מזוזה

---

[טז] (הלכה 431)

פתיחה למצוות מזוזה

שאלה: האם כתיבת המזוזה היא חלק ממצות קביעת המזוזה?

תשובה: נאמר בתורה¹ וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, וכתב התרגום אונקלוס (ועד"ז כתב בתרגום יונתן): 'ותכתובנון על מזוזין ותקבענון בספי ביתך ובתרעך'.

ומפשטות הדברים נראה שהכתיבה היא חלק מהמצווה וכך לכאורה משמע מדברי הטור² והמחבר שכתבו³: 'מצות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע ולקובען על מזוזת הפתח דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך'.

ואכן בספר סת"ם להגר"ש קלוגר כתב⁴: 'הכתיבה נמי חיוב .. בעינן שהוא יכתוב רק מה שמשלם לסופר לכתוב לו הוי כאילו כתבו .. ואף אם קונה מזוזה שלימה בזה כיון דעכ"פ גמר המצווה הוא עושה כמו בס"ת אם הגי' אות אחת קיים המצווה אף דהוא לא כתבו כיון דגמר וסייע להמצוה א"כ ה"נ בזה קביעת המזוזה כאילו הגיה בס"ת .. דהכתיבה הוי נמי חלק מגוף המצווה והכתיבה פלגא דמצוה והקביעות פלגא דמצוה .. במזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות, ודאי אין הקביעות בכלל לשון כתיבה, בודאי הוי הכתיבה חלק מגוף המצוה, קרא כדכתיב, ובעינן כתיבה ממנו או משלוחו וז"ב מאוד לדעתי'.

אך נראה מדברי רבים מהראשונים שאין כתיבת המזוזה חלק מהמצווה, וכמ"ש הרמב"ם⁵: 'וקודם שיקבענה במזוזת הפתח מברך תחלה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, ואינו מברך בשעת כתיבתה שקביעתה זו היא המצוה'.

[אמנם להעיר ממ"ש הכסף משנה על הרמב"ם שם לשיטתו שהכתיבה היא חלק מהמצוה, (ובשו"ע השמיט את טעם הרמב"ם): 'ומ"ש ואינו מברך בשעת כתיבתה וכו' מדאמרינן בפרק התכלת (שם מ"ב) כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אינו מברך אלא בשעת גמר מצותה'].

וכ"נ מהסמ"ג⁶ שלא הזכיר כתיבתה אלא רק קביעתה, וז"ל: 'לקבוע פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע על מזוזת בתינו שכתוב בשתי פרשיות וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך'.

וכתב הר"י פערלא⁷: 'אבל הדבר תמוה מאוד לכאורה, דמלבד דעיקר הדבר תמוה מצד עצמו, דמאי שנא מס"ת שעיקר מצותה אינו אלא הכתיבה, מדכתיב ועתה כתבו לכם וגו'⁸, והכא הרי כתיב בה ג"כ וכתבתם וגו', ולא כתיבא בה שום מצוה אחרת בקרא בהדיא, והיכי יתכן לומר שאין כתיבתה בכלל המצוה'.

ומבאר שם ע"פ דברי הגמ' שמזוזה צריכה כתיבה תמה: 'וכיון דכתיבה תמה אי אפשר לכתוב על מזוזות הבית, ממילא מבואר דע"כ צריך לכתבה על הספר תחילה כתיבה תמה, ואח"כ ישימנה על מזוזות פתח הבית, דשימה זו היא כתיבתה על המזוזות כאילו כותבה שם. שהרי ע"י קביעתה אל הסף הו"ל חלק מן הסף עצמו, ונמצאת כתובה על המזוזות של הבית, ושפיר קרינן בה וכתבתם על מזוזות ביתך ממש .. וכן משמע ג"כ מלשון השאילתות⁹ שכתב וז"ל, דמחייבין דבית ישראל למקבע מזוזה בפתחיהון שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך עכ"ל. וכן לשון הרמב"ם ז"ל במנין המצוות הקצר שלו שכתב וז"ל, לקבוע מזוזה שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך עכ"ל. וכן לשון החינוך וז"ל, לקבוע מזוזה במזוזת ביתינו שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך וכו' עכ"ל ע"ש. ומדלא הוסיפו לזה שום ביאור, משמע ודאי דס"ל דוכתבתם דקרא היינו הקביעות, דכתיבתה על הספר בדיו אינה בכלל העשה ולא כתיבא בקרא, אלא על קביעתה במזוזת הפתח צוה הכתוב, קביעתה היינו כתיבתה'.

ועפי"ז תמה על הטור והמחבר: 'דברי הטור שכתב דגם כתיבת המזוזה על העור היא בכלל העשה דמזוזה, ונמשך אחריו גם בשו"ע שם, הם תמוהים מאוד אצלי. דמלבד שדבריו הם נגד כל שאר הראשונים ז"ל, וגם הרמב"ם ז"ל שהיה סבור כן מתחילה חזר בו מזה כמו שנתבאר, בלאו הכי בעיקר הדבר דברי הגאונים ז"ל וסייעתם משאר גדולי הראשונים ז"ל מוכרחים כמו שביארנו, ותמיהני על כל האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה'.

ולהעיר ג"כ ממ"ש הרבי¹⁰: 'התורה אומרת במצות מזוזה, 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך', הגם שגדר המצוה הוא (לא כתיבת המזוזה, אלא רק) 'לקבוע מזוזה'. ובהערה 38: 'ולהעיר מלשון הטור ושו"ע יו"ד ר"ס רפה 'מ"ע לכתוב כו''. וראה פנים יפות ואתחנן שם. ובארוכה ביאור הרי"פ פערלא (לסהמ"צ רס"ג) ח"ג מילואים ס"ד'. וראה בדברי האחרונים שהאריכו בזה¹¹.

אמנם מצינו בדעת קדושים¹² שכתב: 'בכתיבת מזוזה כתיב לשון יחיד .. ומ"מ ההלכה פשוטה לקנות מזוזה שלא נכתבה ע"י שליחות .. אך מ"מ י"ל שיש חסידות לצוות לכתוב מזוזה בשליחותו..'.

אך תלמידו במקדש מעט כתב עליו¹³: 'אבל בלבוש א"ח סי' לב ס"כ¹⁴ משמע שאין בזה שום חסידות'.

א"כ למדנו שגדר מצוות המזוזה היא קביעת המזוזה על מזוזת הפתח, אך יש שכתבו שהכתיבה היא גם חלק מהמצוה¹⁵.

--------------

---

הערות:

¹ עקב יא, כ ↩

² ראה נתיבות הקודש מנחות לד, א ↩

³ יו"ד סי' רפה ס"א ↩

⁴ ח"ב סי' ע"ד ↩

⁵ הל' מזוזה פ"ה ה"ז ↩

⁶ עשין סי' כג ↩

⁷ בביאורו על סהמ"צ לרס"ג עשין (מילואים) סי' ג-ד תמה ↩

⁸ דברים לא, יט ↩

⁹ ריש פ' עקב ↩

¹⁰ לקו"ש חכ"ג ע' 21 ↩

¹¹ וראה גדולי הקדש סי' רפח אות ב הובא לקמן הע' 13. ולהעיר שבשו"ת דברי יציב חאו"ח סי' ריז כתב: 'וכן במזוזה לא אישתמיט חד מהפוסקים לומר שיש מצוה בכתיבתה'. מאידך בשו"ת משנה הלכות חי"ט סי' פב כתב: 'זה שכתבו מצות עשה לכתוב ולקבוע משמע לכאורה דגם הכתיבה הוה מצוה, והוא כשיטת רוב הפוסקים דגם הכתיבה הוה מצוה' ↩

¹² סי רפ"ח סק"ג ↩

¹³ בסי' רפ"ה סק"ב, וכן בספרו גדולי הקדש סי' רפח אות ב כתב: 'ה"נ י"ל דכתיבת ס"ת ומזוזה א"צ שליחות דסתמא איירי קרא גם במי שידיו קטועות דחייב במ"ע דכתיבת ס"ת ומזוזוה. וע"ל סי' ע"ר דלרוב הפוסקים יי"ח עיקר המצוה דכתבו לכם גם כשקונה הס"ת וא"צ שליחות .. וכן במזוזה במנחות מב דנקחית מכל אדם ודוחק לפרש מכל אדם שיצוהו לכתוב עבורו. ובב"מ קב ושו"ע לק' סי' רצא שצריך להניח מזוזתו להנכנס אחריו לדור אף דנכתב' שלא בשליחות הנכנס אחריו .. משא"כ מזוזה לכו"ע הכתיבה גופה אינה המ"ע, רק הקביעות בסיפי הפתח הוא המ"ע' ↩

¹⁴ אלא להעיר שהלבוש דיבר על תפילין ↩

¹⁵ ולכן יש שכתבו שממידת חסידות שיצוה לסופר לכתוב בשליחותו. אך ראה לעיל בדברי הגר"ש קלוגר שאף שדעתו שהכתיבה היא חלק מהמצווה, מ"מ כתב שבקביעת המזוזה שאז גמר וסיים המצווה נחשב שכתבה. (ולהעיר מדברי הבן איש חי ברב ברכות מערכת פ שכתב: 'עיקר קיום העשה שיכתוב מזוזה לשמו ויקבענה') ↩

---

[יז] (הלכה 432)

קניית מזוזה (1) - הסופר

למדנו בהלכה הקודמת שהמצווה של 'וכתבתם על מזוזות', לכו"ע אינה דורשת שהאדם עצמו יכתוב או שיצטרך למנות את הסופר לשליח לכתוב לו את המזוזה.

שאלה: מן הדין מי רשאי לכתוב את המזוזה?

תשובה: הגמרא במסכת גיטין¹ אומרת: 'דתני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא: ס"ת, תפלין ומזוזות שכתבן (מין) ומסור, עובד כוכבים ועבד, אשה וקטן, וכותי וישראל מומר - פסולין, שנאמר: וקשרתם .. וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה'.

וכ"פ המחבר ואדמו"ר הזקן²: 'תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפי' הגיע לחנוך, או כותי או מומר לעבודת אלילים, או מוסר לאנסין, פסולים משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה, אינו בכתיבה'.

וכתב המשנה ברורה³: 'תפילין - וה"ה ס"ת ומזוזה'.

א"כ רק איש מעל גיל מצוות [שהביא ב' שערות] המחויב במצוות תפילין רשאי לכתוב מזוזה.

יראת שמים

והנה למרות שמן הדין כל איש מגיל מצוות רשאי לכתוב תפילין ומזוזות, אך מצאנו בפוסקים שהחמירו מאוד לקחת מזוזות רק מסופרים יראי שמים, ודבר זה מיוסד⁴ על הגמרא במסכת עירובין⁵ אומרת: 'האמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר. וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת - נמצאת מחריב את כל העולם כולו'.

וכך כתב הרא"ש⁶: 'וצריך שידקדק בחסירות ויתירות שאם יחסיר או יתיר אות אחת הרי הן פסולין נמצא המניחן מברך בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בלא מצות תפילין נמצא עונש הסופר מרובה, לכך צריך שיהא מאד ירא שמים וירא וחרד לדבר השם המתעסק בכתיבת תפילין ובתיקונן'. והביאו אותו הטור והמחבר⁷, ואדמו"ר הזקן⁸.

וכך כותב הרבי⁹: 'בו כותב אודות סברתו ללמוד מלאכת סת"ם, ובודאי למותר לעוררו אשר סופר סת"ם צריך להרבות ביר"ש שלו, אלא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ונותן מראש היכולת והכחות על זה, ואין הדבר תלוי אלא בהאדם, ואדרבה מוסיפין בסיוע שלו, וכמרז"ל הבא לטהר מסייעין לו, ועיין לקו"ת דברים פט, ד'.

כתב הלבוש¹⁰: 'על כן ודאי הוא מן הראוי למי שיש כח בידו, למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלהים וחרידים על דברו בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך, כמו שממנים שוחטים ובודקים¹¹, ולא יאמינו לכל הסופרים, שאין כוונתם אלא להרויח ממון ע"י כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין, ואף כי גם זו כוונה טובה היתה לייפות המצוה בנוייה, אם היה להם כוונת קדושה ג"כ, אשר בזה אינם נזהרים, ודי בזה'.

ובשו"ת שואל ומשיב¹² כתב: 'אבל מכאן ולהבא צריך זה הסופר ללמוד אצל מומחה ויביא כתב קבלה כי באמת ראינו שערוריה גדולה בסופרים שאין להם קבלה ונערים המנוערים מן המצות קלי הדעת שפושטין ידם ליגע בקודש ומהראוי לפענ"ד שכל סופר מחויב להיות לו קבלה שהוא יודע דיני סת"ם וכ"כ בעהמ"ח ס' מלאכת שמים כלל א' ע"ש שהאריך בזה'. וראה גם בקול יעקב¹³ כתב: 'ולכן אין לקנות ספרים ותפילין ומזוזות אלא מן המומחה שנטל קבלה מן חכם שהוא אומן ביד ואין בכתיבתו שום ספק שינוי אותיות וגם בקי בהלכות הנצרכין לעיבוד ולכתיבה ולהגהה ולבדיקה מן הדיבוקים והפירודים והכנסת הפרשיות לבתים ורבוע הבתים והתפירה ועשיה לשמה ויש לו כתב לראיה מן החכם הבקי בזה .. ואם אין לו קבלה וכתב לראיה שהוא אומן ובקי בהלכות ויראת שמים על פניו לא יקנו ממנו כי רבה המכשלה ..'.

כתב החיד"א ז"ל¹⁴: 'נאה לסופר הטבילה תמידית'. ועוד כתב¹⁵: 'ויקדש את פיו מכל אלה וקללה ויהיה לשונו נקי וקודם שיתחיל לכתוב יתודה על מה שעבר'.

ולהעיר ג"כ ממ"ש הרבי¹⁶: אבל מובן ופשוט אשר מה שבדבורו לפעמים מבטא ענינים היפך ברכה, זה אחת הסיבות לקלקול בריאות הנשמה ובמילא גם לקלקול בריאות הגוף, ומקרא מלא דבר הכתוב בהנוגע לכאו"א מישראל, ואברכה מברכיך וגו' ועוד יותר מושלל הדבר לפי כתבו אשר עוסק הוא בעבודת הקדש סופר סת"ם, והרי ידוע בכתבי האריז"ל בגנות המבהילה של מדת הכעס, אשר האדם בכעסו מחליף נשמתו ר"ל ואין להאריך בדבר המובן וגם פשוט'.

א"כ ראינו שכתבו הפוסקים שצריך להקפיד שהסופר יהי' ירא שמים, וכן להקפיד שיהי' לסופר קבלה מחכם על כך שהוא אומן ויודע את מלאכתו.

--------------

---

הערות:

¹ מה, ב וכ"ה במנחות מב, א ↩

² שו"ע או"ח סי' לט ס"א ↩

³ שם ס"ק א ↩

⁴ ראה קסת הסופר בתחילתו א, א ↩

⁵ יג, א ↩

⁶ ה"ק קיצור הלכות תפילין ↩

⁷ או"ח סי' לב ס"כ ↩

⁸ סי' לב סל"ג ↩

⁹ אג"ק חח"י ע' יג ↩

¹⁰ או"ח סי' לב ס"כ ↩

¹¹ יתירה מכך כתב הפרי מגדים או"ח א"א סי' לב ס"ק סט: 'דע דהטור כתב שהסופר צריך להיות מאוד ירא וחרד לדבר השי"ת. *ולדעתי יותר משוחט, כי שם לאו דנבילה, וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום, ומברכין ברכה לבטלה*. ואפילו נאמר דלא תעשה חמיר מעשה (עיין יבמות פ"ק ז, א) מ"מ ברכה לא תשא יש אומרים דהוה דין תורה, עיין [סימן] רט"ו מ"א [ס"ק] ו, ובצירוף עשה וודאי חמור משוחט'. וראה מ"ש הצמח צדק שו"ת יו"ד סי' רנ, (וסי' רנא) ↩

¹² מהדו"ק ח"ג סי' קלג. וראה גם בחסד לאלפים סי' לב אות לג, ובשו"ת מהר"י אסאד סי' רח"צ, וראה דברי רבי חיים פלאג'י בספרו תנופה חיים עמ' רמז 'אם אישר חילי היתי מתקן..ובלתי סמיכה ידיו אסורות מלכתוב אפילו אות אחת שבתורה' ↩

¹³ אות קטו ↩

¹⁴ בספרו תורת השלמים (נדפס בסוף ספרו לדוד אמת) פי"ח אות יח ↩

¹⁵ אות כ ↩

¹⁶ אג"ק חט"ו ע' רלז-ח ↩

---

[יח] (הלכה 433)

קניית מזוזה (2) - כתב המזוזה

שאלה: האם יש הידור שהכתב של המזוזה יהי' יפה?

תשובה: כתוב במסכת סופרים¹: חייב אדם לעשות ציצית נאה, ומזוזה נאה, ולכתוב לו ספר תורה נאה, בדיו נאה, בקולמוס נאה, ובלבלרין נאין, ובקלפים נאין'.

כלומר אדם צריך להשתדל שכל חפצי המצוה שלו יהיו נאים, אלא שמצינו שנחלקו הראשונים על מה חלה החובה לעשות את תשמישי הקדושה יפים, האם רק על החלקים שנראים כלפי חוץ - לאנשים, וכגון הספר תורה שהציבור רואה אותו וקורא בו ולכן נאמר עליו שיהי' דיו נאה וכו', או שגם הדברים שאינם נראים לציבור צריכים להיות נאים כגון פרשיות התפילין וכיו"ב שאינם ניראים, אך מתוך דברי כולם נראה שברור שבמזוזה צריך להדר שהכתב יהי' נאה, וכדלקמן:

כתב האור זרוע² והביאו המרדכי³: 'תנא במכילתא ומייתי לה רפ"ק דנזיר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות תפלין נאים מזוזה נאה ס"ת נאה בקלפים נאים ובדיו נאה בקולמוס נאה ובלבלר נאה .. כתב מורי הר"י החסיד זצוק"ל שכל טוב לכל עושיהם וסמוך לו במצותיו חפץ מאוד. בתיקון נאה משום ואנוהו במצות מבחוץ למראית העין כש"כ מבפנים שהרי ביהמ"ק מבפנים שנאמר ויצפהו מפנימה זהב טהור. לכך אם יכתוב כתיבה דקה אינה יפה ונמחק מהרה הרי בשביל כבודו שיהיו קטנים. יותר טוב שימעט כבודו וירבה כבוד שמים לכתוב קצת כתיבה עבה'.

וכך כתב הרמ"א⁴ הלכה למעשה: 'וכן מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים'. וכ"פ אדמו"ר הזקן⁵: 'לכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת שלא יהיו נמחקים מהרה וכן מצוה ליפותן מבחוץ למראה וכל שכן מבפנים שהרי בית המקדש היה מצופה זהב מבפנים'.

וביאר בפתח הדביר⁶ בשם המנחת אהרן⁷: 'דכתב בדרשת התנאה לפניו במצות וז"ל ודקדקו רבותינו התנאה לפניו - דעיקר הנוי במצוה תלוי במה שהוא נוי לפניו ית' לא להתנאות בעיני הבריות ע"ש באופן דאנוהו שייך נמי במופלא ובמכוסה להראות חביבות המצות שיש לאדם עם הקב"ה כאמור'.

אלא שישנם ראשונים שחלקו וסברו שאין צורך להדר במה שלא נראה⁸ כמ"ש התוס' במנחות⁹: 'ואמר ר"ת דס"ת בעי סרטוט משום זה אלי ואנוהו אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי'.

ולכאורה לשיטה זו גם המזוזה שבדרך כלל החלק הפנימי של הכתב לא נראה א"כ אין צורך להדר שיהי' כתב נאה?

אך אעפ"כ כתבו הראשונים שהמזוזה כיון שמידי פעם פותחים אותה, או שאינה מכוסה לגמרי, או שבקלות היא נפחת לכן צריך שיהי' כתב מהודר, כמ"ש הר"ן¹⁰ על הדין מזוזה צריכה שרטוט: 'ואפשר דהיינו טעמא לפי שהמזוזה נבדקת פעם אחת בשבוע, והתפילין מתוך שנשמרין אין נבדקין אלא פעם אחת ביובל ולפיכך אין צריכין כתב המיושר כ"כ ומש"ה אין צריכין שרטוט'.

והריבב"ן¹¹ כתב: 'תפלין אין צריכין שירטוט. לפי שהן נקמטין בתוך הבתים, והשירטוט כדי שתהא הכתיבה נאה, ואינן נראין. אבל המזוזה פעמים נראית, ועוד שדי נראה למעלה בשפופרת שמניח שם המזוזה'.

וכעין זה מצינו שביאר הכסף משנה את הרמב"ם, שהרמב"ם¹² כתב: 'הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט, אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין'. וכתב הכסף משנה: 'ופירש רבינו למה אין התפילין צריכין שרטוט לפי שהם מחופין אבל המזוזה אינה מחופה כל כך שבנקל יכול להסירה ממקומה'.

א"כ למעשה בכל פרטי המזוזה חל ההידור של התנאה לפניו במצוות, וראוי לקנות מזוזה עם קלף יפה, וכתב יפה

שאלה: האם יש משמעות לגודל המזוזה?

תשובה: כתב השדי חמד¹³: 'כי בימינו הוא שחידשו סופרים שבחוצה לארץ (שלא ברצון חכמים שאין בידם למחות) לכתוב מזוזות קטנות מאוד אורכן פחות מטפח וכותבים בכתיבה דקה מן הדקה ובנקל להתקלקל אבל בזמן הרב (זה קרוב למאה שנים) בודאי היו המזוזות לא קצרות כל כך'.

ובשו"ת שבט הלוי¹⁴ כתב: 'ובמקום לשנות ח"ו מהקדום, עלינו לחנך לאט את פשוטי העם למזוזות כשרות גדולות או בינוניות כפי המסור לנו מדור דור (או בשעת הדחק אפי' קטנות אם נכתבו ע"י סופר ת"ח בקי בהלכות וירא אלוקים מרבים)'.

א"כ ראינו שיש משמעות לגודלה של המזוזה, המשליך על נוי המזוזה ויופי הכתב.

---

הערות:

¹ פ"ג הי"ז ↩

² הל' תפילין סי' תקנה ↩

³ ה"ק תפילין רמז תתקסט ↩

⁴ או"ח סי' לב ס"ד ↩

⁵ שם ס"ו ↩

⁶ או"ח סי' לב אות ג ↩

⁷ כלל ז סי' ב ↩

⁸ כפי שהעיר הגר"א אות יב על דברי הרמ"א, שהתוס' והרמב"ם חולקים. ולהעיר ג"כ מאדני פז או"ח סי' לב ס"ד. בנין שלמה ח"א סי' ו, ושו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' יח ↩

⁹ לב, ב ד"ה הא מורידין ↩

¹⁰ מגילה ה, ב ד"ה והלכתא ↩

¹¹ מגילה יח, ב ↩

¹² הל' תפילין ומזוזה וס"ת פ"א הי"ב ↩

¹³ מערכת המם כלל קכה (ח"ג ע' תקלב) ↩

¹⁴ ח"ד סי' קמ ↩

---

[יט] (הלכה 434)

קניית מזוזה (3)

למדנו שעל הסופר להיות ירא שמים ובאופן מיוחד, כמו"כ למדנו שהכתב צריך להיות נאה.

שאלה: כאשר יש לאדם בחירה בין קניה מסופר מוחזק בכשרות ויר"ש אך הכתב שלו פחות יפה, או סופר שאינו מוכר כ"כ בכשרות, אך הכתב שלו יפה ומהודר את מי להעדיף?

תשובה: כתב הקול יעקב¹: 'אם יש סופר אחד שכותב האותיות כתקונם וכדינם וירא שמים מרבים, אעפ"י שאין כתיבתו דומה לאחר שאינו מוחזק כ"כ בכשרות יכתוב הוא², ועל כיו"ב כתוב כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. אמרי שפר כלל ב' בשולי היריעה אות א' ועי"ש מ"ש עוד'.

שאלה: מעיקר הדין האם יש הגבלה ממי לקנות מזוזה?

תשובה: הגמ' במסכת מנחות³ אומרת: 'ת"ר: תפילין יש להם בדיקה, ואין ניקחין אלא מן המומחה, ספרים ומזוזות יש להן בדיקה, וניקחין מכל אדם'.

אך הרי"ף⁴ כתב: 'ת"ר תכלת אין לה בדיקה ואין נלקחת אלא מן המומחה תפילין [ומזוזות⁵] יש להן בדיקה ואין נלקחין אלא מן המומחה ספרים יש להן בדיקה ונלקחין מכל אדם'.

א"כ נמצאנו למדין שדין המזוזות באם מותר לקנותם מכל אדם יהי' תלוי בגירסאות השונות בדברי הברייתא.

אך מדברי הגמ' בעירובין⁶: 'אמר רב חסדא אמר רב, הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה - בודק שתים של יד ואחת של ראש, או שתים של ראש ואחת של יד', נראה שגם תפילין הגם שלכתחילה אין לקנותם אלא מן המומחה מ"מ בדיעבד אם קנה יכול לסמוך על הבדיקה, וכדברי התוס'⁷: 'לכתחלה קאמר דאין ניקחין אלא מן המומחה שלא יצטרך לקרוע כל התפר ולבודקן ואיכא בזיון תפילין ואיכא נמי למיחש שמא יתעצל לטרוח לבודקן ויסמוך להניחן בלא בדיקה לצורך שעה והכא איירי בדיעבד שכבר לקח או כגון שאינו מוצא מומחה לקנות ממנו'.

וכך פסק המחבר בשו"ע⁸. וז"ל אדמו"ר הזקן⁹: 'אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה שבקי בחסירות ויתירות אבל לא ממי שאינו מומחה אעפ"י שהוא רוצה לבדקן לפי שיש לחוש שמא יתעצל בבדיקתן מפני שטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתופרן. לקח ממי שאינו מומחה בודק בחסירות ויתירות ואין לחוש שמא עיבדן שלא לשמן מפני שהכל בקיאים בזה ואין צריך לבדוק כולן .. המוכר תפילין ואומר שהיו של אדם גדול נאמן שעד אחד נאמן באיסורין ושוב א"צ בדיקה שחזקה על חבר שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

א"כ נמצאנו למדים שעקרונית מזוזה קל מתפילין שמכיון שבמזוזה אין צורך להסיר התפירות ולבדקם, יש צד לומר שניתן לכתחילה לקנות מאינו מומחה ולבדוק. ואפי' תפילין אם קנה ממי שאינו מומחה יכול לבדוק ואם מוצא שכשר יכול להניחם, ואם יש עדות עד אחד¹⁰ שהתפילין היו של אדם גדול נאמן אפי' בלי בדיקה.

וכתב הדעת קדושים¹¹: 'נהוג לקנות תפילין ומזוזות מרוכלים אף שכתב המג"א דצ"ל מוחזק בכשרות אולי טעם הקולא [מה שנהוג] מצד דס"ל שכיון דהמחזירין מעיר לעיר במכירת מזוזות אומנתן בכך ועי"ז פרנסתן ה"ל כעין חזקה אומן לא מרע אומנתו ומרתת כי עביד לגלויי גם בריחוק מקום. אך הרי לא שייך כן רק כשהקונה שואל של מי הם שעי"ז מרתת דעביד לגלויי ע"י פלוני שיאמר שאינו שלו והוא נאמן כב' נגדו כבש"ע [סי' קכז] משא"כ כשאין הקונה שואל של מי הם, בכך לכו"ע שייך מ"ש המג"א דצ"ל מוחזק בכשרות¹² .. '.

אלא שבנוגע לפועל כתב בדעת קדושים: 'וגם בתפילין ומזוזות טוב להחמיר לקנות רק מסופר מובהק גופי' כי הרבה סופרים אינם בקיאין בהלכות, ואולי יש נערים שלומדים מהם האומנות בלי בדיקה בשערות .. ומ"מ [להורות] לאחרים א"א לתקן כעת ואין הציבור יכולין לעמוד שלא יקנו מרוכלים .. ואולי גם לכתחילה אם צורך גדול וכ"ש שיש בזה דחק לרבים, .. עי"ז יש זכות על הנהוג בתו"מ. ועל עצמו נכון להחמיר'.

א"כ למדנו שעקרונית כתבו הפוסקים שהיה ניתן להתיר לקנות מזוזות מרוכל המוכר, אך ראוי להחמיר. מחר נלמד אם הדבר נכון גם בימינו.

--------------

---

הערות:

¹ סי' לב ס"ק קטו ↩

² ולהעיר משו"ת אבן יקרה סי' קמ ↩

³ מב, ב ↩

⁴ ה"ק הל' ציצית יג, א ↩

⁵ בגליון הש"ס הובאה הגירסא כפי שהיא לפנינו עם המילה מזוזות, (ומאידך ציין לרמב"ן במלחמות ה' סוכה ד, א שגרס אחרת ברי"ף, וראה ג"כ בר"ן סנהדרין מח, ב). אמנם בהגהות דרך תמים על הרי"ף הגיה שצריך למחוק את תיבת מזוזה. וכתב החתם סופר בשו"ת ח"א או"ח סי' ו: 'לגירסא שלפנינו ברי"ף דגרס מזוזה בהדי תפילין דאין ניקחין אלא ממומחה, וא"כ ע"כ לאו משום טורח לסתור מיירי, אלא שבגליון הרי"ף מחק מזוזה ולא ידעתי מנ"ל' ↩

⁶ צז, א ↩

⁷ שם צז, א ד"ה הלוקח תפילין ↩

⁸ או"ח סי' לט ס"ח וס"ט ↩

⁹ שם סעיפים ח - י ↩

¹⁰ וראה מגן אברהם סי' לט ס"ק יג: 'נאמן. דעד א' נאמן באיסורין כמ"ש בי"ד סימן קכ"ז וע"ש סי' קי"ט ס"א דעכ"פ בעי' שיהא מוחזק בכשרות'. אך להעיר שאדמו"ר הזקן השמיט את דברי המג"א, וראה מ"ש בחקרי הלכות ח"ה ע' 126. וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רנ ↩

¹¹ סי' רפח ס"ק ד ↩

¹² אך ראה לעיל הע' 10 בדעת רבותינו נשיאנו ↩

---

[כ] (הלכה 436)

קניית מזוזה (4)

שאלה: האם גם כיום ניתן לכתחילה לקנות מזוזה מכל אדם המוכר מזוזות ולבדקם או לסמוך על עדות עד אחד ואז א"צ לבדקם?

תשובה: יש שכתבו שכיון שמצוי כיום כותבי מזוזות שאינם ראויים כלל לכתוב, לכן אין לסמוך כלל על קנית מזוזות גם אם יבדקם אח"כ, וכדלקמן:

כתב המהר"י עייאש במטה יהודה¹: 'ונראה דאף בזמן הזה דיש סופרים קבועים ומיוחדים למלאכה זו אין ליקח כי אם מן המוחזקים בכשרות וביראת ה' ולא מסתם סופרים דהרבה פעמים בדקו אחריהם ונמצאו בהם רעותות וגם נמצאת מלאכתם מקולקלת כמו שראינו בעינינו דראיתי בני עליה והם מועטים'.

והחתם סופר² כתב: 'ומ"ש דבתפילין סופרי זמנינו בקיאים לא היה ולא נברא כי בעו"ה מקלקלים ומכשילים רבים הוא והרבני' אינם משגיחים עליהם או אינם יכולים להשגיח עליהם כמו על השוחטים והמכשלה תחת ידם, ויש כמה מאות ישראלי' כשרי' אשר מימיהם עדיין לא הניחו תפילין כשרים אקרקפתא דלהון. ה' ירום ראש עמו ויתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אמן'.

וכן בערוך השולחן³ כתב: ובפרט בדור פרוץ הלזה שבעוה"ר האמונה נתרופפה והסופרים רבו כארבה ובעיר אחת ידענו לדאבון לבבינו למאות סופרים ורובם אינם יראי שמים כלל ומשם פשתה המספחת בכל ערי מדינתינו מזלזלים במקח מאד ולוקחים ללמוד נערים ריקים שאין בהם לחלוחית יראת שמים ומוכרים תפילין ומזוזות בעד מטבעות קטנות מפני שכותבים כמה בכל יום ובבירור שאינם מקדשים שמות ומעשיהם חול ולא קדש ואין בידינו במה לפוסלם (=שהפסול אינו ניכר) כי הוא דבר המסור ללב וכל מי שנגע יראת ד' בלבו לא יקנה תפילין ומזוזות רק מסופר ידוע שהוא ירא שמים וכן בכתיבת ס"ת'.

עדות מבהילה כותב הגה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש בספרו אות חיים ושלום⁴: 'יש עיר גדולה בליטא (סלאנימא) שמשם יוצאים סת"ם לאלפים ורבבות והפירצה מרובה משם לאין שיעור וערך ובאותו פרק הייתי יחד בוויען בקארלסבאד עם הגאון העצום שר התורה מו"ה יוסף זצ"ל אבד"ק סלנימא (בע"ס פורת יוסף ומרכבת יוסף) ושאלתיו ע"ד הסת"ם מסלאנימא והשיב לי בקצרה, תשובה ברורה, בתור הרב בעירו, כי כל הספרים ותפילין ומזוזות היוצאים משם על פני המדינות מותרים לזרקם לאשפה והמה פסולים מדאורייתא וכו' כי זהו יכתבו מגולחי זקן ורשעים וכופרים וכו' ועושים להכעיס, ומקידוש השמות מאן דכר שמי'.

א"כ נמצאנו למדים שהפוסקים חששו לסופרים שאינן ראויים ומכיון שבנוסף לצורת האותיות ישנם דינים רבים שאפילו מגיה מומחה אינו יכול לבדקם כי הם דינים התלויים ונגמרים בשעת הכתיבה, כגון החובה לכתוב המזוזה כסדרה, כוונת בכתיבת המזוזה לשמה, כוונות שמות הק', דיני חק תוכות, לכן כתבו הפוסקים שבימינו חוששים שאין הכותבים בקיאים לכן יש לקנות רק ממומחה.

וכמ"ש גם בשבט הלוי⁵: 'וגם כתבתי כבר הרבה פעמים שלא שייך בזה"ז רוב המצויין אצל ס"ת תו"מ מומחין הם, וע"כ נהי דלענין לפסול כתיבתו אפילו דיעבד אין בכחנו דהא אפילו מומר לתיאבון דיעבד כשר כמבואר או"ח סי' ל"ט ואין גברא זה יותר ממומר לתיאבון כי יצרו הרע העבירו ע"ד קונו לא הרצון להכעיס כאשר נראה לפי מצב הענין, וע"כ אם יוכח שעצם הכתיבה כהלכה אין לפסול מה שכתב יצא מתחת ידו. מכ"מ לית דין ודיין דלהשתמש לכתחלה במעשי ידיו יש מקום להחמיר בזה דמי יודע אם קידש השמות כהלכה וחק תוכות ועוד'.

ובפרט שלמדנו⁶ שעל הסופר להיות ירא שמים מרבים ושכיום אין לסמוך על סופר ללא תעודה ואין לסמוך על דברי אדם בלבד. לכן ודאי שגם עם בדיקה אין להקל לקנות ולבדוק.

ודברים מבהילים כתב החתם סופר⁷: 'וא' מרבותי הרב המופלג מו"ה מענדל לילג זצ"ל דיין ורב בבהמ"ד בפפד"מ רגיל על לשונו ע"ד הלצה, המלך זקן וכסיל הידוע בזקנותו יושב לו על כסא של ג' רגלים, א' חזנים שיוליכו כל תפלות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשים פסולין ר"ל, ב' השוחטים שיאכילו כל הקהלה נבלות וטרפות, ג' סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם ודי לו למלך זקן בזה'.

ובספר תנופה חיים להגר"ח פלאג'י⁸ כתב: 'ולבי אומר לי דאריכות הגלות הוא בעבור כי בדורות הללו אין דורש ואין מבקש על מצות הנחת תפילין, דמניחים תפילין פסולים מכמה מיני טעויות. והסיבה היא שקונים תפילין מבני אדם שאינם מומחים ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו. ואפילו סופר מובהק ובקי בדינים עביד למיטעי, כ"ש מי שאינו יודע האומנות ולא למד הדינים על בוריים, כי אלו נקראים מאריכי הגלות ועושים כחטאת ירבעם דחטא והחטיא את הרבים'.

א"כ למדנו שגם מזוזה הנראית יפה ומהודרת אין לקנות אלא ממישהו מוסמך וירא שמים

בהלכה הבאה נלמד האם יש חשיבות להקפיד לקנות מזוזה שנכתבה ע"י סופר שיודע את שיטת אדמו"ר הזקן בדיני סת"ם.

--------------

---

הערות:

¹ סי' לב ס"ק ה ↩

² שו"ת ח"ו ליקוטים סי' פג ↩

³ יו"ד סי' רפא ס"ט ↩

⁴ סי' לט סק"א ↩

⁵ שו"ת ח"ז סי' קסה ↩

⁶ בהלכה מספר 431 ↩

⁷ שו"ת ח"א או"ח סי' רה ↩

⁸ אות תלב ↩

---

[כא] (הלכה 437)

פתוחות סתומות (1)

בהלכה זו נעסוק בהבהרת המושגים: 'פרשה פתוחה' ו'פרשה סתומה' שהם החלוקה לקטעים כפי שקיבל משה מסיני, ולאחר מכן בהלכות הבאות נראה את ההשלכה של זה לגבי קניית תפילין ומזוזות.

לצורך הבהרת המושגים דלקמן מצורפת תמונה בה ניתן לראות את כל המקרים.

כתב המהרש"ל¹: 'צריכין אנו לחקור וליתן לב מה הפרש יש בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה כי רבותינו ז"ל הקדמונים לא נתנו סיבה אלא לפרשיות מה היו הפרשיות משתמשות כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כו' אבל בשימוש הפתוחה והסתומה לא הזכירו אם לא תאמר שאין צריך חקירה על זה כי הוא מובן מעצמו וכשמם כן הוא שפתוחה אין לה חבור עם מה שלמעלה והוא עניין חלוק בפני עצמו וכאילו התחיל פה וסתומה מחוברת וסתום לדברים שלפניה ואינה חלוקה אלא ליתן ריוח בין הפרשיות .. סוף דבר פתוחה הוא דבר פתוח לעצמו ודבר סתום הוא הפוכו'.

בתלמוד הירושלמי² מובאים כללים לגבי ההבדל בין הרווח שצריך לעשות לפני תחילת פרשיה פתוחה לבין הרווח שיש לעשות לפני פרשה סתומה:

א) וכותב הירושלמי שכאשר השורה לא כתובה עד סופה אלא נשאר רווח ריק בסוף השורה, שלא כתוב בו, והשורה שלאחריה מתחילה מיד בתחילת השורה זה נחשב להתחלה של פרשה פתוחה. ובלשון הירושלמי 'פתוחה מסופה - פתוחה'.

ב) אך נחלקו הראשונים בגירסת הירושלמי, במקרה שפתוחה מראשה, הרמב"ם גרס: 'פתוחה מראשה - סתומה'³. והתוס'⁴, ספר התרומה⁵, והרא"ש⁶ גרסו: 'פתוחה מראשה - פתוחה'.

ועפ"י מחלוקת גירסאות זו נחלקו להלכה הרמב"ם, התוס' והרא"ש במקרה שאין רווח בסוף השורה הקודמת, ורק בתחילת השורה הבאה נשאר ריווח, שלדעת הרמב"ם זה נחשב סתומה ולדעת הרא"ש זה נחשב פתוחה.

ג) ובהמשך לזה נחלקו הראשונים הנ"ל במקרה נוסף, כאשר יש רווח גם בסיום השורה הקודמת, וגם בתחילת השורה השניה. לדעת התוס' שגם רווח בתחילת השורה מחשיב את זה לפתוחה, הרי בודאי שבמקרה שיש רווח גם בסיום השורה וגם בתחילה, ודאי שזה יחשב כפתוחה כי זה כל שכן, 'איך יתכן זה מי גרע מפתוחה מראשה לחוד או פתוחה מסופה לחוד'. אך לדעת הרמב"ם שרווח בתחילת שורה נחשב סתומה, הרי גם כאשר יש רווח בסיום השורה הקודמת וגם בהתחלת השורה החדשה, הרי זה נחשב לסתומה⁷.

ד) כאשר הרווח בין הפרשיות הוא באמצע השורה, היינו שהשורה מתחילה במילה מסיום הפרשה הקודמת ואז יש רווח ושוב באותו שורה מתחיל הפרשה השניה נחשב רווח זה לכו"ע כסתומה⁸.

ה) כאשר השורה מסתיימת בסופה ויש שורה ריקה ושוב מתחיל בתחילת שורה, לדעת הרמב"ם זה נחשב רווח פרשיה פתוחה, ולדעת הרא"ש זה נחשב רווח לפרשיה סתומה.

וכך מסכם הרמב"ם⁹ את שיטתו: 'נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם'.

והרא"ש סיכם: 'הסתומה היא שהריוח שבין הפרשיות סתום מכאן ומכאן. וכל שהריוח פתוח מצד אחד למעלה או למטה נקראת פתוחה. ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית והויא פרשה סתומה. כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחלת שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה'.

ולגבי ספר תורה כתב המחבר¹⁰: 'בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, וירא שמים יצא את כולם ויעשה בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה, וישתייר בסופה חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה (ראה דוגמא א). ובפרשה סתומה, תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה (ראה דוגמא ד), ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה, ובהכי הוי כשר בין להרמב"ם בין להרא"ש'.

א"כ למדנו שנחלקו הראשונים בצורת הרווח בין הפרשיות, ושבספר תורה יש לעשות באופן שהוא מתאים לשני השיטות, בהלכה הבאה נלמד על תפילין שבהם אין אפשרות לעשות באופן שיתאים לשני השיטות, ובהלכה שלאחריה על מזוזות.

--------------

---

הערות:

¹ שו"ת סי' לז ↩

² מגילה פ"א ה"ט ↩

³ כמ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ת סי' א. והוסיף שהעידו אחרונים שכן הוא בגירסת הירושלמי שלפנינו, ראה מראה הפנים על הירושלמי שם ↩

⁴ מנחות לב, א ד"ה והאידנא ↩

⁵ סי' ר ↩

⁶ ה"ק הלכות ספר תורה סי"ג ↩

⁷ ולשיטת הרמב"ם זהו כוונת המשך דברי הירושלמי 'פתוחה מיכן ומיכן - סתומה'. וגם ספר התרומה שאודות 'פתוחה מראשה' (דוגמא ב) סבר כתוס', בנדון זה (דוגמא ג) סבר כהרמב"ם ↩

⁸ וכך התוס' מפרשים את דברי הירושלמי: 'פתוחה מיכן ומיכן סתומה', היינו כאשר יש רווח באמצע (=פתוחה) ומשני הצדדים כתוב (=סתומה), זה נחשב לסתום ↩

⁹ הל' סת"ם פ"ח ה"ב ↩

¹⁰ שו"ע יו"ד סי' רעה ס"ב ↩

---

[כב] (הלכה 438)

פתוחות וסתומות (2)

בהלכה הקודמת למדנו שנחלקו הרמב"ם והרא"ש איך לעשות את רווח הפרשיות בפרשיות פתוחות וסתומות, ושבספר תורה יש לעשות באופן שהוא מתאים לכו"ע.

שאלה: איך עושים את הרווח בתפילין¹?

תשובה: בתפילין ישנם ארבעה פרשיות: א) פרשת קדש. ב) והיה כי יביאך. ג) שמע. ד) והיה אם שמוע.

שלושת הפרשיות קדש לי, והיה כי יביאך, ושמע הם פרשיות פתוחות בס"ת, וגם בתפילין ניתן לכתבם באופן המתאים לכו"ע, וכדלקמן:

פרשת קדש לי נכתבת בתפילין בתחילת הקלף וא"כ היא נחשבת פתוחה לכו"ע, וכמ"ש אדמו"ר הזקן²: 'אבל פרשת קדש לא שייך בה פתוחה וסתומה כיון שאין כתוב לפניה כלום בתפילין ולכן מתחילין אותה בראש השיטה הראשונה ואין מניחין לפניה כלום אעפ"י שבתורה היא פתוחה שכיון שאין כתובה לפניה כלום אין לך פתוחה גדולה מזו שאין כתב אחר סותמה'.

ובסיומה של פרשת קדש: 'צריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפרשת קדש כדי שפרשת והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה פרשה פתוחה כמו שהיא בתורה'. וכמו"כ 'בסוף שיטה אחרונה שבפרשת והיה כי יביאך צריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות כדי שפרשת שמע שיתחיל בראש שיטה הא' שבדף הג' תהיה פתוחה כמו שהיא בתורה'.

והיה אם שמוע - אלא שבנוגע ל'פרשת והיה א"ש שהיא סתומה בתורה צריכה להיות ג"כ סתומה בתפילין'. וזה בעייתי כמו שכתב אדמו"ר הזקן³: 'והנה בתפילין אי אפשר לעשות פרשת והיה א"ש שתהא סתומה לדברי הכל שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה, שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו, והיא בדף בפני עצמו. ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות תהיה פתוחה לדברי הכל, ובתורה היא סתומה ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות כ"ש שאינה כמו שהיא בתורה שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה.

אלא אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב' או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה שאז היא סתומה להרמב"ם'.

ומכיון שיש כאן מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש, נחלקו הדעות מה לעשות:

מרן המחבר כתב⁴ לעשות כדעת הרמב"ם, וז"ל: '...ובסוף שמע אין מניחים, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת והיה א"ש מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם'.

אך הרמ"א כתב שם בהגה: 'ויש מכשירים⁵ בכולם פתוחות, ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, כשאר הפרשיות'⁶.

אך הט"ז⁷ חידש דרך חדשה: 'הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעשה בדרך זה.. שפרשה הג' יתחיל ג"כ בראש הדף ויסיים פחות מכשיעור דהיינו פחות מט' אותיות⁸ והפרשה הד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת עכ"פ פחות מכשיעור נמצא שהפרשה הד' היא סתומה לדברי הכל'⁹.

ולמעשה בני ספרד נהגו כדברי המחבר. והמנהג הקדום שהיה נהוג בבני אשכנז שהובא ברמ"א ובאדמו"ר הזקן, כבר לא נהוג. אלא יש מבני אשכנז שנוהגים כדעת הרמב"ם¹⁰. ויש שנוהגים כדברי הט"ז¹¹.

אלא שלרבינו אדמו"ר הזקן בשו"ת יש שיטה אחרת בהלכה זו ונלמד עליה בהלכה הבאה בעז"ה.

--------------

---

הערות:

¹ עיקר הדיון הוא בתפילין של יד בהם כל הפרשיות כתובים בקלף אחד ארוך כמובאר בדברי אדמו"ר הזקן סי' לב, ס"נ בתחילתו. משא"כ בתפילין ש"ר שזה רק מנהג כמ"ש אדמו"ר הזקן שם סנ"ד: 'אבל בתפילין של ראש שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות אך נהגו להקפיד' ↩

² שו"ע או"ח סי' לב ס"נ ↩

³ שם סנ"ב ↩

⁴ שו"ע או"ח סי' לב סל"ו ↩

⁵ מהר"ם פדאובה סי' עז בשם אורחות חיים, וב"י בשם בעל העיטור הל' תפילין ח"ב נו, ג. וראה לחם חמודות ה"ק תיקון תפילין אות קלה ↩

⁶ אך העירו הרבה מהאחרונים (ראה לבוש סל"ו, עטרת זקנים על הרמ"א שם, פרמ"ג א"א ס"ק מח. ביאור הגר"א אות פב) על מנהג זה שעשו הפרשיה פתוחה לשי' הרמב"ם והרא"ש, (על סמך היש מכשירים לעשות גם פרשת והיה א"ש פתוחה), ולמה לא יעשו רווח כשיעור לפני הפרשה שבאופן זה עכ"פ לשי' הרמב"ם זה סתומה, ולרא"ש הגם שזה פתוחה בלאו הכי יצא י"ח ↩

⁷ ס"ק כו ↩

⁸ ונחלקו בדעת הט"ז אם כוונתו על אותיות קטנים (פרמ"ג, משנ"ב ס"ק קסד) או גדולים (בית שלמה מהדו"ב יו"ד סי' קמט) ↩

⁹ לדעת הט"ז מצרפים הרווח מסיום הפרשה ומתחילת הפרשה, אך אדמו"ר הזקן בשו"ע שם סנ"ב חושש לשיטות שזה שלא מצטרף, ולשיטתם זה פסול לכו"ע, וא"כ המניח תפילין שנכתבו עפ"י חידוש הט"ז הרי"ז ספק תפילין פסולין. והאריך בזה אדה"ז בשו"ת סי' א. וראה מ"ש המאירי קרית ספר מאמר שני ח"ב ↩

¹⁰ וראה בלבוש שם. עטרת זקנים שם. עולת תמיד סי' לב, ס"ק מד. וראה חת"ס יו"ד רסא. ודברי הרמ"א בהגהה יו"ד סי' רעה, ס"ב. משנ"ב ס"ק קס. וראה תשובות והנהגות ח"א סי' לט ↩

¹¹ ראה ערוה"ש שם סס"ג. ומשנ"ב ס"ק קסד ↩

---

[כג] (הלכה 439)

פתוחות וסתומות (3)

בהלכה הקודמת למדנו את שיטת הרמב"ם הרמ"א והט"ז לגבי אופן השארת הרווח לפני פרשת והיה א"ש שבתפילין, אך אדמו"ר הזקן יש לו שיטה יחודית בנושא, וכדלקמן:

כתב אדמו"ר הזקן בשו"ע¹: 'וכיון שא"א לעשותה סתומה לדברי הכל נוהגין בהרבה מדינות לעשותה סתומה להרמב"ם לפי שכן עיקר אף בספר תורה אם אי אפשר לעשות לדברי הכל כמ"ש בי"ד סימן ער"ה, אבל במדינות אלו נוהגין לעשותה פתוחה כמו הפרשיות שלפניה לפי שיש מי שמתיר לעשותה פתוחה אפילו לכתחילה הואיל ואינה סמוכה בתורה לפרשת שמע ואף שאין דבריו עיקר מכל מקום כיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין וא"א לעשותה סתומה לדברי הכל סמכו האחרונים על דבריו שלא לבטל המנהג כדי שלא להוציא לעז על הראשונים'.

וכמו"כ כתב² שבדעת הרמב"ם והמחבר אין לעשות רווח בסיום פרשת שמע: 'יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות'.

אך בשולי הגיליון נדפס קו"א³ שאינו מאדמו"ר הזקן⁴, אך זהו תוספת המעידה על דעתו הקדושה, וז"ל: 'אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מובהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה א"ש להניח ריווח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין), בין בתפילין בין במזוזות, אלא שבתפילין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה א"ש כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה א"ש. ובשעה שכתב השו"ע שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשו"ע שלו, ואח"כ חזר בו'.

ומה שכתב הכותב שראה פלפול עמוק וחריף באריכות, יתכן שזה מה שנדפס לאחמ"כ בשו"ת אדמו"ר הזקן⁵ שכתב: 'אפילו אם הניח אחר פרשת שמע כשיעור, מכל מקום אם התחיל פרשת והיה אם שמוע באמצע שיטה אף שמניח ריוח כשיעור בתחילת שיטה הויא סתומה לדעת הרמב"ם .. מיהו בספר התרומה שם משמע דסברת ר"ת אינה מוכרחת כ"כ, דאדרבא פתוחה מסופה ומראשה גרעי טפי מאילו היתה פתוחה במקום אחד מסופה או מראשה..'.

ונראה שכוונת רבינו הזקן לבאר ע"פ ספר התרומה שיש צד לומר שגם לגירסת הרא"ש והתוס' בירושלמי מ''מ פתוחה מכאן ומכאן הרי זה סתומה. וא"כ כאשר עושים רווח בין בסוף שמע ובין בתחילת והיה א"ש, זה נחשב סתומה לא רק לדעת הרמב"ם, אלא גם לדעת ספר התרומה⁶.

וכתב הרבי⁷: 'ומש"כ בקו"א שם 'ידוע ומפורסם לכל הסופרים מובהקים דמדינתנו שהנהיג כו'' ולא כתב 'לבניו ולתלמידיו' או כיו"ב - י"ל שכוונתו ללמד ההלכה בהדגשה ש'אמרו לו הלכה למעשה' (ראה ב"ב קל, ב). וגם 'הנהיג' ועשה מעשה אצל הסופרים'.

נמצא שאדמו"ר הזקן חידש אופן שלא מובא בשו"ע שלו, ופסק להשאיר רווח כשיעור, גם בסיום פרשת שמע, וגם לפני פרשת והיה א"ש, [ראה דוגמא בתמונה המצורפת].

ומצאנו כמה מהפוסקים שמעידים שהסופרים ברוסיה נהגו כתקנת אדמו"ר הזקן, כמ"ש ערוך השולחן⁸: 'וסופרי רייסין נהגו ע"פ הגר"ז להניח כשיעור ט' אותיות בסוף שמע וכשיעור ט' אותיות בתחלת והיה אם שמע'. ובשו"ת עולת יצחק ציוני⁹ כתב: 'ואני ראיתי הרבה פרשיות שנוהגין הסופרין דרייסין שבסוף שמע מניחין כדי ט' אותיות ויותר וגם פ' והיה א"ש מתחילין באמצע שיטה ומניחין לפניה חלק כדי ט' אותיות ויותר .. '.

ולמעשה הרבה פוסקים כתבו ששיטה זו שבה נקט אדמו"ר הזקן בקו"א ובשו"ת טובה גם לדעת הרמב"ם והכרעת המחבר¹⁰ וא"כ תפילין אלו מתאימים גם לספרדים הנוהגים עפ"י דעת מרן המחבר.

א"כ למנהגנו יש לעשות כתקנת אדמו"ר הזקן רווח כשיעור גם בסיום פרשת שמע, וגם בתחילת פרשת והיה א"ש, ואופן זה מתאים לכל הדעות.

דבר זה מאוד חשוב לתשומת לב המזמינים תפילין לוודא שאכן הם נכתבו כדעת אדמו"ר הזקן, ובפרט יש לשים לב לגבי תפילין הכתובים בשיטת הט"ז, שהרי אדמו"ר הזקן בשו"ע כתב על דעת הט"ז: 'לא להכניס את עצמו לספק תפילין פסולין שהרי לפי סברא הא' שאין כאן פרשה כלל הן פסולין אליבא דכ"ע אפילו בדיעבד'. ובתשובתו האריך אדמו"ר הזקן להוכיח שודאי שאין העיקר כהט"ז.

--------------

---

הערות:

¹ סי' לב סנ"ג ↩

² סנ"ב ↩

³ אות יב ↩

⁴ הגר"ח נאה במבוא לקונטרס השלחן ע' יג הערה עד כתב: 'וא"א לדעת מי היה הכותב, אבל כיון שנדפס בתוך השו"ע ע"י בני רבינו ז"ל אין לפקפק כלל בדברי הכותב וכן נוהגין'. ובהערות המו"ל בשו"ע החדשים נכתב שכנראה זה מהמהרי"ל אחי רבינו ↩

⁵ סי' א ↩

⁶ וזה בנוסף שגם לדעת התוס' והרא"ש שזה נחשב פתוחה מ"מ י"א שבתפילין גם סתומה שעשאה פתוחה כשר כדברי הרמ"א, (הובא גם בשו"ע אדמו"ר הזקן סנ"ג) אלא שבתשובה נראה (שבזה מסכים לט"ז, ו)נקט לעיקר שסתומה שעשאה פתוחה פסול ↩

⁷ שלחן מנחם ח"א ע' סו, והוא מענה להגאון ר"מ פיינשטיין שפקפק על נאמנות הקו"א הנ"ל, כמבואר בשו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' ט ↩

⁸ או"ח סי' לב סס"ג ↩

⁹ ח"ב סי' ב ↩

¹⁰ ראה מאמר מרדכי סי' לב, לד. ובמשנה ברורה סוס"ק קסד, וביאור הלכה ד"ה ואם. וכ"כ גם רבים מפוסקי ספרד, כמו שהכריע הגר"מ מאזוז, שגם לדעת המחבר אין חסרון בהשארת רווח בסיום השמע, וכ"כ שו"ת אור לציון ח"ב פרק ג, סי' ז. ויריעות שלמה פט"ו הערה 15, והערה 41 שכתבו *שספרדים יוצאים י"ח בכתב הנכתב כתקנת אדמו"ר הזקן* ↩

---

[כד] (הלכה 440)

פתוחות וסתומות (4)

בהלכות הקודמות למדנו את מחלוקת הפוסקים, ותקנת אדמו"ר הזקן לגבי הרווח הנדרש בין הפרשיות שבתפילין.

שאלה: מה הדין במזוזה?

תשובה: הגמרא במסכת מנחות¹ אומרת לגבי מזוזה: 'רב אית ליה מנהגא, והאידנא נהגו לעשות עלמא בסתומות .. רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי'.

אבל בירושלמי מגילה² כתוב: 'שמואל בר שילת בשם רב הלכה כדברי מי שאומר פתוחה שאין זה מקומה, פתוחה מראשה פתוחה, פתוחה מסופה פתוחה, מכאן ומכאן סתומה'.

ולכאורה יש כאן סתירה בדברי רב, בין התלמוד הבבלי לירושלמי, האם דעת רב להלכה כמו המנהג שנהגו במזוזה לעשות סתומה או כדברי מי שאומר שבמזוזה עושים פתוחה.

וכתבו התוס'³ לבאר שכוונת הירושלמי בפתוחה הוא לאו דווקא⁴ כמשמעות הרגילה של פתוחה, אלא כוונתו שגם באופן שהחלק הריק הוא באמצע שבדרך כלל זה נחשב לפרשה סתומה מ"מ לגבי מזוזה אנו מחשיבים את זה לפתוחה, כלומר במזוזה בין פתוחה הרגילה ובין סתומה - כל שיש שטח ריק הרי"ז כשר.

אלא שהתוס' הקשו: ש'אנו נוהגים להניח חלק מעט בתחילת שיטה ואח"כ מתחיל והיה א"ש', ולדעת התוס' זה פתוחה א"כ לכאורה איך זה מתאים עם דברי הגמ' שלנו במנחות שנהוג לעשות סתומה?

וכתבו הראשונים כמה תירוצים:

א. התוס' כתבו שסומכים על הירושלמי שהלכה בפתוחה.

ב. ר"י כתב (הובא בב"י מהרא"ש - ברא"ש שלפנינו ה"ק הל' מזוזה סי' ה כתוב ופירש רש"י, אך הב"ח שם הגיה שצ"ל ופר"י) שרב פסק הלכה כר"נ בר"י שכשר גם פתוחה, וכך נהגו.

ג. לדעת ספר התרומה (נוהגים גם להשאיר חלק לאחר ובשעריך ולדעתו) אופן זה (שריק בסוף שורה ובתחילתו) נחשב סתומה.

הרא"ש⁵ כתב: 'וטוב שלא יניח ג' אותיות בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות'. וכ"כ הסמ"ג⁶, וביאר: 'תחלק שיעור הפתוחה לכאן ולכאן⁷ פחות משלש אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה ופחות משלשה אותיות בתחילת שיטה במקום שמתחיל והי' א"ש להכירא בעלמא לפי שאינן סמוכות בתורה וזו היא סתומה גמורה מאחר שאין שיעור פתיחה לא בתחילה ולא בסוף'.

וכתב אדמו"ר הזקן⁸ דדברי הסמ"ג 'משמע להדיא דרוצה לומר, דהוי סתומה גמורה כמו פרשת ויחי שאין שם פרשה כלל, והכי נמי אין נקרא עליו שם פרשה כלל, מאחר שאין שם שיעור פרשה לא בסוף שיטה הראשונה ולא בראש שיטה שאחריה⁹'.

א"כ ראינו שלהבבלי העיקר מצוה לעשות סתומה, וי"א שגם בפתוחה כשר. ודברי הירושלמי תלויים בפירושים השונים בדבריו. בזמן הראשונים נהגו להשאיר רווח מועט, יש שכתבו שרווח זה הוי פתוחה (תוס'), ויש שכתבו שנהגו לעשות גם בסוף השיטה ולדעתם רווח זה הוא סתומה (סה"ת) ויש שכתבו לעשות סתומה לגמרי .

ולמעשה המחבר¹⁰ פסק: 'ריוח שבין פרשת שמע לפרשת והיה א"ש מצוה לעשות פרשה סתומה ואם עשאה פתוחה כשרה לפי שאינה סמוכה לה בתורה'.

וכתב הש"ך¹¹: 'סתומה כו' .. ומ"מ הכא במזוזה אינו יכול לעשות סתומה שכשרה אליבא דכו"ע וכמ"ש המחבר שם דהיינו שיסיים פרשה שלפניה בתחלת שטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שטה עצמה כו', שהרי צריך להתחיל שטה שביעית והיה א"ש כו' וכמ"ש בסמוך בשם הפוסקים אלא יעשה סתומה שכשרה לדעת הרמב"ם כמ"ש הר"ב שם שאם לא יוכל לכוון בכך לא יסור מדברי הרמב"ם'.

א"כ כשם שראינו לגבי תפילין שא"א לעשות באופן שיתאים לכו"ע, ולכן כתבו שיעשה סתומה לפי שי' הרמב"ם, עד"ז לגבי מזוזה, לדעת המחבר ישייר שיעור לפני והיה א"ש ואז היא תהי' סתומה לרמב"ם.

וכתב הפמ"ג¹² שלדעת הט"ז שכתב בתפילין שישייר שיעור הפסק באופן שיחלק אותו לשתיים, חלקו ישאיר בסוף שיטה אחרי ובשעריך, וחלקו ישאיר לפני תחילת והיה א"ש, והם מצטרפים יחדיו לשיעור הפסק, כך צריך לעשות במזוזה.

אך כבר ראינו שאדמו"ר הזקן חלק על הט"ז וכתב שאין מצטרפים, ולכן: 'הנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה א"ש להניח ריווח כשיעור ט' אותיות .. בין בתפילין בין במזוזות. . אלא שבתפילין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה א"ש כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אי"צ להיות הריוח רק כשיעור ג'¹³ יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה א"ש'.

א"כ לדעת אדמו"ר הזקן יש להשאיר במזוזה שיעור רווח בין בסיום ובשעריך, ובין לפני והיה. ולכן יש לוודא כשבאים לקנות מזוזה שהשאירו הרווח כדבריו, ובפרט במקרה שנכתבו לפי שיטת הט"ז, שהרי אדמו"ר הזקן חושש שאין זה נחשב שיש רווח כדין¹⁴.

--------------

---

הערות:

¹ לב, א ↩

² פ"א הי"א ↩

³ ד"ה והאידנא ↩

⁴ אך לדעת סה"ת סי' ר כוונת הירושלמי בפתוחה, הוא לא כמשמעות פתוחה תמיד *אלא דווקא נהוג בסתומה*. וכפי שמתבאר בשו"ת אדה"ז סי' א בסופו ↩

⁵ הל' מזוזה סו"ס ה ↩

⁶ עשין כג ↩

⁷ וכ"ה בסמ"ק סי' קנד, ובמהר"ם מפאדווה סי' עז. וזה מקור שיטת הט"ז שלמד כך גם לתפילין. אך אדמו"ר הזקן בשו"ת שם האריך לבאר הטעם שאין ללמוד מכאן לתפילין ובפרט למאי דקי"ל שבתפילין סתומה שעשאה פתוחה פסולה ↩

⁸ שו"ת סי' א ↩

⁹ ראה גם דברי הרי"ד בשלטי גיבורים הל' מזוזה, אשכול הל' מזוזה (ח"ב סי' כד). שו"ת מהרש"ל סי' לז בדברי הר"י שונצא. פרישה יו"ד רפח אות יד ↩

¹⁰ שו"ע סי' רפח סי"ג ↩

¹¹ שם ס"ק י ↩

¹² או"ח סי' לב משב"ז ס"ק כו ↩

¹³ בהערות המו"ל העירו ש'כנראה צ"ל: ט' יודי"ן ... ט' יודי"ן, שהרי כותב בתחלה 'ט' אותיות כו' בין במזוזות', וא"כ גם כאן יש לגרוס 'ט' יודי"ן', וכן המנהג להשאיר במזוזה ריוח ט' יודי"ן כאן וכאן' ↩

¹⁴ אך מ"מ ודאי שאינו חמור כ"כ כבתפילין, שהרי כנ"ל הביא אדה"ז שי"א שבמזוזה אין צריך בכלל שיעור רווח, אלא די בסתומה לגמרי. וראה גם בשו"ת איש מצליח ח"א יו"ד סי' מד ובנו הנאמ"ן, (הובאו דבריהם ביריעות שלמה ח"א עמ' רעג) שהכשירו זה בדיעבד גם לשיטת המחבר ↩

---

[כה] (הלכה 441)

כתב המיוחס לאדמו"ר הזקן - [פתיחה] (1)

שאלה: מהו הכתב המיוחס לאדמו"ר הזקן, למה אדמו"ר הזקן תיקן אותו ומה היחודיות שלו?

תשובה: באופן כללי בזמנו של אדה"ז בנוסף לכתב שהשתמשו בו הספרדים (המוכנה וועליש), באירופה היו מצויים שני סוגי כתבים, הכתב הנפוץ יותר הוא עפ"י תיקון האותיות שבספר ברוך שאמר והוא המכונה כתב בית יוסף מכיון שמבוסס על צורת הכתב כפי שנתבארה בבית יוסף סי' לו. ובנוסף התפשט בעיקר בין החסידים כתב הנקרא כתב האר"י היינו שבעיקרו הוא כתב הבית יוסף אלא שיש בו כמה שינויים, בכמה אותיות לפי קבלת האר"י. (גם כתבים אלו לא היו ממש אחידים בכל איזור אשכנז, אלא היו שינויים בין המקומות, ובאיזור רוסיה היה מצוי סגנון הכתב שנקרא כיום כתב רוסי).

השוני שיש בין שני הכתבים הללו עורר אצל המגיד ממעזריטש רצון ליצור כתב שמאחד בין השיטות, השונות ובין הנגלה לנסתר, ואת המשימה הטיל על תלמידו החביב אדמו"ר הזקן.

וכך מסופר בספר אמונת צדיקים¹ מסופר: 'פעם אחת התעכב הגאון הקדוש ר' שניאור זלמן הרבי מלאדי ז"ל אצל רבו הקדוש המגיד ז"ל במעזריטש זמן רב אחר חג הסוכות, כי דרכו הי' להמתין עד שיקרא אותו רבו לפטרו לשלום לביתו. ופעם אחת עבר זמן רב אחר יו"ט ולא קרא אותו רבו לברכו בברכת הפרידה, ומוכרח היה להמתין זמן רב כזה, עד שקרא אותו רבו ז"ל ואמר לו: כאשר יש קיטרוג גדול בעולמות העליונים מדוע לא שווה כתיבת תמונת האותיות הקדושים לדעת הפוסקים ולדעת המקובלים בשווה, אשר על-כן מוכרח אתה לקחת פנאי לעיין היטב בדברי הפוסקים והמקובלים, ליישר תמונת האותיות שיהיו בשווה לשני הכיתות כדי שיתבטל הקיטרוג. העמיס הרב ז"ל על נפשו המלאכה מלאכת קודש הזאת, עד שעברו איזה ימים והוציא אל הפועל את כל צורות האותיות, ועלו מתאימות לשתי הדיעות בשווה. הביאם לרבו הקדוש והראה לו תמונת כל האותיות אשר הושווה לשתי הכיתות, ונתן לו המגיד ז"ל תודה על זה, ואמר לו אשר בזה הרגע הכריזו בפמליא של מעלה אשר כך מוכרחת להיות צורת האותיות, ונתבטל הקיטרוג. וביום המחרת בירך המגיד ז"ל את תלמידו הרב מלאדי בברכת הפרידה, ונסע הרב לדרכו.

ויסע דרך עיר אניפאליא, ובא הרב לאניפאליא בלילה .. וראה הרב מרחוק אשר בבית אחד נר דולק, והלך לאותו הבית להתאכסן שם. ואותו הבית היה של הרב ר' דוד סופר ז"ל. וכשבא הרב אל הבית, מצא את הר"ר דוד ז"ל יושב וכותב ספר-תורה. לא רצה הרב לבלבלו, והלך בבית בחשאי עד שהגיע למקום כתיבתו, וראה הרב ז"ל שהוא כותב את האותיות הקדושות, הכל כמו שהוציא הוא אל הפועל ביום אתמול ברוב עמל ויגיעה! נבהל מאוד הרב מזה, כי הר"ר דוד ז"ל לא היה במעזריטש בשעה שמסר לרבו הקדוש את תמונת האותיות. המתין הרב ז"ל עד שגמר הר"ר דוד את כתיבתו .. ואחרי זה שאל הרב אותו מהיכן לקח את הדרך החדש בכתיבה, והשיב לו הר"ר דוד ז"ל: אני אינני יודע מאומה, אך ביום אתמול קרא אותי הרה"ק ר' זוסיא, ואמר לי אשר הכריזו כרוז בפמליא של מעלה לכתוב תמונת האותיות באופן שיהיו בשווה לדעת הפוסקים והמקובלים יחד, וצייר לי הר"ר זוסיא כל אות בפרוטרוט איך לכתוב אותה, וכך אני כותב כמו שצייר לי הר"ר זוסיא .. ומאז והלאה נתפשטה על פני תבל הכתיבה הזאת, אשר היא שווה לשתי הדיעות יחד'.

שאלה: האם זה הכתב שמבאר בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' לו?

תשובה: הכתב המכונה כתב אדמו"ר הזקן בו אנו משתמשים כיום יש בו שינויים מהכתב של אדמו"ר הזקן בשו"ע, וכפי שכותב הרבי²: 'בהנוגע לתמונת האותיות אשר בסת"ם שבנוהג חב"ד, הנה כמה שינוים ישנם ממה שכתב רבנו הזקן בשו"ע שלו³, וכמדובר בכמה מקומות בטעם השינוי שבין פסקי רבנו בשולחנו הטהור והפסקים שלו בסידורו ובמה שהנהיג בהנוגע לפועל, ועיין ג"כ שער הכולל בתחלתו, קונטרס פסקי הסידור להרב נאה ועוד, ובהשייך לתפילין ביחוד ידוע הכתוב בבית רבי פרק יו"ד אשר התפילין תיקן רבנו הזקן עפ"י קבלת הראשונים וקבלת האריז"ל בכתיבתם תיקונם והנחתם עיי"ש, והן הדברים הנלמדים מפה אל פה מסופר לסופר וקשה לבארם ככל הצורך בכתב, ואין הכתב משמש אלא בתור עזר להנאמר בעל פה, ולכן בשאלה כהנ"ל וכיו"ב יתדבר עם סופר סת"ם כמנהג חב"ד, ויבאר הפרטים'.

---

הערות:

¹ וארשא תר"ס, אות לח (ונדפס לאחמ"כ בשם 'קהל חסידים החדש'). ובנוסחאות שונים בס' 'בוצינא קדישא' (פיעטרקוב תרד"ע, אות יז). ובקובץ 'ידע עם' (כרך ה, תשרי תשי"ט, עמ' 71-70). וראה אג"ק אדמו"ר הריי"צ ח"ט ע' נג ↩

² אג"ק חי"א ע' שסד ↩

³ להעיר שבהוצאה החדשה של שו"ע אדה"ז הודפסו בצידי ההלכות אותיות הדומות לכתב אדמו"ר הזקן, אך כאמור אין זה דוגמא נכונה לאותיות הכתב שנתבארו בשו"ע אדה"ז וראה באריכות בספר אותיות הרב (להר"מ ווינער) ↩

---

[כו] (הלכה 443)

כתב המיוחס לאדמו"ר הזקן (2)

שאלה: האם מסורת הכתב שתיקן אדמו"ר הזקן עברה הלאה לדורות הבאים?

תשובה: רבינו הזקן לימד את צורת הכתב את החסיד המפורסם הסופר הנודע ר' ראובן מיאנוביץ שגם לימד את זה הלאה, וכפי שכותב הרבי הריי"ץ¹: 'אביו החשוב ר"מ [=ר' משה אקסלרוד] נ"ע סופר, היה ממקושרי הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר מוהר"ש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, והיה חביב אצלו במאד. ואמר, כי הוא המקבל השלישי בענייני הכתיבה מאת הוד כ"ק אדמו"ר הזקן זי"ע, כי הכתיבה למד אצל הסופר המפורסם החסיד ר' זונדל, תלמיד מובהק להסופר המהולל ומשובח בפי כל הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים זי"ע – החסיד המפורסם ר' ראובן נ"ע מיאנאוויטש – אשר הוד כ"ק אדמו"ר הזקן זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע לימד אותו את כתיבת תמונת האותיות וגילה לו הסוד בעשיית הדיו'.

[בקובץ יגדיל תורה² נדפסו צילומים מהפרשיות שעליהם הרבי הריי"ץ הסתפק האם הם נכתבו ע"י ר' ראובן הסופר או ע"י תלמידו ר' זונדל].

מאז החלו אנ"ש חסידי חב"ד להשתמש בכתב זה כנזכר בדברי אדמו"ר הצ"צ³, גם אדמו"ר המהר"ש בעצמו כתב בכתי"ק כמה מגילות לילדיו בכתב זה, כמסופר בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש שבעריכת הרבי⁴, וכן הזמין ס"ת ובחר ברב משה אקסלרוד לכתבו שהוא כמבואר היה תלמידו של ר' זונדל תלמידו של ר' ראובן הסופר. וכן שאר בני הצמח צדק הזמינו אצל ר' זונדל. וכפי שכותב הרבי הריי"ץ⁵ ביחס לתפילין שהראו לו שיוחסו לאדמו"ר הזקן : '..כפי שראיתי את הפרשיות קשה ליחסם להסופר ר' ראובן נ"ע – שהיה סופרו המיוחד של רבינו הגדול הזקן נ"ע – ואפשר יש לזה יחס לכ"ק דו"ז הרה"צ והרה"ק מוהר"ר חיים שניאור זלמן זצוקללה"ה מלאדי, אשר זה מתאים יותר לפי הכרה באותיות הכתב להסופר ר' זונדיל נ"ע שהיה בימי כ"ק אאזמו"ר הרה"ק אדמו"ר צ"צ זצוקללה"ה, אשר בני רבינו לקחו אצלם פרשיות, והיה נחשב בזמנו כמו הפרשיות של ר' ראובן נ"ע בזמן אדמו"ר הזקן נבג"מ. אמנם, אם יש על התפילין האלו קבלה איש מפי איש שהם של אדמו"ר הזקן נבג"מ, אזי אין לך דבר שעומד בפני הקבלה'.

גם אודות תפילין שהניח הרבי הרש"ב ישנו צילום מפרשיות שהניח למשך זמן, והם בכתב אדמו"ר הזקן, שכתב הסופר ר' משה לויוב⁶.

גם הרבי הריי"ץ הניח תפילין בכתב אדמו"ר הזקן וצילום הפרשיות נדפס בספר כתב חב"ד⁷. ובנוסף אנו מוצאים שכתב⁸: 'במענה על מכתבו, חבל שלא נתרגל בכתיבה יפה בתמונת הכתיבה של ר' ראובן הסופר נ"ע שהיא כתיבה יפה עד מאוד, כי במדינה זו נחוצים הסופרים'. כמו"כ שלח הרבי הריי"ץ לכפר חב"ד ספר תורה שנכתב בכתב אדה"ז.

גם התפילין שקנה הרבי הריי"צ עבור חתניו, נקנו מסופר שכתב כתב אדה"ז, כפי שנדפס בהתמים⁹: 'מודעה רבה' מאת 'סופר סת"ם זלמן וויינשטיין מבריסק, כעת בווארשא', בעז"ה מודעה רבה הנני בזה להודיע כי הנני כותב ספרי תורות, פרשיות, מזוזות ומגילות. הכל בכתב נאה ומהודר. ולמדתי בליובאוויטש משנת תרע"ב עד תרפ"א, ולמדתי שם סופרות ע"פ ציווי כ"ק אדמו"ר שליט"א, כמבואר ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א אשר נעתק פה. וגם כ"ק אדמו"ר שליט"א כתב אצלי פרשיות עבור חתניו ונכדו שיחי'.

וסופר זה למד בליובאוויטש לכתוב בכתב אדמו"ר הזקן כפי שכתב מזכירו של הרבי הריי"ץ, הרב יחזקאל פייגין במכתב אודות הסופר הנ"ל: ב"ה, ח"י אייר ל"ג בעומר תרצ"ה, וורשא. ע"כ הנני לאשר הפרשיות של ידידנו הנכבד ר' שניאור זלמן וויינשטיין סופר סת"ם. שלחתי הפרשיות שלו אשר כתבם בעצמו, לידידנו הנכבד והכי נעלה וו"ח אי"א מוהר"ר ישעי' גיטעליס סופר סת"ם מקיוועל [קאוועל?], למען יראה אותם ויודיעני דעתו בזה. וקבלתי ממנו מענה, וכותב: הכתב של הפרשיות ששלחת הוא הכתב המקובל אצל אנ"ש מאדמו"ר הזקן, וגם הוא כתב מהודר בלי שום פקפוק. וע"ז הנני בא על החתום, יחזקאל פייגין'.

גם הרבי ציין¹⁰ שזה הכתב הנהוג בחב"ד: 'בהנוגע לתמונת האותיות אשר בסת"ם שבנוהג חב"ד, הנה כמה שינוים ישנם ממה שכתב רבנו הזקן בשו"ע שלו, וכמדובר בכמה מקומות בטעם השינוי שבין פסקי רבנו בשלחנו הטהור והפסקים שלו בסידורו ובמה שהנהיג בפועל..'.

כמו"כ הרבי הורה לכמה ללמוד ולכתוב בכתב אדמו"ר הזקן¹¹ וכן ביקש מהרב מ"מ אהרונוב מקנדה שיכתוב עבור המל"ח לפי אדמו"ר הזקן¹² והסופר הנ"ל כתב כתב אדמו"ר הזקן, וכן ביקש מהרב צירקינד שיכתוב מזוזות בכתב חב"ד עבור הבית¹³. וכן הזמין אצלו תפילין לר' דוד צ'ייס בכתב חב"ד¹⁴.

א"כ ראינו שצורת האותיות שיסד אדמו"ר הזקן ע"פ הוראת רבו המגיד, והוא לימד זה את הרב ר' ראובן הסופר שלימד הלאה לתמידיו, וכן נהגו במשך הדורות רבותינו נשיאנו ועדת החסידים לכתוב בכתב זה אמנם הרבי ביקש למצוא פרטים במסורת האותיות ונראה אודות זה מחר בעז"ה.

--------------

---

הערות:

¹ אג"ק חי"ג ע' שכה ↩

² נ.י. גליון כו ע' לט ↩

³ ראה דברי השואל בשו"ת הצ"צ או"ח סי' יד, וסי' יח, אות ו ↩

⁴ עמודים 20 - 21 ↩

⁵ אג"ק ח"ב עמ' שמו ↩

⁶ ראה קובץ דרך תמים ישיבת חב"ד אור יהודה ע' 35. 7ע' 10 ↩

⁷ אג"ק ח"ו בע' צה ↩

⁸ בסוף החוברת השביעית (ווארשא, תמוז תרצ"ז). מודעות אלו לא נדפסו בדפוס הצילום של ספר התמים, אך נתפרסמו ע"י הרי"ם במאמרו בגליון כפ"ח גל׳ 971, עמ' 20–24 ↩

⁹ אג"ק חי"א ע' שסד ↩

¹⁰ לסופר המפורסם הרב אליעזר צבי זירקינד וכן לרב ח"ע מרינובסקי, ועוד נלקטו בספר כתב חב"ד עמ' 14 ואילך, וראה גם בגליון דרך תמים הנ"ל ↩

¹¹ אג"ק ח"ה ע' כט ↩

¹² ראה בספר כתב חב"ד שם ↩

¹³ אך מאידך כשהפיצו שמועה שהרבי *הורה* למישהו לכתוב דוקא כתב המיוחס, הרבי כתב 'שמפורסם שאיני אחראי כלל וכלל לשמועות בשמי, ועאכו"כ למה ש'משמע משמועה' (אגרת מכג אדר תשכ"ו, התפרסם בכפ"ח גליון 1009) ↩

---

[כז] (הלכה 444)

כתב המיוחס לאדמו"ר הזקן (3)

בהלכה הקודמת למדנו על כתב חב"ד שתיקן אדמו"ר הזקן, ועל מסורת הכתב כיצד עבר מדור לדור, ועל קיומם של צילומי פרשיות של סופרי חב"ד מדורות קדומים.

שאלה: מדוע א"כ מצאנו באג"ק מכתבים שהרבי התעניין וחיפש האם ישנם סופרים שלמדו איש מפי איש?

תשובה: טעם הדבר, מבואר בפוסקים¹: 'ובענין תמונת האותיות והתגין המבואר שם ראוי לסופרים יראי ה' שילמדו אותם איש מפי איש דהיינו שיבחור מעצמו סופר מומחה ובקי שילמדנו מפה לאוזן וגם יראהו באצבע כזה ראה וקדש'.

אך למרות זאת דבר פשוט אצל הפוסקים שניתן ללמוד צורת האותיות מתוך ספר או פרשיות מוסמכות גם אם לא למדום מפי הסופר, כפי שכתבו גדולי הפוסקים שלמדו מפי ספרים².

אך הקושי בלימוד מתוך הכתב בלי מורה איש מפי איש, הוא כי מצוי שאין אותיות שוות ממש, וקשה לדקדק מהו העיקר, ומהו מצד סגנון כתב ידו, ורגילותו של הסופר. וכן בפרשיות המיוחסות מכתב אדמו"ר הזקן שקיימים לא כל האותיות שוות במדויק, וגם בין הסופרים השונים שכתבו כתב זה, אין דיוק מוחלט בכל האותיות, ואין מסורת ברורה מהם הפרטים שיסד ותיקן אדמו"ר הזקן, ומה הם הפרטים שאינם בדווקא. לכן הרבי התעניין וחיפש לברר לגבי המסורת המדויקת, וכמ"ש הרבי³ להר' יעקב זילברמן: 'מאשר הנני קבלת מכתבו ותוכנו שינוי צורת האותיות בכתב ע"פ רבינו הזקן לגבי הנהוג אצל השאר, וכנראה ממכתבו שאין זה אצל כת"ר קבלה איש מפי איש אלא שדייק ומדייק בפרשיות שקבלה שנכתבו ע"י סופרי חב"ד, שבזה הרי יש ספק מהו בדיוק ובדוקא ומהו באקראי ולא בדוקא, אולי כדאי שכת"ר שי' כמומחה בזה יחקור אפשר ימצא מקבל איש מפי איש בציור אותיות כנ"ל, ות"ח מראש…'.

א"כ ראינו שהגם שניתן ללמוד את צורת האותיות מצילום הפרשיות שנכתבו ע"י סופרי חב"ד המיוחסים, אך עדיין אין בהירות גמורה איזה מהפרטים שם הם בדווקא, ומה מהם רק להידור ומה הוא ללא דיוק כלל אלא הוא רק אופן סגנון הכתב שהיה מצוי שם (כנזכר סגנון כתב שנקרא כיום כתב רוסי) או סגנון הסופר, ולכן הרבי התעניין האם יש מסורה.

ומכיון שלא נמצאה מסורה ברורה לכן נהגו לכתוב סופרי חב"ד לכתוב במדויק כפי הכתב שבפרשיות המיוחסות לר' ראובן הסופר או תלמידו ר' זונדל, וכמה סופרים אף עמלו והדפיסו ספרים בהם דקדקו וביארו את צורת כתב חב"ד הראויה⁴.

אך חשוב ביותר להדגיש שהכתב הרוסי קשה יותר לכתיבה וכמו"כ יש בו כמה אותיות שיש קושי לכתבם כשורה, ואם אינם נכתבים נכון יכולים להיות בעיה, ולכן חשוב לקנות רק ממי שמוסמך ביותר ואומן במלאכתו בכתיבה זו, וגם כששולחים את התפילין והמזוזות להגהה צריך לוודא שהסופר מומחה ומבין בכתב אדמו"ר הזקן

[ולהעיר שבעבר לא הי' כתב אחיד ממש אצל כל הסופרים, וכאמור שברוסיה היה מצוי סגנון כתב והוא שונה משמעותית מהכתב המצוי כיום. וכך היו סגנונות שונים של כתיבה באיזורים שונים, (ובאותם כתבים היו הסופרים עושים את השינויים המתאימים עפ"י כתבי האריז"ל). אלא שלפני דורות אחדים נקבע כתב אחיד לאשכנזים.

וראה בארוכה בספר מסורת האותיות⁵: 'לאחר הדרישה אצל המתמצאים בענין, עולה בבירור שכתיבת הדורות האחרונים מיוסדת על כתיבת הסופר הגדול והמפורסם הרה"צ רבי נתנאל תפילינסקי זצ"ל עם עוד קצת הוספות ושינויים מסופרי ירושלים שאחריו וסופרי דורינו .. ואיך נהיה הדבר הלזה שנתפשטה הכתיבה הזו לכל העולם, כאשר לעומת זה בדורות עברו היו שנויים בין מקום למקום ובין הדורות, זה כבר כתבנו לעיל דלאחר המלחמה הגדולה באירופה שנכחד כמעט הכל, נשארה ירושלים לפליטה בחסדי ה' וזה היה המרכז הגדול והכמעט יחידי לכל עניני היהדות ורובו ככולו של הסת"ם הגיע משם לכל הארץ ולכל העולם וכן גם תורת הסת"ם, וכ"ז ע"י קלות הקשר שנתפתח משמים בדורותינו אלו, וע"כ אין פלא שכל הסת"ם כיום כמעט אחיד לגמרי ככתיבת ר' נתנאל זצ"ל. והרב נתנאל עצמו כתב שמקור שלו הוא: 'עפ"י תמונת אותיות מבואר בב"ש בב"י ובלבוש ופמ"ג ומלאכ"ש ומשנה ברורה ובס' כתיבה תמה עפ"י הסכמת גאוני ארץ וכעין צורת ותבנית האותיות אשר נמצא פרשה ישנה מהסופר שכתב להגר"א זצ"ל'.

א"כ ראינו שגם הכתב המכונה כיום כתב האריז"ל הוא מבוסס על כתבים שונים שהיו מצויים (שלמרות שבעיקרם היו שווים) אך ודאי שלא היו זהים לחלוטין, ובדורות האחרונים נקבע עפ"י פוסקים שונים ופרשה ישנה שמצאו מהסופר שכתב להגר"א].

--------------

---

הערות:

¹ ראה בשערי תשובה או"ח סי' לב ס"ק א ↩

² כפי שמצינו אודות הכתב שנקרא כיום 'כתב מור וקציעה' שכתב היעב"ץ לפי ס"ת שראה. וראה מ"ש ע"ז החיד"א בספרו לדוד אמת סי' יג אות ג שעל הסופרים לבדוק בספרי תורה אחרים מוסמכים. וראה גם דברי הצ"צ שכותב באו"ח סי' יח' 'בסת"מ שלנו ראיתי הנו"ן כפופה..' ↩

³ אג"ק ח"ח עמ' קמא ↩

⁴ ראה יגדיל תורה נ.י. גליון כו, וספר אותיות הרב (להר' משה ווינר), וספר כתב חב"ד (להר' אבי לוי), וספר תיקון קוראים הוצאת חזק, וגם בשו"ע אדמו"ר הזקן מהדורה החדשה בסי' לו נדפסו אותיות אלו ↩

⁵ להרבנים כהן - הס (בני ברק תשס"א) עמ' ל, וראה גם יריעות שלמה ח"ב עמ' יז ↩

---

[כח] (הלכה 445)

היחס לסוגי כתב שונים (1)

שאלה: כפי שלמדנו שקיימים כמה סוגי כתבים, האם הכתב הספרדי (שנקרא כיום וועליש) כשר לאשכנזים, וכן האם הכתב האשכנזי כשר לספרדים?

תשובה: כתב הרמב"ם¹: 'נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ספר תורה, ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים, ואלו הן: .. (טו) שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת'.

וכתב המאירי²: 'שאין האות נפסלת מצד עצמה אלא או כשנפסדה צורתה לגמרי שאינה דומה לשום אות או שנפסדה צורתה עד שדומה לאחרת כבי"ת בכ"ף או ה"א בחי"ת וכיוצ"ב באותן שהוזכרו בברייתא אבל כל שאינו כן כשרה אעפ"י שנוטה מעט מהצורה הנזכרת בהם, והרי צורת האותיות משתנית תמיד ממחוז למחוז כגון מצרפת לספרד ודומיהן ואין שינויין פוסל מזה לזה'.

וכ"כ הרא"ש³: 'וצורת האותיות אינם שוות בכל המדינות, הרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת⁴ ואין פסול בשינוי הזה רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן כפי"ן ביתי"ן וכמו שמפרש בגמרא (שבת קג:)'.

וכ"פ הרמ"א⁵: 'ולכתחלה יכתוב בכתיבה תמה, כמבואר בטור ובשאר פוסקים, והוא ידוע אצל הסופרים. מיהו אם שינה בצורת הכתב, אינו פסול'.

אך הר"מ בן חביב⁶ כתב: 'מלתא דפשיטא בתפילין ומזוזות אין כותבים אותן אלא בכתב אשורית .. אמנם צורת כתב אשורית יש הפרש בין האשכנזים והספרדים כגון דרך משל בן נ' לגימל דנון שלהם לדידן חשיב גימל⁷ וכן בשאר האותיות ונראה דכגון זה דלדידן חשוב כשינה צורת האות פסולין .. דאותיות המשתנות ממדינה למדינה כגון כתי' האשכנזים לספרדים דפסולים .. כתב אשורי שאינו מרובע ויפה ומשתנות האותיות בן נון לגימל וכיוצא בשאר האותיות דמלתא דפשיטא פסולין הנלענ"ד'.

ודבריו הובאו בברכי יוסף⁸: 'תפילין מכתב אשכנזי דיש שינוי בצורת האותיות באשורית בין בני אשכנז לבני ספרד, התפילין מכתב אשכנז פסולין לספרדים⁹. הרב מהר"ם ן' חביב הנזכר בתשובותיו כ"י סי' ד. וכ"כ הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' ק"י'.

וכ"כ בשו"ת שלו¹⁰: 'אמנם אם כתב הס"ת כתב אשכנזי כבר כתבו הרבנים הגדולים מהר"ם ן' חביב ומהר"י מולכו ז"ל בתשו' דכתב אשכנזי שיש שינוי בצורת האותיות בתפילין פסולים לספרדים והבאתי דבריהם בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ל"ד וכפ"ז לנו הספרדים אין לקרות בס"ת הנז'.

אמנם בספרו לדוד אמת¹¹ כתב: 'השינויים שיש באותיות בין הספרדים והאשכנזים יש סמך לכלם בסתרי תורה, מהרח"ו משם האר"י זצ"ל'.

א"כ ראינו שהראשונים ציינו שהגם שיש שינויים בין הכתבים ממדינה למדינה [מאשכנז לספרד] אעפ"כ כולם כשרים, לאידך יש שכתבו עפ"י הכתב שבזמנם, שלדעתם יש פסול בכתיבת האשכנזים והם פסולים לספרדים¹².

בהלכה הבאה נראה בעז"ה את דברי שאר הפוסקים שכתבו שבאופן כללי אין השינוי בין הכתבים פוסל.

---

הערות:

¹ הל' תפילין ומזוזה וס"ת פ"י ה"א ↩

² קרית ספר ח"א מאמר ב ח"א. וראה גם בית הבחירה עמ"ס שבת קד, א ↩

³ שו"ת כלל ג סי' יא. הובא בטור יו"ד סי' רעד ↩

⁴ כתב בדעת קדושים סי' לו סק"ג: 'מ"ש הרא"ש *כתב ארצנו, ר"ל ארץ אשכנז* שהיא הרה וילדה את רבינו הרא"ש [ושם שימש את רבו הגדול ר"מ מרוטנבורג זצ"ל], וארץ ספרד גדלה שעשועיה, שברח מארצו לספרד ומשכן כבודו היה בטולטילא ועליה אמר *ארץ זו*. ומבואר מדבריו דב' הכתבים כשרים כי שורש צורתם האשורית לא נשתנה' ↩

⁵ שו"ע או"ח סי' לו ס"א בהגה ↩

⁶ שו"ת קול גדול סי' עח ↩

⁷ אך חשוב לציין שבכתב המצוי כיום אין השינוי בין כתיבת האשכנזים לספרדים באות נ גדול עד שיחשיבו הספרדים את הנ' של האשכנזים לאות ג'. וראה שו"ת יבי"א יו"ד סי' כ שיתכן שבזמן מהר"ם ב"ח היו איזה סופרים אשכנזים שלא דייקו בזה ↩

⁸ או"ח סי' לו ס"ק ב ↩

⁹ אך ראה מ"ש רבי אברהם ברוך פיפירנו, המגיה בספר פחד יצחק (מערכת מזוזה ע, א), שרבו הרב יעקב נוניס ואיס, שאל את פי החיד"א מאיזה טעם פסלו הרבנים הנ"ל כתב אשכנזי לספרדים, והשיב לו כי ראה את דברי קדשם בהיותו נחוץ לדרכו מעיר לעיר ולא העמיק העיון בהם ↩

¹⁰ יוסף אומץ סי' יא ↩

¹¹ סו"ס יג ↩

¹² יש שכתבו על דברי הברכ"י שמכיון שלספרדים זה כשר, יכולים גם האשכנזים לסמוך על זה, והשוו את זה לעופות שנאכלים במסורות וכמ"ש בפת"ש (איסרלין, וילנא תרל"ה) או"ח סי' לו: 'דכיון דדבר זה תלוי במסורת, יכולין לסמוך בכל מקום, על מקום שמכשירים. כמו בדיני עוף טהור, שמקום שאין להם מסורת, יכולים לסמוך על מקום שיש להם מסורת', אך לכאו' צ"ע הדמיון בין אות שאינה כצורה לדעת הספרדים, לעוף שאין עליו מסורות להכשירו אך גם לא לטמאו. אך כפי שנראה עיקר טעם החולקים על הברכ"י הוא מטעם שאין השינוי גדול ולכו"ע לא נשתנה צורתה ↩

---

[כט] (הלכה 446)

היחס לסוגי כתב שונים (2)

בהלכה הקודמת ראינו את מ"ש הראשונים לגבי הכתבים השונים. וקצת מדברי האחרונים ביחס לכתב אשכנזי לספרדים או הפוך, שחלקם כתבו שכתב האשכנזי אינו כשר לספרדי.

אך למעשה נקטו רוב הפוסקים שודאי שכתב האשכנזים כשר לספרדים וכן להיפוך, כמ"ש הנודע ביהודה¹: 'באמת נלע"ד שכל צורות האותיות שהביא הב"י בסימן ל"ו אינן לעיכובא שכל מה שלא נתבאר בגמרא אינו מעכב וכמה שינוי אותיות יש בין כתב שקורין וועליש ובין כתב הנקרא תמה כי רוב צורות האותיות בכתב וועליש אינם כפי שהם בב"י וכי ס"ד לפסול הספרי תורות הנכתבים בכתב וועליש. וכבר ביארתי זה בחיבורי נו"ב חיו"ד סימן פ' ע"ש'.

אדמו"ר הצ"צ² הביא את דברי הנו"ב, ונראה שמסכים עימו אך כתב שזה רק בדיעבד³ וזלה"ק: 'בס"ת הנ"ל ביתי"ן שהם עגולים למעלה כמו רי"ש .. מדינא אינו פסול. ותדע שהרי הביתין שבכתב וועליש הם עגולים למעלה כמו ריש⁴. והרי בשו"ת נו"ב חי"ד סי' פ' הביא ראיה מכתב וועליש להכשיר בתמונות האותיות. הרי פשיטא לי' דכתב וועלי"ש כשר דיעבד. דהיינו שכן כותבין בספרד ע"ש'.

הגר"ש קלוגר⁵ כ': 'שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי, שיהי' נמצא, איש אשר אין יראת ד' על פניו, ולא מורך בלבבו, ומי הוא זה ואיזה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן, להוציא גבנוני כרוז על ס"ת הקדושים אשר מעולמי עד, לומר כיון דהם כתובים בכתב וועליש המה פסולים, ואיני רואה שום פסול בכתב וועליש, להיות צורות האותיות נגד צורות האותיות המבוארין בש"ס, ופ"ק גדולי עולם ישבו בה לפנים, וכמה ס"ת יש בכתב וועליש, וקורין בהם, והמה מן היקרים שבס"ת, ובקלויז הגדולה דפה, יש ספר כתב וועליש מן הרב הגאון אב"ד דפה, בעמח"ס גור ארי' יהודא וס' יעלת חן, ובפני קראו בו אלפי אלפים פעמים, האם כל חכמי ישראל לא ידעו פיסולם, עד שזה בא ולימד אותם, ואם הי' לו איזה קושיות על כתב וועליש, הי' לו לכתוב קושיותיו לחכמי הדור, והם יתרצו לו, אבל לא לקרות פסול על הס"ת הללו, ולכך הס מלהזכיר שם פסול עליהם, והמה כשרים משופרי דשופרי, והמוציא כסילות הזה, ימתוח על העמוד, אם לא ישוב בתשובה בפני רבים להודות כי המוציא דבה הוא כסיל, אם כה יעשה, ירחמו עליו, ואם לא יעשה כן, ראוי להדפו ולרדפו במה דאפשר, והספרים המה כשרים גמורים, וזכותם יעמוד לנו ולכם ..'.

וכ"כ המהרש"ם⁶: 'ומ"ש רו"מ בשם שאילת שלום מ"ת סי' ר"ד בנידון ס"ת שכתבו קצת צדי"ן ביו"ד הפוכה וקצתן ביו"ד ישרה יעוין בתשו' השיב משה חיו"ד סי' נ"א שנשאל בזה והביא בשם מצת שמורים בשם האר"י ורח"ו ז"ל דהשינוים שיש בצורת האותיות בין הספרדים והאשכנזים יש סמך לכולם וסודות עליונים וסמכין עלאין וא"כ אלו ואלו דא"ח והביא מהמשנת חסידים בזה וסיים שאין בזה תרתי דסתרי וכולם אמת והוא בכלל מ"ש הרמ"א רס"י ל"ו דאם שינה בצורת הכתב כשר והכשיר הס"ת ע"ש באורך וימצא סמוכין לכל דבריו שהכתב וועליש כשר וישר ומזה מבואר דלא כמ"ש הברכ"י בשם הרמב"ח ומהר"י מולין דתפלין מכתב אשכנזי פסולים לספרדי וגם יפה כ' רו"מ דכתב ספרדי לאשכנזי גם הוא מודה דכשר כי הספרדים מקובלים קודמים. ושו"ר בסוף מכתבו שהביא ג"כ מדברי פע"ח שער התפלין פי"ד ונגיד ומצוה שכתבו כדברי מצת שמורים שהביא ההש"מ הנ"ל, סוף דבר כי גם ידי תכון עמו להתיר לכתוב הס"ת בכל מיני הידור בכתב וועליש וגם פה"ק יש כמה ס"ת בכתב וועליש וקורין בהם לכתחלה'.

וכך סיכם הציץ אליעזר⁷ סוגיה זו: 'סוף דבר זאת ההלכה הפסוקה היוצאת מכל המתבאר, דהן כתב אשכנזי לספרדים והן כתב ספרדים לאשכנזים כשרים המה מעיקרא דדינא במזוזות ותפילין וס"ת וגיטין, ויש לברך על הסת"ם אפילו לכתחילה'.

א"כ ראינו שכתבו הפוסקים שכתב ספרדי כשר עבור אשכנזי⁸ וכן כתב אשכנזי כשר לספרדי⁹, וכן מעשים בכל יום שעם ישראל עולים ומברכים על ספרי תורה בכל סוגי הכתבים בין אשכנזים ובין ספרדים¹⁰. אך ראה בהערות¹¹. ומחר נראה לגבי מה ראוי לכתחילה.

--------------

---

הערות:

¹ מהדו"ת יו"ד סי' קעא ↩

² יו"ד סי' רה ↩

³ להעיר שלמשמעות דיעבד ישנם רובדים שונים. וכאן לכאורה אין הכוונה שרק לאחר שכבר הניח תפילין נחשב שיצא י"ח וכדומה, אלא עקרונית גם ניתן מלכתחילה לעלות לתורה ולברך על כתב ספרדי, ולהעיר גם מהמסופר שהרבי עלה לתורה בס"ת שהגיע מתוניס (ורק ביקש לבדוק לגבי אופן כתיבת דכא, וצורת מושב האות שי"ן). וראה גם לקמן שכו"ע מסכימים שלכתחילה ראוי שאשכנזים וספרדים ישתמשו כל אחד בכתב שלהם ↩

⁴ להעיר שכיום רוב כותבי כתב וועליש כותבים את הבי"ת מרובעת למעלה, אך מצינו שיש שכתבו עגולה. וראה באריכות ביריעות שלמה ח"ג עמ' מא ואילך, שגם מביא ודן בדברי הצ"צ אלו ↩

⁵ בקנאת סופרים לב, ב סי' קכ"א הובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' מז ↩

⁶ שו"ת ח"ב סי' קכ ↩

⁷ חי"ד סי' ג ↩

⁸ ראה המובא בשו"ת ציץ אליעזר שם. וביריעות שלמה ח"ב עמ' ד ואילך. אך ראה מש"כ מספר מצות היום (עמ' יז ועמ' נג) שהעיר שיש מכתבי כתב וועליש שאין ביו"ד עוקץ שמאל תחתון וקי"ל שהוא פסול, וראה שם מ"ש לחלק בין ס"ת לתו"מ, שבס"ת: 'אם כולו ככתב דידהו מהני גם לדידן בלי קוצו ש"י דהוה ככתב אחר דמהני בס"ת' אבל בתפילין כתב ש'לדידן בלי קוצו ש"י הוא קרקפתא דלא מנח תפילין'. וראה גם אודות קוצו ש"י במשנת הסופר עמ' סג ובמה שהביא בשם רע"א ↩

⁹ אך ראה מ"ש בשו"ת יחו"ד ח"ד סי' ג שבגלל המחלוקת ברווח הפרשיות (נתבאר בהלכה מספר 438): 'ומעתה הדבר ברור שתפילין שנכתבו על ידי סופרים אשכנזים שהורגלו לעשות כשיטת הט"ז, פסולים הם לספרדים, והמניחם מלבד שברכתו על התפילין היא ברכה לבטלה, הוא גם בסוג קרקפתא דלא מנח תפילין, לדעת מרן השו"ע' ↩

¹⁰ וראה באריכות בשו"ת יבי"א ח"ב יו"ד סי' כ שהכשיר גם בשינה את היוד שבצדיק לשיטות השונות, וכן כאשר חלק מהאותיות הם בכתב ספרדי וחלקם בכתב אשכנזי. וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פה ↩

¹¹ ולהעיר ממכתבו של הגר"מ פיינשטיין לרבי שכתב שטוב שיהיה כל הסת"ם באותו כתב כמובא בשו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' ט: 'ועתה כאשר הודיעו לי בשם כ"ק הו"ג שליט"א שיש סופר מובהק אצלו שנכון לשלחו אלי ולצוותו שיכתוב עבורי פרשיות דתפילין דר"ת כרצוני הוא דבר גדול מאד, לבד מה שאוכל לקיים גם מצות הנחת תפילין דר"ת כפי מה שנהגתי .. ובודאי הסופר יכתוב גם ככתב הב"י, שאף שבארתי שבעצם כל הכתבים שאיכא הרבה שכותבין סת"מ שאיכא אצלינו שלש כתבים כולם הם מסיני, ורק א"א לכתוב פרשיות דתפילין ומזוזה אלא בכתב אחד משום שיהיה פסול מדין מנומר, אבל מ"מ אנו נוהגין שהכל יהיה בכתב הב"י בין מזוזות ותפילין ובין ס"ת בביהכ"נ שאני רגיל להתפלל, ויהיה כתבו נאה'. וראה ג"כ שו"ת אבני קודש (להר' נחום לעווי משאדיק) סי' לא ↩

---

[ל] (הלכה 447)

היחס לסוגי כתב שונים (3) / אל תטוש תורת אמך (1)

בהלכה הקודמת למדנו שעקרונית כתב סת"ם ספרדי (וועליש) כשר לאשכנזים, וכן כתב סת"ם אשכנזי כשר לספרדים.

שאלה: האם דין זה הוא גם לכתחילה, שכל אחד יכול מראש לקנות את הכתב של הקהילה השניה?

תשובה: מבואר בפוסקים שלמרות שמהפסוק¹: 'אל תטוש תורת אמך' למדנו שעל הבן ללכת במנהגי אבותיו, אך כתב המהרשד"ם²: 'נראה דאע"ג שיש ענינים שהדבר הגון ונראה טוב לאחוז האדם במנהג אבותיו וקרוב הוא שנכנס זה באזהרת ובל תטוש תורת אמך מ"מ .. לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כי אם בדבר שיש בו נדנוד איסור כמו כל אותם ששנינו בפ' מקום שנהגו יע"ש דבכלהו אית בהו משום הרחקת איסור .. בכי האי גוונא דליכא צד איסור כלל ועיקר ולא הרחקת עבירה בהא פשיטא דלא שייך ביה משום אל תטוש תורת אמך וכן יש לדקדק מלשון הר"ן ז"ל שכתב בפ' מקום שנהגו על ההלכות וז"ל ונמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור שהוא מעיר אחת .. ומדקאמר שכל מנהג איסור וכו' ולא קאמר שכל מנהג סתם משמע דלא אמרינן הכי אלא בדבר איסור שנהגו במקומו הוא דאין לשנות הא במידי דליכא צד איסור כלל פשיטא שאין קפידא כלל'.

ובשו"ת בית יצחק³ כתב לחלק באופן אחר: 'ומה שיש להסתפק אי רשאי לשנות ממנהג אבותיו שהי' נוהגין להניח תפילין אי לית בי' משום אל תטוש תורת אמך הנה בענין אם מותר לשנות מנוסח התפלה מאשכנז לספרד כבר האריך בתשו' שארי בחסד לאברהם סי' ט' בחלק או"ח ושורש דבריו עפ"י דברי רש"ל בתשו' סי' י' דהיכא דבדיעבד מותר והיא מצוה משום מדת חסידות מותר לשנות וה"ה בנוסח התפלה כיון דבדיעבד יצא אף אם משנה מנוסח הברכה כמ"ש הכ"מ פ"א מק"ש ה"ז אם החתימה הי' כדין וזה ל"ש בהנחת תפילין בחוה"מ אבל לפענד"נ דעד כאן לא אמרינן דהבן חייב לנהג במנהג אביו משום אל תטוש הוא דוקא בדבר שאין בו טעם מצד הדין רק משום חומרא וזהירות כהך דבני ביישן דל"ה אזלי במעלי שבתא וכן שאר מנהגים אבל כהך דתפילין בחוה"מ דהיא מחלוקת הראשונים ויש לו מקור בהלכה אם אביו נהג כמנהג אשכנז והבן נוהג במנהג ספרד אין בכך כלום ומה שמבואר בסי' רי"ד דקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם היא ג"כ בחומרות שקבלו עליהם .. אבל לא בעניני מחלוקת התלוים בדין ופלוגתא דתנאי ואמוראי. ואין בו משום נדר וקבלה ובדבר זה צריך להתישב'.

א"כ לכאורה (למרות החילוקים ביניהם) לדעת שניהם אין בשינוי כתב הסת"ם חשש מצד אל תטוש, אך מ"מ אודות נוסח התפילה כתבו רבים מהפוסקים שאין לבן לשנות מנהג אבותיו וכמ"ש המגן אברהם⁴: 'אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמרא שוה לכל (הכוונות) וז"ל הגמרא ירושלמי אעפ"י ששלחנו לכם סדר התפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל'⁵.

ויש שכתבו שכך הוא גם לגבי כתב הסת"ם, וכמ"ש הגרע"י⁶: 'וכבר בא מעשה לידי שכמה אנשים שאלו אודות התפילין שלהם שנמצא בכתב אשכנזי, והורתי להכשיר עפ"ד הפוסקים הנ"ל. אלא דמהיות טוב אל תקרי רע, ואם ידו משגת, נכון וראוי להחליפם בכתיבה ספרדית. כיון שיש ג"כ טעם סודי לכתיבה הספרדית. וכשם שאנו מחזיקים בנוסחות התפלה, האשכנזים בנוסחות שלהם, והספרדים בנוסחאות שלהם, ה"ה והוא הטעם לזה אנן בדידן ואינהו בדידהו. [וכמו כן נראה שבהכ"נ של ספרדים ראוי להם להשיג הס"ת בכתב ספרדי. וכמ"ש בשו"ת משפטי עוזיאל (שם). וה"ה להיפך שבהכ"נ של אשכנזים ראוי להם להשיג ס"ת בכתב אשכנזי]. אבל כשאין ידו משגת להחליפם יש להכשירם'.

גם הגר"ש וואזנר⁷ כתב: 'אשר כתב בענין ס"ת שכתוב כתב ספרדים (כתב ועליש) ויש מפקפקים בזה .. אם מסופר יר"א יצא אין לפקפק בזה, אמנם לדידן זה רק דיעבד, דלכתחלה בודאי אנחנו בני אשכנז להדר לגמרי אחרי כתיבה כמסורת שלנו ולא להמשך אחרי אחרים, כי אבותינו ורבותינו הורה לנו דרך הכתיבה כמסורתן הקדושה'.

ועד"ז כתב גם בשו"ת ציץ אליעזר⁸: 'ואולם רק זאת נראה שלכתחילה צריך כל בן עדה להדר ולקנות תפילין ומזוזות וס"ת הכתובים בכתב המקובל לבני עדתו [וכן בכתיבת גיטין], ויש בזה גם משום אל תטוש תורת אמך, והסופר המוצא בבדיקתו שהכתב הוא כמבן עדה אחרת הגם שזה כבר בבחינה של בדיעבד מ"מ מן הראוי שיודיע מזה למי שנתן לו לבודקן, אבל עם זאת צריך להוסיף ולומר לו שאבל מעיקרא דדינא כשרים המה ויוכל אפילו לכתחילה להמשיך ולהניחם ולברך עליהם'.

א"כ ראינו שלמרות שמצד הדין ישנם מקרים שאשכנזי שקבע מזוזה או הניח תפילין בכתב ספרדי או ההיפך מצד הדין יוצאים ידי חובה אעפ"כ ראוי לכתחילה לכל אחד להמשיך ולנהוג במנהגי אבותיו⁹.

בהלכה זו הנידון הי' על שינוי של מנהג ספציפי, אך בהלכה הבאה נדון אודות אדם שהחליט לעבור ולהשתייך לגמרי לקהילה חדשה ולקבל על עצמו את כל מנהגיהם, [ובכך ישנה ג"כ את כתב הסת"ם].

---

הערות:

¹ משלי א, ח ↩

² שו"ת או"ח סי' לה ↩

³ יו"ד ח"ב סי' פח אות ג הובא בשד"ח מערכת המ"ם כלל לז ↩

⁴ או"ח סי' סח בהקדמה ↩

⁵ אין הדברים אמורים לגבי מעבר לנוסח האריז"ל (וכמו שהארכנו בהלכה מס' 152) ↩

⁶ יבי"א שו"ת ח"ב יו"ד סי' כ ↩

⁷ שבט הלוי שו"ת ח"ב סי' ריא אות ב ↩

⁸ חי"ד סי' ג ↩

⁹ אך לגבי שינוי מכתב בית יוסף לכתב האריז"ל הוא לכאורה כדברי המגיד ממעזריטש לגבי נוסח התפילה (נסמן הע' 5) ושזה דבר שגם שינו אבות אבותינו אחרי התפשטות קבלת האריז"ל. וראה גם שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' יא: 'הטעם שכ' בב"י או"ח סי' ל"א ובכ"מ שמתחלה נהגו בני ספרד ג"כ להניח תפילין בחול המועד ואחר שנתגלה הזוהר מרשב"י נמנעו מלהניחן. ולכאורה קשה דהא הוי משום אל תטוש תורת אמך. אלא ודאי כיון דנשתנה הענין שיצא לאורה הזוהר מרשב"י ע"כ מותר לשנות מנהגן מקודם' ↩

---

[לא] (הלכה 449)

היחס לסוגי כתב שונים (4) / אל תטוש תורת אמך (2)

למדנו¹ שישנם מקרים שבהם בגלל 'אל תטוש תורת אמך' על האדם להמשיך את המסורות בהם נהגו אבותיו.

שאלה: האם כאשר אדם עובר מהעיר שבה גרו אבותיו לעיר אחרת בה המנהגים שונים האם יכול לשנות את מנהגו כגון לשנות מהכתב שנהגו אבותיו?

תשובה: המשנה במסכת פסחים² אומרת: 'ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין - נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם'. ובביאור דברי המשנה מצינו ב' גמרות סותרות, וכדלקמן:

הגמרא בפסחים³ אומרת: 'כי אתא רבה בר בר חנה [מארץ ישראל לבבל] אכל דאייתרא [פי' רש"י: חלב שבכפיפת הקיבה, שהקיבה כפופה ועשויה כקשת, ואותו חלב שבמקום היתר אוכלין בני ארץ ישראל, ובני בבל נוהגין בו איסור] .. ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם .. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי - היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה'.

מפשטות דברי רב אשי בפסחים (שהטעם שאכל רבב"ח למרות שבמקום שאכל היה נהוג לא לאכול, הוא בגלל שדעתו לחזור) משמע שמבאר שדברי המשנה הם במקרה שאין דעתו לחזור למקומו הקודם, שאז נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וגם אלו שבא משם.

מאידך אנו מוצאים שהגמרא בחולין⁴ אומרת: 'כי סליק רבי זירא [מבבל לארץ ישראל] אכל מוגרמת דרב ושמואל [כלומר הוא אכל בארץ מבהמה שנשחטה בצוואר במיקום שלשיטת רב ושמואל רבני בבל השחיטה איננה כשרה] .. ור' זירא לית ליה נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? .. רב אשי אמר: אפילו תימא מבבל לארץ ישראל, הני מילי היכא דדעתו לחזור, ר' זירא אין דעתו לחזור הוה'.

ומדברי רב אשי בגמרא זו משמע שכאשר אדם אין דעתו לחזור, אין הוא צריך לחשוש למנהגי המקום ממנו הגיע, וזה בסתירה לדבריו בפסחים.

ונחלקו הראשונים בישוב הסוגיות ואיזה סוגיא היא עיקר להלכה הרמב"ם כתב⁵: 'ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה ביישוב מפני המחלקות אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלקות'.

מפשטות דברי הרמב"ם משמע שגם בשאין בדעתו לחזור חייב להמשיך לנהוג החומרות ממקום שבא משם⁶. וכן דעת התוס' בחולין⁷ בתי' הב'.

אך שיטת התוס' בפסחים⁸, הרא"ש⁹, הר"ן¹⁰ והטור¹¹ שכשאין דעתו לחזור אינו חייב בחומרות שיצא משם¹². וכ"כ הריב"ש¹³: 'אבל אם קבע דירתו למקום ההיתר נוהג כמקום שקבע שם דירתו דהך מתני' כשדעתו לחזור מוקמינן לה בפ"ק דחולין ..'.

ולהלכה המחבר באו"ח¹⁴ העתיק את דברי הרמב"ם¹⁵, אך ביו"ד¹⁶ כתב: 'קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור'.

ולמסקנא הכריעו הפוסקים כדברי המחבר ביו"ד וכמ"ש הש"ך¹⁷: 'ולענין דינא נראה כסברת הרא"ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא (רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי' להקל) וכ"פ רבינו ירוחם נ"ב ח"ה וכן הלבוש בא"ח סי' תס"ח לא כתב דברי המחבר רק דברי הטור'.

וכ"פ המגן אברהם¹⁸ לשיטתו שפירש שגם הרמב"ם סובר כשיטת הרא"ש והר"ן: 'שיצא משם. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפי' כקולי מקום שהלך לשם כדאי' פ"ק דחולין וכ"כ הר"ן וכ"ה בססי' רי"ד בי"ד ודברי הש"ך שם צ"ע'.

וכן פסק אדמו"ר הזקן¹⁹: 'ההולך ממקום שנוהגים בו איסור ובא למקום שנוהגין בו היתר ודעתו להשתקע שם לעולם כיון שהגיע לתוך תחומה של אותה העיר שדעתו להשתקע בה נפקעו ממנו חומרי המקום שיצא משם ומותר לו לעשות מלאכה אפילו בפרהסיא'.

א"כ ראינו שנקטו הפוסקים להלכה שאדם שעבר בקביעות למקום חדש יכול לנהוג כמנהג המקום החדש לגמרי²⁰ גם לקולא²¹.

בהלכה הבאה נלמד בעז"ה האם המשמעות של 'מקום' הוא מעיר לעיר כפשוטו או גם מעבר של ציבור, או לקהילה אחרת אפילו באותה עיר.

--------------

---

הערות:

¹ בהלכה מספר 447 ↩

² ריש פ"ד ↩

³ נא, א ↩

⁴ יח, ב ↩

⁵ הל' יו"ט פ"ח ה"כ ↩

⁶ וראה בפר"ח או"ח שם: 'אולי סבירא ליה להרב ז"ל דהני תרי סוגיין מתחלפות וסמך אדפסחים משום דסוגייא בדוכתא עדיפא, ורבי זירא סבירא ליה דמתניתין מיירי דוקא בשדעתו לחזור ורב אשי לדבריו דרבי זירא קאמר וליה לא סבירא ליה ולית הילכתא כותיה דרבי זירא ואינו מחוור וצ"ע'. אך ראה מחצית השקל סי' תסח סק"ז, ובהגהת החת"ס על הפר"ח שמבארים דברי הרמב"ם באו"א ושגם הרמב"ם ס"ל שכשאין דעתו לחזור א"צ להחמיר. וראה בח"י שם שחלק עליהם ↩

⁷ שם ד"ה הני מילי ↩

⁸ ד"ה רבה ותי' הא' בחולין שם ↩

⁹ פסחים פ"ד סי' ד ↩

¹⁰ פסחים שם ד"ה ההולך ↩

¹¹ או"ח סי' תסח ↩

¹² בביאור דברי הגמ' בפסחים ראה בתוס' פסחים וחולין שם, שלצדדין קתני. וראה ביאור באו"א בש"ך יו"ד סי' ריד סק"ח בסופו ↩

¹³ סי' מד ↩

¹⁴ סי' תסח ס"ד ↩

¹⁵ ראה לעיל הדעות בשי' הרמב"ם, וראה גם במשנ"ב סקכ"ב ובביאור הלכה. אך הח"י כתב שהרמב"ם חולק, וס"ל שלרמב"ם והמחבר בסי' תסח, יש להחמיר ↩

¹⁶ סי' ריד ס"ב ↩

¹⁷ יו"ד שם ס"ק ח ↩

¹⁸ או"ח סי' תסח ס"ק ט ↩

¹⁹ שו"ע או"ח סי' תסח סי"ב ↩

²⁰ גם לגבי נוסח התפילה למרות הלשון 'אל תשנה ממנהג אבותיכם', נקטו הפוסקים שהעיקר תלוי במקום, וכמ"ש המג"א בהקדמה לסי' סח: '.. אין לשנות ממנהג *מקומו* ..' ↩

²¹ להעיר שאין מדובר בדברים שנאסרו בחרם ראה שו"ע יו"ד סי' רכח סעיף כט, וברכי יוסף סי' תסח סק"ד ↩

---

[לב] (הלכה 450)

היחס לסוגי כתב שונים (5) / אל תטוש תורת אמך (3)

למדנו בהלכה קודמת שאדם שעובר מעיר לעיר על מנת להשתקע אינו צריך לנהוג יותר במנהגי העיר שיצא ממנה, אלא במנהג העיר החדשה.

שאלה: מה הדין במקרה שאדם לא עבר מעיר לעיר, אלא עבר מקהילה לקהילה אחרת, כגון אדם שאבותיו לא נמנו על עדת החסידים, אלא התנהג במנהגי אשכנז או ספרד. אך הוא מעוניין להשתייך לקהילת חב"ד ומעוניין לנהוג כמנהגי חב"ד, וגם להשתמש בתפילין ומזוזות בכתב חב"ד?

תשובה: מצינו בדברי גדולי האחרונים שהתייחסו לקהילות שונות שבתוך אותה העיר כדין שני ערים וכמ"ש שו"ת הרד"ך¹: 'שאין בני הקהל אחד כפופים לבני קהל אחר גם כי בני הקהלות האחרות רבים מהם שכל אחד ואחד מן הקהל וקהל בענין זה כעיר בפני עצמו שאין בני העיר אחת כפופים לבני עיר אחרת ואין בני קהל אחד כפופים לבני הקהל האחר דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוו להו כשתי בתי דינין בעיר אחת וק"ל כרבא דהיכא דאיכא שתי בתי דינין בעיר אחת אלו נוהגין לאסור ואלו נוהגין להיתר ואין כאן משום לא תתגודדו כדאיתא בפרקא קמא דיבמות'.

ועפ"ז כתב גם מרן הבית יוסף²: 'ואפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת וקי"ל כרבא דהיכא דאיכ' שתי דיינים בעיר אחת אלו נוהגי' לאסור ואלו נוהגים להתיר אין כאן משום לא תתגודדו כדאית' פ"ק דיבמות וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני קהל אחד כופין לבני קהל אחר וכ"כ מוהר"ר דוד כהן ז"ל בתשובותיו והנ"ל כתבתי הצעיר יוסף קארו'.

וראה גם מ"ש רבי אליהו מזרחי³: 'אך מפני שנחלקו כל הקהלות של עיר קושטאדינה לחבורות חבורות וכל אחת נדונה בפני עצמה בין במנהגיה בין בתקנותיה בין במתי מצוה וכיוצא בה הרי היא נחשבת לכל אותם המתפללים שם כעיר בפני עצמה'.

א"כ מצינו שהתייחסו הפוסקים לקהילות שונות כערים שונות, ולכאורה א"כ הדין יהיה שהעובר לקהילה אחרת יהא דינו כעובר לעיר אחרת שאין עליו עוד החובה לנהוג ולהחמיר כהנהגות וחומרות ה'עיר' שיצא משם.

ואכן מצאנו שיש מהפוסקים שכתבו כך, וכמ"ש בתשובות והנהגות⁴: 'אין לבן לעזוב מנהגי בית אביו, וראוי גם להתפלל כנוסח שלהם, אבל אם הגיע לישיבה ועזב כל מנהגי בית אביו, אם קיבל מאז מנהגי הישיבה ורבותיו במקום הנהגות בית אביו, גם בנוסח נוהג כמוהם, אבל אם עדיין קשור במקצת למנהגי אביו ואינו נוהג לגמרי כאשכנזים, לא ישנה מנוסח אבותיו'. וראה גם שו"ת שרגא המאיר⁵: 'כיון שאתה נוסע לישיבה אשכנזית ואתה רוצה להשתקע בין האשכנזים ולגדול ביניהם לכל דבר טוב, ויש לך טעם לזה כיון שיותר טוב לך לענין לימוד תוה"ק והנהגות בתורה ומצוות ויראת ד', מותר לך לשנות, וזה לא מקרי שאתה משנה מנהגך, רק אתה נוסע ממקום למקום להשתקע חל עליך מנהג שבא לשם, כל החומרות, וגם כל הקולות ממקום שבא לשם..'⁶.

א"כ ראינו שכאשר אדם מצטרף לקהילה אחרת מקבל הוא את הנהגות הקהילה שבא לשם בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אדם הרוצה להשתייך לחסידות חב"ד בכל הפרטים רשאי לנהוג כן לכתחילה.

--------------

---

הערות:

¹ בית יא חדר א ↩

² שו"ת אבקת רוכל סי' לב ↩

³ שו"ת הרא"ם סי' יג ↩

⁴ ח"א סי' סח ↩

⁵ ח"ח סי' ז ↩

⁶ וכתבו הפוסקים שדין זה הוא בפרט כאשר חזר לחיק היהדות בזכות רבו שמהקהילה השניה וכדומה כמ"ש בתשובות והנהגות ח"א סי' שנד: 'ונראה דאותם שהחזירו אותו בתשובה הם לגבי זה כאבותיו, ומאחר שנמצא בחברתם ומרגיש אצלם קירבה כאבא חייב לנהוג כמותם דוקא, וכמוש"כ בגליון מהרש"א בשם החוות יאיר סימן קכ"ו דלאו באביו תליא מילתא אלא במקום וקהלה תליא מילתא ומאחר שהבן מתחזק שם זהו מקומו וקהלתו, ואפילו לדעת המחמירים שאפילו לא נהג מעולם עליו לנהוג כמנהג אבותיו, נראה דהיינו דוקא כשאין לו מנהג קבוע אזי אסור לו לשנות ממנהג אבותיו, אבל כששינה דרכו ומצא מקומו אצל רבותיו שיש להם מנהג אחר, ראוי לנהוג כמותם בכל דבר בין להקל בין להחמיר ואינו צריך לשנות כשאביו אינו הולך בדרך התורה' ↩

---

[לג] (הלכה 451)

שאלה: מהו הפתח החייב במזוזה?

תשובה: ביחס לפסח מצרים נאמר בתורה¹: 'ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף .. וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת..'.

הגמרא במסכת יומא² אומרת: 'תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא; ששה שערים פטורין מן המזוזה .. ושער שאינו מקורה, ושער שאינו גבוה עשרה'. ופרש"י 'שאינו מקורה - שהוא פרוץ מלמעלה לגמרי מאין כיסוי'.

ועוד מצינו בגמרא במסכת מנחות³: 'ואמר רבא: הני פיתחי שימאי (= פתח מקולקל) פטורין מן המזוזה. מאי פיתחי שימאי? פליגי בה רב ריחומי ואבא יוסי, חד אמר: דלית להו תקרה, וחד אמר: דלית להו שקופי'.

ופירש רש"י: 'תקרה - אסקופה עליונה⁴. שקפי - מזוזות ל"א תקרה שאין הבית מקורה, שקפי אסקופה עליונה.

א"כ מצינו בדברי האמוראים שני פירושים מהו אותו פתח מקולקל שפטור ממזוזה, ולפי פי' הראשון של רש"י אחד אמר שהוא פתח שאין בו משקוף עליון, ואחד אמר שאין בו את מזוזות הפתח. ולפי פירוש שני של רש"י אחד אמר שאין תקרה לבית ואחד אמר שאין לו משקוף העליון.

ונחלקו הראשונים האם שני אמוראים אלו נחלקו גם למעשה, או שכולם מסכימים שכאשר חסר או 'תקרה' או 'שיקופי' הפתח פטור ממזוזה, ורק נחלקו בפירוש המושג 'פתחי שמאי'.

הרמב"ם⁵ כתב: 'עשרה תנאין יש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן פטור מן המזוזה ואלו הן: .. ושתהיינה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף ותהיה לו תקרה.

וכתב הבית יוסף⁶ שמקור דברי הרמב"ם לפטור בית ללא תקרה הוא כי הרמב"ם למד כפירוש השני שברש"י, ופסק הרמב"ם את ההלכה כשני הפירושים, ולכן חייב במזוזה רק כאשר יש גם מזוזות הפתח ומשקוף, וגם תקרה. וכמ"ש המעשה רקח⁷: 'וצ"ל דמשמע ליה לרבינו דלא פליגי הנך אמוראי אלא בפירושא דפתחי שימאי מאי נינהו אבל לענין דינא כו"ע מודים דאם חסר אחת משניהם או תקרה או שקפי הם פטורין ממזוזה וביומא דף י"א איתא להדיא דשער שאינו מקורה פטור ממזוזה וכ"כ מרן ז"ל ועיין בב"י שם'. (לגבי המחלוקת בחיוב מזוזה בבית ללא תקרה נדון בעז"ה בהלכה נפרדת).

אך בספר יראים⁸ כתב: 'הני פתחי שימאי פטורים מן המזוזה מאי פתחי שימאי פליגי בה רב רחומי ורב חד אמר דלית להו תיקרה וחד אמר דלית להו שיקפי פי' מקום חתוך בעץ או באבן שהדלת שוקף עליו ועבדינן לחומרא⁹ ואיזה שיהיה חייב במזוזה'.

ולהלכה כתב המחבר¹⁰: 'אין הפתח חייב במזוזה אלא א"כ יש לו שתי מזוזות ומשקוף'.

וכתב הלבוש¹¹: 'מדכתיב גבי נתינת הדם [שמות יב, ז] על המשקוף ועל שתי המזוזות, שמע מינה דבכל מקום שנאמר מזוזות שאינם בלא המשקוף עליהם'.

א"כ ראינו שעקרונית פתח חייב במזוזה רק כשיש לו מזוזות הפתח ומשקוף עליון, ובעז"ה בהלכות הבאות נדון מה נחשב מזוזת פתח (האם צריך בדווקא שניים. וכן האם סיום קיר יכול להחשב מזוזת פתח).

---

הערות:

¹ שמות יב, ז וכג ↩

² יא, ב ↩

³ לג, ב וכ"ה בעירובין יא, ב ↩

⁴ רש"י בעירובין כתב: 'שאין כלום בנין למעלה מן הפתח, אלא כל הכותל חלוק כפתחה עד ראשו, וצורת פתח שאמרו - קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן' ↩

⁵ הלכות תפילין ומזוזה וס"ת פ"ו ה"א ↩

⁶ סי' רפ"ז ↩

⁷ הלכות תפילין ומזוזה וס"ת פ"ו ה"ה ↩

⁸ סימן ת ↩

⁹ וראה בחידושי הרי"מ יו"ד ח"ג סי' רפו סי"ד שאם ס"ל שהם נחלקו להלכה ואזלינן לחומרא מוכרח לפרש שסוברים כפירוש השני ברש"י או ביאור אחר כדברי היראים 'מקום חתוך'. דאין לומר דמפרש תקרה משקוף ושקפי מזוזות ומחמירים שאיזה שיהיה חייב, כי בלי שום מזוזה פשיטא דפטור ↩

¹⁰ ריש סי' רפז, וכ"ה בטור ↩

¹¹ סי' רפז ס"א ↩

---

[לד] (הלכה 452)

למדנו בהלכה הקודמת שהפתח החייב במזוזה, הוא רק פתח שיש לו מזוזות הפתח.

שאלה: האם סיום הקיר יכול להחשב כמזוזות הפתח?

תשובה: הגמרא במסכת מנחות¹ אומרת: 'אמר אמימר: האי פיתחא דאקרנא חייב במזוזה. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא לית ליה פצימין! א"ל: עדי פצימי.

אמנם נחלקו הראשונים בפירוש גמרא זו, דרש"י פירש: 'דאקרנא - בקרן זוית של בית. והא אין לה פצימין - מזוזות אלא ראשי הכתלים. עדי - הרי כלומר אלו ראשי הכתלים הן הן פצימין'. [ראה ציור א].

אך הרא"ש² פירש שהוא לא דווקא בקרן זווית אלא: 'כגון שהפתח ממלא כל מזרח ומגיע מצפון לדרום. והא לית ליה פצימין אלא כותלי הבית של צפון ודרום. עדי פצימין באמת אף על פי שאין נראין כפצימין אלא כותלי הבית שנמשכין עד שם מכל מקום פצימין הן'. [ראה ציור ב].

והנה הרי"ף הביא את המימרא הזו להלכה. אך הרמב"ם השמיט הלכה זו, וכתב הבית יוסף³ לבאר: 'והשמיט ההיא דפתחא דאקרנא ואפשר דטעמא משום דממילא משמע שראשי הכותלים הם חשובים מזוזות'⁴. מדברי הב"י נראה שנוטה לומר שהרמב"ם סובר שראשי כתלים נחשב כמזוזות.

והנה מרן המחבר בשו"ע לא הביא את מימרא זו. ויש שלמדו⁵ מהשמטת ההלכה שסובר המחבר שאין ראשי הכתלים נחשבים כמזוזות הפתח.

אך הרבה אחרונים הביאו דין זה להלכה, כמבואר בט"ז⁶, חיי אדם⁷. בן איש חי⁸.

ולכן כתבו⁹ פוסקי זמנינו למעשה לחשוש לדברי הרא"ש והטור ולקבוע מזוזה, אך בלא ברכה כדי לחשוש לשיטות הפוטרות ממזוזה.

אך חשוב לציין כמה נקודות חשובות:

א. כפי שלמדנו חיוב הפתח הוא רק כאשר יש משקוף עליון, ע"כ גם בנדו"ד הצד לחייב הוא רק כאשר יש משקוף עליון. אלא שלדעות אלו שמחשיבים ראשי הכתלים כמזוזות הפתח, כמו"כ מחשיבים סוף התקרה כמשקוף עליון, אך אם אין משקוף עליון או סוף תקרה סמוך למזוזות אלו, פטור.

ב. כתב הפרישה¹⁰ על דברי הטור: 'ומיירי דיש לו דלת העומדת במקום מחיצה רביעית ..' רצונו לומר שגם השיטות המחייבים מזוזה גם כשאין דלת בפתח [יבואר בהלכה נפרדת], מ"מ בנדו"ד ס"ל שצריכים דלת.

ג. כתב המקדש מעט¹¹ שגם לדעת הרא"ש והטור שחייב בראשי הכתלים הוא דווקא כאשר מדובר בראשי כותל החדר הזה. אך כאשר הוא זווית של בית אחר: 'לכו"ע אין נחשבין זוית של כותלי הבתים כפצימין ופטור'. [ראה ציור ג].

ד. כאשר אין סיום כותל בפתח אלא הקיר נמשך הרבה לשני הצדדים, נחלקו הפוסקים האם עדיין למרות שהקיר ארוך ייחשב לדעת הרא"ש כראשי הכתלים שנחשב כמזוזות הפתח¹². [ראה ציור ד].

א"כ ראינו שלפעמים מחשיבים את ראשי הקיר כמזוזות הפתח, אלא שאז יש לקבוע ללא ברכה

---

הערות:

¹ לד, א ↩

² ה"ק הל' מזוזה סי' יד ↩

³ יו"ד סי' רפז ↩

⁴ אך הקשה ערוה"ש יו"ד סי' רפז ס"ו: 'והרבה תימא היאך משמע ממילא והרי בגמ' שם רב אשי אמר והא לית ליה פצימין וא"ל אמימר עדי פצימי שראשי הכתלים הם הפצימין הרי אמימר חידש זה ..' ↩

⁵ כדברי ערוה"ש שם ס"ז: 'ולבי אומר לי שהב"י בש"ע חזר בו מדבריו ולכן לא הביא זה בש"ע ולדעת הרא"ש והטור יש לחוש ועי' ש"ך סק"א' ↩

⁶ סק"א ↩

⁷ ח"א כלל טו ס"ז ↩

⁸ ש"ב פרשת כי תבוא סי"ג ↩

⁹ חובת הדר פ"ז, סק"ו. שערי המזוזה יא, טז, פתחי מזוזות רפ"ז סק"ב ↩

¹⁰ סק"ג, וראה בשערי המזוזה פי"א הע' לח ↩

¹¹ סק"ד ↩

¹² ראה בארוכה בשערי המזוזה פרק י"א הערה לה. וראה פתחי מזוזות עמ' קנה ↩

---

[לה] (הלכה 453)

בהלכה הקודמת למדנו שכדי שפתח יתחייב במזוזה צריך שיהיו לו מזוזות הפתח ומשקוף.

שאלה: האם יש מציאות שפתח שאין לו ב' מזוזות הפתח יתחייב במזוזה?

תשובה: הגמרא במסכת מנחות¹ אומרת: 'רב פפא איקלע לבי מר שמואל, חזא ההוא פיתחא דלא הוה ליה אלא פצים אחד משמאלא ועבידא ליה מזוזה, א"ל: כמאן? כר"מ, אימר דאמר ר"מ - מימין. משמאל מי אמר? .. מאי ר"מ? דתניא: בית שאין לו אלא פצים אחד - ר"מ מחייב במזוזה, וחכמים פוטרין. מאי טעמא דרבנן? מזוזות כתיב. מ"ט דר' מאיר? דתניא: מזוזות - שומע אני מיעוט מזוזות שתים, כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה, שאין תלמוד לומר, הוי ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מעטו הכתוב למזוזה אחת, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: אינו צריך, כשהוא אומר: על המשקוף ועל שתי המזוזות, שאין ת"ל שתי, מה ת"ל שתי? זה בנה אב, כל מקום שנאמר מזוזות אינו אלא אחת, עד שיפרט לך הכתוב שתים'.

א"כ ראינו בברייתא מחלוקת בין חכמים לר"מ האם צריך שני מזוזות הפתח בשביל חיוב מזוזה או שגם כאשר יש רק מזוזת פתח אחת בצד ימין חייב.

הרי"ף הביא את מחלוקת התנאים הזו, אך לא כתב כמו מי ההלכה. אך הרמב"ם כתב²: 'עשרה תנאין יש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן פטור מן המזוזה ואלו הן .. ושתהיינה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף'.

וכתב הב"י³ ש: 'הרמב"ם פסק הלכה כחכמים שכתבו שאין הבית חייב במזוזה עד שיהיו לו שתי מזוזות'. וא"כ כאשר יש לפתח רק מזוזת פתח אחד, פטור⁴.

אך הרא"ש⁵ כתב: 'ונראה דהלכה כר"מ כיון דר' ישמעאל ור"ע קיימי כוותיה. וכן משמע לעיל דקאמר אימור דאמר [ר"מ] מימין משמאל מי אמר משמע דאי הוי פצים מימינא הוי ניחא ליה דעביד כר"מ'.

וכ"כ הטור⁶: 'פתח שאין בו אלא מזוזה א' כגון שמצד האחד עובר הכותל להלאה מהפתח .. אם המזוזה מצד ימיני חייב ואם היא מצד שמאלי פטור'.

א"כ ראינו שנחלקו הרמב"ם והרא"ש מה ההכרעה כאשר יש מזוזת פתח רק בצד ימין.

ולהלכה פסק המחבר⁷ כדברי הרמב"ם ש: 'אין הפתח חייב במזוזה אלא אם כן יש לו שתי מזוזות ומשקוף'. ונראה שסובר כפי שביאר את דברי הרמב"ם בספרו הבית יוסף שהלכה כחכמים, וכאשר יש רק מזוזות פתח אחת פטור.

אך הש"ך⁸ ציין לראשונים החולקים, וכתב: 'אא"כ יש לו ב' מזוזות כו'. ודעת הרא"ש וטור דאפי' אין לו אלא מזוזה אחת כגון שמצד אחד עובי הכותל להלאה מהפתח אם המזוזה מצד ימני חייב ואם מצד השמאל פטור וכן דעת רבינו ירוחם סוף נתיב כ"א, ונראה דיקבענה בלא ברכה⁹'.

א"כ למעשה כאשר יש צורת פתח רק מצד ימין [ראה ציור א] יש לקבוע מזוזה ללא ברכה¹⁰, וכאשר זה הפוך ויש רק מצד שמאל [ראה ציור ב] אין צורך לקבוע¹¹.

---

הערות:

¹ לד, א ↩

² הל' תפילין ומזוזה וס"ת פ"ו ה"א ↩

³ יו"ד סי' רפז ↩

⁴ וראה בדברי חמודות (הל' מזוזה אות מא) שהקשה על הטור שגם כתב: 'שתהא לו שתי מזוזות' ומ"מ פסק כהרא"ש שהלכה כר"מ, שחייב כשיש רק מזוזת הפתח בצד ימין. ובדוחק י"ל שכוונת הטור לשלול כאשר פתוח לגמרי מצד שמאל, ראה לקמן הע' 10 ↩

⁵ ה"ק הל' מזוזה סי' יד ↩

⁶ יו"ד סי' רפז ↩

⁷ סי' רפז ס"א ↩

⁸ סי' רפז סק"א, גם הט"ז בסק"א הביא את שיטת הטור ↩

⁹ פשטות דברי הש"ך שכאשר מזוזות הפתח מצד ימין יש לקבוע ללא ברכה. וכ"כ הרש"ש מנחות לד. והמנחת פתים סי' רפז סק"א, והעירו שמ"ש בבאר היטב שכוונת הש"ך שכאשר מזוזת הפתח מצד שמאל יקבע ללא ברכה, הרי"ז טעות סופר, (אך להעיר שכ"כ גם הבן איש חי שנה ב פרשת כי תבוא אות יב) ↩

¹⁰ כתבו הערוך השלחן (סק"ח) והשבט הלוי ח"ה סי' קס שחייב במזוזה רק כאשר בצד שמאל יש קיר נמשך, אך אם יש שם אוויר, אי"ז נחשב כלל כפתח. *[ראה ציור ג]* ↩

¹¹ האמור שאם יש מזוזת פתח רק מצד שמאל פטור, הוא כאשר הקיר הימני ממשיך הרבה אחרי מזוזת הפתח שבשמאל, אך אם הוא לא ממשיך הרבה (לדעת הרא"ש (שלמדנו אתמול) שראש הכותל נחשב כמזוזת פתח) יש לומר שחייב במזוזה. וראה בדעת קדושים סק"ג שהסתפק בזה, והסתפק אם השיעור הוא ד' אמות או ג' טפחים. *[ראה ציור ד]* ↩

---

[לו] (הלכה 455)

שאלה: האם פתח שמתעגל נחשב כפתח שחייב במזוזה?

תשובה: הגמרא במסכת יומא¹ ובעירובין² אומרת: 'תניא: כיפה, רבי מאיר מחייב במזוזה, וחכמים פוטרים, ושוין שאם יש ברגלה עשרה - שחייבת במזוזה'. [ובהמשך מביאה הגמ' את דברי אביי המבאר מתי סובר ר"מ שחייבים].

ההלכה נפסקה כחכמים³, אך נחלקו הראשונים מהו הטעם ובאיזה מקרה אמרו חכמים שפטור ממזוזה כאשר הפתח ככיפה, וכדלקמן:

כתב רש"י⁴: 'שאין שער בלא רוחב ארבעה, וכל כיפה מתקצרת בראשה לפחות מארבעה. ושוין שאם יש ברגליה עשרה - קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רחבה שחייבת, שאפילו שהכל סתום מעשרה ולמעלה יש שיעור פתח בגובהה עשרה ברוחב ארבעה'.

מדברי רש"י נראה שעיקר הטעם שחכמים פוטרים ממזוזה הוא מכיוון שבשביל שחלל יחשב לפתח צריך שיהיה בו רוחב ארבע טפחים בגובה עשר טפחים, וכאשר העיגול ממעט ברוחב זה אינו נחשב לפתח ופטור ממזוזה.

אך הרמב"ם שם כתב: 'בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף, אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יתר חייב במזוזה, ואם אין בהן עשרה טפחים פטורין מפני שאין לו משקוף'.

כלומר הרמב"ם מפרש שהטעם לפטור הוא כי כאשר אין מזוזות בגובה עשרה טפחים, אינם נחשבים למזוזות הפתח ללא הכיפה וא"כ אין לפתח זה משקוף.

אלא שנחלקו המפרשים בדעת רש"י האם הוא חולק על דין הרמב"ם, כלומר האם גם רש"י מסכים שיש צורך שיהיו מזוזות פתח בגובה עשר בנוסף לעיגול, הר"ן⁵ לומד בדעת רש"י שס"ל שישנם ב' תנאים לחייב במזוזה: 1) רוחב ארבעה בגובה עשר, 2) בנוסף צריך מזוזות ישרות בנוסף לעיגול, אלא שבביאור דברי חכמים נקט אופן אחד וז"ל: 'וחדא מתרתי נקט, כלו' שהוא מתעגל ופתח עגול לא הוי פתח אפי' גבוה ורחב כמה, ובר מן דין שאינו רחב ארבעה, והיינו דאמרי' בסמוך הכל מודים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין ברגליה שלשה ולא כלום מאחר שאין ברגליה שלשה, כלו' שאע"פ שיש בה גובה עשרה ברוחב ארבעה כיון שהמזוזות מתחילות מיד להתעגל שאין בהם אפי' שלשה שילך ביושר ולא כלום, דפתח עגול לא הוי פתח'.

אך הבית יוסף⁶ למד שרש"י חולק על הרמב"ם, וכתב: 'ואילו לפרש"י אפילו אין שם שתי מזוזות כלל אלא שמתחלה מתחיל להתעגל אם יש בו גובה עשרה ברוחב ארבעה חייבת'.

הנפקא מינה במחלוקת זו⁷ תהי' בשער גדול שהעיגול מתחיל מתחת לעשרה טפחים שלדעת רש"י לפי דברי הב"י הפתח חייב במזוזה, אך לדעת הרמב"ם ושיטת הר"ן ברש"י⁸ פתח זה פטור ממזוזה.

ולהלכה המחבר כתב⁹ כדעת הרמב"ם, וז"ל: 'בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן, וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף, אם יש בגובה המזוזות י' טפחים או יותר, חייב. ואם אין בו י"ט, פטור, מפני שאין לו משקוף'.

אך הט"ז¹⁰ והש"ך¹¹ הזכירו את שיטת רש"י וכהבנת הב"י. וכן נקטו הרבה אחרונים¹² שיש להחמיר לשים מזוזה גם כשיטת רש"י אך ללא ברכה.

א"כ להלכה השו"ע פסק כרמב"ם שרק כאשר יש מזוזות הפתח [ללא העיגול] בגובה עשר טפחים (לדברי הגר"ח נאה 80 ס"מ) חייב במזוזה, אך אם אין לו מזוזות הפתח בגובה זה פטור ממזוזה גם אם זה פתח גדול. אך הרבה מהאחרונים כתבו להחמיר ולקבוע ללא ברכה בכל פתח שיש בו חלל של רוחב ארבע בגובה עשר.

---

הערות:

¹ יא, ב ↩

² יא, ב ↩

³ ראה רי"ף ה"ק מזוזה ו, א. רמב״ם הל' מזוזה פ"ו ה"ד. טור יו"ד סי' רפז. [ולגבי שיטת הרא"ש נחלקו בזה המפרשים שהבית יוסף העיר על הטור: 'ואעפ"י שכתב הרא"ש בפסקיו (הלכות קטנות אות יד) דנראה דהלכה כרבי מאיר לא סמך על זה רבינו [=הטור] ופסק כאן וברמזים (שם סי' טו) כחכמים וכדעת הפוסקים. ונראה דסבר שאף הרא"ש לא אמרה לפסק הלכה אלא לומר שהיה נראה לומר כן אבל מכל מקום לא נניח כלל שבידנו יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט.) מפני דימוי קצת ראיה שהביא לומר דהלכה כרבי מאיר'. אמנם המעדני יו"ט (אות נ ובדברי חמודות אות מא) השיג על הב"י, שהרא"ש לא דיבר על פתח העשוי ככיפה שבזה ודאי שפסק כחכמים אלא על פתח שיש בו רק מזוזת פתח אחת שהתבאר בהלכה 453] ↩

⁴ יומא שם ד"ה וחכמים פוטרין ↩

⁵ בחידושיו עירובין יא, ב ↩

⁶ יו"ד סי' רפז [שכפי הנראה לא ראה את דברי הר"ן] ↩

⁷ בנוסף חשוב לציין שלדעת רש"י (עירובין יא,ב ד"ה חייבת) אין הכיפה נחשבת המשקוף העליון אלא המשקוף העליון הוא האבנים/התקרה שמעל העיגול, (וראה גם שולי הגליון בשו"ע אדה"ז סי' שסג סוף הלכה לב), ויש שכתבו שכאשר אין אבנים/תקרה מעל לעיגול לרש"י יהיה פטור ↩

⁸ אלא שלדעת הר"ן יש צורך שהמזוזות יהיו ישרות ולדעת הרמב"ם נראה שא"צ שיהיה ישר אך צריך שיהיה מזוזות חוץ מהכיפה. ונפק"מ כאשר המזוזות בעיגול אך מעליהם יש משקוף עליון ישר שלרמב"ם חייב ולר"ן פטור ↩

⁹ שו"ע יו"ד סי' רפז ס"ב ↩

¹⁰ שם ס"ק ג ↩

¹¹ ס"ק ב ↩

¹² יד הקטנה פ"ג ס"ב. דרך החיים סי' רלט ס"ב. קיצור שו"ע סי' יא, יב. מסגרת השלחן סי' יא ס"ק ט ↩

---

[לז] (הלכה 456)

שאלה: האם פתח בלי דלת חייב במזוזה? (1)

תשובה: הגמרא במסכת מנחות¹ אומרת: 'ריש גלותא בנא ביתא, אמר ליה לרב נחמן: קבע לי מזוזתא, א"ר נחמן: תלי דשי ברישא'. ונחלקו הראשונים בפירוש גמרא זו, וכדלקמן:

הרמב"ם² ביאר ש: 'עיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער [=פתח עם דלת] שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך'³ ולכן היה פשוט לריש גלותא שצריך דלתות בשביל חיוב המזוזה, אלא שרב נחמן אמר לריש גלותא שיש לקבוע את הדלת לפני שקובע את המזוזה, וז"ל 'וריש גלותא שאמר לרב נחמן לקבוע לו מזוזה על פתח שלא היה לו דלתות לאו למימרא שהיה סבור שחיוב המזוזה על הפתח בלבד אלא כיון שהעמיד המזוזה אמר לרב נחמן להעמיד המזוזה על הפתח ואחר כך יעמיד הדלתות', כי 'אעפ"י שהכתיבה על המזוזה היא מונחת אין מניחין אותה עד שתעמוד הדלת שאין החיוב אלא במזוזת השער כמו שביארנו ולא במזוזה בעלמא'. כלומר דבריו של רב נחמן באו לומר שיש לחבר הדלת לפני קביעת המזוזה.

אך רש"י⁴ כתב: שרב נחמן דיבר לא על הדלתות אלא על מזוזות הפתח, שלא רצה ר' נחמן לקבוע המזוזה במזוזת הפתח לפני שיקבעו את מזוזת הפתח במקומה, וז"ל: 'העמיד הסיפא בבנין תחלה ואח"כ קבעינהו המזוזות דגמרינן מציצית דכתיב בה תעשה ולא מן העשוי ואי קבענא תחילה המזוזה בסיפא והדר הסיפא בבנין הוה ליה עשוי המזוזה קוד' שתבא לידי מצוה'. כלומר רב נחמן בא לומר שאין לקבוע המזוזה על מזוזות הפתח לפני שהיא מחוברת כי אז יש בעיה של תעשה ולא מן העשוי.

והתוספות⁵ למדו באופן נוסף: 'ונראה לפרש דהאי ביתא דבנה ריש גלותא היינו כגון פיתחא בין גברי לבין נשי דסליק מינה ומשום היכר ציר קאמר ליה תלי דשא ברישא, מ"ר'. וכ"כ הראב"ד ז"ל על הרמב"ם דלקמן: 'אמר אברהם שיהיו לו דלתות לא נאמר אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים שיש לשניהם יציאה מכאן ומכאן ואין ניכרת ביאתה לשער האמצעי אלא בהיכר ציר שבו ולפיכך אמר לו קבע דשי ברישא עכ"ל'. וכך ביאר הרא"ש⁶ את דברי הגמ'. כלומר שרב נחמן בא לומר שלפני קביעות הדלת אין היכר ציר כך שאין ידוע באיזה צד צריך לקבוע את המזוזה, ולכן ביקש לחבר הדלתות קודם.

א"כ נחלקו הראשונים בביאור הגמרא האם ביקש רב נחמן לקבוע קודם הדלתות כי ללא דלת פטור ממזוזה. או שהיתה סיבה אחרת שבגללה רב נחמן לא רצה לקבוע.

מחלוקת זו בהבנת הגמרא, היא מחולקת גם למעשה, שהרמב"ם בהל' מזוזה⁷ הכריע כהבנתו בגמרא וכתב בתוך התנאים שצריך בבית כדי שיהי' חיוב מזוזה: 'ויהיו לו דלתות'. אך הרא"ש⁸ השיג עליו וכתב: 'ולא ידענא מנ"ל הא דלא אשכחן לפטורא אלא פתחי שימאי דלית ביה תקרה או דלית ביה שקפי. אבל פתח העשוי כהלכתו לא מצינו שהדלת יעכב'.

א"כ ראינו את דברי הגמרא ומחלוקת הראשונים האם רואים בדברי הגמרא שחיוב המזוזה הוא דווקא כשיש דלתות, ומחר בעז"ה נראה את דברי הפוסקים הלכה למעשה.

---

הערות:

¹ לג, א ↩

² בתשובתו לחכמי לוניל בשו"ת פאר הדור סי' כ. וראה מ"ש בנו רבי אברהם בשו"ת ברכת אברהם סי' מא ↩

³ ומבאר דבריו: 'הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך וכי בשני מקומות מניחין על המזוזה ועל השער אלא כך אמר על מזוזות ביתך ועל מזוזות כל שעריך וכך אמרו חז"ל אחד שערי בתים ואחד שערי מדינות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי' ↩

⁴ שם בד"ה תלי ↩

⁵ שם בד"ה תלי ↩

⁶ ה"ק הל' מזוזה סי' ח ↩

⁷ פ"ו ה"א ↩

⁸ ה"ק הל' מזוזה סי' ח ↩

---

[לח] (הלכה 457)

בהלכה הקודמת ראינו את מחלוקת הראשונים, ביחס לפתח שאין בו דלת, שלשיטת הרמב"ם הפתח פטור ממזוזה, ולשיטת הרא"ש חייב במזוזה.

שאלה: מה נפסק להלכה? (2)

תשובה: כתב הב"י¹: 'ולענין הלכה אע"פ שנראין דברי הרמב"ם, כיון שרש"י והתוספות והרא"ש והראב"ד חולקים עליו והם לחומרא² הכי נקטינן'.

ולמעשה כתב המחבר³: 'הבית אע"פ שאין לו דלתות חייב במזוזה ויש מי שפוטר'.

כלומר המחבר כתב את שיטת הרא"ש שחייב במזוזה בסתם, ולאחר מכן את דברי הרמב"ם בלשון יש מי שפוטר. וקיי"ל שסתם ויש אומרים הלכה כסתם. וא"כ להלכה פתח בלי דלת חייב במזוזה.

אמנם יש לדון לענין הברכה, שהרי נחלקו האחרונים בכללי מרן המחבר כשכתב הלכה סתם ואח"כ י"א, מכיוון שהלכה כסתם לצורך איזה סיבה הביא ג"כ את דעת היש מי שאומר. וביאר הרמ"ע מפאנו⁴: 'מה שסתם תחלה כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם הם גדולים ורבים ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו', ולפי"ז בנדו"ד לדעת השו"ע יש לברך על קביעת מזוזה גם כאשר אין דלת⁵. אך יש שכתבו שכאשר מביא י"א זה כדי לחשוש לכתחילה גם לדעה של היש אומרים⁶, ולכן בנדון זה לכאורה יש לחוש לדעת הרמב"ם ולא לברך⁷.

אך בנידון שלנו מצינו שגם הפוסקים שלמדו בדעת המחבר שכוונתו לפסוק (בסתם) כשיטת הרא"ש וסיעתו שחייב עם ברכה, אעפ"כ⁸ הלכה למעשה אין לברך.

וכתב הש"ך⁹: 'ויש מי שפוטר. ואם קבעה קודם תליית הדלת לא יצא ידי חובתו כשנותן הדלת אח"כ דהוי תעשה ולא מן העשוי עכ"ל עטרת זהב ולצאת ידי שניהם יתלה בה הדלת מיד ויקבענה ואם אי אפשר לתלותה מיד יקבענה בלא ברכה או יברך מתחלה גם על אחרת ויהא דעתו גם על זו וכשיתלה בה הדלת יטלנה ויחזור ויקבענה בלא ברכה או יברך על אחרת ויהא דעתו גם אזו ובזה יוצא ידי כולם ודו"ק'.

א"כ למעשה כשיש פתח שכרגע אין בו דלת, אך התוכנית בהמשך לחבר שם דלת, יש להמתין ולא לקבוע את המזוזה עד שיחברו הדלת, ורק אז לקבוע בברכה. אך במידה וזה פתח שישאר כך ללא דלת, יברך תחילה על קביעת מזוזה בדלת אחרת, ומיד לאחמ"כ יקבע את המזוזה הזו בלא ברכה. ואם אין לו דלת אחרת לקבוע בה מזוזה, יקבע את המזוזה בדלת זו ללא ברכה¹⁰.

שאלה: מה הדין בפתח בלא דלת, אך קבוע שם וילון המכסה את הפתח?

תשובה: בהלכה הקודמת ראינו שהרמב"ם ביסס את דעתו על כך שהתורה אמרה ובשעריך, ושער הוא כאשר יש דלת, וללא דלת נקרא רק פתח. אך רבי דניאל הבבלי שאל את רבי אברהם בן הרמב"ם¹¹: 'וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואעפ"י שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער', ענה לו על כך רבי אברהם: 'ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער, ועוד הא כתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר'.

ויש שלמדו מדבריו¹² שגם וילון נחשב כשער ולכן כאשר יש וילון קבוע המכסה את הפתח יתחייב במזוזה גם לשיטת הרמב"ם. וכך כתבו למעשה כמה מהאחרונים¹³.

א"כ בפתח בלי דלת אך יש בו ווילון שמחובר בצורה טובה ויציבה, והוא מכסה את הפתח יש לברך על קביעת המזוזה

---

הערות:

¹ סי' רפו ↩

² וכתב הדברי חמודות ה"ק הל' מזוזה סי' ח: 'ואע"ג דחומרא דאתי לידי קולא ברכה לבטלה היא, ל"ק דמ"מ חומרא היא לענין מצוה שמן התורה ובש"ע לא נמנע מלכתוב ג"כ דעת הרמב"ם' ↩

³ שו"ע יו"ד סי' רפו סט"ו ↩

⁴ ראה שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' צז, חלקת מחוקק אהע"ז סי' א סקי"א ↩

⁵ ראה הליכות עולם ח"ח הל' מזוזה ה"ח ובהנסמן שם. וראה גם במבוא השלחן פ"י הע' 3. וראה גם דברי חמודות אודות דברי הב"י הובא לעיל הע' 2 ↩

⁶ ראה כף החיים סי' יג סק"ז ↩

⁷ ראה בספר ויען שמואל ח"ה סי' כג ↩

⁸ או מחמת שאומרים סב"ל גם נגד דברי המחבר, או (שלמרות שהוי ספק במצווה ולא בברכה וכשעיקר המצווה למחבר כשר אז לא אמרינן סב"ל מ"מ) כאן יש עוד ראשונים שלא היו לפני המחבר שגם פסקו כהרמב"ם, ראה באריכות בספר מבוא השלחן שם ↩

⁹ ס"ק כה ↩

¹⁰ וראה בן איש חי שנה ב' תבוא יט. חובת הדר פ"ז, יז ↩

¹¹ שו"ת ברכת אברהם סי' מא ↩

¹² מזוזות ביתך סי' רפו שער הציון ס"ק קכ. אך ראה בעמודי אש (אייזנשטיין) סי' טז אות מט ↩

¹³ ראה בשערי המזוזה פי"א אות מא. ספר המזוזה פ"ז אות סג. [ובפרט שכנ"ל העיקר לדינא שהלכה כשיטת הרא"ש, ובוילון נוסף שגם לדעת הרמב"ם יש מחייבים, וזה ספק במצווה ולא בברכה]. אך ראה פתחי מזוזות עמ' מו ↩

---

[לט] (הלכה 458)

תעשה ולא מן העשוי (1)

שאלה: האם במזוזה נאמר הפסול של: 'תעשה ולא מן העשוי' [היינו שהאדם צריך לעשות את המצווה, לדוגמא לקשור הציצית על בגד ארבע כנפות. ולא שהדבר ייעשה מעצמו כגון כשקשר ציצית לבגד עם שלוש כנפות ואח"כ עשה כנף רביעית לבגד]?

תשובה: בהלכה מספר 456 למדנו את הגמרא במסכת מנחות¹ שאומרת: 'ריש גלותא בנא ביתא, אמר ליה לרב נחמן: קבע לי מזוזתא, א"ר נחמן: תלי דשי ברישא'. וראינו שנחלקו הראשונים בפירוש סוגיה זו [ושם עסקנו בשיטת הרמב"ם בפתח בלי דלת].

רש"י שם פירש שרב נחמן לא רצה לקבוע את המזוזה על מזוזת הפתח לפני שיקבעו את מזוזת הפתח במקומה מחמת החשש של 'תעשה ולא מן העשוי'², וז"ל: 'העמיד הסיפא בבנין תחלה ואח"כ קבעינהו המזוזות דגמרינן מציצית דכתיב בה תעשה ולא מן העשוי ואי קבענא תחילה המזוזה בסיפא והדר הסיפא בבנין הוה ליה עשוי המזוזה קודם שתבא לידי מצוה'³.

ומדברי רש"י נראה שזה לימוד גמור, וכשם שבציצית דין זה נלמד מהפסוק שאמרה תורה גדילים תעשה לך כך למדים מציצית ג"כ לגבי מזוזה למרות שבמזוזה לא נאמר בתורה לשון של עשיה⁴.

בהמשך הגמרא שם⁵ נאמר: 'תנא העמיד לה מלבן של קנים חותך שפופרת ומניחה אמר רב אחא בריה דרבא לא שנו אלא שהעמיד ולבסוף חתך והניחה אבל חתך והניח ולבסוף העמיד פסולה תעשה ולא מן העשוי'.

וכתב על זה היראים⁶: 'תניא העמיד לה מלבן של קנים חותך שפופרת ומניחה אמר רב אחאי בריה דרבא ל"ש אלא שהעמיד ולבסוף חתך אבל חתך והניחה ולבסוף העמיד פסולה משום תעשה ולא מן העשוי פי' וכתבתם על מזוזות ולא שכבר כתוב ומונח'⁷.

אך המבי"ט בקרית ספר⁸ כתב על דברי הגמ' שפסול תעשה ולא מן העשוי במזוזה הוא מדרבנן. וז"ל: 'חתך קנה והכניס בו מזוזה ואחר כך חבר הקנה אל קנים אחרים והעמיד מן הכל מזוזות הפתח פסולה מפני שקדמה קביעת המזוזה לעשיית מזוזת הפתח וכתיב בציצית תעשה ודרשינן ולא מן העשוי וגמרי מיניה ונראה דהיא מדרבנן דבמאי יליף לא ג"ש איתא ולא היקשא איתא'.

א"כ ראינו שגם במזוזה ישנו פסול של תעשה ולא מן העשוי, אלא שנחלקו האם זה מדאורייתא שלמדים מציצית או שזה נלמד מהציוי שנאמר וכתבתם. או שזה רק דין דרבנן.

והובא גם להלכה בשו"ע⁹: 'קבעה במזוזות הפתח בעודה תלושה ואח"כ חברה לפתח פסולה'. וביארו המפרשים¹⁰ שהוא מטעם תעשה ולא מן העשוי.

אך לגבי לקבוע המזוזה על חתיכת עץ ואת החתיכת עץ לקבוע במזוזת הפתח כתב הספר יד הקטנה¹¹: 'דבמקום שא"א לקבוע המזוזה על המזוזה ממש כגון שמזוזת הבית המה של אבני שיש וכיוצא בהן וצריכין לעשות תחבולה לקבוע שם חתיכת נסר של עץ כמין טבלא מרובעת למען יהיה אפשר לקבוע על זאת הטבלא המזוזה. נראה לענ"ד דבענין זה אם קבע המזוזה מקודם בהטבלא ואח"כ קבע הטבלא עם המזוזה על מזוזת האבן דאין בזה משום תעשה ולא מן העשוי וכשר ומשום דודאי לא חל על הטבלא שם מזוזת הבית כלל כי היא רק טבלא בעלמא .. והרי הוא כאלו עשה המזוזה בנרתק גדול וקבעה בנרתקה על המזוזה ממש..'

א"כ למדנו שיש להקפיד לקבוע המזוזה על מזוזת הפתח כאשר הוא כבר קבוע, ולא לקבוע המזוזה על מזוזות הפתח כשנפרד ואז לחברו לבנין.

--------------

---

הערות:

¹ לג,א ↩

² ולהעיר שגם להסבר הרמב"ם בסוגיה שם שהחסרון הוא מצד שפתח ללא דלת פטור ממזוזה, הרי רב נחמן ביקש שקודם יחברו את הדלתות, ולא שתוכשר המזוזה למפרע אח"כ כשיקבעו דלת. וכמ"ש רבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא בערכי תנאים ואמוראים רבי יעקב (2): 'ותימה היכן מצינו במזוזה מיעוט דתעשה ולא מן העשוי, ונראה משום דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך משמע שתהיינה המזוזות והשערים כבר קבועים בשעת כתיבה, ובלא דלת לא חשיב לא פתח ולא שער'. וכ"כ הלבוש יו"ד סי' רפו סט"ו הובא בש"ך ס"ק כה. (ולהעיר ממ"ש השפת אמת בחידושים על יו"ד סי' רפו (נדפס על שם חידושי הרי"מ יו"ד) שאין קביעות הדלת מעכב אלא מספיק שקבע על פתח שמיועד לשים בו דלת, אלא שמדברי רבינו יהודה הנ"ל מוכח שלא כדבריו) ↩

³ אמנם רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב כא, ז כתב: 'והקשו עליו בעלי התוס' וכתבו דכשרה'. אך כתב הב"י סי' רפט: 'ואין דבריו נכונים דמעולם לא עלה על דעת בעלי התוספות ולא על דעת שום אדם להכשיר דהא בהדיא פסיל רב אחא בריה דרבא ורבינו ירוחם עצמו כתבה שם (קפ ריש ע"א) ולא נחלקו התוספות על רש"י בההיא דריש גלותא בנה ביתא אלא לענין הפירוש לא לענין הדין' ↩

⁴ וראה רש"י סוכה יא, ב ד"ה וילפינן. ופני יהושע סוכה יא, ב ד"ה בגמרא. וראה גם נמוק"י ורבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף הל' מזוזה ה, ב ↩

⁵ לג, ב ↩

⁶ סי' ת ↩

⁷ ראה לבוש יו"ד סי' רפט ס"ה: 'קבעה במזוזת הפתח בעודה תלושה ואחר כך חברה לפתח, פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפסול, כלומר שזה דומה לתעשה ולא מן העשוי הנאמר גבי סוכה, דהכא נמי כתיב [דברים ו, ט] וכתבתם על מזוזות ביתך, דמשמע שתקבעם על המזוזה כשהיא שקועה בבנין של ביתך, ולא שתקבעם במזוזה ואח"כ תשקע המזוזה לבנין ביתך, שאין זה במשמעו של וכתבתם על מזוזות ביתך' ↩

⁸ הל' מזוזה פ"ה ↩

⁹ סי' רפט, ה ↩

¹⁰ ראה ב"י שם, וט"ז סק"ה, ש"ך סק"ח. [אלא שיש להעיר שנראה מהאחרונים שמפרשים דברי הפוסקים והשו"ע בפסול תעשה ולא מן העשוי (לא רק במקרה שלפני חיבור מזוזת הפתח אין חיוב מזוזה שאז ודאי ישנו חסרון במעשהו. אלא) גם כאשר ישנו כבר חיוב מזוזה, אלא שקבע את המזוזה יחד עם מזוזות הפתח מ''מ ישנו חסרון של תולמ"ע, ועצ"ע למצוא מקור ברור לדברי האחרונים] ↩

¹¹ פ"ג מהל' מזוזה אות יח, הובא בפת"ש ↩

---

[מא] (הלכה 461)

יובל למבצע מזוזה תשל"ד - תשפ"ד.

שאלה: האם בית של שותפים חייב במזוזה?

תשובה: הגמרא במסכת יומא¹: 'תנו רבנן: בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין - חייבת במזוזה. - פשיטא! - מהו דתימא: ביתך - ולא ביתה, ביתך - ולא בתיהם, קמשמע לן. - ואימא הכי נמי! אמר קרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הני בעו חיי, והני לא בעו חיי? אלא ביתך למה לי? - כדרבא. דאמר רבא: דרך ביאתך, וכי עקר איניש - כרעיה דימינא עקר ברישא.

גמרא זו הובאה גם בחולין², והקשה הרשב"א בחידושיו³: 'ביתך דרך ביאתך, וא"ת אמאי לא אמרינן ביתך למעוטי שותפות דנכרי כדאמרי' בכל הני דלעיל, נראה לי משום מזוזה חובת הדר היא ולשמירה עשויה ואפילו דשותפות דנכרי ישראל הדר בה צריך שמירה'. וכ"כ הריטב"א, והוסיף: 'דאפילו היה הבית כולו של גוי וישראל דר בה חייב במזוזה כדקיימא לן מזוזה חובת הדר היא, וישראל בכל מקום צריך שימור'.

א"כ לדעת הרשב"א והריטב"א גם בית בשותפות עם גוי חייב במזוזה כאשר היהודי דר בה.

אך המרדכי⁴ כתב: 'שאל ה"ר אביגדור את ר' חיים בית ישראל ועכו"ם שותפין בו אם חייב במזוזה ..דלמא.. לא ריבה הכתוב אלא השותפים ששניהם ישראל שהקפידה תורה בריבוי ימיהם .. וזאת אשר השיב אומר אני בקוצר דעתי הואיל והרשני הרב כי נ"ל שבית שישראל ועכו"ם שותפות בו פטור מן המזוזה .. לגבי מזוזה כיון שיש לעכו"ם חלק בגוף הבית ובשער ועכו"ם לאו בר מזוזה הוא הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה ואנן בעינן בית שלם לענין מזוזה דהא ממעטינן בפ"ק דסוכה בית שאין בו ד' אמות וכן שער שלם בעינן וכי שקלת לחלק עובד כוכבים הוי חצי בית וחסר'.

א"כ נחלקו הראשונים אם יהודי גר בית שיש בו שותפות של גוי חייב במזוזה.

וביאר רבי עקיבא איגר⁵: 'ונ"ל דשותפות נכרי וישראל י"ל דתלי בשתי סברות הנ"ל, דאם אמרינן דלא בעי ביתך דידך ממש ותליא רק בדירה וחובת הדר היא לשמרו, ה"ה שותפות נכרי חייב במזוזה דסוף סוף שמירה בעי כיון דדר בה, אבל אי אמרינן ביתך דידך בעי י"ל דשותפות נכרי פטור דלאו ביתך מיוחד הוא כמו כל הני דריש פרק ראשית הגז עי"ש'.

ומצאנו גמ' נוספת בענין זה במסכת יומא⁶: 'תנו רבנן: בשעריך - אחד שערי בתים, ואחד שערי חצירות, ואחד שערי מדינות, ואחד שערי עיירות, יש בהן חובת מצוה למקום. משום שנאמר וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך. אמר ליה אביי לרב ספרא: הני אבולי דמחוזא מאי טעמא לא עבדו להו רבנן מזוזה? .. אלא אמר אביי: משום סכנה'.

וכתב רש"י אבולי דמחוזא - שערי עיר ששמה מחוזא והיו רובן ישראל.

וכתב האגודה⁷: 'והנה בעת שנעשו השערים ברחוב [היהודים ב]קלוני"א ושאלתי את רבותי בגליל העליון אם יש לעשות מזוזה ולא השיבוני והי' בדעתי להוציא על זה כי בס"ד נבנו על פי. ובינותי כי שערי קהילת וורמש"א לא היה בהם מזוזה ונתתי אל לבי, וגם תלמיד אחד הזכיר לי מהני אבולי דמחוזא דפטירי משום סכנה הכי נמי אחרי שכותים דרים בתוכה ובית העצה⁸ תוך הרחוב פטור'.

[נראה מדבריהם שהמדובר בשערי מדינות ועיירות הוא גם כאשר חיים בהם יהודים וגויים יחד. ודעת רש"י שרק כאשר יש רוב יהודים חייב וביאר רבי עקיבא איגר שם: 'ונ"ל לדייק דגם רש"י ס"ל דשותפות עכו"ם פטור ממ"ש ביומא (דף י"א) ד"ה הני אבולי דמחוזא שערי העיר ששמה מחוזא והיו רובן ישראל, משמע דבמחצה על מחצה ומכ"ש רובן עכו"ם הי' פטור, וע"כ משום דשותפות נכרי פטור ממזוזה' .. וכאשר יש רוב 'צ"ל כיון דמסתמא נקרא על שם הרוב מחזי כאלו כל העיר דישראל וניתן סתם רשות לנכרי לדור בה ולצאת ולבא, והוי כשוכרים או כשואלים מישראל, ועדיין צ"ע'.

אך האור שמח⁹ חולק על דברי הרע"א ומבאר שדברי רש"י נאמרו לא לגבי דירה אלא דווקא על 'שערי מדינות ושערי עיירות דבהן עשוי שנכנסין בהן לבית דירה, ואין חיובו מצד עצמו, וא"כ תביט על מי מתייחס השער, אם רובא ישראל א"כ חשבת כאילו נכנסין לבית דירות ישראל בהן וחייבין במזוזה, ומקרי בשעריך, דסלק מיעוטא כמאן דליתא, דאטו אותו השער אינו נצרך לבתי ישראל, ומתיחס רק אל בתיהן, אבל כי רובה עכו"ם הרי נכנסין בה לבתי דירות של עו"ג, והוי כמו שער מדינה של גוים, דאדעתא דרובא איתעבידא הך שער'.

א"כ נחלקו האחרונים אם יש ללמוד מסוגית שערי מדינות ועיירות לגבי נדון בית של שותפין].

א"כ ראינו שבית שותפין יהודים חייבים, ונחלקו הראשונים האם יש חיוב מזוזה כאשר יהודי דר בבית בשותפות עם הגוי, ומחר נלמד את הכרעת הפוסקים למעשה, ואת היוצא מזה לגבי בנינים משותפים וכדומה.

--------------

---

הערות:

¹ יא, ב ↩

² קלה,ב ושם יש לימוד נוסף לחיוב שותפין מהריבוי למען ירבו ימיכם, (ראה רש"י שם ד"ה בקרך אודות בכור), וראה רש"ש, וערוך השלחן סי' רפו, ס"ב ↩

³ ועד"ז הקשה התוס' ד"ה ביתך ↩

⁴ חולין פ"ח רמז תשמ ↩

⁵ שו"ת מהדו"ק סי' סו ↩

⁶ יא, א ↩

⁷ יומא פ"א סי' א ↩

⁸ באגודה הוצאת בריזל כותב 'בית העצה היינו בית הממשלה' ↩

⁹ הל' מזוזה פ"ו ה"ז ↩

---

[מב] (הלכה 462)

בית של שותפים (2)

בהלכה הקודמת מספר 461 למדנו שבית השותפין חייבים במזוזה, אך נחלקו הראשונים האם יהודי שגר בשותפות עם גוי חייב במזוזה, לדעת הרשב"א והריטב"א חייב. אך המרדכי הביא שיטה הפוטרת.

בנוסף ראינו את דברי הגמרא והראשונים שכתבו לגבי שערי מדינות ועיירות שכשיש חשש סכנה אין לקבוע.

שאלה: מה נפסק להלכה בדין זה?

תשובה: כתב הב"י בבדק הבית¹ שנקטינן כדברי הרשב"א ולא כמרדכי. וכן בשו"ע² לא כתב ששותפות גוי פוטרת, אלא סתם וכתב: 'אלו המקומות שחייבים במזוזה: אחד שערי בתים ושערי חצרות, מדינות ועיירות .. ובית השותפים, כולם חייבים'.

א"כ נראה מפשטות דברי המחבר שבשותפים חייב לקבוע מזוזה ובברכה, וכן בשערי עיירות שחייבים במזוזה גם במקרה שלא כולם יהודיים. [גם המהרש"ל³ הכריע כדברי המחבר שבשותפות עם גוי יש חיוב מזוזה.]

אמנם במקרה שיש סכנה לקבוע בשערי העיירות, בשו"ע לא התייחס לזה, אך בספרו הבית יוסף ובבדק הבית⁴ הביא את דברי האגודה והארחות חיים שאין לקבוע כאשר יש חשש לסכנה.

וראה גם בב"ח⁵ שכתב: 'ומזה הטעם נמי אין עושין מזוזה בשערי רחובותינו כגון בקראקא ובפראג שקבעו שערים ברחובות היהודים ונסגרים בלילה ולא קבעו בהן מזוזה מעולם והיינו טעמא משום סכנה דעלילות המושל מזומנות תמיד על שונאי ישראל .. ועוד מטעם אחר אין עושין שם מזוזה כיון דהגוים יטלוה בודאי ויבזוה ואם כן יהיו גורמין בזיון לכתבי הקודש'.

אך הרמ"א שם בהג"ה חלק על דברי המחבר לגבי שותף גוי וכתב: 'ודוקא כשבית השותפים ישראלים, אבל בית של ישראל ועכו"ם פטור ממזוזה⁶ וכן חצירות או עיירות שמקצת עובדי כוכבים דרים שם, פטורין ממזוזה'.

וביארו האחרונים את דברי הרמ"א [וכן נראה בדבריו בדרכי משה ובשו"ת שלו⁷] שלגבי בית השותפים נוקט להלכה כדברי המרדכי⁸, ודברי הרמ"א לפטור בשערי חצירות ועיירות גם כאשר הרוב הם יהודים זהו במקרה שיש חשש סכנה⁹.

א"כ ראינו שכאשר יש בית של שותפים יהודים לכו"ע חייבים במזוזה, אך בבית שיש ששותף גוי נחלקו הפוסקים שהמחבר סובר שחייב במזוזה אך לדעת רמ"א פטור, אמנם במצב שיש חשש סכנה לכו"ע אינו חייב.

ולמעשה בבית שיש בו שותף גוי כתבו האחרונים לחשוש הן לדעת המחבר והן לדעת הרמ"א ולכן לקבוע מזוזה אך ללא ברכה.

וכפי שהכריעו גם פוסקים ספרדים ההולכים בשיטת המחבר, וכמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף¹⁰: 'ולענין הלכה נראה דאם העכו"ם הדר עמו ושותפו בבית קים ליה בגוויה שלא יגנוב המזוזה לבזות, ולא יש שום סכנה, יניח הישראל מזוזה בביתו, אף דיש שותף עכו"ם. ולא יברך, כנ"ל¹¹'.

ומאידך גם בדברי הפוסקים האשכנזים מצינו ש(הקשו על המרדכי ותמהו על הרמ"א ו)כתבו שיש לקבוע מזוזה, וכמ"ש הערוך השולחן¹²: 'ותמיהני שהכריע כן להלכה .. וכל דברי המרדכי שם דחה היש"ש בטוב טעם ע"ש ולכן נלע"ד לדינא כיון שהוא ספק תורה בחצר שדרים שם ישראלים ועכו"ם חייב החצר במזוזה, אם לא שהעכו"ם אינם מניחים ועוקרים אותה אבל בעינינו ראינו שהם מניחים לקבוע מזוזה ואינם מקפידים ..'.

א"כ להלכה כשגר בבית ובו שותף גוי יש לקבוע מזוזה, אך ללא ברכה¹³.

---

הערות:

¹ סי' רפו ↩

² רפו ס"א ↩

³ יש"ש חולין פי"א אות ב ↩

⁴ סו"ס רפו ↩

⁵ סי' רפו ↩

⁶ אך ראה בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סי' סו: 'ועדיין יש לדון בנ"ד אם המרתף אין בה דין חלוקה ופעמים זה משמש בכולה ופעמים זה, א"כ בנדון כזה אם הי' באמת של ישראל ונכרי בשותפות הי' מקום לדון דחייב במזוזה .. אם הי' הדין כן ממילא ה"ה בישראל ונכרי ששכרו בית בשותפות ואין בו דין חלוקה ומשתמשים לזמנים חלוקים דחייב במזוזה דמחזי כשלהם ממש דחייב מדין ברירה' ↩

⁷ שו"ת הרמ"א סי' קלב אות ו ↩

⁸ בטעם הפטור כתב הט"ז סק"ד כדברי השואל במרדכי: 'דשותפות מרבינן מדכתיב ירבו ימיכם ובעובד כוכבים אין לומר כן', אך הש"ך סק"ו כתב כדברי תשובת המרדכי: 'כיון שהמקצת הוא של עובד כוכבים' ↩

⁹ וראה ט"ז סק"ג. וש"ך שם. וראה המחלוקת בין הרעק"א לאור שמח בביאור טעם החיוב כאשר הרוב יהודים שהובאה בהלכה הקודמת ↩

¹⁰ סי' רפו ס"ק ב ↩

¹¹ וראה בבן איש חי שנה ב פרשת תבוא אות כב שכתב שיש מקומות באזורו שלא קבעו וסמכו על שיטת הרמ"א ↩

¹² יו"ד סי' רפו ס"ב. * ↩

¹³ חשוב להבהיר שהמדובר אודות החדרים שהם שותפים בהם, ולא כאשר יש ליהודי חדר מיוחד* ↩

---

[מג] (הלכה 466)

יובל למבצע מזוזה תשל"ד - תשפד

בית של שותפים (3)

שאלה: האם כניסה של בנין חייבת במזוזה?

תשובה: הגמרא מסכת יומא¹ אומרת: 'והתניא: בשעריך - אחד שערי בתים, ואחד שערי חצירות, ואחד שערי מדינות, ואחד שערי עיירות .. חייבין במזוזה. יכול שאני מרבה אף - בית שער אכסדרה ומרפסת - תלמוד לומר בית, מה בית מיוחד לדירה - יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה'.

ומבאר רש"י שם: 'בית שער: בית קטן לפני שער החצר, והכל עושין אותו קפנדריא. מרפסת: אלרו"ד [=גזוזטרא בצד חצר הבית המשמשת מבוא לדירות באותה קומה], והוא ארוך לפני פתחי עליות הרבה, וכולן עולין דרך שם. אכסדרה - פרוזדור שלפני בתים'.

מדברי הגמ' ופירוש רש"י נראה שאין חיוב מזוזה בחדר או פרוזדור כניסה למעבר כאשר הוא עצמו אינו משמש כבית.

מאידך הגמרא במסכת מנחות² אומרת: 'בית שער, אכסדרה, ומרפסת - חייבין במזוזה'.

ובישוב הסתירה בין הגמרות אודות בית שער מצאנו ב'

אופנים בדברי הראשונים:

א) הרי"ף³ כתב: 'ואי קשיא לך הא דתניא בית שער אכסדרה ומרפסת חייבות במזוזה התם בשבתים פתוחין לתוכן'⁴.

וכ"כ הרמב"ם⁵: 'בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה מפני שאינם עשויין לדירה, אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין במזוזה, לפיכך⁶ אחד שערי חצרות ואחד שערי מבואות ואחד שערי מדינות ועיירות הכל חייבים במזוזה שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן, אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב במזוזה כולן חייבין, ומפני זה אמרו שער הפתוח מן הגינה לחצר חייב במזוזה'.

א"כ לשיטה זו בית שער ואכסדרה מצד עצמם פטורים ממזוזה, אא"כ הם פתוחים לבית שאז חל עליהם חיוב מהבתים.

ב) התוספות⁷ כתבו: 'וי"ל דהכא מדאורייתא קאמר והתם מדרבנן'. וכ"כ רש"י⁸: 'ותיהוי כבית שער הפנימית - דקיימא לן במנחות בהקומץ רבה דחייב במזוזה מדרבנן, בית שער - פירק"א [=בית קטן בפתח הבית בלע"ז], שלפני הבית.

כלומר לשיטת רש"י והתוס' למרות שבית שער ואכסדרה מצד עצמם פטורים אך אעפ"כ מדרבנן יש עליהם חיוב. (גם כאשר אין בתים פתוחים לתוכם. אך הר"ן⁹ מבאר הגמ' כרש"י ותוס' אך כותב שהחיוב מדרבנן הוא רק כאשר בתים פתוחים לתוכם).

א"כ נחלקו הראשונים בדין זה, יש שחייבו רק כאשר מהבית שער נכנסים לבית החייב, ויש שכתבו שחייב (מדרבנן) בכל בית שער.

הטור¹⁰ הביא את חיוב המזוזה בשערי העיר והחצר ולגבי בית שער הביא ב' השיטות: וז"ל 'ואלו הן המקומות שחייבים במזוזה אחד שערי בתים ושערי חצירות מדינות .. ובית שער והגינה פטורין ואם בית פתוח לאחד מאלו חייב אף במקום שנכנסין לו מרה"ר חוץ מהמקום שנכנסין לו מהבית ור"י פי' דבית שער חייב מדרבנן אפי' אין בית פתוח לו'.

וכתב הבית יוסף: 'ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקיטינן ומכל מקום נכון לחוש לדברי ר"י ורש"י'.

וכ"פ המחבר¹¹ שתחילה הביא דין חיוב בשערי העיר והחצר וכתב: 'אלו המקומות שחייבים במזוזה: אחד שערי בתים ושערי חצרות, מדינות ועיירות'. ולגבי בית שער כתב¹²: 'מרפסת, שהיא דרך לעלות בה לעליות, ובית שער והגנה, פטורים. ואם בית פתוח לאחד מאלו, חייבים. ויש אומרים שבית שער חייב אפילו אין בית פתוח לו'.

א"כ ראינו שלא רק הבית חייב אלא גם שערי החצרות והחדרים שמהם נכנסים לבית חייבים במזוזה, וע"כ גם כניסה לבנין ולחדר המדרגות חייב במזוזה¹³.

---

הערות:

¹ יא, א ↩

² לג, ב ↩

³ ה"ק הלכות מזוזה ו, א - ב ↩

⁴ וראה מקדש מעט סי' רפו ס"ק כה שמבאר שלפ"ז הנאמר במסכת יומא שמרפסת פטורה (וכנ"ל הוא מעבר לפני פתח העליה) הכוונה כגון שאויר ג' טפחים מפסיק ביניהם ↩

⁵ הל' מזוזה פ"ו ה"ז-ח ↩

⁶ דברי הרמב"ם שחיוב שערי העיר והחצרות הוא מכיון שבתים פתוחים לתוכם הוא מתאים להסברו של הרמב"ם שהמילה ובשעריך מדברת על חובת המזוזה בבית שחייב רק כאשר יש שם דלת, הובא בהלכה מס' 456 וראה תוס' ישנים ותוס' הרא"ש יומא יא, א ד"ה אחד שערי מדינה, מה שהביאו מהירושלמי יומא פ"א ה"א ↩

⁷ יומא שם ד"ה יכול. וראה גם תוס' סוכה ח, ב ד"ה ותיהוי, ובמנחות לג, ב ד"ה אכסדרה. וראה שם בתוס' יומא עוד ביאור ↩

⁸ סוכה ח, ב ↩

⁹ סוכה ד, א מדפי הרי"ף ↩

¹⁰ יו"ד סי' רפו ↩

¹¹ שו"ע יו"ד סי' רפו ס"א ↩

¹² ס"ז ↩

¹³ אלא שסיבת ורמת החיוב תלוי בדעות השונות דלעיל י"ל שהוי מדאורייתא כשערי חצרות שהם חיוב עצמאי (אלא שאודות האם יש לחייב בית שער כחיוב שערי החצר ראה גם בתוס' הרא"ש ותוס' ישנים שבהע' 6) או שחייב כשער כי בתים פתוח לתוכו (רמב"ם הנ"ל, וראה הנסמן פתחי מזוזות סי' רפו ביאורים א). או י"ל שהוא דרבנן כבית שער שפתוח בית לתוכו ↩

---

[מד] (הלכה 467)

בית של שותפים (4)

בהלכה הקודמת למדנו שיש חיוב מזוזה גם בכניסה לבנין.

שאלה: האם החיוב הוא על כל השותפים, ומה דין במקרה שאחד השותפים לא מעוניין שיקבעו מזוזה האם יכול לברך?

תשובה: למדנו שכאשר יש שני שותפים יהודיים לכו"ע, ונחלקו כאשר יש שותפות של גוי. שהמחבר סובר שחייב, והרמ"א נקט שפטור.

ובדעת הרמ"א כתב הלבוש¹: 'ובית השותפין דחייב דוקא כשהשותפין הם ישראלים דקאי וביתך על כל אחד מהם, שכל אחד חייב דהא כתיב בתריה למען ירבו ימיכם וימי בניכם, כל החפץ בחיים חייב, כלומר כל מי שיקיים התורה והמצוה'.

ובשו"ת אבני נזר²: 'אבל במזוזה שהחיוב חל קודם שפיר יש לחלק בין שותפות ישראל שכולה של ישראלים שחל על כולה החיוב שזה אסור לדור בחלקו בלא מזוזה. וכן השני בחלקו'.

היינו שיש חיוב על כל אחד מדיירי הבנין שיהיה מזוזה על פתח הבנין השותפות.

ובמקרה של שותפים שאחד אינו מעוניין בקביעת מזוזה כתב בדעת קדושים³: 'שותפים בבית א' קובע קובע מזוזה אף שחבירו אינו רוצה ונוטה שמברך היטב'⁴.

וכתב המקדש מעט⁵: 'כששותף בא לקבוע המזוזה והב' מוחה, מצי לכופו אפי' על חצי ההוצאה [ואם כל א' מהם רוצה לקבעה הוא ולא שותפו עסי' רפט סק"ג דבלי דעת בעה"ב אין רשות לקבוע מזוזה. וצ"ע] וגם המוחה יי"ח אף שנקבע נגד רצונו. ואפי' כשזר קבע מזוזה בע"כ של בעה"ב כשר דיעבד עג"ה סק"א'.

א"כ במקרה שאחד הדיירים קובע מזוזה, גם אם יש דיירים שמתנגדים לזה יכול לברך על קביעתה⁶.

שאלה: כאשר יש דלת כניסה למסדרון בכל קומה לכמה דירות, מי חייב לקבוע שם?

תשובה: כתבו האחרונים⁷ שקביעת המזוזה בכניסה זו, היא לא על כל דיירי הבניין אלא רק על דיירי הקומה הזו שזה המעבר לביתם.

שאלה: כאשר יש מנהגים שונים בין דיירי הבנין בכתב ובקביעת המזוזה, איך יש לנהוג.

תשובה: כתבו האחרונים שיש לקבוע מזוזה שכשרה לכו"ע⁸ גם כאשר זה לא כמנהג הרוב, אך כאשר המזוזה כשרה לכלל הדיירים במנהגים השונים יש ללכת לפי רוב⁹.

---

הערות:

¹ יו"ד סי' רפו ס"א ↩

² חיו"ד סי' שפא ↩

³ סי' רפו סק"ד ↩

⁴ בנדון דידן בלאו הכי על כל אחד מהשותפים חל חיוב מצע עצמו. ולגבי חיוב מחמת ערבות ראה גם דברי אדמו"ר הזקן בשו"ע או"ח סי' רסג קו"א ס"ק ה: 'והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו .. צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות, א"כ למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו'. אך שם הוא כאשר השני הוא שלוחו. וראה מש"כ בשו"ת דברי יציב חיו"ד סי' קפט וסי' קצ כאשר אינו שלוחו או בידעתו, אך לכאו' יסוד דבריו שם בגדר הערבות אינם מתאימים לדברי אדה"ז הנ"ל, וראה להלן הע' 6 ↩

⁵ סק"ו ↩

⁶ וראה גם מזוזות מלכים בהלכה למשה ס"ק עא, שו"ת הר צבי או"ח א סי' יג, ובנחל איתן סי' יב ה"ה הערה א אודות הקובע לאחר בלא ידיעתו שיכול לברך. ובודאי בנדו"ד שהוא שותף. (אך ראה ערוך השולחן יו"ד סי' רפט ס"ד, ובדברי יציב הנ"ל הע' 4 וראה מה שהשיב על דבריו באריכות במשנה הלכות חט"ז סי' צט) ↩

⁷ ראה פתחי מזוזות עמ' ריא, הובא בשערי המזוזה עמ' קכז ↩

⁸ וראה הנדון לגבי פרשה פתוחה בהלכה מס' 440 וראה פתחי מזוזות מילואים עמ' קמח, וראה גם הליכות שלמה תפילה פי"ט הע' 22 ↩

⁹ ראה פתחי מזוזות עמ' רט, וראה גם המובא בשערי המזוזה עמ' שכא ↩

---

[מה] (הלכה 468)

חיוב חלון במזוזה

שאלה: מה דין חלון שלפעמים נכנסים ויוצאים ממנו האם חייב במזוזה?

תשובה: בתלמוד הירושלמי¹ נאמר: 'חלון שהוא ארבע על ארבע שעבדים יושבים שם ומניפין לרבוניהם חייבין במזוזה'.

ופירש בקרבן העדה: 'ומניפים לרבוניהם. שיושבים שם העבדים בימות החמה להניף רוח לאדוניהם בחדר המקרה'.

והובא בראבי"ה²: 'חלון ארבע על ארבע חייב במזוזה מפני שעבדים יושבים שם ומכיפין על ביניהון'.

ולכאורה נראה מדברי הירושלמי שיש מקרה שחלון חייב במזוזה.

אך ראה ערוך השולחן³ שביאר שאין דברי הירושלמי לגבי חיוב מזוזה בחלון, אלא כוונת הירושלמי שזה היה תשמיש החדר הזה, וז"ל: 'עוד איתא שם חלון שהוא ד' על ד' ועבדים יושבים שם ומניפין לרבוניהון [שיושבים שם ומניפים במנפה על אדוניהם היושבים בחדר המקרה להביא להם רוח] חייבין במזוזה ע"ש ואינו מובן שיהא בחלון חיוב מזוזה ואם נאמר דפתח הוא וחלון לאו דווקא ה"ל לומר י' טפחים בגובה, ונ"ל דה"פ דהחדר הזה לא היה בו שום תשמיש ולא שום הילוך רק בהחלונות ישבו עבדים והניפו לאדוניהם מ"מ חייב הפתח במזוזה דגם זה מקרי תשמיש לחדר אם היא ד' על ד' מקום חשוב שראוי לישיבה ודמי לדין הקודם'.

וכ"כ להלכה הדעת קדושים⁴: 'חלון אף שהולכים דרך בו כיון דלא להכין עביד פטור ממזוזה .. ואם עביד עיקר להליכה י"ל דה"ל כפתח ממש'.

[וכתב על זה במקדש מעט⁵: 'ולע"ד גם אם עשוי עיקר להליכה אם גובה הכותל י"ט עד החלון אין דריסתם שע"ג הכותל מבטל מחיצתא ואין כאן פתח, אא"כ עולין לו בסולם וצ"ע].

ובשו"ת באר משה⁶ כתב: 'חלונות שנעשו מעיקרא רק לצורך אויר ולא לצורך כניסה ויציאה, ועתה הרבה פעמים משתמשים בחלון זה לצורך ביאה ויציאה, כגון לצאת על הגג וכיוצ"ב, ונשאלתי אם לחייב החלון במזוזה. והשבתי שפטור, דהחלון לא נעשה לצורך יציאה וביאה, ומה שלפעמים משתמשים לצורך זה, אינו קובע למזוזה. ומה שנמצא בירושלמי שהחלונות שדרך שם העבדים מנפחים לאדוניהם חייבים במזוזה, איירי שכן נעשו לצורך זה, וגם בכה"ג לא קיי"ל כוותי' דהירושלמי דאין מי שהביא דבריהם להלכה. ועיין בערוה"ש (סי' רפ"ו סעי' מ"ח) שפי' דברי הירושלמי לגמרי באופן אחר, שהירושלמי מחייב פתח החדר שלא נמצא שם שום תשמיש רק עבודת החלון עיין שם. וחידוש על הדע"ק (סי' רפ"ט סעיף ב') שמחמיר כדברי הירושלמי מאחר שכל רבותינו הפוסקים הראשונים לא העתיקו להלכה. וכנראה באמת פי' דברי הירושלמי כהעורה"ש'.

א"כ ראינו שנקטו הפוסקים שחלון שאינו מיועד לפתח גם אם קורה שלפעמים נכנסים ויוצאים ממנו פטור ממזוזה⁷, אא"כ הוא מיועד לכניסה שאז חייב במזוזה⁸.

---

הערות:

¹ יומא פ"א ה"א ומגילה פ"ד הי"ב ↩

² תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף קנ ↩

³ סי' רפו סמ"ז ↩

⁴ רפ"ט סק"י. (בסי' רפו ס"ק יח כתב: 'ובכניסה דרך חלון [אי דינו כפתח]' - והעיר המו"ל שרשם לעצמו נקודות שבדעתו לברר). וראה שו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' קב ↩

⁵ ס"ק טו ↩

⁶ (שטרן) ח"ב סי' צ ↩

⁷ וכ"כ בחובת הדר פ"ז הערה מג. פתחי מזוזות בית מזוזה פכ"א אות ו ↩

⁸ ובחובת הדר פ"ז הי"ח כתב [עפ"י הדעת קדושים הנ"ל הע' 5] שבפתח גבוה מעל י' טפחים פטור, אא"כ יש סולם קבוע. ועצ"ע ↩

---

[מו] (הלכה 470)

שאלה: אדם השוכר בית האם חייב במזוזה, והאם חיוב זה מהתורה או דרבנן?

תשובה: הגמרא במסכת מנחות¹ אומרת: 'תניא נמי הכי: הדר בפונדקי בא"י, והשוכר בית בחו"ל - כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב; אבל השוכר בית בא"י - עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב דא"י'.

ובמסכת פסחים²: 'תא שמע: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה. התם, הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא'.

[בנוסף במסכת חולין³ מבארת הגמרא לגבי מזוזה שלמרות שזה נאמר בלשון 'ביתך', זה לא בא למעט בית של שותפים, אלא בא ללמדנו את דברי רבא לקבוע מזוזה מימין - דרך ביאתך.

אך במסכת שבת⁴ מובא שאדם יכול להפקיר את ביתו, ולמרות שגר שם פטור ממזוזה].

א"כ ראינו בגמרא במנחות ופסחים שיש חיוב על השוכר לקבוע מזוזה.

אלא שנחלקו הראשונים לגבי הלימוד מהמילה ביתך, ובמשמעות דברי הגמרא לגבי חיוב במזוזה המוטל על השוכר הנובע מכיון ש'חובת הדר היא', ועפי"ז האם חיוב זה מדאורייתא או דרבנן:

יש שלמדו שהמילה בביתך ממעטת בית שאינו שלו, ויש שלמדו מדברי הגמ' שביתך בא ללמדנו רק את דברי רבא לגבי הצד בו קובעים את המזוזה, ויש שביארו שזה עצמו מלמד שחובה על הדר. וכמו"כ לגבי דברי הגמרא 'חובת הדר' יש שפירשו שכוונת הגמרא לומר שחיוב המזוזה הוא על הדר בפועל - השוכר, וחיובו מהתורה. ויש שכתבו שכוונת הגמרא לומר שמכיוון שבכלל חיוב המזוזה על בעל הבית הוא רק כאשר הוא דר שם, א"כ כאשר אין בעה"ב דר שם אי אפשר לחייבו ולכן המשכיר פטור. אלא שאעפ"כ חכמים תקנו שגם השוכר חייב במזוזה.

התוספות⁵ הביאו את שני הצדדים וכתבו: 'אע"ג דבמזוזה חייב השוכר כדמסיק התם דביתך לא אתא לאפוקי בית אחרים, אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך, ופ"ק דיומא⁶ נמי איכא הכי, וה"ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל"ש, מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא .. למזוזה דאורייתא .. ומיהו י"ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי והא דבעי בסוף השואל⁷ מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא חובת הדר היא, לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה"ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם וכן פ"ק דמסכת ע"ז⁸ דפריך בית נמי מפקע ליה ממזוזה ומשני חובת הדר היא פי' שאם ירצה לא ידור בו אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מיחייב..'.

וכתב רבי עקיבא איגר⁹: 'ממרוצת דבריהם שם נראה דס"ל עיקר כסברא ב' הנ"ל, דמאורייתא גם אחר ל' פטור, וכ"כ בפשיטות תוס' ע"ז, וכ"כ הרא"ש בה"ק'.

וז"ל הרא"ש¹⁰ ה"ק הל' מזוזה סי' טו: 'ואע"ג דתרי ביתך כתיבי? חדא איצטריך למעוטי שוכר ושואל'.

וטעם הדבר שרבנן חייבו כתבו התוס'¹¹: 'אבל רבנן הוא דחייבוהו לאחר ל' יום מפני שהיא נראית כשלו'. וכ"כ המרדכי¹².

אך מאידך יש שפירשו את דברי הגמרא 'חובת הדר', היינו שזה חובה על הדר בה בפועל גם אם הוא שוכר את הבית ולומדים זה מהמילה ביתך. וכמ"ש רש"י¹³ בב"מ קא, ב: 'חובת הדר היא - דדרשינן מנחות ביתך - דרך ביאתך, למי שנכנס ויוצא לה, זה הדר בה'.

וכתב הריטב"א¹⁴: 'נתחבטו בתוספות הא דקי"ל שעל השוכר להניח מזוזה דחובת הדר הוא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, יש מפרשים דמדרבנן הוא כדאשכחן גבי טלית דאע"ג דשאלה קניא כשכירות אפ"ה פטורה מן הציצית אלא מדרבנן הכא נמי לא שנא, ויש מפרשים דחובה דאורייתא היא דשאני גבי מזוזה שהיא משום שמירת בני הבית וכיון שכן משום שמירה מה לי בעל הבית ומה לי שוכר, לפיכך כיון שהשכירות קניא והוא משום [שמירה, השוכר חייב בה מדאורייתא], וכן עיקר'.

א"כ ראינו שהגמרא אומרת שהשוכר בית חייב במזוזה, אלא שנחלקו הראשונים האם חיוב זה מדאורייתא¹⁵ או דרבנן, ומחר נראה את דברי המחבר בשו"ע, והפרטים ממתי מתחייב השוכר.

--------------

---

הערות:

¹ מד, א ↩

² ד, א וראה גם ב"מ קב, א, ובע"ז כא, א ↩

³ קלה, ב - קלו, א ↩

⁴ קלא, ב וראה ברמב"ן שכתב: 'וכן בבית אעפ"י שהוא דר בה בשל הפקר פטורה היא מן המזוזה דלאו ביתך הוא ולאו בית של רבים הוא'. וראה גם מ"ש הרשב"א והריטב"א ר"ן ↩

⁵ מנחות מד, א ד"ה טלית ↩

⁶ יא, ב ↩

⁷ ב"מ קא, ב ↩

⁸ כא, א ↩

⁹ שו"ת מהדו"ק סי' סו ↩

¹⁰ וראה גם הראשונים שבהע' 4 שגם למדו מביתך למעט, אלא שהריטב"א שם מסיים (מובא לקמן הע' 14): 'שהשכירות קניא והוא משום [שמירה, השוכר חייב בה מדאורייתא], וכן עיקר' ↩

¹¹ ע"ז כא, א ↩

¹² ה"ק רמז תתקנ ↩

¹³ ועד"ז כתב רש"י בע"ז כא, א. וכ"נ מדברי רש"י בפסחים 'חובת הדר: ולפי שהיא משמרתו'. וכן נראה שפי' הרמב"ם בהל' מזוזה פ"ה הי"א את משמעות 'חובת הדר' וראה גם הגמ"י פ"ה אות ז. וראה גם דברי רבינו יהונתן שהובאו בשטמ"ק ב"מ קא, ב. ודברי הרשב"א חולין קלו, א. אך בהערות המו"ל (הוצאת מוסה"ק) הערה 9, ובשבת הערה 74 העירו (על דברי הרעק"א) מחידושי הרשב"א לשבת שהובאו לעיל ששם מבואר שחיוב השוכר הוא רק מדרבנן ↩

¹⁴ שבת קלא, ב, אך להעיר מדברי הריטב"א ביומא יא, ב ↩

¹⁵ אלא שיש שלמדו שהשוכר חייב מדאורייתא כי הוא הדר בבית (רש"י), ויש שלמדו שהשוכר חייב כי זה נחשב כשלו (ריטב"א, וראה גם אבני נזר חיו"ד סי' שפ בשם תוס' רי"ד: 'משמע מדבריו דשוכר חשיב כשלו'). וראה גם ברע"א שם שלכאורה לדעה ששכירות קניא קצת הו"ל כשותפין וא"כ בשוכר מישראל ודאי יחוייב כשותפין ↩

---

[מז] (הלכה 471)

בהלכה הקודמת ראינו שהגמרא אומרת שהשוכר בית חייב במזוזה, אלא שנחלקו הראשונים האם חיוב זה מדאורייתא או דרבנן.

שאלה: מה נפסק להלכה האם זה חיוב דאורייתא או דרבנן, וממתי חייב השוכר?

תשובה: כבר ראינו שהגמרא במסכת מנחות¹ אומרת: 'תניא נמי הכי: הדר בפונדקי בא"י, והשוכר בית בחו"ל - כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב; אבל השוכר בית בא"י - עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב דא"י'.

וטעם החילוק בין תוך ל' יום לאחר ל' יום בחו"ל, תלוי במחלוקת הראשונים האם השוכר חייב מדאורייתא או מדרבנן.

וכמ"ש התוספות² שבאם סוברים שהחיוב הוא מדאורייתא, א"כ: 'מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא³ כדאמרינן פ"ק דבבא בתרא⁴ גבי נשתהה שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר'. כלומר מכיוון שזה שכור לא נקרא המקום מקום דירה שלו לפני שלושים יום. אך לסוברים ששוכר פטור כי זה לא ביתך אלא שחכמים חייבו אותו, הטעם שחייבו רק אחרי שלושים יום כתבו התוס'⁵: 'מפני שהיא נראית כשלו'.

ובהבנת הדברים שזה נראה כשלו, כתב האבני נזר⁶: 'לשון זה יש לפרש בשני פנים שהעולם יחשבו שהבית שלו. וכ"כ במרדכי ה"ק [שם]⁷. או שאצל העולם דומה בית שכור כמו בית שלו.

להלכה כתב המחבר⁸: 'השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל, פטור ממזוזה שלשים יום. והשוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד, משום ישוב ארץ ישראל. (והוא הדין לשואל בית דינו כשוכר)'. ועוד⁹ כתב: 'השוכר בית מחבירו, השוכר חייב לקבוע בה מזוזה ולתקן מקום קביעותה..'.

וכתב הש"ך¹⁰ על דברי המחבר: 'פטור ממזוזה כו'. שאינו נקרא עדיין דירה'. היינו שהש"ך כתב בפירוש דברי השו"ע את ההסבר הראשון שבתוס' שכתבו שהחיוב של השוכר הוא מדאורייתא ומ"מ חייב רק אחרי שלושים יום כי לפנ"ז לא נקרא עדיין דירה. אך הרעק"א¹¹ העיר על זה: 'הן דברי תימא דתוס' לא כך כתבו ביומא רק לאותו צד דשוכר מדאורייתא חייב, אבל למאי דקיי"ל שוכר לעולם פטור דאורייתא ולאחר ל' יום מדרבנן הוא דחייב דמחזי כשלו, ממילא הא דתוך ל' יום פטור דאוקמי אדינא'.

[ובהמשך דבריו מבאר שאולי שיש לדחוק שהש"ך לומד שלדברי המחבר שמחייב בשותפות עם גוי¹² א"כ גם שוכר חייב מדאורייתא, אך מסיים הרע"א]: 'קיימינן דדעת המחבר ג"כ דס"ל לעיקר כמסקנת תוס' והרא"ש דשוכר פטור לעולם מה"ת דבעינן ביתך דידך, ורק מדרבנן חייב אחר ל' דמחזי כשלו'¹³.

וכן הסכמת הרבה פוסקים שהעיקר שזה דרבנן וכמ"ש האבני נזר¹⁴ שרוב הפוסקים סברו שהחיוב מדרבנן.

א"כ ראינו את הטעמים לחיוב המזוזה בשוכר אחר שלושים יום דווקא. ושרבים מהפוסקים נקטו שהחיוב הוא מדרבנן.

שאלה: מה נפק"מ אם זה חיוב דאורייתא או דרבנן?

תשובה: כתב הפתחי תשובה¹⁵: 'השוכר בית עיין (בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ס"ו) שכתב ה"ה השוכר בית תבן ועצים חייב במזוזה אף דלפום רהיטא היה נראה דפטור כיון דשוכר פטור מה"ת הוי ספק דרבנן דלמא הלכה כהרמב"ם דבית תבן ועצים פטור מ"מ מאחר דבש"ע ואחרונים לא הביאו דעת הרמב"ם לחוש לה שלא לברך ע"כ ס"ל דדבריו דחויים מהלכה ולא משוינן לה לספיקא דרבנן ע"ש, ולפ"ז נראה קצת דהנך דנזכר בש"ע דעת המיקל כמו מקום שנשים שוכבות בס"ב ובית שער אם אין בית פתוח לו בס"ז ובהמ"ד בס"י ובית שאין לו דלתות בסט"ו אפשר דפטור בשוכר'.

א"כ לדעות שהשוכר פטור מדאורייתא, וחייב רק מדרבנן, במקרה שמדובר בפתח בלי דלת (או ספיקות אחרים) יש מקום יותר להקל¹⁶ במקום צורך¹⁷, עפ"י הוראת רב.

בהלכה הבאה נראה השלכות נוספות היוצאות מסוגיה זו.

---

הערות:

¹ מד, א ↩

² שם בד"ה טלית שאולה ↩

³ הב"י סו"ס רפו הביא את דברי רבינו מנוח: 'דטעמא דשוכר בית בחוצה לארץ פטור מן המזוזה עד שלשים יום היינו משום דכיון דמזוזה חובת הדר פחות משלשים הוי דירת עראי ולא מיחייב' ↩

⁴ ח, א ↩

⁵ ע"ז כא, א ↩

⁶ שו"ת חיו"ד סי' שפ ↩

⁷ המרדכי ה"ק רמז תתקנ כתב: *אבל מדרבנן חייב לאחר ל' שהעולם סבורים לאחר שלשים שהיא שלו'* ↩

⁸ שו"ע יו"ד סי' רפו סכ"ב ↩

⁹ סי' רצא ס"ב ↩

¹⁰ סי' רפו ס"ק כח ↩

¹¹ שו"ת מהדו"ק סי' סו ↩

¹² ראה הלכה מס' 462 ↩

¹³ אך להעיר מפתחי מזוזות סי' רפו סכ"ב בביאורים ד"ה השוכר בית ↩

¹⁴ יו"ד סי' שפ ↩

¹⁵ יו"ד סי' רפו ס"ק טז. וראה גם מקדש מעט סי' רפו סקנ"ז. להעיר מנפק"מ נוספת ממ"ש הרעק"א בשו"ת סו"ס ט (הובא בפת"ש סי' רצא ס"ק ד, ובנחלת צבי יו"ד סי' רפו סכ"ב) במי שקנה בית שהיה כבר שכור אצלו אם צריך צריך לברך שנית על המזוזה, מאחר דקודם לא היה חייב רק מדרבנן ועכשיו הוא חייב מדאורייתא. ואכמ"ל ↩

¹⁶ וראה ספר עלי דשא מזוזה סי' רפו סי' יח עלה ד. והגם שכתב על זה בשו"ת מהר"ש אנגל ח"ג סי' נט שלא אמרינן ספק דרבנן לקולא כי א"כ תתבטל תקנת חכמים, אך דבריו צריכים ביאור דלכאורה אין הנידון דומה כלל שהרי כאן התקנה תתקיים מלבד במקרים מסויימים, ואכמ"ל ↩

¹⁷ וראה במקדש מעט שם שכתב 'אלא די"ל דכיון דאפשר לתקן מזוזה אין לסמוך על ספיקות. כבע"ז ל"ז לענין ס"ט בר"ה הא מיא בנהרא זילו טבולו', וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' פג ↩

---

[מח] (הלכה 472)

למדנו בהלכה הקודמת שגם השוכר בית חייב במזוזה, בהלכה הזו נדון לגבי מקרים המסתעפים מסוגיה זו.

מאושפז בבית רפואה או המחלים בבית הבראה

שאלה: האם אדם המאושפז רח"ל בבית רפואה למשך זמן האם חייב החולה שם במזוזה¹?

תשובה: כתב האבני נזר² שמכיון שהחולה לא שוכר את הבית, וכן שני האופנים לבאר מדוע חייבו חכמים בשוכר, אם מצד שאנשים יחשבו שזה שלו או מצד שאנשים יטעו ששכור זה כמו שלו, אינם שייכים בחולה כי: 'והנה שיחשבו שהוא שלו פשיטא דלא שייך כלל בביה"ח. שאפי' אם הי' שלו אם לא הי' חולה לא הי' בביה"ח. ומחמת חליו הוא שם אף שאינו שלו שכך מתוקן הבית עבור החולים. ומאין הרגלים בשביל שהוא שם שיחשבו בשביל זה שהוא שלו. וגם שאצל העולם נדמה בית שכור כבית שלו ג"כ לא שייך בזה מאחר שאינו שוכר הבית רק שנותן שכר עבור מה שהוא שם וכנ"ל. וא"כ אין מקום לחייב במזוזה רק לשיטה הא' דמחויב מה"ת אף שאין הבית שלו³. וכבר כתבנו שרוב הפוסקים כנגדה. וגם יש קו' על שיטה זו. ע"כ אין לחייב כלל בית החולים במזוזה'.

אך המנחת יצחק⁴ הקשה על האבני נזר: 'והנה תשובת אבני נזר הנ"ל אינו לפני לעיין בו, והוא נפלא ממני לכאורה, דהרי בפירוש איתא בברכי יוסף (סי' רפו דין ד) בבלאזאריטו (והרי"ז כעין בית החולים, כמו שהעתיק את הברכ"י הנ"ל בנתיב החיים על הדרך החיים (סי' רלח אות ד), או הכוונה על בית הבראה), שיושבים שם מ' יום, ולפעמים שני חדשים, דפטור מטעם דמקומות אלו עיקרן לדירת עראי, והול"ל כבתים שבספינה עכת"ד, וכתבתי מזה במק"א, הרי דכתבו לענין בית החולים בעצמה דהפטור רק משום דהוי דירת עראי⁵, וזה דלא כאבני נזר הנ"ל'.

א"כ ראינו שאדם המאושפז אינו נחשב לשוכר, ואינו חייב לקבוע מזוזה שם. ובטעם הפטור ראינו כמה טעמים שכתבו האחרונים.

תלמידים בפנימיה

שאלה: האם על תלמיד הדר בפנימיה יש חיוב לקבוע מזוזה⁶?

תשובה: כתב הבאר משה⁷: 'עפ"י דברים אמיתיים הנ"ל הדארמיטארי [=פנימיה] ממש דומה לדינא של האבני נזר. דמי הוא זה שיעלה על דעתו ויחשוב שהחדר בבנין הישיבה שהבחור דר בו שלו הוא. וגם יחשוב שע"י מה שמשלם הוא שלו. והבחורים מעולם אינם משלמין בעבור החדר אלא בעבור מה שמשתמשין בחפצי הישיבה ובעבור מה שלומדין שם ואוכלין שם ומקבלין מזונות מהישיבה א"כ אינם חייבים כלל במזוזה'.

מאידך בספר רבבות אפרים⁸ הביא שיש שכתבו ש: 'החיוב על הבחורים ג"כ מדין פונדק בחו"ל לאחר ל' יום שחייב במזוזה'.

א"כ ראינו שנחלקו האחרונים באם יש חיוב על הבחורים עצמם בקביעת המזוזה בחדרם בפנימייה⁹.

---

הערות:

¹ הנדון הוא לגבי האם יש חיוב על החולה, ולא לגבי החיוב של המקום מצד בעליו במידה ובעל המקום יהודי וכיו"ב וכמבואר בשו"ת מהרש"ם ח"ו סי' קטז ↩

² חיו"ד סי' שפ ↩

³ ראה בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קנו: 'ובאמת הי' מקום לסברתו גם אי נימא דשכירות חייב מה"ת, דגם לדידהו בבית שאינו שלו ממש מודים דפטור .. מ"מ כיון ששכר עצם הבית וזה די לענין חיוב מזוזה מה"ת לאותן דעות, וכ"ז לא שייך בבית חולים שאינו שוכר הבית אלא הזכות להיות שם כמש"כ הגאון א"נ' ↩

⁴ שו"ת ח"ב סי' פג ↩

⁵ וראה גם נתיב חיים (להרב לאוואוט) סי' רלח ס"ק ד, אלא שבחובת הדר פ"ג ה"ז והערה כ כתב לדון למה נקרא זה דירת עראי, שלדברי המנחת יצחק ח"ב סי' פב שנחשב לדירת ארעי כי נעשו מתחילה לדירת ארעי א"כ בבית מלון שנבנה מתחילה לאורחים, לא יהיה חיוב מזוזה לעולם אפילו מדין פונדק ואפילו יותר מל' יום בארץ ישראל לא יתחייב במזוזה, וחידוש זה לא מצאנו באחד מן הפוסקים .. ובדוחק אפשר לפרש כונת החיד"א שדעתו לחלק בין מקום שכל היושבים שם נמצאים שם באונס דאז הוי דירת עראי ↩

⁶ הנדון הוא לגבי האם יש חיוב על התלמיד, ולא לגבי החיוב של המקום מצד מנהלי המוסד וכיו"ב. וראה במרדכי ה"ק רמז תתקסב (ובמהרי"ל - מנהגים הל' מזוזה) מתשובת מהר"ם מרוטנברג: 'ובבית שלנו יש קרוב לעשרים וארבע מזוזות לבית המדרש ולבית החורף ולפתח הבית ולשער החצר הפתוח לר"ה ולפתח הבית הפתוח לחצר ולעליית המקורה שאני אוכל בקיץ *ולכל החדרים של הבחורים* ושלום מאיר בר ברוך' ↩

⁷ שטרן ח"ב סי' צה אות ד ↩

⁸ ח"ג סי' תקו, וראה גם בספר שבות יצחק מזוזה עמ' נז ↩

⁹ וראה גם חובת הדר פרק ג דין ו הע' יט ↩

---

[מט] (הלכה 486)

דין השוכר בית בחו"ל לל' יום ומעלה (1)

בהלכה מספר 471 למדנו לגבי חיוב מזוזה באדם ששוכר בית, שהשוכר בית בחו"ל חייב במזוזה רק לאחר שלושים יום, כדברי הגמרא במסכת מנחות¹: 'תניא נמי הכי: הדר בפונדקי בא"י, והשוכר בית בחו"ל - כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב, אבל השוכר בית בא"י - עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב דא"י'.

שאלה: מה הדין כאשר אדם לכתחילה שוכר את הבית לתקופה ארוכה מל' יום, האם הוא חייב במזוזה מיד?

תשובה: כתבו הפוסקים שמפשטות לשון הגמרא הרמב"ם והשו"ע נראה שגם השוכר בית בחו"ל לזמן ארוך אינו חייב במזוזה בשלושים יום הראשונים².

אך כתב המאירי³: 'וי"מ בה [=בטלית] לאחר שלשים חייבת כלומר אם שאלה ליותר משלשים חייבת מיד וכן במזוזה השוכר בית כל שלשים יום פטורה מן המזוזה הא משלשים ואילך חייבת כלומר שאם שכרה ליותר משלשים חייבת לאלתר הואיל ודעתו לדור בה כל כך'.

וכן נראה מדברי הנימוקי יוסף⁴ שכתב: 'שוכר בחוצה לארץ כיון שלא שכרה לשלשים יום⁵ אינו חייב במזוזה דלא קפדינן בישובה'.

להלכה כתב המחבר⁶: 'השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל, פטור ממזוזה שלשים יום. והשוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד, משום ישוב ארץ ישראל. (והוא הדין לשואל בית דינו כשוכר)'.

ובסידור דרך חיים (לר"י מליסא בעל החוו"ד)⁷ כתב: 'השוכר בית בחוץ לארץ על ל' יום פטור ממזוזה'⁸.

וכתב הפת"ש בנחלת צבי על דברי השו"ע שם: 'השוכר בית בחוצה לארץ כו' פטור ממזוזה שלשים יום. משמע דאף אם שכר הבית על שנה תמימה אינו קובע המזוזה עד לאחר שלשים, וכן משמע לשון הברייתא כל שלשים יום פטור כו'. אולם בסדור תפלה של הגאון מליסא העתיק השוכר בית עד שלשים יום פטור, משמע דאם שכר על יותר משלשים חייב מיד, וצ"ע מנין לו זה מאחר דקיימא לן דשוכר אינו חייב רק מדרבנן אחר שלשים משום דמיחזי כשלו, וא"כ בתוך שלשים דלא מיחזי כשלו מה חילוק יש אם ידור בו גם לאחר שלשים⁹'.

נחלקו בפוסקים בדין זה כיצד צריך לנהוג למעשה, מה זמן החיוב של השוכר לזמן ארוך¹⁰, ויש שכתבו שהמנהג הפשוט לחייב לקבוע מיד וכמ"ש ערוך השולחן¹¹: 'אם שכרו על יותר מל' יום הרי היא כביתו וחייב במזוזה וה"ה לשואל בית דינו כשוכר בכל מה שנתבאר. ונראה ברור דזה שנתבאר דל' יום פטור זהו כששכר לפחות מל' יום או שכר סתם, אבל שכרו לל' יום חייב מיד דשכירות ליומא ממכר הוא לכמה דברים אלא דפחות מל' מקרי עראי אבל כששכרו לל' יום ויותר פשיטא דמיד חייב [וכ"נ מש"ך סקכ"ח וכ"כ החו"ד בדה"ח וראיתי מי שהשיג על זה מתירוץ השני של תוס' מנחות שם דזהו מדרבנן ע"ש תמיהני דמה בכך דעכ"פ חייב מיד מדרבנן וכן המנהג פשוט ואין לשנות ופשוט הוא דהל' יום צריך רצופין ודלא כיש שמסתפק בזה]'.

א"כ ראינו שנחלקו הפוסקים בזמן החיוב של השוכר לזמן ארוך, ויש אומרים שחייב לשים מיד ובברכה, ובהלכות הבאות נדון בדעת הפוסקים שאינו חייב, האם יכול בכל זאת לקבוע ולברך.

---

הערות:

¹ מד, א ↩

² ראה שד"ח מערכת המ"ם כלל קיב (ח"ג ע' 1044). וראה גם שו"ת אריה דבי עילאי חיו"ד סי' יז: 'באמת לפי פשט לשון הברייתא והפוסקים מבואר דאין לטעות ולומר דאיירי כששכרו רק על ל' יום, ודבאמת מיירי אף כששכר על יותר מל' יום מ"מ כל ל' יום הראשונים פטור, וכדקתני כל ל' יום פטור מכאן ואילך חייב' ↩

³ שבת קמח, א ↩

⁴ ה"ק הלכות מזוזה ו, ב ↩

⁵ לכאורה למרות שעקרונית דבריו הם כדברי המאירי הנ"ל, אך אעפ"כ נחלקו לגבי שלושים יום, שהמאירי כתב אם שכרה ליתר משלושים, והנמוק"י כתב שלושים יום. וראה שו"ת יוסף אומץ סי' ל, אך ראה שד"ח שם. וראה גם שו"ת אריה דבי עילאי שם ↩

⁶ שו"ע יו"ד סי' רפו סכ"ב ↩

⁷ סי' רלח הט"ז ↩

⁸ אלא שבשד"ח שם כתב שאולי יש טה"ד וצ"ל עד ל' יום. אך לכאו' אם באים לשנות הגירסא י"ל כל ל' יום, וכדברי הברייתא ↩

⁹ וראה שם המשך דבריו. ולכאו' שאלה זו בשוכר לזמן ארוך תלויה גם במחלוקת (ראה הלכות 470/1) אם חיוב השוכר הוא מדאורייתא, שבאם קי"ל שחייב מדאורייתא כי הוא דר שם (אלא שיש פטור ל ימים דלאו בית דירה דידיה הוא) אז ודאי י"ל שהפטור הוא דווקא כאשר כל דירתו ל' יום שאז אינו נחשב דירתו, אך השוכר לזמן ארוך מתחייב מיד. אך אי החיוב הוא מדרבנן כי נראה כשלו ורק אחר ל' יום זה נראה כשלו יש צד לומר שגם השוכר לזמן ארוך כל ל' ימים הראשונים אינו נראה כשלו. אך מאידך י"ל שגם לצד זה שהוא חיוב מדרבנן י"ל שחייבו מצד שהוא דירת קבע, וא"כ השוכר לזמן ארוך חייב מיד. וראה שו"ת אריה דבי עילאי, ושדי חמד שם. אך ראה חמודי דניאל סי' רפו סעי' כב. וראה גם בהלכה מס' 487 דברי רש"י ותוס' בפטור תוך ל' ↩

¹⁰ דיעות הפוסקים נלקטו ונתבארו בשדי חמד הנ"ל ↩

¹¹ יו"ד סי' רפו סמ"ט, וראה גם בדובב מישרים ח"א סי' יב שכתב: 'לדעתי נראה כדעת הגאון מליסא זצ"ל' אך המשך ראייתו מהתוס' לכאו' צ"ע שהרי הנחלת צבי ביאר לפי התי' הב' שבתוס' ↩

---

[נ] (הלכה 487)

דין השוכר בית בחו"ל לל' יום ומעלה (2)

בהלכה הקודמת ראינו את שיטות הפוסקים לגבי שכירות ארוכה, מתי חל החיוב, שיש שכתבו שמתחייב מיד, ויש שכתבו וכפי המשמעות הפשוטה בדברי הגמרא והפוסקים שגם בכזה מצב החיוב רק לאחר ל' יום.

שאלה: האם במקרה שחותמים על חוזה שכירות מחייב (כפי שמקובל בימינו), או באופן אחר המחייב האם גם נשאר דין פטור השוכר ל' יום?

תשובה: בטעם פטור ל' יום בשוכר בחו"ל מצאנו כמה ביאורים בראשונים, וכדלקמן:

א) רש"י¹ כתב: 'והשוכר בית כו' - פטור שמא יחזור בו.

ב) תוספות² בהבנה שהשוכר חייב מדאורייתא כתבו: 'כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא'. ועד"ז כתב רבינו מנוח³: 'פחות משלושים הוי דירת ארעי ולא מיחייב'⁴.

ג) התוספות⁵ בהבנה שהשוכר חייב מדרבנן כתבו שהחיוב מתחיל רק אחר ל': 'רבנן הוא דחייבוהו לאחר ל' יום מפני שהיא נראית כשלו'.

ויש שכתבו ששאלת החיוב כאשר יש חוזה מחייב תלוי בדיעות אלו, וכמ"ש ביד הקטנה⁶: 'ופירש"י דשמא יחזור בו ונראה דלפי זה אם שכרה באופן שאינו יכול לחזור חייב תיכף משעה ראשונה .. אבל לפי דעת התוספות דכתבו דהיינו טעמא דכל ל' אינו נקרא עדיין דירה נמצא אפי' בשכרה באופן שאינו יכול לחזור אעפ"כ פטור כל ל'. ולפ"ז אם שכרה באופן שאינו יכול לחזור יקבע תיכף מזוזה בלא ברכה ואחר ל' יטלנה ויחזור ויקבענה בלא ברכה .. כ"ז נראה לענ"ד'.

וכן לגבי התוספות בעבודה זרה כתב החמודי דניאל⁷: 'ברש"י שמא יחזור בו ולפ"ז אם שכר הבית בכתב וקנין על שנה אחת וכדומה חייב תיכף. אבל באמת פסקו התוס' בע"ז .. דחייב לאחר ל' יום מפני שנראית כשלו, א"כ אפי' בכה"ג נמי פטור..'.

אך יש שכתבו שגם לפירוש התוס' במנחות חייב וכמ"ש החיד"א בשו"ת יוסף אומץ⁸: 'וכן מוכח מדברי רש"י.. שכתב וז"ל והשוכר בית וכו' פטור שמא יחזור בו עכ"ל. וא"כ אם שכרה ליותר משלשים לימים שיש בהם ירחים וכ"ש לשנה או שנים ונכתב בספר תכף חייב. גם למ"ש התוספות שם דכל שלשים יום לאו בית דירה דידיה הוא .. א"כ אם בתחילה שכרה לשנה או שנים ונכתב שטר או כתב על זה הרי היא בית דירה דידיה וחייב במזוזה מיד. וכן למ"ש המרדכי פרק קמא דע"ז דבעינן שיהא קבוע בדירתו ואינו קבוע עד שלשים יום י"ל דכאשר שכר בית לשנה או שנים ונעשה ונגמר על ידי כתב השכירות דלא להשנאה והכי הויא סוגיא דמתא במציאות זה מקום יש בראש דתכף מיקרי קבוע בדירתו וחייב במזוזה מיד אף בחו"ל .. והדברים קל וחומר בדבר דסגי בשלשים יום דבנדון זה כשעשו הכתב של שכירות לכמה שנים או לשנה והוליך שם כל מטלטליו הקטנים עם הגדולים ומה גם אם תקן על ידי אומנים מינים ממינים נראה דבזה חייב במזוזה מיד ויקבענה ויברך תכף בפרק הכונס לדור שם. וגם הרב תורת חסד מודה בזה כמדובר. כן נראה לדעתי הקצרה'.

עוד יש שכתבו שמכיוון שכיום אין המשכיר יכול להוציא השוכר ממילא נחשב זה כמכר ואי"ז כשכירות וחייב מיד ומדאורייתא.

שהרא"ש⁹ כתב לגבי ע"ז: 'ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד אומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר'. ועפ"ז כתב בנחל אשכול¹⁰: 'ומה"ט גופא אני אומר השוכר בית בזה"ז תיכף ומיד כשבא לדור יעשה מזוזה ויברך'¹¹.

אך מאידך יש שכתבו שגם כאשר חתם ואינו יכול לחזור בו מ"מ פטור ממזוזה כל ל' יום, כיון שפשטות דברי הפוסקים שכתבו ששוכר לזמן ארוך פטור הוא גם בשוכר שנתחייב המשכיר שלא להוציאו, וכמ"ש החקרי לב¹²: 'ושוב לאחר שנים רבות למעלה מך' נדפס לרב מופת הדור שבימינו שיחיה לעד ספר אומץ יוסף סי' ל' ועמד על ספק זה .. ומזה העלה בשוכר לשנה ובשטר דחייב מיד ע"ש, ועכ"ז לבי מהסס עלה דפשט הסוגייא וסתמיות דברי הפוסקים נראה שחולקים ופטרי גם בשכר לשנה וכן המנהג פשוט להורות לכל שואל כך ולפחות מידי ספק לא נפיק א"כ נראה דהמקל לא הפסיד דנפיק מינה קולא לברכה וגם למה שאבאר בסמוך דהוי קביעות קודם זמנם והמעיין יבחר'.

א"כ ראינו שנחלקו הפוסקים בדין השוכר בית לזמן ארוך עם חוזה שאין המשכיר יכול להוציאו, האם יש חיוב לקבוע מיד או שגם פטור כל ל' יום.

בהלכה הבאה נלמד האם במקרה שפטור יכול בכל אופן לקבוע בברכה.

---

---

הערות:

¹ מנחות מד, א ↩

² מנחות שם ד"ה טלית ↩

³ הובא בב"י סו"ס רפו, אך ראה בהשיב משה יו"ד נג שדעת רבינו מנוח כדברי רש"י: 'ואין ביניהם מחלוקת רק שינוי הלשון ומה שחסר זה גילה זה', וראה גם מ"ש חתנו בשו"ת אריה דבי עילאי יו"ד סי' יז, והעיר ע"ז בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קס שאי"ז מוכרח ↩

⁴ וראה עד"ז במרדכי ע"ז רמז תתי: 'שיהא קבוע בדירתו ואינו קבוע עד שלשים יום' ↩

⁵ ע"ז כא, א ד"ה הא אמר ↩

⁶ הל' תפילין ומזוזה סק"ב ↩

⁷ סי' רפו סעי' כב סק"ב ↩

⁸ סי' ל. וראה גם בא"ח שנה ב' פר' תבוא סכ"ג ↩

⁹ ע"ז פ"א סי' כב. הובא בש"ך יו"ד סי' קנא סקי"ז ↩

¹⁰ ח"ב סו"ס כ"ה אות ח ↩

¹¹ וראה גם שו"ת שבט הלוי שם, ובתשובות והנהגות ח"א סי' תרמד, אך ראה בפמ"ג או"ח א"א סי' רמו סק"ח שכתב: 'כתב הש"ך כתירוץ השני [ברא"ש שם] בדיניהם שכירות קניא, היינו להתיר איסור דרבנן, לא איסור תורה כי הכא'. וא"כ גם בנדו"ד יתכן שאין לברך. אלא שיש שהוכיחו שדברי הרא"ש הם גם אודות איסור דאורייתא, ראה באריכות קובץ בית אהרן וישראל גליון קל עמ' צח ↩

¹² ח"ג סי' קכח. וראה גם בשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' קלב ↩

---

[נא] (הלכה 488)

דין השוכר בית בחו"ל לל' יום ומעלה (3)

למדנו ששוכר בחו"ל פטור ממזוזה כל ל' יום, [וראינו (בהלכה מס'486) את מחלוקת הפוסקים כאשר שוכר ליותר מל' יום. וכן ראינו (בהלכה מס' 487) שנחלקו הפוסקים בשוכר עם חוזה שלמשכיר אין אפשרות להוציאו].

שאלה: האם כאשר קובע את המזוזה תוך ל' יום בזמן של הפטור ממזוזה, האם יכול לברך?

תשובה: כתב בשו"ת הלכות קטנות¹: 'שאלה הנכנס לבית בחו"ל ורוצה ליתן מזוזה בפתח תוך ל' יום מהו שיברך. תשובה אע"ג דאיכא למימר דהוי דומיא דטלית ותפילין וכו' .. שאין לברך קודם שיגיע זמנם. מיהו איכא למימר נמי התם הוא דלכו"ע לא חזי לברוכי הכא לכו"ע זמן מזוזה הוא ובפסחים דף סט, ב מעין חילוק זה וע"ש דף עב, ב גבי ניתנת שבת לידחות אצל תינוקות'.

אמנם לגבי ציצית שאולה כתבו רבים מהפוסקים שגם במקרה של פטור יכול לברך, וכמ"ש אדמו"ר הזקן²: 'השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום שנאמר כסותך שלך אבל לא של אחרים אבל לאחר שלשים חייב להטיל בה ציצית מדרבנן מפני שנראה כשלו .. אם רוצה להטיל בה ציצית תוך שלשים יום ולברך עליו הרשות בידו³ ואינה ברכה לבטלה ואעפ"י שהוא פטור מן הדבר יכול לומר וצונו להתעטף כמו שהנשים מברכין על כל המצות שהן פטורות מהם מטעם שיתבאר בסי' י"ז ע"ש'.

פוסקים רבים⁴ למדו מציצית לקביעת מזוזה שגם הקובע מזוזה לפני זמן החיוב יכול לברך. ויתירה מכך יש שכתבו שגם לאומרים שבציצית אין יכול לברך מ"מ במזוזה יכול לברך. וכמ"ש בשו"ת בית יהודה⁵ על שו"ת הלכות קטנות הנ"ל: 'ולענ"ד נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דרבוואתא גבי נשים דפטורות מהמ"ע שהזמן גרמא דלמ"ד התם דמברכות אע"ג דפטורות משום שנוטלות שכר ה"נ בפיטור דמזוזה מיהו י"ל דאף למ"ד דאין מברכות שאני דלעולם אינן באין לכלל חיוב משא"כ הכא דסופו לבוא לידי חיוב לאחר ל' .. ולא תיקשי נמי מטלית שאולה דאם לא שאלה מצוייצת אעפ"י שהטיל בה ציצית אינו מברך כדמוכח טור או"ח סי' י"ד דשאני התם מטעם דאין לברך על טלית שאינו שלו אמנם במזוזה דשכר בית מהשתא הרי היא שלו דהא אינה חוזרת כמו שאולה והרי"ז דומה לקטן דאע"ג דפטור יכול לברך כיון דאתי לכלל חיוב ומ"מ אין לסמוך על זה למעשה'.

מאידך יש שכתבו שגם לסוברים שבציצית יכול לברך, אעפ"כ בקובע מזוזה בזמן הפטור אין לו לברך⁶, וכמ"ש הפת"ש בנחלת צבי⁷: 'ולענ"ד צ"ע אם ראוי לעשות כן, אולי יותר עדיף להמתין על שעת החיוב, די"ל דדוקא בטלית שאולה מאחר דמברכין על טלית בכל יום א"כ אף אם יברך בעת הפטור יכול לברך ג"כ עליו בעת החיוב, משא"כ הכא במזוזה דאין מברכין רק פעם אחת בעת קביעותה, אולי עדיף יותר להמתין על שעת החיוב דהיינו אחר שלשים'⁸.

ויש שביארו באופן אחר שאין ללמוד מציצית וכמ"ש שו"ת אריה דבי עילאי⁹: 'הנראה לפענ"ד דדוקא גבי טלית כתבו התוס' דהמברך לא הפסיד, כיון דהברכה על הטלית אינו אעשיית הציצית רק אעיטוף בטלית, וכמבואר בש"ע סי' י"ט [ס"א] ובמג"א שם [סק"א], א"כ שייך שפיר לומר דהמברך לא הפסיד, דאף דהיה פטור מלהטיל בה ציצית, מ"מ כיון שכבר הטיל בה ציצית יש לו לברך אעטיפה .. ועכ"פ יש מקום לומר דאין לדמות עניננו בברכת מזוזה דמברך לקבוע, לברכת טלית דמברך על העיטוף, דשפיר יש לחלק כנ"ל. ועוד, דזה ג"כ תמוה על מנהג העולם דמברכים תיכף בעת שאין חיוב כלל, ואח"כ כשבא החיוב הרי זה יושב בביתו במזוזה ואינו מברך עליה כלל'.

ויש שכתבו שמחמת שאינו יכול לברך עדיף שלא יקבע מזוזה בזמן הפטור וימתין עד זמן החיוב ויקבע ויברך, ומחמת כמה טעמים:

א) שמפסיד הברכה כיון שי"א שאח"כ לא יוכל לברך וכמ"ש החקרי לב שם¹⁰: 'אינו יכול לברך גם ביום לא¹¹ וע"כ אין לקבוע כלל קודם זמן החיוב..'.

ב) כתב החקרי לב שם¹²: 'זה שקבע המזוזה בזמן הפיטור הרי זה כמבטל העשה בידים שכשיבוא זמן החיוב נפטר המעשה מאיליו בלי שום מעשה והאיך נתיר לו שיקבע בתוך ל' כדי שיבטל וימנע ממצוות העשה בידים'. ולכן הוא גם נכנס לעוד שאלה¹³: ג) של תעשה ולא מן העשוי, שכאשר יגיע יום הל' יהיה כבר מזוזה בפתחו ללא מעשה של קביעת מזוזה. וכ"כ המנחת חינוך¹⁴: 'ויש לחקור בשכר בית ותוך למ"ד יום שפטור ממזוזה קבע בה מזוזה אם יוצא בה לאחר ל' יום דאפשר ה"ל תעשה ולא מן העשוי בפטור דאז היה פטור ואפשר כיון דהוא רק מחוסר זמן אינו מקרי מן העשוי. והאחרונים חקרו בציצית הנעשים בלילה ע' בדבריהם וגם בסוכה דין זה תעשה וכו''.

א"כ ראינו מחלוקת הפוסקים האם ניתן לברך כאשר קובע מזוזה בזמן הפטור, ויש שכתבו שלכן ראוי שלא לקבוע, מחר נלמד את הנהוג למעשה עפ"י דברי הרבי ועוד פוסקים.

--------------

---

הערות:

¹ למהר"י חאגיז ח"ב סי' צה ↩

² שו"ע או"ח סי' יד סעיפים ד-ה ↩

³ ולהעיר ממ"ש המחצית השקל על המג"א ס"ק ו: 'מבואר מזה [=מדברי הרא"ש חולין פ"ח סי' כו] דיותר טוב שלא לברך, דלא דמי ממש לנשים אלא כיון דקצת דומה לנשים לכן המברך לא הפסיד'. ונמשך אחריו ערוה"ש שם ס"ח. אך ראה מ"ש ביד שאול (ביק) ↩

⁴ ראה אשל אברהם (אופנהיים) או"ח סי' יד סק"ב. וראה מקדש מעט סי' רפו סקנ"ט ↩

⁵ שו"ת חיו"ד סי' יט, וציין אליו הרעק"א ביו"ד סי' רפו ↩

⁶ וראה גם בתורת חסד (פרחיה) סי' נג ↩

⁷ יו"ד סי' רפו סכ"ב ↩

⁸ וכ"כ החקרי לב ח"ג סי' קכח ד"ה והדבר קשה ↩

⁹ חיו"ד סי' יז ↩

¹⁰ ד"ה ומיהו ↩

¹¹ וראה שם המשך דבריו. וראה מקדש מעט רפו סקנ"ט: 'צ"ע איך יברך לקבוע מזוזה כשאינו עושה מעשה קביעות'. וראה דברי אדה"ז או"ח סי' רסג סי"א: *'האיך תברך וצונו להדליק והן דולקות כבר מקודם לכן'.* וראה שערי מזוזה פ"ט הערה כ וש"נ ↩

¹² ד"ה אך את זה, וראה שם באריכות הדיון בזה ↩

¹³ חקרי לב שם בד"ה ומצד אחר ↩

¹⁴ מצוה תכג. וראה גם בשו"ת שארית ישראל (מינצברג) חיו"ד ס"ס כו שחשש לכך, אך ראה בנסמן בשערי מזוזה פ"ט הע' יט שרבים לא חששו כאן לתולמ"ע ↩

---

[נב] (הלכה 489)

דין השוכר בית בחו"ל לל' יום ומעלה (4)

למדנו שיש פוסקים שכתבו שגם השוכר בחו"ל בחוזה קבוע ולמשך זמן ארוך גם פטור במזוזה, ויש שכתבו שלכן ראוי שלא יקבע כי מפסיד הברכה או משום חששות אחרים, ומאידך יש שכתבו שחייב לקבוע כששוכר לזמן ארוך ובפרט כשיש חוזה שאין השוכר יכול להוציאו.

שאלה: מה ראוי לעשות בפועל כאשר אדם נכנס לדירה שכורה למשך זמן ארוך?

תשובה: הפוסקים כתבו כמה עצות לכזה מקרה: 1) יש שכתבו שיקבע מיד כשנכנס ויכול לברך אחר כך אחרי ל' כאשר המזוזה כבר קבועה¹ אך כתב מקדש מעט²: 'צ"ע איך יברך לקבוע מזוזה כשאינו עושה מעשה קביעות'.

2) יש שכתבו שיכול להוריד את המזוזה אחרי ל' יום ויחזור ויקבע בברכה וכמ"ש בשאלה בשו"ת אריה דבי עילאי³: 'ומי שרוצה לקבוע תיכף עכ"פ מהראוי שלא לברך כיון דפטור, ואחר ל' יום ליקח המזוזה ולברך עליה ולחזור ולקבעה'. וכ"כ במקדש מעט⁴: 'ונכון יותר שלא יברך ואחר ל' יטלנה ויחזור לקבעה בברכה'.

אלא שיש שכתבו שאין ראוי להוריד המזוזה ולקבוע שוב כי כך אינו יכול לברך כמבואר בנחלת צבי⁵: 'ואין לומר דגם כאן יוכל אחר שלשים ליטלה ולקבעה, דליתא, דבכהאי גוונא אין צריך לברך כמו שכתבתי לקמן ריש סימן רפ"ט, ועדיין צ"ע בזה'.

3) ויש שכתבו⁶ שיוריד ויעשה היסח הדעת ושוב יקבע אלא לגבי קביעת מזוזה בפתח ללא דלת.

אמנם להעיר ממ"ש הכתב סופר⁷: 'וי"ל דילמא עיקר כדעת הסוברים דבית שאין בה דלת חייב במזוזה ואסור לו לשהות עד שיסיח דעתו', וא"כ גם בנדו"ד בדר בבית לאחר לא יום לכאורה אינו ראוי שיוריד המזוזה וישהה עד שיסיח דעתו, שהרי הבית חייב במזוזה.

4) ויש שהציעו להוריד מזוזה אחת לבדיקה או להחליפה וכמ"ש בשו"ת מנחת יצחק⁸: 'והנראה דלמעשה לאחר ל' יום יקח מזוזה אחת לבודקה, או להחליפה ביותר נאה ממנה, דמותר עפ"י הלכה, ולברך עלי' ולכוון להוציא גם אלו שעל כל הדלתות, וכמבואר עצה זו באחרונים'.

וכן הורה הרבי למעשה כמובא בספר המנהגים⁹: 'ובטח יודע ממנהגנו לקבוע המזוזות תיכף בהכנסו לבית¹⁰, ומובן שבלי ברכה, אלא שבמלאת שלשים יום נוטלים מזוזה אחת לבודקה, והרי מותר להחליפה ביפה יותר ממנה, ובמילא קובעים החדשה בברכה, ומכוונים להוציא גם אלו שעל כל שאר הדלתות'.

גם במכתב ציין הרבי¹¹ שיוריד לבדיקה ואם אפשר יחליף המזוזה למזוזה יפה ומהודרת יותר: 'ונוהגים אנ"ש להכניס לדירה החדשה לכל לראש סידור חומש תהלים ותניא וכן לקבוע מזוזות תיכף, כמובן בלא ברכה, וביום השלשים ליטול מזוזה אחת על מנת לבודקה ובאם אפשר להחליפה ביפה ומהודרת ממנה, ובקביעתה לברך ולכוון להוציא בהברכה את כל הבית'.

א"כ למעשה ראוי שהשוכר יקבע מזוזה מיד, אך ללא ברכה. ואחרי ל' יום¹² יוריד מזוזה אחת¹³ על מנת לבודקה. ובאם אפשר להחליפה ביפה ומהודרת ממנה, ובקביעתה יברך ויכוון להוציא בברכה את כל הבית'.

---

הערות:

¹ ראה שערי המזוזה פ"ט הערה כ ↩

² רפו סקנ"ט וראה דברי אדה"ז או"ח סי' רסג סי"א: *'האיך תברך וצונו להדליק והן דולקות כבר מקודם לכן'* ↩

³ יו"ד סי' יז, אלא שלמסקנא נוטה שחייב כבר מתחילה ↩

⁴ רפו ס"ק נט וראה ג"כ הנסמן בשערי מזוזה שם הע' יט ↩

⁵ יו"ד סי' רפו ס"ק כב, אך ראה שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' צג שכתב: 'מ"מ החילוק פשוט דהתם עכ"פ בירך .. במזוזה בשעה שהניח המזוזה בתחילה ולכך שפיר אינו חוזר ומברך, אבל כאן דאיירי דלא בירך בתחילה שפיר כתבו דכשיטלנה ויחזור ויקבענה דיש לברך' ↩

⁶ ראה שערי מזוזה שם ↩

⁷ שו"ת יו"ד סי' קלט ↩

⁸ ח"ט סי' קה, ובח"י שם הציע שיקח בתחילה מזוזה שאולה. [ולכאו' י"ל שהטעם שאין חשש להוריד למרות דברי הכתב סופר דלעיל, כי מוריד לבדיקה, ויש טעם לבדיקה לפני חיוב ברמה גבוהה יותר שמתחיל ביום לא] ↩

⁹ ע' 81, אג"ק ח"י ע' ריט. הובא בחובת הדר פ"ג הערה ט ↩

¹⁰ אך להעיר מהמסופר (העו"ב גליון א'נז ע' 83) בשם הרבי הריי"ץ שאמר לקבוע לאחר ל' יום. ולהעיר גם מהמסופר (ראה אג"ק חי"ג ע' קסט, אסיף מנהגים והנהגות פכ"ו סי"ד) אודות הנהגת הרבי הרש"ב בקניית הבית ברוסטוב שהמתין שבועיים עד שקבע. וכן הנידון לגבי הנהגת הרבי בכניסה לבית קנוי ↩

¹¹ אג"ק חט"ו ע' שצ ↩

¹² ראה שד"ח כללים מערכת המ"ם (הוצאת קהת ח"ג עמ' 1044) כלל קיב בתחילתו. נתיבים בשדה השליחות ח"א ע' צא הערה 15. ולגבי מה שמצינו לפעמים בלשונות הרבי במכתבים: 'וביום השלושים', ראה באסיף פכ"ו הערה לא ↩

¹³ וכנראה לא חששו לחשש של תעשה ולא מן העשוי שלכן משאירים את המזוזות האחרים, וראה שערי מזוזה שם ↩

---

מתוך פרוייקט 'שונה הלכה' - הלכה יומית עם טעמים ומקורות

---

קישור לקבוצה (שקטה): 'שונה הלכה - מנהגי חב"ד'

הצטרפו לקבוצת WhatsApp

---

מבצע מזוזה

[א] (הלכה 460)

במלאות יובל שנים למבצע מזוזה י' שבט תשל"ד - תשפ"ד! נעסוק היום בהלכה במבצע של הרבי מבצע מזוזה שעליו התבטא הרבי¹: 'לפי-עניות-דעתי היא – מזוזה – מצות השעה, שעה דזקוקים במיוחד לשומר דלתות ישראל וכו''.

דיני מזוזה [מ]

ערבות במצוות - מבצע מזוזה (1)

שאלה: כאשר אנו רואים שיש יהודי אחר שאין לו מזוזה בפתחו, האם מוטלת עלינו חובה להשתדל שהוא יקבע מזוזה בפתחו?

תשובה: נאמר בתורה²: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא', ומצווה זו איננה רק תוכחה על העבר, אלא גם דאגה על העתיד ולוודא שהיהודי השני יקיים את המצווה כמ"ש הרמב"ם³: 'הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך'.

ובנוסף לחובה ממצות הוכחה לדאוג שהשני יקיים את חובתו לעשות המצווה, עוד זאת למדו רז"ל שיש גם ערבות לכל יהודי על יהודי אחר, כך שיש לכל יהודי חובה שהשני יקיים המצווה. וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין⁴: 'וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה'⁵.

והאריכו האחרונים לבאר ההבדל בין שני פרטים אלו⁶.

הרבי תיקן 'מבצע מזוזה' לזכות יהודים רבים במצווה חשובה זו על פתח ביתם. וכן יסד השתתפות בהוצאות של מבצע זה.

להלן נביא קצת מדברי האחרונים בחיוב הערבות לדאוג שיהיה ליהודי שני מזוזה.

כתב בדעת קדושים⁷: 'כשיש לו מזוזה בחדר הפטור, רק בשביל שמירה, נכון לו להשאיל למי שחייב מזוזה ואין לו. וכ"כ האחרונים באתרוג שיגרע מעצמו הידור כדי שיזכה חברו בגוף המצוה⁸ .. וכשיש לו מזוזה במקום שספק פטור..היה צד לומר שלתי' התוס' שרק בפשע חבירו אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך. דאף דקי"ל דספק בדאורייתא מהתורה לחומרא, י"ל שידחה הספק מפני בודאי כיון שלא פשע. וגם לתירוץ ה' דתוס' שרק במצוה דרבים אומרים חטא בשביל שיזכה כו' י"ל שמעליותא של ודאי על ספק עדיפא ממעליותא של דרבים על דיחיד… אך כ"ז ברוצה להשאיל.. משא"כ כשמצד ממון אינו רוצה ליתן משלו גם לפי שעה אין חיוב עליו [דא"צ לותר ממון כדי שיזכה חבירו]'.

וראה גם בשו"ת בצל החכמה⁹: 'אבל קנה חבירו בית ולא קבע בו מזוזה, חייב כל או"א מישראל להשתדל מצד מצות ערבות, שהלה יקבע מזוזה בפתחי ביתו, .. וכך הוא גם לגבי חבירו כי רק אם כבר דר בביתו ולא קבע מזוזה אז חל על כל או"א מישראל מצד מצות תוכחה וחובת ערבות לדאוג שתהי' מזוזה קבועה בבית ההוא'.

וראה גם שו"ת דברי יציב¹⁰: 'ובכלל נלענ"ד שמי שהוא בחזקת ישראל עכ"פ אינו בחזקת מומר, ואף שאיבד חזקת כשרותו, מ"מ מומר לא הוי עד שנדע בודאות שהוא כן. ובפרט בזמנינו שהעם ארצות גדולה למאד, והרבה מאלה האנשים הם בגדר תינוק שנשבה וכאשר האריכו בזה הרבה, א"כ סתמא דמילתא לזכות אלו האנשים במצוות הוה בגדר מזכה הרבים, וזכות הרבים תלוי בו'.

ובשיחת יום ב' דחגה"ש תשל"ד¹¹ אמר הרבי: 'נוסף לכך שמצוה גדולה בכל הזמנים להשתדל ולפעול על מספר היותר גדול של יהודים לקיים כל עניני תומ"צ, הנה בזמן הזה יש להשתדל במיוחד בנוגע למצות מזוזה, שיש בה סגולה מיוחדת בנוגע לענין השמירה, ולא רק כשנמצאים בתוך הבית, אלא באופן ש'ה' ישמר צאתך וגו' ', כיון שיוצא מבית שיש בו מזוזה, והשמירה היא 'מעתה ועד עולם'; ובפרט בא"י, ששם יש צורך בשמירה יתירה, ובמיוחד לאחרי המאורע הנ"ל, שעדיין מחפשים מחבלים נוספים שחדרו לשם כו'.

ומצד הענין 'שכל ישראל ערבים זה בזה', הנה כאשר אחד מישראל מקיים מצות מזוזה בכל מקום שהוא, הרי זה פועל גם בנוגע (במכ"ש מכמו שהוא במדה ההפכית, שהרי מרובה מדה טובה כו').

ואכן כבר במוצש"ק פ' בשלח י' שבט התשל"ד הכריז הרבי על מבצע מזוזה, וכפי שמצויין בתחילת ספר היום יום¹²: 'פותח בתעמולה (בהוספה ל'מבצע תפילין') אודות המבצעים: ..'מזוזה'..'. וכן מצויין שם: 'מכריז אודות השתתפות כספית ב'מבצע מזוזה'.

א"כ ראינו שהרבי יסד מבצע מזוזה לזכות יהודים רבים במצווה חשובה זו, וראינו גם מעט מדברי הפוסקים אודות חיוב וערבות ליהודי אחר לקיים המצווה.

---

הערות:

¹ אג"ק חל"א עמ' שלג ↩

² הל' דעות פ"ו ה"ז. הובא בשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' קנו ס"ז ↩

³ כז, ב ↩

⁴ וראה תנא דבי אליהו רבה פרשה יא, ובדברי הרבינו יונה באגרת התשובה יום א כלל ד (ובביאור פתשגן הכתב) שנראה שהערבות הוא היסוד לחובת ההוכחה ↩

⁵ וראה באריכות אנציקלופדיה תלמודית חכ"ח, ערך כל ישראל ערבים זה לזה ↩

⁶ סי' רצא סק"ב ↩

⁷ אך מעיר בהמשך דבריו 'מיהו צל"ע אם יי"ח מזוזה בשאולה ..' ↩

⁸ ח"ג סי' קו. וראה עוד מ"ש שם סי' מג אות יב, והנסמן שם. ותשובות והנהגות ח"א סי' תרמה ↩

⁹ חיו"ד סי' קפט ↩

¹⁰ תורת מנחם חע"ו, עמ' 266 ↩

¹¹ 'שלשלת היחס וראשי פרקים מתולדות בית רבינו'. שנת תשל"ד ↩