרת: 'רב גביהה מבי כתיל אמר: הנהו שתילי דערלה הוה, עובד כוכבים אכיל שני דערלה וישראל שני דהתירא [=ישראל וגוי קיבלו שדה בשותפות לנוטעה ויטלו החצי בין שניהם ונתעסק הגוי כל צרכו שני ערלה ואכלן וישראל קבל ג' שנים אחרות כנגדן ואכלן. רש"י], אתו לקמיה דרבא, שרא להו [=דהיתר גמור הוה דהא אע"ג דקיבלוה יחד לכתחילה ואמר לו ישראל היה אתה עובד בג' שנים הללו ואני ג' אחריהם אין כאן איסור שליחות דהא ישראל נמי שרי לעובדה ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדן ונמצא נהנה מפירות ערלה שמכרן אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל. רש"י]'. והקשה בתוס' רבינו אלחנן⁵: 'וקשה לי מ"מ כיון שקיבלו שניהם השדה ולא התנו מתחילה הרי גדלו פירות הערלה גם ברשות הישראל ובני שריפה נינהו כדתני בסוף מס' תמורה דחשיב באלו הן הנשרפים ערלה וכלאי הכרם, ומוכח התם דדוקא שריפה דקאמר התם האי משנה רבי יהודא היא דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דתני' ביה במשנה שריפה וא"כ היאך יכול הישראל להניח לגוי לאוכלן בלאו טעמא דהנאה הי' לנו לאסור, וי"ל דהכא בחו"ל הוה ובחו"ל י"ל שא"צ שריפה דהא ספיקא מותר כדקאמר בקדושין⁶ ומאי דאמר נמי התם אבר ודהוה⁷ לא בעי שריפה דלא החמירו בה כ"כ'.

ג. ויש מהראשונים שסבר שאפילו איסור הנאה אין אלא רק איסור אכילה, שהגמרא במסכת סוכה⁸ הסבירה מדוע אתרוג של ערלה פסול. 'מאי טעמא? פליגי בה רבי חייא בר אבין ורבי אסי. חד אמר: לפי שאין בה היתר אכילה, וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון'. ולכאורה צ"ב מדוע צריך את הנימוקים האלו, הרי בלאו הכי ערלה זה איסור הנאה שעומד לשריפה, ובמילא אין באתרוג שיעור כפי שהגמרא כתבה שם לגבי אתרוג של אשירה ועיר הנדחת? וכתב התוס' רי"ד⁹ לבאר: 'ונ"ל לתרץ דהאי ערלה סתם קתני ואפילו בחו"ל שאינה אסורה אלא באכילה¹⁰ ולא בהנאה כדאמרי' בפ"ק דקידושין שהלכה למשה מסיני הוא דנראה אסורה וספיקה מותרת וכדאמרי' התם ספק לי ואנא איכול¹¹, הילכך לאו לשריפה קיימי שהרי מוכרה לחבירו ואינו מודיעו שהיא ערלה ומותר בה להכי מפרש טעמא לפי שאין בה היתר אכילה'¹². אמנם להעיר ממ"ש בשו"ת מלבושי יו"ט שם: 'וכן דעת כמעט כל הראשונים דערלה דחו"ל אסורה בהנאה ודעת התוס' רי"ד והריא"ז שנמשך אחריו הוא דעת יחידאה'.

א"כ נחלקו הראשונים האם דינם בשריפה, או רק אסורים בהנאה, או יתירה מכך שאפילו מותרים בהנאה, ואסורים רק באכילה.

ולהלכה נראה מדברי המחבר והרמ"א¹³ שיש איסור הנאה: שכתב המחבר¹⁴: 'ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עכו"ם בין בשל ישראל, אלא שבשל א"י היא מן התורה, ובחו"ל הלכה למשה מסיני'. וכתב הרמ"א בהגה: 'ואסור ללקוט לנכרי פירות מאילן שלו שהוא ערלה, משום שנהנה במה שמחזיק לו הנכרי טובה על זה'¹⁵. וכמ"ש אמרי בינה¹⁶: 'אולם דעת כל הפוסקים נראה דערלת חו"ל אסור בהנאה ולדעת הב"י אף לאחרים אינו רשאי להאכיל'.

אך לגבי חובת ביעור בשריפה נראה מדברי הפוסקים¹⁷ שהעיקר¹⁸ שאינם צריכים ביעור בשריפה, כמ"ש הכפת תמרים¹⁹: ומיהו יש לצדד ולומר דערלה דחו"ל אסורה באכילה ובהנאה מיהו לא יהיה חייב לשורפה כמו בא"י.

ובהלכה הקודמת ראינו שכתב החת"ס²⁰: 'גם לא ראיתי רבותי נזהרים בשריפת פרי ערלה, ואע"ג די"ל ערלה בחו"ל שאני, מ"מ האמת נ"ל כנ"ל'. והגם שהחת"ס עצמו סבר שאין דין שריפה גם בערלת א"י ובזה לא הסכימו איתו הפוסקים, אך עכ"פ מעדותו על הנהגת רבותיו נלמד שבערלת חו"ל אין חובת שריפה וכמ"ש לבאר בדבריו המהר"ם שיק²¹ ובתורת הארץ (קליערס)²².

א"כ למעשה יש איסור הנאה גם בפירות חו"ל, אמנם לגבי ביעורם אפשר להקל ולסמוך על השיטות שאין חובה לשרוף אותם בדווקא.

--------------

---

הערות:

¹ ש"ג אות פג ↩

² סי' צב ↩

³ ולהעיר ממ"ש בשו"ת מלבושי יו"ט ח"ב קונטרס חובת קרקע סי' א, ותורת הארץ (קליערס) פ"ט אות לד שי"ל שדין זה תלוי בהלכה למשה מסיני האם היא דבר בפ"ע, או שהיא מבארת את הכתוב בתורה, ואז אין הבדל בין הארץ לחו"ל. ובצפנת פענח על הרמב"ם הל' מאכ"א פ"י ה"י כתב דלדעת הרמב"ם הוא דין חדש ↩

⁴ כב, א ↩

⁵ ע"ז שם ד"ה גוי ↩

⁶ לט, א ↩

⁷ אוצ"ל אבד ודאה ↩

⁸ לה, א ↩

⁹ סוכה לה, א ↩

¹⁰ אך ראה מש"כ בשו"ת מלבושי יום טוב שם ↩

¹¹ גמרא זו נידונה ונתבארה בהלכה מספר 543 ↩

¹² וראה שפת אמת סוכה לה, א. שכתב שמשום הקושיא של התורי"ד מספיק לומר שאין צריך לשרוף, ואין להוכיח מזה היתר הנאה. וראה גם מנ"ח שבהערה 18 ↩

¹³ וכמ"ש הפמ"ג בגינת ורדים כלל א. שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נד ↩

¹⁴ שו"ע יו"ד סי' רצד ס"ח ↩

¹⁵ אמנם להעיר ממ"ש הפרי מגדים בגינת ורדים שם שנראה מדברי המג"א שהסתפק בזה ↩

¹⁶ שו"ת סי' יא ↩

¹⁷ וכ"כ ביבין דעת למהר"י מקוטנא סי' קג בפי' הארוך (ע' קו). אבנ"ז או"ח סי' תפט. חלקת יואב או"ח סי' לד בסופו ↩

¹⁸ ולהעיר שהפנ"י בברכות לו, א כתב דאם נאמר שדין ערלה בחו"ל הוא רק מהלכות מדינה לכן לא צריך לשורפם. אך המנ"ח מצוה רמו אות י כתב: 'ולי נראה דאף למ"ד הלכה למשה מסיני מ"מ כיון דכל הנשרפין צריך קרא לרבויי שישרפו ובל"ז הוי מן הנקברין ע' סוף תמורה ובתוס' דנעשית מצותו א"כ בשלמא בא"י דמבואר בתורה איסורו ויש היקש לכלאי הכרם או במה מצינו הוי בשרפה, אבל בחו"ל דאינו מבואר בקרא רק הלכה למשה מסיני א"כ מהיכא תיתי כיון שלא גילו חז"ל דהלכה היא בשרפה מהיכא תיתי דטעונה שרפה והוי דינו ככל איסורי הנאה דעלמא אח"כ מצאתי כן בכפות תמרים סוכה שם ע"ש. ובזה י"ל ק' התוס' בסוכה ל"ל טעמא דערלה מחמת דאין בה היתר אכילה או דין ממון הא בלא"ה הוי כתותי מכתת שיעורי' דהיא בשרפה *ולפמ"ש ניחא דצריכין טעמים הנ"ל לערלת חו"ל דאינו בשרפה ומ"מ היתר אכילה והנאה אין בה ..'*. וראה גם שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נד. שד"ח מערכת הל' כלל קמא אות לב (ח"ב ע' 784) ↩

¹⁹ סוכה לד, ב ↩

²⁰ שו"ת או"ח סי' קפ (ויו"ד סי' רפו) ↩

²¹ או"ח סי' ח ↩

²² פ"ט אות לד ↩

---

[ט] (הלכה 549)

שאלה: האם דין הערלה נוהג רק בפירות או גם בשאר חלקי העץ?

תשובה: נאמר בתורה בפרשת קדושים¹: 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל'.

המשנה במסכת ערלה² אומרת: 'העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי רבי אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים בשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהם פרי. ענקוקלות³ והחרצנים והזגים והתמד שלהם קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינים אסורים בערלה ובאשרה ובנזיר ומותרין ברבעי והנובלות כלם אסורות'.

ובאופן הלימוד כתוב בספרא⁴: 'פריו פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים ולמי סמדר, או יכול שאני מוציא את ענקוקלות והבוסר תלמוד לומר פריו, פריו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר וערלתם את ערלתו, ערלים לרבות כולם'.

ובגמרא במסכת ברכות⁵ נאמר: 'ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי, ורחמנא אמר: וערלתם ערלתו את פריו - את הטפל לפריו, ומאי ניהו - שומר לפרי!'.

כלומר מדברי המשנה והגמרא למדנו שחיוב ערלה תלוי ביחס שלו לפרי ובמידה והוא טפל לפרי יש בו דין ערלה, ולכן קליפות וגרעינים חייבים בערלה, משא"כ עלים.

ולהלכה כתב המחבר⁶: 'וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורין בהנאה לעולם, בין עיקר הפרי בין הגרעינים בין הקליפות, כגון קליפי אגוזים ורמונים, והנץ שלהם והזגין והגרעינין של ענבים והתמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואין נגמרים בבישולן, כולם חייבים בערלה .. אבל העלים והלולבים ומי גפנים, דהיינו כשחותכין הגפן נוטף ממנו כמו מים, מותרים משום ערלה'.

א"כ למעשה איסור הערלה הוא בפרי ובטפל לפרי (גרעינים, קליפות וכיו"ב) - השומר על הפרי, ולא בעלים וענפים.

★ ★ ★

שאלה: האם בעלי גפנים יש חשש ערלה?

תשובה: כפי שלמדנו בהלכה הקודמת איסור הערלה הוא על הפרי, ולכן אין איסור ערלה בעלי הגפן⁷.

אך כתבו הפוסקים שצריך מאוד להיזהר באכילה עלי הגפן, מכיון שהם מאוד נגועים בתולעים, ועד שהיו קהילות בעם ישראל שעשו תקנה שאסור לאכול עלי גפן לחלוטין, וכמ"ש בכף החיים⁸ וראה גם בדרכי תשובה⁹: 'עלי הגפנים הנקראים יאפראקי"ס בעיר ארם צובה היה מבוכה גדולה שבדקו עלי גפנים ומצאום מלאים תולעים דקים ואחר שנבדקו כמה פעמים עינא דשפיר חזי נגד השמש אכתי פשו טובא וכיוצא בזה עשו נסיונות הרבה ולכן עלתה הסכמת הרב החסיד ראש על אר"ץ מהר"ש לאנייאדו ושאר חכמים לאסרם לגמרי. וכן הרב המופלא מאור הגולה מהר"ח אבולעפיא הסכים לאסור. וגם רבני עה"ק ירושת"ו ורבני עה"ק חברון הסכימו לאסור. ויש חכמים שהאריכו בכחא דהיתרא לקיים מנהג ישראל דאכלי מעלי הגפנים הנז' ובודאי במקום שנאסרו כעיר אר"ץ האוכל מהם פורץ גדר אך בשאר מקומות דנהוג התירא יש להתיר דאם יש תולעים בהם במקומו יחתוך בתחלה מקום שהם מחוברים בו באילן ואח"כ יבדוק כל עלה לבדו במיתון רב ויקנח במפה ואח"כ יניחם בתוך מים רותחין שהיד סולדת בהן ואח"כ יכול לבשלם בלי פקפוק. זהו תורף דברי הרב מהר"י זיין בתשובה הובאה בס' משאת משה ח"ב יו"ד סי' ד ואחריו החזיק הרב המחבר בסי' ה מטעם דאיכא תרי ותלתא ספיקי יעוש"ב. מחזיק ברכה אות כ"ד. מיהו בס' אדמת קדש ח"ב י"ד סי' א' כתב שקבלו בעה"ק ירושת"ו שלא לאכלם בני שנתן והסכים עם הרב מהר"ש לאנייאדו האוסר יעו"ש והביא דבריו מחזיק ברכה בקו"א אות א גם בעיר בגדאד יע"א יש הסכמה קדומה משנים קדמוניות שלא לאכול עלי הגפנים ואצלם כמו בשר חזיר. ופעם א' היינו בפרדס עם כמה בני אדם וא' מהם הביא בידו עלי גפנים בידו וא"ל תראו לנו היכן הם התולעים והנחנו אותם בשמש כמו ג' דקים (ר"ל מינוטי"ן) והראינו להם בחוש כמה וכמה תולעים קטנים שהם רצים ומרקדים בתוך העלים ואמרו לנו ברוך שבחר בהם ובמשנתם. זבחי צדק אות צ"ט. וכ"כ בן איש חי שם דבעיר בגדאד נוהגין בהן איסור כמו אר"ץ. ולכן כל בעל נפש אף שנוהגין במקומו היתר יש לחוש לעצמו להחמיר'.

א"כ למעשה עלים ובכללם עלי גפן, אין בהם דין ערלה, אמנם עלים אלו נגועים מאד בתולעים, ולכן אין לאכלם מבלי לוודא את נקיונם.

חשוב לציין שבדין הערלה יש משמעות הלכתית ג"כ לסיבת ומטרת נטיעת העץ, האם עבור הפרי או עבור סיבה אחרת, ויתבאר בהלכות הבאות בעז"ה.

--------------

---

הערות:

¹ פי"ט פכ"ג ↩

² פ"א משניות ז - ח ↩

³ בפירוש ענקוקלות מבואר בירושלמי ערלה פ"א ה"ה: 'ענקוקלות והחרצנים. רבי זעירא וחד מן רבנין בשם רב ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש אמר רבי יוסי בי רבי בון אפי' לקו משהביאו שליש. אמר רבי חייא בר אדא *לשון נוטריקון הוא ענבין דלקי תלתיהון'* ↩

⁴ קדושים פרשה ג סוף פ"ה אות ג ↩

⁵ לו, ב ↩

⁶ שו"ע יו"ד סי' רצד סעיפים א - ב ↩

⁷ שו"ת דברי דוד (טהרני) ח"ד יו"ד סי' נג ↩

⁸ סי פד ס"ק צד ↩

⁹ סי' פד ס"ק קנא ↩

---

[י] (הלכה 550)

שאלה: מה הדין בעץ שחלקים מהעץ או העלים נאכלים ולצורך כך נוטעים אותו¹?

תשובה: בדין זה נחלקו הראשונים מה נחשב עץ מאכל לגבי ערלה, וכדלקמן:

א) כתב הרמב"ן¹: 'פלפלין פרי הוא ונוהג בו ערלה כדברי ר"מ, והתימה גדול שמקצת הגאונים ז"ל כתבו פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה, מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין, וכ"כ רבינו האיי גאון ז"ל .. ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עצמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן, וכשהן מתבשלות יותר מדאי הן פלפל השחור, זהו ענין הפלפלין בתולדתן, ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרות של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פה"א דכגופו של אילן הם, וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל יתכן דעץ מאכל קרי ליה ומ"מ בפה"א מברכינן כעץ הנאכל, וקבלת הגאונים נקבל²'.

ויש שלמדו³ מדבריו שבמידה ויש בעץ חלקים שנאכלים, דינם כדין פרי ויש בהם איסור ערלה.

שיטות נוספות מצאנו בראשונים, ובהקדים: בדרך כלל בפרי ישנם שתי מרכיבים 1. זה החלק בעץ שנאכל. 2. בו נמצאים הזרעים של הפרי שדרכם יהי' - 'עץ עושה פרי', אך ישנם עצים בהם ישנה הפרדה, כגון צמח הוורד, שיש בו חלק (שחור) שבו נמצאים הזרעים, אך זה לא נאכל, ויש את עלי הורד שנאכלים. אמנם עלים אלו גם במידה ותולשים אותם אין לזה השפעה על החלק של הזרעים, ונחלקו הראשונים איך להתייחס לכזה צמח:

ב) הרשב"א⁴ כתב⁵: 'נ"ל שהורד בכלל הפירות לפי ששנה אותו בפסקת הפירות, ועלי הורד הם שנאכלים ולא הזרע, ולא עוד אלא שאפי' היה כמו שאתה אומר מ"מ לא גרע הורד משומר פרי, ושומר לפרי אסור לערלה כפרי, ומאשר חסת עליו להתירו מפני שיש בו צורך לבריות חקרתי ובדקתי אחריו ומצאתי לראב"ד ז"ל שנסתפק עליו ואמר שהזרע הוא הפרי והפרחים הן כמו עליו ולפיכך אין חוששין להן משום ערלה לפי שאינו פרי ולא שומר לפרי, ואעפ"י שאין הדבר הזה ברור אצלנו אי כדשקלת ליה כשהוא סמדר מקלא קלי פירא או לא אלא שלא נזהר בהם משום ערלה בחו"ל מותר. הנה לך הרב הגדול ז"ל שיודע לטהר את השרץ מן התורה, ואעפ"י שאין דעתי סומכת בכ"ז, להלכה לו שומעין שהוא רב מובהק וכל המחמיר עליו להביא הראיה'.

א"כ לדעת הרשב"א עלי הורד הם פרי הוורד, ועכ"פ הם שומר לפרי, ומעיקר הדין נוהג בהם ערלה, אלא שלמעשה בחו"ל הוא סמך על הראב"ד שהתיר את זה.

ג) אך הרבה ראשונים חלקו על הרשב"א, וכמ"ש הרשב"א והמאירי בשם הראב"ד. וכ"כ הרא"ה⁶: 'הילכך ורדים שקורין רוש'אש והם נעשים ודאי באילן, דהא אמרינן לקמן בגמ' דסימני אילן היינו דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא וה"נ הכי הוא, ואפ"ה מותרין ואין בהן משום ערלה, דפרי של אותן אילנות הוא זרע שנעשה בעגול שתחת הורד⁷ והוא סתום ואינו נראה, והורדים אינן אלא פרחים שמגיעין בתחלת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן לימים רבים, ואי שקלת להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא מימנע זרעא בהכי דלא מטי, אלא מטי בתר הכי ומיתעביד שפיר, הילכך אין בהן משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם בר' דוד ז"ל'. וכ"כ הריטב"א⁸.

ולמעשה כתבו הפוסקים שהמנהג שלא נהגו איסור ערלה בוורדים בחו"ל⁹, וגם לא בארץ ישראל, וכמ"ש השיטה מקובצת¹⁰ אחרי שהביא את הרא"ה והריטב"א, סיים: 'הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא'.

המהרי"ט¹¹ כתב: 'לכך נראה לי לענין הלכה אפי' אם תליא בפלוגתא דרבוותא אם הוא פרי העץ אם לאו הלכה כדברי המיקל בערלה בחו"ל דספק ערלה מותר ומאחר שהראב"ד ז"ל אע"ג דלענין ברכה חשיב ליה פרי כתב שאין חוששים משום ערלה ושלא ראה אדם נזהר בהם ע"ז יש לסמוך, כ"ש שאנו ראינו אבותינו מברכין על הוורדין ועל מי וורדין בורא עצי בשמים .. והקבלה והמעשה עמודי ההוראה, ואף בא"י שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם ..'. וכ"כ המהר"ם בן חביב¹². והנהר מצרים¹³.

א"כ ראינו שלדעת רוב הראשונים אין ערלה בעלי הורד, וכתבו הרבה פוסקים שכך נהגו למעשה אפילו בארץ ישראל¹⁴.

--------------

---

הערות:

¹ דין זה שונה מעלי גפן שנתבארו בהלכה הקודמת כיון שבגפן נוטעים את העץ בשביל הענבים ולא בשביל העלים ↩

² ברכות לו, ב ↩

³ הריטב"א סוכה לה, א כתב: 'וי"א שהפלפלין אינן כשאר פירות שנעשין באילן אלא נעשין כעץ עצמו כעין שרף או אבעבועות ולכך הוצרכו ללמדנו שהם פרי ושחייבים בערלה אפילו שאינו פרי .. *ואינו נכון'* ↩

⁴ ראה שו"ת חבל נחלתו ח"א סי' סא ↩

⁵ ח"ז סי' שנז ↩

⁶ וראה שם בסי' שנו שסבר שהסיבה לאסור משום ערלה נובעת ג"כ מהשוואה לדיני שמיטה. וראה גם במאירי נדה ח, א. ומ"ש בדעת הרמב"ם, אמנם הרבה אחרונים (תוספות יו"ט ערלה פ"א מ"ז, חת"ס נדה ח, ב. שו"ת משכנות יעקב או"ח סי' צז) כתבו שמהרמב"ם מוכח (הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"ט, והל' מאכ"א פט"ז ה"ו) שכן חילק בין שביעית לערלה, ודלא כרשב"א ↩

⁷ ברכות פ"ו ↩

⁸ אמנם הרשב"א כתב: 'גם טענת הזרע אינה טענה בעיני שאין הדבר הנזרע עיקר הפרי שאם אתה אומר כן אף גרעיני תמרה ושל זיתים יהא עיקר הפרי, ועוד שלא אסרו שם בשביעית זרע הורד כמו שאסרו עיקר הלוף והדנדנה' ↩

⁹ סוכה שם ↩

¹⁰ הרדב"ז כתב שגם לסוברים שורד הוא עץ פרי ומברכים על הריח שלו הנותן ריח טוב בפירות, אעפ"כ לא נוהג בזה ערלה מחמת שהוורד אינו נעשה למאכל בריאים, אלא לחיזוק בריאות ↩

¹¹ ברכות לו, ב ↩

¹² ח"ב יו"ד סי' לד וכ"כ תלמידו בשכנה"ג הגב"י יו"ד סי' רצד: 'אבל מורי הרב בתשו' ח"ב חיו"ד סי' ל"ד כתב *דאפי' בא"י אינן נוהגין בהן דין ערלה'*. וכ"פ הערך לחם יו"ד סי' רצד ס"ג. שו"ת עטרת פז ח"א ב יו"ד סי' טז ↩

¹³ תוס' יום הכיפורים דף פא ד"ה ללמדך ↩

¹⁴ חיו"ד קכה, א אות טו ↩

¹⁵ אמנם יש שכתבו שבא"י יש להחמיר, (ראה ב"י בבד"ה סי' רצד אות ג שהביא משיטה אחת למסכת נדה שהביא את הראב"ד שמקיל בחו"ל אך סיים: 'שהרמב"ן כתב על זה והמחמיר תע"ב וכן השיב הרשב"א'). כמבואר במהרשד"ם שו"ת חיו"ד סי' קצב. מלאכת שלמה שביעית פ"ז מ"ז. בית לחם יהודה סו"ס רצד. אמונת עתיך חוברת 7 עמ' 11-17. ובשו"ת מאמר מרדכי ח"ב יו"ד סי' כו ↩

---

[יא] (הלכה 551)

שאלה: האם מותר לשתול עצים מגרעיני או ענפים של ערלה?

תשובה: המשנה במסכת ערלה¹ אומרת: 'רבי יוסי אומר נוטעין² יחור של ערלה, ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואין מרכיבין בכפניות של ערלה'.

אמנם במקרה שעבר ונטע פרי של ערלה נחלקו הראשונים, מה דין הפירות, וכדלקמן:

הגמרא במסכת ע"ז³ אומרת: 'וסבר רבי יוסי: זה וזה גורם אסור? והתנן רבי יוסי אומר: נוטעין יחור של ערלה, ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי; ואמר רב יהודה אמר רב: מודה רבי יוסי, שאם נטע והבריך והרכיב - מותר .. ר' יוסי לדבריהם דרבנן אמר להו: לדידי זוז"ג מותר, לדידכו דאמריתו, זוז"ג אסור, אודו לי מיהת אף ירקות בימות הגשמים. ורבנן? כדאמר רב מרי בריה דרב כהנא. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי'.

א) וביאר רש"י: 'שאם נטע - האגוז של ערלה מותר אלמא כי גדל האילן וטוען פירות הוו להו הנך פירות בגרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר וקתני מותר. והבריך והרכיב - אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים פירותיהן מיד אעפ"י שלא מלאו להן שני ערלה דזוז"ג מותר וה"נ אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה. לשון אחר אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה ולכשיגדל ונעשה נטיעה הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע"י האילן של היתר, וקשיא לי בלא הבריך ובלא הרכיב נמי איכא זוז"ג אגוז דאיסור וקרקע דהיתר'.

כלומר לדעת רש"י בפירושו הראשון והעיקרי דברי רב יהודה בשם רב הם בכל האופנים הן במקרה שנטע והן במקרה שהבריך והרכיב, ולפי"ז גם במקרה שנטע פרי ערלה, אמר רבי יוסי שבדיעבד הפירות שיצמחו מותרים מדין זוז"ג.

אלא שביאר הריטב"א שם: 'דלכתחילה לדברי הכל אסור .. וכן בדין שאם לא כן למאן דאמר זוז"ג מותר מצינו היתר לאיסורי הנאה'. וכ"כ הש"ך⁴.

ב) אך התוספות שם למדו כפירוש השני של רש"י, וז"ל: 'פי' בקונטרס בלשון אחרון נטע האגוז ואח"כ כשנעשה נטיעה הבריך והרכיב באילן של היתר אותו לשון עיקר ומה שהקשה בקונט' אפי' לא הבריך והרכיב נמי לא דק דאין נקרא זוז"ג אלא כששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור באילן היתר ששניהם אילן וכמו זבל נבייה וקרקע דלעיל אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם⁵'.

כלומר לדעת התוס' במקרה שנטע פרי ערלה אין זה נחשב לזוז"ג כיון שהקרקע והאגוז כל אחד מהם עושה משהו שונה לתועלת הצמיחה, וזוז"ג היינו כגון ששם זיבול של איסור באדמה שגם הזיבול וגם האדמה עושים את אותה פעולה. ולכן הם מבארים את דברי רב יהודה בשם רב באופן שגם נטע וגם אח"כ הרכיב ולכן זה מותר.

הרמב"ם⁶ כתב כדברי רש"י: 'נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ופירות ערלה אסורין בהנאה כמו שביארנו בהל' מאכ"א, ואם עבר ונטע אגוז של ערלה הרי הצומח מותר כשאר האילנות. וכ"כ הטור⁷.

וכך פסק להלכה המחבר⁸: 'אסור ליטע פרי של ערלה; ואם נטעו, הפירות שיוצאים ממנו, מותרים⁹, דזה וזה גורם, מותר. ומותר ליטע יחור (פי' ענף מן האילן) של ערלה, שאין ערלה אלא בפרי'. וכתב הט"ז¹⁰: 'ועכ"פ פשוט שצריך ג' שנים לאותו אילן שיגדל אח"כ כדין ערלה אלא דלאחר ג' שנים מותר ואי לא הוה זוז"ג היה אסור לעולם כדין ערלה'.

ואמנם רבי עקיבא איגר בהגה על השו"ע הביא את שיטת התוס': 'זוז"ג מותר. ודעת תוספות לאסור דלא מקרי זוז"ג דאגוז וקרקע הפעולות ב' ענינים הם'.

אך הסכמת האחרונים כדברי השו"ע וכמ"ש הפרי יצחק¹¹: 'אולם באמת אף שהתוס' כתבו על פרש"י לא דק מ"מ הנה דעת כל הראשונים כמעט הוא כפרש"י. ובראש הנה הרמב"ם .. ומבואר בהדיא כפרש"י דגם הגידולין הצומח מפירות ערלה מותר משום זוז"ג. וכ"נ מדברי הראב"ד בהשגות בספ"ה מה' נדרים .. וכ"כ הר"ן, כפרש"י, ובחי' הריטב"א בע"ז שם, וכ"כ הטור יור"ד סי' רצ"ד .. ועי' בב"י שכתב ופי' זוז"ג היינו פרי דאיסורא וקרקע דהיתירא גורמים לאילן שיבא, ע"ש. וכ"פ בפשיטות בשו"ע שם ולא הביא שום חולק ע"ז ע"ש, ומכ"ז מבואר כפרש"י דגידולי איסור הנאה שרי משום זוז"ג. .. ועכ"פ הרי נתבאר דהעיקר הוא כפרש"י בע"ז שם דגידולי אגוז של ערלה מותר מטעם זוז"ג וכ"ה דעת כל הראשונים וכמו שפסק ג"כ בשו"ע כנ"ל'.

--------------

---

הערות:

¹ פ"א מ"ט ↩

² וביארו התוס' (ע"ז מח, ב) שהגם שאין ערלה בעץ אלא בפרי, וא"כ מה החידוש בזה שמותר: 'וקמ"ל דלא גזרינן יחור אטו אגוז דבייחור לא שייך ביה ערלה'. אך ראה בנין שלמה מ"ש על דברי התוס' ↩

³ מח, ב ↩

⁴ יו"ד סי' רצד ס"ק כג. 5אמנם הריטב"א שם הקשה על דבריהם: 'ועוד קשה לי לפירושם דכיון שהאגוז שהוא הזרע עומד בקרקע ומשניהם הצמח יוצא אין לך זוז"ג גדול מזה' ↩

⁵ הל' מע"ש ונטע רבעי פ"י ה"כ ↩

⁶ יו"ד סי' רצד ↩

⁷ שו"ע יו"ד סי' רצד סי"ב ↩

⁸ המהר"ם שיק בהגה על השו"ע העיר: 'וצ"ע אם נטע במזיד אם אסור למי שנטעה כדקיי"ל לענין מבטל איסור לעיל סי' צט ס"ה דגם זוז"ג כתב הר"ן סו"פ כל הצלמים שהיא משום ביטול' ↩

⁹ ס"ק יח ↩

¹⁰ שו"ת ח"א סי' טו ↩

---

[יב] (הלכה 552)

וברכת הנהנין [א]

שאלה: למדנו שבגרעינים יש דין ערלה, האם יש לזה משמעות לענין ברכת הנהנין?

תשובה: נחלקו הראשונים בהגדרת חיוב הגרעינים בערלה, ובמילא האם זה משליך על ברכת הנהנין, וכדלקמן:

א) כתבו התוספות¹: 'קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה דפירי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין של גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינים של פירות בפה"ע'.

וכ"כ הרא"ש²: 'תניא קליפי רמון והנץ שלו או קליפי אגוזים (והנץ שלו) והגרעינין חייבין בערלה, משום דהוו שומר ודרשינן את פריו לרבות את הטפל לפריו, אבל גרעינין מדחייבין בערלה אלמא פרי נינהו³. מכאן יש ללמוד על כל גרעיני פירות דמברכין עליהם בפה"ע ובלבד שלא יהו מרים שיהא נהנה מהן'.

כלומר לדעת התוס' והרא"ש את פריו שמרבה גם את הדברים הטפלים לפרי, היינו דברים הנטפלים ושומרים על הפרי, אבל הגרעינים אינם שומרים את הפרי, ואינם נלמדים מאת פריו, ומכיון שכן נוהג בהם דין ערלה, מובן שחיובם הוא מכיון שהם מוגדרים כפרי ממש ולכן ברכתם בפה"ע.

ב) אך הרשב"א⁴ כתב: 'קליפי רמון והנץ שלו אגוזין והגרעינין חייבין בערלה, כתבו בתוספות דמכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין של גודגניות שקורין צירדיש וגרעיני אפרסקין ותפוחים וכל מיני פירות בפה"ע, ואינו מחוור בעיני כלל שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבוי' דאת דדרשינן את הטפל לפריו, והיינו דערבינהו ותננהו בהדי קליפי אגוזים וכולהו מאת מרבינן להו ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל, ואי ממתק להו על ידי האור מברך עליהו שהכל כנ"ל'.

[ולהעיר ממ"ש האבודרהם בברכת בפה"ע: 'גרעיני כל הפירות .. והרשב"א כתב שאין לברך עליהן ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה דאדרבה לא חשיב פרי לענין ערלה אלא דמרבה להו מאת פריו את הטפל לפריו'].

כלומר לדעת הרשב"א את פריו מרבה את כל מה שקשור לפרי, אך הוא לא הפרי עצמו, שזה כולל את הקליפות והגרעינים, ולכן הגרעינים אין ברכתם כברכת הפרי, ואם הם ראוים לאכילה ברכתם שהכל.

ולהלכה המחבר פסק⁵ כדעת התוס' והרא"ש: 'גרעיני הפירות, אם הם מתוקים מברך עליהם: בפה"ע; ואם הם מרים, אינו מברך עליהם כלל; ואם מתקן ע"י האור, מברך עליהם שהכל'.

אלא שאחרונים⁶ תמהו על המחבר שפסק בגרעינים שמתקנם על ידי האור שברכתם שהכל, שהרי זהו רק לפי הרשב"א שפסק שהגרעינים אינם נחשבים פרי, ולכן ע"י מיתוק מברך שהכל, אך לשיטת התוס' והרא"ש באם ממתקן ע"י האור ברכתם צריכה להיות בפה"ע?

ולכן יש אחרונים שחלקו על המחבר והכריעו כשיטת הרשב"א כמ"ש באבן העוזר⁷. ויש שכתבו⁸ לברך על הגרעינים תמיד שהכל נהי' בדברו.

אך המגן אברהם⁹ כתב לבאר את דברי המחבר שיש הבדל בין גרעינים הראוים לאכילה ששם פרי עליהם, וברכתם בפה"ע, לבין גרעינים מרים שאינם פרי כלל, ולכן כשממתקן מברך שהכל: 'אבל להרא"ש דקיי"ל כוותיה א"כ ה"ה כשמתקן ע"י האור מברך בפה"ע וכמ"ש ס"ה גבי שקדים, וצ"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו משא"כ בשקדים וכ"מ בלבוש עס"א'.

וכ"פ אדמו"ר הזקן¹⁰: 'גרעיני הפירות אם הם מתוקים וראוים לאכילה בכלל הפרי הם ושם פרי עליהם ומברכין עליהם בפה"ע ואם הם מרים אינו מברך עליהם כלל, ואף אם מיתקן על ידי האור או דבר אחר אינו מברך עליהם אלא שהכל נהיה בדברו'. ובשו"ע¹¹ סיים: 'שגרעינים המרים אין שם פרי עליהם כלל וכעץ בעלמא הם'.

וביאר הגר"ח נאה¹²: 'ודייק אדמו"ר ז"ל וכתב בגרעינין המתוקים 'בכלל הפרי הם' ולא כתב סתם 'שם פרי עליהם' כמ"ש בשו"ע שלו, ומיושב בזה מה דקשה לכאורה דהא הדעת נותן דודאי הגרעינים אינם עיקר הפרי, ופוק חזי מה עמא דבר דהרבה אינם אוכלים הגרעינים כלל, וכל דבר שאינו עיקר הפרי יורד מדריגה מברכתו לברך עליו בפה"א כמ"ש לעיל סק"ט ולפ"ד ניחא דהא דדבר שאינו עיקר הפרי ברכתו בפה"א היינו כשהוא גדל בפ"ע כמו עלין ותמרות של צלף משתנית ברכתו, אבל כשהוא גדל עם הפרי יחד הרי 'בכלל הפרי הם', ר"ל דבר אחד עם הפרי ומברכין עליו ברכת הפרי, אבל בגרעין מר דאינו ראוי לאכילה אינו בכלל הפרי דאין שם פרי עליו כלל. ועיי' במשנ"ב שבדיעבד אם בירך על הגרעינין המרים אחר שמתקן האדמה או העץ יצא'¹³.

בהלכה הבאה נראה מה הברכה על גרעיני דלעת ואבטיח.

--------------

---

הערות:

¹ ברכות לו, ב ↩

² ברכות פ"ו סי' ד ↩

³ וראה מעדני יו"ט על הרא"ש שם אות נ ↩

⁴ ברכות לו, ב ↩

⁵ שו"ע או"ח סי' רב ס"ג ↩

⁶ מג"א וא"ר ס"ק ז. ועוד ↩

⁷ או"ח סי' רב ס"ג. [אך ראה מ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ע או"ח סי' רב קו"א ס"ק ד]. פר"ח. באר היטב ס"ק ו. ביאור הגר"א ס"ק ח. ועוד ↩

⁸ ראה ברכ"י שם ס"ק ג. ובשו"ת יוסף אומץ סי' כג. וראה עוד הנסמן ביבי"א ח"ז או"ח סי' לא ↩

⁹ שם ס"ק ז ↩

¹⁰ סדר ברה"נ פ"ו ס"ג ↩

¹¹ סי' רב ס"ח ↩

¹² קצוה"ש סי' בבדה"ש אות יח. וכתב הגרע"י שם: ובספר קצוה"ש .. כתב להסביר טעמו של הגר"ז בטוב טעם ודעת' ↩

¹³ וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' כו אות ד ↩

---

[יג] (הלכה 553)

ברכת הנהנין [ב]

שאלה: בהלכה הקודמת למדנו שלהלכה ברכת הגרעינים היא כברכת הפרי, מה הדין בגרעיני דלעת ואבטיח?

תשובה: בספר ברכת הבית (איינהורן)¹ כתב שברכת גרעיני הדלעת היא שהכל, וטעם הדבר: 'דאינם ראוים לאכילה בלא יבוש ולאו פרי הוא'.

אמנם הקרן לדוד² חלק וכתב שברכתם בורא פרי האדמה: 'ולענין גרעיני דלועין .. שרגילין לאכלן בהרבה מקומות נראה דתליא נמי בפלוגתת הרשב"א והרא"ש הנ"ל דפליגו לענין גרעיני פירות האילן דלהרא"ש דמיחשב עיקר פרי לברך עליו בופה"ע ה"נ חשיב עיקר לברך בופה"א אבל להרשב"א דמברך עליהם בפה"א משום דלאו עיקר פרי נינהו ה"נ כאן מברך עליהן שהכל דכבר כ' המג"א בסי' ר"ד ס"ק ז' דכי היכא דבפה"ע במה שאינו עיקר פרי נחתינן דרגא ומברכין בפה"א כמו"כ בפרי האדמה נחתינן דרגא לברך שהכל, אמנם מאחר שרוב פוסקים הראשונים ס"ל כרא"ש ופסק כוותי' בשו"ע סי' הנ"ל .. ע"כ אנו אין לנו אלא פסק השו"ע לברך על הגרעיני פירות האילן בפה"ע וממילא על גרעיני פרי האדמה בפה"א, ובדיעבד יצא בזה גם לרשב"א כפי מה שפסק המג"א הנ"ל דבדבר שאינו עיקר פרי יצא בדיעבד בברכת בופה"ע במקום בופה"א הה"ד כאן דיצא בדיעבד אפילו לרשב"א בבופה"א במקום שהכל .. ע"כ נראה לברך על גרעיני דלועין בפה"א דלא כמש"כ בס' ברכת הבית לברך עליהם שהכל ומדמי לי' לגרעינין המרים שמיתקן באור וה"נ אינם ראויים לאכילה אלא ע"י יבוש, דליתא דהפרי שבתוכו גם קודם יבוש ראוי לאכילה ומה שמיבשין אותן הוא כדי שיוסר קליפתן ואפי' אם טובים יותר ע"י היבוש מ"מ אינו בכלל גרעינין המרים'.

גם הגר"ח נאה³ כתב לברך עליהם שהכל נהי' בדברו, ונימוקו עמו: 'ועפ"י האמור אפשר שגרעיני דלעת ואביטיחים יש לברך עליהם שנ"ב, לפי שאין הגרעינים הללו נאכלים יחד עם הפרי, כמו גרעיני פלומן ומישמשין וכיוצא, דהדלעת מבשלים אותה ומפרידים הגרעינים מהם וכן גרעיני אבטיחים אינם נאכלים יחד עם הפרי דהדרך לאכלם ע"י קליה בתנור, ע"כ לא שייך לומר עליהם מש"כ אדמו"ר שהם 'בכלל הפרי' אלא הם פרי בפ"ע וכיון שאין הם עיקר הפרי ירדו מדריגה לברך עליהם שנ"ב, ומיהו אם בירך בפה"א יצא'.

אך הגרע"י בשו"ת יבי"א העיר: 'אולם הגרא"ח נאה .. כתב להיפך, שאפילו לדעת הגר"ז שפסק כדברי מרן הש"ע שעל גרעיני הפירות יש לברך בפה"ע, מ"מ על גרעיני דלעת ואבטיח יש לברך שהכל .. ואעפ"י שאין סברתו מוכרחת לדינא, מ"מ כבר נהגו לברך על גרעיני דלעת ואבטיח שהכל .. והרוצה לברך לכתחלה על גרעיני דלעת או אבטיח בפה"א כדעת מרן ורוב רבותינו הראשונים, בודאי שיש לו עמודים גדולים לסמוך עליהם'⁴.

ויתירה מכך כתבו הפוסקים שכיום השתנתה המציאות⁵ ובודאי שצריך לברך לכו"ע על גרעיני הדלעת והאבטיח בורא פרי האדמה גם לשיטת הרשב"א, וכמ"ש האור לציון⁶: 'וכן גרעיני הדלעת הנמכרים כיום, אם קונה אותם מחנות לממכר גרעינים מברך עליהם בפה"א, שהגרעינים שם באו מדלעת שזרעו אותה במיוחד בשביל הגרעינים, ונעשו עיקר כהפרי עצמו, ומברך עליהם את ברכת הפרי, שהרי הטעם שאינו מברך על הגרעינים כעיקר הפרי הוא מטעם שאינו אלא טפל לפרי, וכמ"ש הרשב"א .. א"כ כאן שהגרעינים עיקר, מברך עליהם כעיקר הפרי, ורק בגרעיני דלעת שהוציאו מדלעת שבעיקרה עומדת לאכילת הדלעת, נעשו גרעינים אלו כשאר גרעיני הפירות שברכתם שהכל .. ואמנם במקום שזורעים את האבטיחים עבור הגרעינים, יברך עליהם בפה"א, וכמש"נ לענין גרעיני דלעת. וכיום, הגרעינים המצויים בחנויות לממכר גרעינים, באים מאבטיחים שגודלו במיוחד לשם גרעיניהם, ועליהם יש לברך בפה"א'.

וכ"כ בשו"ת באר משה (שטרן)⁷: 'והרבה בנ"א אמרו לי ששמעו מרבנים אחרים שברכת ה'המענדעלאך' שהכל נהי' ושכ"כ בספרים, ואני השבתי שלא מצאתי בשום ספר שיברכו שהכל נהי', ועפ"י הדין לדעתי יש לברך בפה"א, ולא זזתי מהוראתי, ועתה רואה אני שבעזהי"ת יפה כוונתי, וראיתי להגאון בעל קרן לדוד זצ"ל שהביא מספר ברכת הבית שכתב לברך שהכל נהי' על גרעיני דלעת, והוא זצ"ל חולק עליו .. ולדעתי ב'מענדלאך' כו"ע מודים שמברכין בפה"א אפי' הרשב"א החולק על הרא"ש .. וטעמי ונימוקי עמי, דהכל יודעים שמסחר זה של ה'מענדלאך' הוא מסחר גדול בפנ"ע בכל המדינות, והזורעי' דלעת מעיקרא אדעתא דידהו (ה'מענדלאך') ג"כ זורעים, ולכו"ע מברכין בכה"ג בפה"א'.

וכ"כ בילקוט יוסף⁸: אעפ"י שיש נוהגים לברך על גרעיני אבטיח ומילון .. ברכת שהכל, וכן מבואר בילקו"י מהדו"ק ח"ג, מ"מ כיון שכיום המציאות השתנתה המציאות ונוהגים לזרוע אבטיחים למטרת הגרעינים .. ראוי יותר לכתחלה לברך על הגרעינים בפה"א, כדעת רוב הראשונים ומרן השו"ע, דברכה מבוררת יותר עדיפא, ואין בזה חשש כלל משום סב"ל'.

----

---

הערות:

¹ שער ד אות לז, והערה מא ↩

² או"ח סי' נב אות ג ↩

³ קצוה"ש סי' מט בדה"ש אות יח ↩

⁴ ח"ז או"ח סי' לא ↩

⁵ וכ"כ בח"ח או"ח סי' כג ח. ובח"ט או"ח סי' קח צה ↩

⁶ וראה בוזאת הברכה (מנדלבוים) ע' 373 בהערות ומקורות ללוח אות כא, ומש"כ שם לבאר בשם הגרש"ז אויערבאך ↩

⁷ שו"ת ח"ב פי"ד דין י ובהערה ↩

⁸ ח"ב סי' יב אות ב ↩

⁹ נט"י וברכות הוספות הל' ברכות ס"ב, וביאר שם בהערה ב: 'דמ"ש מרן שאם מיתקן על ידי האור מברך שהכל, היינו בפרי שיש בו גרעין, והעיקר הוא הפרי, והגרעין הוא אגב הפרי. ולכן אם אינו נאכל בפני עצמו אלא ע"י שיתקן אותם על ידי האור, מברך שהכל. שהרי לא נטעו את האילן אלא על דעת הפרי, ולא על דעת הגרעין, והגרעין נעשה טפל לפרי [רשב"א וטור] .. אולם כפי ששמענו בשנים האחרונות זורעים אבטיחים במיוחד לצורך הגרעינים, וכן זורעים גרעיני חמניות במיוחד לצורך מכירתם בחנויות, ואינם טפלים לעיקר, ולפי"ז צריך לברך עליהם בפה"א, אחר שהמציאות השתנתה' ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp