מצוות אכילת מרור

---

[א] (הלכה 515)

נאמר בתורה בפרשת בא¹: 'וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'. ובפרשת בהעלותך² אודות פסח שני: 'בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'.

משני פסוקים אלו אנו רואים את מצוות האכילה שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, שהם כללו את אכילת קרבן הפסח, מצה ומרור.

אלא שנחלקו הראשונים בגדר אכילת המרור בבית המקדש, י"א שאכילת המרור היא חלק ממצוות אכילת קרבן הפסח. וכפי שכתב הרמב"ן³ שם: 'ויותר נכון שנאמר כי 'ומצות' נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה. וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחת צואה בפני עצמה'.

אך יש שכתבו שגם בזמן הבית היה זה מצווה בפני עצמה. וכפי שנראה גם מדברי הסמ"ק⁴: 'לאכול מרור בליל ט"ו בניסן בזמן שהיה פסח קיים מצות' דאורייתא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, והיינו בזמן שבית המקדש קיים, ובזמן הזה דרבנן⁵'.

[בדעת הרמב"ם העירו הפוסקים שלכאורה יש סתירה בדבריו⁶, ויש שביארו⁷ שישנם שני גדרים מצוות המרור, וחובת המרור, ולדעת הרמב"ם מצוות אכילת המרור היא חלק ממצוות אכילת הפסח, אך בנוסף לזה יש [בזמן הבית] חובת אכילת מרור גם ללא פסח ולכן כתב ערל חייב באכילת המרור].

אלא שכעת בזמן הגלות שאיננו יכולים להקריב קרבן פסח, מבואר בדברי הגמרא והפוסקים שמצוות אכילת המרור כעת איננה מהתורה אלא מדרבנן, משא"כ מצוות אכילת המצה היא גם כעת מהתורה וכדברי הגמרא במסכת פסחים⁸: 'אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. - ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח - יש מרור, ובזמן דליכא פסח - ליכא מרור. מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים! - מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצת .. תניא כוותיה דרבא .. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים - מנין? תלמוד לומר בערב תאכלו מצת - הכתוב קבעו חובה'.

א"כ ראינו מדברי הגמ' שחיוב אכילת המצה שונה מחיוב אכילת המרור, שכאשר אין קרבן פסח חיוב המצה הוא נשאר מדאורייתא, אך חיוב אכילת המרור הוא מדרבנן⁹.

וזה לשון אדמו"ר הזקן¹⁰: 'מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים שתיקנו זכר למקדש¹¹ אבל חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה שנאמר בערב תאכלו מצות ולא הוזכר שם פסח'.

★ ★ ★

האם מצוות סיפור יציאת מצרים תלויה בחיוב המצוה ומרור מהתורה?

תשובה: נאמר במכילתא¹² ונקבע גם בנוסח ההגדה: 'והגדת לבנך. שומע אני מראש חדש ת"ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך [על שולחנך]'.

ויש שהעירו שמלשון זה נראה שהחיוב הוא בשעה שיש מצה ומרור, וא"כ לכאורה כאשר אין מרור מהתורה אין חיוב סיפור מהתורה, וכמ"ש הר"י פערלא¹³: 'ובלא"ה לפי הך סוגיא צ"ע אצלי מאי דקתני במכילתא שם בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך הרי דתלה מצות ספור יציאת מצרים גם במרור והשתא כיון דקיימא לן מרור בזמן הזה דרבנן, וכו"ע מודו בזה ולית מאן דפליג לומר דמרור בזמן הזה דאורייתא א"כ אית לן למימר דמצות ספור ביציאת מצרים בזמן הזה לאו דאורייתא היא, ומיהו אפשר לומר דמרור לאו בדוקא נקט אלא אגב מצה נקט נמי מרור דהא בההיא פרשה לא נזכר מרור כלל אלא מצה לחוד וא"כ לא תליא מילתא במרור אלא במצה דוקא והילכך לדידן דקיי"ל מצה בזמן הזה דאורייתא גם ספור יציאת מצרים דאורייתא אע"ג דמרור דרבנן ואכמ"ל בזה יותר'.

אך הרבי בהגדה¹⁴ כתב לבאר: 'מצה ומרור מונחים. בזמן הפסח היו אומרים: שפסח מצה ומרור מונחים לפניך .. אבל עכצ"ל שגם אחד מהם די לחייבו בספור יצי"מ, שהרי הגדה בזמן הזה דאורייתא אף שאינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן ..'.

א"כ ראינו שאמנם בזמן שאין קרבן פסח חיוב אכילת המרור הוא רק מדרבנן, ואעפ"כ חיוב המצה וההגדה הוא מהתורה

--------------

---

הערות:

¹ פי"ב פסוק ח ↩

² פ"ט פסוק יא ↩

³ פרשת בא ↩

⁴ מצוה רכ ↩

⁵ וראה שו"ת אבני נזר או"ח סי' תקלד שכתב: 'ממילא לשיטת רש"י ותוס' הנ"ל ומכילתא וילקוט שלפנינו .. נמנה מרור מצוה בפני עצמה' ↩

⁶ כיון שבהל' חמץ ומצה פ"ז הי"ב כתב: 'אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח', וראה גם בספר המצוות לרמב"ם מ"ע נו. ומאידך בהל' קרבן פסח פ"ט ה"ח פסק שערל שאינו אוכל קרבן פסח אעפ"כ צריך לאכול מרור. וראה מ"ש בזה בנו רבי אברהם במעשה ניסים סי' ו ↩

⁷ ראה צפנת פענח הל' חמץ ומצה פ"ז הי"ב, וקונטרס השלמה השמטה א. וראה גם מ"ש הרבי בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ד"ה צפון, ואג"ק חט"ו ע' מא ↩

⁸ קכ, א ↩

⁹ וראה דברי הרמב"ן שם שיש לבאר זה גם את הפסוק בפרשת בא שעל מרורים נאמר רק על הבשר, וראה גם בהגדת הרבי כורך ד"ה על מצות ↩

¹⁰ שו"ע או"ח סי' תעה סט"ו ↩

¹¹ ראה בהלכות ליל הסדר על שוע"ר (אשכנזי) ח"ב ע' קנב סט"ו הערה 3 שהביא חבל ראשונים כמקור לדברי אדמו"ר הזקן שתקנת חכמים לאכול המרור היא זכר למקדש ↩

¹² דרבי ישמעאל בא פי"ז ↩

¹³ ביאור על סהמ"צ לרס"ג עשה לג ↩

¹⁴ מגיד, ד"ה מצה ומרור מונחים ↩

---

[ב] (הלכה 516)

שאלה: איזה ירק צריך לקחת עבור אכילת מרור?

תשובה: נאמר במשנה במסכת פסחים¹: 'ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור'.

ומבארת הגמרא שם מהם הירקות האלו: 'חזרת - חסא. עולשין - הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: תמכתא שמה. חרחבינא, אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא. ובמרור - מרירתא'.

ובהמשך הגמ' הביאה אמוראים שכתבו עוד שמות של גידולי אדמה שבהם יוצא אדם ידי חובת מרור. ובברייתא שם מצינו מחלוקת תנאים בנידון: 'רבי יהודה אומר: כל שיש לו שרף. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כל שפניו מכסיפין. אחרים אומרים: [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. - אמר רבי יוחנן: מדברי כולן נלמד: ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רב הונא: הלכה כאחרים'.

ולמעשה נחלקו הראשונים בדברי הגמרא: א. האם בכל ירק חריף יוצאים י"ח ב. שיוצאים י"ח רק בחמשה מינים אלו²:

א. רש"י עה"ת³: כתב 'על מררים - כל עשב מר נקרא מרור⁴', וכ"כ החינוך⁵: 'וכן מה שפירשו במרורים שכל עשב מר הוא בכלל מרורים שהזכיר הכתוב, ושאדם יוצא ידי חובתו בכולן, לפי שהצוואה לנו במרור זכר לוימררו את חייהם, ובכל עשב מר יזכר הדבר'. וכ"כ המאירי⁶: 'ובמרור ר"ל כלל כל העשבים המרים'. ובמסכת בסוכה⁷ כתב: 'חזרת המצויה באגם הרי היא בכלל חזרת לצאת בה ידי חובתו בפסח ולא סוף דבר לצאת שהרי בכל עשב מר יוצאין ידי חובת מרור אלא שממה שאמרו מצוה בחזרת אף זו בכלל חזרת לקיים בה מצות חזרת'. וראה גם שי' הרא"ה שהובאה בריטב"א⁸.

ב. הרמב"ם כתב⁹: 'מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור, כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור'. נמצא לדבריו שיוצאים י"ח רק באחד מחמשה מינים אלו¹⁰. וכ"כ עוד ראשונים¹¹.

והנה כתב האגור¹²: 'פסק מהר"י מולין מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה¹³. ובעל ספר אגודה כתב שיקח תמכא שנקרא בלשון לעז ראפנ"ו הקלח והעלין ולא השרש ע"כ'.

ובספר המנהגים (קלויזנר)¹⁴ כתב: 'ומהר"ם אומר במקום שאין לטיך בפסח לוקחין לענה שקורין בל"א ווירמוט לשם מרור, או שאר דבר שהוא מר, עכ"ל תשב"ץ'.

ולהלכה פסק המחבר¹⁵ כדעת הרמב"ם וכתב: 'אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור ..'.

אך הרמ"א בהג"ה כתב: 'ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח לענה או שאר ירק מר (אגור)'.

אלא שכתב המגן אברהם¹⁶ בשם הש"ך: 'וז"ל בגמרא מוכח שאינו יוצא רק באלו השנוים במשנה .. ולפ"ז בשאר ירק מר יאכל בלא ברכה ודברי הרב צ"ע עכ"ל.

וכתב אדמו"ר הזקן¹⁷: 'אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור בחזרת .. בעולשין .. בתמכא .. בחרחבינא ..ובמרור .. לפי שנאמר בתורה מרור סתם וקיבלו חכמים שאין שום מין ירק מר נקרא בשם מרור סתם אלא ה' מיני ירקות אלו'.

ובהמשך דבריו כתב¹⁸: 'ואם אין לו אפילו מרור יקח איזה ירק מר שירצה לפי שי"א¹⁹ שכל ירק מר שראוי לאכילה נקרא מרור בלשון תורה והוא שיש לו שרף (פירוש כשמחתכין בו וסוחטין אותו במקום חתוכו יוצא ממנו מוהל לבן כחלב) ופניו מכסיפין דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאוד כעלי הכרישים ובצלים ושאר ירקות אלא נוטה קצת ללובן הנוטה לשחרות .. ומ"מ לא יברך עליהם שהעיקר הוא כסברא הראשונה. (ואם אין לו ירק שיש לו שרף ופניו מכסיפין טוב שיאכל איזה ירק אחר שיש בו מרירות קצת לזכר בעלמא ואי"צ כזית וכן) מי שהוא חולה או איסטניס ואינו יכול לאכול מרור טוב שילעוס מעט עד שירגיש טעם מרירות בפיו לזכר בעלמא בלא ברכה וזהו כשאי אפשר לו כלל. אבל חייב אדם לדחוק את עצמו לקיים מצות חכמים לאכול כזית שלם אף אם יכאוב עליו'.

א"כ למעשה העיקר שיוצאים ידי חובה דווקא בחמשה מינים המנויים במשנה, אך אם אין לו יקח מין ירק מר אחר אך לא יברך עליו.

--------------

---

הערות:

¹ לט, א ↩

² ודברי אחרים שבברייתא היינו רק שביארו מה נכלל בירק הנקרא מרור ↩

³ בא י"ב, ח ↩

⁴ אמנם במג"א סי' תעג ס"ק טו כתב: 'וגם בכוונת רש"י נ"ל שהכל קרוי מרור אבל מ"מ אין יוצאין אלא באותם שנקראים בשעת מתן תורה מרור לכן אין לברך על שאר ירקות' ↩

⁵ מצוה שפא ↩

⁶ בביאורו על המשנה שם ↩

⁷ יג,א ↩

⁸ פסחים לט, א ↩

⁹ הל' חמץ ומצה פ"ז הי"ג וכ"כ בפירושו על המשנה פ"ב ו ↩

¹⁰ וראה גם בירושלמי פסחים פ"ב ה"ה. ובירושלמי מגילה פ"ד ה"א: 'ר' יונה ר' ירמיה חד מחזר מנא וחורנה מחזר פטירין עם ירקונן ויאמר פטירין עם מרורין'. וביאר בקרבן העדה: 'וחורנא מחזר פטירין עם ירקונין וכו'. והשני מהם .. החזיר למתרגם שתרגם ומצות על מרורים יאכלוהו פטירין עם ירקונין דשמע מיניה כל ירק מר כשר למרור והחזירו שצריך לתרגם פטירין עם מרורין דנשמע מיניה שאין יוצאין אלא בירק דשמיה מרור ולית ליה שם לווי'. וראה שו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' ה שהאריך בדברי הירושלמי ↩

¹¹ ראה ריטב"א שם. וראה גם ברי"ף פסחים יא, ב. רא"ש פ"ב סי' יט. טור או"ח סי' תעג ↩

¹² הל' ליל פסח סי' תתג ↩

¹³ ולכאו' הרמ"א בד"מ ס"ק ו ובהג"ה בשו"ע סבר שכוונתו שלענה אינו מהחמשה מינים ולמרות זאת יקח את זה כשאין לו. אמנם ראה במג"א סקט"ו ↩

¹⁴ סי' קיד הג"ה ב ↩

¹⁵ סי' תעג ס"ה ↩

¹⁶ שם ס"ק טו ↩

¹⁷ שו"ע או"ח סי' תעג סכ"ז ↩

¹⁸ סעי' לא ↩

¹⁹ במראי מקומות מצוין לרב הונא בגמרא שפסק כאחרים ↩

---

[ג] (הלכה 517)

שאלה: האם יש סוג מסויים של ירק אותו כדאי להעדיף למרור?

תשובה: הגמרא במסכת פסחים¹ אומרת: 'רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא. אמר ליה: מאי דעתיך - דמרירין טפי, והא חזרת תנן, ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא: מצוה בחזרת [=מצוה בחזרת - כדמפרש טעמא כדרבא ור' יונתן. רש"י], ואמר רבא: מאי חזרת - חסא. מאי חסא - דחס רחמנא עילוון. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור - לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים - תחילתן רכה וסופן קשה. אמר ליה: הדרי בי'.

והנה מפשטות דברי הגמ' מצוה בחזרת², נראה שיש יתרון ומעלה בלקיחת החזרת על המרור [הן בגלל דברי רבא שחסה מלשון שחס הקב"ה עלינו. והן בגלל דברי רבי יונתן שהחסה מסמלת את השיעבוד שתחילתו הי' רך וסופו הי' קשה], וכן נראה מדברי רש"י, וכ"כ הראבי"ה³: 'וכי היכי דחזרת שנישנית במשנה תחלה מהדרין עליה תחלה לכולן'. וכ"כ הסמ"ק⁴: 'ונהגו העולם בחסא דחס רחמנא עלן ופריק לן'. וכתב בהגהות רבינו פרץ: 'והיכא דליכא חסא נוהגין ליקח צירופוליו"ו בלע"ז והיינו מרירתא דמפר' בתלמודא כדפי' בקונטרס אך מ"מ טוב לחזר אחרי חסא מטעם שאמרנו אפי' לקנות בדמים יקרים'. וכ"כ הטור⁵: 'ועיקר המצוה הזאת בחזרת'.

אלא שהב"י⁶ תמה על הרמב"ם שהשמיט את דין מעלת החזרת על המרור, וביאר שלדעת הרמב"ם אולי אין יתרון בחזרת על המרור אלא שהחזרת והמרור שוים, וז"ל: 'אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אעפ"י שהיא מתוקה ואין בה מרירות'. וכתב שכ"מ מדברי רבינו ירוחם⁷ שכתב: 'מצוה בחזרת ואינו צריך לחזר אחר המרור יותר וזה מבואר כמו שכתבתי'.

והנה הראשונים הנ"ל שסברו שמצווה בחזרת משמעותה שחזרת היא המובחר מכל מיני הירקות החריפים, כתבו שכן הדין⁸ גם ביחס לשאר הירקות המנויים במשנה שחשיבותם נכתבה לפי הסדר שבמשנה בסדר יורד, היינו שעדיף חזרת, ואם אין לו יקח עולשין⁹ ואם אין לו יקח תמכא, ואם אין לו יקח חרחבינא ואם אין לו יקח מרור.

וכמ"ש הראבי"ה שם: 'וכי היכי דחזרת שנישנית במשנה תחלה מהדרין עליה תחלה לכולן, היכא נמי שלא שכיח חזרת מהדרין תחלה אעולשין, שכל הקודם במשנה קודם למרור'. וכ"כ הגהות מיימוניות¹⁰: 'ואי לית חזרת מחזר אחר עולשין וכל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה'. וכ"כ הטור שם: 'ואלו ירקות שיוצאין בהם ידי חובת מרור חזרת ועולשין תמכה וחרחבינה ומרור ויוצאין בעלין שלהם ובקלחין אלא שבעלין אין יוצאין אא"כ הן לחין ובקלחין יוצאין בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין וכולן מצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם ועיקר המצוה הזאת בחזרת ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה'.

וכתב המהרי"ל¹¹ שאין זה דבר מוסכם, שיש שפסקו להקדים לפי הסדר שבמשנה, אך יש שכתבו שלאחר החזרת עדיף המרור וז"ל: 'ומי שאין לו חזרת, יש מרבותי' [דפסקו] דהמוקדם במשנתינו מוקדם במצוה כדלעיל ושם הד' מוזכרין בהג"ה במיימוני בלשון אשכנז, והתשב"ץ כתב ליקח ווירמוט דהיינו מרור דמתניתין. ונראה לי טעמו משום דמאן דאמר בגמרא דהוה מהדר אמרריתא דמריר טפי ודחי ליה התם בגמרא טעמא דהחזרת עדיפא, משמע אי ליכא חזרת מרריתא קודם'.

ולהלכה כתב המחבר¹²: 'אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור .. ועיקר המצוה בחזרת. ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים'.

אמנם הפר"ח שם כתב: 'ואינו מחוור אצלי, דהא מייתינן בש"ס [פסחים שם] ברייתות דבר קפרא ודבי שמואל שלא שנו הירקות כסדר השנוי במשנה, משמע דלית להו סדר'.

אך למעשה אדמו"ר הזקן¹³ פסק כהמחבר: 'אעפ"י שכל ה' מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה מ"מ מדברי סופרים מצוה לחזור אחר חזרת אפילו לקנותו בדמים יקרים ע"ד שיתבאר בסי' תר[נ]"ו לענין אתרוג הדור ע"ש¹⁴ ואעפ"י שהחזרת אין בה מרירות מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד ומפני כך היא נקראת מרור ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה לפי שמצות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך על ידי פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה . ואם אין לו חזרת יחזיר אחר עולשין ואם אין לו עולשין יחזיר אחר תמכא ואם אין לו תמכא יחזיר אחר חרחבינא ואם אין לו חרחבינא אזי יקח המרור דהיינו לענה'.

א"כ ראינו שיש מעלה בלקיחת חזרת¹⁵, ואם אין לו חזרת יקח המינים האחרים לפי הסדר המובא במשנה, אפילו אם זה יותר יקר, ובהלכה הבאה נלמד מהו הירק הנקרא חזרת.

--------------

---

הערות:

¹ לט, א ↩

² ראה בפר"ח סי' תעג ס"ה ד"ה ומש"כ יחזר אחר ראשון ראשון ↩

³ פסחים סי' תעג ↩

⁴ מצוה רכ ↩

⁵ או"ח סי' תעג ↩

⁶ על הטור שם ↩

⁷ נ"ה ח"ד ע"ד ↩

⁸ אך הפר"ח כתב: 'ואינו מחוור אצלי .. משמע דלית להו סדר. ומיהו מודינא דעיקר המצוה בחזרת' ↩

⁹ סדר זה אינו כפי נוסח המשנה בדפוסים המצויים, אך כן הוא בכמה כתבי יד, וכ"כ הפוסקים והשו"ע דלקמן ↩

¹⁰ הל' חמץ ומצה פ"ז אות כ ↩

¹¹ שו"ת סי' נח ↩

¹² שו"ע או"ח סי' תעג ס"ה ↩

¹³ שו"ע או"ח סי' תעג סעיפים ל - לא ↩

¹⁴ סי' זה בשו"ע אדמו"ר הזקן לא הגיע לידינו. וכ"כ המחבר שו"ע או"ח סי' תרנו ס"א: 'אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואח"כ מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו, יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו' ↩

¹⁵ בשער הכולל פמ"ח אות יא (והובא הרבי בהגדת הרבי סדר הגדה בד"ה ותחת המרור החזרת שעושין כורך) כתב: 'באמת מצוה להדר אחר חזרת שקורין סאלאטע, כמו אחר אתרוג הדר ואין חילוק בין מרור ובין כורך' ↩

---

[ד] (הלכה 519)

שאלה: מהי החזרת המוזכרת במשנה?

תשובה: הגמרא במסכת פסחים¹ אומרת: 'אמר רבא: מאי חזרת - חסא. מאי חסא - דחס רחמנא עילוון'.

ובזיהוי הירק הזה כתב החכם צבי² [תוכן דבריו הובא בדברי אדמו"ר הזקן³] : 'לזכות את הרבים בענין מצות אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שמצוה לחזור עליו כי הוא הראש וראשון השנוי במשנתינו הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא"ט ובלשון ספרד סאלאט"א ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי בתורגמא ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטוגאל ובספרי הרפואות והטבע וקורין אותו לאטוגא סאלאט ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם ויש לו הסימנים האמורים בגמ' שרף ופניו מכסיפין ותחלתו רך וסופו קשה ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור או מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל לא ידעו מה הוא ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים ונפק מיניה חורבא כי הן רבים עתה עם הארץ שאינם אוכלין אפי' כחצי זית מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו חי ומבטלים מצות מרור ואף החרדים אל דבר ה' ואוכלים כזית מהקרי"ן מסתכנים בו כי באמת במקום שחזרת שהוא האלטיגא סלאט שכיח כמו בערי אמשטרדם והמבורג ושאר ערי אשכנז אף שהוא עודנו קטן מאוד קורא אני על הקרי"ן סכנה ואין בו מצוה וכל אשר נגע אלקים בלבו יקיים מצוה כתיקנה ויקנה האלטוגא סאלאט לשם מצות מרור אף אם הוא ביוקר: והירק שקורין בהמבורג אינדבין ובאמשטרדם אנדייבי הוא עולשין השנוי במשנתינו וגם בו יוצאין ידי חובת מצות מרור אם אין לאטוגא סאלא"ט מצוי'.

וביחס למרור מובא בחז"ל שבתחילה הוא רך ומתוק ובסופו הוא מתקשה והופך למר, וזה לשון הגמרא במסכת פסחים שם: 'ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור - לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים - תחילתן רכה וסופן קשה'. ובתלמוד הירושלמי⁴ נאמר: 'ר' חיי' בשם ר' הושעי' כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים בתחילה במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ואח"כ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים'.

וכ"כ אדמו"ר הזקן שם: 'ואעפ"י שהחזרת אין בה מרירות מ"מ כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד ומפני כך היא נקראת מרור ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה לפי שמצות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך על ידי פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה'.

ואמנם יש שכתבו שגם בחסה יש קצת מרירות וכמ"ש הלבוש⁵: 'ועיקר המצוה היא בחזרת, אעפ"י שהיא מתוקה ואין בה מרירות כ"כ כמו בשאר המינין, מ"מ קים להו לרז"ל שידעו לדבר בלשון הקודש יותר ממנו, שעיקר שם מרור הכתוב בתורה הונח עליו תחלה, ועוד שתחלתו מתוק וסופו מר .. ואח"כ הושאל על האחרים הדומין לו במרירות'.

וראה גם חק יעקב⁶: 'ועיין בב"י שכתב מצוה בחזרת אעפ"י שהיא מתוקה ואין בה מרירות, ע"כ. ועיי"ש פרק הרואה גבי בר הדיא דאמר לרבא מריר עסקך כחסא, צריך לומר דמ"מ יש בה מרירות קצת. ובערוך [שם] כתב דחזרת גלין הוא חסא מרה'.

וכתב הרידב"ז⁷: 'צ"ע על התשו' חכם צבי ז"ל סי' קיט שמכשיר הירק הנקרא סאלאטא על מצות מרור משום דיש לו סימנא דאיתא בגמ' תחילתו רך וסופו קשה הא הסאלאטא אין בהם שום טעם מרירות ואפילו מרור כשנתבטל הטעם מרירות לא יצא בו י"ח ואולי בהאמבורג ובערי אשכנז שהזכיר החכם צבי ז"ל יש בו טעם מרור וצ"ע'.

ויש שכתבו שאכן יוצא י"ח בחסה רק אחרי שנהיית מרה, וכמ"ש המשמרת שלום⁸: 'והנה נלענ"ד ברור דכשהוא מתוק אין יוצאים בו כלל .. י"ל כוונתו [של החכם צבי הנ"ל] שא"צ להמתין עד שהקלח יהיה קשה כעץ וגם יהיה מר כלענה אלא כיון שיש בו טעם מר קצת יוצאים בו אבל לומר שיוצאים בו כשהוא מתוק לגמרי כיון שאח"כ יהיה מר מנין להם זה והוא נגד הגמרא והפוסקים כמ"ש'.

אך למעשה רבים מהפוסקים כתבו שאין חסרון לקחת החסה כשהיא מתוקה עוד לפני שהקלח נעשה מר. וכדברי הב"י שכתב 'מצוה בחזרת אעפ"י שהיא מתוקה ואין בה מרירות'. וכ"כ הפר"ח⁹: 'ומש"כ ועיקר המצוה בחזרת. פירוש, אעפ"י שהיא מתוקה ביותר ואין בה שום מרירות, דבכלל מרור נכנס חזרת וע"ש סופה שהקלח שלה מתקשה כעץ ולפיכך אף כשהיא מתוקה יוצאין בה'.

וכ"פ אדמו"ר הזקן שם: 'ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה'.

א"כ מצווה לקחת למצוות מרור את החסה שהוא החזרת, ולמרות שהיא מתוקה בהלכה הבאה נלמד מהו התמכא המוזכר במשנה ושיש שהעדיפו אותו, ומה המנהג למעשה.

-

---

הערות:

¹ לט, א ↩

² שו"ת סי' קיט ↩

³ שו"ע או"ח סי' תעג סכ"ז ↩

⁴ פסחים פ"ב ה"ה ↩

⁵ או"ח סי' תעג ס"ה ↩

⁶ סי' תעג ס"ק יח ↩

⁷ בפירוש על הירושלמי ברכות ו, א ↩

⁸ סי' לה סק"ב ↩

⁹ סי' תעג ס"ה ↩

---

[ה] (הלכה 520)

שאלה: מהי התמכא המוזכרת במשנה?

תשובה: בין המינים שיוצאים בהם באכילת המרור מובא במשנה תמכא. ומבארת הגמרא בפסחים¹: 'תמכא, אמר רבה בר בר חנה: תמכתא שמה'. [כתב הלקט יושר²: 'ויש רמז ליקח תמכה על שם³ בי תמכה ימינך'. ובחתם סופר⁴ כתב שהוא רמז ראשי תיבות: 'תמיד מספרים כבוד א-ל'].

ופרש"י תמכתא - מרוביי"א [בלעזי רש"י ביאר שזהו הצמח הנקרא מרוביון, אך ראה בדברי הגהות מיימוניות דלקמן ודברי אדמו"ר הזקן⁵ שכתב: 'קרין או מערטך ובלע"ז מרובייא'].

אך בפירוש המשניות לרמב"ם⁶ כתוב: 'מין ממיני עולשין, אלא שהוא גדל בגנות'. ולפ"ז אין זה חזרת הגינה⁷ הנהוגה כיום אצלנו⁸.

אלא שכמה מהראשונים כתבו בביאור התמכא שהוא החריין (הנקרא בלשון אשכנז מעררטיך) והוא הנקרא כיום חזרת הגינה⁹.

וכמ"ש בהגהות מיימוניות¹⁰: 'תמכא מיריטי"ך בלעז מרבוי"א'. והוסיף בלקט יושר שם שזה החריין, וז"ל: 'תמכה פי' בהגהות במיימוני שהוא מירעטיך שאנו קורין בארצותנו קריין'.

גם בהאגודה¹¹ כתב: 'וראיתי רבותי מחזירין אחר לטוג"א ואם לא מצאו יקחו מירטי"ן'¹².

וכ"כ המהרי"ל¹³: 'ומי שאין לו חזרת, יש מרבותי' [דפסקו] דהמוקדם במשנתינו מוקדם במצוה כדלעיל ושם הד' מוזכרין בהג"ה במיימוני בלשון אשכנז, והתשב"ץ כתב ליקח ווירמוט דהיינו מרור דמתניתין. ונראה לי טעמו משום דמאן דאמר בגמרא דהוה מהדר אמרריתא דמריר טפי ודחי ליה התם בגמרא טעמא דהחזרת עדיפא, משמע אי ליכא חזרת מרריתא קודם. ואגודה כתב דמירעטך, היינו תמכא דמתניתין¹⁴'.

[ואכן מצינו בדברי עוד ראשונים (שלא הזכירו שהוא התמכא, אך) שציינו למנהג לקחת חזרת הגינה כמ"ש בשו"ת מהר"י ווייל¹⁵ בשם האגודה: 'ואם יקח מירעטיך'. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא)¹⁶: 'ויקח לטו"ך או קרי"ן הקלחין או העלין שלו'].

וכ"כ גדולי האחרונים, כמ"ש התוספות יו"ט¹⁷: 'תמכה .. 'ואנו רגילים לפתרו לתמכא שהוא מה שקורין בל"א קרי"ן. וכן הוא מפורסם בדברי האחרונים זלה"ה'¹⁸.

וכ"כ המגן אברהם שם: 'תמכא. קרי"ן ובל"א מערטי"ך'. והחכם צבי¹⁹ כתב: 'הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים'.

וכתב החק יעקב שם: 'ותמכא, פירש רש"י מרובייא, ובערוך [ערך תמכה] קרדו ויש אומרים מרוייו. והאחרונים כתבו שהוא מה שקורין בלשון אשכנז קרי"ן או מערטי"ך, וכ"כ התוי"ט, וע"ש במה שהשיג על הר"ע ברטנורא שם, וכן נתפשט המנהג במדינות ליקח הקרי"ן למרור, ומברכין על העלין, וקלח נוטלין לכריכה'.

ולמעשה גם אדמו"ר הזקן שם כתב שהחריין הוא התמכא וז"ל: 'בתמכא (שקורין קרין או מערטך ובלע"ז מרובייא)'.

א"כ ראינו שיש מן הראשונים שפירשו שהתמכא המוזכרת במשנה היא חזרת הגינה. הנקראת חריין. וכתבו הרבה ראשונים שנהגו להשתמש בזה לקיום מצוות מרור.

מחר נלמד איזה חלק מהחריין ראוי לשימוש למרור, והאם ראוי לטחון את זה.

---

הערות:

¹ לט, א ↩

² או"ח עמוד צב ↩

³ תהלים סג, ט ↩

⁴ בהגהות על השו"ע ↩

⁵ סי' תעג סכ"ז. וראה גם מג"א שם ס"ק יא, חק יעקב סקי"ח, ובדברי הפמ"ג בראש יוסף פסחים לט, א: 'גמרא תמכתא שמה [כו'] פירש"י קרי"ן או מעריט"ך שהוא מה שאנו קורין חרי"ן' ↩

⁶ ראה ראש יוסף שם: 'ועיין בר"מ פי' המשניות כתב תמכא מין ממין עולשין וגדל בגינות יעו"ש ואין לנו פירוש מבואר בזה'. אך להעיר שיש שכתבו שקטע זה איננו מהרמב"ם אלא הוספה מאוחרת. וראה הנסמן בהע' הבאה ↩

⁷ ראה מ"ש ד"ר זוהר עמר, במאמרו חמשת מיני מרור (המעיין ניסן תשס"ח), ובספרו מרורים (נוה-צוף, תשס"ח). וראה הלכות חג בחג פסח ע' שנח הערה 8, וראה גם תבואות הארץ (שוורץ) עמ' שצד ↩

⁸ יש שהעירו מדברי הנימוקי יוסף פסחים לט, א שכתב: 'ואלו ירקות. שיש בהם קצת מרירות. אבל עשב מר ביותר לא, דלשון אכילה כתיב על מצה ומרור' ↩

⁹ ולהעיר גם מדברי רש"י על הרי"ף שמפרש על 'מרירתא - מיריטיך'. אמנם אינו מפרש את זה על התמכא, אלא על הסוג מרור שהוא ג"כ מחמשת המינים ↩

¹⁰ הל' חמץ ומצה פ"ז הי"ג ↩

¹¹ פסחים פ"ב סי' לה ↩

¹² מיערטיך בלשון הראשונים דלקמן ↩

¹³ שו"ת סי' נח ↩

¹⁴ ולהעיר מדברי האגור הל' ליל פסח סי' תתג: 'ובעל ספר אגודה כתב שיקח תמכא שנקרא בלשון לעז ראפנ"ו' ↩

¹⁵ סי' קצג ↩

¹⁶ ליל הסדר ד"ה נוטל ידיו ↩

¹⁷ פסחים פ"ב מ"ו ↩

¹⁸ וראה גם בהגהות המדפיס על או"ה הארוך שער לח: 'בתמכא שקורין קרין בל"א ובשאר ארצות קורין לה מיררטי"ק'. (אמנם אינו לגבי פסח, אך מבאר מהו תמכא) ↩

¹⁹ שו"ת סי' קיט ↩

---

[ו] (הלכה 521)

בהלכה הקודמת למדנו את שיטת הראשונים שכתבו שהתמכא שבמשנה היא החריין, ושיש שנהגו להשתמש בו לקיום מצוות מרור.

שאלה: האם אפשר להשתמש בשורש של חזרת הגינה או שיש להשתמש רק בעלים ובגבעולים של החזרת?

תשובה: נאמר במשנה לגבי סוגי הירקות למרור: 'ויוצאין בקלח שלהן'.

וכתב הראבי"ה¹: 'ויוצאין בקלח שלהן, אבל לא בשורש'. וכ"כ בשם ר"ת כמ"ש הסמ"ג²: 'ויוצאין בקלח שלהן .. ומדקדק רבינו יעקב דווקא בקלח אבל אין יוצאין בשורש המרור'.

וכ"כ האגודה³: 'וראיתי רבותי מחזירין אחר לטוג"א ואם לא מצאו יקחו מירטי"ן. יוצאין בהן בין לחים בין יבישים לא שנו אלא קלח פי' שטרק"א אבל עלין לחין אין יבישין לא, ושרשיו אין יוצאין בהן כלל'⁴.

אך כתב המהר"י ווייל⁵: 'בפ"ק דסוכה תניא אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים. פרש"י קלחים שרשים. מטעם זה נראה הא דכתב ר"ת ולא שרשי' היינו השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח'.

וכך גם על דברי ספר המנהגים (טירנא)⁶ שכתב: 'ולא בשרשים כלל', העיר בהגהות המנהגים שם אות קז: 'צריך עיון על הקריין, ושמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבולין קטנים יוצאין מהן'.

ויש שלקחו אמנם את השורש, אך הקפידו לקחת מהחלק הבולט מעל פני האדמה, וכמ"ש המהר"י ווייל שם בשם האגודה: 'ואם יקח מירעטיך יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין וסמוך לו אבל לא יקח מה שהוא למטה מן הקרקע דהוי שורש ור"ת כתב דווקא קלח ולא שרשים'.

וכ"כ המשאת בנימין⁷: 'ואני שמעתי בשם מורי מהר"ש השני שקיבל מרבותיו שכל מה שהוא עומד בקרקע קרוי שרש, ומה שלמעלה קרוי קלח, וכן אני נוהג ליקח מן העלין וקצת מן הקרי"ן עצמו כעובי אצבע ששיעור זה הוא ודאי שהוא למעלה מן הקרקע'.

וכ"כ השל"ה⁸: 'וכן ראוי לנהוג בזה, כי שמעתי אומרים בשם הגאון מהר"ר שכנא שהורה כן, דכל מה שהוא תחת הקרקע נקרא שורש, ולא נקרא קלח אלא מה שיוצא למעלה מהקרקע סמוך לעלין, על כן כשיקח כזית מ'קרין', יקח העלין עם ראש ה'קרין' שהעלין נתחבו בו, עד כאן (מליקוטי עמק ברכה)'⁹.

ולמעשה כתב המגן אברהם¹⁰: 'לא בשורש. ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמטה מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל, וכ"פ משאת בנימין ושל"ה מיהו לפני זה כ' מהרי"ו וז"ל בפ"ק דסוכה אמרינן אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים ופרש"י קלחים שרשים, ומטעם זה נראה הא דכ' ר"ת ולא שרשים היינו שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עכ"ל וכ"כ בהגהות מנהגים ז"ל שמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבלים קטנים יוצאין מהם עכ"ל וכנ"ל עיקר'.

וכן כתב אדמו"ר הזקן¹¹: 'חמשה מינים הללו מצטרפות לכזית ויוצאים בהם בין בעלין בין בקלחים אבל לא בשרשים דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו גדלים העלים אף שהוא טמון בקרקע הרי זה בכלל קלח ומ"מ טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע לפי שיש אומרים שמה שהוא טמון בקרקע הוא נקרא שורש אבל העיקר הוא כסברא הראשונה'.

א"כ גם ניתן להשתמש למצוות מרור גם משורש החריין, ולא רק מהעלים שלו. וכתב אדמו"ר הזקן שטוב יותר לקחת העלים וחלק הקלח שיוצא¹².

מחר נראה את דברי הפוסקים לגבי טחינת שורש החריין.

---

הערות:

¹ פסחים סי' תעג ↩

² עשין סי' מא ↩

³ פסחים פ"ב סי' לה ↩

⁴ וראה גם הגהות מיימוניות הל' חמץ ומצה פ"ז אות ל. ובשו"ת מהרי"ל סי' נח ↩

⁵ שו"ת סי' קצג ↩

⁶ ליל הסדר ד"ה נוטל ידיו ↩

⁷ חידושי דינים סי' ג ↩

⁸ מסכת פסחים פרק נר מצוה נד ↩

⁹ וראה קובץ על יד הלכות חמץ ומצה פ"ז הי"ג: 'וכן נהג אמ"ו החסיד מהר"י ג"ב אלא שנהג שלקח גם הראש שקורין קעפל ואכל אותו עם הקריין' ↩

¹⁰ סי' תעג ס"ק יב ↩

¹¹ שו"ע או"ח סיק תעג סכ"ח ↩

¹² ידוע שבנוסף לחריין שהוגש לרבי, הרבי חתך עוד חתיכה מחלק השורש, אך לא עלה בידינו לברר האם היתה קפידה שיהיה זה ראש השורש דווקא. אך יתכן שזה בעיקר שייך לנושא של הלכה הבאה בדיון לגבי טחינת החריין ↩

---

[ז] (הלכה 522)

בהלכה הקודמת למדנו את דברי הפוסקים שהתירו להשתמש גם בשורש החריין למרור.

שאלה: האם כדי לצאת ידי חובת אכילת מרור צריך לאכול את השורש של החריין כמו שהוא או שמותר לטחון אותו?

תשובה: כתב הגאון רבי יעקב מליסא בעל החוות דעת בביאורו על ההגדה 'מעשה ניסים'¹: 'נ"ל דאסור למלול הקריין והמולל קריין אוכלו אינו יוצא בו משום מרור .. דכל דחשיב שינוי לענין ברכה שמברכין שהכל בודאי אינו יוצא משום מרור, רק דהש"ס אמר שאפילו במקום דלא חשיב שינוי לענין ברכה מ"מ לא נפיק ידי מרור דבמרור בעינן טעם מרור שלא ישתנה הטעם מרור מברייתו כלל, ובדף ל"ט (ע"א) אמרינן הכי גרגלידי דלפתא פרמינהו פרימא רבא בורא פרי האדמה פרימא זוטא שהכל, וכתב הרשב"א הטעם דסובר דאיפגים טעמא קצת. ולדבריו דחשיב שינוי טעם לענין ברכה שמברך שהכל ודאי דלא יצא ידי מרור. ואפילו למאן דפליג שם היינו מטעם דאמר התם דהא דפרמינהו כי היכי דנימתיק טפי, והיינו מטעם שכתב הרשב"א שם משום דנשתנה לעילוי, וזהו הסברא שייך לענין ברכה דשינוי לעילוי לא מפסיד הברכה, אבל לענין מרור כל שנשתנה ממרירתו אם נשתנה לעילוי שאינו מר כל כך כמו בראשונה מכ"ש דלא יצא .. ואדרבה עינינו רואות דהמלילה מבטל טעם המרירות דהא בשביל כך מוללין אותו. ועוד דבשלוק וכבוש במרור דאינו יוצא כתב הרשב"א הטעם משום דאיפגים טעם מרירותו, ועינינו רואות שע"י המלילה מיפגום יותר ויותר הטעם מרירות ממה שנפגם ע"י כבישה במים מעל"ע. ועיקר שינוי טעם דקפיד בש"ס היינו שנשתנה טעמו מכמות שהיה מעיקרא אף דעדיין יש בו טעם מר, תדע דהא הקריי"ן הכבוש מר יותר משאר מרורין הנזכרים במשנה כגון שלאטי"ן, אלא העיקר כל שנשתנה טעם מרירותו אינו יוצא. לכן מי שנגע יראת ה' בלבו לא יעשה זה דכיון דקפיד בש"ס על שאינו טעם מרור מי יכניס ראשו להקל בדבר מצוה'.

והסכים עמו הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב בעל הבני יששכר, בספרו דרך פקודיך², וסיים: 'כפי דעתי ראיותיו נכונים, ע"כ אין להקל ובפרט דאיכא למיחש לחשש ברכה לבטלה'.

אמנם הרבה אחרונים חלקו על הגאון מליסא והעידו שכן מנהג גדולי ישראל לרסק את החריין, ואדרבה ראו בזה מעלה, כיון שרק כך יכולים לאכול שיעור כזית, וכמ"ש רבי אליעזר פלעקלש בתשובה מאהבה³ על רבו הגאון בעל הנודע ביהודה: 'והנה פה פראג שאינו מצוי בחג האביב לא לאטוג"א סאלא"ט ולא אינדיב"י והיו אוכלין קרי"ן כאשר הוא, ומעת אשר זרח עלינו שמשו של אותו צדיק רבינו הגדול מהר"י סג"ל לנדא נ"ע הנהיג את בני עירו לאכול קרי"ן השחוק וכן נוהגים עד היום כל מופלגי התורה חכמים וסופרים. וחדשים מקרוב כבדני הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"י נ"י אב"ד ור"מ בק"ק ליסא ספריו היקרים ספר חות דעת, על יו"ד וספר מעשה ניסים על הגדה של פסח וראיתי בס' מעשה ניסים שם .. ואף כי פי דברי חכם חן עכ"ז אמרתי לאשר ולקיים דבריו של גדול העולם מורי ורבי הגאון נ"ע .. ובהא נחתי ובהא סלקי .. ואם שניהם אינם מצויין יש ליקח קרי"ן השחוק'.

וכ"כ המהר"ל צונץ במגן האלף⁴: 'ונכון לגרור התמכא שאז יכולין לצאת בריוח עם הכזית וכן נהגו בבית הגאון המנוח בעל נודע ביהודה'.

גם החתם סופר⁵ חלק עליו והעיד שכן נהג רבו רבי נתן אדלר: 'והיינו טעמא שנהוגים למלול התמכא כדי להפיג מרירתו קצת שיוכלו לאכול ממנו כזית. וכן כשהיינו מסובין על השלחן מרנא חסיד שבכהונה כבוד מוהר"ר נתן אדלער בשנת תקמ"ה בוויען לא נמצא חסא לטי"ך מבלי תולעים וצוה למלול תמכא ואכלנום, והארכתי בזה שלא כדברי הגאון בהגדה מעשה ניסים בתחלה שאוסר .. ולפי מה שכתבתי ליתא לקל וחומר דיליה'.

וכן נהגו למעשה אדמו"ר הריי"ץ⁶, ואביו של הרבי הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון⁷.

אמנם מצינו כמה מגדולי ישראל שעשו כעין פשרה ולקחו מלבד החריין הטחון גם קצת חריין שאינו טחון, וכמ"ש בקובץ על יד⁸: 'ומנהג גאוני עולם שאוכלין תמכא שקורין קריין ומפררין אותו ואוכלין אותו מפורר ודלא כמו שפקפק בזה הרב הגאון בעל חוות דעת בחידושיו על הגדה וכן נהג אמ"ו החסיד מהר"י ג"ב [=רבי יעקב גינזבורג רב העיר פראג] אלא שנהג שלקח גם הראש שקורין קעפל ואכל אותו עם הקריין'.

וכן נהג בעל המנחת אלעזר הגה"ק רבי חיים אלעזר ממונקאטש, כמובא בדרכי חיים ושלום⁹: 'מרור היה לוקח לעצמו מקצת מן השורש הקשה של התמכא שאינו משוחק ..'. ובהערה מבואר, שנראה שטעמו היה להחמיר לצאת לדעת החוות דעת והדרך פיקודך הנ"ל.

וכך מובא ג"כ לגבי הנהגתו של הרבי שחתך מתוך שורש החריין חתיכה וצירף לחריין הטחון, וביאר¹⁰: שנוהג כך בגלל שכך נהג המנחת אלעזר - 'אני אוחז הרי מהמונקאטשער'.

---

הערות:

¹ ד"ה נ"ל ↩

² מ"ע י חלק הדבור אות ה ↩

³ ח"ב סי' רסב ↩

⁴ סי' תעג סק"ב, וראה ג"כ בחיי אדם כלל קל ס"ג. ובשו"ת בית אפרים או"ח סי' מג. שו"ת יהודה יעלה (אסאד) או"ח א' סי' קלט. ובערוך השלחן או"ח סי' תעג סי"ד ↩

⁵ או"ח סי' תעג ס"ה ומבאר 'שאני התם דטעם מרירות נפק ע"י כח אחר המעורב דהיינו כח חומץ או אפילו רק מים משא"כ כל זמן שהירק בעצמו בלי כח אחר אינו מפסיד כל זמן שקצת מרורות של עצמו נטעם בו..ועוד נראה לי דאי אפשר לאכול פסח ומצה עם לענה או אפילו תמכא, דהוה שלא כדרך אכילתו, כמו שכתב הרמב"ם [יסודי התורה פ"ה ה"ח] דמערב דבר מר הוה שלא כדרך אכילתו, אלא על כרחך הפיגו טעמא ע"י פרימא זוטא' ↩

⁶ הרבנית חיה מושקא סיפרה (ימי מלך ח"א ע' 370 הערה 8) שפעם אחת מתוך רגילות (של הנהגת הרבי שיובא לקמן) הניחה חתיכה של חריין בקערה של אביה הרבי הריי"ץ, והוא אמר לה בחיוך שהוא לא צריך את זה ↩

⁷ כפי שסיפר הרבי בליל א' דחג הפסח בעת הסדר (תורת מנחם ח"ס ע' 66) ↩

⁸ הלכות חמץ ומצה פ"ז הי"ג ↩

⁹ אות תקצ ↩

¹⁰ המלך במסיבו ח"ב ע' צט ↩

---

[ח] (הלכה 523)

למדנו בהלכות הקודמות שעיקר מצוות המרור היא בחסה שהיא החזרת שבמשנה, אך כתבו הרבה פוסקים שנהגו להשתמש בחריין.

שאלה: מדוע נהגו להשתמש בחריין למרות שעיקר המצווה הוא לקחת חסה?

תשובה: יש שכתבו שהמנהג לקחת חריין ולא חסה נוצר בגלל שהחסה לא היתה מצויה בארצות הקרות, או בגלל שלא היה ברור להם מהי החזרת¹ האמורה במשנה, וכמ"ש החכם צבי²: 'ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור או מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל לא ידעו מה הוא ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים'.

וכ"כ תשובה מאהבה³: 'והנה פה פראג שאינו מצוי בחג האביב לא לאטוג"א סאלא"ט ולא אינדיב"י והיו אוכלין קרי"ן כאשר הוא'.

וכ"כ הערוך השולחן⁴: 'ובמדינתינו לוקחין תמכא מפני שחזרת אינו מצוי עדיין קודם הפסח אלא בחצרות השרים'.

מאידך יש שכתבו שלפעמים יש להעדיף את החריין על החסה בגלל השרצים המצויים בחסה, וכמ"ש החת"ס⁵: 'ואודות מצות מרור בפסח, אמת נכון הדבר מ"ש החכם צבי והכי נהגו כל רבותי זצ"ל ואנו נוהגים אחריהם, אך רגיל אני לדרוש בשבת הגדול מי שאין לו אנשים מיוחדים מסוימים בעלי יראה הבודקים ומנקים אותם מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות, ע"כ מי שאין לו בביתו מי שיבדקנו כראוי טוב ליקח התמכא שקורין קרי"ן, ואם הוא נמנה שלישי במשנה והחסא הוא הראשון ומצוה מן המובחר, מ"מ חלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפילו בספק משום קיום עשה דרבנן, דמרור בזה"ז דרבנן, ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא שקורין קרי"ן, ואם יש רמז בחסא דחס רחמנא עלן, אנו נאמר דתמכא ר"ת תמיד מספרים כבוד אל'.

וכ"כ ג"כ היהודה יעלה (אסאד)⁶: 'לכן מי שאין לו סאלא"ט בדוק יפה מחשש תולעים שזה הוא מצוה מן המובחר לאכילת מרור, מפרסם אני בדרשה בכל שבת הגדול להודיע לעם שכן יעשו גם למרור וגם לכריכה יאכל גריבענען ק"רין'.

אבל המשמרת שלום⁷ כתב: 'הו"ל תלתא ספקי הא' אולי סלאעט אין זה מין חזרת כלל אלא זעריך כד' הלבוש והב' אפי' נימא דסלאטא הוא חזרת הדעת הח"צ ודעימי' הלא יש כמה מינים בסלאטא ויש מין סלאטא שאין יוצאים בו .. א"כ לא ידענו איזה סלאטא יוצאים בו הג' אפי' נימא שזה הסלאטא שכיוונו הח"צ ודעימי' אולי כסברתי שגם הח"צ יודה שאין יוצאים בו עד שנעשה מר קצת .. וכן ראיתי אצל אורביה"ק שהי' להם סלאטא והיו מברכין על תמכא רק מי שאינו יכול ליקח תמכא מפני שמזיק לו יקח תמכא כ"ש'.

היינו שסבר שישנם ספיקות אודות החסה: א) יש הסוברים שבכלל צריך לקחת דבר הנקרא זערזיך ולא חסה ב) ישנם סוגים שונים של חסה⁸, ומניין שהסוג שבידינו הוא סוג הראוי שאכן גם נהיה מר כשגודל. ג) וכפי שלמדנו בהלכה 519 שיש שכתבו שרק כאשר הוא מר הוא ראוי למצות מרור, והחסה המשווקת הרגילה אינה מרה כלל.

א"כ ראינו את טעמי אלו הנוהגים לקחת חריין למצוות מרור, למרות שעיקר המצווה הוא בחזרת שזה חסה

אך כפי שראינו בהלכה 519 רוב הפוסקים כתבו שודאי החסה המכונה סאלאט⁹ היא החזרת שבמשנה ויוצא בה י"ח גם כאשר היא מתוקה, ובה הוא עיקר המצווה, אך וודאי שחובה לוודא שאין ח"ו אכילת שרצים שא"כ יצא חומרת החסה בהפסד איסור אכילת השרצים וכנ"ל בדברי החת"ס.

ואודות חשש השרצים יש שכתבו (באופן כללי ולאו דווקא לגבי פסח) שישתמש רק בקלח שבו מצויים פחות תולעים, וכמ"ש בכנסת הגדולה¹⁰: 'ובמקומות הללו הרחש מצוי הרבה בחזרת וצריך בדיקה יפה מפני שהתולעים הם דקים וקטנים וכמראה החזרת עצמו, ומקדם היה מנהגי שלא לאכלם אלא בבדיקה, ועתה מקרוב משכתי ידי מהם מכל וכל שלא לאכלם'. ובהמשך דבריו כתב: 'וכבר כתבתי למעלה שבשביל שא"ל כן נמנעתי את עצמי לאכול ואיני אוכל כי אם הקלח¹¹'.

אמנם כיום ישנם גידולים מיוחדים למניעת תולעים, ובמילא ירד חשש התולעים.

בעז"ה בהלכה הבאה נלמד מהו מנהגנו למעשה.

---

הערות:

¹ ראה גם מ"ש הגר"ח נאה בשיעורי תורה עמ' קצז. (ושם שאדמו"ר הזקן השמיט את הטעם הנוסף בדברי הגמ' לחסה (דחס רחמנא עלן) כי טעם זה הוא רק באותם מקומות שנקרא חסה) ↩

² שו"ת סי' קיט ↩

³ ח"ב סי' רסב ↩

⁴ או"ח סי' תעג סי"ג ↩

⁵ שו"ת או"ח סי' קלב ↩

⁶ ח"א או"ח סי' קלט ↩

⁷ סי' לה ↩

⁸ וראה גם דרך פקודך מ"ע י סקי"ב: 'הירק שקורין שלאטין יוצאין בו .. רק דוקא אותו הנק' הייבט שלאטין וכן הירק שקרוין זערזיך..'. אמנם ראה מה שכתב בזה בחזון עובדיה פסח - מרור דין ד והערה ג ↩

⁹ והפוסקים הביאו שמות שונים לזיהוי הסוג חסה המדובר. ראה דרך פקודיך, משמרת שלום, שיעורי תורה שם ↩

¹⁰ הגב"י יו"ד סי' פד אות נב ↩

¹¹ שם אות סב. [ולהעיר מהמסופר (אוצר מנהגי חב"ד ניסן ע' קלה. מעשה מלך ע' 198 אות כא) לגבי הנהגת הרבי (עכ"פ לפעמים) שהשתמש רק בעלה של החסה ולא בקלח] ↩

---

[ט] (הלכה 524)

בהלכות הקודמות למדנו את הדעות השונות לגבי מה ראוי לקחת למצוות מרור, שיש שנהגו לקחת חסה, ויש שלקחו חריין.

שאלה: האם יש הבדל בין סוג המרור שעליו מברכים את ברכת המרור, לסוג מרור שלוקחים לכורך?

תשובה: יש שנהגו לקחת לשניהם את החריין, אלא שלברכת מרור לקחו את העלים של החריין, ולכורך השתמשו עם הקלח, וכמ"ש הט"ז¹: 'וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכה נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשעת הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר'.

ועד"ז כתב המגן אברהם²: 'והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין לברכה, ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תפ"ו ומפני שאין העלין הרבה כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכה מיהו אם רוצה ליטול העלין לכריכה הרשות בידו'.

א"כ ראינו שהיו שנהגו להשתמש בעלי החריין לצורך ברכת המרור, ולכורך לקחו את הקלח, וכתבו המפרשים שאין טעם לחילוק זה.

ויש שנהגו לקחת מינים שונים, מין אחד לברכה ומין אחר לכורך, ונימוקם הוא בגלל שינוי הלשון בכתבי האריז"ל שבתחילה נקרא מרור ואח"כ חזרת, כמ"ש בשער הכולל³ הביאו הרבי בהגדה⁴: 'מחמת שינוי הלשון, דבתחילה קורא אותו מרור ואח"כ חזרת (וכ"ה ג"כ בפרי עץ חיים, משנת חסידים, סידור קול יעקב, סידור הרש"ר), יש נוהגין שלא ליקח מין אחד למרור ולכורך, ואפילו במקומות שנמצא סאלאט אינם עושים הכל מן סאלאט, וטעמם אולי אין בקיאין בחמשה מינים שבמשנה (פסחים לט, א) לכן יוצאים אכילת מרור בירק מר. ולא דקו דא"כ יש לאכלו בלא ברכה, וכמ"ש בשו"ע אדמו"ר הזקן ס' תע"ג סל"א. אבל באמת מצוה להדר אחר חזרת (פסחים שם), דהיינו סאלאט, שעיקר המצוה בה (שו"ע סתע"ג ס"ל) ואין חילוק בין מרור לכורך⁵.

א"כ ראינו שכתבו הפוסקים שאין לחלק בין המרור שלוקחים לברכה, למרור שלוקחים לכורך.

שאלה: מה מנהגנו למעשה?

תשובה: כתב הערוך השולחן⁶: 'חמשה מינים אלו מצטרפין לכזית ולכן יש אצלינו שלוקחין מעט חזרת עם מעט תמכא שטוב לאכלן יחד'.

א"כ ראינו שהיו שנהגו לקחת משני המינים, (אלא שבדבריו נראה שלא לקחו שיעור מכל סוג, וראה לקמן).

הנהגה זו לקחת משני המינים מצאנו אצל הרבי הריי"צ⁷ שנהג לקחת משני המינים, וכ"כ הרבי בהגדה בסדר הגדה בד"ה ותחת המרור החזרת שעושין כורך: 'ואנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט) ותמכא (חריין) שניהם-הן למרור והן לכורך'.

[ולכאורה⁸ טעם מנהגנו הוא, שמכיוון שמעיקר הדין - מדינא דגמרא חסה קודמת לשאר המינים לכן לוקחים את החסה, אך לוקחים ג"כ את החריין, מכיון שכך התקבל המנהג עוד מתקופת הראשונים. ויש מי שכתב לבאר⁹ שאולי טעם מנהגנו הוא גם לחשוש לדעות¹⁰ שצריך שיהיה טעם מרירות, (ולכן לשיטתם אין יוצאים בחסה המתוקה)].

שאלה: האם יש צורך שיהיה כזית מכל אחד ממיני המרור - כלומר שיהיה חסה בשיעור כזית וגם חריין בשיעור כזית?

תשובה: נאמר במשנה במסכת פסחים¹¹: 'ומצטרפין לכזית'.

וכ"כ המחבר¹²: 'וכולם מצטרפין לכזית שהוא השיעור שלהם'. וכ"כ אדמו"ר הזקן¹³: 'חמשה מינים הללו מצטרפות לכזית'.

וא"כ כיוון שמנהגנו שנוקטים שגם החסה וגם החריין הם ממיני המרור שיוצאים י"ח, לכן יוצאים י"ח גם כאשר אין שיעור באחד מהם ורק בצירוף שניהם יחד יהיה שיעור, וכפי שהוזכר בדברי ערוך השלחן הנ"ל.

אך מ"מ כפי שראינו מכיון שיש מצווה לחזר אחר החזרת, וכמ"ש אדמו"ר הזקן¹⁴: 'מצוה לחזור אחר חזרת אפילו לקנות בדמים יקרים', לכן כדאי לוודא שיש שיעור של כזית בחסה, וכן לפועל הרבי לקח כמות גדולה, 2 או 3 עלי חסה (בלי הקלח), וגם חריין בגודל של ביצה¹⁵.

--------------

---

הערות:

¹ או"ח סי' תעג סק"ה ↩

² שם סקי"ב ↩

³ פמ"ח אות יא ↩

⁴ ד"ה ותחת המרור ↩

⁵ הביאור בשינוי הלשונות, ראה מש"כ בשער הכולל שם, ומש"כ על זה הרבי בהגדה שם. וראה ג"כ לקוטי לוי יצחק על זהר פ' אחרי ע' רפו ↩

⁶ או"ח סי' תעג סי"ד ↩

⁷ ראה תו"מ רשימות היומן ע' קעח, וע' שעא ↩

⁸ ראה שו"ע אדה"ז עם דובר שלום סי' תעג הערה רנא ↩

⁹ ראה בארוכה דברי הר"ח ראפופורט בהערות וביאורים גליון א' קו, וראה שם שאין לומר שחוששים שאחד מהם אינו ממיני המרור הכשר שא"כ אין לאכלם יחד כי א"כ אחד מבטל טעם השני ולא יוצא י"ח, והיו צריכים לאכלם אחד אחרי השני, ולא יחד. וראה גם קובץ אור ישראל מאנסי גליון פ עמוד קלד ↩

¹⁰ נתבארו בהלכה מס' 519 ↩

¹¹ לט, א ↩

¹² שו"ע סי' תעג ס"ה ↩

¹³ שם סכ"ח ↩

¹⁴ סי' תעג ס"ל ↩

¹⁵ ראה אוצר מנהגי חב"ד ניסן ע' קלה. ומעשה מלך ע' 198. ויש שרצו לומר (ראה גם הלכות ליל הסדר (אשכנזי) סי' תעג ס"ל ע' תיז הערה 445) שמלשון רש"י משמע שהצירוף אינו לכתחילה, וז"ל רש"י שם: 'ומצטרפין לכזית - אם אין לו מאחד מהן כזית, אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית - מצטרפין זה עם זה כדי לצאת ידי חובתו'. אלא שמפשטות דברי הפוסקים לא משמע כך אלא זה דין לכתחילה. או י"ל ע"פ דברי השפת אמת שכתב: 'יש לדייק מלשון רש"י ז"ל דדוקא שני חצאי זיתים מב' מינים כיון שהם שוים ואין מין האחד יותר מהמין האחר מצטרפין אבל אם הרוב ממין אחד אין מצטרף מיעוט ממין אחר להשלים השיעור משום דנתבטל טעם מרירות מין המועט בהרוב וחסר לי' משיעוריה'. ומכיון שקשה לשער בדיוק חצי לקחו שיעור שלם. [אך לדבריו יוצא שאין מעלה בלקיחת שני מיני מרור כי הקטן בטל בגדול, ועצ"ע]. ועוד יש שכתבו (הגדת ויחי יוסף דינים ואזהרות הכנת הסדר אות י) שאכן זה לחוש לדעות שאחד מהם אינו המרור הכשר, ובכדי שלא יבטל הרשות את טעם המצווה יש לקחת שיעור גדול. וראה גליון אור ישראל שם ↩

---

[י] (הלכה 525)

בהלכות הקודמות למדנו שכבר מזמן הראשונים יש שנהגו לקחת חריין למצוות מרור, ושכתבו הפוסקים שניתן לקחת גם את השורש החריין ולטוחנו. וכן מנהגנו לקחת מלבד החסה גם חריין למרור.

שאלה: מהו האופן והזמן הראוי להכנת המרור?

תשובה: מצד אחד ראוי שלא יהיה המרור מר ביותר. [ע"ד דברי הנמוקי יוסף¹ שכתב: 'ואלו ירקות. שיש בהם קצת מרירות. אבל עשב מר ביותר לא, דלשון אכילה כתיב על מצה ומרור'²].

ובפרט שאז יכולים להגיע למצב שלא לוקחים את השיעור הראוי וכמ"ש החכם צבי³: 'ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים ונפק מיניה חורבא כי הן רבים עתה עם הארץ שאינם אוכלין אפי' כחצי זית מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו חי ומבטלים מצות מרור ואף החרדים אל דבר ה' ואוכלים כזית מהקרי"ן מסתכנים בו כי באמת במקום שחזרת שהוא האלטיגא סלאט שכיח כמו בערי אמשטרדם והמבורג ושאר ערי אשכנז אף שהוא עודנו קטן מאוד קורא אני על הקרי"ן סכנה ואין בו מצוה וכל אשר נגע אלקים בלבו יקיים מצוה כתיקנה ויקנה האלטוגא סאלאט לשם מצות מרור אף אם הוא ביוקר'.

ולכן כתבו הפוסקים והמליצו לטחנו וכמ"ש החת"ס⁴ שלכן יטחן את החריין, וכ"כ החיי אדם⁵: 'ואמנם האוכל אותו כשהוא שלם, כמעט הוא סכנה ואין בו מצוה, שמחמת חריפות הוא מזיק גדול, וגם אי אפשר לאכלו כזית בפעם א', ולכן צריך לפררו על 'ריבאייזין' [מגררת] ולהעמידו מגולה כך, דאז מפיג חריפותו'. וכ"כ הערוך השולחן⁶.

וכ"כ בשער הכולל⁷: 'ואם אי אפשר להשיג חזרת אזי יקח תמכא שקורין חריין בין למצות מרור בין למצות כורך ובלבד שיהי' מפורר ויפוג מרירתו שיהי' ראוי למאכל אדם'.

וכך אמר הרבי בליל א' דחג הפסח התש"ל⁸: 'שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שמי שאוכל מרור בשיעור גדול ביותר, עד שאינו יכול לסבלו מרוב החריפות - אינו יוצא ידי חובת מצות אכילת מרור, אלא צריך לאכול כשיעור שיכול לסבול'.

ולהעיר ממה שסיפר המשב"ק הרב גאנזבורג⁹: 'בביתו של הרבי לא הניחו את המרור, אחר כתישתו, בתוך כלי סגור, על מנת שלא יהי' חריף מדי'. וכ"כ באוצר מנהגי חב"ד¹⁰ ששמע מאחד המשמשים בקודש שלא שמרו את החריין בכלי סגור אחרי הטחינה¹¹.

אמנם צריך לשים לב שבמידה והטחינה מוקדמת מידי וגם משאירים את החריין פתוח לזמן ארוך זה מפיג את טעמו לגמרי, וצריך שלא יתבטל טעם המרירות¹², וע"כ יש שכתבו שיש לטחנו ממש סמוך לסעודה, ולהשאירו מכוסה.

וכמ"ש בשו"ת יהודה יעלה¹³: 'מפרסם אני בדרשה בכל שבת הגדול להודיע לעם שכן יעשו גם למרור וגם לכריכה יאכל גריבענען ק"רין ובתנאי שיהיה מכוסה יפה בכסוי מהודק משעה ששוחקים אותו על הריב"אייזען מעיו"ט כדי שלא יהיה פג ריחו ומרירותו באופן זה ירגיש כל אדם בו חריפות ומרירות..'. ועוד כתב¹⁴: 'אני מזהיר שלא להשהותן משך זמן הרבה רק ב' וג' שעות לבד ואז אינו מפיג טעמו'¹⁵.

והגאון רבי דניאל פרוסטיץ¹⁶ כתב: 'ואני ראיתי מנהג ממורי הרב הגדול החסיד רבי מאיר ברבי ז"ל אב"ד פרעסבורג, שהי' מצוה למשרתת לפרר החזרת שהוא מצוה מן המובחר אחר חצות היום ולכסותו, ואז יכול לאכול בקלות וערב אני לכל אם יתכוין לבו לשמים אל יזיק לו מאומה, שלוחי מצוה אינן ניזוקין'.

א"כ ראינו שצריך לטחון את החריין ולא לאכלו באופן שהוא חריף מידי, אך מאידך יש לוודא שלא תפוג החריפות לגמרי.

---

הערות:

¹ פסחים לט, א. (וראה שם בהערות באר משה הערה 90 שלדברי הנמו"י לא מקיימים בחריין מצות מרור) ↩

² וראה גם דברי הנצי"ב לבנו במרומי שדה פסחים לט, א: 'וגם מה שמדקדק מע"כ בני נ"י לאכול חריין, איני מבין מדוע לא ינהוג עצמו בסאלאטא כדעת רוב אחרונים זצ"ל שהוא חזרת. והכי נראה ממס' עוקצין פ"ב מ"ז. *ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף, והלא דרכיה דרכי נעם כתיב*. ומכ"ש בליל פסח אחרי תענית ושתית יין'. וראה גם דברי החת"ס שו"ע או"ח סי' תעג ס"ה. ושו"ת המהרש"ם ח"ג סי' ט, שנחלקו אם יש בחריין בעיה של אכילה שלא כדרך אכילתו. וראה דברי אדמו"ר הזקן סי' תעה סכ"ג, ובהל' ליל הסדר (אשכנזי) ח"ב ע' רנז ואילך ↩

³ שו"ת סי' קיט ↩

⁴ נסמן בהערה 2 ↩

⁵ כלל קל ס"ג ↩

⁶ או"ח סי' תעג סי"ד ↩

⁷ פמ"ח אות יא ↩

⁸ המלך במסיבו ח"ב ע' צט. תו"מ ח"ס ע' 65 ↩

⁹ בקדש פנימה ע' 27 אות י ↩

¹⁰ ניסן ע' קלה ↩

¹¹ להעיר מהמסופר במעשה מלך ע' 198 - 199 ואכמ"ל ↩

¹² ראה דברי אדמו"ר הזקן סי' תעה סי"ב: 'וכשהוא מטבלו בחרוסת יזהר להוציאו מיד ולא ישהנו בתוכו שמא יתבטל טעם מרירתו'. וכן בסכ"ה: 'אם בלע מרור ולא לעסו עד שירגיש טעם מרירתו בפיו לא יצא שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם' ↩

¹³ או"ח סי' קלט ↩

¹⁴ אה"ע סי' רנח ↩

¹⁵ וראה גם משנ"ב סי' תעג ס"ק לו. וראה גם קיצור שו"ע סי' קיח ס"ג: 'שצריכין לפררו קודם הלילה *ויכסהו עד הלילה*' ↩

¹⁶ הובא בהגדת ויגד משה ע' שב ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp