דברים האסורים משום סכנה

---

[1] (הלכה 47)

פתיחה: כתבו חלק מן הפוסקים שדברים האסורים משום סכנה זה איסור דאורייתא. אך לשיטת אדמו"ר הזקן זהו איסור דרבנן. וכך כותב אדמו"ר הזקן: 'הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן את עצמי ומה לאחרים עלי, או איני מקפיד בכך חייב מכת מרדות'.

כלומר למרות שכל הדברים שנראה בהמשך הם דברים שסיבת איסורם כדי למנוע נזק מהאדם, ולכאורה יכול הי' האדם לומר מה איכפת לכם ממני, זה בעיה שלי!

אעפ"כ תיקנו חכמים את האיסורים האלו והעובר על זה מכין אותו מכת מרדות.

ומכאן אפשר לראות כמה חביב ויקר אצל הקדוש ברוך הוא הגוף של היהודי, והוא אצלינו כפקדון ועלינו לשמור אותו מכל משמר, ובודאי שאין לנו זכות להזיק אותו ביודעין.

---

הערות:

¹ שו"ע אדמו"ר הזקן הלכות שמירת גוף ונפש סעיף ד. ↩

---

[2] (הלכה 48)

כללים - חלק ראשון:

א. איסורים אלו שנאסרו משום סכנה חומרתם גדולה ולכן למרות הכלל שספק דרבנן לקולא, אך באיסורים אלו הרבה פעמים מחמירים אפילו בספק, שהרי חמירא סכנתא מאיסורא!

ב. במקרה שנפל איסור שאסור משום סכנה לתוך דבר אחר נחלקו הפוסקים האם אפשר להחיל על זה את דין ביטול האיסור בששים, יש הסבורים שכיון שחמירא סכנתא מאיסורא לא אומרים בזה את דין הביטול וכל התערובת תהי' אסורה. אמנם למעשה אנו מכריעים כהפוסקים הסוברים שיש דין ביטול בששים גם באיסורי סכנה.

---

הערות:

¹ א. שו"ע יו"ד סי' קטז סעיף ה ברמ"א. ב. שיטת האוסרים - הט"ז שם בס"ק. אך רבו החולקים עליו כמבואר בנקודת הכסף ובפת"ש שם ס"ק ג. ↩

---

[3] (הלכה 49)

כללים - חלק שני:

ג. איסורים אלו כשפירשו לנו חכמים את סיבת האיסור - הסכנה, הרי במידה שהמציאות השתנתה גם האיסור מתבטל (וכפי שנלמד בהמשך לגבי מים מגולים). כלומר חכמים מראש קבעו את האיסור על בסיס המציאות שהיתה בזמנם. ולא כמו איסורים וגזירות הלכתיים שבהם למרות שהמציאות השתנתה הדין לא משתנה.

ד. באיסורים אלו לפעמים רואים שעם ישראל היראים לדבר ה' לא הקפידו על איסור מסוים, ואמרו על זה הפוסקים שדבר שדשו בו רבים הרי - שומר פתאים ה'', כלומר ה' שומר ומציל את עמו מהסכנה הזו. ובכזו מציאות שדשו רבים הדבר יהי' מותר לכולם.

---

הערות:

¹ ג. שו"ע יו"ד סי' קטז סעיף ה ברמ"א. ד. לקו"ש חלק כג שיחה לחג השבועות ג סעיף ב. ג. שלחן מנחם ח"ד ע' כג וע' כו. ↩

---

[4] (הלכה 50)

שתיית קצף שעל גבי משקין

שאלה: האם מותר לשתות את הקצף שיש על גבי בירה וכדומה?

תשובה: א. בגמרא במסכת חולין נאמר שלא שותים את הקצף שיש על גבי המשקין משום סכנה, ולא רק שאסור לשתות אלא גם לא לנפח על זה בפה ולא לדחות את הקצף עם היד.

ב. וכך כתב אדמו"ר הזקן (בהלכות שמירת גוף ונפש הלכה ט) 'והשותה רתיחה העולה ע"ג משקה קשה לרירין הבאים מן החוטם והמנפחה בפיו קשה לראש והדוחק אותה לצדדים קשה לעניות'.

ג. השל"ה הקדוש כתב שיש הסוברים שכל הבעיה היא רק בתסיסה שבחבית וכדומה, ולא מתסיסה הנובעת משפיכת המשקה לכלי, אך סיים שנכון להיזהר גם בזה כי חמירא סכנתא מאיסורא.

ד. ולפי זה יש פוסקים המקילים בקצף שעל הבירה וכדומה כי זה תוצאה של שפיכת המשקה לכלי, ויש פוסקים המחמירים שצריך להיזהר גם בזה וכפי שכתב השל"ה שחמירא סכנתא מאיסורא.

ה. ולמעשה נכון להחמיר בזה ובפרט שאדמו"ר הזקן לא חילק בדבריו וכתב בפשטות שאסור.

ולכן צריך להמתין עד שהקצף ירד, אך ישנה עצה לזרוק לתוך המשקה משהו וכך הקצף יורד.

ו. מותר בשבת להטות את הכוס כדי שהקצף יישפך ואין בזה משום איסור בורר.

---

הערות:

¹ ספר שמירת גוף ונפש סימן מא. והשתיה כדת ע' לה. שבת כהלכה חלק ב פי"ב דין יא והערה יח. ↩

---

[5] (הלכה 51)

לבישת נעליים על רגליים לחות

שאלה: האם מותר ללבוש נעליים על רגליים רטובות?

תשובה: א. בגמרא במסכת פסחים (קיא, ב) אמר רב יוסף שמי שלובש מנעליו בעוד שרגליו לחים ממי הרחיצה זה גורם לעיוורון. וכך פסק אדמו"ר הזקן (בהלכות שמירת גוף ונפש סעיף ט) 'וכן הנועל מנעליו בעוד שרגליו לחות ממי הרחיצה (בימיהם שהיו נועלים על רגלים יחפים וכן באנפלאות שלנו)'.

ב. אמנם למעשה (בשיחת א' דר"ח מרחשון התשמ"ג) הרבי מעיד שהוא ראה רבנים חסידים תמימים ומשפיעים שלא מקפידים לנגב ממש את רגליהם, ושהרבי בעצמו לא מקפיד על זה, במילא חל על זה הכלל של שומר פתאים ה', וכולם יכולים להתנהג כך לכתחילה.

ג. כתוב בספר פרי עץ חיים בשם האריז"ל שהוא לא הי' מתנגב אחרי הטבילה במקווה בערב שבת, ואמר שאת מי השבת (של המקווה) ראוי שייספגו בגוף שלנו.

ד. הרבי דן כיצד להתאים את הנהגת האריז"ל לדברי הגמרא הנ"ל, ומבאר ב' ביאורים: 1. האריז"ל דיבר על כל הגוף חוץ מהרגליים, שאותם כן צריך לנגב. 2. או שהוא לא ניגב את הרגליים, כיון שהמעלה של מי המקווה מערב שבת כל כך גדולה ששווה להסתכן עבורה, ובכלל נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע.

ה. ולמעשה גם על זה הרבי מעיד שבפועל כן מתנגבים אחרי הטבילה, מטעמי דרך ארץ, ומי שרוצה להרוויח גם את סגולת האריז"ל יכול להשאיר חלק קטן בגוף שלא מנגבים [הבן איש חי (שנה ב פרשת לך לך אות יז) כתב שישאיר את הזרועות]. ומחלק זה תתפשט הקדושה לכל הגוף.

---

[6] (הלכה 52)

דין משקין מגולים [א]

שאלה האם בזמנינו צריך להקפיד על איסור שתיית משקין מגולים?

תשובה: א. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ל) נאמר שיש איסור לשתות משקין [מים (שלא נשתנה טעמם), יין (לא מבושל), חלב, דבש, שום כתוש] שנתגלו כיון שיש חשש שמא שתה ממשקין אלו נחש והטיל בהם את הארס שלו, ואחר כך כשאדם ישתה מזה הוא יסתכן, ומספיק שנשארו גלויים זמן קצר - רגע, מבלי שהי' לידם אדם ער, כדי לאסור.

ב. אלא שבשו"ע (יו"ד סי' קטז ס"א, וכ"כ הרמ"א ביו"ד סי' ס ס"ג) נפסק 'ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר'. וכן כתב אדמו"ר הזקן (או"ח סי' רעב סעיף א) שאין נזהרין בגילוי.

ג. יש שכתבו שבמקומות שמצויין נחשים חזר הדין וצריך לחשוש למים מגולין. ויש שכתבו שלפי זה צריך להחמיר גם בארץ ישראל, אך למעשה גם בארץ ישראל לא מקפידים על זה.

ד. אלא שכל זה מן הדין אך הפתחי תשובה הביא את השל"ה הקדוש שכתב שלמרות שמן הדין לא חוששים אך 'מכל מקום שומר נפשו ירחק מהם וקדוש יאמר לו'. (והרבי בלקו"ש חכ"ג ע' 35 בהערה 32 מזכיר את זה).

ה. ולכן למעשה מן הדין, לא צריך לחשוש לדין של מים מגולים. [אמנם המחמיר יש מקום לחומרתו].

---

[7] (הלכה 53)

דין משקין מגולים [ב]

שאלה: האם מותר להתרחץ או ליטול ידיים במים מגולין?

תשובה: א. בגמרא במסכת עבודה זרה (ל, ב) נאמר שמים שנתגלו לא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו, והביא הטור (באו"ח סי' קס) בשם הרמב"ם (הל' ברכות פ"ו ה"ז) שאסור ליטול ידיים בכאלו מים. אך סיים הטור שכיום שלא חוששים לגילוי במילא הם כשרים גם לנטילה.

ב. כתבו הפוסקים (ב"ח) שגם אלו שמחמירים בשתיית משקין מגולים, אך ברחיצה ונטילה כולם מודים שאין להחמיר. ויש מי שכתב (פרי תואר ס"ק ב) שבזה מותר אפילו במקום שמצויים נחשים. אמנם יש פוסקים (כף החיים בסי' קס אות ב) שכן החמירו בזה לנטילת ידיים.

ג. ולמעשה כיון שאדמו"ר הזקן לא הזכיר כלל החשש שלא ליטול ידיים במים מגולין אין לחוש לזה, וכן העיד המשב"ק של בית הרבי (מעשה מלך פרק יט אות ו) שלא חוששים לזה כלל.

ד. למרות זאת יש הנוהגים (עפ"י הקבלה) לכסות את הנטלה שמכינים לנטילת ידיים של הבוקר, וכן מסופר (מגדל עז ע' רד) על אדמו"ר הצ"צ.

---

[8] (הלכה 54)

דין יין מגולה לקידוש [ג]

שאלה: האם בקידוש אפשר להשתמש ביין מגולה?

תשובה: א. כתב אדמו"ר הזקן (או"ח סי' ער"ב ס"א) 'וכן אין מקדשין על היין שנתגלה, אף על פי שעכשיו אין נזהרין בגלוי, לפי שאין נחשים מצויים בינינו, אף על פי כן הקריבהו נא לפחתך וגו' ומכל מקום, אם לא עמד מגלה אלא שעה מועטת אין להקפיד כל כך, בפרט במדינות אלו שאין היין מצוי כל כך, לפי שגם הפחות והסגנים אין מקפידים על כך בדיעבד, אלא אם כן נמר ריחו וטעמו'.

ב. ואם כן ביחס לקידוש אנו מחמירים, לא מצד חשש לארס נחשים אלא מצד הפגם בחשיבות היין כשעמד פתוח, שכך לא מתנהגים אנשים חשובים, ובלשון הפסוק בנביא מלאכי: הקריבהו נא לפחתך [= לשר או המושל], הירצך או הישא פניך? ודבר שאי אפשר להביא לבשר ודם חשוב כל שכן שאין להשתמש בזה במצווה לכבוד ה'.

ג. בלשון אדה"ז רואים שלכתחילה שבלכתחילה ראוי להקפיד שלא יהי' מגולה אפילו זמן מועט, ולכן כתב שאם עמד מגולה זמן מועט אין להקפיד כל כך משמע שעדיין יש מקום להקפיד על זה (קיצור הלכות הערה 4).

אמנם במידה וזה עמד יותר זמן - ועבר את הזמן הנקרא שעה מועטת, אז צריך להקפיד מן הדין.

ד. כמה זמן זה נחשב לשעה מועטת? לכתחילה יש להקפיד על יין שהי' פתוח מעל 20 דקות שלא לקדש עליו (שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' א לענין שעה מועטת).

אמנם בשעת הדחק כשאין לו יין יסמוך על שיטת הגר"ח נאה שכתב (בדי השלחן סי' מו ס"ק ב) שעד 4 שעות אין בעיה, והוכיח מליל הסדר שמוזגים את היין בכוס השניה וממתינים עם זה עוד סוף אמירת ההגדה.

ה. ולהעיר שבשם הבעל שם טוב מובא שמיד אחרי מזיגת היין לבקבוק לסגור את הבקבוק ולא להשאיר פתוח, וכן הנהגת הרבי (קובץ הליכות ומנהגי שבת קודש ע' מג).

---

[9] (הלכה 55)

דין יין מגולה לקידוש [ד]

שאלה: האם יש תקנה ליין שנתגלה?

תשובה: כתבו האחרונים שיין כזה אפשר לבטל אותו, יש שהצריכו ביטול ב60 (שו"ת שואל ונשאל ח"ה או"ח סי' לה), אך למעשה במקום הפסד אפשר להסתפק בביטול ברוב (שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קיא אות ב).

שאלה: אדם שאין לו יין אחר, מה יעשה?

תשובה: בלילה יקדש על הפת וביום על חמר מדינה (שו"ת שואל ונשאל ח"ה או"ח סי' לו).

שאלה: אדם שקידש על יין מגולה האם יצא ידי חובה?

תשובה: יש הסוברים שצריך לחזור ולקדש (ברכי יוסף אות א) אך למעשה לא יחזור לקדש (כף החיים אות י. שו"ת שואל ונשאל ח"ה או"ח סי' לו. שו"ת יביע אומר ח"ט או"ח סי' פד אות ד - אך הוסיף שבקידוש היום שזה רק בורא פרי הגפן, יחזור ויקדש).

שאלה: יין פתוח שעמד במקום סגור כגון ארון או מקרר האם יש בזה חשש?

תשובה: אמנם יש אחרונים שכתוב להתיר בכזה מצב (כף החיים שם אות ט) אך למעשה כיון שהחשש כאן הוא לא הטלת ארס של נחש, אלא בעצם זה שהיין פתוח לכן גם בארון או מקרר צריך להיזהר ולא להשאיר פתוח.

---

[10] (הלכה 56)

דין משקין שלנו בכלי מתכות [א]

שאלה: האם מותר לשתות משקין שעבר עליהם לילה בכלי מתכת?

תשובה: א. בגמרא במסכת נדה (יז, א) נאמר 'אמר רבי שמעון בר יוחאי, ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו .. והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שלנו בכלי מתכות, וכלי מתכות ככלי נתר דמו'.

ב. וכך כתב אדמו"ר הזקן בהלכות שמירת גוף ונפש (סעיף ז): 'וכן לא ישתה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה אחר שנמזג במים והוא שלנו בכלי מתכות או כלי נתר (ואצ"ל מים עצמן שעבר עליהם הלילה בכלי המתכות)'.

ג. ואם כן אסור לשתות משקה שנמזג במים כגון מיץ או תה/קפה באם זה נמצא בקנקן ממתכת שעבר על זה הלילה.

ד. ולפי זה יש שדנו האם מותר לשתות שתיה מפחיות שהרי זה משקה בכלי מתכת, ויש שהעידו על הרה"ג יהודה קלמן מארלו ז"ל שהקפיד לא לשתות מפחיות. אמנם יש שכתבו (ממלכת כהנים ע' קעא) לבאר את המנהג שלא חוששים לשתות מפחיות, שבפחית אין חשש כיון שלפני שפותחים אותה היא איננה בגדר כלי וכפי שהרבי במכתב (אג"ק ח"ב ע' קמג) כתב שכל האיסור הוא דוקא בכלי ולכן אין בעיה במיחם המחובר לקיר כי בטל מדין כלי.

---

[11] (הלכה 57)

דין משקין שלנו בכלי מתכות [ב]

שאלה: האם מותר לשתות מים שעבר עליהם לילה בכלי מתכת?

תשובה: א. ביחס לדין הקודם של איסור לינת משקה מזוג בכלי מתכת אדמו"ר הזקן הוסיף חידוש גדול שלא מובא בפוסקים שלפניו וכתב שאם משקה שנמזג במים אסור, אז כל שכן מים עצמם במידה והם היו בלילה בכלי מתכת אסורים בשתיה.

ב. באג"ק (ח"ב ע' קמג ואילך) הרבי נשאל מהרה"ג רמא"ל שפירא ז"ל ראש ישיבת תורת אמת בירושלים, שבפועל בירושלים המים נשמרים בחביות ממתכת, ומה עליהם לעשות? והרבי ענה על כך: א. אדמו"ר הזקן כתב את החידוש שלו בסוגריים וכלל גדול (שארית יהודה או"ח סי' ו ע' קכב) שסוגריים פירושו שזה לא הי' מוחלט אצל אדמו"ר הזקן, ותיכנן לעיין בזה שוב ולראות האם זה נכון למעשה. ב. אפשר לומר שבחביות המחוברות לקרקע בטל מהם שם כלי לענין האיסור הזה. ג. בכלל לא צריך לתרץ את המנהג, כי חל על זה הכלל שכל דבר שדשו בו רבים (כלומר רבים בפועל כך מתנהגים) שומר פתאים ה'. ויתרה מכך אפשר לומר שכיון שמדובר בסכנה סגולית הרי הדבר בטל לגמרי ואין בו יותר שום חשש לאף אחד.

ג. אמנם נחלקו רבני חב"ד כיצד לנהוג למעשה, יש שהורו להחמיר כיון שהרבי במכתב כותב בפתיחה שלא שמע בנושא מחמיו אדמו"ר הריי"ץ, אך לאחר מכן התפרסם מכתב שבו הרבי הריי"ץ כותב 'הירא את דבר ה' יזהר בזה ובע"ה אני זהיר בזה' וכן מובא שהרבי המהר"ש הקפיד בזה ואפילו בשבת. ואפשר לומר שהמכתב של הרבי איננו הוראה כללית אלא רק ליישב את מנהג אנשי ירושלים.

ד. אך רבים הורו להקל שהרי סוף סוף הנימוק שהרבי כותב מתאים למציאות שכולם נוהגים כך ובמילא שומר פתאים ה' ואף בטלה הסכנה בכלל, ויש הטוענים (פנימה ע' 16, מעשה מלך ע' 134 הערה 51) שגם בבית הרב נעשה שימוש בשבת במים שלנו בכלי מתכות.

ה. ולמעשה: העיקר כפי המקילים וכפי שהרבי ביאר באריכות במכתב. אמנם הרוצה להחמיר בדבר יש מקום לחומרתו.

---

[12] (הלכה 58)

סכנות נוספות בשתיית מים

שאלה: האם מותר לשתות מים ביום ישירות מנהרות או אגמים?

תשובה: א. אמרו חכמים במסכת עבודה זרה (יב, ב) 'תנו רבנן לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה? סכנת עלוקה! .. תנו רבנן לא ישתה אדם מים בלילה ואם שתה דמו בראשו. מפני הסכנה, מאי סכנה? סכנת שברירי'.

ב. וכך פסק אדמו"ר הזקן (הלכות שמירת גוף ונפש הלכה ד) לגבי שתיה: שתיה ביום: 'לא יניח פיו על צינור המקלח מים וישתה שמא יבלע נימא של מים - והיא עלוקה. וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים בפיו מטעם זה, ולא בידו אחת מפני שממהר וזורק לפיו ואינו בודק, אבל בשתי ידיו יכול לעכבם ולעיין בהם.

ג. כלומר השתיה ביום מותנת בכך שהאדם יכול להביט טוב ובנחת במים לפני ששותה אותם מהנהר או האגם.

ד. בזמנינו כשאנו שותים בבתים מהמים שבברז המגיעים ממאגרי מים אין חשש כיון שהמים מסתננים לפני שאנו שותים אותם.

ה. [וגם לפי קבלת האריז"ל ברגע שהמים מגיעים לבית כבר אין בעיה].

---

[13] (הלכה 59)

שאלה: האם בלילה יש חומרא נוספת בשתיית המים?

תשובה: א. השתיה בלילה חמורה יותר ויש בה עוד חשש וכך כותב אדמו"ר הזקן (שמירת גוף ונפש סעיף ד): 'ובלילה אסור בכל ענין ואפילו על ידי סינון בכלי לא ישתה בלילה מן הנהרות והאגמים משום סכנת שברירי - והיא מכת סנוורים.

ב. נראה מלשון אדמו"ר הזקן שכל הדין הזה הוא רק כששואב בלילה מהנהר או האגם, אבל במידה ושאב ביום אין חשש מלבד החשש הכללי שמא יש משהו במים שמועיל לזה סינון המים.

ג. ואם כן למעשה אדם הנמצא בלילה ליד נהר או אגם והוא צמא מאוד, עליו א. לסנן את המים ב. בגמ' במסכת פסחים מובא שיאמר לחבירו 'צחינא מיא' ובזה ינצל [מובא בספרים (שמירת גוף ונפש סימן מח הערה ג) לעשות כך גם לשיטת אדה"ז אף שהוא לא כתב את הלחש הזה שבגמרא].

---

[14] (הלכה 60)

שאלה האם יש חומרא בשתיית מים בליל שבת או ליל רביעי?

תשובה: א. דין נוסף כתב אדה"ז בסוגרים [כלומר אדמו"ר הזקן הי' מסופק בכל הדין הזה]: (בליל שבת ובליל רביעי בשבת לא ישתה מים באפלה אע"פ שנשאבו מבעוד יום ונסתננו בכלי מפני סכנת רוח רעה. ואם צמא מאוד ישליך בהם איזה דבר ואחר כך ישתה).

ב. ואם כן יש חומרא בליל שבת או רביעי, לאדם השותה מים בחושך אפילו אם המים נשאבו כבר ביום והם מסוננים, שלא לשתות את זה, והפתרון לשים משהו נוסף בתוך המים אלו אין חשש.

---

[15] (הלכה 61)

שאלה: האם יש ענין לשפוך קצת מים לפני ששותים?

תשובה: א. מובא בגמרא במסכת חולין (קה, ב) שאמר מר לאביי שהסיבה שכששותים מים מהכד שופכים קצת מים לארץ זה בגלל מים הרעים. וכך כתב אדמו"ר הזקן (בהלכות שמירת גוף ונפש ס"ד): 'אפילו ביום צריך לשפוך מעט מן המים קודם שישתה לפי שיש מים הרעים ששתו מהם השדים בנהר וזו רפואתם.

ב. י"א שהאדם השותה צריך לשפוך בעצמו ולא שמישהו אחר ישפוך עבורו (דרכי תשובה ס"ק עב בשם התוס' בחולין שם ד"ה חזנהו).

ג. שפיכה זו צריכה להיעשות לפני הברכה ולא אחרי שמברך מפני בזיון הברכה (שו"ע אדה"ז או"ח סי' רו סעיף טו). עבר ובירך לפני ששפך, ישתה בלי לשפוך כי 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' (שו"ע אדה"ז עם ביאורים אות סט).

ד. מותר לשפוך את המים באלו גם בשבת, ואין בזה חשש של בורר (שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' אז אות ב).

---

[16] (הלכה 62)

שאלה: האם מותר לשתות מים פושרין בכלי מתכת?

תשובה: א. בגמרא במסכת בבא מציעא (כט, ב) נאמר: 'אמר רבי יוחנן כסא דחרשין ולא כסא דפושרין (כלומר עדיף לשתות כוס של מכשפים ולא של מים פושרין), ולא אמרן אלא בכלי מתכות אבל בכלי חרש לית לן בה, ובכלי מתכות נמי לא אמרן אלא דלא צויץ (שהמים לא רתחו) אבל דצויץ (אבל במים רתוחין) לית לן בה (אין בעיה). ולא אמרן אלא דלא שדא ביה ציביא (כלומר גם במים פושרין האיסור רק אם לא השליך לתוך המים ציביא - היינו עשבים או תבלין או עיקרי בשמים) אבל שדא ביה ציביא לית לן בה'.

ב. וכך כותב אדמו"ר הזקן (הלכות שמירת הגוף והנפש ס"ד): 'לא ישתה מים פושרין בכלי מתכות מפני שהם רעים לגוף אלא אם כן השליך בתוכה איזה דבר שדרך ליתנו במשקין כגון עשבים או תבלין או עיקרי בשמים וכיוצא בהם, ואם (הרתיחו) (הם רותחין) מותר בכל ענין, ובכלי חרס מותר בכל ענין'.

ג. אדמו"ר הזקן כתב שתי גירסאות ביחס להיתר של רתיחה, וזה בגלל שתי פירושים של רש"י, להבנה אחת מספיק שפעם אחת הרתיחו את המים זה כבר מותר אפילו אם הם חזרו להיות פושרין. ולהבנה השניה ההיתר הוא כל זמן שהם רותחים, אבל ברגע שחזרו להיות פושרין חזר האיסור, ולכן ראוי להחמיר ולא לשתות מים פושרין בכלי מתכת כל זמן שהם פושרין אפילו שהיו רותחין לפני כן.

---

[17] (הלכה 63)

שאלה: האם מותר לשתות מים שמטפטים מחבית?

תשובה: א. הגמרא במסכת פסחים (קיא, ב) אומרת: 'הני תלת מילי יהיב ארבונא לנהורא (שלושה דברים גורמים לעיוורון) .. מאן דשתי טיף טיף (יין המטפטף מן החבית)'.

ב. וכך כתב אדמו"ר הזקן (הלכות שמירת הגוף והנפש ס"ט): '..נותן עורון לאור עיניו וכן השותה משקה המטפטף מן החבית'.

שאלה: האם מותר לשתות מתוך קערה?

תשובה: א. הגמרא במסכת פסחים (דף קיא, ב) אומרת: 'מאן דשתי מים בצעי (בקערה) קשי לברקותי (לכליון עינים).

ב. וכך כתב אדמו"ר הזקן (הלכות שמירת הגוף והנפש ס"ט): 'והשותה מים בקערה קשה לכליון עינים'.

ג. ולכן צריך לשתות מכוס ולא מקערה.

---

[18] (הלכה 64)

שפיכת מים בשכונת מת [א]

שאלה: באיזה מקרים צריך לשפוך את המים כשיש מת ר"ל בשכונה?

תשובה: א. כתב המחבר בשו"ע יו"ד סי' שלט ס"ה 'מנהג לשפוך כל מים שאובין שבשכונת המת'. ואדמו"ר הזקן הביא בשו"ע את המנהג זה.

ב. כמה טעמים הובאו בפוסקים למנהג הזה: 1. מלאך המות מפיל במים טפת דם המות (ט"ז שם סק"ד מתשב"ץ סי' תמב). 2. כשיגדו לשפוך את המים ידעו כולם שיש מקרה מות ולא יצטרכו להגיד את זה בפה (ש"ך ס"ק ט). 3. כשמתה מרים הנביאה פסק באר המים, וכך אנו מרמזים שהנפטר הי' חשוב וראוי שישפכו המים עבורו (תשב"ץ שם). 4. שהכהנים יזהרו מטומאת מת (אבודרהם סוף הלכות ברכות).

ג. למעשה חומרה זו נוהגת רק במקרה שאדם נפטר בביתו ולא בבית הרפואה, וביום חול ולא בשבת, ודווקא במים (קרים או חמים) כמו שהם, ולא בכל שינוי שנעשה במים כגון ששמו בתבשיל או שהוסיפו משהו למים (כגון סודה), וכן מותרים מים שהיו סגורים עם מכסה ממתכת, או במאגרי המים (גשה"ח פרק ג).

ד. מים אלו לא מתרחצים או מבשלים בהם, ואם בישלו יש אוסרים התבשיל אפילו בדיעבד (ספר שמירת גוף ונפש סי' קפו סעיפים יג - יד).

---

[19] (הלכה 65)

שפיכת מים בשכונת מת [ב]

שאלה: מי צריך לשפוך?

ד. תשובה: השכונה של המת והיינו ג' בתים צמודים שאין שביל ביניהם, וכדלקמן: כשבית הנפטר בקצה השכונה יצטרכו לשפוך בב' הבתים הסמוכים לו. ואם זה בית בין בתים מספיק בית אחד מכל צד של בית הנפטר, ויש אומרים שמכל צד צריך שתי בתים.

ובבנין של קומות לשיטה הראשונה מספיק ב' בתים נוספים שבקומת הנפטר (ואם הנפטר גר בקומה התחתונה ישפכו 2 הבתים בקומות שמעליו ואם הוא גר בקומה העליונה 2 הבתים בקומות שמתחתיו). וליש אומרים בכל מקרה צריך גם שתי בתים בקומות שמעליו ושתי בתים בקומות תחתיו (גשה"ח שם).

ה. כתב אדמו"ר הזקן (או"ח סי' רו סי"ד) שבמקרה שכבר ברך על המים ושמע שיש מת בשכונה .. ישתה מעט מים שלא תהא ברכתו לבטלה וישפוך את השאר.

ואף להאומרים שהשותה מהם מסתכן, מכל מקום כאן ששותה כדי שלא תהי' ברכה לבטלה, חל על זה הכלל של 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. אך אחרי ששתה מעט, וכבר אין ברכתו לבטלה, ישפוך את שאר המים משום חשש הסכנה.

ו. וכן כתב (או"ח סי' תנה סט"ו) לגבי מי שהכין מים שלנו לאפיית מצות ונודע שיש מת בשכונה, שאין צריך לשפוך את המים כיון 'ששומר מצוה לא ידע דבר רע'. אמנם הרשות בידו להחמיר ולשפוך באם יש לו אפשרות בקלות להשיג מים אחרים, אבל אם מדובר במים שמיועדים למצות מצוה, אינו רשאי להחמיר ולשפוך כיון שאם יחמיר הוא נראה כמזלזל בפסוק שומר מצוה.

---

[20] (הלכה 107)

שתיית מים בשעת התקופה [א]

שאלה: האם מותר לשתות מים בשעת התקופה?

תשובה: א. כתב הרמ"א¹: 'ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות'. כלומר השנה מחולקת לארבעה חלקים - תקופות, ניסן, תמוז, תשרי, טבת, כל תקופה נמשכת 91 יום ו7.5 שעות, ובזמן שבו מתרחש חילוף התקופה זהו זמן שאסור לשתות בו מים משום סכנה².

ב. אדה"ז לא הזכיר דין זה בהלכות שמירת גוף ונפש, אך הובא בשתי מקומות אחרים.

1) באו"ח סי' רו סי"ד: 'אדם שבירך על המים ולפני שטעם מהמים נודע לו שכעת התקופה נופלת ימתין מעט עד שיעבור הזמן הזה וישתה [ולא יברך שוב] כיון שיש אומרים שאין סכנה בהם אלא לשתות בשעת התקופה עצמה, אבל מיד שעובר הזמן הזה המים חוזרים להיות מותרים. ואף האומרים שכל שלא היה בהם ברזל בשעת התקופה יש סכנה לשתות מהם גם אחר כך, מכל מקום 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'.

2) ובסי' תנה סעיפים טו - יז: מי שיש לו בביתו מים שאובין ששאבן ללישת המצה, ונפלה התקופה בלילה או ביום .. אעפ"כ אין צריך לשפוך מים הללו שנאמר (קהלת ח, ה.) 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. ואם רוצה להחמיר ולשפכם הרשות בידו, ונכון לעשות כן אם אפשר לו בקל למצוא מים אחרים שלנו .. במה דברים אמורים במים ששאבן ללישת המצה שאינה של מצוה, שהיא קרובה לדבר הרשות, שהרשות בידו שלא לאכול מצה כל ימי הפסח, לפיכך רשאי להחמיר על עצמו ולשפכם. אבל המים שנשאבו ללישת המצות של מצוה, אף אם אפשר לו למצוא מים אחרים, ומחמיר על עצמו ושופכן , לא טוב הוא עושה, שנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע. ומכל מקום לכתחלה קודם שהתקופה נופלת לא יסמוך על זה, וישים לתוכו ברזל'. (ומספיק כעין מחט).

ג. מדברי אדמו"ר הזקן אנו למדים כמה עקרונות ביחס לסכנה זו: 1) במקרה שסכנה זו מתנגשת עם מצוה, המצוה גוברת כיון ששומר מצוה לא ידע דבר רע, ולכן ואינו רשאי להחמיר ולשפוך את המים. 2) ישנם ב' שיטות לגבי עצם האיסור: שיטה אחת טוענת שכל האיסור הוא רק ברגע התקופה, והשיטה שניה חולקת וסוברת שהמים הנמצאים בשעת התקופה נאסרים לגמרי. 3) והפתרון לשים במים מראש ברזל אפילו קטן ודק כמחט ובזה מתבטל האיסור.

ד. נראה שגישת רבותינו נשיאינו שיש לחשוש לסכנה זו וכפי שבלוח היום יום שהרבי הדפיס בשנת התש"ג מובא בהתחלה זמני התקופה לאותה שנה (מצורף צילום).

[ומה שישנו מכתב מחודש טבת שנת תשל"ט³ בו הרבי מיישב המנהג לגבי אי עשיית קידוש בשעה השביעית, אך איננו הולכים לפי השעה המדויקת לפי חצות האמיתי, וזה לשון קודשו: 'ובנדו"ז בפרט יש גם הענין שכיום דדשו בה רבים שומר פתאים ה' (דכן הוא גם בנוגע לת"ח ..) [ועד"ז הוא גם בנוגע לשעת התקופה ושפיכת מים]'. ובפשטות כוונת הרבי בהשוואה בין הנידונים היא לגבי הזמן - השעה המדויקת של ההקפדה, ולא על עצם ההקפדה. וק"ל].

ה. אמנם למעשה כיון שבפועל במציאות רואים שבני ישראל החרדים לדבר ה' אינם מקפידים על סכנה זו הרי שחל על זה הכלל שבמכתב 'שומר פתאים ה'' ובטלה הסכנה.

---

הערות:

¹ ביו"ד סי' קטז ס"ה ↩

² טעם הדבר נתבאר באבודרהם שער התקופות - הובא בדרכי משה, וט"ז ס"ק ג ↩

³ נדפס בלקו"ש חט"ז ע' 576 ↩

---

[21] (הלכה 108)

אוכלין ומשקין מתחת למיטה [א]

שאלה: האם מותר לאוכל דברי מאכל ומשקה שהיו מתחת למיטה?

תשובה: א. הגמרא במסכת פסחים¹ אומרת: 'תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן'. וכן פסק אדמו"ר הזקן²: 'לא יתן תבשיל או שאר אוכלין ומשקין תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם אפילו אם מחופים בכלי ברזל'.

ב. מתוך דברי אדמו"ר הזקן מובן: 1) שהאיסור הוא לא רק באוכל מבושל אלא גם במאכלים חיים ולכן כתב תבשיל או שאר אוכלין (ודלא כהפוסקים שהתירו באוכל חי³). 2) דוקא תחת המיטה ולא שאר דברים, ולפי זה אפשר להקל במקרים שאדם נרדם על האוכל אבל האוכל לא הי' מונח מתחת למיטה, כגון שזה הי' מונח על המיטה עצמה שישן עליה או שנרדם עם אוכל בכיס וכדומה. או שזה הי' מתחת לכסא או שולחן והאדם נרדם שם, וכך מובא בשם הרבי הרש"ב⁴ שאמר שם הצמח צדק 'שזה דוקא אם זה היה ממש באותו האופן [שאמרו חז"ל], למשל: בענין אוכלין תחת המטה, היינו דוקא תחת המטה, אבל אם סתם קרה שישן על האוכלים אין לחוש לזה'. 3) הדבר נאסר גם אם הוא היה עטוף או מכוסה.

ג. עוד דנו הפוסקים⁵ מה הדין בדיעבד שכבר עבר והניח את אוכל מתחת המיטה, האם האוכל מותר באכילה או שנאסר אפילו בדיעבד, וממכתב כ"ק אדמו"ר הרש"ב⁶ רואים שלמד שזה נאסר גם בדיעבד, וכן מקובל למעשה אצל חסידי חב"ד לאסור⁷. אמנם במקרה של הפסד מרובה יש לעשות שאלת רב האם במצב כזה ניתן לסמוך על המקילים.

א"כ למעשה כל אוכל או משקה אפילו עטוף או מכוסה שהיו מונחים מתחת למיטה ולא משנה הסיבה אסורים באכילה ובמקום הפסד מרובה יעשו שאלת רב.

---

הערות:

¹ קיב, א ↩

² הלכות שמירת גוף ונפש ס"ז ↩

³ ראה דרכי תשובה סי' קטז ס"ק לו ↩

⁴ כרם חב"ד חוברת 1 ע' 86 ובממלכת כהנים ע' קפה ↩

⁵ שמירת גוף ונפש סי' יד ס"ה ↩

⁶ אג"ק ח"א ע' שיז - תורת שלום סימן יג ↩

⁷ ספר שלחן הזהב ע' 111 הערה 113 ↩

---

[22] (הלכה 109)

אוכלים ומשקים מתחת למיטה [ב]

ד. שאלה: מה הדין בתרופות שהניחו מתחת למיטה?

תשובה: הפוסקים¹ הקילו בתרופות כיון שזה לא אוכל, [ולהעיר דבמכתב של הרבי הרש"ב שהוזכר לעיל מדובר על טאבק שהי' מונח מתחת למיטה, והרבי הרש"ב בנימוק להתיר כותב שחכמים אסרו אוכלין ומשקין 'ואפשר אינו שייך על דברים אחרים'].

ה. שאלה: מה הדין באוכל המונח בתחתית של עגלת תינוק וכן אם הונח מתחת למושב ברכב, או מתחת למושב במטוס?

תשובה: מותר כיון שזה לא בין המיטה לריצפה, וכן שזה לא מיטה ממש, [וכנ"ל בשם הצמח צדק שבדברים כאלו אסור רק מה שנאמר במפורש]².

ו. שאלה: מה הדין במיטת קומתיים?

תשובה: כתבו הפוסקים³ שלכתחילה כדאי להיזהר לא להניח מתחת למיטה העליונה - על המיטה התחתונה, אך בדיעבד מותר. וכן אם ישן על העליונה והאוכל מתחת לתחתונה גם כן יהי' מותר⁴.

ז. שאלה: מה הדין באם היה מתחת למיטה בלילה אבל לא ישנו שם בפועל?

תשובה: נחלקו הפוסקים⁵ האם הרוח רעה שורה במצב שלא ישנו על המיטה [ובמכתב הרבי הרש"ב הנ"ל מסתפק בכזה מצב], או שהניחו את זה ביום ולא בלילה, ועל כן לכתחילה ודאי צריך להיזהר שלא להניח ובדיעבד צריך לעשות שאלת רב האם אפשר להקל.

ח. שאלה: מה הדין במאכלים שהיו מונחים מתחת למיטת גוי, ומה הדין במקרה שאדם הניח מאכלי חבירו שלא בידיעתו?

תשובה: גם לגבי מיטה של גוי נחלקו הפוסקים⁶ האם נאסר ולכן לכתחילה צריך להיזהר, ובאם קרה כזה מקרה יעשו שאלת רב האם ניתן להתיר.

ובמקרה שאדם הניח מאכלים של חבירו ללא ידיעתו כתבו הפוסקים⁷ להתיר באכילה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

---

הערות:

¹ נסמנו בפסקים ותשובות סי' קטז הערה 124 ↩

² שמירת גוף ונפש שם ס"י ↩

³ שו"ת אז נדברו ח"ו סי' לט אות ב ↩

⁴ קובץ מבית לוי עניני יו"ד ע' צד ↩

⁵ שמירת גוף ונפש שם ס"ז. וראה בפסקים ותשובות שם הערות 127 - 128 ↩

⁶ שמירת גוף ונפש שם ס"ט. פסקים ותשובות שם הערות 137 - 138 ↩

⁷ שו"ת רב פעלים ח"ד בסוד ישרים סי' ו. שו"ת שלמת חיים או"ח סו"ס כג ↩

---

[23] (הלכה 110)

סכנה בזיעת האדם

שאלה: האם יש סכנה בזיעת האדם?

תשובה: א. כתב אדמו"ר הזקן¹: 'לא יתן ככר לחם תחת השחי מפני הזיעה, שכל זיעת האדם הם סם המות חוץ מזיעת הפנים. סימן לדבר בזעת אפיך תאכל לחם. ולא יתן מעות בפיו שמא יש עליהן מעט זיעה, וגם יד הכל ממשמשת בהן ויש מהם חולים וזוהמתם דבקה בהן ומזקת לאדם כשנותנה לפיו'.

ב. לפי זה הזהירו הפוסקים² שלא לגעת בלשון בבשר של אדם אחר חוץ מהפנים שמא יש שם זיעה. וכן מאותה סיבה לא להניח שום אוכל בין הבגדים לגוף.

ויש שחילקו³ שלחם חם שגורם להזעה גדולה אסור להצמיד לגוף אפילו כשהבגד חוצץ כיון שהזיע עוברת, אמנם לחם צונן מותר להצמיד לגוף כשהבגד חוצץ אלא אם כן מדובר בבגד שספוגה בו זיעה.

ג. שאלה מעניינת הביא הדרכי תשובה⁴ על אדם שנפלו לו תפילין של ראש לתוך סיר בישול האם יש לחשוש מצד זיעת האדם שספוגה בתפילין וזה לא זיעת הפנים שאין בה סכנה, אלא זיעת שאר הראש שיש בזה סכנה כיון שאת התפילין צריכים לשים מעל המצח, אמנם למעשה הכריע⁵ שגם אם נכנס משהו לתוך התבשיל הרי זה בטל בששים.

---

הערות:

¹ הלכות שמירת גוף ונפש ס"ח - מהירושלמי מסכת תרומות פ"ח ה"ג, וכ"פ המחבר ביו"ד סי' קטז ס"ד וס"ה ↩

² בן איש חי שנה ב פרשת פנחס אות טו ↩

³ פרי תואר סק"ה הובא בדרכי תשובה ס"ק לד וכף החיים ס"ק לט ↩

⁴ שו"ת יד מאיר סי' כ ↩

---

[24] (הלכה 111)

שום בצל וביצה קלופים שעבר הלילה [א]

שאלה: האם אסור לאכול שום או בצל או ביצה קלופים שעבר עליהם לילה?

תשובה: א. הגמרא במסכת נדה¹ אומרת: 'אמר רשב"י ה' דברים העושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו² האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה .. שעבר עליהן הלילה ואע"ג דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי, רוח רעה שורה עליהן, ולא אמרן אלא דלא שייר בהן עיקרן או קליפתן אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן לית לן בה'.

ב. וכך פסק אדמו"ר הזקן³: 'ולא יאכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה מפני שרוח רעה שורה עליהם אפילו הם צרורים בבגד וחתומים ואם שייר בהם עיקרם והוא השער שבראש השום והבצל או מעט קליפתם מותרים'.

ג. יוצא מדברי אדמו"ר הזקן, 1) שסכנה זו היא אפילו במקרה שהיו סגורים או עטופים או במקרר או מקפיא. 2. אמנם במידה ונשאר עליהם קצת מהקליפה, או שהשאירו בשום או הבצל קצת מהשערות שלהם שבתחתית יהי' מותר.

שאלה: האם אוכלים אלו נאסרו גם בדיעבד, ומה הדין כשיש הפסד גדול?

תשובה: לשון אדמו"ר הזקן כאן לא יאכל ברורה שהאיסור הוא אפילו בדיעבד שכבר השאיר אסור באכילה, (וכפי שדייקו כך הפוסקים מלשון הגמרא עצמה⁴). וכתבו הפוסקים⁵ שכיון שזה משום סכנה הרי זה אסור אפילו בהפסד מרובה כי חמירא סכנתא מאיסורא. ויתרה מכך⁶, בחלק מאיסורי הסכנה ראינו שיועיל ביטול ברוב או בששים, אמנם כאן שזה סכנה רוחנית אפילו ביטול לא יועיל.

שאלה: מה הדין באם הדברים האלו קולפו באמצע הלילה?

תשובה: יש פוסקים שכתבו⁷ שאיסור זה הוא רק במקרה שעבר כל הלילה כפשוטו, היינו שהם היו קלופים מלפני צאת הכוכבים ועד אחרי עלות השחר, ובמילא בנידון השאלה אפשר להתיר. אמנם יש פוסקים שכתבו⁸ שאפילו עבר עליהם רק סוף הלילה נאסרו, ובעת הצורך ישאלו רב.

שאלה: האם האיסור הוא בביצה מבושלת או שאינה מבושלת?

תשובה: נחלקו הפוסקים⁹ באיזה ביצה דברו חז"ל, שלכאורה מלשון הגמ' ביצה קלופה, וכן שייר בקליפתן נראה שמדובר בביצה מבושלת, ויש שהעידו¹⁰ שמעשים שבכל יום שכך נהגו בביצה שאינה מבושלת שלא חששו והשאירו אותה בלילה. ומאידך יש שכתבו שאדרבה כל החשש הוא רק בביצה שאינה מבושלת, ולא במבושלת ושכך נוהגים העולם.

ולמעשה צריך להחמיר בשתיהם גם במבושלת וגם בשאינה מבושלת¹¹ ובפרט שמסתימת הרבה פוסקים נראה שסברו שאין חילוק בין מבושלת ללא מבושלת ותמיד אסור.

---

הערות:

¹ יז, א ↩

² ולהעיר משו"ת דברי יציב יו"ד סי' לא אות ד שכתב דברים מבהילים ביחס להקפדה על זה ↩

³ הלכות שמירת גוף ונפש ה"ז ↩

⁴ ברכי יוסף יו"ד סי' קטז בשיורי ברכה אות י. שו"ת בית שלמה ח"א יו"ד סי' קפט ↩

⁵ שו"ת דברי יציב יו"ד שם אות ז ↩

⁶ בדברי יציב שם אות י ↩

⁷ שו"ת דברי יציב יו"ד שם אות יג, הביאו האמרי יעקב על שו"ע אדה"ז אות לג ↩

⁸ שו"ת שבט הקהתי ח"ב סי' רמז ↩

⁹ ראה דרכי תשובה יו"ד סי' קטז ס"ק עד ↩

¹⁰ ממלכת כהנים שער יצחק סי' י ↩

¹¹ ממלכת כהנים שער בירורי הלכה ע' קעא אות ו ↩

---

[25] (הלכה 112)

שום בצל וביצה קלופים שעבר הלילה [ב]

שאלה: האם יועיל מראש להוסיף בהם משהו כדי להתיר באכילה?

תשובה: בספר סמ"ק¹ מובא שאנשים אינם חוששים לאכול שום שחוק כיון שמעורב בו לחם, ועל פי זה כתבו הפוסקים² שכשמעורב עוד משהו בשום בצל וביצה הרי זה מותר, ולפי זה התירו סלטים שיש בהם בצל חתוך. סלט ביצים בשבת ועוד. ולהעיר שאמנם אדמו"ר הזקן לא הזכיר היתר זה של הסמ"ק ולכן יש מרבני חב"ד שקצת פקפקו האם לסמוך על זה, אך בפועל נתפשט המנהג לסמוך על היתר זה.

שאלה: כמה צריכה להיות התוספת בכדי להתיר את זה?

תשובה: כתבו הפוסקים שביצה שנתן בה מלח - ומורגש טעם המלח כיון שאז אפשר להגדירה כביצה מלוחה - מותר. ובזה עצמו יש שרצו להקל מכמות של 2 אחוז של מלח או סוכר ביחס למאכל אך כתבו שקשה להסתמך על זה³, ובשו"ת מנחת יצחק⁴ הוזכר תוספת בכמות של 10 אחוז מלח או סוכר. עכ"פ למעשה צריך שהתוספת תהי' משמעותית וניכרת.

שאלה: האם יועיל לערבב בצל בביצה כדי להתיר?

תשובה: הגם שיש מי שהתיר כזה דבר⁵, אך העיקר להלכה⁶ שרק אוכל אחר מועיל אבל בצל בביצה כיון שעל שתיהם שורה הרוח רעה הזו, אם כן הם לא יכולים לעזור אחד לשני.

שאלה: האם כשמדובר באבקת ביצים וכדומה יש מקום יותר להקל?

תשובה: הפוסקים⁷ הקילו באבקה של ביצים ונימוקם, מכיון שזה עובר תהליך של ייבוש זה נהי' מציאות חדשה ואין על זה שם של ביצה לענין הסכנה.

---

הערות:

¹ סי' קעא ↩

² שו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קפט, בא"ח שנה ב פרשת פנחס אות יד. ועוד הרבה פוסקים, נסמנו בפסקים ותשובות סי' קטז הערה 196 ↩

³ תשובות והנהגות כרך ג סי' רנו ↩

⁴ ח"ו סי' עה ↩

⁵ שו"ת אבן ישראל ח"ח סי' יט ↩

⁶ שו"ת דברי יציב שם בסי' לג ס"ג ↩

⁷ שו"ת דגל אפרים סי' כח הובא בדרכי תשובה ס"ק עד ↩

---

[26] (הלכה 127)

שאלה: האם יש בעיה לאכול או לשתות בעמידה?

תשובה: א. בנידון זה מצאנו שתי מקורות שלכאורה סותרים: א) הגמרא בגיטין¹ אומרת: 'שלשה דברים מתיזין [מסירין כוחו²] כל גופו של אדם ואלו הן אכל מעומד ושתה מעומד ושמש מטתו מעומד'. ב) במסכת דרך ארץ זוטא³:'מי שהוא תלמיד חכם לא יאכל [ולא ישתה] מעומד'.

מהגמ' בגיטין מובן שזה אזהרה כללית לכולם, אך במסכת דרך ארץ כתוב שזה דין לתלמידי חכמים.

ב. בספר כפות תמרים⁴ מבאר שהגמרא בגיטין איננה מדברת מצד איסור. אלא מצד רפואה ושמירת הגוף, וזה עצה טובה לכולם (ולכן זה הובא ורק בחלקו ברמב"ם⁵), משא"כ מסכת דרך ארץ זה דין גמור לתלמיד חכם.

למעשה ישנם פוסקים שהביאו את הגמ' בגיטין, וכ"כ הרוקח⁶: 'דרך ארץ בסעודה, לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד'.

ג. אדמו"ר הזקן השמיט דין זה בהלכות שמירת גוף ונפש, אף שהביא את הדינים האחרים שבגמרא בגיטין שם.

ואולי יש לומר, שהסיבה בגלל דברי המהרי"ל⁷ בשם רבותיו: 'שאלתי מקצת רבותי ואמרו דלא חזו רבנן קשישי דעבדי הכי, וחילקו דהאידנא אין נזהרין לשתות [מעומד]'. ועד"ז כתב בשו"ת רב פעלים⁸: 'מיהו הרמב"ם בהל' דעות פ"ד לא זכר זה, ולא כתב שיגיע לו נזק לא באכילה ולא בשתיה מעומד, ואפשר דס"ל דבזמן הזה נשתנו הטבעים מזמן חכמי המשנה והתלמוד, כאשר נמצא כזאת בדברים אחרים, ואפשר מהאי טעמא אין העולם נזהרים בזה לא ביין ולא במים מפני שראו דהרמב"ם השמיט ענין זה בה' דעות'.

ד. אך מצאנו שאת הדין המדבר על תלמידי חכמים מזכיר אדמו"ר הזקן בשתיית יין הבדלה⁹: 'ומכל מקום אחר גמר הבדלה יש לו לישב ולשתות הכוס, שאין לתלמידי חכמים לאכול או לשתות מעומד'. א"כ לשיטתו, לדינא ישנו חיוב רק על תלמידי חכמים.

אלא שמלשון אדמו"ר הזקן בנוגע להבדלה, שכתב לשון כללית שעל כולם לנהוג כך, רואים שבדין זה כולם צריכים לנהוג כתלמידי חכמים¹⁰.

וי"ל שכוונת אדמו"ר הזקן¹¹ שבאכילה ושתיה של מצוה על כולם לנהוג כתלמידי חכמים, כדי שלא לנהוג בחוסר דרך ארץ בענין של מצוה.

לסיכום: מובא בגמרא בגיטין והובא בראשונים זהירות (מצד בריאות או דרך ארץ) שלא לאכול ולשתות בעמידה, אך לא נהגו ליזהר בזה, מלבד תלמידי חכמים, אמנם באכילה ושתיה של מצוה כגון קידוש והבדלה כולם צריכים לאכול ולשתות בישיבה.

---

הערות:

¹ ע, א ↩

² הגהות יעב"ץ עפ"י ישעיהו יח, ה ↩

³ פ"ה. הובא במהרי"ל (סי' ח) ↩

⁴ לגה"ח ר' חיים שמעון זיוואו סי' ד ↩

⁵ הלכות דעות פ"ד ה"ג ↩

⁶ הלכות סעודה סימן שכט הובא בא"ר סי' קע ס"ק כג. ובקצות השלחן סי' לט דין ג ↩

⁷ בשו"ת סי' קכד ↩

⁸ ח"ב או"ח סי' מה ↩

⁹ סי' רצו סט"ו ↩

¹⁰ כפי שכתב המחצית השקל במג"א. וראה קיצור הלכות משוע"ר הערה 14. שוע"ר עם ביאורים (גרשוביץ) אות צה (אך תמוה מה שמציין לא"ר). לקט ציונים - מדרכי לוי הערה 17 ↩

¹¹ וראה מ"ש בקובץ אור ישראל גליון כט ע' קכג ואילך ↩

---

[27] (הלכה 128)

שאלה: האם מותר לקום מיד אחרי אכילה, שתיה, שינה, והקזת דם?

תשובה: הגמרא במסכת שבת¹ אומרת: 'חמישה דברים קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד, שתה ועמד, ישן ועמד, הקיז דם ועמד, שימש מטתו ועמד'.

וכ"כ אדמו"ר הזקן²: 'מי שאכל או שתה או ישן או שימש מטתו או הקיז דם אחר שעשה אחת מהנה, אין לו לעמוד מיד אלא ישהה מעט קודם שיעמוד'. וכ"כ באו"ח סי' א³: 'הנעור משנתו ועמד תכף ומיד על רגליו הוא קרוב למיתה יותר מן החיים, אלא ישהה מעט קודם שיעמד'.

א"כ למעשה אסור לקום מיד אחרי דברים אלו אלא להמתין מעט.

שאלה: מהי האכילה שעליה נאמרה הקפדה זו?

תשובה: כתב רש"י⁴ שדין זה הוא דוקא במקרה שאכל כדי שובעו, אבל אם אכל מעט אין את החשש הזה.

שאלה: כמה הוא הזמן שצריך להמתין אחרי אכילה ושתיה?

תשובה: מובא במנהגי מהרי"ל⁵: 'אמר דאיתא בגמ' דלעולם ישהה אדם אחר הסעודה טרם ילך לדרכו ולא נתנו בו חכמים שיעור השהי', אלא כך הוא השיעור כל מין שאכל ישהה אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו כגון אם אכל פת ישהה כשיעור שיוכל לברך ברכת המזון, אכל מין דבעי ברכה מעין שלש ישהה כשיעורו, אכל מין דבעי בורא נפשות ישהה כשיעורו⁶ עכ"ל⁷.

והעיר על זה בגליוני הש"ס: 'ואולי זה טעם גמ' ברכות נ"א ב' והלכתא בכלהו יושב ומברך דגזרו חכמים שמא יעמוד מיד אחר אכילתו דהוא קרוב למיתה יותר מן החיים ולכן הצריכו ביהמ"ז מיושב דאז ממילא ישהה השיעור הנצרך ולפי"ז גם בברכת מעין ג' וברכת בנ"ר צריך לברך מיושב⁸.

א"כ למעשה אחרי הסעודה לא יקום ממקומו מיד אלא צריך להקפיד להשאר בישיבה במשך שיעור הזמן של הברכה הראויה.

שאלה: כמה זמן צריך לחכות אחרי שינה?

תשובה: כתב אדמו"ר הזקן⁹: 'וטוב להרגיל עצמו לומר מיד שנעור משנתו (מודה אני לפניך מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך), ועל ידי זה יזכור את ה' העומד עליו ויקום בזריזות. אך לא יקום ויעמוד בפתע פתאום, אלא ישהה מעט עד שיגמור נסח זה בעודו שוכב או יושב, כמו שיתבאר בהלכות דרך ארץ'.

א"כ שיעור ההמתנה אחרי השינה לפני שקמים הוא הזמן שלוקח לומר את הנוסח של מודה אני.

---

הערות:

¹ קכט, ב. וגיטין ע, א ↩

² הלכות שמירת גוף ונפש ס"ה ↩

³ מהדו"ק ס"ו ↩

⁴ שבת שם ד"ה אכל ועמד. הובא בכף החיים סי' קטז ס"ק פט ↩

⁵ בליקוטים עמ' תרכז סי' סב. הובא ביוסף אומץ ח"ג דיני ניחוש וסימנא מילתא אות יט ↩

⁶ לכאורה י"ל שגם המהרי"ל מסכים עם רש"י שמדובר שאכל כדי שובעו, וכלשונו שמדובר בסעודה, ומה שכתב 'אכל מין דבעי בורא נפשות' היינו שאכל כל צורכו ושבע מדבר שברכתו בורא נפשות וכיו"ב ↩

⁷ בקצות השלחן סי' לט בבדה"ש אות י כתב דצ"ע מדוע ישתנה השיעור בכל דבר ↩

⁸ ולהעיר מדברי אדה"ז בסי' קפג סי"ג שרק במעין ג' (שהוא מעין ברכת המזון של תורה) יש לחוש למחמירים ולשבת ↩

⁹ או"ח מהדו"ת סי' ס"ו ↩

---

[28] (הלכה 129)

שאלה: מדוע אסור לנעוץ סכין באתרוג או צנון?

תשובה: כתוב בתלמוד הירושלמי מסכת תרומות¹: 'א"ר אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין כו' מיצע סכינא גו פוגלא סכינה גו אתרוגא'.

בטעמו של דין זה נכתבו כמה ביאורים לבאר מהי הסכנה שבדבר: א) הרמב"ם² כתב שמא יפול האדם על חודה וימות. ב) הר"ן³ כתב לפי שאינו ניכר ופעמים שאדם בא לישב עליו ונכנס בו. ג) ראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם כתב שיש בזה בזיון הפרי שעושה ממנו נרתיק לסכין. ד) הפר"ח⁴ כתב שהסכנה באתרוג והצנון בגלל חריפותם הם בולעים החלודה מהסכין ומסוכן לאוכל הפרי או הירק.

אדמו"ר הזקן הביא להלכה דין זה עם שתי הנימוקים הראשונים, וז"ל⁵: 'ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג גדול או בתוך צנון שמא יפול אדם על חודה וימות או שמא ישב עליה'.

הערוך השלחן⁶ תמה מדוע נקטו המפרשים דוקא אתרוג וצנון ולא שאר פירות וירקות⁷?

ואכן כתב בלחם יהודה (עייאש) על הרמב"ם שם שלשיטת הרמב"ם ולטעמו איסור זה אינו רק בפירות ודברי מאכל אלא בכל דבר שנועצים בו את הסכין באופן שאינו ניכר.

ועוד כתב שהאיסור לשיטה זו הוא רק כאשר תוחב את כל הסכין בתוך הפרי, באופן שהסכין אינו ניכר⁸, ויבוא ח"ו לידי סכנה.

למעשה אנו למדין מהלכה זו את חשיבות הזהירות להשגיח להניח הסכין ושאר דברים מסוכנים במקום ראוי כדי שלא יבואו לידי סכנה.

---

הערות:

¹ פ"ח ה"ג ↩

² הל' רוצח ושמירת נפש פי"ב ה"ו ↩

³ ע"ז י, ב בדפי הרי"ף ↩

⁴ סי' קטז ס"ק ז ↩

⁵ הל' שמירת גו"נ ס"ח ↩

⁶ בסי' קטז סי"א ↩

⁷ וכתב שהדבר מובן לפי טעם הפר"ח שהאיסור מחמת חריפות ↩

⁸ וכפי שמדוייק גם מלשון הר"ן 'וכן אסור שלא ישקע אדם סכין בתוך אתרוג' ↩

---

[29] (הלכה 130)

שאלה: האם מותר לפסוע פסיעה גסה בימות החול?

תשובה: מובא במסכת שבת¹: 'בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת? אמר לו: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי'.

אדמו"ר הזקן כתב דין זה בשו"ע²: 'ואף בחול אין לפסוע פסיעה גסה מפני שנוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם'. וכן כתב³: 'מצוה לרוץ לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה שנאמר נרדפה לדעת את ה' וגו' ומכל מקום אין לו לרוץ אלא עד פתח בית הכנסת .. ואפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, וגם בחול נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו אעפ"כ ירוץ לכל דבר מצוה'.

א"כ אין לפסוע פסיעה גסה אפילו ביום חול מצד שזה פוגע בראיה של האדם, אלא אם זה פסיעה לצורך מצוה.

שאלה: מהו שיעור פסיעה גסה?

תשובה: כתב אדמו"ר הזקן⁴: שזה במצב שיש יותר מאמה = 48 ס"מ מראש האגודל של רגל אחת לראש האגודל של הרגל השניה.

שאלה: מה כוונת הגמרא שהדרך לתקן את זה הוא: 'ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי'?

תשובה: מצינו במפרשים כמה שיטות בכוונת הגמרא: 1) שיטת רש"י (בשבת): שזה על ידי שתיית יין הקידוש בליל שבת. 2) שיטת המאירי בשבת שם, שהכוונה למנוחת השבת שמתחיל בשעת הקידוש, ולא לקידוש עצמו. 3) שיטת הטור⁵ בשם ר' נטרונאי גאון שזה ע"י ששמים מהיין על העיניים, או ע"י שהמקדש טועם וזה מספיק עבור כולם. 4) שיטת המהרי"ל⁶, שזה על ידי הבטה על הנרות בקידוש כי ב' פעמים נר בגימטריא ת"ק (500) שזה מה שנטלה ממנו הפסיעה הגסה.

אדמו"ר הזקן כתב כדברי המהרי"ל⁷: 'וכשמתחילין טוב ליתן עיניו בנרות כי ב' פעמים נר עולה ת"ק והיא רפואה לפסיעה גסה שנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם'.

וכן הרבי בעת ביקורו בחדר האוכל של התמימים בליל א' דחג הפסח התשמ"א ביקש⁸ שישימו נר יו"ט שברכו עליו במקום שכולם יראו אותו בשעת הקידוש [שהרי הקידוש של יו"ט יש לו את כל דיני קידוש של שבת⁹] כיון שבשעה שמתחילים לקדש טוב ליתן עיניו בנרות שברכו עליהם.

בנוסף, הרבי באג"ק¹⁰ כתב: 'ובודאי למותר לעוררו על מרז"ל אשר כל הזהיר ביין של קידוש וביין של הבדלה הרי זה מוסיף במאור עיניו' ולגבי יין הקידוש מציין לגמרא בשבת קיג, ב וברש"י שם.

רואים שהרבי נוקט גם כרש"י שהקפדה לקדש על יין (ולא מיץ ענבים או שאר משקין) היא ג"כ מועילה לראייה ['וכבר רמזו דורשי רשומות שיין בגימטריא עין'].

א"כ למעשה כדי לתקן את הראיה שנפגעת מפסיעה גסה, א. צריך להסתכל על הנרות בתחילת הקידוש. ב. להקפיד לקדש על יין.

---

הערות:

¹ קיג, א. ובברכות מג, ב. תענית י, ב ↩

² או"ח סי' שא במהדו"ק ס"א ↩

³ סי' צ סי"ג ↩

⁴ סי' שא שם. וראה גם בסי' שצז ס"ב ↩

⁵ בסי' רס"ט ↩

⁶ הלכות שבת סי' ב ↩

⁷ סי' רעא סי"ט ↩

⁸ לקו"ש חכ"ב ע' 283 ↩

⁹ שוע"ר סרע"א ס"ד ↩

¹⁰ חי"א ע' שעה ↩

---

[30] (הלכה 131)

שינה לבד בבית [א]

שאלה: האם מותר לישון לבד בבית?

תשובה: נאמר במסכת שבת¹: 'אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי [בלילה²], וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית'.

[ולהעיר מזהר בפרשת תזריע³: 'ויתר יעקב לבדו מכאן אוליפנא, מאן דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא, או ביממא בבית מיחדא, כל שכן בליליא, מאי מיחדא, מיחדא משאר ביתין, או מאן דאזיל בלחודוי בליליא, יכיל לאתזקא, תא חזי ויתר יעקב לבדו, כדין ויאבק איש עמו וגו'. - אמנם רבו הפירושים בזהר, וכיצד להתאימו לסוגיית הגמרא ואכמ"ל].

וכך כותב אדמו"ר הזקן⁴: 'ואסור לישן בבית יחידי (בלילה) וכל הישן בבית יחידי (בלילה) אחזתו לילית'.

שאלה: האם איסור זה הוא רק על שינה בלילה או גם על שינה ביום?

תשובה: א. לכאורה לפי הרי"ף והרא"ש שגרסו בגמרא לילה ניתן להבין שלשיטתם כל האיסור הוא רק בלילה⁵, ויתירה מכך במחצית השקל⁶ כתב שאין בזה מחלוקת וגם לגירסא שלפנינו בגמ' שלא כתוב לילה⁷, אעפ"כ הכוונה היא דווקא ללילה כי האיסור לישן הוא דוקא בשינת קבע שהיא בלילה.

ב. אמנם יש הסבורים⁸ שיש איסור גם בשינה ביום, ומסתמכים על התלמוד הירושלמי⁹: 'א"ר לוי בג' מקומות השטן מצוי לקטרג .. המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל בעצמו ..'. ומכך שהאיסור הוא בבית אפל משמע שגם ביום בבית אפל שאין בו אור.

ג. כעת נברר מה דעת אדה"ז בנידון:

דין שהובא לעיל כתב אדה"ז את המילה לילה בסוגריים וביאר בקונטרס אחרון ס"ק ב: 'גירסת הרא"ש, וכ"מ בירושלמי שהביא הפרי חדש דדוקא בבית אפל איכא קפידא ע"ש'.

יש שהבינו¹⁰ שכוונת אדה"ז להביא ראיה מהירושלמי שכתב בית אפל, לגירסת הרא"ש שהאיסור רק בלילה [ולפי זה כתבו שאולי הסיבה שאדה"ז כתב את המילה 'בלילה' בסוגריים, מפני הספק בדברי הזהר שם שנראה שגם ביום שייך האיסור].

אלא שזה לגמרי לא מובן וכפי שנכתב לעיל שלשון הירושלמי בית אפל לכאורה מוכיח שהאיסור הוא לא מצד הלילה אלא מצד החושך וגם כשזה ביום 'אפל'¹¹.

ד. לכן נראה לפרש את כוונת אדה"ז באופן הפוך: שכוונתו שגם הרא"ש שכתב לילה, אין כוונתו דוקא ללילה אלא הכוונה לחושך! וכהירושלמי שכתב בית אפל. ובמילא לדעת אדה"ז האיסור הוא גם ביום כפשט הירושלמי, וסייעתא לכך (בהבנת הרא"ש עכ"פ) משו"ת משנה הלכות¹² שכתב: 'ולפ"ז יש לפרש נמי גירסת הרי"ף והרא"ש דבלילה היינו כעין לילה. דהיינו שאם היה בית אפל ביום נמי מודו דאסור לישן בבית ביחידי, ובלילה היינו כעין לילה'.

א"כ למעשה לשיטת אדמו"ר הזקן צריך להיזהר משינה לבד במקום חשוך, ואפילו ביום.

---

הערות:

¹ קנא, ב ↩

² כך גרסו הרי"ף סה, ב. והרא"ש שם פכ"ג סי' יג ↩

³ זח"ג דף מה, א ↩

⁴ הלכות שמירת גו"נ ס"ו ↩

⁵ וכ"כ המשנ"ב או"ח סי' רלט ס"ק ט ↩

⁶ או"ח סי' רלט ס"ק ז ↩

⁷ וכפי שהובא במג"א שם ס"ק ז ↩

⁸ ראה בספר יסוד יוסף אות ט. ועיין באשל אברהם (מבוטאטש) סי' רלט. בירורי הלכות סי' כד אות א ↩

⁹ שבת פ"ב ה"ו ↩

¹⁰ ראה ס' שמירת הגוף והנפש סי' קיד הערה א ↩

¹¹ וכבר העיר השדי חמד בדברי חכמים סי' פה 'ומתבאר דאף דבלשון הירושלמי (הישן בבית אפל) היה אפשר לפרש דגם ביום אם הוא בבית אפל יש בו סכנה, משמע להו (למוהרד"ף בס' מזמור לדוד דף קיא ע"ב. ובפני משה על הירושלמי) דאין הקפידא אלא בלילה'. אך זה עצמו צ"ב כיצד הבינו כך בירושלמי. וראה בספר שמירת הגוף ע' שמב הערה ו דן בזה ↩

¹² חלק יח סי' קמו ↩

---

[31] (הלכה 132)

שינה בבית יחידי [ב]

שאלה: האם כשיש אור מותר לישן לבד?

תשובה: א. הנה לפי ההבנה (בתשובה הקודמת) עפ"י הירושלמי שהביא אדה"ז שהאיסור הוא מצד החושך 'בית אפל', ולא מצד הלילה א"כ כשיש אור אין איסור, ולכן יועיל נר¹ או פנס או מנורת לילה, וכפי שכתב במזמור לדוד עפ"י הירושלמי שנר מועיל².

ב. באשל אברהם (מבוטאטש) כתב שגם כשהירח מאיר בחדר דרך החלון מועיל, וכ"כ בכף החיים³ שגם נר וגם אור הירח מועיל⁴.

שאלה: האם האיסור הוא לא לישון לבד בבית, או גם בכל חדר שבבית יש איסור לישון לבד למרות שבבית עצמו יש עוד אנשים?

תשובה: בדבר זה נחלקו הפוסקים, המג"א⁵ בשם המהרי"ל כתב שבית כאן הכוונה גם לחדר, כלומר אסור לישון בחדר לבד גם כשזה בבית שיש בו עוד אנשים⁶.

אך בספר יפה ללב⁷ ובספר רוח חיים⁸ כתבו שכשיש בבית עוד אנשים אין חשש לישון יחידי בחדרי הבית.

ובשיטת אדמו"ר הזקן, מכך שהשמיט את שיטת המהרי"ל, נראה שלא סבר כך⁹, אלא כהפוסקים שהתירו, לישן בחדר לבדו אם יש בבית עוד אדם¹⁰.

ובערוך השלחן¹¹ כותב שכן המנהג פשוט: 'אך אפשר דדווקא כשאין בכל הבית מי שישן שם אבל יש בבית עוד אדם אף שישן בחדר לבדו לית לן בה וכן המנהג פשוט'.

על כן למעשה בבית שיש עוד אנשים אפשר לישון בחדר לבד.

---

הערות:

¹ ולהעיר מדברי אדה"ז בסי' צ ס"ה, שבלילה לבד או ביום במקום אפל יש מזיקין ונר מועיל כי נחשב שיש ב' אנשים ↩

² וכ"כ בבירורי הלכות שם ↩

³ או"ח שם ס"ק יז ↩

⁴ וראה הנסמן בס' שמירת הגוף והנפש סי' קיד ס"ה והערה ו ↩

⁵ סי' רלט ס"ק ז. וכנסת הגדולה בהגהות ב"י אות לט ↩

⁶ וכתב ע"ז המשנ"ב בשער הציון יז שבאם דלת החדר לא נעולה אלא פתוחה לבית כשיש עוד אנשים אין זה נקרא ישן יחידי. אך ציין שאנשים מקילים בזה וסוגרים את הדלת. ובנוסף כתב שאם יש רק אשה בבית ויש חשש יחוד יכול לסגור הדלת, ולא יחשוש כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ↩

⁷ ח"א דף קעב, ב בשם ס' האותיות (להרב משה אשכנזי) ד' ריט ↩

⁸ וראה מה שכתב בכל זה בשד"ח כללים מערכת ש סי' צה, ובדברי חכמים סי' פה ↩

⁹ וכ"כ הר"נ מאנגעל במראי מקומות ↩

¹⁰ וראה בבירורי הלכות שהעיר על המג"א מהגמ' בברכות יז, ב עיי"ש. ומאידך בספר ויעתר יצחק שפירש את המג"א באופן אחר ↩

¹¹ יו"ד סי' רלט סי' קטז סי"ח. (וכן כתב באהלך באמיתך פי"ב אות ח) ↩

---

[32] (הלכה 133)

שינה בבית יחידי [ג]

שאלה: מהי השינה האסורה?

תשובה: באשל אברהם (בוטשאטש) שם כתב דדוקא שינת קבע ולא שינת ארעי.

שאלה: האם דין זה שייך גם בנשים?

תשובה: א. באשל אברהם שם הסתפק דשמא כל האיסור הזה רק בזכרים ולא בנקבות שלא שייך בהם קרי¹. אמנם מלשון אדה"ז שסתם לאיסור משמע שאין הבדל בין איש לאשה וכן כתב למעשה בכף החיים² שאין חילוק בזה בין איש לאשה כי גם באשה מתדבקים החיצונים אם היא לבדה ומזיקים אותה.

שאלה: האם חדר שיש בו מזוזה מציל מהחשש הנ"ל?

תשובה: אמנם באשל אברהם שם כתב שאולי במקום שיש מזוזה אין חשש³, אך בכף החיים שם חלק עליו וכתב שגם בחדר שיש בו מזוזה יש לחוש, וכן הוא פשטות דברי הגמרא והפוסקים שכתבו דין זה ולא הגבילו אותו רק לחדר בלי מזוזה, וכפי שכתב בטהרת יו"ט בשם רבו⁴.

שאלה: האם בשבת יש מקום להקל יותר?

תשובה: בשו"ת בנין עולם⁵ מוכיח דבשבת אין שליטה לפלונית ועפי"ז יוצא דין חדש דבשבת מותר וצ"ע.

אך כנ"ל אדה"ז סתם לאיסור, ולא חילק בין הימים, ולכן גם בשבת עלינו להיזהר מלישון יחידי⁶.

שאלה: האם כשיש תינוק בבית מספיק בשביל שלא יהי' נחשב לבד?

תשובה: אפילו תינוק או תינוקת בני יומם מועילים להסיר הסכנה שכבר אינו נחשב יחידי⁷.

---

הערות:

¹ וראה גם באהלך באמתך פי"ב אות יט והערה ל. איילת השחר עמ"ס שבת קנא, ב ↩

² שם אות יז ↩

³ וכ"כ בשו"ת מענה אליהו להאדר"ת סי' יח, אך סיים 'אלא שמסופקני בזה, דאולי אין כל הרוחות רעות שוות ולא כל הענינים שווים ולכן גם בבית יחידי יש לחוש ואין אתנו יודע מה היא השמירה, וד' ישמרנו בכל מקומותינו סלה' ↩

⁴ ח"ד ע' שצט. וראה מש"כ בספ' שמירת הגו"ה שם הערה ז, שכן מוכח מדברי השד"ח ↩

⁵ יו"ד סי' סב ↩

⁶ ואולי יש להעיר משוע"ר או"ח סי' רעא ס"ג לענין הזהירות שלא לקדש בליל שבת בשעה השביעית ↩

⁷ אהלך באמתך פי"ב אות יא והערה כ ↩

---

[33] (הלכה 134)

שינה בבית יחידי [ד]

שאלה האם מותר לישון במקום פתוח כגון בשדה לבד?

תשובה: א. כתב בשו"ת בנין עולם¹ דאף שהש"ס כתב שאסור לישון יחידי בבית, אבל באמת הכוונה גם בחוץ, שהרי ידוע ששליטת המזיקים בחוץ היא יותר מבבית².

ב. וכן כתב לרבי, הרה"ח ר' מרדכי זעלבאוויץ (בעמח"ס עטרת מרדכי) שאם אסור בבית אז כ"ש בשדה דחיישינן לשדים וכפי שמוכח ממסכת מגילה³ גבי איסור שאילת שלום לחבירו בלילה דחיישינן שמא שד הוא, שכתבו התוס' 'פירש ריב"א דדוקא חוץ לעיר [היכא דשכחי מזיקין] כגון בשדה ובלילה'. א"כ רואים ששדה חמור מבית.

ג. אך הרבי⁴ ענה לו שבנושאים כאלו של המזיקין אי אפשר לדמות מדבר אחד לחבירו. ובפרט שבמסכת מגילה מדובר בשדים, ובמסכת שבת כתוב שאוחזתו לילית. ובגמרא בשבת אפשר לומר להיפך - דדוקא בבית אסור לישן יחידי, משא"כ בשדה.

ד. הרבי מוסיף שרעיון הזה שיתכן להחמיר בבית יותר מבשדה, מצינו כעין זה בגמרא בפסחים⁵: 'הישן בצל דקל יחידי', דבחצר יותר חמור מבשדה. וראה ג"כ ברש"י ד"ה ולא אמרן לגבי סכנה בשתיית מים שאולים ששורה על זה רוח רעה שזה דוקא בעיר ולא בשדה כיון שהמקום צר.

א"כ למעשה לא חוששים בישן יחידי במקום פתוח.

שאלה: כשנוסעים לבד ברכב ועוצרים בצד הדרך לנוח האם יש בזה בעיה?

תשובה: ישנם פוסקים⁶ שכתבו שבנסיעה בקרוואן - 'טנק מבצעים', כיון שהוא משמש ממש כבית כולל כל האביזרים הרי דינו כבית שאסור לישון בו יחידי, אלא א"כ מדליק מנורה.

אמנם בנסיעה ברכב רגיל כיון שאיננו בהגדרה של בית, אפשר לישון בו לפי שיטת הרבי שאין להשוות בין בית לשדה ושדה יותר קל, ולכן אין בעיה לישון ברכב.

---

הערות:

¹ חיו"ד סי' סב. הובא בדרכי תשובה ס"ק סו ↩

² וכ"כ ספר אהלך באמתך (שטרן) פי"ב סעיף טו ↩

³ ג, א ↩

⁴ אג"ק קמח ↩

⁵ קיא, א ↩

⁶ אהלך באמתך שם אות טז ↩

---

[34] (הלכה 135)

שאלה: האם יש בעיה לישון בבית עלמין?

תשובה: א. הגמרא במסכת נדה¹: 'אמר ר"ש בן יוחי: ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו .. והלן בבית הקברות [בלילה. רש"י²] כדי שתשרה עליו רוח טומאה. זימנין דמסכנין ליה'.

כו"כ מהפוסקים³ הביאו גמרא זו להלכה, וכן כתב אדמו"ר הזקן⁴: 'ואסור ללון בבית הקברות'.

ב. דנו המפרשים כיצד ליישב את איסור זה עם הגמרא בברכות⁵ המספרת על אותו חסיד שהקניטה אותו אשתו והלך ולן בבית הקברות כיצד עשה את זה? ועל כן יש שפירשו⁶ שכל הגמרא שם היא חלום שאותו חסיד חלם ולא שבפועל הוא הלך ללון שם. ויש שכתבו⁷ שכיון שהוא נאלץ לברוח מהקטטה עם אשתו ולא רצה שיכירו השכנים במריבה שלהם לא נותר מקום אלא בבית העלמין. והוסיף לבאר החתם סופר⁸ שלא היתה לו ברירה כיון שהוא הי' במקום שאינו משומר מחיות רעות ועוד ונאלץ לשמור את עצמו מאחרי חומת בית העלמין, וחידש שם שלתלמיד חכם מותר. ויש שכתבו⁹ שהוא הי' מחוץ לארבע אמות של הקברים. (ומ"ש בשו"ת מחנה חיים¹⁰ לחדש שהיו איתו עוד אנשים ושכל האיסור הוא לישון לבד צ"ע מנ"ל לחדש כזה דבר).

שאלה: האם יש הבדל בין יום ללילה לענין זה?

הנה מסתימת לשון אדה"ז שכתב אסור ללון ולא כתב בלילה נראה שלענין זה אין הבדל בין יום ללילה אלא עצם השינה בבית העלמין היא הדברי הבעייתי. וכך כתב ביד דוד¹¹: עיין בחגיגה גבי איזהו שוטה דשם פירש רש"י דוקא בלילה. וכתבתי שם כי לן אינו מוכרח שתהא בלילה, אלא כל עכבה נקרא לן, וכאן לא פירש רש"י כלום, ואפשר דאפילו ביום נמי דמו בראשו. וכ"כ בפתח עיניים דלן יתכן ביום¹².

על כן למעשה אין לישון בבית העלמין אפילו ביום.

שאלה: מה יעשה שומר בבית העלמין?

תשובה: במידה והשומר ישן בתוך ביתן מיוחד יש לומר שזה נידון כרשות בפני עצמה, ולכן מותר¹³.

---

הערות:

¹ יז, א ↩

² חגיגה ג, ב ↩

³ בחופת אליהו רבה שער ג' מנה את זה בין הדברים שמוציאין את האדם מן העולם. וכ"כ גמרא זו הפר"ח יו"ד סי' קטז ס"ק ט. דרכי תשובה שם ס"ק סב. החפץ חיים בלקוטי הלכות על נדה שם עין משפט אות ז ↩

⁴ הל' שמירת גו"נ ס"ו ↩

⁵ דף יח, ב ↩

⁶ אבן שועב דרשות ר"ה. פירוש הכותב על ע"י עפ"י הריטב"א בב"ב עג, א. מהרש"א ח"א ד"ה מעשה. צל"ח ↩

⁷ בית יוסף יו"ד סי' קעט ↩

⁸ שו"ת ח"ב יו"ד סימן שלה ↩

⁹ שו"ת משנה הלכות ח"י סי' ל וחלק יט סי' לד ↩

¹⁰ ח"ג יו"ד סי' מ ↩

¹¹ נדה יז, א ↩

¹² אמנם להעיר מהטורי אבן שם שכתב שלינה היא דוקא בלילה ↩

¹³ שמירת הגו"נ סי' קכא הערה א ↩

---

[35] (הלכה 136)

הקזת דם [א]

שאלה: בכמה מקומות בחז"ל ובשו"ע מופיעים דינים לגבי הקזת דם - מהי 'הקזת דם'?

תשובה: הקזת דם זוהי פעולה רפואית של הוצאת דם על ידי חתך שנעשתה על ידי רופא מומחה 'אומן'¹. מטרתה היתה הוצאת עודף דם מהמטופל, בהקזה עצמה הוציאו כמות גדולה של דם, ויכל להיות מצב של איבוד הרבה דם², השתמשו בה גם למצבים של פקוח נפש³. פעולה זו היתה כל כך חשובה שנחשבת מהדברים שהבעל חייב לממן עבור אשתו כמו מזונות ובלשון חז"ל⁴: 'עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה'⁵.

שאלה: מהו ההבדל בצד המעשי בין תרומת דם ובדיקת דם להקזת דם?

תשובה: תרומת דם - דומה להקזת דם בכך שהיא פעולה של הוצאת דם, ההבדל ביניהם הוא א. בכמות - שבהקזת דם היו מציאים כמות גדולה משא"כ בתרומת דם. ב. במטרת ההוצאה - בהקזת דם המטרה לתועלת רפואית של מי שמוציאים ממנו את הדם, משא"כ בתרומת דם המטרה העיקרית היא עבור הצלת אחרים. ג. בהקזה - תיתכן סכנה, בתרומת דם אין סכנה לתורם.

בדיקת דם - דומה לתרומת דם אך מדובר על כמות קטנה, ולא לצורך אחרים גם לא פעולה רפואית אלא רק בדיקת המצב⁶.

ולקמן נלמד את התייחסות ההלכה להקזת דם, ולאחר מכן נראה מה מהלכות אלו שייך גם בתרומת ובדיקת דם.

שאלה: האם מותר לגעת במקום הקזת דם לפני נטילת ידיים?

תשובה: הגמרא במסכת שבת⁷ אומרת: 'הוא היה אומר: .. יד לחסודה - תיקצץ'. וכ"כ אדמו"ר הזקן בשו"ע במהדו"ק⁸: 'וכן לא יגע בידיו קודם נטילה במקום הקזה'. וכ"כ במהדו"ת⁹: 'וגם הזהירו מאד שלא לגע ביד קודם נטילה.. ולא למקום הקזת דם'.

לפי זה צריך להיזהר קודם נטילת ידיים לא לגעת במקום ממנו הוציאו את הדם, [אמנם להעיר שבסידור אדמו"ר הזקן השמיט זהירות זו].

עפי"ז כדאי להיזהר גם בבדיקת דם ותרומת דם במידה ונשאר פצע במקום לא לגעת בזה לפני נטילת ידיים של הבוקר.

---

הערות:

¹ קדושין פב, א רש"י ד"ה גרע ↩

² קידושין שם. שבת קכט, א ↩

³ יומא פד, א ↩

⁴ כתובות נב, ב ↩

⁵ ראה בכל זה בספר בדמיך חיי פ"ב ↩

⁶ בכל זה ראה בספר בדמיך חיי שם ↩

⁷ קח, ב ↩

⁸ סי' ד ס"ו ↩

⁹ סי' ד ס"ב ↩

---

[36] (הלכה 137)

הקזת דם [ב]

שאלה: האם צריך ליטול ידיים אחרי הקזת דם?

תשובה: א. הגמרא במסכת פסחים¹ אומרת: 'דמסוכר ולא משי ידיה - מפחיד שבעה יומי' וכתב רש"י שם: 'דמסוכר - מקיז דם מן הכתפיים לשון סיכורי'.

וכך כתב אדמו"ר הזקן במהדו"ק²: 'המקיז דם מהכתפים ולא נטל ידיו אחר כך מפחד ז' ימים ואינו יודע ממה מפחד'.

שאלה: האם חובת הנטילת ידיים היא דוקא בהקזה או גם בשאר טיפולים של הוצאת דם לצורך רפואי?

תשובה: הפרי מגדים³ כתב: 'ואיני יודע אם בכלל זה מה שקורין שרעפין או באנקיס [כוסות רוח], וכן עלוקה שקורין איגל או פיאווקעס אם צריך ליטול ידיו. ויראה דאין טורח כל כך ויטול ידיו גם לזה'. וכ"כ המשנ"ב⁴.

א"כ בפעולות הדומות להקזת דם בכך שיש בהם הוצאת דם לצורך רפואי כתבו הפוסקים למעשה ליטול ידיים. ולכאו' גם המטופלים בדיאליזה (ישלח להם ה' רפו"ש) עליהם ליטול ידיהם לאחר הטיפול.

שאלה: האם גם תרומת דם או בדיקת דם נכללים בדין זה?

תשובה: הנשמת אברהם⁵ כותב בשם הגרש"ז אויערבאך שאולי כל הדינים האלו נאמרו רק כשזה נעשה כפי שזה הי' בזמן התלמוד כלומר שעצם הוצאת הדם היא הרפואה, ולכן לדעתו צריך ליטול ידיים רק בהוצאת דם שהיא עצמה הטיפול ולא לשם בדיקה. ויתירה מכך הוא סובר לגבי תרומת דם מכיון שזה נעשה עבור תועלת של אחרים שהיא מצוה כנ"ל של הצלת חיים, א"כ על זה נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואין חשש ולא צריך ליטול ידיו.

אך כתב שם שפוסקים רבים⁶ חלקו על זה וכתבו שגם אחרי תרומת דם צריך ליטול ידיו כיון שזה בכלל הקזת דם, שענינה הוצאת ריבוי דם. אמנם בבדיקת דם אי"צ ליטול. ובלקט הקמח החדש⁷ כתב שגם בבדיקת דם צריך ליטול ידיו.

על כן למעשה אחרי תרומת דם צריך ליטול ידיים, וראוי ליטול גם בבדיקת דם.

---

הערות:

¹ קיב, א ↩

² סי' ד סי"ט ↩

³ אשל אברהם סימן ד ס"ק כב ↩

⁴ ס"ק מח ↩

⁵ סי' ד הערה ה ↩

⁶ נסמנו בספר בדמיך חיי ע' נג ↩

⁷ ס"ק פא ↩

---

[37] (הלכה 138)

הקזת דם [ג]

שאלה: עד כמה החשיבות של אכילה ושתיה אחרי הקזת דם?

תשובה: הגמרא במסכת שבת¹ אומרת: 'הקיז דם ואין לו מה יאכל - ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה. מאי צרכי סעודה? רב אמר: בשר, ושמואל אמר: יין. רב אמר: בשר, נפשא חלף נפשא. ושמואל אמר: יין, סומקא חלף סומקא .. וכולהו אערומי אסירי, בר מהאי ערמה דשרי: מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה, לישקול זוזא מכא וליזיל לשב חנותא, עד דטעים שיעור רביעתא'.

וכך כותב אדמו"ר הזקן²: 'או יום הקזה או יום שנכנס למרחץ שסתם כל אדם דרכו לקבוע סעודתו על היין בימים אלו'.

ועוד כתב³: 'כל מי שהקיז דם ואין לו במה להברות נפשו נתנו לו חכמים עצה שיטול בידו דינר רע [=שלא כל מוכר מסכים לקבל תשלום בדינר רע] וילך אצל החנוני ויטעום יין אם טוב הוא לקנותו ואחר כך כשירצה לקנות לא יקח החנוני את הדינר וילך לו אצל חנוני אחר ויעשה כן עד שיטעום רביעית ואף על פי שבהקזה שלנו אין חשש כל כך מכל מקום יש ללמוד מזה לשאר חולי'.

רואים בגמרא ובדברי אדמו"ר הזקן שחשוב מאוד לאכול ולשתות אחרי הקזת דם, וכך היה המנהג לשתות יין אחרי הקזה, וזה חשוב עד כדי כך שאומרים לאדם למכור את נעליו לצורך זה, ויתירה מכך מצד החשש לבריאות האדם התירו אפילו לעשות הערמה על מוכרי היין למי שאין לו במה להשיב את נפשו אחרי ההקזה.

ולכאורה עפ"י המבואר בהלכה הקודמת⁴ גם אחרי תרומת דם יש להקפיד על כך ולטעום כדי להתחזק.

שאלה: במה עוד צריך להיזהר אחרי הקזת דם?

תשובה: בנוסף הגמרא במסכת נדה⁵ אומרת: 'אמר ר"ש בן יוחי: ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו .. והמקיז דם ומשמש מטתו .. דאמר מר: מקיז דם ומשמש מטתו - הויין לו בנים ויתקין, הקיזו שניהם ושמשו - הויין לו בנים בעלי ראתן. אמר רב: ולא אמרן אלא דלא טעים מידי, אבל טעים מידי - לית לן בה'.

וכך כותב אדמו"ר הזקן⁶: 'והמקיז דם ומשמש מטתו קודם שיטעום מאומה אחר ההקזה דמו בראשו'.

א"כ אסור לשמש מיטתו מיד אחרי הקזת דם לפני שאוכל.

---

הערות:

¹ קכט, א ↩

² או"ח סי' קעד ס"ט ↩

³ בסי' קנו ס"כ ↩

⁴ ראה המ"מ שנסמנו שם ↩

⁵ יז, א ↩

⁶ הלכות שמירת גוף ונפש ס"ה ↩

---

[38] (הלכה 139)

הקזת דם [ד]

שאלה: מהם ימי החול בהם לא ראוי לעשות הקזת דם?

תשובה: בגמרא במסכת שבת¹ אומרת: 'ואמר שמואל: פורסא דדמא - חד בשבתא, ארבעה ומעלי שבתא. אבל שני וחמישי - לא, דאמר מר: מי שיש לו זכות אבות - יקיז דם בשני ובחמישי, שבית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד. בתלתא בשבתא מאי טעמא לא - משום דקיימא ליה מאדים בזווי, מעלי שבתא נמי קיימא בזווי! - כיון דדשו ביה רבים - שומר פתאים ה''.

וכך כותב אדמו"ר הזקן (שם): 'ואין להקיז כי אם בראשון בשבת וברביעי ובערב שבת אבל לא בשני ושלישי וחמישי'.

לפי זה מי שמתכנן לתרום דם ולא בגלל צורך דחוף ויש לו אפשרות לבחור באיזה יום לתרום, עליו לבחור את ימי ראשון רביעי ושישי.

אך לגבי בדיקת דם שהיא שונה מאוד מהקזת דם אין להקפיד על כך², ובפרט שדשו בה רבים.

שאלה: האם מותר להקיז דם בערב חג?

תשובה: כתב אדמו"ר הזקן³: 'נהגו כל ישראל שלא להקיז דם בשום ערב יו"ט ואין לשנות, לפי שביום שבועות קודם מתן תורה יצא רוח ששמו טבוח שאם לא יקבלו ישראל את התורה היה טובח לדמם ובשרם לפיכך יש סכנה לדורות להקיז דם באותו יום דהיינו בערב שבועות⁴.

וגזרו חכמים על כל ערב יו"ט משום ערב שבועות. ומכל מקום בערב יום טוב האחרון של פסח מותר להקיז, שהכל רגל אחד הוא, ואינו ערב יו"ט אלא אמצע ימים טובים.

אבל בערב יו"ט האחרון של חג, דהיינו בהושענא רבה אסור להקיז שהוא ערב יום טוב ממש, ששמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין כמה דברים. ובליל ערב יום טוב מותר להקיז, חוץ מליל הושענא רבה שהוא ליל דין'.

וכל זה בהקזת דם, אך לגבי העמדת כוסות רוח כותב אדמו"ר הזקן⁵: 'הקזה שקורין קע"פ זעצי"ן [=כוסות רוח⁶] כיון שאינו דומה להקזת דם ממש יש להתיר בערב פסח ובערב סוכות שאין איסורן אלא משום גזרה בעלמא אבל בערב שבועות שאיסורו משום סכנה יש ליזהר וכן בהושענא רבה שהוא יום דין'.

כשערב שבועות חל בשבת, הסכימו הפוסקים⁷ שהזהירות חלה בערב שבת.

וכן נחלקו לגבי ערב ר"ה ויו"כ, והעיקר להחמיר גם בהם כמו כל יו"ט⁸.

א"כ למעשה: 1) אסור להקיז דם בכל ערבי החגים. 2) בהושענא רבא שהוא ערב שמיני עצרת אסור אפילו בלילה שלפני (ליל הושענא רבא). 3) בערב שביעי של פסח מותר בין בלילה ובין ביום. 4) לגבי כוסות רוח אסור רק בערב חג השבועות ובהושענא רבא.

כל זה לגבי הקזת דם ומחר בעז"ה ישלח פרטי ההלכות לגבי בדיקת ותרומת דם בימים אלו.

---

הערות:

¹ קכט, ב ↩

² ראה להלן לגבי הוצאת הדם ע"י כוסות רוח שאדה"ז אסר רק בערב שבועות ↩

³ או"ח סי' תסח סכ"ב משבת קכט, ב ↩

⁴ ולהעיר מדברי המחצית השקל שם בס"ק טו 'ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מענין אותו דבר וענין ההוא ↩

⁵ שם סכ"ג ↩

⁶ פרי מגדים א"א ס"ק טו ↩

⁷ יפה ללב ח"ב אות ד דרכי תשובה סי' קטז ס"ק פ. כף החיים סי' תסח ס"ק צח ממהר"י ברונא בשם מהרי"ל ↩

⁸ שו"ת רבבות אפרים ח"א או"ח סי' שמ בשם הרש"ז ברוין. נוהג כצאן יוסף ע' רסב ↩

---

[39] (הלכה 140)

הקזת דם [ה]

למדנו בהלכה קודמת ש: 1) אסור להקיז דם בכל ערבי החגים (חוץ מערב שביעי של פסח). 2) בהושענא רבא שהוא ערב שמיני עצרת אסור אפילו בלילה שלפניו (ליל הושענא רבא). 3) לגבי כוסות רוח אסור רק בערב חג השבועות והושענא רבא.

שאלה: מה לגבי תרומת דם ובדיקות דם בימים אלו?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים, יש הסבורים שדין זה הוא רק בהקזת דם, ולכן מותר לעשות בדיקת דם וכדומה¹. ויש מי שכתב² שבדיקת דם דינה כמו הכוסות רוח.

אמנם יש הסבורים שאין בזה הבדל ואסור לעשות כל פעולה הכרוכה בהוצאת דם בערבי חגים, [ויתירה מכך יש הסבורים שבדיקת דם חמור אף יותר מכוסות רוח³], ונצטט את לשונו של הציץ אליעזר⁴ שהאריך בזה וכתב: 'למדנו מהאמור כי בערבי ימים טובים ובמיוחד בערב חג השבועות יש למנוע כל פעולה בגוף שגורמת לפתיחת ורידי הדם או לעקירת ונזילת דם ממקום למקום והתפרצותם חוצה או כל שינוי שהוא במהלכו הטבעי של הדם בגוף, כי יש חשש סכנה לכך, כי באשר שיום זה איתרע מזלייהו של ישראל וניתן בו רשות בזמנו - ולו על תנאי - לפגוע לרעה בבשר גופם ודמם .. ולהפילו בפח באותו ומאותו פתח בגוף שפתח האדם לעצמו .. וביום זה מידת הדין מתגברת ביותר וניתן רשות למקטרג לקטרג'.

למעשה צריך להימנע מתרומת דם ובדיקת דם, בערבי חגים, ובפרט בחג השבועות, אא"כ מדובר בצורך מיידי בבדיקת הדם כגון חולה שהעיכוב עצמו מהוה חשש סכנה⁵.

שאלה: האם יש מצוה לתרום דם?

תשובה: תרומת דם אין בה חשש סכנה⁶ והיא דבר המציל חיים, והיא גמילות חסד בגופו. וכבר אמרו חכמינו 'כל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'⁷, ולכן יש מצוה למי שיכול לתרום דם⁸.

[נחלקו הפוסקים האם יש בזה גם חובה כגון במקרה שיש כעת בפועל מקרה של סכנת נפשות, (וכן מה הדין במקרה של תרומת דם חריגה שיתכן שיש בה סיכון) ואכמ"ל⁹].

---

הערות:

¹ מבית לוי קובץ ז עמ' יח, וקובץ בעניני חודש ניסן-סיון עמ' לז והערה ה ↩

² שו"ת רבבות אפרים ח"א או"ח סי' שמ ↩

³ קובץ העו"ב גליון 1021 ↩

⁴ חי"ב סי' מו אות ו ↩

⁵ מועד לכל חי סי' ח חודש סיון סעיף ב. דרכי תשובה יו"ד סי' קטז ס"ק פ בשם מזמור לדוד דף קיא, ב ↩

⁶ שו"ת שבט הלוי ח"ה חו"מ סי' ריט. שערים המצויינים בהלכה ח"ד סי' קצ ס"ק ד. אך להעיר משו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' כג ↩

⁷ סנהדרין לז, א ↩

⁸ בדמיך חיי פ"א ע' כא - כב. שו"ת וישב משה ח"ב תשובה צד ↩

⁹ ראה שו"ת ציץ אליעזר חט"ז תשובה כג. בד קודש ח"ד סי' נב ע' סד. שבט הלוי ח"ה סי' ריט. נשמת אברהם ח"ד אהע"ז סי' פ ס"ק א. בדמיך חיי שם ↩

---

[41] (הלכה 142)

כניסה למקום סכנה [ב]

למדנו בהלכה הקודמת שאסור לאדם לסכן עצמו.

שאלה: האם מותר לאדם לעבוד לפרנסתו במקום מסוכן?

תשובה: הגמרא במסכת בבא מציעא¹ אומרת ביחס לסיכונים שפועל מסתכן בעבודתו: 'לכדתניא: ואליו הוא נשא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש, ונתלה באילן, ומסר את עצמו למיתה - לא על שכרו?'.

מלשון הברייתא רואים שאדם בשביל הפרנסה עושה מעשים מסוכנים עד כדי כך שמוגדר כ'מסר עצמו למיתה', ולמדו מכך הפוסקים² עיקרון הלכתי שלצורך פרנסה מותר לאדם להסתכן.

יסוד זה מובא לראשונה בשו"ת נודע ביהודה לגבי כניסה ליער שהוא מקום גדודי חיות רעות וליסטים, וז"ל: 'ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא (בהולך לצוד לשם בילוי) שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות, ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו, לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד'.

אמנם יש מי שכתב³ כתב שדברים שנאסרו משום סכנה (כגון אלו שהובאו בחז"ל קיר נטוי וכדומה) אין להתיר אפילו לצורך פרנסה.

אך למעשה קבלו הפוסקים⁴ את דברי הנודע ביהודה שברמה העקרונית מותר לאדם להסתכן לצורך פרנסה, מלבד במקרה שהסכנה גדולה ביותר וכפי שכתב בשו"ת שם אריה, וזה תוכן דבריו: 'דלמזונות דהוא דבר הכרחי, אין חשש משום סכנה כי בנפשו יביא לחמו. אך כאשר הוא מסוכן ביותר אין לסכן עצמו אף לצורך הכרחי'.

שאלה :האם לצורך טיול או הנאה ישנו היתר להכנס למקום סכנה?

תשובה: כפי שלמדנו אסור לאדם לסכן עצמו וכפי שכותב אדמו"ר הזקן⁵: 'וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי .. או איני מקפיד בכך חייב מכת מרדות'. ולכן חובה על האדם לטייל וללכת רק לאטרקציות בטוחות.

אכן כאשר עצם הנסיעה באוניה או מטוס היוו סכנה כפי שהי' בעבר, היו פוסקים⁶ שאסרו את הנסיעה בהם, אך כמובן כיום אין זה נחשב לסכנה (גם להנוהגים לברך הגומל ואכ"מ).

וכך גם מותר לצאת לטיול או לאטרקציות שאין בהם סכנה כגון כאשר הם מפוקחים ע"י הרשויות המוסמכות ומתנהגים לפי כללי הזהירות. אך כאשר אין פיקוח או זהירות נדרשת הרי הדבר אסור.

---

הערות:

¹ קיב, א ↩

² נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' י. שו"ת שם אריה יו"ד סי' כז. אבני נזר או"ח סי' תכח אות יא ↩

³ בספר אמרי יעקב על שוע"ר חו"מ ביאורים ד"ה או לילך ↩

⁴ אגרות משה חו"מ חלק א סימן קד. ציץ אליעזר חלק טו סימן לז. באר משה (שטרן) חלק ז קונטרס עלעקטריק ב סימן פג. פתחי חושן חלק ו (נזיקין) - הערות פרק ב ↩

⁵ הלכות שמירת גוף ונפש ס"ד ↩

⁶ שם אריה. באר משה שם ↩

---

[42] (הלכה 687)

איסור אכילת דגים ובשר יחד [1]

שאלה: מהו המקור שלא לאכול דגים עם בשר?

תשובה: הגמרא במסכת פסחים¹ אומרת: 'ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא² [=דג שנצלה יחד עם בשר] אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [=בכותח (שהוא חלבי)]. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה³ [=כלומר אסר לאכול את זה בכלל], משום דקשיא לריחא ולדבר אחר [=צרעת]'.

א"כ נחלקו האמוראים בדג ובשר שנצלו יחד בתנור שלדעת רבא מפרזיקיא הדג הפך לבשרי ואסור לאכלו עם חלב, ולדעת מר בר רב אשי אסור לאכלו בכלל.

ולכאורה הלכה כדעת מר בר רב אשי שאסור לאכול את זה בכלל, ולא רק בכותח, שהרי כתבו הרבה ראשונים שבדרך כלל הלכה כמר בר רב אשי, וכמ"ש רש"י⁴: 'וכמר בר רב אשי קי"ל בכל דוכתי - בר מתרתי מכתב אודיתא⁵ ומיפך שבועה'⁶.

וכ"כ הרי"ף⁷: 'הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבואתא איכא מאן דאמר דלית הלכתא כמר בר רב אשי, ואיכא מ"ד הלכה כמר בר רב אשי דכל היכא דלא איתמר בהדיא לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכתא כותיה ולא אשכחנן בכוליה תלמודא דלית הלכתא כותיה בר מהני תרי דמיפך שבועה⁸ וחיוארי⁹ וסימניך הפך לבן והאי סברא דרבינו האי גאון זצ"ל'. וכתב הנמוק"י: 'נראה דעת הרב ג"כ למפסק כמר בר רב אשי וכתבו מן המפרשים ז"ל ..'.

וכ"כ התוספות בע"ז¹⁰: 'ולא נראה דהתם קאמר דעובדא הוה בההוא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא ואסריה רבא מפרזקא למיכליה בכותחא ומעשה רב וגם מר בר רב אשי אוסר שם אפילו במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי'.

וכ"כ הרי"ד¹¹ על מחלוקת זו: 'ההוא בוניתא דאיטואי בהדי בישרא אסרה רבה מפרזקיא למיכלה בכותחא דקסבר ריחא מילתא היא. מר בריה דרב אשי אמר אפי' במלחא נמי לא, דקשיא ליה ריחא לדבר אחר. פי' לצרעת, שהאוכל דג ובשר קשה לצרעת, וקסבר ריחא מילתא היא, ואע"ג דאיפליגן בהא מילתא אביי ורבא בע"ז בפרק השוכר גבי בת תיהא, דאביי סבר ריחא מילתא היא, וקיימלן אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, הכא הלכה כמר בר אשי דקיימלן הילכתא כמר בר רב אשי משום דהוא בתרא. עיין בערך ל"ח בספר המכריע'.

וכך מצינו אצל עוד ראשונים שהביאו זהירות זו, וכמ"ש הסמ"ק¹²: 'וגם יש אומרים דאפי' צלה בשר עם דג אסור לאכלו משום דקשה לד"א (פירוש צרעת) ודוק' בתנור קטן כעין שלהם אבל בתנורים גדולים כעין שלנו אין להקפיד ..'. הביאו המהרי"ל (מנהגים) הלכות או"ה משערי דורא: 'ויש לנהוג כן גם בצליית דג עם בשר דקשה לדבר אחר בסמ"ק'.

[אלא שהרמב"ם לא הזכיר זהירות זו של אכילת בשר ודגים והאריכו האחרונים לדון בטעם ההשמטה, ויבואר בהלכה הבאה]

וכ"פ הטור¹³: 'וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד שקשה לצרעת'.

וכ"כ להלכה מרן המחבר¹⁴: 'צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד, מפני שקשה לצרעת'. וכתב הרמ"א בהגה: 'וכן אין לצלות בשר עם דג, משום ריחא. מיהו בדיעבד אינו אוסר'.

וכ"כ אדמו"ר הזקן¹⁵: '..וקשין לצרעת, וכן האוכל דג ובשר כאחת כמו שנתבאר ביו"ד סימן קטז'.

--------------

---

הערות:

¹ עו, ב ↩

² רש"י ורוב המפרשים ביארו שלא מדובר בהתבשלו ממש יחד, אלא רק שנצלו בתנור אחד ומצד הדין שריחא מילתא היא. אמנם המהרש"ל ביש"ש (חולין פ"ז סי' טו) כתב: 'דהאי עובדא לא איירי בצלאו בתנור אחד.. אלא צלאו עם בשר ממש, ואעפ"כ לא אסרו רבא במילחא, ומר בר ר"א אסרו אפילו במילחא' ↩

³ בשו"ת יד חנוך סי' לה אות ד ביאר החידוש בדברי הגמרא שאפילו במלח אסור: 'ודע שראיתי בחדושי רבינו הרשב"ץ ז"ל פ"ק דנדה, שכתב בהנך מילי דסכנתא דאיתמר התם, אי יהיב בהו קורטא דמילחא לית לן בה ובטלא סכנתא, ואין חשש לאכול אפילו עברה עליה לילה. (ואין הספר תח"י, רק נראה אלי כרגע בהיותי עובר אורח ובורח מחמת המציק): ובדברי הרשב"ץ אלה אני מבין האי דאמרו (ברכות נה, א) האוכל מריגי בהמה הרי"ז סכנה, ובגמ' (שבת פא, א) איתא בנוסחא האוכל מוריגי בהמה בל"א מל"ח, והיינו משום דמידי דסכנתא אי יהיב בהו מלח לית לן בה: שו"ר שדברי הרשב"ץ הנזכר מקורם מש"ס פרק אלו טריפות (חולין מט, ב) רב פפא כי הוה ליה גילוי שדי ליה בציר, ופרש"י לפי שכח החריפות שבציר שורפים את הארס ושוב אינו מזיק, וכן נמי במלח: ובדברי הרשב"ץ הנ"ל יש לפרש דברי הש"ס פרק כיצד צולין (פסחים עו, ב) האי ביניתא דאטווא בהדי בשרא אסרה מר בר רב אשי למיכלא משום סכנתא אפילו במילחא. ולפי' דברי הרשב"ץ יהי' הכוונה דאע"פ דבשאר מילי דסכנתא קי"ל אי יהיב בה מלח לית לן בה, וכדמצינו גבי מוריגי בהמה שאע"פ דיש סכנה לאוכלם אפ"ה אם אוכלם במלח אין בו סכנה, וכן בשאר מילי, אבל כאן אסרה מר בר רב אשי למיכלא להאי בניתא אפילו במילחא. וכן שמעתי קרוב לזה מחכם אחד מעיר חוסט: אכן בגמרא (פסחים ל, א) גבי ההיא תנורא דטחו ביה טיחיא, מצינו ג"כ האי לישנא דאסרה למיכלא לריפתא אפילו במילחא, והתם לא שייך פירוש זה, וערש"י שם' ↩

⁴ חולין עו, ב ↩

⁵ סנהדרין כט, ב ↩

⁶ שבועות מ, א ↩

⁷ סנהדרין ח, א -ב וראה גם רא"ש חולין פ"ד סי' ז ↩

⁸ שבועות מ, א ↩

⁹ חולין עו, ב ↩

¹⁰ סו, ב וכ"ה בשבועות מא, א בשם בה"ג וסדר תנאים, ור"ח ↩

¹¹ פסקים עמ"ס פסחים עו, ב ↩

¹² מצוה ריג ↩

¹³ יו"ד סי' קטז ↩

¹⁴ שו"ע יו"ד סי' קטז ס"ב. אלא שבסי' צה ס"א כתב המחבר: 'דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נ"ט דהיתרא. ואם לא היתה רחוצה יפה, אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים, אסור לאכלם בכותח'. ומפשט הלשון משמע שאין בעיה באכילת דגים שהתבשלו עם שיירי בשר, וביאר שם הט"ז בס"ק ג: 'וא"ל דמשמע כאן דדוקא עם חלב אסור הדג אבל בפני עצמו שרי, הא יש בו איסור משום סכנה כמ"ש סי' קי"ו שיש סכנה אם נתבשל דג עם בשר, דכאן לא נחית לדין זה אלא במה שנוגע לענין נ"ט בר נ"ט וכ"כ רש"ל בפרק ג"ה סי' ט"ו..'. וכ"כ בבאר שבע בשו"ת סי' לה ↩

¹⁵ הל' שמירת גו"נ ס"ט ↩

---

[2] (הלכה 688)

שאלה: האם איסור אכילת בשר ודגים נוהג גם בזמנינו?

תשובה: הובא בהלכה קודמת שהרמב"ם לא הזכיר את הדין של מר בר רב אשי שאסור לאכול בשר עם דגים, ובביאור טעם ההשמטה כתב הבאר שבע¹: 'משום דס"ל דמר בר רב אשי עצמו לא אמר שיש סכנה אלא דוקא במדינת בבל שבה היו חכמי הגמרא ומר בר רב אשי מכללם ולא סמכו בזה על חכמתם כלל ועיקר רק סמכו על מאמר קדישין חז"ל שהם בעצמם גילו לנו את דעתם מבוארת ומבוררת שאמרו שאינו דומה טעם דג העולה מעכו לעולה מאספמיא .. ומכאן משמע להרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא עלה על דעת מר בר רב אשי להיות סכנה זו בדגים שבכל הארצות שבעולם הואיל שטעם הדגים משתנים לפי טבע ים המדינה שהם בו א"כ בודאי גם טבע הדגים משתנים לפי טבע ים המדינה שהם בו וראיה גלויה ומפורסמת לזה דהא מצינו נמי שאחז"ל בסוף פ"ק דמו"ק שרפואת הדג לשתות עליו מים וכתבו שם התוספות דבזה"ז תופסים סכנה לשתות עליו מים ושמא נשתנו הרפואות שבגמרא שאינן טובות בזה"ז או שמא נהרות דבבל מעלי לו טפי. הנך רואה שחכמי הגמרא דברו בענין הנהגת רפואה בדגים דוקא לפי טבעי המדינה שלהם ולא עלה על דעתם שיהיה הנהגה אחת בענין הרפואה בדגים שבכל הארצות והוא מטעם שכתבתי .. ועוד י"ל שהיה מסורת ביד הרי"ף והרמב"ם וסייעתם דמר בר רב אשי לא אמר שיש סכנה זו בכל מיני דגים רק במין אחד בלבד וכן קבלתי אני מרבנן קשישי שבאשכנז ומפני שהיה קים להרי"ף והרמב"ם וסייעתם שאין אותו מין דג מצוי בינינו כלל כמו שאין מצוי בינינו שאר הרבה דברים הנזכרים בגמרא הלכך פסקו שהדגים בעצמן מותרין לאכלן בלא חלב'².

ובדרך דומה כתב המגן אברהם³: 'ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות ועביו"ד סי' שט"ז ס"ג ובא"ע סימן קנ"ו וכ"כ הבאר שבע בשם הרמב"ם'⁴.

[ולהעיר משו"ת מהרש"ם⁵: 'אבל בדגים עם בשר שהמג"א צידד דליכא בזה"ז סכנה וגם אמרתי לרו"מ בשם ס' הקנה דאחר אלף החמישי בטלה הסכנה אבל לא ראיתיו בעצמי רק ח"א אמר לי כן'].

אך הפוסקים לא קיבלו חידוש זה של המג"א [אלא רק כסניף להקל בעת הצורך], וכמ"ש השבות יעקב⁶: '.. גם המ"א בא"ח סי' קע"ג סעי' כ"א כתב דאפשר בזה"ז ליכא סכנה כ"כ, אע"ג דאין לסמוך עליו בזה בספק סכנה מ"מ בכה"ג דאיכא סי' ודעת אחרונים להקל לבטל בס' אין להחמיר בזמן הזה כלל כנ"ל ..'.

ובנוהג כצאן יוסף⁷, הביאו הרוח חיים⁸ כתב: 'לפי"ז אין להקל לנהוג כמ"ש הב"ח⁹ באו"ח סי' קעג בשם הרמב״ם ז"ל ואפשר דבזה"ז אין סכנה כ"כ משום דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמרא שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות עכ"ל, אדרבה אני אומר דנשתנו הטבעיות לגריעותא¹⁰ כי הטבע הולך וחסר והב"ח עצמו סיים וגם הכל לפי הארצות, ולמה לנו להקל במה שנוכל לזהר'.

והמהר"ם שיק¹¹ כתב: 'ומטעם זה גם דברי המג"א בסי' קע"ג ס"ק א' הנ"ל שכ' דאפשר שנשתנה, לא נראה לי ודבריו צ"ע דגם שם איירי בדברים האסורים משום סכנה ואין הולכין בו אחר הרוב בפיק"נ ועל המיעוט א"א לרופאים להעיד כדלעיל וא"כ מנ"ל לומר דנשתנה אדרבה אזלינן בתר חזקה והוא בחזקת שלא נשתנה וכ"ש דא"א להתיר משום ספק שמא נשתנה וספק איסור תורה או ספק סכנה מספיקא להחמיר ואיך כ' המג"א דאפשר שנשתנה וצ"ע'.

ולהעיר ממ"ש החתם סופר¹²: 'ויותר נראה דלפי עוצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעיים בענין זה .. ובמג"א סי' קע"ג סק"א כ' ג"כ דאפשר דנשתנו הטבעיים ומייתי ראיות אחרות ומ"מ כל הראיות יש לדחות .. אלא משום דחזינן לרמב"ם דרב גוברי' ברפואות וטבעיות שהשמיט הנ"ל ע"כ ניסה בחקירתו ומצא שנשתנו הטבעיים בזה .. והשתא נהי שלא נסמוך על זה לעשות מעשה לאכלם זע"ז דאפשר דה"ל כמו דבר הנאסר במנין ואפשר דלא שייך בזה כל הני תירוצי' הנאמרי' בגילוי ומשו"ה אנו נזהרים ומנהג אבותינו תורה מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא דהשתא מיהת ליכא סכנתא ואפשר שגם בזמנם לא הי' הסכנה אלא במין ביניתא ולא במינים המצוים בינינו כלל וליכא אלא איסור קל דרבנן דנהי דדבר שבמנין דאורייתא הוא היינו הנאסר משום סייג וגדר איסור אבל בכה"ג קילא טובא ..'.

ולמעשה ראינו שאדמו"ר הזקן הזכיר את איסור אכילת דג עם בשר, וכ"כ רוב הפוסקים, וכמ"ש כף החיים¹³: 'וא"כ כיון דדבר זה בפלוגתא שניא וחמירא סכנתא ואפשר ליזהר שומר נפשו ירחק ויזהר לקיים דברי חז"ל'. וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל שנזהרים שלא לאכול דג ובשר יחד.

--------------

---

הערות:

¹ שו"ת סי' לה ↩

² וראה ג"כ שו"ת חת"ס שיובא לקמן ↩

³ או"ח סי' קעג ס"ק א ↩

⁴ וכ"כ בסי' קע"ט סק"ח שנשתנו הטבעים, אך ראה מ"ש הפמ"ג והמחצית השקל שם. ולהעיר שאמנם סי' קעג בשו"ע אדמו"ר הזקן לא הגיע לידינו, אך בסי' קעט ס"ח כתב ביחס לדין אכילת מלח אחר הסעודה, כדי להימנע מנזק, 'ועכשיו לא נהגו כלל באכילת מלח אחר סעודה, ואין ניזוקין מפני שנשתנו הטבעים, כמשנ"ת בסי' קעג'. וזה בעצם מש"כ המג"א ביחס לסכנה של אכילת דגים ובשר, אך מאידך ראינו בהלכה הקודמת שבהל' שמירת גוף ונפש, כן הזכיר את האיסור של אכילת דגים ובשר ↩

⁵ ח"ד סי' קכד ↩

⁶ שו"ת ח"ג סי' ע ↩

⁷ ערך סעודה אות ג (כח, ד) ↩

⁸ להגר"ח פלאג'י ח"א סי' קעג ↩

⁹ לכאורה צ"ל: מג"א ↩

¹⁰ ולהעיר מויכוח מים חיים כלל כ סט"ו ↩

¹¹ שו"ת יו"ד סי' רמד ↩

¹² ח"ב יו"ד סי' קא ↩

¹³ או"ח סי' קעג ס"ק ט ↩

---

[3] (הלכה 689)

בהלכות הקודמות ראינו את דברי מר בר רב רשי שיש סכנה באכילת דג עם בשר.

שאלה: האם הסכנה והאיסור הוא דווקא כאשר נצלו יחד, או שגם כאשר בושלו כל אחד בפני עצמו אין לאכלם יחד?

תשובה: יש ראשונים שכתבו שהאיסור עצמו הוא רק בבישול או צליה ולאכול יחד וכמ"ש בהגהות מרדכי¹: 'דג ובשר להתבשל יחד ולהאכל קשה לריח הפה ולצרעת עכ"ל ונ"ל הדיוט דמכאן נזהרין באשכנז וצרפת לאכול דג ובשר זה אחר זה בלא קינוח ומיהו משמע דאין סכנה כי אם דרך בישול ולהאכל יחד'.

והרמ"א בדרכי משה² כתב בשם איסור והיתר הארוך: 'באיסור והיתר הארוך כלל ל"ט כתב דלכתחלה אסור לצלות בשר עם דגים יחד משום ריחא מילתא אבל בדיעבד שרי דלא הוי סכנה רק דרך בישול ואם הם סמוכים שהשומן זב מאחד לחבירו אסורין אף בדיעבד כדאיתא בפרק כיצד צולין (פסחים עו ב)'.

וכתב הט"ז³ על דברי הרמ"א (יובאו להלן) שכתב שהאיסור הוא רק שמבשל יחד, וז"ל: 'רק כשמבשלם יחד. וה"ה אם נצלו כא' ממש זה עם זה כן איתא בגמ' בפ' כיצד צולין להדיא דאמר מר בר רב אשי אסרה אפילו במילחא ופי' רש"ל פ' ג"ה סי' ט"ו אליבא דהרמב"ם דשם מיירי שצלו דג עם בשר ממש ע"כ אסרו משום סכנת נפשות'.

אך יש מהראשונים שכתבו שגם באופן שלא נתבשלו או נצלו יחד אסור לאכלם יחד, ולכן כתבו שיש לרחוץ הידים והפה בין הבשר לדג. וכמ"ש הטור באו"ח⁴: 'וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים דחמירא סכנתא מאיסורא'. וביו"ד⁵ כתב: 'וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג והיה שורה פת ביין ואוכלו בנתיים כדי לרחוץ פיו'.

וכ"כ הכלבו⁶ בשם המהר"ם מרוטנברג: 'והר"מ נוטל ידו כשאוכל בשר ורוצה לאכול דגים דחמירא סכנתא מאיסורא'.

וכתב הבית יוסף⁷: 'ונראה שלמדו כן מדגרסינן בפרק כיצד צולין ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא מר בר רב אשי אמר אפילו במילחא נמי אסורה משום דקשה לריחא ולדבר אחר. ופירש רש"י דאיטויא בהדי בשרא. בתנור אחד: לדבר אחר. צרעת'.

אמנם בהגהות שערי דורא⁸ כתב על הנהגת הרא"ש, 'לא ראיתי נוהגים הכי אפילו פרושים וצנועים, אלא עושין קינוח הפה לחוד, והדחה ע"י שתיה'.

גם בלקט יושר⁹ כתב: 'וזכורני שלא נוטל ידיו בין בשר לדגים ושאלתי למהר"ר יוסף דקלון, היו"ד כתב בשם הרא"ש ז"ל היה [שהיה] רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג, והשיב אנו לא נוהגים הכי וראיה כתב ..'.

ולהלכה כתב המחבר בשו"ע או"ח¹⁰: 'בין בשר לדגים, חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא'. וביו"ד¹¹ כתב: 'ירחוץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שרוי בינתים, כדי לרחוץ פיו'.

אך הרמא בהג"ה חלק וכתב: 'ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש. וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, ומ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קנוח והדחה'.

בהלכה הבאה נראה כיצד נוהגין למעשה בין הדגים לבשר.

---

הערות:

¹ חולין רמז תשנ ↩

² יו"ד סי' קטז אות ג ↩

³ יו"ד סי' קטז ס"ק ג ↩

⁴ סי' קעג ↩

⁵ סי' קטז ↩

⁶ סי' כג ↩

⁷ או"ח סי' קעג ↩

⁸ סי' עז אות ב ↩

⁹ ח"א או"ח עמוד לה ענין א ↩

¹⁰ סי' קעג ס"ב ↩

¹¹ סי' קטז ס"ג ↩

---

[4] (הלכה 690)

שאלה: בדין רחיצת הידים בין הבשר לדגים האם יש הבדל מה אוכלים קודם בשר או דגים?

תשובה: בהלכה הקודמת ראינו את לשון הטור והכלבו שהמהר"ם מרוטנברג והרא"ש נטלו ידיהם בין הבשר לדגים וכ"כ בספר תשב"ץ קטן¹ על הנהגת המהר"ם: 'נוטל ידיו כשאוכל בשר ורוצה לאכול דגים דחמירא סכנתא מאיסורא'.

ויש שדייקו מלשונם שדין זה נוהג דווקא כשאוכלים בשר ואח"ג רוצים לאכול דגים, ולא במקרה הפוך, וכמ"ש באוצר י"ד החיים²: 'שמעתי שיש מקומות שנוטלים לידים דוקא בין בשר לדגים, כי כן הוא הלשון באו"ח סי' קעג וכן הוא בתשב"ץ קטן וביו"ד סי' קי"ו ובתשו' מהר"ם ב"ר ברוך ז"ל'.

אך כתב האו"ה³: 'וכתב הי"ד בשם הרא"ש וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודגים יחד בזא"ז אם לא בקינוח והדחה בנתיים לפי שקשה לד"א ואין נפקותא איזה מהן יאכל בראשונה. ומסיק והיה רגיל א"א הרא"ש ז"ל לרחוץ ידיו והיה שורה פת ביין והיה אוכלו בנתיים לקנח פיו עכ"ל'.

וכ"כ בדמשק אליעזר⁴, הובא בכנסת הגדולה⁵: 'וכתב עוד הטור א"ח שם וא"א ז"ל הי' רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים .. ונ"ל וה"ה איפכא בין דגים לבשר'.

וכ"כ בקיצור שו"ע⁶: 'כשאוכל דגים ואחר כך בשר או להיפך, יש לאכול ביניהם קצת פת, ולשתות איזה משקה דהוי קנוח והדחה'.

ובאוצר י"ד החיים שם כתב שבאמת אין לדייק מלשון הטור והתשב"ץ: 'אבל מהם אין ראיה שבימים הקדמונים היה המנהג לאכול הבשר ואח"כ הדגים, כי כן יסדו בזמירות בשר ודגים וכל מטעמים. אך באמת אין שום חילוק וכן מצאתי באו"ה ובתשו' ר"י מינץ ובשבט מוסר פ(מ"א) [מ]'.

מנהג כזה של אכילת בשר לפני דגים הוזכר ג"כ בערוה"ש⁷: 'ואנחנו אין אוכלים דגים אחר בשר רק בשר אחר דגים ושמענו שיש מקומות שאוכלין בשר ואח"כ דגים'.

ובטעם המנהג שלנו להקדים את דגים לבשר כתב בכף החיים⁸ שזהו עפ"י דברי הרמב"ם⁹: 'יקדים בשר עוף לאכילת בשר בהמה ובשר בהמה דקה קודם בשר בהמה גסה וכן יקדים מבושל לצלי והדגים קודם לאכילת כל בשר כי הדגים הם חמים ביותר ומעכל המאכל במהרה כמ"ש בס' ילקוט ראובני דף ט"ל ע"ב בשם טוב הארץ כי לעולם יקדים דבר הקל ואח"כ דבר הכבד וכמ"ש נמי בס' מעיל שמואל קו"מ של"ה ד"ך ע"א והכל מדברי הרמב"ם בפ"ד ה' דיעות. יפה ללב אות ב''.

וביאור פנימי למנהג ביאר אדמו"ר הזקן בלקו"ת¹⁰: 'אם את כל דגי הים כו'. להבין הא לא שאלו דגים כלל אלא בשר. הענין כי משה אמר מאין לי בשר. פי' שהוא במדרגה מאד נעלה עד שא"א לירד למטה לקבל חיות מן הבשר כי הבשר מגשם ולכן ע"ה אסור לאכול בשר רק ת"ח יכול להעלות כו' אבל לגבי מדרגת משה שהוא הגבה מאד נעלה אפילו עלי' זו ירידה תחשב. וזהו שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם כו' פי' כי מאחר שאנכי היינו בחי' משה בקרב העם איך תאמר בשר אתן להם כו' וזהו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם פי' ומצא להם שהצאן ובקר ימצאם וישיגם ברדוף אחריהם להמשיכם למטה ויפלו ממדרגת משה כו'. ולזה אמר אם את כל דגי הים כו' כי הנה כל מה שיש ביבשה יש בים. והבשר שבים היינו דגים אלא שהים הוא מעלמא דאתכסיא ויבשה מאתגליא. והנה הירידה הגדולה לבחי' עלמא דאתגליא לאכול בשר שביבשה להעלות כו' ולא יפול למטה בגשמיות יש עצה ע"י ירידה תחלה לעלמא דאתכסיא דגים שבים שבהם ועל ידם יוכל אח"כ לירד יותר כו' ולכן מנהג ישראל לאכול דגים קודם בשר'.

ובמאמרי אדמו"ר הזקן¹¹ מבואר: '(ועניין אכילת דגים לפני בשר כו'). היות ידוע עניין הגלגול בדגים ובהמות וחיות כו' שנפשות הצדיקים בדגים וכו' הטעם הוא לפי שבחי' פני אריה פני שור כו' ונפלו בשבירו' כידוע ושורשם גבוה מבחינת אדם קודם השבירה כמ"ש לפני מלוך מלך כו' והגלגול הוא עניין התיקון ובירור שמתעלה עי"ז לשרשו כמ"ש בספרי' המקובלים ומתחילה מתגלגל בדגים להיותם בנקל לעלות כי לא נפלו בשבירה ואח"ג בבשר שור כו' ולכך אוכלים דגים בתחילה שתהיה הכנה שיוכל לברר ולהעלות הבשר ובלתי הקדמת הדגים לא היה בכח' להעלות הבשר שנפל בשבירה ושורשה מאוד נעלה כו' וד"ל וזהו אם כל דגי הים ימצא להם כו' גם שיאכלו דגים בראשונה לא יוכלו לעלות הבשר שנפל בשבירה על כן הצאן ובקר ישחט להם כו' וכמ"ש במ"ר וד"ל וזהו הטעם שנפשות הצדיקים שלא נפלו רק שצריכים העלאה לבד מתעל' בדגים כו' אבל נפשות הבעלי תשובה שצריכים בירור מן הנפילה שנפלו בשבירה כו' מתגלגלים בבשר כו' וד"ל ולע"ל יהיה כללות עניין בירורם והעלתם מרומז בלויתן ושור הבר שיעשה בהם קנוני"א כו' וכמ"ש במ"א וד"ל'.

א"כ למעשה המקפידים לנקות את הידים בין דגים לבשר, אין הבדל באם אכלו את בשר קודם או את הדגים קודם, ובכל אופן צריך לנקות. וכן ראינו שהמנהג בסעודה להקדים דגים לבשר.

בהלכה הבאה נראה מה ההכרעה במחלוקת המחבר והרמ"א לגבי הנקיון

--------------

---

הערות:

¹ סי' תקמח ↩

² אות ע ↩

³ כלל לט סכ"ט ↩

⁴ עמ"ס חולין שיא, א ↩

⁵ הגה"ט יו"ד סי' קטז אות יט ↩

⁶ סי' לג ס"ב ↩

⁷ או"ח סי' קעג ס"ב ↩

⁸ סי' קנז ס"ק לח ↩

⁹ הל' דיעות פ"ד ה"ז ↩

¹⁰ בהעלותך לג, ב ↩

¹¹ תקס"ג ח"ב ע' תרצ ↩

---

[5] (הלכה 691)

שאלה: כיצד נוהגים למעשה בהפרדה בין דגים לבשר?

תשובה: בהלכה מספר 699 ראינו את יסוד המחלוקת בין המחבר לרמ"א, שהמחבר כתב¹: 'ירחוץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שרוי בינתים, כדי לרחוץ פיו'.

והרמ"א כתב: 'וי"א דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש². וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, ומ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קנוח והדחה'.

שטיפת ידיים

להלכה: מנהג הספרדים כדברי מרן המחבר, וכמ"ש החיד"א³ שכן המנהג. וכ"כ בזבחי צדק⁴: 'וכן אנחנו נוהגים כמרן ז"ל שנוטלים ידיהם בין בשר לדגים ואוכלים ביניהם פת ונזהרים בזה ודלא כמור"ם ז"ל'. וכ"כ תלמידו הבן איש חי⁵: 'וצריך לרחוץ ידיו וגם פיו בין בשר לדג או להפך, ויאכל פת שרוי בנתיים'. וכ"כ ביפה ללב (פלאג'י)⁶: 'ומנהגנו לרחוץ הפה והידים דלא יבצר דנאחז בהם ריח המאכל'. וכף החיים⁷.

וכתב הפרי תואר⁸: 'נראה דצריך לקנח ידיו משומן הבשר קודם כי המים לא יעבירו שומן הבשר מעל הידים'.

ועוד כתב שם: 'ודוקא לכתחילה אבל דיעבד אין לאסור אם לא רחץ ידיו ולקח בידו הבשר במציאות דלא שייך בו קליפה כגון שהי' מחוי הרבה דמן הסתם יהי' שיעור המבטל אותו המועט שנדבק בידו מהדג דאין להחמיר בדברים אלו יותר משאר איסורין ואי"צ ראיה לדבר זה דמסתברא דכל דבטיל לא נשאר בו טעם כל עקר'.

ומנהג האשכנזים להקל כדברי הרמ"א, כמ"ש המשנה ברורה⁹: 'ועיין ביו"ד סי' קט"ז - ושם נתבאר בהג"ה דמנהגנו שאין חוששין לזה וסיים דמ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות דהוי קינוח והדחה'. וראה גם ערוך השלחן¹⁰.

אמנם יש מפוסקי אשכנז שכתבו שראוי להחמיר ליטול ידיים כדעת המחבר, וראשון שבהם הוא המהרש"ל¹¹: 'ולעניין נטילה בין בשר לדגים, או איפכא, ז"ל הטור יו"ד וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג יחד, שקשה לצרעת, ויש מחמירין בדבר, ליחד לדגים כלים בלבד, וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ [ידיו] בין בשר לדג, והיה שורה פת ביין, והיה אוכלו בנתיים, כדי לרחוץ פיו, וז"ל מהרא"י בשערים [שלו] (הגש"ד סימן ע"ז) לא ראיתי נוהגים הכי אפי' פרושים וצנועים, אלא עושים קינוח הפה לחוד, והדחה ע"י שתייה ע"כ, ואיני יודע למה לא ניחוש דשמא נדבק מן הבשר שעל ידיו מתערב בדגים, וכן איפכא, וכמו שחשו בין תבשיל גבינה לבשר'.

וכן הזכירו למעשה כמה מהפוסקים כמ"ש בישועות חכמה¹²: 'ומ"מ כיון שעינינו רואות דהידים מלוכלכים מאוד אחר אכילת הדגים. לכן יש לנהוג כדעת המחבר .. ולרחוץ ידיו קצת בנתיים וכן נוהגין המדקדקין, וכ"כ בשבות יעקב ובברכ"י'.

לא נגע ישירות בידיו

כתב הפרי תואר שם: 'ואם דקדק באכילתו שלא יאכל אלא בג' אצבעות די בקנוח אצבעותיו בבגד הראוי לקנוח ושוב לא בעי רחיצה דאין רחיצה זו חוקה אלא לבל יאכלם ביחד וכל מציאות דחזינן דלית ליה מידי דבוק שרי ואנן סהדי דבקנוח מועיל טפי מרחיצה'.

ויש שכתבו¹³ שלפ"ז כאשר מקפידים באכילה בסכו"ם כך שאין ידיו נוגעות כלל בדג אין צורך להדיח ידיו.

הפסק בשתיה

בנוסף לרחיצת הפה למחבר או השתיה לצורך הרחיצה שהזכיר הרמ"א מצינו מדברי השלה הקדוש הנהגה נוספת שהובאה בפוסקים שמלבד צורך נקיון הפה ראוי להדר לשתות משהו בין הדגים לבשר כדי שתהי' הפרדה גם בקיבה, וכמ"ש השל"ה¹⁴, הובא בבן איש חי שם: 'וגם טוב להפסיק ביניהם במשקה אשר ישתה, כי היכי דלא לגעו ביחד באצטומכא שהוא כמבשל'¹⁵.

ובדרכי תשובה¹⁶ כתב: 'וכה ראיתי לרבנן קשישאי שנזהרו ליטול ידיהם בין דגים לבשר אך בענין רחיצת הפה ראיתי הרבה מקילין וסומכין על הרמ"א דסגי במה ששותה איזה משקה וקנוח הפה בפת בנתיים'.

ובדרכי חיים ושלום¹⁷ מובא: 'ולא אכלן ע"י כף .. רק באצבעותיו, ואמר הרמז שנאמר וכל דגי הים 'בידכם' נתנו, לאכול דייקא בהידים ולא ע"י דבר אחר .. אחר אכילת הדגים הי' נוטל קצת מים על ידיו .. והי' דרכו ג"כ להוציא השיניים התחובים בפה .. והדיחן וקנחן והניחן חזרה קודם אכילת בשר והרוטב. וגם טעם מעט יי"ש אחר אכילת הדגים ואמר (בשם צדיקים) כי אחר אכילת דגים ישתו מיד יי"ש ועושין בה צירוף שם שד"י, כמו שסומכין אחר סיום השירה ושמו אחד - ישתבח, וע"כ אין ליטול ידיו כנהוג אחר אכילת דגים רק אחר שתיית היי"ש דלא יהי' הפסק הנטילה בין צירוף השם'.

וכן מצינו הקפדה זו אצל רבותינו נשיאנו מצינו לגבי הנהגת הרבי הרש"ב¹⁸ מובא בר"ד מסעודות ליל חגה"ש התשכ"ו שהרבי התעניין אצל הרב ע"ז סלונים, שהי' בליובאַוויטש שמונה שנים, ע"ד הנהגת כ"ק אדמו"ר הרש"ב, ובין הדברים נזכר מנהגו, שאחר אכילת דגים, הי' שותה כוס יין (כמעט שלם) ואומר 'לחיים', ואח"כ הי' שותה מעט מים, ושופך קצת מים על ידיו ומנגב שפתיו.

וכך מובא ג"כ לגבי הנהגת הרבי¹⁹ שהפסיק בין הדגים לבשר באמירת לחיים על יין, ושטיפת ידיו הק' במעט מים.

--

---

הערות:

¹ שו"ע יו"ד סי' קטז ס"ג ↩

² בדרכ"ת סי' קטז ס"ק ל כתב: 'עי' בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' קס"ה מ"ש בביאור דברי הרמ"א בזה וכ' דלכאורה הלשון אינו מובן דהא לשיטת הי"א אלו אפי' לאכלם יחד בלי בישול אין סכנה כי אם כשיבשלם יחד ואכלן אז יש סכנה משא"כ כשנתערבו בלי בישול אין סכנה, וכ' דבע"כ כוונת הרמ"א בזה דאע"ג דלאכלם יחד בלי בישול אין סכנה מ"מ יש לאסור מגזירה שמא יבא לאכלם כשהן מבושלין יחד ע"כ אין להתיר אלא לאכלן בזא"ז אבל רחיצת ידים א"צ כלל כי אין בהם סכנה עיי"ש' ↩

³ שיו"ב ס"ק ח ↩

⁴ סי' קטז ס"ק יח ↩

⁵ ש"ב פרשת פינחס ס"ח ↩

⁶ ח"ג אות ה ↩

⁷ או"ח סי' קעג ס"ק ד, ויו"ד סי' קטז ס"ק כז ↩

⁸ ס"ק ד ↩

⁹ סי' קעג ס"ק ד ↩

¹⁰ סי' לג ס"ב ↩

¹¹ יו"ד סי' קטז ס"י ↩

¹² יש"ש חולין פ"ח סי' ט ↩

¹³ ראה שו"ת אבני ישפה ח"ד סי' פז ענף ד. משמרת הבית הל' בשר בחלב פ"ג הערה 16. הוראה ברורה ס"ק יא ↩

¹⁴ שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה (אות ריא) ↩

¹⁵ וכתב בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קיא אות ד: 'ובדוק ומנוסה שזה מועיל לרפואה, והרבה שאין סובלים בכלל אכילת בשר אחרי דגים, ואנו נוהגין גם לרחוץ ידים בין זל"ז' ↩

¹⁶ שם ס"ק לב ↩

¹⁷ סי' שצה - ו ↩

¹⁸ תו"מ חמ"ז ע' 4 ↩

¹⁹ ראה מעשה מלך שבת ומועד פ"ב ע' 133 אות מב. אורחות מנחם ע' מד ↩

---

[6] (הלכה 692)

שאלה: האם יש סכנה בבשר ודגים שנמלחו יחד?

תשובה: כתב איסור והיתר הארוך¹ והובא בתורת חטאת²: 'דגים שנמלחו עם עופות אין לאסרם משום סכנה דאין סכנה במליחה'.

וכתב הש"ך³: 'ונ"מ נמי כגון היכא דליכא משום איסור דם כגון ששהו שיעור מליחה והודחו וחזרו ונמלחו יחד וכה"ג וע"ל ר"ס קי"ו'.

וכ"כ הט"ז⁴: 'והא דאין הדגים אסורין משום סכנה דנמלחו עם בשר וקשה לדבר אחר דאין סכנה במליחה כמ"ש סי' קט"ז ס"ג'. וכ"כ בשו"ת חוט השני⁵. ובשארית יהודה⁶.

אלא שכתב הפמ"ג⁷ שדין זה הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וז"ל: 'עוד הביא בשם או"ה כו' ודוחק לומר כאן מתיר לכתחלה למלוח יחד דאין נראה'.

אך הגאון ר' שלמה קלוגר⁸ חלק על כל הדין הזה, וכתב שיש סכנה גם במליחה, וז"ל: 'והנה מש"כ [=הט"ז] כמ"ש בסי' קטז ס"ג לא מוכח מידי והן אמת דלא נזכר שם לאסור במליחה אבל גם היתר לא נזכר שם ואדרבה נראה כיון דיש אוסרים שם אפילו בריחא מילתא והרי ודאי ריחא מילתא קל ממליחה, דהרי גם באיסור יש דיעה בש"ס דריחא לאו מילתא, ובמליחה ודאי מודה דאסור, א"כ קיל ריחא ממליחה, ואם בריחא אסור כ"ש במליחה, וא"כ אף המתירין בדיעבד בריחא מ"מ נראה דבמליחה מודה, דלמעט בפלוגתא עדיף. ועוד הרי הוי ש"ס מפורש בפרק כיצד צולין דמר בר רב בר אשי אסר אפילו במליחה והט"ז עצמו הביאו בסי' קטז וא"כ מניין לנו להקל נגדו ובפרט בסכנה. .. מיהו אף לסברת הט"ז נראה, בציר של בשר שנפל על דגים או ציר דגים על בשר, זה גרע ממליחה, נראה לאסור אף לדידיה כדמוכח כאן בסי' זה דציר גרע ממליחה. ולדינא, אף במליחה יש לאסור, בפרט במקום סכנה, וכן הוריתי הלכה למעשה בעזה"י'.

אמנם האחרונים דחו את דבריו והסכימו לדינא שאין סכנה במליחה, וכמ"ש הדרכי תשובה⁹: 'אבל תמהני על גאון כמותו שכ' להשיג על הט"ז ונדמה לו שהט"ז הוציא קולא זו מדעתו ובאמת הוא מהאו"ה כלל י"ג והביאו הש"ך ס"ק ט"ז לדינא ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים ובפרט שהמ"א כ' באו"ח סי' קע"ג ס"ק א' דכעת נשתנה הטבעיים בענין הסכנה דדגים ובשר יחד ואף שבשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע כ' דאין לסמוך על המ"א בזה מ"מ גם הוא הקיל שם לצרף דברי המ"א לסניף עיי"ש, ע"כ פשוט לפענ"ד דאין להחמיר בזה כלל ועי' ביד יהודה בפירוש הארוך ס"ק י' ובפיה"ק ס"ק י"ח שכ' דאף אם נבלע ציר ממש של בשר היוצא ע"י מליחה בדגים או ציר כנ"ל של דגים בבשר מותר דאין בו משום סכנה כלל עיי"ש ..'. וכפל דבריו¹⁰: 'אמנם יעוין בס' משמרת שלום בחידושי דינים שבסו"ס ק"ח שהביאו [=את הגר"ש קלוגר] והשיג עליו ודחה כל דבריו והעלה דהעיקר לדינא להקל וכמ"ש רבותינו הט"ז והש"ך עיי"ש ..'.

א"כ למעשה אין סכנה של בשר ודגים במליחה, אמנם אין לעשות כך לכתחילה.

★ ★ ★

שאלה: במידה ונמלחו יחדיו האם מותר לבשל אותם [כל אחד בפ"ע] אח"כ?

תשובה: כתב הפמ"ג שם הובא בהגהות רעק"א¹¹: 'ומ"מ יש לעיין אי לאוכלן כך קאמר או שיבשלם אח"כ וצ"ע אי יבשלם יתן טעם דרך בישול והרי בלועים תחלה ע"י מליחה ואולי יש לחלק'.

אך כתב הדרכ"ת¹²: 'ועי' בערוגות הבושם אות ב' שכ' דכיון דאין סכנה בטעם היוצא ע"י מליחה ממילא דגם אם מבשל אח"כ לית לן בה עיי"ש, ועי' ביד יהודה שם שכ' דזה פשוט הוא דאף לבשלם אח"כ מותר רק שיש לחקור מה הדין אם בשלם ממש בציר היוצא ע"י מליחה דהא כפי הנראה דהטעם דאין סכנה במליחה הוא משום דדוקא במקבלים גוף הטעם זה מזה יש סכנה וע"כ אין אסור אלא בטעם היוצא ע"י בישול וצלי משא"כ כשיוצא ע"י מליחה שאינו יוצא גוף הטעם אין אסור ולפ"ז ממילא אין חשש אף אם מבשלו אח"כ, ולדינא כ' דבלא"ה אין להחמיר דיש לסמוך על המ"א הנ"ל דכעת נשתנה הטבעיים בענין הסכנה דדגים ובשר יחד ויש להקל בזה ואין להחמיר עיי"ש'. ושוב כתב¹³: 'ועי' ביד יהודה בפיה"א לעיל סי' ע' סק"י שהתיר לבשלם אח"כ דדוקא במקבלים גוף הטעם זה מזה שייך סכנה משא"כ במליחה שאינו יוצא גוף הטעם מזה לזה אין סכנה אם מבשלם אח"כ עיי"ש והביאו בס' משמרת שלום [סי' ע] בשפ"ד שם והביא גם מדברי הרב אדמת קודש בתשו' דס"ל ג"כ כוותי' בהא עיי"ש'.

וכ"כ הזבחי צדק¹⁴: 'ומשמע מסתמיות דברי הפוסקים דיכול ג"כ לבשל הדגים אח"כ והגאון שפ"ד שם נסתפק בזה דדילמא הא דמותרים היינו לאכלם כך ולא לבשלם וחכמי הישיבה הי"ו הסכימו דמותר לבשלם ויתכן דגם השפ"ד כך מסקנתו עיי"ש'.

וכתב בכף החיים¹⁵: 'והכי מסתבר דאיך אפשר לאוכלם בלי בישול וא"כ נפל היתרא בבירא. וא"ת אפשר לאוכלו במלחו זהו ע"י הדחק וגם אינו מצוי וכולי האי היה צריך לבאר'.

א"כ למעשה מותר לבשל בשר ודגים כל אחד בפ"ע, גם במידה ונמלחו יחד.

-----

---

הערות:

¹ 5סי' ע ס"ק יב ↩

² כלל כ דין טו ↩

³ יו"ד סי' ע ס"ק טז ↩

⁴ יו"ד סי' ע ס"ק ג ↩

⁵ סי' סז ↩

⁶ יו"ד סי' ע ס"ק כד ↩

⁷ שפ"ד סי' ע ס"ק טז ↩

⁸ בהגהות על שו"ע יו"ד סי' ע ↩

⁹ סי' ע ס"ק י ↩

¹⁰ סי' קטז ס"ק כט ↩

¹¹ יו"ד סי' קטז ס"ג ↩

¹² סי' ע שם ↩

¹³ סי' קטז שם ↩

¹⁴ סי' ע אות י ↩

---

[7] (הלכה 693)

שאלה: האם יש סכנה בבשר ודגים שנכבשו יחד?

תשובה: כתב המנחת יעקב¹ הביאו הפמ"ג²: 'דאין סכנה במליחה. כ"א בבישול כמ"ש הרב לקמן כלל ע"ו³ ובכבוש צ"ע'.

ויתירה מכך כתב המקור ברוך (להרב ברוך בענדט וויזל)⁴ להחמיר: 'אבל בבישול דאמרי ביה סכנתא, וכבוש הרי הוא כמבושל וודאי נכון ליזהר ובעל נפש יחמיר'.

מאידך בפת"ש⁵ כתב: 'עין פמ"ג .. שהביא שהמנ"י כלל כ' הניח בצ"ע בכבש בשר עם דגים מעל"ע אם היא סכנה ע"ש ועי' בספר בית יהודא (לאנדא ריש סי' ע) שהביא ראיה דגם בכבוש אין סכנה ע"ש'.

וכתב הדרכ"ת⁶: 'עי' בערוגות הבושם שכ' ג"כ להתיר בכבוש שאין סכנה בכבוש עיי"ש, ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ח שכ' דכל מה שנסתפק המנח"י אי שייך בכבוש ענין סכנה הוא דוקא בכבוש מעל"ע אבל בכבוש כדי שיתן על האש וירתיח אין להחמיר כלל לכ"ע עיי"ש'. ועוד כתב⁷: 'ועי' בס' משמרת שלום לעיל סי' ק"ה בחידושי דינים שבסוף הסי' אות י"ט מ"ש בזה וכ' דעכ"פ בספק אם נכבש דג בבשר מעל"ע יש להקל מטעם ס"ס דאף שהפרמ"ג הניח בצ"ע אם מהני ס"ס בסכנה .. מ"מ בכה"ג בספק כבוש גם הפרמ"ג מודה דמהני ס"ס כיון דהוי ספק אם הוא סכנה כלל עיי"ש'.

א"כ בכבוש נטו הפוסקים להקל⁸, ובפרט כשיש עוד צדדים להקל.

★ ★ ★

שאלה: האם איסור אכילת בשר ודגים הוא דוקא בבשר בהמה, או גם עוף?

תשובה: בהלכה מספר 691 הובא האו"ה הארוך⁹ שכתב: 'דגים שנמלחו עם עופות אין לאסור משום סכנה דאין סכנה במליחה'.

האחרונים דייקו מדבריו שהסכנה של בשר ודגים היא לא רק בבשר, אלא גם בעופות, ולכן האו"ה כתב שההיתר הוא בגלל שזה רק נמלח, משמע שאם הי' מתבשל זה הי' נאסר באכילה, וכמ"ש השבות יעקב¹⁰ לגבי שומן אווז שהתערב עם תבשיל של דגים: 'ע"ד שנסתפק אם יש בעופות ודגים חשש סכנה לא ידעתי מאי קא מסתפקא ליה הלא סתמא אמרי האי בניתא דאיטוו בהדי בשרא דאסור למיכליה משום סכנה גם בשר עוף בכלל וכי פרוקא לסכנתא וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הזכירו א' מהם חילוק זה וכן נ"ל מוכח להדיא דאין חילוק ממ"ש המרדכי פרק כ"ה ובאו"ה כלל י"ג גבי דגים שנמלחו עם עופות דאין לאסרם משום סכנה דאין סכנה במליחה עכ"ל¹¹ וכ"כ בת"ח כלל כ' דין ט"ו ובט"ז ובש"ך ביו"ד סי' מ' ואם איתא דליכא סכנה בעופות עם דגים א"כ אפי' בבישול יחד אין איסור אלא ודאי דעופות ובהמות שווים לענין איסור סכנה עם דגים12'. וכ"כ במשחא דרבותא¹². וערוך השולחן¹³.

ולענין האם יש לחלק בין בשר עוף עצמו לשומן שלו, כתב באוצר י"ד החיים (באב"ד)¹⁴: 'לעניין אם שומן עם דגים אם הוה סכנה עיין פמ"ג או"ח סי' קעו בשם לבוש להקל והפמ"ג מחמיר ומצאתי בפרדס סי' רמז ובס' האורה לרש"י ע' קלו סי' קי שיש להקל בשומן אווז'.

וכ"כ בקיצור שו"ע¹⁵: 'אסור לאכול דג עם בשר, ואפילו עם שומן עופות מפני הסכנה'.

א"כ ראינו שעוף ואפילו שומן עוף שווה לבשר בהמה בדין זה ואין לאכלו עם דג.

רחיצה בין עוף לדגים

אלא שבשו"ת בית יהודה¹⁶ כתב: 'בענין רחיצת ידים בין בשר לדג נראה דאין להחמיר בבשר עוף כיון דסתם בשר בכל מקום הוא על בשר בהמה כגון גבי שמחת החג וגבי בן סורר ומורה ובדין ט' באב ועיין ריש פרק כל הבשר ובהל' נדרים סי' רי"ז דאל"ה לא היו להם לפוסקים לכתוב בשר סתם ועוד כיון דמחלוקת היא בעיקר הרחיצה דיינו שנחמיר בבשר בהמה ועוד שמעתי אומרים טעם בסברא כיון דעופות נבראו מן הרקק קרובים בטעמם לדגים ועוד דיש להם קשקשת ברגליהם כדגים כדאיתא בפרק השוחט ואע"ג דמהפר"ח סי' ע ס"ק ט"ז משמע דאין חילוק בין בהמה לעופות בענין זה מ"מ אין למחות ביד הנוהגים להקל ועוד דאפשר דלא בא לשלול אלא צלייה ובישול דאיסורו מוסכם וכן נהגו העולם להקל בזה'.

ומדבריו מובן שיש לחלק בין בשר בהמה לעוף, ועכ"פ יש להקל ברחיצת הידים בין עוף לדגים¹⁷.

אך למעשה כתב החיד"א¹⁸: 'ירחוץ ידיו בין בשר לדג וכו'. אין להחמיר בבשר עוף לדגים, ואין למחות במקילים. הרב מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה יו"ד סי' כד. אבל הרב שבות יעקב ח"ב סי' קד הצריך לרחוץ ידיו בין עוף לדג, ע"ש, וכן מנהגנו'.

--------------

---

הערות:

¹ כלל כ ס"ק כז ↩

² יו"ד שפ"ד סי' ע ס"ק טז ↩

³ דין יא. 4סי' ה ↩

⁴ יו"ד סי' ע ס"ק א ↩

⁵ סי' ע ס"ק י ↩

⁶ סי' קטז ס"ק כט ↩

⁷ וראה שו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סי' ד. שו"ע יו"ד עם הוראה ברורה אות ח. פסקים ותשובות סי' קטז אות ו ↩

⁸ כלל י"ג דין ב ↩

⁹ שו"ת ח"ב סי' קד ↩

¹⁰ בשו"ת יבי"א ח"ד יו"ד סי' ד העיר: 'והן אמת כי בחי' הריטב"א חולין קיב, ב כ', ומ"מ דגים שצלאן עם עופות מותרים, שכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו. עכ"ל. ומוכח דס"ל דבעופות אין לחוש משום סכנה .. נראה דלדינא נקטינן כהאחרונים הנ"ל .. א"נ דהריטב"א נמי לא מיירי אלא מדין איסור דם, ומענין סכנה לא מיירי' ↩

¹¹ וצ"ע מ"ש בשו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' כ: 'והנה השאלה היתה בבשר עוף ויש לצרף שיטת השבות יעקב דעופות דלא נבראו אלא מרקק לא שייך סכנה לאוכלן עם דגים, וגם ידוע דעת המג"א סי' קע"ג דבזה"ז נשתנו הטבעים, ולא שייך סכנה וגם היה לצורך שבת דשומר מצוה לא ידע דבר רע, עי' או"ח סי' תנ"ה לענין מים שלנו בעת התקופה, ועכ"ז לא מלאני לבי להקל' ↩

¹² עב, א ↩

¹³ יו"ד סי' קטז ס"י ↩

¹⁴ אות תתשלה ↩

¹⁵ סי' לג ס"א ↩

¹⁶ חיו"ד סי' כד ↩

¹⁷ אך ראה בדרכ"ת סי' קטז ס"ק כה: 'וכ' דמ"מ לענין רחיצת ידים בין בשר עוף לדגים אין להחמיר ואין למחות ביד הנוהגין להקל וסיים וכן נהגו העולם להקל בזה עיי"ש'. וצ"ע מיד אפרים יו"ד סי' קטז ס"ו: 'כתב בשו"ת בית יהודה סי' כד דרוחצין ידיהם בין בשר עוף לדג' ↩

¹⁸ שיו"ב יו"ד סי' קטז ס"ק ח ↩

---

[8] (הלכה 694)

שאלה: האם מותר שבעת הסעודה באותו הזמן יהיו על השלחן בשר ודגים?

תשובה: כתב הנודע ביהודה¹: 'ומ"ש שלא גזרו בבשר ודגים העלאה אטו אכילה. שאני התם שהסכנה היא להאוכל עצמו ומתוך שחמירא סכנתא יזהר בעצמו שלא יאכל'².

מאידך כתב בקהל יאודה³: 'דאסור להעלות דגים על שולחן שיש עליו בשר דחמירא סכנתא מאיסורא…' אך בסוף דבריו מסיים 'ומיהו יש לדחות ודוק'.

ועד"ז יש שכתבו שיש צד לומר שמכיון שחמירא סכנתא מאיסורא לכן גם כאשר יש הפסק להיכר (שאז יש להתיר בבשר וחלב), מ"מ בבשר ודג שהוא סכנתא יש לאסור, וכמ"ש בשם חדש⁴: 'א"נ לאידך גיסא דלא סגי הכא בהפסק להכירא כיון דהוי מחמת דקשה לד"א הוי יותר חמור', אלא שבהמשך דבריו מוכיח דלא אמרינן בזה חמירא סכנתא מאיסורא, ואדרבה: 'איכא למשמע דאפי' הפסק להיכרא לא בעי ויש טעם להקל בדגים ובשר יותר מבשר וחלב כיון שיש היתר ותקנה לאכול בשר אחר דגים או איפכא ע"י רחיצת ידיו וע"י קינוח הפה והדחה .. והוי אורחייהו בהכי להדיח פי"ו לא גזרינן דילמא אכלי בלא קינוח והדחה ושרי לכתחילה אפי' בלא הפסק להכירא כנלע"ד כעת שלא מצאתי גילוי בפוסקים והדבר צריך אצלי תלמוד'.

גם בכף החיים באו"ח⁵ כתב להקל, אך החמיר באדם אחד וז"ל: 'יש להסתפק אם שני בני אדם המכירים זא"ז אוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה דגים אם צריכים לעשות הפסק מפה להיכרא כמ"ש ביו"ד סי' פ"ח ס"ב גבי בשר וגבינה או לא בעי, ומסתברא דלא בעי הפסק מפה משום דלא אסור מן התורה, הרב שם חדש הנד"מ על ס' יריאים .. והביאו הפתח הדביר אות א' ופשיט ליה דלא בעי הפסק מפה יעו"ש. וכ"כ בס' זבחי צדק סי' קט"ז אות כ"ה דלא בעי יעו"ש. ומיהו משמע הא באדם אחד היושב לאכול לבדו יש לחוש ואין להניחם יחד על השלחן דשמא יבא לאכול בלא רחיצת ידים וקינוח הפה'.

[אך להעיר שביו"ד נטה להחמיר וכתב⁶: 'שני בני אדם המכירים זא"ז שאוכלים על שלחן א' זה בשר וזה דגים אם צריכים לעשות הפסק מפה כמ"ש לעיל סי' פ"ח סעי' ב' לגבי בשר וחלב עיין שם חדש על ס' היראים .. שנסתפק בזה והביא ראיות להקל וסיים שעדיין כמסתפק יעו"ש ומיהו הראיות שהביא להקל יש לדחות דלא דמי דהכא חיישינן שמא ישכח ויאכל בלתי ידיעה דטרוד באכילתו וע"כ נראה דיש להחמיר ולעשות הפסק להיכרא ואין הפסד בזה'.]

ולמעשה נקטו הפוסקים להקל בכך וכמ"ש שו"ת שבט הלוי⁷: 'דבר פשוט שאין לחוש למש"כ בדרכי תשובה .. בשם ס' קהל יהודה שאסור להעלות דגים עם בשר בשולחן אחד, וכן הקילו בזה כל הדורות, אבל נהוג הוא שלא מן הדין להביאם זא"ז בדרך חומרא'.

וכ"כ בשו"ת יביע אומר⁸: 'וכן מצאתי הלום בשו"ת משה האיש (חיו"ד סי' י), שהרה"ג ר' צבי רינקוויץ כתב להרהמ"ח ראיה ממתני' דר"פ כל הבשר להתיר העלאת בשר ודגים, כמו דגים וחלב שאסורים משום סכנה, ומותרים בהעלאה, וע"כ דה"ט משום דכיון דחמירא סכנתא מאיסורא מזהר זהירי אינשי. והרהמ"ח (שם סי' יא) נפק דק ואשכח דברי הרבנים שם חדש וקהל יהודה ויד דוד הנ"ל. ומסיק שאין שום איסור בהעלאת בשר ודגים על השלחן, והביא דברי החת"ס הנ"ל, וכתב שלפ"ז אין שום ספק בזה, וכן עמא דבר להתיר בהעלאת בשר ודגים על שלחן אחד. ולית דחש להא להחמיר. ע"ש. והכי נקטינן להלכה למעשה להתיר העלאת בשר ודגים על שלחן אחד'.

א"כ ראינו שמן הדין מותר להגיש על שלחן אחד דגים ובשר, (אמנם כאשר לא ניכר שאחד מהם הוא דגים או בשר, יש לציין זאת ליד המאכל שלא יבואו לאכלם יחד)⁹, אך יש שנהגו לא להביאם יחד לשלחן.

---

הערות:

¹ שו"ת מהדו"ק אהע"ז סי' יג ↩

² וראה עד"ז בשו"ת ויען יוסף או"ח סי' קיג ג: 'ומה שהקשית אמאי לא אסרו בדגים עם בשר העלאה אטו אכילה, נלענ"ד דהיא הנותנת משום דהוי סכנתא דחמירא גם אצל אינשי יותר מאיסורא לא חיישינן שישכח ויאכלנו ביחד, דאחרי שהודיעו חז"ל דהוא סכנה גם להגוף לא לבד להנפש כדבר איסור מזדהרי אינשי מינייהו טפי, ולפום ריהטא איני זוכר אם מצינו שחז"ל גזרו איזה גזירות במה שאסור משום סכנה' ↩

³ סו"ס פח, הובא בדרכ"ת סי' קטז ס"ק יג ↩

⁴ ח"ב עמ' מח ↩

⁵ או"ח סי' קעג סק"ו ↩

⁶ סי' קטז ס"ק לה ↩

⁷ ח"ו סי' קיא אות ג א ↩

⁸ ח"ו יו"ד סי' ט. * ↩

⁹ חשוב להדגיש שהמדובר כאשר האוכלים יודעים ונזהרים מאיסור אכילת דג עם בשר, אך במקום שבו המוזמנים לא יודעים מאיסור זה, אין להגיש יחד על שלחן אחד בשר עם דג.* ↩

---

[9] (הלכה 695)

שאלה: האם בבשר ודגים שהתערבו, ונאסרו משום סכנה, יש דין ביטול בששים?

תשובה: בדבר זה נחלקו כבר רבותינו הראשונים, וכדלקמן:

כתוב בס' לקט יושר¹: 'פעם אחת נמצא חתיכת דג בתבשיל של בשר, והיה יותר משישים כנגד הדג, ולא רצה להתיר, ואמר חמירא סכנתא מאיסורא. וכבר כן הורה לי לאיסור, שאירי האלוף מהר"ר משה מינץ ס"ל יצ"ו, שמצאתי שמן במים ששורין בו דגים שקורין הריניג והי' המים יותר משישים'.

מאידך האיסור והיתר הארוך² כתב: 'וכתב במרדכי, באור זרוע בע"א פ' א"מ ודבר שיש בו משום סכנה דינו כאיסור לבטלו בס' ויותר חמור שאפי' ביבש במינו צריך ס' עכ"ל, וכ"ש חתיכה בשר שנפלה ליורה שיש בה דגים או איפכא שיש שם סכנה לדבר אחר שצריך ס' נגדו'.

הרמ"א בדרכי משה³ הביא את דברי האו"ה והקשה עליו: 'ודבר תמוה הוא דהא חיישינן לגילוי אפילו בארבעים סאה מים וא"א שלא יהא ששים אף אם נחשים שתו ממנו'.

גם הט"ז⁴ הסכים עם הרמ"א, וכתב שכן סבר ג"כ המהרי"ל: 'וכ"כ במהרי"ל שלפוחית מדג שנפלה לקדירת בשר ונתבשל שם ואסר מהר"י סג"ל הכל משום סכנה עכ"ל משמע⁵ דלא מהני ס' דחמירא סכנתא מאיסורא'.

וכ"פ הגר"ח פלאג'י⁶: 'אבל בבשר ודגים, דנתערבו, באנו למחלוקת .. וכיוון דחמירא סכנתא נראה לקוצר דעתי לאסור וכן הסכים המנח"י, ואף דחזר בו בשבות יעקב, ח"ב סי' ק"ד לענ"ד נראה דיש להחמיר'⁷.

אך הרבה אחרונים השיגו על הרמ"א והט"ז, וכמ"ש בעל התוי"ט בתורת האשם⁸ על הרמ"א: '.. הלכך יש לסמוך על דברי או"ה הארוך שכ"כ בשם האור זרוע והמרדכי. כ"ש שאפשר ג"כ לחלק בין ארס של נחש, לשאר דברים של סכנה. ומ"מ לא קאמינא דדברים שיש בהם סכנה שמתבטלין, אלא בבישול או לח שמתערב הכל. אבל יבש ביבש נראה לי דאין לסמוך על או"ה הארוך⁹, ואפילו אם הוא ס' כנגדו לא מתבטל, דמה ביטול שייך כשגוף הדבר קיים. ובאיסורים דמתבטל חד בתרי, מגזירת הכתוב הוא כבריש כלל ל"ט. ואפילו לח בלח, כל שלא על ידי בישול יש להחמיר. ואף בכבוש יש להחמיר, עיין כלל ג' [דין א]'.

גם הש"ך בנקוה"כ¹⁰ השיג על הט"ז, וכתב: 'ולי נראה דלא קשה מידי, דשאני זיהרא דנחש דמקלי קלי טובא. וגם במהרי"ל י"ל דלא היה ששים. וכן נראה דלא מחמרינן בסכנתא טפי מבאיסורא אלא בספקא, אבל היכא דאיכא ששים דנתבטל בודאי, לא מסתבר כלל לחלק בין איסור לסכנתא. וכ"כ בספר [פני יצחק] אפי רברבי דף מ"ז ע"ב [שער נד דין ה] דבר שיש בו סכנה כגון דגים ובשר בין לח בין יבש מתבטל בששים, ע"כ'.

ובשו"ת חוט השני¹¹ כתב: 'מה שפסק א"ו הארוך כלל כ"ג להדיא גבי תערובת דגים ובשר שמבטלין בס' א"כ מהיכי תיתי לזוז מדבריו ולומר דלא יתבטל בס' אע"ג דחמירא סכנתא מאיסורא אם אזלא ליה הטעם אזלא ליה הסכנה .. ובזה מתורץ מה שהקשה בד"מ על פסק או"ה כדמייתי בט"ז סי' קי"ו ס"ב אבל דבר שאינו ארס אעפ"י דהוא סכנה נראה פשוט שמתבטל בס' כשאר איסורי' שנאבד טעמו בס' שאין לך נותן טעם יותר מבצל וקפלוט ושיערו רבנן בששים והא דמסתייע בד"מ ממה דפסק מהרי"ל בשלחופית של דג שנפל לתוך קדירת בשר ואסר כל הקדירה אין ראיה מוכרחת דאפשר דלא הוי התם ששים וחזינן למהרש"ל דמיקל טפי וכתב שאין איסור בבשר ודגים אלא כשאוכלין ביחד ומ"מ כבר פשטה ההלכה כדעת או"ה וכן שמעתי מורים'.

וכ"כ הפר"ח¹²: 'מסתברא לי שחתיכת בשר שנפלה ליורה של דגים או איפכא כל שיש ששים לבטל פליטתו או גופו אם נמחה הרי אין כאן טעם לאסור משום סכנה, וריחא נמי בכה"ג משמע ודאי דשרי'.

וכ"כ השו"ת שבות יעקב¹³: 'אי איכא ס' ודאי יש להכשיר כמ"ש בספרי מנחת יעקב כלל ע"ו ס"ק כ"ה אך שהנחתי שם בצ"ע שקשה הדבר להקל מ"מ שוב נדפס הפר"ח שפסק ג"כ להקל וכ"כ בתשובת חות יאיר סימן ס"ד תו אין להחמיר כלל'.

וכ"פ הפרמ"ג¹⁴: 'ולענין טעם עיין יו"ד ק"ז בש"ך, וברש"י חולין צ"ז ע"א ד"ה כלכית, דג טמא באלפס בשר .. גם ש"מ, בסכנה נמי בטל בששים'.

וכ"פ עוד הרבה אחרונים¹⁵ שמועיל ביטול בששים.

א"כ למעשה גם בסכנה של בשר ודגים אומרים דין ביטול בששים, אך באם מדובר בתערובת של יבש ביבש, יש אחרונים שהחמירו¹⁶.

---

הערות:

¹ חיו"ד הל' בשר בחלב אות יט עמוד ו ↩

² שער כג סי' ז ↩

³ יו"ד סי' קטז אות ב ↩

⁴ יו"ד סי' קטז ס"ק ב ↩

⁵ ראה נשמת כל חי שבהערה הבאה ↩

⁶ נשמת כל חי סי' לט ↩

⁷ וכ"פ הגר"ש קלוגר בשו"ת טוטו"ד מהדורא תליתאי ב סי' י, אך בהגהות על השו"ע הכריע כש"ך, וצ"ע ↩

⁸ כלל עו-עז דין יא ↩

⁹ וראה באורח מישור (סי' קטז סק"ב). וכ"כ בשערי שמחה (ש"ג סי' כ) דרכ"ת סי' קטז ס"ק כא ↩

¹⁰ אות א ↩

¹¹ סי' סז ↩

¹² יו"ד סי' קטז ס"ק ד ↩

¹³ ח"ב סי' קד ↩

¹⁴ או"ח משב"ז סי' תקיג ס"ק ב ↩

¹⁵ ראה הנסמן בשמירת הגוף והנפש ח"א סי' א הערה ה ↩

¹⁶ ולדעת תורת האשם כנ"ל מקילים רק כשזה בדרך בישול, ונאסר אפילו בכבוש ↩

---

[10] (הלכה 696)

למדנו בהלכה הקודמת שבמידה ונפל בשר לדג או הפוך, חלים על זה דיני ביטול בששים

שאלה: מה הדין במקרה שיש לנו ספק אם הי' ששים?

תשובה: כתב בשו"ת בית יהודא (עייאש)¹: 'וכן נראה פשוט דאם נשפכה היורה של דגים ואין ידוע אם יש שם ששים דאזלינן לחומרא דהוי כמין בשאינו מינו דבנשפך קיימ"ל דאסור דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא² וזה פשוט'. והביאוהו להלכה כמה מהאחרונים³.

וכ"כ האבני נזר⁴: 'מחבת של דגים ושתי קדירות של בשר עומדים ביחד אצל האש והרתיח המחבת ונפל מים מתוכה לתוך קדירה אחת של בשר ולא נודע אם יש ס' בקדירה של בשר .. הדבר פשוט לאסור דספק סכנה לחומרא'.

אך יש אחרונים שכתבו להקל כמ"ש בשו"ת דעת כהן⁵: 'והנה מה שס"ל [=הבית יהודא] בפשיטות, דזה הוי ספיקא דאורייתא יש לדחות ולחלק בזה ולומר, דדוקא גבי הדברים שאסורים משום סכנה בסתם, היינו שלא פרשו רז"ל מהו הסכנה, בזה אפ"ל שאסור מה"ת, אמנם גבי הדברים שפרשו לנו חז"ל מהו הסכנה שלהם, כמו גבי בשר ודגים, משום דקשיא לריחא ולד"א .. האיסור שלהם לא הוי אלא מדרבנן .. וא"כ גבי בשר ודגים, דהסכנה רק משום דקשיא לריחא ולד"א, דהיינו שגופו יחלה ויחלש, ולא יש בזה משום סכ"נ, י"ל דמדאורייתא לא יש איסור אם גורם שום חולי לגופו, רק דחז"ל אסרו, וא"כ אם יש ספק אם נתבטל בס' כנ"ל הוי רק ספק דרבנן ולקולא ..'.

וכ"כ בשו"ת יביע אומר⁶ וביאר: 'ומעתה יש לדון, כי האוכל בשר ודגים יחד שהוא מזיק לעצמו, עובר על איסור מה"ת, כדין כל חובל בעצמו דס"ל להרשב"א והר"ן שאיסורו מה"ת. (והמאירי הוי יחיד לגבייהו). וכ"כ האחרונים לדינא. אכן יש לדחות שכשאינו מכוין להזיק לעצמו רק להנאתו, אין בזה איסור מה"ת .. ויש מקום לדייק כן מד' מרן הש"ע בחו"מ (סי' תכז ס"ט), הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכ"נ, וכמ"ש ביו"ד (סי' קטז) .. ע"ש'.

מאידך יש שכתבו להקל רק כשיש הפסד או שזה לכבוד שבת וכמ"ש הדברי מלכיאל⁷: 'אבל כהא דנ"ד שנפל חתיכה דג לתוך קדירה של בשר והסירוה מהקדירה. שיש בזה ספק שמא יש ששים נגד הטעם דנפיק מן הדג. וגם יש בזה הפסד ומניעת כבוד שבת. בוודאי שיש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם ורש"י דלא ס"ל לאסור דג עם בשר. ועל המג"א ושאר אחרונים שכתבו שבזמנינו אין שום חשש חולי בזה שנשתנו הטבעים .. וכן על סברת הבאר שבע דרק בבבל יש בזה חשש חולי או דרק במין ביניתא הוי סכנה ולא בשאר מינים. ולסברא זו הסכים החת"ס שם .. ולזה יש להקל במקום מניעת כבוד שבת בפשיטות'. וכ"פ למעשה בשבט הלוי⁸.

★ ★ ★

שאלה: במקרה שנפל בשר לדגים או הפוך, ואין ששים, האם מותר להוסיף לששים כדי לבטל?

תשובה: כתב החמודי דניאל⁹: 'פעם אחת נפל רוטב של בשר מעט לתוך קדרה גדולה של דגים ורוטב וציויתי לערבו יפה עד שיתבטל הטעם בס', דהא לאו איסור הוא דנימא אין מבטלים איסור לכתחילה'.

וסברא זו כתב הפת"ש¹⁰: 'למה לא צוה שיוסיפו עד ס' כדי שתתבטל הטעם של דג דאף דבאיסורים אסור להוסיף משום מבטל איסור לכתחלה כדאיתא בסי' צ"ט ס"ו מ"מ הכא בודאי לא שייך מבטל איסור שהרי אין זה איסור רק כ"ז שמרגישין הטעם של דג בקדרת בשר יש בו סכנה וכשיוסיפו ולא יהא עוד טעם דג מורגש בקדרת בשר לא יהיה עוד סכנה'.

וכ"כ להקל הרבה אחרונים¹¹.

אך מאידך יש אחרונים שאסרו, כמ"ש בשו"ת אבני צדק¹²: 'על דיברת הפת"ש בסי' קי"ו דלמ"ד בטל בס' אם אין כאן ס' מותר להוסיף לבטלו בס' יפה הורה מעלתו שלא לסמוך על דבריו כי לדעתי דבריו תמוהים ופותר אין להם .. ומה"ט דג ובשר אסור משום סכנה דצרעת ולדעתי היא איסור דאורייתא בל"ת ועשה מדכתיב ונשמרתם לנפשותיכם וכתיב ועשית מעקה לגגיך ולא תשים דמים בביתך כי יפול וגו' הרי שציוותה התורה לשמור מכל דבר שיכול לבוא לידי נזק .. א"כ גם במידי דסכנה ודג ובשר אף דאחר ס' ליכא טעם דג בבשר וליכא סכנה, אסור לבטלו או להוסיף כדין המבואר בסי' צט'.

וכ"כ המקור מים חיים¹³, שלחן חי¹⁴.

ויש מהאחרונים¹⁵ שהכריעו להקל במקום הפסד או לצורך שבת ויו"ט וכמ"ש בשו"ת הרי בשמים¹⁶: 'ובפרט בנידן שאלתנו לכבוד יו"ט בודאי יש לנו להתיר להוסיף ולבטל דהרי בתשו' רעק"א סי' ל"ח פוסק לסמוך בהפס"מ ע"ד הרשב"א שפוסק כוותי' המחבר ביו"ד סי' צ"ט ס"ו דבאיסור דרבנן שרי להוסיף ולבטל גם כשיש לו עיקר בדאוריי' וכ"כ ביש"ש ובט"ז שם, א"כ מכ"ש שיש לסמוך להקל בזה לצורך מצות שמחת יו"ט בלאו הפסד וכמ"ש בתוס' פסחים יא. .. דהיכי דשרי במקום פסידא כ"ש דשרי במקום מצוה וער"ה כז. דכבוד יו"ט עדיף מהפסד ממון ע"ש'.

א"כ מכיון שדבר זה שנוי במחלוקת בין האחרונים לכתחילה ראוי להחמיר, אא"כ במקום הפסד או לצורך שבת ויו"ט

---

---

הערות:

¹ יו"ד סי' כה ↩

² להעיר מהפמ"ג יו"ד שפ"ד סי' צז ס"ק ג שכתב: 'ואם צלו בשר עם דגים וחזינן דזב אסורים הדגים מספיקא שמא זב תחת הדגים *וספיקא דאורייתא לחומרא'* ↩

³ היד אפרים יו"ד סי' קטז. והזבחי צדק יו"ד שם אות ד. כה"ח יו"ד אות יז ↩

⁴ חיו"ד סי' פה ↩

⁵ ענייני יו"ד סי' נה ↩

⁶ חיו"ד סי' ח אות ד ↩

⁷ ח"ב סי' נג ↩

⁸ ח"ו סי' קיא אות ה ↩

⁹ תערובות הא' סי' טז, ובתערובות הב' סי' מ ↩

¹⁰ יו"ד קטז ס"ק ג ↩

¹¹ ראה שו"ת הרמ"ץ יו"ד סי' כב. שו"ת ארץ צבי (תאומים) ח"ב סי' לג. שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' פג. שו"ת עין יצחק או"ח סי' כד אות ב. שו"ת דגל אפרים סי' כח. שו"ת יד יוסף חיו"ד סי' נח. שו"ת דברי שלום ואמת חאו"ח סי' יג. שו"ת דברי יעקב סי' נד. דרכי הוראה פרק עה. שו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סי' ח אות ז ואילך ↩

¹² יו"ד סי' מט הובא בעצי העולה תעורובת כלל ב סי"ב, ודברי יציב יו"ד סי' לא י ↩

¹³ יו"ד קטז ס"ב ↩

¹⁴ סי' א ס"ג. (המהרש"ם בשו"ת ח"ג סי' רפח החמיר, אך בח"ז סי' קפג הקל, וצ"ע) ↩

¹⁵ משמרת שלום חי' דינים סו"ס קח אות ב. שו"ת דעת כהן שם ↩

¹⁶ ח"ה סו"ס מ ↩

---

[11] (הלכה 697)

שאלה: האם צריך לייחד כלים בנפרד לדגים חוץ מהכלים של הבשר?

תשובה: כתב הטור¹: 'ויש מחמירין בדבר לייחד לדגים כלים לבד'.

וכתב האו"ה²: 'וכן כל דבר שהוא משום כלים אין אוסרין מבשר לדגים בדיעבד מטעם סכנת דבר אחר דהא מתיר בגמרא דגים שעלו בקערה רותחין של בשר וכן לא אסרינן לעיל אפי' לכתחילה דגים שנתבשלו כבר בקדירה או ניצלו בשפוד של בשר ב"י שלא ליבנו בנתיים אלא לאוכלן בחלב. ואפי' לכתחילה רגילין רק לנקות מחבת או יורה של בשר ב"י במים ועפר מהשמנונית בעין שעלי' ולבשל בה דגים מיד. ובדיעבד מותר אפי' לא נקה אותם כלל ואפי' בכלי חרס אם לא שידע בבירור שהיתה מלוכלכות הרב' משירי הבשר עד שלא הי' ששים בדגים נגד אותו שמנונית ואין שייך בכאן טעם בליעת דופני (ס"א הכלי) הבשר. אמנם לכתחילה יזהר כמו שכתב ביו"ד בשם הרא"ש שיש ליחד כלים לדגים בפני עצמן לפי שקשה לדבר אחר עכ"ל'.

א"כ האו"ה מעיד שהמנהג, שלא חוששין לייחד כלים, אך כותב שלכתחילה כן יש להיזהר כמ"ש הטור.

ובהגהות שערי דורא³ כתב דבטעם אין סכנה ולא הזכיר חומרא לייחד כלים: 'ושאל אותי הר"י האיך מותר אפילו בלא כותח, הא חמירא סכננתא מאיסורא, וכיון שנכנס בו טעם בשר הוי סכנה, ותירץ דאין סכנה בטעם'.

וכ"כ המהרש"ל⁴: 'אבל מה שמיחדין כלים לבדן זהו שיבוש, דאינו סכנה אלא בממשות בשר ודגים שנתערבו בהדי הדדי, אבל בנתינת טעם ליכא למיחש⁵, כמו שהוכחתי בפרק ג"ה סי' טו'.

ולמעשה הסכמת האחרונים להקל, והרבה פוסקים העידו שכן גם המנהג בפועל שלא מייחדים כלים מיוחדים לדגים, וכדלקמן:

כתב הט"ז⁶: 'אבל מה שאמרו בזה דגים שעלו בקערה כו' יש ללמוד מזה שאין סכנה באכילת דג שיש בו טעם בשר במה שנתבשל בכלי בן יומו של בשר דהא אמרינן בגמרא דהרבה אכלו דגים שעלו בקערה כו''.

וכ"כ רוב הפוסקים למעשה שאין חשש בטעם שבכלים. וגם העידו הרבה פוסקים הן מפוסקי אשכנז והן מפוסקי ספרד שכן המנהג⁷ למעשה⁸ וכמ"ש הכנה"ג⁹: 'וכמדומה שאין העולם נזהרים אפילו לכתחילה אם לא כשהם נוגעים זל"ז וכן לענין פליטת כלי אינן נזהרין'.

ובזבחי צדק¹⁰ כתב: 'וגם שהפוסקים נקטו בדיעבד, במדינתנו נהגו לבשל לכתחילה ואין נזהרים'.

ויתירה מכך כתב בחינוך בית יהודא11: 'אבל בפליטת כלי אין מי שמקפיד ולא נאבד ממון ישראל להכין ג' כלים לתבשיל בשר וחלב ודגים, ואין לנו לבדות אסורים מדעתינו'.

★ ★ ★

שאלה: האם יש להחמיר במידה והדג או הבשר חריפים?

תשובה: מצאנו פוסקים שכתבו להחמיר בחריף וכמ"ש הדרכי תשובה¹¹: 'ועי' בס' דלתי תשובה לעיל סי' צ"ה ס"ק ה שכ' .. אבל בדבר חריף כגון דגים שמבשלים בחומץ חזק בכלי בשר אפשר שיש בו סכנה דבדבר חריף לא אמרינן נ"ט בר נ"ט, דמוציא כל הטעם וכו' וכן במבשל חומץ לחוד בכלי של בשר ומערה אותו אח"כ על דגים די"ל דהוי סכנה כיון דהוי רק טעם א' והעולם נוהגין לבשל חומץ ולסננו משום תולעים ולאכלו עם דגים א"כ אין לבשל החומץ בכלי של בשר עכ"ל. ובתשובות שבסוף הספר ערוגות הבושם סי' י"ד באמצע התשובה: במה שהוא שכיח הרבה שמבשלין חומץ בכלי בשר ומתקנין בו דגים .. יש למנוע מזה כי יש חשש סכנתא דבשר ודגים ואף שהט"ז כתב דבפליטת כלים לא שייך חשש סכנה דבשר ודגים מ"מ כל ראייתם הוא מהא שמבואר שאכלו דגים שעלו בקערה של בשר הנה י"ל דוקא התם דהוי נ"ט בר נ"ט משא"כ בדבר חריף אין ראיה משם להתיר .. וסיים בצ"ע במה שאין העולם נזהרים בזה עיי"ש .. ועי' בס' מגדים חדשים אות ג שהביאו וכ' דלפ"ז נראה שיש לזהר ג"כ שלא לחתוך בצלים בסכין של בשר ויתנם לתוך דגים לבשל כמנהג העולם לבשל דגים עם בצלים כיון דאיכא דוחקא דסכינא וגם דבר חריף .. אמנם לדינא כתב שיש להקל גם בזה ולסמוך על הפוסקים דבצלים לא הוי דבר חריף רק קורט של חלתות רק שכל בעל נפש יש לזהר להחמיר לכתחלה עיי"ש'.

ועד"ז כתב בשבט הלוי¹²: 'ובענין מכונת בשר שמטחינין בה בשר, אם זה בלי דבר חריף דינו כמו כלי בישול וק"ו להקל משם, אבל אם דרך לשום שם בצל וחריף אחרי שטחנו בשר וחריף של בשר דאיכא דוחקא דסכינא וחריף, א"כ יש לחוש לטעם בעין שיוצא ע"י חריף של בצל, ואמנם גם בזה איכא מקילים כיון די"א דגם זה עכ"פ לענין סכנה נקרא רק טעם לא בעין, אעפ"י שלענין איסור אינו כן, ועוד הא איכא מ"ד דבצל לא נקרא חריף - ולצורך איכא למסמך אהא'.

אך מכל הפוסקים דלעיל שלא הזכירו חילוק בין חריף לשאינו חריף, מוכח דלא סברו חומרא זו, וכן המחמירים עצמם העידו שהמנהג בפועל שלא מחמירים, וכן מנהג העולם להקל גם בחריף¹³.

--------------

---

הערות:

¹ יו"ד סי' קטז ↩

² שער לט סי' כו ↩

³ סי' נז אות א ↩

⁴ יש"ש חולין פ"ח סי' ט (וכ"כ על הש"ד שם) ↩

⁵ אמנם כתב כנה"ג הגב"י יו"ד סי' קטז אות יח: 'ויראה שטעם המיחדים כלים שמא לפעמים נשאר בכלי פתיתי דגים ומניח בהם בשר או איפכא והוא ממשו של איסור. וראה ג"כ בשלחן חי סי' א אות ז ↩

⁶ יו"ד סי' צה סק"ג ↩

⁷ ראה שבות יעקב שו"ת ח"ג סי' ע. לחם הפנים יו"ד סי' קטז ס"ק ג. חוט השני סי' סז. פמ"ג יו"ד שפ"ד סי' צז ס"ק ג. חו"ד חידושים סי' צה ס"ק ב. פת"ש יו"ד סי' קטז ס"ק ג מהתפארת למשה בשם זקינו הר' יעקב. עדות ביהוסף (בן סמון) ח"ב סי' מו והובאו דבריו בעיקרי הד"ט יו"ד סי' יד אות י ובזכור לאברהם ח"ג אות ס קפו. שו"ת חת"ס ח"ב יו"ד סי' קא. שו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' שיב ושיג. ועוד ↩

⁸ ולהעיר שמצאנו מי שהעיד על מנהג מקומו כן להקפיד לייחד כלים נפרדים לדגים, כמ"ש השלחן חי שם: 'לכתחילה אסור לבשל דגים בכלי של בשר או להיפך ויש ליחד כלים לבשל דגים וכן המנהג. ונ"ל דמצד המנהג גם בכלי בשר אינו ב"י אין לבשל. ובכף נוהגין להקל להשתמש בכף של בשר אפילו ב"י, ונוהגין לערות הדגים בקערות של בשר אפילו ב"י ואין שום חשש ופקפוק עפ"י הדין בזה ג"כ, ואותן שנוהגין לצנן הדגים קודם שמערן לכלי בשר תע"ב'. ועמ"ש בדלתי תשובה שם - 'והעולם נוהגין להקל בזה אפילו לכתחילה', כתב: 'ואני לא ראיתי בעיני המנהג הזה אדרבה המנהג בכל ישראל שבמדינתינו שיש להם כלים מיוחדים לבשל דגים ולא מבשלים בכלים של בשר .. וא"כ ח"ו להקל לכתחילה לבשל דגים בכלי של בשר .. אך בזה נוהגים להקל לערות דגים בקערות של בשר אפילו הם רותחים דבזה אין שום חשש .. ומה שנוהגים להקל להשתמש בכף של בשר אפילו ב"י נלפע"ד הטעם משום דרוב פעמים יש ס' נגד הכף ובצירוף דסתם כלי אינו ב"י' ↩

⁹ הגב"י יו"ד סי' קטז אות יח ↩

¹⁰ יו"ד סי' קטז ס"ק ח ↩

¹¹ שו"ת סי' סא ↩

¹² סי' קטז ס"ק כז ↩

¹³ שו"ת ח"ו סי' קיא ד ↩

¹⁴ וראה גם פסקים ותשובות סי' קטז אות ז הערה 81 ושכ"כ בספר דבר חריף פט"ו ס"ג ↩

---

[12] (הלכה 698)

שאלה: אדם שבישל בטעות בשר ודגים יחד מה דין הכלים?

תשובה: כתב השבות יעקב¹: 'עוד בבית אחד בשלו וטגנו דגים מלוחים עם שומן אווז כי לא היו יודעים כלל שיש איסור בדבר עד שבא בר אוריין א' ואמר להם שהוא אסור משום סכנה והשליכו הדגים ונשאלתי על הכף שניערו בו הדגי' ועוד אינו מקונח ותחבו אותו תוך קדירה של בשר מה דינו? תשובה, הנה כבר מבואר בספרי מנחת יעקב כלל נ"ז ונ"ח ס"ק דאין חשש סכנה בפליטת כלים אע"ג דמבואר שם דיש חולקין ע"ז מ"מ נקטינן עיקר כהמקילין אם הוא נקי'.

מאידך התפארת למשה² [הובא בשיו"ב³, ובפת"ש⁴] כתב: 'ושמעתי בשם מורי זקני הרה"ג מוה"ר יעקב ז"ל דבנפל דג לקדירה עם בשר או איפכא היה אוסר הכלי בלי הגעלה דאף דמבשלים דגים בכלי בשר או איפכא היינו שאין כח בנ"ט היוצא מקדרה לעשות ארס אבל כשנתבשל בקדרה בשר ודגים ביחד הרי נתבשל ארס בתוכו ונבלע הארס בקדירה ואסור ודו"ק'.

וכ"כ באבני צדק (בסיס)⁵: 'ומש"כ בתשו' שבו"י ח"ג סי' [ע] על דג שטגנו בשומן אווז דהכף שניערו בו הדגים אינו אוסר דאין חשש סכנה בפליטת הכלים עיי"ש, ליתא דאחר שנאסר יש חשש סכנה אפילו בפליטת הכלים ודוקא בפליטת כלים הבלועים מבשר לבד או מדגים לבדם הוא דאין חשש סכנה בפליטתן משא"כ אחר שנאסרה'.

גם בשו"ת מלמד להועיל⁶ כתב: 'דגים שנתבשלו יחד עם שומן של בשר במחבת והדגים הונחו אח"כ לתוך קערה של פארצעללאן ומהקערה הונחו לתוך צלחת מפורצלן, מה דינן של המחבת והקערה והטעללער .. הוריתי להתיר המחבת שהיא של ברזל ומצופה בהיתוך לבן ע"י הגעלה, והקערה והטעללער התרתי ע"י הגעלה ג' פעמים'.

וכ"פ בשבט הלוי⁷: 'ואנו רגילים להורות בזה כהתפארת למשה לחייב הגעלה, ובמשמרת שלום סי' קט"ז מצדד להקל עכ"פ בכלי חרס יע"ש'. וכ"כ ביביע אומר⁸: 'נראה שהעיקר לדינא לחוש לרוב האחרונים הנ"ל להצריך הגעלה לכלים'.

מאידך יש אחרונים שכתבו כהשבות יעקב שהכלים לא נאסרים, ויש שהצריכו עכ"פ להמתין עשרים וארבע שעות לפני השימוש, וכדלקמן:

כתב הדברי מלכיאל⁹: 'והנלע"ד שאין לאסור לגמרי. רק להשהות מעת לעת דכשהטעם פגום שוב אין בו סכנה, ולכאורה י"ל דרק באיסור שלא נאסר רק כשנותן טעם לשבח שיהנה מהאיסור, בזה שרי כשנפגם הטעם, אבל בסכנתא דקים לן שטעם המעורב מבשר ודגים מזיק לאדם, בזה אין חלוק בין טעם משובח לטעם פגום, אבל באמת זה אינו דכיון שנפגם הטעם שוב לא מיקרי טעם אותו הדבר כלל רק כעץ בעלמא והרי הוא כאלו נשתנה הדבר לגמרי .. ואף שי"ל דאף שנפגם הטעם מ"מ הארס לא יצא ממנו. בכ"ז נלע"ד שיש להקל .. ומה שחילק התפל"מ בין מה שבלע טעם בשר לחוד או טעם בשר ודגים יחד, צ"ע לענ"ד דמאי שנא כיון דקיי"ל דטעם כעיקר .. והנה בנ"ד א"צ לבטל רק את הטעם שנבלע מהמועט מהם או הבשר או הדגים, דממילא שוב ליכא ארס. ושפיר יש ששים במה שבקדירה נגדו, וא"ל דכיון שכבר נתאחדו הטעמים ונעשה הטעם ארסי לא מהני ביטול רק כשיבטל כל הטעם. זה אינו דהא כבר כתבו האחרונים להקל כשנפל בשר לתוך דגים המתבשלים להוסיף עד ששים. אלמא אף שכבר נבלע טעם הבשר בדגים, בכ"ז מהני ביטול נגד הבשר לחוד, וה"ה בנ"ד. ולבד כל אלה הרי הח"ס בסי' ק"א היקל לגמרי בטעם דגים ואף במרק דגים שנשפך לשומן. ובפרט לפי מה שצדדנו בס"ד למעלה להקל בכלל ענין זה נראה פשוט שיש להורות להשהות הכלי מעל"ע ושלא להטריח כלל בהגעלה ומכ"ש בכלי שא"א בהגעלה'.

וכ"פ בכף החיים¹⁰: 'נפל דג בקדרת בשר או איפכא .. מיהו האו"ה כלל כ"ג דין ז' כתב דמשום טעם בליעת כלי ליכא למיחש והביא דבריו הט"ז סק"ב. וע"כ נראה דלאחר מעל"ע יש להקל. וה"ד בדליכא ס' דאי איכא ס' גם התבשיל מותר כמ"ש באו' הקודם¹¹'. וכ"פ בהלכה ברורה¹².

ובמשמרת שלום¹³ סמך ע"ז לגבי כלי חרס שאין להם תקנה בהגעלה: 'ואני מצאתי בשבות יעקב ח"ג סי' ע דמבואר להדיא דגם בזה אמרינן דאין בפליטת כלים משום סכנה עיי"ש, ולכן עכ"פ בכלי חרס דא"א בהגעלה יש להתיר הכלי לאחר מעל"ע'.

ובתשובות והנהגות¹⁴: 'נדרשתי כאשר שאלוני שבישלו ביחד בשר ודגים בטעות .. ולענין הכלי, הפ"ת בשם תפארת למשה כתב שצריך הגעלה, ובהגהות הגר"פ עפשטיין זצ"ל לספר שמירת הנפש כתב שלא שמענו מימינו מי שפוסק כן, ובשו"ת דברי מלכיאל כתב להמתין כ"ד שעות ואח"כ מותר לבשל בו בלי הגעלה. ולע"ד אם קשה לו ההמתנה, שצריך להכלי מיד, ימלא הכלי מים ויבשלם, ותיפלט הבליעה בהמים, וישטוף היטב, ויש לסמוך שמה שיפלוט עוד אח"כ אין בו כדי סכנה ולא יזיק בס"ד'.

א"כ למעשה כיון שנחלקו בזה האחרונים לכתחילה צריך להגעיל כלים הבלועים מבשר ודגים, אך במקרה שא"א להגעיל אפשר לסמוך על המתירים אחר המתנת עשרים וארבע שעות.

----

---

הערות:

¹ שו"ת ח"ג סי' ע ↩

² יו"ד סי' קטז ↩

³ ס"ק ז ↩

⁴ ס"ק ג ↩

⁵ יו"ד סי' קטז ↩

⁶ ח"ב יו"ד סי' לז ↩

⁷ שו"ת ח"ו סי' קיא אות ו ↩

⁸ שו"ת ח"ד יו"ד סי' ד ↩

⁹ שו"ת ח"ב סי' נג יג - יד ↩

¹⁰ יו"ג קטז ס"ק ג ↩

¹¹ וראה משמרת הבית (קארפ) הל' בשר בחלב פ"ג הערה 7 ↩

¹² או"ח סי' קעג אות ט. (לכאורה נשמט ממנו מ"ש אביו ביבי"א) ↩

¹³ ח"ב סי' קטז אות ח ↩

¹⁴ ח"ד סי' קפט ↩

---

[13] (הלכה 701)

שאלה: האם מותר להכין דגים ובשר בתנור אחד?

תשובה: כבר למדנו שהגמרא במסכת פסחים¹ אומרת: 'ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר'.

וביאר רש"י: 'דאיטוי בהדי בישרא - בתנור אחד. אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא - שיש בו חלב, משום דקסבר ריחא מילתא היא'.

כלומר לשיטת רש"י דברי מר בר רב אשי שאסר גם בדיעבד נאמרו לגבי צליית בשר ודג בתנור אחד, אך זהו לשיטות האוסרים בדין ריחא.

אך כתב האיסור והיתר הארוך²: 'ודווקא לעניין איסור אמרינן בב' מינים המפטמין ריחא מילתא היא כדפרישית אבל פשיטא לעניין סכנה כגון שאפה פשטיד"א של בשר עם של דגים בתנור א' ושניהן מגולין אפי' בתנורין שלנו המכוסין למעלה ואפי' בתנור קטן ואפי' אם הוא סגור כולו ולא נגעו כלל יחד מותר בדיעבד, ואעפ"י שקיי"ל סכנתא חמירא מאיסורא, דבכה"ג לית בי' סכנה כלל מדלא אוסר הרמב"ם פ"ט דא"מ דגים שנצלו עם בשר בתנור כ"א לאכלן בחלב. ואין מחלק כלל בתנורי' בין שלהם בין שלנו. ואפי' אם שניהם בלתי מחבת רק שמורחקים קצת זו מזו. דאפילו אם יוצא מהשמנונית לתוך התנור אין בכך כלום דבבליעת תנור וכלי אין סכנה כדאיתא לקמן, אך לכתחילה מיהא יזהר'.

וכתב המהרש"ל³: 'ובסמ"ק⁴ כתב, וז"ל, יש אומרים אפילו צלאו דג עם בשר אסור לאכלו, משום דקשה לדבר אחר, ודוקא בתנור קטן, אבל בתנור גדול אין להקפיד, עכ"ל, אין לדקדק מהא דסמ"ק, שלכל הפחות לכתחילה אסור אפי' בתנורים גדולים, כמו שאנו נוהגין להחמיר בבשר עם חלב אפי' בתנורים גדולים, כ"ש במקום סכנה גדולה, ואפשר להחמיר ולאסור אפי' בדיעבד, מ"מ נראה לי דמותר לכתחילה, כיון שכתב המרדכי⁵ בשם מיימוני⁶ צלאו דגים עם בשר אסור לאוכלו בחלב, אע"ג דקים ליה דבלע ריחא מן הבשר, מ"מ (ריחא) מתיר הדג לבדו, אלמא, בריחא אין שום סכנה, אם לא בממשות, והוא היה אב לכל הרופאים והטבעיים, וממילא שרי אפילו לכתחילה .. ומה שאיתא להדיא בפ' כיצד צולין⁷ דאסור אפי' במילחא, וז"ל, דמסקינן לשם, האי ביניתא דאטוויה בהדי בישרא, אסרה רבא מפרזיקיא מלאכול בכותחא, מר בר רב אשי אמר, אפי' במילחא נמי אסור, משום דקשיה לריחא ודבר אחר, והלכתא בוודאי כמר בר רב אשי, דהוה בתראי, וחלילה לומר שסמך על חכמתו נגד סוגיא הלכה, צ"ל דהוא סובר דהאי עובדא לא איירי בצלאו בתנור אחד, כפרש"י (שם, ד"ה דאיטוי) דס"ל כהאי גוונא אין בו חשש סכנה, ולא היה אוסרו מר בר רב אשי, אלא צלאו עם בשר ממש, ואעפ"כ לא אסרו רבא במילחא, ומר בר ר"א אסרו אפילו במילחא, והכי הלכתא, אם נתבשל עם בשר ממש שאסורים משום סכנה'.

אך יש שכתבו שגם למתירים ריחא בדיני בשר בחלב מ"מ בבשר ודג שהוא משום סכנא אסור אפילו בדיעבד וכמ"ש הבאר שבע⁸: 'מ"מ נראה בעיני דלדידן שאנו נוהגים לאסור לכתחלה לצלות היתר עם אסור או בשר עם חלב בתנור אחד משום ריחא מילתא אפילו בתנורים גדולים ולא כדעת הסמ"ק ממילא במקום סכנה יש להחמיר ולאסור אפילו בדיעבד דחמירא סכנתא מאיסורא כדאיתא בפ"ק דחולין ..'.

הכנסת הגדולה⁹ הביא הדעות השונות וסיכם: 'נמצינו למדין ג' סברות בדבר. לרש"ל מותר אפילו לכתחילה, לאו"ה מותר בדיעבד ואסור לכתחילה, לבאר שבע אסור אפילו בדיעבד. ולענין מעשה לנקוט מציעתא עדיף טפי, דלכתחילה אסורים ובדיעבד מותרים, וכמדומה שאין העולם נזהרים אפילו לכתחילה אם לא כשהם נוגעים זל"ז וכן לענין פליטת כלי אינן נזהרין, ולכ"ע בנוגעים זה בזה וכ"ש כשנצלו או נאפו יחד יש לחוש לסכנתא, וכן עמא דבר'.

א"כ ראינו את הדעות השונות בדין צלית בשר ודג בתנור אחד. ובהלכה הבאה נראה את דברי הפוסקים למעשה.

--------------

---

הערות:

¹ עו, ב ↩

² שער לט סי' כה (הובא בדרכי משה יו"ד קטז ס"ק ג). אך העירו הפוסקים שזה סותר להמשך דבריו שם בסכ"ז שכתב: 'אבל בוודאי אם נצלו או נאפו יחד *אפי' אם לא נגעו זה בזה שניהם אסורין'*. וראה בכנה"ג הגב"י יו"ד סי' קטז אות יח שכתב לבאר: 'ויראה ודאי דהחילוק שיש בין אות כ"ה לאות כ"ז, דבאות כ"ה מותר דיעבד ובאות כ"ז אסור בדיעבד, ובאות כ"ה הם מרוחקין זה מזה באופן שא"א לזוב מהשמנונית אלא לתוך התנור ולא מהבשר לדגים או איפכא, אבל באות כ"ז מיירי בשאפשר לזוב מזה לזה אעפ"י שאינן נוגעין, וכ"כ הש"ך וט"ז ות"ח כלל ע"ז אות י"א. וס' המפה סתם וכתב וכן אין לצלות בשר עם דגים משום ריחא מיהו בדיעבד אינו אסור, וסתמו כפירושו דדוקא משום ריחא בדיעבד אינו אסור אבל אם נתבשלו ביחד אסורין אף בדיעבד, וה"ה אם יש לחוש שיזוב מהשמנונית זל"ז דהיינו בנתבשלו יחד'. וראה ג"כ בהגהות זר זהב על האו"ה שביאר באופן אחר ↩

³ יש"ש חולין פ"ז סי' טו ↩

⁴ סוס"י רי"ג ↩

⁵ סי' תרסה ↩

⁶ רמב"ם המ"א פ"ט הכ"ג ↩

⁷ פסחים עו, ב ↩

⁸ שו"ת סי' לה ↩

⁹ צוין לעיל הערה 2 ↩

---

[14] (הלכה 702)

בהלכה הקודמת ראינו שנחלקו הפוסקים מה דין צליה של בשר ודג בתנור אחד.

שאלה: מה נפסק ההלכה למעשה?

תשובה: כתב הרמ"א¹: 'וכן אין לצלות בשר עם דג, משום ריחא. מיהו בדיעבד אינו אוסר'².

לכתחילה

א"כ הרמ"א כותב שגם בסכנה אנו אוסרים לכתחילה לאסור לצלות יחד מדין 'ריחא', עיקר דיני ריחא נתבארו בשו"ע סי' קח, ושם מחמיר הרמ"א לגבי איסור והיתר לכתחילה גם בתנור גדול, וכתב הפרמ"ג³ שכמו"כ דברי הרמ"א כאן בסי' קיז, שכתב בסתם להחמיר, נאמרו גם על תנור גדול: 'ולקמן סי' קי"ו מבואר לכתחלה אין לצלות בשר עם דגים אפילו בתנור גדול'.

גם הט"ז כאן אף שהביא⁴ את דברי המהרש"ל שהקיל בדין זה: 'וכתב רש"ל פרק ג"ה סי' ט"ו דאפילו לכתחלה אין להחמיר בתנור גדול לענין זה⁵ אעפ"י דלענין איסור בשר בחלב מחמרינן לכתחלה ..'. אך בהמשך דבריו⁶ נטה להחמיר כפסק הרמ"א שאסר לכתחילה: '.. אבל נלע"ד כיון דלרש"י קאי על צליית בשר ודג בתנור יש להחמיר אפילו בריח, ותו דהא כתב ב"י סי' צ"ה דרמב"ם מפרש ג"כ ההיא דכיצד צולין בתנור אחד, וא"כ אסור למר בר רב אשי אפילו משום ריח משום סכנה כמו לענין בשר בחלב ..'.

אלא שכנ"ל דברי הרמ"א להחמיר בדג ובשר לכתחילה גם בתנור גדול, הם כפי שיטתו בדיני ריחא לגבי איסור והיתר שיש להחמיר לכתחילה. אך לדעות ששם בתנור גדול א"צ להחמיר גם בנדו"ד אין להחמיר וכמ"ש הפר"ח⁷ (עפ"י שיטתו בדין ריחא בסי' קח): '.. אבל בתנור גדול דנהגינן להתיר לכתחילה וכמ"ש בסי' ק"ח [שם] גם לענין דג ובשר שרי אף לכתחילה, דהא טעמא מאי שרינן אפילו לכתחילה משום דאין כאן ריחא א"כ מה טעם יש לאסור משום סכנה כיון דאין כאן ריחא כלל, ולפיכך הדבר פשוט דאף דבר של סכנה שרי לכתחילה בתנור גדול'.

א"כ ראינו שדעת הרמ"א להחמיר לכתחילה⁸, שלא לצלות יחד באותו תנור דג ובשר וביארו האחרונים שזה גם בתנור גדול. ודעת הפר"ח (לשיטתו בדיני ריחא) שבתנור גדול מותר לכתחילה.

בדיעבד

ראינו שהרמ"א שהתיר בדיעבד אלא שהש"ך⁹ כתב: 'ובספר באר שבע דף ק"א האריך בזה וחלק עליו ופסק דאפילו בדיעבד אסורים משום ריחא מילתא אפי' נצלו נפרדים זה מזה בתנור אחד [ו]כתב דאפילו במקום דנוהגים להתיר לענין איסור בדיעבד ריחא מילתא ולאסור לכתחלה כדלעיל בסי' ק"ח לענין סכנתא אסור אפי' דיעבד וע"ש'. והבינו הפוסקים שהש"ך הכריע לחומרא כבאר שבע וגם בתנור גדול.

ובדעת הרמ"א כתב הפרי מגדים¹⁰: 'דגים שנצלו עם בשר דעת הר"ב בקי"ו להתיר דיעבד, ומשמע באו"ה ל"ט דין כ"ה אפילו תנור קטן וסתום לגמרי, אבל הש"ך שם אות א' בשם באר שבע החמיר יע"ש'.

הערוך השולחן¹¹ כתב להקל בדיעבד כדברי הרמ"א: 'ואנו אין לנו רק דברי רבינו הרמ"א שפסק דמותר בדיעבד'.

אך הפר"ח שם כתב בסיום דבריו: 'אבל בתנור קטן דאיכא ריחא אף בדיעבד אסור ואין בזה שום ספק והחולק בזה אינו אלא מן המתמיהין'. וכ"כ הפרי תואר¹².

וכתב המנחת יעקב¹³: 'אבל מ"מ היכא דליכא הפסד מרובה ראוי להחמיר אף דקי"ל דריחא לאו מילתא בדיעבד כהרמב"ם .. מ"מ חמירא סכנתא מאיסורא ואפשר דגם לוי ורבא מודים לענין דג עם בשר כמר בר רב אשי וכ"פ בס' באר שבע, וכ"כ מהרי"ל בהג"ה בדיני בשר בחלב, והט"ז בסי' קי"ו ס"ק ג' ג"כ חוכך להחמיר, ועוד דגם האו"ה אף שהעתיק בכלל ל"ט דין כ"ה דברי הרמב"ם אלו להתיר בדיעבד מ"מ בדין כ"ו ולמ"ד מבואר להדיא מדבריו דאוסר הדג והבשר בדיעבד (וצ"ע ליישב דבריו), וגם הסמ"ק סי' רי"ג פסק להחמיר וסיים ודוקא בתנור קטן אבל בתנורים גדולים כעין שלנו אין להקפיד עכ"ל וכן נראה עיקר להלכה, ודלא כבאר שבע שהפריז על המדה להחמיר בכל ענין אפי' בתנורים גדולים ..'.

א"כ ראינו שדעת הרמ"א בדיעבד להתיר גם בתנור קטן¹⁴, אך דעת הבאר שבע והש"ך להחמיר אפילו בדיעבד וגם בתנור גדול, ודעת הפר"ח והפר"ת שהתירו לכתחילה בתנור גדול, אך החמירו גם בדיעבד בתנור קטן, והמנח"י הסכים איתם אא"כ במקום הפס"מ.

למעשה גם במקרים בהם הי' ניתן להתיר [לחלק מהדעות] עכ"פ בדיעבד דג ובשר שנאפו יחד, אך לפועל בהרבה מקרים יש גם אדים רבים בתנור, ולכן גם אם אין בעיית ריחא, יש גם בעיה מדין של 'זיעה'¹⁵, שי"ל שזה מחשיב את הכל כממש נתבשל ביחד ואז יהא אסור גם בדיעבד. ומצוי מאוד בתנורים הרגילים שלנו האטומים שיש בהם לחות שמחשיבה הכל כנתבשל יחד מדין זיעה. [ומ"מ במקרה שאין זיעה יש מקרים שניתן להתיר כשנאפו יחד דג ובשר בפרט כאשר אחד מהם מכוסה לגמרי¹⁶].

--------------

---

הערות:

¹ יו"ד סי' קטז ס"ב ↩

² וביאר הגר"א ס"ק ג: 'כמ"ש בסי' ק"ח דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא' ↩

³ יו"ד שפ"ד סי' צז ס"ק ג ↩

⁴ ס"ק ב ↩

⁵ מהמשך דברי המהרש"ל נראה שהוא סובר שגם בתנור קטן אין להחמיר אפי' לכתחילה. וראה לקמן ↩

⁶ ס"ק ג ↩

⁷ סי' קטז ס"ק ד ↩

⁸ להעיר שגם בסי' קח לגבי ריחא האיסור הוא כאשר הם צלוים באוויר התנור, אך לא כאשר כל אחד מהם מונח בקדירה בפני עצמו, והרמ"א מצריך גם תנור פתוח. כמו"כ באם אחד מהם מכוסה מותר כיון שאין בזה איסור ריחא כמובאר בסי' קח ברמ"א בהגה ס"א ↩

⁹ יו"ד סי' קטז ס"ק א ↩

¹⁰ יו"ד שפ"ד סי' קח ס"ק יח אות ז ↩

¹¹ יו"ד סי' קטז ס"י ↩

¹² סי' קטז ס"ק ג ↩

¹³ כלל עו ס"ק כו. ובסולת למנחה הוסיף שכן הסכמת הפר"ח ↩

¹⁴ להעיר שבסי' קח ס"א לגבי איסור והיתר, הרמ"א התיר בדיעבד רק כאשר התנור פתוח קצת, אא"כ הוא במקום הפסד ↩

¹⁵ ראה יו"ד סי' צב ס"ח ↩

¹⁶ וראה לעיל הערה 8, ובמכוסה לגמרי לכאורה יש להתיר לכתחילה, כנ"ל. וראה גם ספר הכשרות פי"א אות לא ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp